ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
רבי אברהם ב״ר מרדכי הלוי
הגאון המופלא רבנו אברהם הלוי זצוק״ל נולד בארץ מצרים בשנת הת״י [1650], מילא כסא אביו ברבנות במצרים כרב וכאב״ד עם אותם הדיינים שהיו עם אביו. וכאשר זרחה לו השמש, היה מעשירי הארץ, תורה וגדולה במקום אחד, כמו שכתב גאון עוזינו החיד״א ז״ל בשם הגדולים. בין שנת תמ״ו לתמ״ט מת עליו בנו יחידו המוכשר, בגיל חמש עשרה שנה. פטירתו זעזעה אותו, כמו שמתאר בהרחבה את צערו בתשובה אבן העזר כלל ג׳ סימן ח׳ ובחושן משפט כלל ה׳ סימן די. ובהקדמתו לספר גינת ורדים מתנה את הצרות הרבות אשר עדו עליו, ואת צערו על מיתת בנו וגם על מיתת בתו בת השתים עשרה.
יחד עם סדור תשובותיו לכל מי שפונה אליו, הוציא לאור בשנת התנ״ז ספר ׳דרכי נעם׳ לרב אבה״ו, ובסופו צירף את קונטרסו ״מלחמת מצוה״, אשר עורר ויכוח הלכתי גדול בין גאוני דורו וגם בדורות שלאחריו ממזרח וממערב [ביו השאר שו״ת פנים מאירות סימן ז, ספר סדרי טהרה על שולחן ערוך יו״ד סימן קצ״ד אות כ״ו]. ספרו גינת ורדים על ד׳ חלקי שולחן ערוך אשר הוא עצמו הכינו וסדרו יצא לאור כשש שנים לאחר פטירתו.
דרך למודו ז״ל היה שלא תקע עצמו בדבר הלכה ועמד על דעתו, אלא השתדל לשמוע דעת חכמי דורו, וכדרך של רב אבה״ו ז״ל, כמו שכתב בהקדמתו לשו״ת דרכי נועם: ״את זה הדרך בחרתי שלא לתקוע עצמי בדבר הלכה אבל אשא ואתן בשקלא וטריא עם רוב התלמיד חכמים המעיינים הנמצאים אתנו, אם יכשר בעיניהם מה שכתבתי באותה הלכה ובאותו ספק, ואם המצא ימצא איזה דוחק בדברי אניף ידי עליו ואעמיק בעיוני כיד ה׳ הטובה עלי, וזה דרכי כל הימים בכל מה שכתבתי מנעורי עד עתה, ולא סמכתי על דעתי כי אם אחר הסכמת המעיינים מקשיבים לקולי, כי כל כוונתי לשם שמים לבאר וללבן הלכה על בוריה, ולכן קראתי שם ספר זה אמרי נועם, כי גלוי לפניו ית׳ שלא לשום קנטור ולא לשום נצוח אלא דרך נעימות״ וכוי ע״כ. וברא כרעא דאביו כן היה דרכו, כמו שיראה המעיין ברוב תשובותיו עם גאוני דורו אתם נשא ונתן, וכמו שכתב מוהר״ר יוסף תלוי בהקדמתו, וזה לשונו: ״אצל גדולתו אתה מוצא ענותנותו, כי לא היה רוצה לסמוך על דעתו, ורוב פסקיו היה מוסר לחקרי לב אשר אתו״, ע״כ. ואף חזר בו מסברתו כאשר נוכח בצדקת דבריו של המשיג, כמו שהוא כותב בחלק אבן העזר כלל ד׳ סימן כ״ח, וזה לשונו: ״ואפריון נמטייה ליה למר נר״ו וברכות לראש צדיק שהחזירני :!טעותי… וכבר העברנו הקולמוס עליהם עד תומם״, ע״כ. וכן כותב :הקדמתו, וזה לשונו: ובעת דברי ושגיתי, לא בושתי ולא נכלמתי, ׳מרוק פני לא הסתרתי, ע״כ. לעיתים שפך חמתו בויכוחים חריפים, ׳השבית גאון עזים, במליצות וחרוזים, ולפעמים, היה ברצונו להתרחק מעניינים קשים ונלוזים. ולגודל אהבת השלום כתב באורח חיים כלל א׳ סוף סימן כ׳׳ב, יזה לשונו: ״אך מפני גודל חיבת השלום ראוי לוותר בדברים אלו ׳פעמים שאתה מתעלם אפילו בספק ברכה לבטלה, ששמו יתברך ::לתק במים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, כ״ש בעניני דבור דיש לחוש שיתפשט המחלוקת ביניהם. והרוצה להעמיד האמת ־:עתו לשמים ישמיע דבריו בנחת קודם מעשה או אחר מעשה כדי שיתקבלו דבריו״. רבני דורו שבחוהו וקלסוהו עד מאוד וכמ״ש מהר״מ גלאנטי ז״ל בזה הלשון ״הגם דכל רז לא אניס ליה, מדעת קונו יש בו להימלך, ומיראי הוראה הוא… וידעתי כי מרוב צאתו במילי דאסורא נטה להחמיר. כי כל רז לא אניס ליה וירבו כמותו בישראל, וצאצאינו יהיו כמותו בתורה וביראה״, ראה באבן העזר כלל ג׳ סימן י׳ י״א. עם עול הצבור שהיה מוטל על צוארו, הכניס עצמו בכוחא דהתירא, להתיר החרם מעל ההוגה בספר פרי חדש שעשה בזמנו רעש גדול בין הרבנים והלמדנים. וראה אורח חיים כלל ג׳ סימן כ״ב על תיקון העירוב במצרים, והויכוח הנוקב עם תלמידו רבי ישועה שבאבו שם כלל כ״ג, וראה עוד אורח חיים כלל ב׳ סימן ט״ז ע״ע אמונת הגלגול באורך. רבי אברהם נפטר במצרים בשנת תס״ד [1704] לערך.
ואלו הם חיבוריו:
א]. ״קונטרס מלחמת מצוה״ – בעניני מילה, וינציאה, תנ״ח.
ב]. ״שו״ת גנת ורדים״ – בד׳ חלקי שו״ע, תע״ז.
ג]. ״יאיר נתיב״ – בעניני גיטין, קושטא, תע״ח.
ד]. ״גן המלך״ – פסקים וחידושים קצרים. קושטא, תע״ז.
ה]. חיבורים נוספים נותרו בכ״י ואינם ידועים. ״קול אלהים״, ״קול ששון״. ״קול שמחה״, קול נהי״ ״קול המון״. חידושי כתובות.
התולדות מתוך שו״ת ״גינת ורדים", ח״א, במבוא
רבי אברהם ב״ר מרדכי פאריעול מאוויניון
מחכמי איטליה. סופר, מעתיק, מחבר ומוסיקאי. נולד באוויניין בשנת ה׳רי״א [1451] ונפטר בפיררה בשנת ה׳רפ״ה [1525]. בשנת ה׳ר״ס [1500] חיבר א]. ״פרחי שושנים״ – פירוש לתורה, ב]. ׳מגן אברהם״ – ויכוחים בנושא הדת. ג]. ״אורחות עולם״ – תיאור גלילות הארץ, שתירגם ללאטינית.
רבי אברהם ב״ר משה
תלמיד מובהק לרבינו שלמה בן אדרת [הרשב״א] כנראה שהשיב בפקודת חכם על שאלת ה״ר יצחק ממאראקיא וחתם בשמו בחליו אשר מת בו, וה״ר יהודה בן הרב קיים דבריו שהם דברי אביו ומובאת בתשובת הרשב״א מיוחסות להרמב״ן סימן קמ״ח, ושאל גם מן הרא״ש והשיב לו בקוראו אחי כמובא בתשובותיו כלל ס״ח סימן כ״א ורמז עוד לתשובתו לו שם סימן כ״ז ומשמע קצת שם שהיה נקרא ה״ר אברהם אפרים.
אור החיים, כערכו
רבי אברהם ב״ר משה אבוקארא
מחכמי ורבני תונס, היה בזמן הגאון הגדול רבי אברהם חג׳אג׳ ז״ל וחיבר ספר על הספקות הנקרא בשם בן אברהם ספר יקר וחשוב [והוא היה מחכמי ק״ק פורטוגיזיס. ואמה״ג זצ״ל ראה בספריה המפוארת בבית הכנסת רבי הלל זיע״א אשר לעדת הפורטוגיזיס בתונס ספר בן אברהם מכ״י המחבר, וכעת בית הכנסת נסגר והספריה עברה למשרד הרבנות הראשית בתונס. נאמ״ן ס״ט].
אנשי השם, עמוד ט
תולדות חייהם ומשנתם ויצירותיהם של רבני וחכמי הספרדים -שמעון ואנונו
רבי אברהם ב״ר משה גלאנטי [השני]
נודע בשם רבי אברהם גלאנטי השני, בנו של המוסמך רבי משה גאלנטי הזקן, בן אחיו של רבי אברהם גלאנטי הראשון, דודו של רבי משה ב״ר יונתן גלאנטי. בצעירותו שלחוהו הוריו לשלוניקי ללמוד תורה מפיו של הגאון רבי אברהם מוטל. אחרי נשואיו השתקע שם והיה לאחד מרבני העיר.
היה שליח ירושלם בשנת תמ״ה [1685]. באותה שנה היה בקשטוריה והשכין שלום בין גביר העיר, רבי משה הכהן, שבביתו התאכסן, לבין אשתו לידשיה ובענין זה הגיע לידנו שטר הפשרה [ב״פרח מטה אהרן״ ת״ב סימן קו]. בשליחותו זו היה גם בלארסו שביון וגם בשלוניקי, בה שמע מפיו רבי חיים משה אמאריליו פירוש על המאמר "כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה מחמתה״ [״יד משה״ לרח״מ אמאריליו דף קס״ד ע״ב].
בשנת תנ״ב שהה בצידון לרגל שליחותו, וחתם שם על גביית עדות בענין עגונה [״גינת ורדים״ אהע״ז כלל ג]. בשובו משליחותו נתקבל כרב ומנהיג בצפת, ושימש בכהונה זו שלש שנים, אך אחרי שפרצו מריבות בעיר, עזבה והלך לדמשק, בה נפטר בשנה תנ״ו [1696]. יהודי המזרח בארץ ישראל; סמכרי; קורא הדורות
רבי אברהם ג״ר משה גלאנטי [השני]
מרבני דמשק. היה מקובל מופלא. חיבר ספר שו״ת בקבלה וחלקו נדפס בתוך ספר ״ברכת אליהו״ לגה״ק רבי אליהו מני זצ״ל. חלק ב׳ של הספר של רבי אברהם הוא הגהות שלו על ספר ״שמן ששון״ [פרסייאדו], ההגהות נמצאים עדיין בכתב יד בישיבת פורת יוסף בירושלים.
רבי אברהם ב״ר משה די בוטון
מגדולי חכמי ורבני טורקיה. נולד בסלוניקי בשנת ה׳ש״ה [1545] ונפטר שם במגיפה הגדולה בשנת ה׳שמ״ח [1588]. נתפרסם בחיבורו הגדול ״לחם משנה״ – ביאור על הרמב״ם. מאז יצא לאור הספר ״לחם משנה״ הוא נלווה כמעט לכל מהדורות הרמב״ם. למד אצל הרשד״ם [רבי שמואל די מדינה] ביחד עם חברו, רבי מרדכי קלעי. כשעמד בכתיבת הלכות תפילה, הגיעו לידו ספרו של מרן יוסף קארו, ״כסף משנה״ – ביאור על הרמב״ם ובו כמה חידושים דומים לשלו, ואז כתב: ״היום ה׳ באדר שנת ה׳של״ה הגיע לידי פירוש הרב הגדול מורי״ק וכו׳ ומכאן והלאה לא אכתוב אלא הדבר המחודש אשר לי״. כן חיבר חידושים לש״ס – "מהררי נמרים״. כמה מתשובותיו הובאו בקצבי שו׳׳ת של חכמי דורו.
תולדות עם ישראל, כערכו
רבי אברהם ב״ר משה הכהן הספרדי
מן העיר קואינקה שבספרד. נולד בספרד בשנת ו״י או רי״א [1450-1451]. עם הגירוש הגיע לאיטליה. בשנת רס״ד בערך התיישב בבולניה, היה לרב הקהל ונודע לאחד מגדולי הפוסקים בזמנו. עמד לימין רבי בינדיט במלחמתו ברבי אברהם מינץ. רבי בינדיט השיב לו בחריפות על שעלב ברבי אהרן הכהן. גם רבי אהרן הכהן עצמו השיב לו עזות על שהעז לפגום בו ובמשפחתו וכתב: ׳ולאשר אמרת כי ממריבי כהן אני. בית אבי היה מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים… מהם מתו בקדושה ורבים נקברו בחיים לקדושת השם, ובנות הרב רבי יחיאל ז״ל בן הרא״ש ז״ל נשאו לקרובי… ונודע היה בית אבי ומשפחתי בכל גליל ספרד, כי כהני קואינקא ווברא קדושים היו, מקדישי שם שמים ברבים, מכבדי התורה, אנשי מעשה… וזה לי ט״ו שנה בבולונייא לא ימצא איש עלי באמת שמע מפי דבר בלתי הגון נגדו״.׳.
רבי בנימין ב״ר מתתיה בע״ס ״בנימין זאב״ ביקש קרבתו, מסר לו כמה מפסקיו כדי שיסכים עליהם, ורבי אברהם הכהן סמך ידו עליהם.
