מורשת יהדות מרוקו

בְּרָהָם-אברהם לוי-הילד מילדי אוסלו

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

חובת העלייה לארץ בפסקי הלכה של רבני מרוקו

בראשית המאה ה-18 קבעו שלושה רבנים במרוקו – ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שלום אדרעי – שבמקרה שהאיש רוצה לעלות ארצה ואשתו מסרבת, יש להשפיע עליה שתתרצה. אם תעמוד בסירובה – ישלם הבעל כתובתה ויעלה. לא הייתה פסיקה למצב שבו האישה רוצה לעלות והבעל מסרב. רק במאה ה-19 פסקו הרבנים משה אלבז, מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבז, שהאישה רשאית לעלות עם ילדיה לארץ ישראל למרות סירוב בעלה.

חכמי מרוקו אף התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה לארץ ישראל.

ב-1912 סולטן מרוקו חותם על הסכם חסות עם ממשלת צרפת, ומרוקו הופכת להיות מדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו, בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות וראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי ופוליטי. היהודים הורשו לצאת מהמלאח, וראשוני היוצאים בעלי היכולת שברחו מהצפיפות, בנו והקימו מלאה חדש ומרווח יותר.

בין השנים 1918-1908 עלו בין 60 ל-80 משפחות צעירות שהתיישבו בעיקר בירושלים וטבריה. יוצאי מרוקו בירושלים, היו פעילים בחיים הקהילתיים בעיר, הקימו את ועד העדה ״המערבית״ בירושלים, בראשות רבי דוד בן שמעון. ועד העדה שלח שד״רים ליהודי מרוקו וגייס כספים שבעזרתם הוקמה השכונה העצמאית מחוץ לחומות ירושלים שנקראה ״מחנה ישראל״.

הבעיות המרכזיות שמהן סבלו יהודי המגרב(מרוקו) במאה ה~19, היו הדלות והנחשלות. משה מונטפיורי, הנדבן האנגלי הנודע, יצא בשנת 1864 בשליחות למען יהודי מרוקו ונפגש עם הסולטן.

ב-1940 כאשר הנאצים כבשו את צרפת וכוננו בה את משטר וישי, שלטון וישי לא איבד זמן והשתלט על מדינת החסות מרוקו. היה זה זאב גרמני בעורו של כבש צרפתי. עד מהרה היהודים סולקו מכל המשרות, והושלכו חזרה לתוך המלאח הישן ונדרשו בנוסף לבוא ולהצהיר על רכושם בפני השלטונות. ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים שיצאו בעלייה בלתי לגאלית, הגיעו לפריז, נתפסו ונשלחו למחנות ההשמדה.

ב-1942 בעלות הברית כבשו את מרוקו ועצרו את תוכנית מכונת ההשמדה הנאצית.

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו. באותן השנים, המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות שבמהלכן נהרגים עשרות יהודים גברים, נשים וטף.

המחתרת היהודית במרוקו

עם פרוץ המאבק על עצמאות מרוקו, התעוררה בישראל דאגה לשלום יהודיה. התקרבות מרוקו אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית גרמה לשינוי ביחסה ליהודים, והאנטישמיות בה גברה. מדינת ישראל, הרואה עצמה אחראית ליהודים בתפוצות, עמדה בפני האתגר ונאלצה להתמודד עם המציאות החדשה במרוקו והצורך להכשיר את יהודיה לקחת את גורלם בידיהם ולהתכונן לבאות.

