מורשת יהדות מרוקו

הגירת היהודים ממרוקו גרמה גם תחלופה מתמדת של התלמידים במדרשה והקשתה לקיים מסלול לימודים מסודר, וגם חלק מהמורים עזבו ועלו ישראל. מקרב התלמידים שמשפחותיהם בחרו להישאר במרוקו, היו שעברו ללמוד בישיבות ליטאיות באנגליה, בצרפת וכן בטנג׳יר.

התהליכים התרבותיים שהתחוללו במרוקו ואפשרות ההגירה לארצות מתפתחות פתחו לפני התלמידים והבוגרים אפשרויות תעסוקה מגוונות, וחלק מהתלמידים העדיפו שלא לעסוק בדיינות או ברבנות. יתרה מזו, התגברות החילון, המודרניזציה ופריחת התרבות הצרפתית בקרב היהודים, גרמו לבוגרי המדרשה להתרחק מעולם הרבנות והדיינות, ומיעוטם אף התרחקו מן הדת.

מסתבר כי כל אלו חברו יחדיו לתוצאות שהיו רחוקות ממשאת הנפש של הוגי המדרשה ומייסדיה, עד סגירתה הסופית בשנת 1967.

ויקטור מלכה תיאר מתיחות בין שניים מהמורים וביקר את התנהלותם, והניח שהתנהלות זו השפיעה השפעה מסוימת עליו ועל חבריו שלא לשמש ברבנות או בדיינות ולבחור להם עיסוק אחר. ראו: מלכה, יומנו, עמ׳ 116. אחד הבוגרים ששוחחתי אתו טען שבהיעדר זמן ומוטיווציה להשקיע בלימודי הקודש, ההישגים בלימוד תורה לא השביעו רצון, ומנהלי המדרשה והתלמידים היו מודעים לכך, ומשום כך לא נעשו מאמצים רבים לשלב את הבוגרים במשרות תורניות.

י. התימה: על ערכה של המדרשה מנקודת מבט ישראלית

אין לכחד כי מפרספקטיבה היסטורית לא מילאה המדרשה את היעדים שהציבו מקימיה. על אף המשאבים הרבים שהושקעו בה במשך השנים, כמעט לא יצאו מקרבה דיינים ורבנים, והרוב המכריע של בוגריה השתלב בתחומי עיסוק אחרים.

יש להדגיש כי רוב הבוגרים, אף שכאמור לא נתמנו לרבנים או דיינים, הצליחו לשלב קודש וחול, תורה והשכלה, במסגרות השונות שבהן פעלו, והם רואים במדרשה מסלול שהכשיר אותם לכך.

אולם ראשית, יש לזכור כי אי הצלחתה של המדרשה נבעה בעיקר מסיבות שלא היו קשורות לרמתם של פרחי הדיינות או לתכנית הלימודים הייחודית שיצרו מייסדיה, אלא משינויים היסטוריים מפליגים שקשה היה לצפותם מראש: חילופי השלטון במרוקו ובעקבותיהם גל העזיבה הגדול של יהודים שנהרו לישראל, לצרפת, לקנדה ועוד בתחילת שנות השישים, הביאו לצמצום דרסטי של יהדות מרוקו. אלמלא שונו פני ההיסטוריה, סביר להניח כי לפחות תלמידי המחזורים הראשונים היו משתלבים בבתי הרין המקומיים, בתחילה אמנם כדיינים מתמחים או כדיינים נוספים על הרכב שלושת הדיינים הרגיל, כספרי דדייני או כמזכירי בית דין, אך לאחר מכן היו מתקדמים ותופסים את תפקידי ההנהגה התורנית של יהדות מרוקו. הרב שלמה אבן דנאן, בוגר המחזור הראשון, סיכם זאת יפה בתשובתו על שאלתי על מידת ההצלחה של המדרשה: ׳ההיסטוריה עברה אותנו׳, כלומר ההיסטוריה היא זו שלא העניקה למדרשה ולבוגריה את ההזדמנות הראויה.

ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לא מן הנמנע כי הביקורת של חלק מהבוגרים על רמת הלימודים במדרשה, על איכות התלמידים ועל רמתם הדתית, מקורה בין היתר במפגש עם תרבות דתית אחרת משעלו לארץ.

