מורשת יהדות מרוקו

הרב מרדכי בן־עזרא מונה לדיין מתמחה ברבאט, אך כאמור היה על פי בקשתו למזכיר בית הדין בפאס; הרב ישועה אוליאל מונה כאמור לדיין מתמחה ברבאט; והרב שלמה אבן דנאן מונה לדיין מתמחה ברבאט ולאחר מכן לדיין בפאס. רשימת הדיינים בכל בתי הדין במרוקו ראו במאמרו של הרב שלום משאש בתוך: המשפט העברי, עמ^׳ 453-445. ברשימה זו לא נזכרו בוגרי המדרשה שהזכרתי כאן למעט הרב שלמה אבן דנאן, שנזכר כדיין בהרכב האחרון של בית הדין בפאס.

הרב מאיר אלעזר עטיה, תושב רבאט באותן שנים, ציין בריאיון עמו שאף שבוגרי המדרשה לא שינו לבסוף את מפת הדיינות של מרוקו כמיוחל, הם עשו תמיד רושם על קהילותיהם ואף השפיעו עליהן, ולדבריו ברבאט התייחסו אליהם כאל תלמידים מוסריים ומחונכים כראוי.

הרבנים הגדולים ויהודים בכל רחבי מרוקו העריכו את המפעל, ורק צעירים קנאים מתחו עליו ביקורת. ריאיון עם הרב דוד בר־חן.

בשנת תשי״ב מתוארת הקמת המדרשה על יד נציגי בית הדין הגבוה באידיליה ובהתרגשות: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה' רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם׳. כך גם בתזכיר שעסק בבעיות החינוך הדתי: ׳כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני נועכ״ת הבלטנו חשיבות המדרשה שנתקיימה לפני שתי שנים וכולכם בודאי מודים שמוס זה הוא חלק יסודי בחייה הרוחניים של קהלתנו פא מארוק. וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למצוא התלמידים הראוים לה'.

ט. מידת ההצלחה של המדרשה

המדרשה זכתה להערכה רבה בקרב היהודים במרוקו, ותלמידיה היו מקור גאווה למשפחותיהם. בצד ביטויי הערכה מרובים מבית, הייתה אמנם ביקורת מסוימת מחוץ, אולם באופן כללי כאמור במרוקו זכתה המדרשה להערכה.

אולם בפועל כעבור כמה שנים שינתה המדרשה את פניה, וממוסד שביקש להכשיר דור דיינים חדש ולשנות את מפת הדיינות הקיימת, הפכה למעשה למעין בית ספר תורני, ששילב אמנם לימודי קודש וחול אולם ללא כל יומרה להצמיח מתוכו את דור הדיינים של הדור הבא. נראה שהיו כמה סיבות לחוסר ההצלחה של המדרשה, לפחות ביחס לשאיפותיה המקוריות.

המדרשה הוקמה כאמור כדי לתת מענה על המחסור בדיינים להרכבים הרבים של בתי הדין, ובפרט דיינים מתאימים לאופי הרשמי החדש של בתי הדין, ומחשש שגם בעתיד לא יהיו די דיינים ראויים. אך בשנה שבה סיים המחזור השני את לימודיו שינתה מרוקו את פניה מבחינה פוליטית ותרבותית. במרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ובד בבד ירדה במידה מסוימת קרנם של הצרפתים, ותרבותם איבדה מיוקרתה. נוסף על כך באותה תקופה פעלו במרוקו אנשי הסוכנות היהודית, ובתחילת שנות השישים החלה העלייה הגדולה לישראל. יהודים אחרים היגרו לצרפת ולקנדה. עם הצטמצמות הקהילה היהודית במרוקו לא היה עוד צורך בבתי דין רבים. בוגרי המחזור הראשון שסיימו את לימודיהם ושהוסמכו לדיינים, לא מצאו משרות פנויות, לרבות אלו שכבר החלו להשתלב בבתי הדין כדיינים מתמחים וכמזכירי בית דין. גם בבתי הדין שנותרו – למעט בית הדין של העיר קזבלנקה – לא הייתה עבודה רבה. בשלב מסוים אף צומצמו התקנים בבתי הדין משלושה דיינים לאחד בכל עיר.