מכוא לספר"מימי! זאב״, עמוד פו
רבי אברהם ב״ר משה כלפון הכהן
מחשובי רבני ג׳רבה, רבי אברהם חי בשנים התמ״ח-התוצ״א [1931-1898], הוא בנו בכורו של הגאון העצום רבי משה כלפון הכהן זצוק״ל, נודע כבר באביב ימיו כתלמיד חריף ושקדן, ורבים ניבאו לו גדולות. הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ״ל היה עמיתו המובהק בתורה ולמדו הרבה ביחד, וכבר בילדותו היה נלחם במלחמתה של תורה עם חכמי דורו. הקפיד מאוד על לימוד המוסר יום ביומו, והיה זהיר מאוד בקיום המצוות בקפידא. לא הסתכל מחוץ לד׳ אמותיו ועיניו תמיד היו למסה ולבו למעלה. העמיד תלמידים גדולי תורה והרביץ תורה במשך שנים רבות, וממש זכה לכתר תורה נפסר צעיר לימים בן ל״ג שנים בשנת תרצ״א [1931]. רבי אברהם נתפרסם בכל רחבי תוניסיה כחכם הבקי בכל מקצועות התורה. משום כך נהגו חכמים להריץ אליו את שאלותיהם וביקשו את הכרעתו. הוא גם נודע כמורה ומחנך מעולה וכאיש נעים
הליכות, עת הרביץ תורה ב״ישיבת רבי יצחק חורי״. אלו הם חיבוריו:
א]. ״ברכת אברהם״ – שיסה רחבה בעומק העיון ויושר הסברא על מסכת ברכות נדפס בג׳רבא תרצ״א. ב]. ״ברכת אברהם״ – שיטה רחבה על מסכת חולין, ישראל תשמ״ב. ג]. שלחן ערוך קטן, כעין קיצור שולחן ערוך הכולל דינים נחוצים ביותר, ג׳רבא תשכ״ו. ד]. ״תורה וחיים״ ספר מקיף דינים ומוסרים, ונלוה אליו ספר ״משוש חתן״ דיני נדה ונישואין. ה]. ״בית אברהם״ – ב״ח, ספר גדול ומקיף על הלכות תערובות נדפס תשל״ה-תשל״ח. ו]. ״ברית אברהם״, כללי הפסק והוראה, ג׳רבא תשי״א. ז]. ״ברכת אברהם״ חלק ג׳ וחלק ד׳ על הש״ס סדר זמ״ן וסדר נק״ט, עדיין בכתב יד. ח]. יש עוד כתבי
יד בתחומים שונים.
תולדות ישראל, גדולי רמי טוניסיה ולוב, חוכרת ח. תשמ״ו
רבי אברהם ב״ר משה ערוסי
נולד בכוכבאן שבמרכז תימן בשנת תרל״ח [1878], למד תורה מפי רבי יחיא חמדי זצ״ל, עסק רבות בלימוד התורה והוסמך לרבנות ולדיינות בבית הדין שבצנעא. והיה בקי בחכמות כלליות, בשנת תרפ״ג עלה לארץ ישראל והוכיח רבים על המצב הרוחני השורר בארץ. בהשוואה לתימן, בנוסף לגדולתו בתורה היה פייטן חרזן
ומשורר. נתבש״ם בשנת תרצ״ד [1934] בפתח תקוה. ואלו הם חיגוויו:
א]. אזהרות יגר סהדותא, ב]. בית הריאה, ג]. אור לישרים, ד]. אורחות יושר, ה]. יורה חטאים, ו]. תועפות ראם וקרני ראם, ז]. זה
מנו, ח]. אוהל מועד, ט]. בן ראמים, י]. דם צדיקים, יא]. שיר חדש, יב]. הגדה של פסח, יג]. קורא הדורות, יד]. המחברת השנית.
רבי אברהם ב״ר משה קונמבריאל
היה בשאלוניקי בזמן מהרשד״ם ומהרש״ך, חכם גדול ומרביץ תורה בתלמידים ודרשן גדול, והיה דורש מדי שבת בשבתו בחברת תלמוד תורה בתוך קהל גדול, והיה אבי זקנתו אם אמו של הרב מו״ה דוד קונפורטי בעל קורא הדורות [דף מ׳ ע״ב], והחכם אמאטו לוזיטאנו כיבדו בשנת שכ״א ונשא את שמו בראש חיבור א׳ מחיבוריו.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם ב״ר משולם ממודיגה
מחכמי איטליה ומרבניה מצינו אותו בשנת ה׳שי״ח [1558],
שהיה ממגיהי ספר ״הזוהר״ שנדפס במנטואה.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר נחמיה ב״ר נחמיאש
מחכמי טורקיה. מתלמידו של ״המזרחי״ [רבי אליהו מזרחי] ומוזכר בתשובותיו. נפטר בשנת ה׳רפ״ח [1528]. היה שאר בשרו של בעל ״היוחסין״ [רבי אנרהם זכותא] ודודו של רבי אברהם הלוי בר אליעזר, שהיה גיסו של בעל ״היוחסין״.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר נסים חיון
מחכמי ליסבון שבפורטוגל שהשתקע בטורקיה אחרי הגירוש משנת ה׳רנ״ז [1497]. מושבו בקושטא. בשנת ה׳רע״ו [1516] הדפיס את ספרו ״אמרות טהורות״ – ענייני תשובה ומוסר. בכתב-יד
השאיר את ״מאמר במופתים״ – ענייני נסים במקרא.
תולדות עם ישראל, נערכו
רבי אברהם ב״ר נסים קשטיל
יליד חברון, היה חתנו של רבי שלום ב״ר אליהו מני. משנת תר״ע [1910] כיהן כרבה של הקהילה היהודית בליסבון.
רבי אברהם ב״ר ניסים שלמה אלגאזי
גיסו של רבי חיים חזן בעל ״שנות חיים״ ורבי יום טוב אלגאזי. נמנה על חכמי ורבני ירושלם בשנים ת״נ-ת״ק [1740-1690]. במכון נמצא צלום ספר ״תעלומות חכמה״ לרבי משה ב״ו יהודה מגלייגו שהעתיק רבי אברהם.
תולדות חכמי ירושלים
ארזי הלבנון -תולדות חייהם ויצירותיהם של חכמי הספרדים
רבי אברהם ב״ר פגחס חרירי
רבי אברהם הוא כנראה בנו של רבי פנחס חרירי. מרבני כורדיסטאן הוא חיבר את הספרים: א]. ״ספר המטעמים״, ב]. ״מאיר עיניים״, ג]. ״טוב לעיניים״, ד]. ״שמחה וששון׳; ה]. ״ספר הדרושים״. קטעים מהם הובאו בספר ״ויבחר משה״ לבנו, רבי משה ב״ר אברהם חרירי מכוי סנג׳ק. ידועים לנו שני פיוטים:
א. ״אשנן מופעלות אלי״ – פיוט למודים הערוך בסדר האלף-בית.
ב. ״אבני אקדח שים שערי״ – סימנו אברהם.
אנציקלופדיה של יהוד כורדיסתאן, עמוד 438
רבי אברהם ב״ר רפאל כלפון
נולד בטריפולי שבלוב בשנת תצ״ה [1735] למשפחת גבירים, פרנסים ודיינים. לפי עדות עצמו נתמנה בשנת תקל״ה פרנס בטריפולי וכיהן בתפקיד זה עד שנת תקמ״א ומשנת תקנ״ב עד תקנ״ח. נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה. לשבת לפני ״פורים בורג׳יל״, החל בכ״ט בטבת, בו תיאר את מאורעות אותם הימים ובקינותיו על מות בנו שנשרף אז חיים [חמוש״ד תופ״ג],
על בקיאוהו בנגלה ובנסתר מעידים חבוריו – חיי אברהם – על טעמי המצוות ו״לקט הקיצור, שו״ת שהיו לנגד עיני החיד״א. רבי אברהם ניחן בחוש היסטורי שדחף אותו להתענין בכתבי יד קדומים ובפנקסים ולחטט בארכיונים של הממשלה, כדי למצות את תכנם לחקר קורות היהודים בטריפוליטניה. ד׳ קזיס מחבר ״תולדות היהודים בטוניס״, כותב שראה שני כתבי יד של רבי אברהם, באחד מהם לקט תקנות קדומות, ובשני, פיוטים, וגם פיוטו של רבי אברהם אבן עזרא – ״אתה ירד״ עם ההוספות של פייטנים מקומיים על הצרות בארצם. נראה שכתב היד של התקנות אבד ולא נמצא לו זכר.
קשרי ידידות אמיצים קיים רבי אברהם עם החיד״א, הם החלו בשנת תקמ״א וער שנת תקס״ד החליפו ביניהם מכתבים, בשנת תקס״ד נסע רבי אברהם לליוורנו ועשה בה למעלה משנה וחצי, התרועע עם החיד״א והתרשם עמוקות מאישיותו והליכותיו.
רבי אברהם היה תלמידו של רבי משה לחמייש. ושל רבי מסעוד חי רקח בעל מעשה רקח שאותו הוא מזכיר בספרו ״לקט הקציר״ כרבו ומורו.
ב״תולדות רבני איטליה״ נאמר עליו ״אור תורתו זרח בעיר טריפולי זה חמשים שנה, היה רודף צדקה וחסד עם כל עובר ושב תלמידי חכמים. באשר העידו עליו הרבנים שלוחי עיה״ק טבריה בהסכמת ספרו החשוב ״חיי אברהם״ הנותן טעם לשבח על הלכות רבות על ארבעת טורים ונדפס בעיר ליוורנו בשנת תקפ״ו״ [כלכותא תר״ד, ליוורנו תרי״ז, שם תרכ״א, ירושלים תשכ״ה]. את ספרו ״חיי אברהם״ כתב כנראה לפני שעלה לארץ ישראל, בספרו הוא חותם ״מקוה רחמי האל יוצרי וגואלי לעלות אל הר קדשי הר ציון ירכתי צפון״.
געגועיו ואהבתו לארץ ישראל גברו עליו ואף שהיה אב בית דין בטריפולי, נוסף על היותו פרנס על הציבור עזב את הגולה בשנת תקס״ו ועלה לארץ ישראל ושם קבע את מקום משכנו.
אלו הם חעוויו:
א]. ״חיי אברהם״ – טעמי המצוות והמנהגים, נדפס בליוורנו תקפ״ו, ונדמ״ח תשנ״ב פעיה״ק ירושלים.
ב]. ״מליצי יושר״ – מליצות ישרים ומשמחי לב בכתב יד.
ג]. ״לקט אברהם״ – שני חלקים, ח״א חידושים על התנ״ך, וח״ב ליקוטים על דרך מדרש תלפיות. בכתב יד.
ד]. ״מפעלות תמים דעים״ – דברים נפלאים בעיניני בריאה ומפעלות אלקים. בכתב יד.
ה]. ״ספר האמונות״ – ליקוט וקיבוץ מעיניני המיתה, גלגול, עיבור, גיהנם וגן עדן, תחיית המתים וביאת משיח, ועוד בכתב יד.
ו]. ״תהלות ה׳״ – פירוש על תהלים, בכתב יד.
ז].״מעשה הצדיקים״ – בכתב יד.
ח].״תוכחת מוסר״ – בכתב יד.
ט]. "סדר הדורות״ – הכולל תולדות לוב ויהודיה, בכתב יד.
י]. ״ללמד לאדם דעת״ – בכתב יד.
רבי אברהם עלה לצפת לאחר שנת תקס״ו ונפטר בה בשבת שובה של שנת תק״פ [1820].
שלוחי ארץ ישראל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״כ, תולדות גדולי איטליה,
כגסת ישראל, פין
רבי אברהם ב״ר רפאל רויגו
חד בדרא הגאון המקובל מגדולי חכמי דורו תנא דאורייתא רבי אברהם רויגו זצ״ל נולד בשנת ש״ץ [1630] במודינה שבאיטליה למשפחה אמידה ומכובדת, אף הוא עצמו היה עתיר נכסים וגדול בתורה, היה תלמידו של רבי משה זכות, ראש מקובלי איטליה בדורו. רבי משה משבחו וכותב עליו: ״בעל רוח צהובה להאיר בתורה כרב נהוראי סבא, וליכנס ולצאת בשלום כרבי עקיבא״ [אגרות הומ״ז]. היה חברו של רבי בנימין הכהן, אב״ד ריגיו, הקורא לו: ״גבר עמיתי חסיד וענו״. ביתו במודינא היה פתוח לחכמים, למקובלים ולשליחי ארץ ישראל. זמן מה היתה לו בביתו ישיבה של תלמידי חכמים, ומלבד שהיה מלמדם תורה היה מספק להם כל צרכיהם, על תלמידיו נמנו גם רבי נתן נטע מנהיים ורבי יעקב ווילנא מחבר הספר יאיר נתיב, רבי אברהם ברודא כותב עליו: ״האדם הגדול בענקים, הגאון הגדול תנא דאורייתא מגלה עמיקתא וטמירתא בוצינא קדישא גברא פרישא …אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו אשרי העם שלו ככה״. בשנת תנ״ה שלח את תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, לתור את הארץ ולהכין לו בית, אך הוא חזר מן הדרך מבלי שהגיע למטרתו, הוא הפקיד סכום כסף אצל רבי שמואל אופנהיימר ״כדי לאכול פירותיהם שנה שנה לשובע על אדמת הקודש״.
ביום כ״ט טבת תס״ב הפליגה מליוורנו החבורה בת עשרים וחמש הנפשות, כולל שתי נשים הרות, אחרי נסיעה מיגעת של חמשה שבועות הגיעו לירושלם ביום ב׳ אדר. רבי אברהם נתקבל בכבוד גדול, אך רבים מהעולים מתו במגיפה שפרצה מיד אחרי בואו, בתוכם גם רבי מרדכי, אשתו ובתו. בירושלם הקים ישיבה בה עסקו עשרה רבנים יומם ולילה בלמוד הנגלה והנסתר. עזר לישיבה רבי ישעיה חתנו של רבי יהודה חסיד.