נקודה זו ביקש הרב שלמה אבן דנאן להבהיר במכתבו אליי מכ״ז בטבת תשע״א: ׳אילו נשארה הקהילה היהודית במרוקו בשלמותה כי אז היתה המדרשה נוחלת הצלחה עצומה, ומוכיחה באופן ברור את נחיצותה החיונית לפעולת בתי הדין הרבניים, לחינוך הדתי ולשירותי הדת בכלל, גם אחרי חילופי השלטון במרוקו בשנת 1956׳.

שנית, וזו הנקודה החשובה לענייני: פרשת הקמתה של המדרשה, אף שלא השיגה את מטרותיה, מעידה על תפיסת העולם של הזרם המרכזי והעיקרי של רבני מרוקו באותה העת, ועל הדרך שבה בחרו להתמודד עם אתגריה הרוחניים של המודרנה, דרך השונה באופן מהותי מגישות שהמליצו על הסתגרות וריחוק. אפילו פרטים שוליים לכאורה, דוגמת הטרחה והעמל סביב הקמת המדרשה, התקוות שתלו בה, וההתרגשות הכנה והחפה מכל ציניות לקראת פתיחתה, כפי שהם עולים מעדויות בכתב ובעל־פה, משקפים את עולמה של יהדות מרוקו ואת עולמם של הרבנים שעמדו בראש הנהגתה. רבנים אלה התייחסו למודרנה בדרך כלל באופטימיות, וראו את תפקידם – לכתחילה ולא בדיעבד – להנחות את הציבור כיצד למזג ולשלב באופן נאות בין ערכיה לבין ערכי התורה וההלכה. ניסיון זה, שלא צלח מבחינה מעשית, אך ערכו רב מבחינה אידאית רעיונית וחינוכית – העניק לנו אפשרות לטעום מטעמה של יהדות מרוקו ואיכויותיה המיוחדות ודרכה המיוחדת במבחן המאה העשרים.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב–סיום המאמר

עמוד 63

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר

המקורב ליצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו, לספרות הלכה ולפסיקת הרבנים שלהם, יודע כי הם גילו רגישות מיוחדת לאישה ולכבודה, ודאגו לבסס את מעמדה ולחזק מעל ומעבר למה שנקבע כהלכה. לשם כך הם ניצלו את הסכמות אשר התורה האצילה של חכמים, בבואם לפתור בעיות שהזמן גרמן.

בתחומים אחדים הגדילו חכמי מרוקו לעשות. לתקנותיהם אין אח ורע בכל קהילות ישראל. די אם נזכיר את התקנות, הידועות כבר מתקופת גירוש ספרד, כגון תקנות בענייני קידושין. תקנות ירושה, ובכלל אלה הם הנוהג האוסר לשאת שתי נשים.

דאגתם של חכמי מרוקו לגורל האישה ולמעמדה בולטת במיוחד במאה העשרים, והיא מדהימה בתעוזתה. עם חדירת התרבות הצרפתית למרוקו וההתמערבות שנתלוו לשלטון הפרוטקטורט, נשתנו דפוסי החיים המסורתיים. החינוך הפורמלי לבנות נעשה בהדרגה רווח מאוד. נערות ונשים עזבו את מקומן המסורתי בבית, ונכנסו למעגל העבודה – בחינוך, במסחר, בפקידות ובבתי חרושת. יותר ויותר שהיו בחברה מעורבת של אנשים ונשים. בקשרים שבין שני המינים נמזגה עתה חירות הליכות, שערערה במידה רבה את מעמדן הנכבד שמקודם של נערות ונשים, וגרמה להתרשלות ולזלזול במחויבות של בני המין השני כלפיהן. מאידך גיסא הביאה המודרניזציה גם לשינויים בתפיסת עולמה של האישה ולמרי כנגד מעמדה, כפי שזה נתפרש מתוך מסורות קדומות אחדות. רבני מרוקו היו עתה קשובים לתביעתן ונשיאתן בעול כגברים. אך בד ובד עמדו הרבנים על המשמר וביקשו להגן על זכויותיהן וכבודן של הנשים, לבל יירמסו ברגלי המתירנות שהלכה ופשטה.