אחד הבוגרים טען שלא כל התלמידים גילו התלהבות רבה בלימודי הדיינות, ושהתכנית שכללה גם לימודי חול, לא הותירה זמן מספיק לשינון החומר.

תקופת השלטון הצרפתי במרוקו נמשכה פחות מארבעים וחמש שנה (1956-1912). ב־20 באוגוסט 1953 גורש הסלטאן מחמד החמישי, וגלות זו הובילה את איחודם של הכוחות בגבולות מרוקו ומחוצה לה שדגלו בעצמאות. ממשלת צרפת נאלצה לסגת, להחזיר את הסלטאן מגלותו ולהעניק למרוקו עצמאות (שוראקי, עמי 243). על רקע ההכנות למעבר השלטון, שהחלו בשלהי 1955 (צור, היהודים, עמ' 58), הסתמנו בקהילה היהודית במרוקו שתי מגמות יסוד סותרות: מגמת השתלבות ושאיפה להגיע להבנות עם התנועה הלאומית במרוקו ועם בית המלוכה, ומגמה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ־ישראל או להגר לצרפת או לקנדה. צעירים רבים ביקשו לעזוב את מרוקו (סעדון, עמ׳ 79). במבצע ׳יכין', שהחל בנובמבר 1961 והסתיים ב־ 31 בדצמבר 1964, עלו כ־89000יהודים, כ־54 אחוזים מכלל היהודים שחיו במרוקו באותה התקופה (שם, עמי 80, על פי דו״ת אהרוני). מוסדות הקהילה היהודית המשיכו לתפקד באופן בסיסי כפי שעוצבו לאחר מלחמת העולם השנייה (שם, 86). ראו עוד: לסקר, היהודים, עמי 212-161; לסקר, ההנהגה,עם׳ 79-64.

הרב שלום משאש תיאר את השינויים שחלו במבנה בתי הדין מאז כינונה של מרוקו העצמאית: במקום בתי הדין של שלושה, 'רק בכל עיר ישפוט דיין א' לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע"פ רצונה, לדייני□ שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד [חיקור דין] מזמן לזמן כפי המצטרך׳(המשפט העברי,עמי 453). הרב יצחק חזן סיפר שבשנת 1965 אישרה הממשלה את חוק איחוד בתי המשפט במרוקו, ועל פיו כל בתי הדין במרוקו אוחדו לבית משפט אחד, שהיה מורכב מאגפים שונים, ואחד מה□ היה בית הדין הרבני. בכל עיר היה בבית הדין הרבני דיין אחד (שופט שלום), ובכל מחוז הוקם בית דין של שלושה שכיהן כבית דין לערעורים על הדיינים המקומיים. ג□ בית הדין הגבוה ברבאט נסגר, ובמקומו ניתנה ליהודים הזכות להגיש ערעור לבית המשפט העליון. התואר רב דיליגי בוטל, ובמקומו מונה דיין במעמד שופט שלום. ראו: המשפט העברי, עמי 468.לא היו שינויים בצורת הבחינות, אולם מאז הסדר החדש לא התקיימו עוד בחינות ולא מונו דיינים חדשים. משה עמאר, בתוך: המשפט העברי, עמ' נג.

לדברי מלכה עברה המדרשה תהליך מרוקניזציה מבחינה אקדמית, והפסיקו ללמד בה ספרות צרפתית, למשל מפרי עטם של פול ולרי ואנדרה ז׳יד, או ספרות עברית, למשל משירי ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ומורים מקומיים החליפו את השליחים הישראלים. ראו: מלכה, הזיכרון, עמ' 32.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

עמוד 61