על סדרי הלימוד בישיבה כותב רבי מרדכי דלאטש: ״ואלו ישבו במדרש לילות וימים רובם ככולם, ושם מתפללים כל ימי החול בבוקר בתפלת ותיקין ובתפלתם צועקים ובוכים ומתודים בלב נשבר ונדכה עד כי ממש בוקעים רקיעים, ואחר התפלה מיד בקדושה וטהרה בטלית ותפילין על ראשיהם, בחרו ללמוד ספר הזוהר ואחרי זה כתבי האר״י עד שעת האכילה ואחר חצי יום לומדים גמרא ופוסקים ו״ראשית חכמה״ עד שעת מנחה, והיה התחלת הישיבה יום שבו שבת קודש הוא ר״ח אייר התס״ב. י״ר שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בארץ המובחרת הזאת״. אחרי פטירתו של רבי משה בן חביב בשנת תנ״ו מונה רבי אברהם כראשון לציון אך לא ארכו לו הימים כי בגלל המצוקה בארץ יצא בשליחות פעמיים, באחת מהן שהה חמש שנים בדרך עם רבי חיים חזן, בפעם השלישית לא זכה לחזור. הוא נפטר במנטובה במוצאי שבת כ״ט כסלו תע״ד [1714] וספדו עליו ״שהיה מתלמידיו של אברהם אבינו ביתו היה פתוח לרווחה והיה איש חסד להטיב לכל הבריות״. הספידו חברו רבי בנימין כהן בריגיו בעשרה בטבת של אותה שנה, ונדפס ההספד בספרו ״גבול בנימין״ דרוש ג׳. כן הספידו חתנו של רבי בנימין הכהן, רבי ישעיה באסאן, והעיד עליו כי ״נתאחדו בו תורה וגדולה וחסידות וענוה גדולה מכלן״. רבי יוסף שמואל מקראקא כותב עליו: ״אחד היה אברהם בדורותינו שמסר מאודו ונפשו על חכמה זו [הקבלה] ומכל מלמדיו הציל ובזבז אוצרותיו לקנות חכמה זו, מעודו עד היום הזה …ומילא בנגלה כריסו עד שזכה להיות זקן ויושב בישיבה ומשם עלה לחכמה הזאת״.
תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, חיבר את ספרו ״אשל אברהם״, פירוש מאמרי זוהר וסוד עשר ספירות ושאר עניני קבלה וסודות, כפי שקיבל מרבו רבי אברהם [שיוודא תס״א]. כן נדפס ״מפתח הזוהר״ שהוא מראה מקומות לענינים שבספר הזוהר בסדר א״ב שהגיע לידו מירושלם [אמסטרדם ת״ע] והגהות על ספר כוונות להאר״י [מובא במחזיק ברכה סימן ח ס״ב].אנציקלופדיה לחכמי א״י, עמוד קלא
רבי אברהם ב״ר שאול אבן דנאן
נולד בסביבות שנת ת״כ [1660]. כיהן בדיינות בפאס עם הרבנים הגאונים רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי, היעב״ץ ואחרים. נמצאו חתימותיו על פסק דין, בין השנים התס״ה-התפ״ב. לא ידוע אם חיבר חיבורים כלשהם. ביחס הכתובה שבידי זרעו תואר רבי אברהם אבן דנאן בלשון זו: ״.״אותו צדיק, האשל הגדול אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר…״. מבין בניו ידוע לנו רבי מנשה. אחיו של רבי אברהם, הוא רבי שמואל מחבר ספר ״דברי הימים של פאס״.
רבי אברהם נפטר בסביבות שנת ת״ץ [1730].
כמבוא לשו״ת ופסקים לר״י בן עטר חאו״ח
ארזי הלבנון כרך א'- רבי ברוך אסבאג
רבי ברוך אסבאג
בהסכמת הספר ״מנחה בלולה״ [הנדמ״ח תשנ״ז] כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, על הרה״ג ברוך אסבאג זצ״ל ומכנהו: ״הרה״ג מעו״מ, הדיין המצויין..״ הצדיק העצום…. מפורסם בצדקתו ויראתו וחסידותו ווענותו מוהר״ר ברוך אסבאג הרב הראשי לעיר אספ״י.
מחכמי ומקובלי מרוקו. חיבר ספר הדינים שלו ״מנחת משה״ קזבלנקה, תש״ד [ת״ו], מכיל דברי קבלה, בעיקר ״יהי רצון״, ו״לשם יחוד". ספרו השני ״מנחה בלולה״, קזבלנקה, תרצ״ז, ודפוס-צילום חמוש״ד, ונדמ״ח תשנ״ז. מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות ׳מקור ברוך', ושם נזכרים מקובלים הרבה.
נפטר ג׳ באדר ב׳ תש״ו [1946]. נטמן בסאפי.
ארזי הלבנון-תולדות חייהם משנתם ויצירותיהם של חכמי הספרדים-שמעון ואנונו
רבי אברהם בר שבתי הכהן מצאגטי
מחכמי איטליה. רב, סופר, משורר ורופא. נולד בשנת ת״ל [1670]. נפטר בשנת תפ״ט [1729]. היה אהוב על בני דורו ורבני איטליה, כיבדוהו בשירים ומליצות והפליגו בשבחו. מספריו: א]. ״כבוד חכמים״ – דרשות על התורה [נדפס בוונציה בשנת ת״ס – 1700]: ב]. ״כהונת אברהם״ – כל מזמורי תהילים, בדרך שיר וחרוזים וכן ביאורים על דרך הפשט והדרש בצירוף פרקי שירה המכונים ״בני קטורה״.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר שלום בלעיש
מחכמי צפון אפריקה, ארץ ישראל ואיטליה. חכם מופלג, מחבר ופוסק. נולד בשנת ה׳תקל״ג [1773]. נפטר בשנת ה׳תרי״ג [1853]. שימש כרבה של טוניס ובה בעת היה שר אוצר של ה״ביי״ [מושל] של טוניס. נאלץ לעזוב את המדינה בשל הסתבכות כספית, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. משם עבר לשמש כרב באלג׳יר, ואחר-כך שב לנדוד באירופה, והתמנה על ידי מלך סרדיניה לרבה של ניצה. בשנת ה׳ת״ר [1840] התיישב בלונדון, ולאחר זמן נתמנה שם לדיין.
אלו הם חיבוריו:
א]. ״יד אבשלום״ – על ״שולחן ערוך״ ״אורח חיים״; ב]. ״פרח שושן בית לוי״ – דרשות עם תרגום אנגלי; ג]. ״פתח הבית״ – פירוש ומפתח ל״שולחן ערוך״; ד]. ״עפרות תבל״ – שו״ת; תרגום לאנגלית ופירוש לספר קהלת.
אנציקלופדיה לבית ישראל
רבי אברהם ב״ר שלום הלוי אלשיך
מחכמי תימן. גדול בתורה, מקובל ומדקדק. נולד בשנת ה׳תק״ט [1749] בערך. נפטר בשנת ה׳תקפ״ט [1829]. נכדו של הדיין רבי יחיא בר אברהם הלוי. היה נגיד יהודי תימן וממונה על הטבעת מטבעות המלן. עמד בראש בית הכנסת וישיבת ״בית אלשיך״ שבצנעא. תיקן בקהילתו כמה תקנות בנוסחאות ומנהגי התפילה. מתלמידיו: רבי יחיא חמדי [בעל ״ליקוטי מהו״י״] ורבי שלום מנצורה [בעל ״נו מצוה״]. כתב הערות על ספר ״חלק הדקדוק״ של מהרי״ץ [רבי יחיא צאלח], מתשובותיו נדפסו בשו״ת ״רביד הזהב״, לרבי יחיא משדרי. רבי אברהם היה אבי משפחת אלשיך המפורסמת, אשר העמידה מבניה רבנים ודיינים, עסקנים ואיש, ציבור בעלי שיעור קומה. אחד מצאצאיו היגר לאזור רדאע, שם העמיד שושלת מפורסמת של רבנים אשר נתכנו בשם משפחת ״צנעאני״ על שם עיר מוצאם. המפורסם מבין רבני משפחה זו הוא רבי אברהם צנעאני בעל ״קדש הלולים״.
אנציקלופדיה לבית ישראל
רבי אברהם ב״ר שלום טובייאנה
הגאון החכם השלם הדיין המצויין רבי אברהם ב״ר שלום טוביאנה היה בקי עצום בתורת הנגלה והנסתר, מקובל ועמד בראש חבורה של מקובלים באלג׳יר. הוא ביקש להנהיג את מנהגי האר״י בבתי הכנסת באלג׳יר, ועורר מחלוקת חריפה בעיר. הוא כתב חיבורים בקבלה א]. ״חסד אברהם״ – ביאורי כוונות בתפילה [איזמיר תקכ״ו], ב]. ״אשל אברהם״ – בטעמי המצוות [ליווהו תקמ״ס. נפטר בשנת תקנ״ג [1793]. ג]. ״בטרם בוקר״ נאזמיר תקנ״ו]. ד]. ״עץ הדעת״ – חידושים על מצוות לא תעשה, בכתב יד. כמו כן הדפיס את חיבורם של גאוני אלג׳יר, ״מגן אבות״ להרשב״ץ. שו״ת ״יכין ובועז״ וספר ״זרע רב״.
גדולי האחרונים, עמוד 240
רבי אברהם ב״ר שלום משה גאגין
נולד בירושלים בט״ו באלול התרמ״ה. היה חבר בית הדין בירושלים בבית דינו של הראב״ד רבי שמואל נסים בשנת תר״ע [1910]. נלב״ע בירושלים בי׳ בכסלו התרע״ח [1917]. הוא ואחיו רבי יצחק פתחו בירושלים בית דפוס בשנת התרל״ו [1876] עד שנת תרמ״ה [1885].
רבי אברהם ב״ר שלמה אבן טאזארטי
מחכמי ספרד בדור העשירי. מתלמידיו של הרשב״א. חיבר את ספר ״חוקת הדיינים״. פסקי הלכות בדיני ממונות ואישות.
תור הזהב והשמד, עמוד 277
רבי אברהם ב״ר שלמה אדרוטיל
חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ״ו. בשנת רצ״ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד בספרד בשנת רמ״ב [1482], והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ״ג. אביו רבי שלמה נמנה עם תלמידי רבי יצחק קאנפנטון גאון קאסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א׳ של פסח שנת רנ״ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי״.
רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגאל. ידועים לנו שנים מחיבוריו של רבי אברהם: ״תשלום ספר הקבלה״ ו״אבני זכרון״. על כוונתו בתשלום ״ספר הקבלה״ לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו:
לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז״ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ״ל שנת ד׳ אלפים וט׳ מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב… עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים…
את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון – השלמות ל״ספר הקבלה״ של הראב״ד, כלומר, רשימת החכמים שהיו לפני הראב״ד ולא הזכירם. בשער השני – רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב״ד ועד לפטירת רבי יצחק קאנפנטון. השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגאל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במארוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה. לעומת זאת, הנאמר בשערים א׳ וב׳ ובחלק הראשון של שער ג׳ ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר״ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע״ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה: ״ואזכיר שם מה שכתב הר׳ אברהם זכות ז״ל מה שהיה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ״ה לפ״ק. רבי אברהם זכות נזכר בברכת המתים ׳ז״ל; כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו; והוא נפטר בטבת רע״ד. אם לא שנאמר כי המלה ׳ז״ל׳ תוספת מאוחרת. כמו-כן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי ר״א זכות, וכן אמור היה לכתוב ״קצת זכרון מלכי פאס עד מלוך מלכי צדק מולאי מחמד…״ וזה לא נעשה. או ייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו חסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.
״אבני זכרון״, כתב-יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו:
ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה עלה בדעתי להקריב התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת… להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…
לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו רבי יצחק קאנפנטון ותלמידיו, כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים. שכן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשר נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הדברים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלה ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה בכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים, כדבריו:
עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד ח״ו. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול רבי יצחק קנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמדי תלמידיהם, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה וראשי הישיבות יצ״ו כולם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…
מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו-כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס; על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. רבי אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקורבי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכך השיבו חכמי פאס על-סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו [1566]. לפי זה זכה רבי אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה.
במבוא ל"עץ חיים" לגר"ח גאגין, מאת רהי משה עמאר שליט"א.
עמוד 78 כרך א'
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם ב״ר שלמה הלוי בוקארט
גאון ופילוסוף מחכמי ספרד ממגורשי קסטיליה שגלו לצפון אפריקה בגירוש שנת ה׳רנ״ב [1492]. מקובל, פייטן ובקי במדעים. חי במלגה שבספרד, שם למד תורה אצל תלמידו של רבי יצחק קנפנטון. השתלם במדעים ובשפות הספרדית והערבית. לאחר הגירוש בשנת רנ״ב, נדד לתוניס, ושהה שם זמן ממושך. ספרו ״ספר הזיכרון״, מהפירושים החשובים והיותר מובהקים על פירוש רש״י לתורה, הושלם בשנת ה׳רס״ז [1507]. חיבר מספר פיוטים שחלקם נשתמר. קינתו על גירוש ספרד חשובה כיצירה וכעדות על הקורות את הגולים במרוקו ובאלג׳יריה. בשנת ה׳ר״ע [1510] כתב את ״סדר הקבלה״ על סדר הדורות, שנדפס בספר ״סדר החכמים״ בשנת ה׳רע״ז [1517]. מייחסים לו את תרגום תשובות הרי״ף [רבי יצחק אלפסי] שבספר ״תמים דעים" – מערבית לעברית. רבי אברהם בר יצחק הלוי בוקארט, שישב לימים במצרים, היה כנראה נכדו.
רבי אברהם נפטר בשנת רע״ו [1516] לערך בתוניס.
אנציקלופדיה לבית ישראל
רבי אברהם ב״ר שלמה אלזרקי
בן בתו של רבי שלמה אמריליו מרבני שלוניקי, בעל ״כרם שלמה״. מבני ישיבתו של רבי רפאל ניסים פואה. נזכר בספר ״מקרא קודש״ לרבי אפרים חיוג בתואר"תם וישר חכם ושלם וירא אלקים״.