בחודש יולי 1954 הוטלה על ״המוסד לתפקידים מיוחדים״, בשיתוף עם מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, המשימה להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. בחודש אוקטובר 1955 הגיעו ראשוני השליחים ״מהמוסד״ למרוקו והקימו בקזבלנקה את החוליות הראשונות של ״גונן״ – הארגון להגנה עצמית. בינואר 1956 הוקמה ״המסגרת״ – המחתרת היהודית בצפון אפריקה. לצד השליחים הישראלים, פעלו ב״מסגרת״ צעירים יהודיים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות. כמו מפקדיהם הישראלים, הם היו נתונים בסכנה עקב פעילותם ולעיתים קרובות נאסרו ונחקרו תחת עינויים. ה״מסגרת״ הייתה מורכבת מארבע זרועות מוגדרות ועצמאיות:

1. שלוחת ״גונן״ – הזרוע להגנה עצמית, שעסקה בארגון ההגנה על הקהילות.
2. שלוחת ה״מקהלה״ ־ עסקה בהעלאת יהודים לישראל.
3. שלוחת תנועות הנוער – ה״בלט״, עסקה בהפעלת תנועות הנוער החלוציות ובכל מה שקשור להעלאת יהודים לישראל.
4. שלוחת ה״מודיעין עסקה בהגנה על ביטחון ה״מסגרת״.

ב-1 במארס 1956, מרוקו קיבלה את עצמאותה ומייד לאחר מכן נאסרה בה כל פעילות ציונית. שליחי הסוכנות היהודית נצטוו לצאת ממרוקו עד ה-20 ביוני באותה שנה, וכל הפעילות ירדה למחתרת.

בלחץ הליגה הערבית, ממשלת מרוקו החליטה בקיץ 1956, לאסור על הגירת יהודי מרוקו. מוחמר החמישי, מלך מרוקו, נפגע אישית מכפיות הטובה שהיהורים גילו כלפי הממלכה שהעניקה להם את שוויון הזכויות המיוחל, ולמרות זאת ביקשו להגר.

מחשש לביטחונם של היהודים עם סיום השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, פעלה ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בשתי דרכים: מדינית גלויה – ניהול משא ומתן עם שלטונות מרוקו, להמשך יציאה חוקית של היהודים ממרוקו. סמויה – עלייה בלתי לגאלית בסיוע סוכני ״המוסד״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 18

פרקים מזכרונותי

מאת א. ש. יהודה

א). על מקור החרם נגד ספרד

ענין החרם נגד ספרד היה מחדש לשאלה ״בוערת״ אשר העסיקה את הרבנים והחרדים, בפרט בפולניה ובהונגריה, כאשר הזמינה הממשלה הספרדית הרפובליקאנית, בשנת 1934, את הקהלות היהודיות להשתתף בחגיגה לכבוד הרמב״ם לזכרון שמונה מאות שנה להולדתו בקורדובה. כאשר נקראתי לספרד בשנת 1913 להרצות על גדולי ספרד במדע, בשירה, בהנהלת המדינה ובכלכלה לכל ענפיה, ואח״כ כאשר נוסדה בשבילי בשנת 1915 קתדרה לספרות ישראל בספרד‘), רב היה מספר השואלים אותי על מקור החרם, ואם בכלל היה חרם על ספרד. רבנים אחדים הוכיחוני על קבלי משרה כזו באמרם, כי אם גם צריך להודות שיש ״קדוש השם״ גדול בכוונתה הטובה של ממשלת ספרד בחזרה בתשובה, בכל זאת אין לזלזל בגזרה שגזרו חכמים, ועלי לבקש מהממשלה שתכריז בפומבי, שבטלה את האסור אשר אסרו פרדיננד ואיזאבעל על היהודים בנשתוון הגרוש Edict בשנת 1492 להתגורר בספרד.