ההתמודדות עם הפסיקה בעידן חדש זה לא הייתה קלה. לחלק מן הבעיות בנושאי אישות, דת וחברה קשה היא למצוא פתרון הולם במסגרת ההלכה. מאידך גיסא הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות נשתנו ממקום למקום ומדיין לדיין, ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. יתרה מכך, בסוגיות אחדות הייתה מסורת הפסיקה במרוקו שונה במחוזות השונים. כל עוד הקשרים בין המחוזות לא היו שכיחים, לא בלטו השינויים ולא הפריעו, אך הדברים נשתנו בתכלית במאה העשרים. נסללו כבישים והנחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר שהבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.

את אחד הפתרונות המעשיים ביותר בעולם ההלכה היהודית הגה הרב שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו, אשר תיכן כינוסים של חכמים מכל רחבי המדינה כדי להיוועד, להיוועץ ולהכריע בנושאים ההלכתיים שעל הפרק הנוגעים לסוגיות של חברה, אישות והלכה דתית. במשך השנים תש"ז-תשט"ו (1955-1944) נערכו שישה כינוסים. מן הראוי לציין, כי כינוסים כאלה והתקנות שנתקנו בהם הם תופעה יחידה במינה בעולם ההלכה היהודי בדורות האחרונים.

וכך הגדיר הרב שאול אבן דנאן את מטרות הכינוסים:

א-טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים, אשר אינה שווה בערי מרוקו;

ב-תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה איפוא לאחד את המנהגים הקיימים בכל ערי מרוקו, בין בדיני אישות ובין בענייני איסור והיתר; והמטרה השנייה לתקן תקנות חדשות שיפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, בעיקר בסוגיות הקשורות בממון, או קבלתה של דעה מסוימת בהלכה והפיכתה לתקנה המקובלת על הכול, אשר תחייב את הדיינים לפסוק לפיה. וכפי שהבהיר בפתיחה לאחת מהצעותיו לדיון:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האספה, לגמור את הדין הצריך תקון, לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הקצרים והתמציתיים הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שתי נקודות חשובות: אחת, כי על פי צורך השעה יש לוותר על ההכרעה המושגת בדרך של הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות התלמודיים ובדרך של משא ומתן עיוני, כי ״לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״, ויש לגשת להכרעה בצורה טכנית, כלומר הכרעה בדרך של הצבעת הרוב בין הרבנים המשתתפים. גישה זו מעידה על שיטה קונסטרוקטיבית וחדשנית בפסיקה בדורות האחרונים.

נקודה שנייה היא הטענה הנוקבת, שהסמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות שרירה וקיימת גם בדורנו, ומוטל עלינו להשתמש בה כדרך שהשתמשו בה הראשונים, דור אחר דור, ללא בריחה מאחריות ובלא ניסיון להתחמק מהכרעה, בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה ודורשת את פתרונם. כלומר, בעניין ההכרעה אין תוקף לטענה, שידיעותיהם של חכמי הדורות האחרונים וחכמתם בתורה קטנה מזו של החכמים בדורות הראשונים ולכן אין סמכותנו כסמכותם בתיקון תקנות, במיוחד כשמדובר בתקנות שיש בהן הפקעת ממון מכוח הפקר בית־דין הפקר.

ואמנם תולדותיה של הפסיקה במרוקו מוכיחות, כי חכמי מרוקו במשך כל הדורות, עד אמצע המאה הנוכחית, תיקנו תקנות בכוח תקנות חכמים, בלא מורא ובלא הסתייגות שמחמת צניעות יתרה, ואף לא הזדקקו לסמכותם של ראשי הציבור ומנהיגיו לתת לתקנותיהם תוקף מכוח תקנות הקהל.

הכינוסים הניבו תקנות רבות שבהן תופסת סוגיית מעמדה של האישה מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת לאישה סעד משפטי ולבצר את מעמדה במסגרת המשפחד. תוכנן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן ועל התפיסה הרעננה וכוח היצירה העצום שבפסיקה הרבנית במרוקו. אביא כאן דוגמאות אחדות מן התקנות הנוגעות לתחום זה:

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'