בספר ״ירושלם דדהבא״ מספר רבי יצחק בדהב, כי רבי אברהם חיבר חיבור גדול בהלכות ארץ ישראל ״דבר לא נעדר דינא זוטא ודינא רבא״. הקובץ נמצא תחת ידו אך אין לו אפשרות להוציאו לאור כולו ולכן הוא מדפיס חלק קטן ״מראשיתו של הספר המדבר בשבחה של ארץ ישראל״ והוא הוא הספר א]. ״ירושלם דדהבא״ [יוושלם תרנ״ז]. ב]. ספר ״שלום ירושלם״, דיני שביעית ניהשלם תמ״ה]. ג]. ״תוספת שביעית״ [ירושלם תמ״ו] ד]. ספר ״הפרדס״ [ירושלם תרפ״ז], ה]. בספריה הלאומית מצוי צלום כתב יד של רבי אברהם בשם שו"ת "שני חיי אברהם", כתב יד ו] בשם ״מבשרת ירושלם״ ״מבשרת ציון״ ״מוסר השכל ודרושים״ לפי סדר התורה משנת תקע״ח.
רבי אברהם עלה לירושלם בשנת תק״ץ [1830] ובה נפטר, על מצבתו כתבו ״מצבת כבוד החכם הכולל הרב רבי אברהם אלזרקי״.
ח״מ; ״מקרא קודש"; תולדות חכמי ירושלים; רשימת כת״י של ד״ר י׳ יואל ח״א.
רבי אברהם ב״ר שלמה טאיטאצק
מחכמי טורקיה. מרבני סלוניקי. נפטר בי״ב בתשרי ה׳ש״ב [1542]אחיו הוא החכם הנודע הגה"ק רבי יוסף טאיטצק, רבו של המהרשד״ם [רבי שמואל די מדינה]
רבי אברהם ב״ר שלמה מרציאנו
גדל בירושלים עיה״ק, יצא לחוץ לארץ כשד״ר קהילת המערבים וקהילת הספרדים, רב באחת מקהילות יישראל ביוון וכן של הקהילה הקטנה בשכם. נתבש״מ שנת תרצ״ו [1936] בירושלים ושם נטמן.
יחס דבדו החדש, אבני קודש, עמוד 82
רבי אברהם ב״ר שמואל
מטוליטולא, מחכמי הדור בשנות תת״ן – תת״ק הובא מכתב שאלתו בחתימת חבירו רבי יוסף בן חיים ושבעה טובי העיר עמו מרבינו יוסף בן מיגאש, בשנת ד״א תתע״ג, בספרי תשובות הרמב״ם.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, כערכו
רבי אברהם ב״ר שמואל אבן חסדאי
מחכמי ספרד. משורר ומתרגם. בן דורו של הרמ״ה [רבי מאירהלוי אבולעפיה]. מתומכי הרמב״ם [רבי משה בר מיימון]. תרגם מספריו את ״ספר המצוות״ ואת "אגרת תימן". כן תרגם את ״ספר התפוח״ המיוחס לאריסטו, ואת ספר המוסר ״בן המלך והנזיר״. גם אביו רבי שמואל, ואחיו רבי יהודה, היו חכמים.
אנצקלופדיה לבית ישראל
רבי אברהם ב״ר שמואל אלקלעי
נולד בשאלוניקי בשנת תק״ט בערך [1749] היה תלמידו של רבי יוסף אבן יעיש. בשנת תק״מ הוזמן להיות דיין ומורה הוראה בדובניצה [בולגריה], ואחרי שנפטר רבה הכולל, רבי אברהם סיד, נתמנה במקומו. היה שקדן גדול ושם לילות כימים בעסק התורה ויחד עם זה עסק רבות בצרכי צבור. בהסכמת הרבנים על ספרו כתבו עליו ״מי כמוהו מורה, הוד והדר, הוא הרב המובהק ונוגה לו ברק… הן בעודנו חי יצאו מוניטין שלו בספרו…״.
בשנת תק״ע עלה לארץ ישראל וקבע דירתו בצפת.
אלו הם חיבוריו:
א]. "זכור לאברהם״ – קיצור פסקי הלכות עפ״י ראשונים ואחרונים לפי א״ב [שלוניקי תקל״ז, שם תקנ״ה, שם תקע״ה, שם תקפ״ב. עם מראה מקומות והגהות לבן אחיו רבי יהודה חיים ב״ר משה אלקלע, שם תר״ג, יוזפוך תקצ״ב, זולקוא תרכ״ח, מונקטש תונ״ה ד״צ יוושלם תשכ״ח]. ב]. שו״ת ״חסד לאברהם״ [שלוניקי תקע״ג]. ג]. בבית הספרים הלאומי נמצא ספר כתב יד ״דרושים לשבתות השנה והספדים לרבי אברהם ב״ר שמואל אלקלעי״ משנת תקל״ח – תק״ע [1583], ובסוף, רשימות ספרים שקנה. ושם רשום ״עוד קנתי בשאלוניקי ש׳ התקנ״ח, עוד קניתי בקושטא סוף שנת התקס״א. וכן רשימה ממוינת של הספרים שבספרייתו הפרטית.
נפטר בצפת ביום ו׳ אדר שנת תקע״א[1811].
״אשכול״; יהודי המזרח בארץ ישראל; ״מסת ישראל״ פין, שה״ג החדש, ״תולדות הפוסקים״.
רבי אברהם ב״ר שמואל אשכרה
מחכמי טורקיה בזמנו של המהריב״ל [רבי יוסף אבו לב] ומובא במהריב״ל. יש הגהה בש״ס דפוס פיזרו: ״אמר אברהם בן לאדונו שר וגדול בישראל מוהר״ר שמואל אשכרה הצרפתי״.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר שמואל גדיליה
נולד כנראה, בירושלים בשנת ש״ן [1590לערך. עבר לחברון והיה מגדולי חכמיה. אחר כך ישב בירושלים ויצא ממנה בשנת ת״ח [1648] לאיטליה, שבה שהה בשנים ת״ח – ת״ך 1648-60] כשליח עצמו, לשם הדפסת ספרו. שם נשא ונתן בהלכה עם רבי שמואל אבוהב אב״ד ויניציה ורבי משה זכות. בשנת ת״ך חזר לירושלים. מחבר ׳ברית אברהם׳ פירוש על ׳ילקוט שמעוני׳ [ליוורנו, תי״ז – ת״ך – 1657-60]. נפטר לפני אייר תל״ב [1672].
ספר חברון, עמוד 124
רבי אברהם ב״ר שמואל הצרפתי [השני]
חי בפאס במאה הה׳. והיה בין אלה שטפלו בהדפסת ספרי אביו רבי שמואל.
פאס וחכמיה, עמוד 356
רבי אברהם ב״ר שמואל לאנייאדו
מחכמי סוריה. רב בארם צובא [חלב] בזמנו של הב״ח נ״בית חדש״, רבי יואל סיוקיס]. בנו ויורשו ברבנות של אביו הידוע, רבי שמואל ״בעל הכלים״.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר שמחה
מחכמי טורקיה. חיבר הגהות ומראה מקומות בספרי הטורים. הודפסו בשנת ה׳ש׳ [1540]. הובא בספר ״בית יוסף״ למדן רבי יוסף קארו.
רבי אברהם בוזאגלו
החכם השלם כהה״ר אברהם בוזאגלו זלה״ה בכה״ר דוד ז״ל,נזכר בשטר אחד משנת תקמ״ח לפ״ק.
אוצר המכתכים, ח״א, עמוד נט
רבי אברהם בולאקי
נזכר בספר דרשותיו של רבי חיים חברייא. לפי שמו, אפשר שישב בבולק, פרברה של קהיר שבמצרים לגדות הנילוס.
מבוא לשו״ת ״מהו״ם נאויזון״, עמוד 64
רבי אברהם בון די
אחד מרבני פירארה בזמן הרמ״ע, יש הסכמה ממנו לפסק כמוה״רר ישמעאל חנינא [רבו של הרמ״ע] בפחד יצחק ערך חליצה קודמת.
תולדות גדולי ישראל באיטליה, עמוד 17
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 80
ארזי הלבנון-שמעון ואנונו-רבי יהושע שרבאני
רבי יהושע שרבאני
מזקני וצדיקי המקובלים בירושלים בדור הקודם. נולד בבגדד בשנת תרל״ט [1879] לאביו רבי יצחק.
בצעירותו למד בישיבת ״מדרש בית-זילכא״ עם חכמי ורבני בבל המפורסמים [עיין בערכו של רבי עבדאללה סומך על יסוד ישיבה זו]. היה ממקורביו ומבאי ביתו של גאון עוזנו ותפארתנו ריש גלותא דבבל רבי יוסף חיים [בעל ה״בן איש חי״].
לאחר נישואיו בשנת תר״ס החליט רבינו לעלות לארץ ישראל.
רבי יוסף חיים נתן בידו המלצה חמה המיועדת לראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר [בעל היש״א ברכה]. באותו יום נערכה חופה בה השתתפו רבני העיר ורבי יוסף חיים היה מסדר הקידושין. הוא ביקש מרבינו שיגיע לשם כדי שכל החכמים ילווהו אחר החופה לדרכו. המקובל רבי שמעון אגסי, שהיה נוכח אף הוא במקום הושיט לרבי יהושע סכום כסף להוצאות הדרך. אחר החופה ליווהו רבי יוסף חיים עם שאר החכמים עד עיר הנמל לגודל חיבתו.
בירושלים למד בין היתר בישיבת המקובלים ״רחובות הנהר״ בראשות המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן [השד״ה], ואחר כך בישיבת המקובלים שעל ידי ישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה והחדשה, והיה גדול בחכמת הקבלה, והיה מקובל בעל קבלה מעשית.
על פי עדות רבי בן ציון אבא שאול [שהיה בעל נכדתו] למד רבינו תקופה מסוימת בישיבת תלמידי חכמים בה למדו ממוצאי שבת עד ערב שבת ברציפות, והיו מגיעים לביתם מערב שבת לערב שבת.
היה ממיסדי ישיבת ״שושנים לדוד״ יחד עם רבי יעקב חיים סופר [בעל ״כף החיים״] ורבי יחזקאל עזרא הלוי מרבני בבל בירושלים.
מסר נפשו על חינוך ילדיו [בניו: רבי יצחק, רבי שאול, רבי יוסף, רבי דוד ויבדל לחיים רבי שלמה] על אף יסורים רבים וטרדות גדולות שפקדוהו, וזכה למה שרבים באותה תקופה לא זכו ־ להעמיד בנים ונכדים לתפארת, תלמידי-חכמים ומרביצי-תורה גדולים.
כל ימיו חי בקדושה, בפרישות, בתעניות וסיגופים שסיגף את גופו על ידי טבילות קרח וגלגולי שלג. בימי השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה [משבת לשבת].
הרבה בתפילות ותחנונים על הכלל והפרט, ורבים מגדולי ירושלים החשיבו מאוד את ברכותיו.
בזקנותו, התגורר בשכונת בקעה וכיהן שם כרב השכונה. תקופה מסוימת גר בשכנות ל״בבא סאלי״, ושררו ביניהם יחסי ידידות והערכה עמוקים.
חיבר חיבור על מסכת ביצה אך החיבור אבד בבגדד.
[מפי השמועה שמעתי שהיה בכת״י פירוש על פסקי הרא״ש על הש״ס, ולאחרונה נמצא בכת״י עלים בודדים באגדה].
נפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנה בשבת קודש י״א טבת תשל״ג [1973], ונטמן במוצאי שבת בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר המהרש״א אלפנדרי ורבי יעקב חיים סופר זצ״ל.
אורח צדיקים, ח״א, עמוד 335
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם בונט אביגדור בן משולם
חי בשנות ק״ל-ק״ן מחכמי ספרד, והוא ובנו רבי שלמה אביגדור היו חכמים סופרים מעתיקים ספרים ספרי חכמות ללשונינו, ומהם נמצאים באוצה״ס שונים ובאוצה״ס בפארמא יש כ״י על מלאכת חכמת הגיון, ומתחיל ״אמר אברהם בן משולם בן שלמה בן משולם אביגדור וכו׳ נדבני לבי היום בהיותי בן שבע עשרה שנה למנין קכז בחודש ניסן לחבר ספר קצר במלאכת הגיון״, עוד יש ממנו ספר כ״י שחיברו בחכמת הרפואה בשנת קל״ט בשם מבוא הנערים כאשר למד חכמת הרפואה בעיר מונפילייר.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם ביטון
מחכמי ספרד, שבאו לצפון־אפריקה אחרי הגירוש בשנת ה׳רנ״ב [1492]. מושבו בעיר פאס, מרוקו נפטר בשנת ש׳-ש״ל בערך.
רבי אברהם ביסודו
מחכמי צפת בראשית המאה הט״ז. מוצאו מספרד. יתכן שאביו היה רבי יצחק ביסודו, שחי בדור שלפני הגירוש, ושימש כראש ישיבה בעיר ליאון. בשנת רס״ד [1504] חותם רבי אברהם ביסודו עם חכמי צפת על איגרתם לחכמי ירושלים בדבר השמיטה. רבי אברהם נפטר בשנת רס״ט [1509] ״בעין אזייטו״ – עין זייתון,. גם בנו רבי יצחק ביסודו נמנה עם חכמי צפת בראשית המאה הט״ז.
עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״ז, עמוד 151
רבי אברהם בירב
מחכמי ארץ־ישראל. מרבני צפת. בנו של רבי יעקב בירב. יש ממנו בתשובות המבי״ט [רבי משה מטראני] ומרן רבי יוסף קארו והרשד״ם [רבי שמואל די מדינה].
