מורשת יהדות מרוקו

החתונה היהודית במוגאדור במאה ה־19

מחברים שונים

החתונה היהודית במוגאדור באמצע המאה ה־19

המקור

James Richardson, Travels in Morocco, Vol. 1, London :

1860 ,pp. 185-188

החתונות והשמחות רבות המשתתפים של היהודים ראויות לעיון מיוחד, כשאנו חושבים על טיבו של המעמד החברתי של אומה נרדפת זו במרוקו, על מעמד הלא יציב, ועל אין־ספור העלבונות שמטיחים בהם הממשל והשכנים [המוסלמים]. השתתפתי בהרבה חתונות כאלה, ואני מתכוון למסור לקוראים מבט חטוף עליהן. קראתי ושמעתי רבות על הרדיפות נגד היהודים במרוקו, וזאת לא היתה אם כך הפתעה קטנה עבורי להיווכח בקיומן של מסיבות וחגיגות מתמשכות אלה בקרב אוכלוסייה שדיברו בה כה רבות כקרבנות של רדיפת המוסלמים.

אני מוצא שתי אמירות ברשימותיי המוסרות את תמצית העניין: ״היהודים ממשיכים בחגיהם; כמעט שליש מזמנם מתבזבז על חגיהם״; וכן: ״בתוך כל ההשפלה היהודים שפגשנו היום נבראים מחדש עד שמגיעים לקצה גבול היכולת בעת עריכת השמחות שלהם״. מסתבר שבזמן ששהיתי במוגאדור נערכו שם חתונות במספר יוצא דופן, ואחריהן בא חג הפסח. חושבני שכשהייתי בטנג׳יר נערכו שם חתונות וטקסי חתונה זה אחר זה כמעט כל לילה. מה שמאפיין חתונות, חגיגות וחגי השנה הוא, שקיומם הוא מחזור של אכילה ושתייה. דרך אגב, חגיגות אלה אינן נערכות בקרן זווית, ואינן סגורות בפני קהל או בפני מבטי המקנאים והאינקויזיטורים [=אלה שבולשים ומרחרחים], אלא הן פתוחות לכול, ומשתתפים בהן יהודים, מוסלמים ונוצרים.

חגיגות החתונה הן דבר שבמהות. נמצא כאן מבוא ביומן שלי לתיאורן: ״פר נשחט בבית החתן, תה, עוגיות ומשקאות חריפים חולקו בהרחבה לכולם. החבורה ליוותה לאחר מכן את החתן אל בית הכלה, שבו התנהלה חלוקה דומה של כיבוד, ומחצית הפר הובאה עבור ידידיה של הכלה. כאן החתן, לבוש במלבושים מזרחיים אמתיים, עלה והתיישב על ספה דמשקאית מקושטת בזהב. הנשים הובילו את הכלה, שכרעה תחת עומס קישוטיה ותכשיטי הזהב והפנינים שלה עם הינומה שכיסתה את פניה, והושיבוה ליד החתן. אחר כך היא נשארה לבדה כמו מלכה העומדת בראש החגיגה, שעה שכל הקהל הזינו את עצמם בשפע תבשילים ומשקאות שקשה לדמיין אותו. בעלה לעתיד הוציא זה עתה, במתנה לכלתו, זוג נהדר של עגילים עם פנינים, שלוו בצווחות הערצה של האורחים. הנשים היהודיות שהיו בקהל נמדדו על פי שפע האבנים הטובות והזהב שהן ענדו, כתרי פנינים, מחרוזות אלמוגים ואבני חן, עמידים ואצעדות מזהב וכסף, עם שמלות, חצאיות ומעילים רקומים בחוטי זהב וכסף״.

החגיגה נמשכה שבעה ימים. כשהבעתי את תדהמתי על שפע התכשיטים שענדו האורחים הרבים, קיבלתי תשובה על שאלתי בעניין מפליא זה. חלק גדול מן התכשיטים שעונדים בנסיבות כאלה נלקחו בהשאלה מידידים ושכנים; הם לבטח שייכים למשפחות יהודיות אחדות; כמות התכשיטים מראה את העושר הרב של היהודים החיים תחת ממשל עריץ זה.

השתתפתי בחגיגות החתונה של בן משפחת סוחרי נוצות, בעלי חברה עשירה רבת כוח שהתיישבה בדרום לרכישת נוצות יענים.

