הולכת עם כמון -ג.בן שמחון


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-מלאך עם כינור

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מלאך עם כינור

הכל השתנה. שום דבר לא כמו שהיה, אפילו המתמטיקה. למרות שזה אותו לוח כפל, התוצאות אחרות, כי הוא לא נכנס לכיתה עם סיגריה בוערת, פנים זועפות וזקן שחור ומאיים, אלא עם כינור וקשת מתחת לבית השחי, המתמטיקה שלו עריבה לאוזן ולחיך כמו חמין של שבת. הוא מתיישב ליד השולחן, שולף את הכינור הקטן, מצמיד אותו מתחת לסנטר ואומר בשקט קונצ׳רטו מם׳ 2 בדו מדור לרחמנינוב ומתחיל למשוך את הקשת על המיתרים ולהפיק צלילים צבעוניים, טעימים, דבש וחלב… הבנתי שזאת מתמטיקה של ארץ ישראל, שכאן בארץ ישראל גם המתמטיקה רחמנית, מדברת בשפה של אהבה, שהיא לא שונאת ילדים, שהיא מתחשבת בהם, ולא כמו שם שהילדים כל הזמן מפריעים, כי הרי לעבוד לא עובדים, הם רק מסתובבים בין הרגליים, לא נותנים מנוחה וצריך לסבול אותם עד שיתבגרו או ימותו, יצוריםמוקטנים שכאלה לא זקנים ולא צעירים, לא ברור למה בכלל באו לעולם, מה הם מחפשים פה? של מי הם? מה? הם עוד חיים? לפתע בא פריץ, מורה למתמטיקה במוסד הילדים ״מוצא״ ובכינור שלו מגרש את השדים ואת האימה והפחד ומזמין מלאכים ושרפים לכיתה והם יושבים לידנו על הספסל לקבל איתנו את השבת, והחיבור והכפל, החיסור והחילוק נעשים חברים שלנו מתוקים ופשוטים. מה קרה למתמטיקה? אותו לוח כפל אבל עם תוצאות אחרות. מה קרה ליום שישי?

 פתאום חזר להיות ערב שבת. העיניים מליאות דמעות של שמחה והתרגשות, אנחנו מבקשים עוד תרגילי כפל כאילו היו עוגיות מתוקות והוא רושם על הלוח בדיוק כמו המורה בוזמימה שחור הזקן, רק שהוא נוטל שוב את הכינור ומודיע קונצ׳רטו לכינור מס׳ 3 ברה מינור של מוצרט ומתחיל ליצר את חלת הדבש החדשה ואני פותר תרגיל אחר תרגיל בקלילות ופשטות, מנצח את המתמטיקה, שובר את בוזמימה, יחי פריץ!

 העשן יוצא מנחיריו ומפיו של בוזמימה ומתערבל בזקנו השחור וממלא את הכיתה, השקט מקפיא, האם הילד ליד הלוח יצליח לפתור את התרגיל? אם ייכשל הוא יקבל על כפות ידיו מלקות בענף הזית, כגודל הטעות, עין תחת עין, מספר המלקות כגודל ההפרש בין התוצאה הנכונה לזאת שהילד ירשום, והוא עומד שם מול התרגיל המאיים, רועד בכל גופו, הכיתה הקפואה אחרי גבו ובוזמימה נושף עשן בעורפו.

 ולו אין שום מושג איך מוצאים דרך ביער האפל והמסובך הזה שבו מחכה תמיד המפלצת הנוראה, הוא לא זוכר שמישהו נתן לו מפתח או חוט למבוך הנורא, רוב הזמן עסוקים בתלמוד ומשנה ותנ״ך, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים, מכה על ים סוף וחוצה אותו לשנים, השמש עומד בגבעון וירח בעמק אילוץ, ניסים, נפלאות, מלאכים, פסוקים, השבעות, פתאום ביום שישי זה נגמר, רוצים ממנו תוצאות הגיוניות, מה קורה לבוזמימה ביום שישי שאינו מוכן לקבל תוצאות שונות לאותו תרגיל, התלמוד רצוף שאלות אימתי מתחילין תפילה של שחרית למשל, זה אומר כשמבדילים בין תכלת ללבן וזה אומר בין זאבלכלב, ביצה שנולדה ביום טוב מה דינה ?

 

זה אומר כך וזה אומר כך, שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, חכמי התלמוד מתפלפלים כל הזמן, לכל בעיה יש עשר תשובות, אף אחת לא בלתי נכונה, אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ויש בעיות שנשארות חסרות תשובה בכלל ומחכות אלפי שנים לתשבי שיבוא ויפתור קושיות ובעיות ויום שישי לפני קבלת שבת בוזמימה משתגע, לך נחש מהי התשובה הנכונה ל־314 כפול 343 ולמה על זה אי אפשר להתווכח ולקבל תוצאה ברוב דעות? או להשאיר לתיק״ו?