תולדות עם ישראל, בערס
רבי אברהם ביתאן
מחכמי ג׳רבא במאה הששית. למד ד׳ אמות הלכה יחד עם רבי רחמים חורי הראשון ונזכר בספרו ״כסא רחמים״. הוא אביו של רבי משה ביתאן וזקנו של ראב״ד ג׳רבא רבי נסים ביתאן. בספר ״מעשה
נסים״ לר״ד חדאד כותב עליו שהיה חסיד וקדוש מאוד והיה מתפלל ולומד בבית הכנסת הגדול, והיו מזמינים אותו לבקר החולה כיון שהיה יודע לתת רפואות וסגולות, והיה סימן בידם שאם היה נותן להם תרופה כלשהי סימן שיש תקוה ואם היה דוחה אותם סימן שאין תקוה. כן היה בקי מאד בחכמת הניקור ובגלל מומחיותו הרבה לא היה מוריד מהבשר רק קצת, אך לא רצה ללמד אחרים לנקר בצורה זו מחשש לתקלה מחסרון בקיאותם כמוהו. כן מסופר שם שרבינו חיבר השגות על ספר ״שבות יהודה״ על המכילתא להגאון רבי יהודה נג׳אר מתונס וכשבקר פעם בתונס שלח רבי יהודה את שלוחו לקרוא לו. אחר מאמצים הצליח השליח להביאו, וכשראה מהר״י נג׳אר שהערותיו צדקו מאד הזמינו לבוא ללמוד אתו. רבינו הסכים אבל כיון שהיה זקן והיתה הישיבה קשה עליו, בקש רשות ממהר״י נג׳אר שיוכל ללמוד לפניו בהטיה, והוא נעתר לו מיד, בהיכנס תלמידי רבי יהודה וראו שהוא מוטח חשבו לגעור בו, אבל רבם מנע בעדם וצום שיזהרו בכבודו שהוא רב גדול. כששאלוהו מדוע אם כן הוא לבוש בגדים בלויים, השיבם רבם שזהו מחמת עניותו, ובקש שכל אחד מהם יתנדב סכום כלשהוא ויקנו עבורו בגדים כראוי לו, וכן היה.
כן מסופר שם איך נענש ראש הקהלה בג׳רבא על שלא רצה לתת מפתחות באר המים שבבית הכנסת הגדול לרשות המתפללים והלומדים שם, והתחצף לרבינו. רבינו קללו שימות באותו לילה, ובאותו לילה הגיע לסכנת מות ממש על ידי עצם שנתקע בגרונו. רק בהתערבות הדיין רבי יוסף הכהן זצ״ל שהלך לפייס את רבינו לבקשת בני משפחת הנגיד, ניצל אותו נגיד אחר שהתחייב בפני רבינו שלא
להציק יותר לקהל, ולהתנהג בכבוד לתלמידי חכמים. ע״ש.
רבינו חתום באב תקפ״ב [1822] אחר רבי חיים חדאד על שטר מתנה מרבי רחמים חורי לכלתו ג׳זאלה הנדפס בספר ״ממלכת כהנים״ [עמוד שמ״ט], ואח״ז מקיימים החתימות רבי דוד כהן רבי יהודה צדיקה ורבי יוסף כהן.
מלכי תרשיש, עמוד תא
רבי אברהם בכור הכהן
מירושלים. נספר ע״י הגאון רבי אברהם פאלאג׳י בספר ״אברהם את ידו״ חלק ב׳ דרוש ז׳ לשמועות עמוד ס״ב ושם מכנהו ״הרב כהנא רבה כמהר״ר אברהם בכור הכהן ז״ל״״.
רבי אברהם בלולו
מחכמי דמנאת שבמרוקו. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״.
מלס דמן, יז ע״ב
רבי אברהם בן אליעזר הלוי
מחכמי ספרד. מקובל. גיסו של רבי אברהם זכות, בעל ה״יוחסין״. נולד בספרד בשנת ה׳ר״כ [1460] ונפטר בירושלים בשנת ה׳רפ״ח [1528]. אחרי גירוש ספרד בשנת ה׳רנ״ב [1492] ישב בטורקיה ובמצרים. בשנת ה׳רע״ה [1515] עלה לירושלים.
חיבר פירושים לספר דניאל ולאגדות חז״ל על הגאולה בשם ״משרא קטרין״.
תולדות עם ישראל, כערכו
רבי אברהם בן אל-פואל
תושב טורטשה, תלמיד חכם מצויין. קרוב לודאי שתפס מקום דיין או ראש ישיבה בעירו. הריב״ש מסיים את תשובתו אליו בביטוי ״משיב מפני היראה והכבוד״. רבה של טורטשה בזמן שהתשובה נערכה אל אברהם בן אלפואל, היה רבי משה חלאווה.
הריב״ש תקופתו, ירושלים תשט״ז
טורטוסה (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.
העיר נקראה Ilerca בפי האיברים, Dertosa בפי הרומאים וטרטושה (طرطوشة) בפי המוסלמים, שבתקופתם הייתה מרכזה של ממלכת טאיפה (1148–1035). היא נכבשה בידי רמון ברנגר הרביעי מקטלוניה ב-1148. בעיר התקיים בשנים 1413–1414 ויכוח טורטוסה בין יהודים לנוצרים.
רבי אברהם בן אשר
בסוף ימיו נוספו לו השמות חיים רפאל. הדפיס בקושטא בשנת תצ״ד את הספר ״שערי קדושה״ לרבי חיים ויטאל מתוך כתב-יד שמצא במצרים, והיה עוד שתי פעמים במצרים, באביב תקי״ג ובשנת תקכ״דיי. בשנת תק״א יצא בשליחות ירושלים לאירופה המערבית יחד עם רבי יצחק זרחיה אזולאי ובהיותם בקושטא נפרדו דרכיהם. בהיותו באיטליה בשנת תק״ג החליטו הגבירים ממשפחת פראנקו לייסד ישיבה בירושלים בשם ״יפאר ענוים״ ובחרו בו לראש הישיבה. הצטרף לחבורת "אהבת שלום״ בשנת תקי״ט. לאחר פטירתו של רבי מיוחס בכר שמואל בשנת תקל״א נבחר לראשון לציון.
רבי אברהם בן אשר הסכים על ספרו של החיד״א ״שער יוסף״ ואלו הן השמועות שמביא החיד״א בשמו בספריו: ״שמעתי מפי הרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה על פסוק מני אפרים שרשם בעמלק" [פתח עינים, ח״א, מגילה י, ב, דף צה, ד]; ״שמעתי מהרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה שהיה מפרש״ נ״צוארי שלל״, דף קת, ב׳; שם, קיז, ג].
רבי אברהם ן׳ אשר נפטר בשמונה עשר באב תקל״ב והחיד״א הספידו בחברון: ״לשמועת הרב המו׳ מהר״א ן׳ אשר זלה״ה כי באה בעה״ק חברון ת״ו 25 אב תקל״ב, שנפטר טו״ב אב בירושלים ת״ו״. בהספדו אמר עליו: ״״.אחד מן הרמתים ובעל כנפים, רב נהוראי, סבא דמשפטים, הרב המובהק, תהלתו בקהל חסידים… ידיו רב לו הן שתי ידים זוכות. ידו אחת בנטילה הני צררי דפשיט, עושה צדקות, ויד אחת מחזקת ספרין פתיחו שפתותיו דובבות טריד בגרסיה… רב גידל יתמי דיתמי מפתו יאכלו ומכוסו לחמו ניתן… יום שמת רבי אך גדול היה באותו היום. איך היתה לשמה העיר ההוללה הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, שהכל סכין ביופיה, מסויידת ומכויירת, שרתי במדינות, המחושקת ברקעי זהב, המהוללה בדביר כרכא מצויינא הן חכמה והן יראת אלקים, שפר חסידים וחובת הלבבות״.
מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד שגב.
רבי אברהם בן גדליה אבן אשר
מחכמי צפת במחצית השנייה של המאה הט״ז. נודע בכינויו אב״א [ראשי תבות של שמו]. בצפת הוא נמנה עם תלמידיו של רבי יוסף קארו, בפרק זמן מחייו הוא שימש ברבנות בעיר חלב שבסוריה. שרדו שתיים מתשובותיו. רבי אברהם ן׳ אשר חיבר פירוש על מדרש רבה ומגילות, בשם: ״אור השכל״, ולא נדפס אלא על ספר בראשית, בשם: ׳מעדני מלך; ויניציאה שכ״ב.
עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״1, עמוד 151
רבי אברהם בן גיגי
רבי אברהם בן גיגי בה״ר דוד, חי במאה החמישית [ת״מ-ת״ן – 1740-1680] והיה רב בדבדו שבמרוקו.
יחס אבני קדש דבsu, עמוד 77-78
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 82
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם בן דוד שושן
מחכמי ספרד בעיר טוליטולא, ומתלמידיו של הרא״ש בשנות ה״א נון קוף, חיבר חידושי הש״ס וקראם עליות, והובא מהם לשון א׳ בספר אבודרהם בספר תפילה של חול, עיי״ש. וחבירו הוא הר״ר יצחק שר חסד, וכמו שכתב בסדר הקבלה לר״א טורטייל ז״ל, והובא גם בתשובות הרא״ש, כלל סח סימן כז, חולק על פסק הרא״ש, בדין מי שנתחייב שבועה לפרוע שדעת הרא״ש שכופין ומשלם קנס לשר המדינה, ודעת בן שושן לא כן, עיין שם.
ונפטר כד אלול שנת צט, ונמצא נוסח מצבה שלו ונדפסה בספר אבני זכרון, בזה לשונו,
תורה וגדולה במקום א' נגנזו תחת אבן הזאת יחד הוא אבן השתיה, כי שמה קבר אבי התושיה, איש אשר רוח א׳ בו, יועץ וחכם חרשים, תחכמוני ראש השלישים איש המדות, מדובר בו נכבדות, עץ חיים אשר לא יבולו עליו, כל עץ בגן א׳ לא דומה אליו, ותהיה המשרה על שכמו, נודע בישראל שמו, רבי אברהם בן שושן הי׳ למשפט חושן אשכול הכופר, אם לתורה אם למקרא באר לחי דת ותורה, כמה ספרים לתלמוד חיבר ובמקרא אין חקר, כמה נסיונות נתנסה ובכולם עמד וקבלם בשמחה וחיבה ונפטר באהבה רבה כ״ד אלול שנת צ״ט ועלה לשמי שוכן מעונה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳.
עד כאן נוסח המצבה.
והנה בימיו היה עוד שם איש גדול ליהודים ממשפחת שושן [שושאן] שמו גם כן רבי אברהם בן שושן והיה שר מקורב למלכות חצרן, וגזבר המסים למלכות, נקרא גם כן בכינוי אבן אסחאק אברהים בן שושן, וכו׳. ולפי המתבאר בספר גן המשלים לרבי טודרוס, שהיה דון רבי אברהם שושן זה חתנו של השר אלמשדוף רבי מאיר בן שושן, שהיה אבי השרים דון יצחק ודון יוסף כולם חצרנים, אישים גדולים, ושם בספרו של רבי טודרוס שיר לכבודם בהרבה שבחים, ואך גם יש שם שיר אחד שכותב בגנאי חכמי בני שושן רבי דוד שושן ורבי אברהם שושן וכו;
אוצר הגדולים, אלופי יעקב
רבי אברהם בן וואליד
חתם בין רבני ירושלם בשנת תרכ״ב בכתב השליחות של רבי אברהם ב״ר יצחק חרוש ובשנת תרל״ד בקונטרס ״כנסיה לשם שמים״. כתב השליחות שלו עצמו וכן מכתב המלצה עבורו פורסמו במגנ"י ב' ובזבל"ה י"ג.
רבי אברהם בן זיזא
מובא בספר אבודרהם בפירוש פיטום הקטורת מה שפירש על כרשינא.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם בן חייא הנשיא
מגדולי חכמי ספרד משנות תת״ל-תתצ״ה מושבו היה בעיר שוריא, ועיר ברצלונה וגם בארץ פרווינציא באיזה עיר ממנו נודע הרבה ספרים בחכמה ודקדוק, וחכמת התכונה ובמוסר מרבותיו ידענו חכם א׳ בשמו רבינו אברהם בן שלמה ז״ל. ורבי ידעיה הפניני הבדרשי כתב עליו וזה לשונו: והנשיא רבי אברהם גם הוא התפלסף והעמיק בשבע חכמות וממנו אצלינו ספרים רבים במספר ותשבורת ותכונה ובסוד העיבור וגם בחכמת אנושיות ובסתרי תורה ספר קראו גדר האדם וכו׳ ע״כ. וכן הביאו בעל המאור במסכת ראש השנה סוף פרק ב׳ שם.
אלו חם חיבוריו:
1-ספר ׳העיבור׳ בעיר לונדון שנת תרי״א, וכתוב בו שנכתב שנת תתפ״ג.
2-ספר ׳צורת הארץ' שחלק ראשון ממנו נדפס שנת שו, וכתוב בו שחיברו שנת תתצ״ג ונדפס שנית בשנת שנה עם פירוש מאת רבינו מרדכי יפה בעל לבושים, ושלישית באופנבך עם פירוש רבי
יונתן בר יוסף מראדנא שנת ת״פ ובו הגהות מרבי פרץ הנשיא.
והועתק ספר זה גם ללשון רומית בהערות מחכמי נוצרים.
3-ספר ׳משנת המרות׳, נדפס תרכ״ד. ועוד ספר חשוב במוסר
4-שמו ׳הגיון לנפש העצובה׳, שהובא גם בספרי המקובלים שבאו אחריו כמו במשיב דברים לרבי יעקב בן ששת ובספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי ובכ״י ישנם עוד ספר
5- ׳חשבון מהלכות הכוכבים', שחיברו בשנת תתצ״ו, והובא גם בספר מאור עינים להר״ע אדומי, ונמצא באוצר הספרים וואטיקאן ברומא.
6-׳מגילת המגילה׳, שהובא בעקידה פרשת פקודי ושם הוא קובע זמן הגאולה בשנת ה״א קיח [כמו חשבון הבאים אחריו רמב״ן ורבינו בחיי ורלב״ג וכו׳].
7-׳הקצים׳ הובא בפירוש ראב״ע לדניאל והוא בכ״י אוקספורד והיא חלק מספר מגילת המגילה. ושם אגרת כ״י שכתב לרבינו יהודה ברזילי מברר שמותר לשאול בחכמת איסטרולוגיא בעין שהוא הודה לאיש אחד לדחות זמן חתונה על ידי שראה כי אינו טוב לפי משפטי הכוכבים ור״י בחילי חולק עליו ומברר שאסור וכו׳.