והנה בנוגע לבטול האיסור די לאמר, שאיסור זה נתבטל מאליו, מכיון שהממשלה בעצמה הזמינה את היהודים ממוצא ספרד, לשוב ולהתישב בארץ בלי שום מעצור, וגם הרשתה על פי בקשתי לפתוח בתי כנסיות לעדות אשר יסדתי במדריד ובברצולונה בשנת 1917. אבל לעצם שאלת החרם יגעתי למצא איזה דבר אצל גולי ספרד ולא מצאתי אף רמז לחרם, לא אצל ר׳ יצחק אברבנאל ולא ר^, יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק, ולא אצל ר' יוסף קארו בשלהן ערוך, ולא אצל ר׳ משה אלשיך וגם לא אצל יתר הרבנים משאלוניקי, קושטה ואיזמיר. שאלתי את הרבנים במארוקו אשר בידיהם מסורות רבות מזמן הגירוש, ולא יכלו לאמר לי דברים ברורים. אמנם רבה של טיטוואן ר׳ יונה, שהיה אז (בשנת 1914) בן תשעים ומעלה, והיה גדול בתורה ובקי בשו״ת הספרדים, אמר לי שזוכר הוא מימי ילדותו, שלא היתה דעת הרבנים נוחה ממי שהלך לספרד לשם מסחר! אבל אח״כ, כאשר הרשתה הממשלה ליהודים ממארוקו בשנת 1860, כאשר בקשו מפלט מהשחיטות של המוסלמים בטיטוואן ובטאנגיר, וניתנה להם הרשות להתישב בסיוויליה, לא שמע שום התנגדות מצד הרבנים. למרות כל זאת לא נתישבה עלי דעתי, וההתנגדות של רבני מארוקו לנסיעות היהודים לספרד, נתנה לי מקום לחשוב שאמנם יש רגלים לדבר.

1) שם הקתדרה היה ״קאטידרה די לינגווה אי לימיראטורה רביניקאס״ כלו׳ לשפה ולספרות הרבנים, כי בספרד קראו לספרותנו מימי הcינים ״ספרות רבנית״.

במקרה זה ראיתי עוד הפעם, עד כמה אמתיים הדברים שצריך לחזור תמיד למקורות הראשונים למצא פתרונים לשאלות סתומות. שבתי וקראתי את נשוותן הגירוש של פרננדו ואיזאבעל ויאורו עיני ואראה נכוחה. שם כתוב בפירוש: ״ובכן אנחנו גוזרים ומצווים שכל איש ואשה, גדול או קטן, אשר ישא שם ישראל, יגורשו מכל המקומות אשר הם גרים שם… וכל אשר ימרה את פינו, לבלתי עזוב בתוך הזמן הקבוע, וימצא אח״כ באיזה מקום תחת ממשלתנו, תהיה אחת דתו למות בהתלותו על עץ, או להמיר את אמונתו ולהיות לנוצרי״. ובכן נתברר לי שמעולם לא היה חרם נגד ספרד, אלא שעצם האיסור לבוא לספרד חל על כל יהודי, מחמת שהיה עליו להתחפש כנוצרי, כדי שלא יתפש כיהודי והעמיד את עצמו בפני הבחירה להתלות או להתנצר, מפני טעם זה לא ראו הרבנים גולי ספרד שום הכרח להכריז חרם נגד ספרד, כי הצווי ״ימות ואל יעבור״ היה הרבה יותר חמור וחזק מכל חרם שבעולם. והנה כל זמן שהאינקויזיציה שלטה בארץ, היה האיסור לבוא לספרד קיים בכל תוקף: אולם כאשר השתחרר העם הספרדי מכבלי האינקויזיציה, בשנת 1837, ויורידוה שאולה, היא וכל המונה, לבלי שוב עוד לארץ החיים, לא נשאר עוד שום טעם לאסור את הכניסה לספרד, בהיות שכל יהודי היה רשאי לבא שם בגלוי בלי שום סכנה.

היוצא לנו מכל זה הוא: א). שמעולם לא הוכרז חרם על ספרד. ב).שאסור היה ליהודים לבוא לספרד מפני שהוברחו להתחפש כנוצרים, פן יתפשו כיהודים והסתכנו בנפשם: ג). שמיום שבטלה האינקויזיציה לא היה עוד שום חשש לבא לספרד והאיסור בוטל מאליו. על המסקנות הללו הסכימו כל הרבנים אשר באו בכתובים אתי ור״ש וורטהיימר דן בענין זה בשו״ת שלו, שנדפסו בירושלים בשנת תרצ״ב, ופסק הלכה כמותן.

פרקים מזכרונותי -מאת א. ש. יהודה-על מקור החרם נגד ספרד

עמוד 63