זו היתה חתונה עם הרבה ברק; כל האריסטוקרטיה היהודית של מוגאדור הוזמנה לחתונה. החגיגות החלו בצהריים. נכנסתי תחילה לחדר שבו היתה ישובה הכלה. היא ישבה על ספה מוגבהת מבהיקה מזהב עם כריות בצבע ארגמן באמצע חבורת גברות, כשאומרי שבחיה המקצועיים שרים כל הזמן את שבחיה ותפארתה. ״רחל יפה כלבנה״, שרה אחת; ״יפה יותר מפרח היסמין״, מוסיפה שנייה; ״מתוקה מדבש ומיצרת דבש״, צעקה שלישית. עיני הכלה היו עצומות. זה היה כמעט מעשה של חוסר צניעת להסתכל בחבורה ובפניה הקפואות עד מוות, שהפכו אותה למעין גוף מצויר.

תיאור בגדיה של הכלה יכול להיות משעמם, שכן היא הוצאה כל שעה מן החדר והולבשה בשמלה חדשה, כשהיא חוצה את הקהל ומציגה לעיניו, בסבלנות רבה, כל מה שכלול במערכת לבושה. פניה אופרו בידי אמן; הלחיים באדום עז; שפתותיה בחום בעזרת תכשיר מפיח בושם; עפעפיה בשחור עם כוחל; על ידיה ועל הסנטר שלה צוירו כוכבים קטנים בכחול. על כפות ידיה ורגליה נמרחה חינה, בצבע חום־אדום; רגליה יחפות, וציפורני בהונותיה וקרסולה נצבעו בחינה. היא היתה צעירה מאוד, אולי לא יותר מבת שלוש־עשרה, אך שמנה מאוד לאחר שהולעטה בפסטה ובשמן בששת החודשים האחרונים למטרה זו. החתן לעומתה היה מבוגר ממנה פי שלושה, גבוה, רזה ומגורם, בעל גזרה דקה ומשרה דיכאון. הכלה היתה קטנה ובריאת בשר, חסרת אינטליגנציה על פי המראה, שעה שהחתן היה בדמותו הברברית של פייגן(Fagan) , גיבורו של דיקנס.

הנערות הסתדרו בשורות, זו מאחורי זו, והמראה היה מפואר עוד יותר. רובן ענדו כתרים לראשן משובצים אבני חן ופנינים. הן היו ממש מכוסות מכף רגל ועד ראש בזהב ובאבנים יקרות. והיות שלכל אישה יש עשר אצבעות בלבד, הן חשו צורך לענוד סדרות של טבעות על שערן. היופי הטבעי של נשים אלה אבד כמעט תחת עומס כזה של תכשיטים. האבנים היקרות היו בעיקר פנינים, יהלומים, אבני אודם וברקת.

התכשיטים נאספו ונמסרו במשך דורות ועברו מאם לבתה. תכשיטים אחדים עתיקים, והם ביסוד עושרן של משפחות רבות. בצוק העתים הם ממושכנים או נצרפים לזהב וכסף כדי למלא צרכים מידיים. השורות הגבוהות כללו את הצעירות ביותר, מאופרות וצבועות פחות, ומשום כך הנאות ביותר. הנשים הכבודות והמבוגרות ישבו מתחתן כמו מלכות בבתיהן, המתחרות על מבטיהם והתפעלותם של הצופים. הן היו בעלות גוף מרשימות, וחשפו את רגליהן היחפות ומכנסיהן הרחבים שמגיעים עד לכפות הרגליים.

אחדות מבין הגבירות נראו כמתקשות לנשום בחום ששרר בחדר, וגם בגלל גושי השומן שעטפו את גופן והכבידו עליו. הנגנים החלו לנגן, ונעשו ניסיונות שונים להפסיק את ריקודיהם הבלתי ראויים של הרקדנים המוסלמים, משום שנראו ליהודים אניני הטעם וולגריים מדי, ועוד יותר לעיניהם של האירופים שכיבדו אותם בנוכחותם. לא נהניתי ממחזה זה, והשקפתי מבעד לחלון על החצר. ראיתי שם שני קצבים מתלמדים שוחטים עגל לכבוד המסיבה שתתקיים בערב. מספר בחורים טבלו את ידיהם בדם וציירו בו צורות של יד פתוחה על הדלתות, המשקופים והקירות, כדי להגן מפני ״עין הרע״ ולאחל מזל טוב לבני הזוג החדש.

החתונה היהודית במוגאדור באמצע המאה ה־19

עמוד 466