ועוד לו ספרים בתכונה ספר
8-׳לוחות ושמושן׳ וספר
9- ׳הגלגול בגלגלי הכוכבים; והכל הוא בכ״י באוצר הספרים שונים.
והנה בספר ׳צורת הארץ׳ כתב בהקדמתו שלא רצה לחברו עד שבא אליו שורות יקרות מאת קצין דורו הנקרא בשם איש אלקים ובחירו שבקשו כמחויב על כל אוהביו ומכיריו כל שכן על תלמידיו וכו׳ ע״כ.
הנה נראה שהכוונה על חכם א׳ אשר שמו היה רבינו משה, ורבי אברהם היה גם מתלמידיו, ולפי שלא נתפרסם חכם בדורו בשם משה רק רבינו משה הדרשן מנרבונא, יש אומרים שהוא זה.
וכתב עליו רבי שם טוב בספרו ״האמונות״. דרבי אברהם הנשיא אף שהתפלסף לא נמשך אחרי הפילוסופים אלא במקומות שמסכימים עם הקבלה ולא פנה אל רהבים ושטי כזב וכו׳ עכ״ל.
והנה מובא בשם הנשיא רבי אברהם בר חייא ז״ל דיבור בפירושי רד״ק תהלים קמז, כי יש כוכבים נראים אחד והם רבים וכו׳ ע״כ. והנה הדבר אמת שנתברר כן בימינו עפ״י משקפיות הגדולים וכידוע, אך זה חידוש שהרב כיון כן כמה מאות שנים קודם שנתגלה כן, ואף על פי כן יש מחכמי תכונה מפקפקים אם אינו רק הטעאה מה שנדמה כי הם שנים ואכמ״ל בזה.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב
רבי אברהם כן חלפון
אחד מראשוני פייטניה ומשורריה במחצית הראשונה במאה הי״ג של יהדות תימן הידועים לנו כיום, אך אף על פי כן כמעט ולא נודע. מקום משכנו היתה העיר עדן, שבאותה תקופה שימשה אחד ממרכזי היהדות בתימן ונודעה לה חשיבות גם מבחינה מדינית, וכבר עמד על כך פרופ׳ ש״ד גויטיין במחקריו, בפרט בספרו ״התימנים״, ירושלים תשמ״ג.
כדרכם של פייטני הגלות, במיוחד בארצות המזרח, נוקט רבי אברהם בן חלפון גישה תחינתית בפיוטיו ובשיריו הדתיים. אמנם גם בשירי החול שלו עדיין לא מלאו לבו לשוות להם אופי נטול כל סממן דתי כדרכם של פיטני ספרד שקדמוהו כרבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, אלא דאג לשרבב בהם גם מושגים של קודש.
ר״א בן חלפון היה הבודד בתקופתו, על פי עדותו של טובי, מחכמי ומשוררי תימן ששירתם מצאה לה מקום ובטוי גם מחוץ
נעתק מכתב יד מן הגניזה. השיר לפורים ״שמח דודי ביום פורים״ מצוי בכתב יד פרסי משנת רכ״ח [1468], וגם תורגם לשפה זו. השיר העוסק בהלכות שחיטה ״אשר חפץ קנות בינה״, מצוי היה בכתב יד מבבל שנכתב בשנת שצ״ו –
[1636]. לומר לך, כי לרוב חשיבותם פרנסו קהילות אחרות.
כינויו היה אלעדני״, וזאת נלמד מדברי מעתיק הפיוט ״אמונה יוצרה״, בציינו את הכותר בלשון זה: ״שירה נאה על התורה לאברהם בן חלפון אלעדני" [יוסף טובי, שירי אברהם בן חלפון, ת״א תשנ״א, עמוד 31].
פרופ׳ טובי קובע את זמנו למחציתה הראשונה של המאה הי״ג,
על פי מספר נמוקים. ביניהם זמני כתבי יד, והשפעות על שיריו מחבורים אחרים כדוגמת משנה תורה להרמב״ם, ודברים שכתב רבי יהודה אלחריזי נשם, עמוד 31-32]. לעומת זאת, פרופ׳ יהודה רצהבי, ציין שתקופתו שנויה במחלוקת, ומלבד התקופה שציינו, ״יש המאחרים אותה לסוף המאה הט״ו״ [תורתן שלבני תימן, קרית אונו תשנ״ה, עמוד רבת]. מעתיקי יצירתו הבאים אחריו, ראו להכתירו בתארי כבוד ומעלה אלה: ״התלמיד הטוב״, ״החכם הפטיש״, ועוד
[טובי, שם, עמוד 32].
מאפייני שירתו כוללים בנושאיהם: תוכחה ומוסר, חתונה ומילה, פיוטים, פזמונים, וסליחות לחגים וימים נוראים. והרי דוגמות ספורות לחלק מהם:
א. מי זאת כשחר נשקפה ותעל מפאתי שחק ורום ממעל [שם,
עמוד 102]. ב. שמח חתן, עלז בימי נעורים וייטב לבך בימי בחורים נעמוד 103]. ג. יעלה יפה תמה אורה כאור החמה [עמוד 104]. ד. צבאות שוכנים במקום שחקים כהיום ירדו לשכון ארקים [עמוד 104]. ומן הסליחות: א. אדון עולם ברחמים נהלני ומעמקי תהומות בחסדך דלני [עמוד 133]. ב. אל ישעי וחילי ומנתי וחבלי תאזין תחנוני הקשיבה לקולי נשם].
במחקרו מציין טובי בנוגע למקון מוצאו כי ״באו החוקרים דודוזון ואיש שלום לכלל דעה, כי מוצאו של המשורר בתימן״ נעמוד 30]. אך רצהבי מטיל ספק וכותב: ״תימניותו מפוקפקת, שכן חריזתו ספרדית. בשירתו אין רמז כלשהו ליהדות תימן, ואיש מחכמי תימן אינו מזכירו. נוסף לכך, כמעט שאין זכר לשיריו בדיואן התימני״ [תורתן שלבני תימן, עמוד רכש].
אולם המעיין במבואו הנרחב של טובי נעמוד 27-80], יווכח לראות, שהן מעיני חלק מהחוקרים החדשים שדנו בקצבי שירים
אלה נעלם, בתכאליל דומים מסויימים, הובאו שיריו פיוטיו וסליחותיו בחלקים אחדים מבלי לציין שם מחברם, ומתוך כך יצא הספק. ואני לא באתי להכריע, אלא להציג דעת שני מלומדים בעלי שם.
נסתלק לחיי נצח כנראה בעיר עדן, במחציתה הראשונה של המאה הי״ג.
יריעות אהרן, עמוד 192-193, ר׳ אהרן קאפח
רבי אברהם בן חסון
מן המעט הידוע עליו הוא שהיה ״נין ונכד למהר״ש בן חסון"
[ל׳ כתב שליחותו] סבו זה רבי שלמה בן חסון חיבר את ספרי השו״ת ״בית שלמה״ [שאלניקי ת״פ] ו״משפטים ישרים״ [שם תצ״ב]. תחלתו של רבי אברהם בן חסון היא בחברון שם הוא נמנה [בשנת תק״מ] בין חכמיה. לאחר כך נתיישב בצפת ממנה נשלח בשנת תק״ע לערי אירופה המערבית עקב התדלדלות הקהלה בקום מושל רע מעללים אשר סחט מן היהודים דמים מרובים כפדיון נפש – לשון חכמי צפת בכתב שליחותו. עוד הם מוסיפים כי ״מלאה הארץ [צפת] דלים ועניים מרודים ספרדים ואשכנזים״, הכוונה ודאי לשתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר״א אשר עלו באותה עת [תקס״ח – תקס״ט] ונתישבו בצפת. רבי אברהם בן חסון עובר בפיזארו בשנת תקע״ג ורושם בפנקס השלוחים כי גבה לטובת צפת את מעות שבע השנים שעברו מאז ביקורו של רבי רחמים יעקב בשנת תקס״ו, נוסף לכל ״הפליאו חסדם ונתנו לי בתורת מוקדם ג׳ שנים סך הכל עד עשרה שנים״. כחמש שנים עשה בדרכו, אחריהם שב לצפת בה חתם בשנת תקצ״ה על כתב שליחותו של רבי משה בן סמחון.
״שנות דור ודור״, ח״ב, עמוד רצ
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 84
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם בן חסין
היה רב ומו״ץ במכנאס. והוא נכד להרה״ג המשורר המפורסם רבי דוד בן חסין. נולד בסביבות שנת תק״ץ [1830], ונפטר בחודש אב שנת תרס״ב [1902]. הניח אחריו תשובות רבות עשרות עשרות, כתובים באצבע הק׳ בכתיבה דקה מן הדקה, רובם בנושאים חמורים שאירעו בעירו, וכולם בעיון רב ובקיאות – בשנים האחרונות כונסו אסופה נכבדת מתשובותיו מאוספים שונים, והינם עולים עתה על משב״ח הדפוס. בנר המערב ח״ב ננת״י] כתב שחיבר ספר ״שמע אברהם״ – שו״ת, ביאורי מסכתות, ודרושים, כתב יד במכנאס. בנו הוא רבי אהרן ן׳ חסין שמילא מקומו, וחיבר אף הוא ספר תשובות וקראו בשם ״מסה אהרן״, ונדפס בשנת תשל״א.
קובץ חידושי תורה ״מקבציאל״, גליון כט, תשרי תשסי׳ה
רבי אברהם בן חסין
הרה״ג כמוהר״ר אברהם ן׳ חסין בכהה״ר דוד ז״ל, כך נזכר בטופס כמה פסקי דין משנת תפ״ח ואחר כך עד שנת תצ״ז לפ״ק, ועוד.
אוצר המכתבים, ח״א, עמוד 30
רבי אברהם בן יבגי
החכם השלם כהה״ר אברהם ן׳ יבגי זלה״ה, והחכם השלם כהה״ר מסעוד זלה״ה, והחכם השלם כהה״ר ראובן זלה״ה, נזכרו בהרבה שטרות משנת תקכ״ב עד תקס״ב לפ״ק.
אוצר המכתבים, ח״א, עמוד 30
רבי אברהם בן יהושע אליעזר עזרא חורש
מחכמי ורבני בגדאד. מתלמידיו המובהקים של הרב עבדאללה סומך, רבי שלמה בכור חוצין, מכנהו בשם ״רב הכולל בישראל להלל, נעים זמירות ישראל״, הוא חתום על קבלות עדויות בבגדאד בשנים תרל״א, תרל״ח, תרל״ט ותר״מ יחד עם הרבנים: רבי עזרא יחזקאל אליהו כהן, רבי אלישע נסים ששון דנגור, רבי יצחק ב״ר אברהם שלמה, רבי נסים חי בן יחזקאל בנימין הלוי', ורבי ששון ישראל,
נפטר בחודש שבט תרס״ב.
מתוך מבוא לספר ״זבחי צדק״ תשנ״ה
רבי אברהם בן יו״ט מטודילא
חי בזמן ה״א ק׳ לערך, מחכמי ספרד מתלמידי הרא״ש ז״ל, יש ממנו חיבור בכ״י באוצר הספרים אוקספורד, מזכיר מורי הרא״ש, כמובא לס׳ תוספות הרא״ש על בבא מציעא שנדפס מכ״י.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, כערכו
רבי אברהם בן יוסף קאניטי
עם רבני למורנו נמנה גם רבי אברהם בן יוסף קאניטי, אשר השאיר ספר בשם ״מקיץ בן חי״ נקושטא תקי״ז], הספר כולל שש שאלות ותשובות ופירוש על לשון הרמב״ם בהלכות פרה אדומה [פ״א ה״ז]. בן זמנו היה רבי אברהם יצחק קאשטילו, אשר עבר לליוורנו מאנקונה, ושימש כחזן אחר כך כרב וכדרשן. חיבורו ההלכתי, ״שיח אברהם״, נדפס באופן חלקי בתוך סידור התפילה "תפילה זכה" [ליוורנו תקמ״ט].
סמוך לתפילות באים מאמרים הלכתיים קצרים, כמו הלכות פסוקי דזמרא, נוסח הקדיש, סדר פורים, וכדומה, בסגנון הדומה לזה של היעב״ץ.
״פעמים״, פרקי עיון כמורשת ישראל כמזרח, תשס׳׳א, עמוד־ 271
רבי אברהם בן יעיש
משפחת ן׳ יעיש היתה ידועה וחשובה בשאלוניקי למן גירוש ספרד. "החכם השלם עץ הדעת נטוע בגן החכמה לא ימיש מעשות פרי כלביא ישכון באהלי שם לדרשו את השם הה״ר אברהם ן׳ יעיש יצ״ו״, עזר להדפסת חומש עם פירוש רש״י הרמב״ן ותרגום ירושלמי, על קלף, בשאלוניקי ״בשנת עור״ה. וכנראה הוא עצמו אשר פנה אל רבי אליהו מזרחי בקושטא בנוגע לענין הלכה. זמן מועט אחריו חי בשאלוניקי הרב משה ן׳ יעיש, ״מרביץ תורה בקהל קדוש קהל מאייור והוא היה היוצא והבא ראשון לכל דבר שבקדושה״. חתם על הסכמת החזקות משנת רצ״ג עם רבי יוסף קארו, רבי יוסף טאיטאצאק ואחרים. לונגו הספידו וכתב שתי קינות.
וזה הנוסח הרשום על מצבת קבר רבינו: / ציון הלז הישיש רבי / אברהם ן׳ יוטש(יעיש) נ״ע / נפטר לבית עולמו / כ״א לחדש תשרי / שנת השי״ד [1554].
מצבות שאלוניקי, עמוד 124
רבי אברהם בן יצחק איראי
מחכמי אפריקא בעיר תהרס בשנות תש״ן – ת״ת נמצא שאלותיו בתשובות הגאונים מן רב האי גאון ז״ל.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, בערכו
רבי אברהם בן יצחק אסא
חיבר ספר ״צרכי צבור״ בהלכה נדפס קושטא תצ״ג.
רבי אברהם בן יצחק מטולידו
מחכמי פורטוגל, חי בשנים ה׳ש׳-ש״ס [1540-1600], בקירוב. סבו של הרב עמנואל בן יצחק אבוהב. אצלו התחנך הרב עמנואל בצעירותו, ובהשפעתו חזר הרב עמנואל אל היהדות בגלוי.
רבי אברהם בן יצחק מכיר
מחכמי ספרד בשנות קוף לערך, פייטן ומשורר בספרים זכרו.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, בערכו
רבי אברהם בן כמוס הכהן
בן הרב יוסף הכהן ז״ל חמיו של מוה״ר הרה״ג סבא דמשפטים רבי כלפון משה הכהן ז״ל. חיבר ספר ״חיי אברהם״ מוסרים ועוד יש לו חידושי תורה כתב יד. נלב״ע בקיצור שנים.
רבי אברהם בן מאמאן
מורה צדק במראקש, והוא חותם בשאלה אחת ששאלו בשנת ש׳ עתה פ״ק. רבני מראקש את הגאונים רבי יהודה אבן צור ורבי יהודה בן עטר זלה״ה. ועוד חתום על פסק דין משנת תצ״ב עם רבני מראקש.
רבי אברהם בן מוסה
גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.
״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.
יניק וחכים
משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.
בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.
שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.
בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.
רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.
פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד
[וינה תרמ״ז].
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 87
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם בן מוסה
גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.
״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.
יניק וחבים
משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.
בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.
שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.
בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.
רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.
פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד
[וינה תרמ״ז].
סודות והנהגות
רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם:
״וכן היו [נוהגים] קצת חסידים בעיר-טיטואן, לשמר היין מראיית גויים". כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מאראג׳י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח:
ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים- ועמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם המקובל האלוקי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו׳ עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ומנהג זה] עד הנה בשום ספר מספרי הרב האר״י ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אלינו נתגלו אליו, והוא ראה או ידע… ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן״.
גם בפרושו ״מנחת סוטה״ על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם: מה שכתב האר״י בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד… הרב הכולל כמה״ר יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מוסא הכיר את רבי יעקב מארג׳י, וגם הוא כתב: ואחר העיון, ויחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא. ה״ה [=הוב הגדול] הרב המובהק הר׳ יעקב מאראג׳י הנצב״ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר טיטואן, בהגהותיו לספר ״אוצרות חיים״: ופעם אחת בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר
טיטואן יע״א, אמר לי נוצרי אחד [ימח שמו חכרו]: איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו: אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו: שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, כל שכן מה שלמעלה ממך… כל שכן העושה אותם.
בחברת חכמים
לפני שנת תס״ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, ״אור החיים״ הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסא, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר. זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע״ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע״ב, חתם
בזו הלשון: ״אברהם בן מוסא דמתיטואן ודר בסאלי יע״א׳.
מרן החיד״א כתב שרבי אברהם בן־מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממארכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מארכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן מוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב״ם ששמע מפי רבה של קהילת מארכש [כנראה שהוא רבי אבוחם אזולאי], וכך כתב: ״ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ, קרית חסנ״ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס [=מארכש] אי״ע ע״ס נ=אלוהים יכוננה עד עולם סלה]. שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב״ם ז״ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על-פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר…״
גלות ונדודים
מהעיר סאלי עבר הרב לעיר פאס – מחמת הגזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס: רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פינחס ג׳רמון־מחכמי תוניס בדור שלאחריו-מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, שעשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו:
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה והשיב שנ״א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה׳ אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני.
ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני.
דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי-רעב ולחומי-רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה׳ מהרה את יריבי. ולנחמי עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ועשה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי
לפי גירסתו של הרב אברהם כלפון בספר ״מעשה צדקים״ ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה. נעתיק את דבריו:
בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס ״שריף״-מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש
אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו, אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה: מה לך אמי היקרה שאת בוכיה?
סיפרה לו את ענין הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם:
״אני אנקום את נקמת היהודי״. מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול: מי רוצה לקנות חרוזים?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו,
שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים האלה במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת
ממחרוזת אחת. אמר לה: ״אם תקחי את הפתק הזה ותזרקי אור לבאר-המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה׳ הסכימה המשרתת לדבריו, לקחה את החרוזים. זרקה את הפתי הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו ומשרתיו, ביחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מת כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי ענין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים יום.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את ענין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו: ״אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי, על לא עוול בכפיו״. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם: ״יישר כוחך ששיברת זרוע רשע״. והמשיך עוד לומר לו: עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות: א. כדי שלא יענישך המלך.
ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי ״המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה״, ולכן עליך לקבל גלות, וה׳ יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו: חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך: גם שרי ויועצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי התנור-חימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. [תורגם מערבית-יהודית מתוך הספר"אשביע לחם״ להרה״ג רבי ישראל חדאד זצ״ל.
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן מוסה.
עמוד 92
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן משה
רבי אברהם בן מיגאש
מגולי ספרד שהתיישב בטורקיה בזמנו של מרן רבי יוסף קארו. ב״אבקת רוכל״ סימן רז מובאת שאלה ששאל את בעל ״בית יוסף״ ותשובת מרן.
אלו הם חיבוריו:
א]. ״עבודת הלוי״ א]. ״עמק שדות״ ג]. ״כבוד אלקים״.
רבי אברהם בן מלול
מורה צדק באספי שבמרוקו. הוא חתום בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב׳ סימן נד בצירוף עם כמה רבנים.
רבי אברהם בן מצח
דיין בטוליטולה שבספרד. שמו נזכר בשו״ת ״זכרון יהודה״ סימן נט עמוד לד הנדמ״ח תשס״ה לר״י בן הרא״ש.
רבי אברהם בן משה
נולד לאביו הרמב״ם בחודש סיון בשנת ד׳ אלפים תתקמ״ו בהיות אביו בשנת נ״א לחייו. היה זה ארבע שנים לאחר שהשלים את חיבורו הגדול ״משנה תורה״. ואז, בהיות הרמב״ם ברום הפסגה מוכר כעמוד ההלכה וכגדול הדור, והיה נגיד מצרים ורופא המלך ברכו הקב״ה בבנו יחידו זה.
אביו, הרמב״ם תלה בו תקוות גדולות. את רחשי לבו שהביע בנדון אנו מגלים במכתב שכתב לגדול תלמידיו הלא הוא רבי יוסף אבן עקנין: ״שזה בני אברהם, השם ית׳ נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא שמו עליו ומי שהאמין בשמו והאמין באמונתו, הוא יאמץ ויתמיד ויאריך חייו ושנותיו, כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בע״ה שם בגדולים בלא ספק, ואשאל מהש״י שישגיח עליו וישלים עליו חסדיו [אגרות הרמב״ם בדיו עמוד כוו].
רבי אברהם למד תורה מפי אביו. בראשו הגאוני קלט את התורה כולה בנערותו. אביו, הרמב״ם, התייחס אליו כאל תלמיד חבר. אביו לימדו גם את חכמת הרפואה.
כאמור, הדריכו אביו הרמב״ם בכל אורחות החיים. שרדה בידינו אגרת ארוכה הנקראת ״מוסר נאה מאוד מהרמב״ם להרב החכם ר׳ אברהם בנו״, בו מדריך הוא את בנו החביב בעניינים רבים. ביניהם מצאנו הערה מעניינת לגבי לימוד התורה שבכתב: ״והאמת והנכון הוא מה שבאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל. נאמר לי עליו שהוא חבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות, לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו והם השרידים אשר ה׳ קורא… ואתה, בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים אלא בפירושיו ובחבוריו וספריו, כי הם טובים מאוד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה, בשכל זך ובעיון דק. ושהם אינם כשאר החיבורים, כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח… נתוכן כל האגרת נדפס באגרות הרמב״ם עמוד לח ואילך, יש שפקפקו במהימנותה, ועיין בהקדמת יש״ש].
מנהיג העם בגיל 19
בעודו נער שימש כיד ימינו של אביו בכל תפקידיו הרבים. באותו זמן קמו חולקים על חיבורי אביו הרמב״ם. התנגדות זו גרמה לרמב״ם עגמת נפש מרובה עד כי נפל למשכב, במשך שנה שלימה היו חייו בסכנה, וגם אחרי שיצא מכלל סכנה עדיין שהה רוב היום במיטתו. רבי אברהם הצעיר נסער עד עמקי נשמתו מן ההתקפה על ספרי אביו. הוא לא יכול היה למחול לקוראי התיגר על תורת אביו, מעניינת הפתיחה של איגרת אותה שיגר הרמב״ם לתלמידו, רבי יוסף אבן עקנין. בו הוא מפרט את דעתו על החולקים עליו. בדבריו מזכיר הרמב״ם את הניגוד הקיים בינו לבין בנו בגישה למתנגדיו: ״אמר ממה שתדעהו שאיני מסופק בעין מן העניינים שכך חשבתי שיהיה ויתאמת אצלי שאותם הדברים כך אירעו בלי ספק, אבל מידותי עתה אינם כמידות הבן הנחמד השם יחייהו, וזה כי אני היום, שבח לאל יתעלה, כבר הכניעוני השנים והמקרים, מצורף אל זה מה שיחייבהו הענין השכלי והחכמות האמיתיות, ועוד כי אני מוחל על כבודתי ומוותר על עלבוני הרבה, והבן, השם יחייהו, לא יוכל על זה ולא יסבול כל אותם היגונות לפי רתיחת מזג המיית הבחרות… ואני לא נצח לעצמי. כי כבוד נפשי ומעלת מידותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. אבל הבן, השם יחייהו, הדין עימו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו, ואינו יכול לסבול העלבון״.
ביום כ׳ טבת שנת תתקס״ה, נסתלק הרמב״ם לבית עולמו. רבי אברהם בנו היה אז רק בן תשע עשרה. העובדה שיהודי מצרים מינוהו אלוף לראשם, כממלא מקום אביו, מלמדת על רום מעלתו וגדלותו בתורה. אפילו המלך השולטן אלכמאל, מינה אותו לרופאו האישי.
פלא דודו
אכן, הוא נחשב לפלא בעיני בני דורו. כבר שנים מספר אחרי עלותו על כסא אביו כבש לו הצעיר הזה מעמד, על עד כי גדולי האומה שהכירוהו שירו לו הלל. המשורר הגדול, רבי יהודה אלחריזי, שביקר במצרים, התרשם ממנו עד למאוד. את התפעלותו הביע במלים נרגשות: ״ושם הבדולח ואבן השוהם, הוא החכם רבי אברהם בן רבינו משה בן מימון זצ״ל, קטון בשניו, וגדול בענייניו, צעיר לימים מסכל חכמים״. גם לאחר זמן כששהה בירושלים התפייט עליו אלחריזי. כה עמוק היה הרושם שהותיר עליו היורש הצעיר של הרמב״ם הגדול.
בשנת תתקע״א, בהיותו כבן עשרים וחמש שנה, עלו רבים מחכמי התוספות שבצרפת לארץ ישראל. אך בדרכם לארץ ראו צורך לבוא מצרימה בכדי לפגוש את המאור הגדול שזרח שם. גם הרמב״ן העריכו עד מאוד וראה בו: ״יסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר אשר בין העבותים צמרתו, זרע קודש מחצבתו״.
ואילו רבי דניאל הבבלי, אשר חיבר השגות על הרמב״ם והיה בר פלוגתא שלו, גם מכנה את רבי אברהם כמה פעמים בשם: ״יחיד הדור ופלאו״, ואף בתארים נוספים: ״מורנו ורבנו פרשנו ורכבנו
קדוש יוצרנו עטרת לכמי גלותנו״. וכן: "החכם האדיר דגל הרבנים״. וכן: ״הרב המבוהק, הפטיש החזק, נגיד עם ה׳ צבקות, יחיד הדור ופלאו״.
כמו אביו הגדול, היה גם הוא אפוף טרדות רבות מכל צד. הוא שימש כרופא המלך, כנגיד יהודי מצרים, ובתוך כל אלו היה מנצל כל רגע פנוי לכתיבת חיבוריו. וכמו אביו, גם הוא התלונן של חוסר הזמן ממנו סבל: ״ואומר, אהה אדוני, הכלה אתה עושה את שארית זמני, הלא מקצתו לקוח לעבודת גויי הארצות, ומקצתו משועבד לניהול כרם ה', ומעט ממנו נשאר לספרים אשר נתתי ידי בחיבורם, ולפירושים אשר התחלתי בביאורם, ואם לזה הענין אתה נותן אותי מתי אעשה גם אנכי לביתי [ברכת אברהם במכתב לרבי דניאל הבבלי].
רבי אברהם היה ראש לחסידי דורו. ברבות מן השאלות שהופנו אליו הוא מוכתר בתואר ״החסיד״ או ״ראש לכל החסידים״. מצד אמו היה בן למשפחה שבמשך כמה דורות נתלווה לשמה הכינוי ״חסיד״ בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם החסיד, אותו הוא מזכיר פעמים רבות בספריו:״המספיק לעובדי ה׳״ ובפירוש על התורה, ניהל עדה מיוחדה הנקראת ״עדת החסידים״. הם התפללו בבית כנסת מיוחד בו נהגו במנהגים מיוחדים בדרך התפילה אותם פרט בהרחבה בספר ״המספיק לעובדי ה׳״ בענייני תפילה.
התנהגות חריגה זו והשינוי במנהגים, עוררו עליו מקטרגים מבני עירו. הללו אף הלשינו עליו למלכות על ששינה מסדרי התפילה המקובלים אצל כל היהודים. רבי אברהם ערך כתב הגנה מיוחד בו הדף את טענות מתנגדיו. כתב זה נשתמר עד ימינו [ראה תרביץ בשנת 64 במאמרו של גויטיין, ומבואו של ניסים דנה, שדנו בפרשה בארוכה],
המערכה העזה על כבוד אביו
רבי אברהם היה בן 27 שנים בעודו עסוק בעריכות חיבוריו הגדולים והמקיפים. בתקופה זו הגיעו לידיו השגות על ספרי אביו הרמב״ם הן על ״משנה תורה״, והן על"ספר המצוות״, ששלח לו רבי דניאל הבבלי.
רבי דניאל הבבלי זה, היה תלמידו של רבי שמואל בן עלי הגאון מישיבת בגדד, מגדולי אותו הדור. אף הוא השיג על ספר הרמב״ם עוד בחייו, והרמב״ם חיוה דעתו על כל העניין באיגרת מיוחדת. תלמידו, רבי דניאל הבבלי, עליו העידו מכריו שהוא: ״כמעיין המתגבר, ובחכמתו אחים משבר" [רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני], השיג על הרמב״ם ארבעים ושבע השגות בגופי הלכות, במגמה לערער סמכות החיבור.
כשהגיעו ההשגות לידי רבי אברהם, נחרד מאוד. הוא התפנה מכל עסקיו וחיבוריו, וערך את תשובתו הארוכה אליו, בו יישב אחת לאחת את כל ההשגות והקושיות. בחלק מההשגות הוכיח לו שהגירסה שבספרו אינה כגירסה שבידו, חלק מההשגות היא מחמת נוסח מוטעה ב״משנה תורה״, וחלק תיקן אביו עוד בחייו. יש מן המקומות בהם הוא מוכיח לו שלא ידע לעומק סברת הרמב״ם. ועל אחת מן ההשגות כותב לו, שהקושיא היא על הגמרא ולא על הרמב״ם, ואף את הקושיא הזהו מיישב הוא בטוב טעם ודעת. על אחת מן ההשגות כתב לו שהוא עצמו שאל את אביו בנדון, ואביו פירש לו את טעם הדבר, ורק לאחר פטירתו של הרמב״ם נתגלו לו ראיות לאותו טעם. על אחת מן ההשגות כתב לו שתיקן לאחר פטירת אביו בחיבורו כפי צוואת אביו. על ההשגה אחרת הוא כתב לו: ״ואפרש מה שפירש והאיר עינינו אבא מארי זצ״ל, כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ״ל כמה פעמים״ [תשובה לט].
גם את השגותיו של רבי דניאל על ״ספר המצוות״ יישב אחת לאחת, ואף העיר לו: ״עיונו הוא למעלה מעיון כזה וכי איננו האיש שיעלם ממנו״.
תשובותיו אלו רוכזו בשני הספרים: ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״. הספר ״ברכת אברהם״ הוא על ההשגות על ״משנה תורה ו״מעשה ניסים״ הוא על השגות רבי דניאל על ספר המצוות.
באחת ממהדורות הרמב״ם אף סודרו תשובות אלו לפי סדר הלכות הרמב״ם על ידי א. ח. פריימן הי״ד. וגם במהדורת ״שבתי פרנקל״ הוא מציין בפתח ״ספר זמנים, שבדעתו להוציא כרך מיוחד אשר יכלול את תשובות הרמב״ם ואיגרותיו, ואת תשובות רבי אברהם בנו הכלולות בספר ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״.
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן משה
עמוד 94
ארזי הלבנון כרך ג'-שמעון ואנונו-רבי יצחק בן וואליד
רבי יצחק בן וואליד
גאון עצום היה רבי יצחק בן ואליד זצ״ל, רבה הראשי של טיטואן שבמרוקו הספרדית, בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. ספרו ״ויאמר יצחק״ נודע לתפארה אצל גדולי ישראל, ניסיו ונפלאותיו התפרסמו בזכות הזייארה על קברו, ומטהו המקודש עזר לריפוי חולים רבים. למרות גדולתו, התנהג בענווה מדהימה וברח תמיד מן הכבוד – שרדף אחריו…
״אור יקרות נגה עלינו הלום. נופך ספיר, ויהלום. האי ספרה רבה ויקירא. שו״ת ויאמר יצחק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, פעולת צדיק לחיים איש אחד מן הרמתיים. כאור החמה מזוקק שבעתיים, טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי. נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, דרופתקא דאורייתא. הבא תרגימו נהורייתא. המופלא שבסנהדרין סבא דמשפטים מופת הדור והדרו קדוש יאמר לו. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. הגאון המפורסם כקש״ת כמהר״ר יצחק בן ואליד זצ״ל״ – כך כתב מרן הגאון האדיר רבי עובדיה יוסף שליט״א בדברי הסכמתו לספר ״ויאמר יצחק״ [במההרה שניה שיצאה לאוו. על ידי ידידנו הוה״ג רני שלמה דייו שליט״א].
וזרח השמש
בשנת התקל״ח נפטר הגאון המקובל רבי יעקב בן מלכא זצ״ל – רבה הראשי של טיטואן – המכונה מהריב״ם, מי שבתחילה – היה במארוקו, אך בעת הרעב שהיה שם, גלה לטיטואן והתמנה לחבר בית-דין עם הרבנים מהר״מ עמייה ומהו״ש אבודרהם, ואחר כך התמנה אב בית דין. הוא אף בנה לו בית כנסת שעד היום נקראת על-שמו בית הכנסת מהריב״ם.
פרט לגדולתו בתורת הנגלה, היה גדול גם בתורת הנסתר, ובהקדמה לשו״ת ״זרע יעקב״ [מאיים] מתאר אותו בתואר: ״הרה״ג המקובל האלוהי״. מרן החיד״א כתב עליו – בספרו ״שם הגדולים״ – ״מורנו הרב יעקב מלכא, רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה דהרב מו״ה יעב״ץ (=יעקב בן צור] זצ״ל. ושמענו מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה״.
זכה רבי יצחק בן ואליד שיקויים בו; ״וזרח השמש ובא השמש״.
נולד בטיטואן בשנת תקל״ח [1778] לאביו רבי שם טוב. שלשת יוחסין של חכמים גדולים ממגורשי קאשטיליא, שהתיישבו בטיטואן אחרי גירוש ספרד. רבי יצחק נקרא על-שם מר זקנו, הגאון רבי יצחק בן ואליד זצ״ל שהתפרסם לגדולתו בתורה, כמו שהעידו עליו חכמי דורו.
בספר ״נר מערבי״ נלגר״י בן מלכא] כתב פסק-דין, שרצו ראשי הקהילה בטיטואן, בשעה שהיו דחוקים בנטל המסים, לחייב גם את רבי יצחק בן ואליד הראשון לפרוע מסים, כי ראו שהוא מתפרנס בריות, ועוזר בידי העניים והאביונים.
על כך נכתב בפסק הדין: ״וידענו ידיעה נאמנה כי הוא [רני יצחק] תורתו אומנותו, הן בהיותו כאן בביתו, הוא יושב בבית המדרש ולומד תורה, בחברת הלומדים ובעלי תורה. וידיו רב לו במלחמתה של תורה, ויודע לישא וליתן ולהבין ברוב המקומות בש״ס… ואינו מניח תלמודו כלל, הן בלכתו למתא [=לעיו] ג׳יברלטאר יע״א ששם פרנסתו שהוא שליח צבור וטבח וסופר שם. ושאר היום כשפונה מעסקיו, אליו יאספו כל חרד – כת הלומדים – ולומד תורה עמהם, וקובע ישיבה עמהם ביום ובלילה. והוא ראש המדברים, ונהנים מתורתו ושמחים בדבריו, כאשר נודע לנו ידיעה אמיתית״. על הפסק הזה חתומים בשנת תקכ״ג: מהר״ש אבודרהם, מהר״י בן מלכא, מהר״א מונסונייגו, מהר״י אבודרהם, מהר״י קורייאט ומהר״י הלוי.
במהלליו יתנכר נער
מקטנותו ניכרו ברבי יצחק בן ואליד השני, סימנים של גדולה בתורה וביראת ה׳ טהורה. למד תורה אצל שני רבנים גדולים: רבי מנחם נהון ורבי משה הלוי זלה״ה. רבי מנחם שימש בתפקיד אב בית דין עד שנת תקפ״ד, יחד עם רבי משה הלוי, רבי משה אבן צור ורבי וידאל ישראל. חלק מפסקיו נדפסו בספר ״משפטים צדיקים״.
רבי משה הלוי נתמנה לאב בית דין, לאחר פטירת רבי מנחם נהון. הלא ״נחשב לגדול רבני המערב והרביץ תורה ברבים, והעמיד תלמידים רבים קרוב לארבעים שנה״.
בספר ״משפטים צדיקים. [ח״א סימן מ״ה] כתב עליו מהר״י בן שעיה: ״הרב המוסמך אשר קדשוהו שמים הל״ז [הלא זה] משי״ח הרב משה איש האלוהים, אשר ידענו נאמנה שכל יקר ראתה עינו. והרביץ תורה בישראל ושנה ושימש גדולי עולם… ובקי בחדרי התורה ובדיניה, הוא שלם ושלימה משנתו. ואשר נתפשטו הוראותיו בישראל הלכתא גברוותא, מימות הרבנים המופלגים אשר לפנינו הרועים האדירים שעמדו להם ישראל, ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה אדוננו הרב הגדול מהרי״ל [רבי יוסף אלמאליח] זלה״ה. אשר שמעתי מפ״ק [מפי קודשו] הוא היה מונה שבחיו ואמר עליו, שלא יש כמותו בדורנו זה בבקיאות וסברא נכונה. וכמה הוא חדי בשמעתתיה… ונתקבצו באו בו כל המרות שמנו חכמים במשנת חסידיהם, הן הן מילי דאבות, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענותנותו. והאיש משה עניו מאוד, וכל פניותיו לשם שמים״.
עדות דומה מעיד עליו הרה״ג רבי מימון פינטו שכתב: – וביודעו ומכירו קאמינא, שמלבד חכמתו ובקיאותו ופלפולו, ראיתי בו ענינים רבים… וגדולה מכולם שהוא מקיים מה שאמר התנא: ״הוו מתונים בדין״, שעיני ראו ולא זר, שכמה ענינים הוא עושה כדי להוציא הדין לאמיתו ולהציל עשוק מיד עושקו״. השלוחא דרבנן הרה״ג רבי יצחק אירגאס מטבריה, כתב עליו, ׳וכל הוינא עסקיו באורייתא עם הרב המפורסם הנזכר, זקוקין דנורא נפקין מפומיה, ומי כמוהו מורה. וכבר העיד עליו הרה״ג המפורסם בדורו כמהר״י אלמאליח זצוק״ל וזו לשונו: אם תשתכח התורה מישראל, כמוהר״ר משה הלוי נר״ו יחזירנה בפלפולו ובקיאותו״.
ימיו האחרונים
בשנת תרכ״ו,[1866] נפטר עליו בנו יקירו רבי יעקב שהיה בקי וחריף ושקדן גדול בתורה. הוא נפטר כמה ימים לפני נישואיו, והדבר ציער מאוד את הרב, שהיה רגיל להשתעשע עמו בדברי תורה.
לפני שוכבו במיטת חוליו, קרא הרב את חכמי העיר, וביקש שלא ירבו לספר בשבחו, ובתפילת האשכבה לא ירבו תוארים. אלא ״החכם הדיין״, ותו לא. כן שוחח עם ראשי ה׳חברא קדישא; והורה להם כיצד ינהגו בו אחרי פטירתו, לפי מנהגי חכמי קאשטיליא, ושלא ישנו כלל ממנהגים אלה.
לאחר מכן, קרא לבניו ובירך אותם. וכך כתב בנו רבי וידאל:
״וירא כי אין איש, קרא עלי לשבור רוחי ונפשי. ויקחני בציצית תחבקני. ובלב חמרמר. קרא בחיל ואמר. רחימנא דנפשאי, קול נתנו שחקים. ליתן ריוח בין הדבקים… קח נא את ברכתי ויברך אותי״.
ביום הששי ח׳ לאדר תר״ל [1870], לפני כניסת השבת המלכה, נסתלק הרב, כששפתיו ממלמלות: ״מזמור שיר ליום השבת״. בן צ״ג שנים היה בעת פטירתו, וחכמים נתנו בו סימן אשר צ״ג אגוז בגן־עדו•
ספרייתו הגדולה והחשובה של הרב, נמצאת היום בישיבת ובית הכנסת ״תולדות יצחק" שבשכונת הר-נוף בירושלים, בראשות הרה״ג רבי שלמה דיין שליט״א.
נס ופלא
מעשי-נסים ונפלאות רבים מסופרים על הרב זצ״ל. קברו נהפך ל״זייארה״, לשם באים לא רק יהודים אלא גם גויים. מסופר על יהודי אחד שהיה אילם שהשתטח על קברו. תרדמה נפלה עליו, ובעת שהתעורר, ראה והנה כח דבורו חזר אליו! סיפורי-פלא רבים מסופרים על סגולת המטה של הרב זצ״ל.
הרב שאול אדרי שליט״א סיפר, כי אשה אחת הודיעו לה הרופאים, כי העובר שבמעיה התהפך באופן שמסכן אותו. הובא אליה המטה, וכעבור שעה בדקוה, ומצאו שהעובר התהפך.
מקרה אחר, מסופר על אשה אחת שעמדה ללדת, בבית-חולים הדסה עין־כרם, והרופאים החליטו לנתח אותה. לאחר שהביאו לה את המקל של הרב, ילדה ילדה קלה מרגילה. ומעניין עוד יותר: באותו יום שהמטה של הרב היה באותו בית-חולים, לא בוצע שום ניתוח קיסרי. הרופאים ביקשו שישאירו את המטה המקודש בחדר הלידה…
תמונתו ודיוקנו כפני מלאך ה׳ מתנוססת אצל רבים מאב״י בבתיהם.
מתוך מבוא לשו״ת ״ויאמר יצחק״, ח״ב
19/03/2024