הילד רועד מול שני המספרים הנוראים, דרקונים נושפי אש ועשן, מה הם מתכוונים לעולל לו? מה הגימטריה של 343? ואיזה נוטריקון יש ל־314? 343 זה גשם, 314 זה שדי, מה מנסים לומר לו משמים? הוא מחכה שאלוהים ילחש לו את התוצאה, הרי הוא מאמין בנסים ופלאות שקרו תמיד לישראל בעיתות צרה ומצוקה, כשהנס מאחר לבוא ובוזמימה נושם ונושף מאחור הוא מחליט לנחש מספר וסומך על אלוהים שיכוון את ידו, והמספר שהוא זורק על הלוח מעורר רעמי צחוק בגרונו של בוזמימה כי הטעות עצומה, לא הפרש של שלוש. לא שלושים ושלוש, אלא שלוש מאות שלושים ושלוש שעושים בנוטריקון ״שלג״ – האם זה עוד נס או מעשה שדים ?

ובוזמימה שולח אצבע לכיוון החצר המכוסה שלג, הילד, חנוק מפחד, יוצא כפוף ראש, מטפס על אחד מעצי הזית, קוטף ענף דק ונכנס רועד חזרה, מוסר את הענף לידי המורה ופורש שתי ידיים קפואות לצדדים, בתוך הדממה ענף הזית משמיע קול צליפה חדה ונוחת על כף היד חותך כמו סכין.

הצליפות שורפות ומכאיבות, שמאל ימין, שמאל ימין, הענף יורד על הידיים הקטנות, בהתחלה הן מאדימות ואחר כך מכחילות, עד שאי אפשר יותר ואז בצליפה המ״ט השבט נעצר, המורה העייף פונה ללוח ועושה תרגיל חיסור 333 דהיינו שלג פחות מ״ט – 49 נשאר 284 שהם פרד, את המספר רושם בפנקס השחור לזכות הילד לימי השישי הבאים, פריסת חשבון לאורך השנה, והילד המובס והמושפל, שכפות ידיו הקרועות תחת בתי השחי והדמעות שוטפות את פניו, חוזר למקומו, המוזיקה של פריץ מתנגנת ליד האוזן, מנגבת את הדמעה, מנחמת, משכיחה, יציאת מצרים, שחרור עבדים, הילד מבקש עוד תרגילים, פריץ בא ומנגן, עובר משולחן לשולחן, מתלמיד לתלמיד, מביט במחברות, מניע ראשו עם המנגינה לאות כן, מניד ראשו לאות לא, מעביר את הקשת בקצב מהיר, מתגלגל מצחוק או שוקע בהרהור, עכשיו הוא יוצר את הקונצרט שלו על פי תוצאות התרגילים, מנגן לנו את הקונצ׳רטו בסי מדור שלו, מרקד ומרחף, מלאך ירד מלמעלה, לרגע אני חרד שמא בוזמימה התחפש? או מה קרה לעולם שהתהפך? שפתאום הכל שוקולד? שהמפלצת מתה? שיצאנו מהיער האפל? שפתאום מצאנו את הדרך הביתה, לפתע באה הקוסמת הטובה ומושיטה את החוט, פתאום נראים ראשי ההרים, פריץ אומר ״יהי אור״ ויהי אור, התוהו ובוהו גורש ובא הסדר והתחילה הבריאה והופיעו ימי הפלאות והקסמים של לוח הכפל החדש של ארץ ישראל.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סרט אמריקאי

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סרט אמריקאי

להם יש הכל, הם יפים, חזקים, מנצחים, לנו אין כלום. אנחנו קטנים, חיוורים, ביישנים, מתרוצצים כל היום בחצר בית ספר שלא היה קיים יום לפני שהיגענו, עם מורה לדקדוק, שמלמד טבע ומה שיש לו לומר על הנחליאלי זה נחליאלי, נחליאלך, נחליאלו, מורה לתלמוד שמלמד חשבון ובמקום שברים ואחוזים נותן גימטריאות ונוטריקונים והם – ארול פלין, גרי קופר, קלארק גייבל, האמפרי בוגרט דוהרים חופשיים כל היום על הסוסים, בלי שיעורים בתלמוד וחשבון, תמיד מנצחים את הרעים וזוכים בבנות הכי יפות, מזל שיש לנו את קולנוע ״כרמל״ וכשהסרט מתחיל אנחנו יורדים בחבל כמו טרזן מעל החומות, בורחים מהסדרנים ונעלמים בתוך הקהל, רוכבים עם זורו ועלי־בבה, מציצים לאוצרות שלהם ובסוף חוזרים הביתה לישון עם האהובות שלהם, מריה מונטיז רוקדת מולי עם שבעה צעיפים,מתחלפת לי עם בת שבע, דלילה, רחב ויעל, הרמון שלם באישה אחת, אני כבר מוריד לה את הצעיף האחרון והכל עומד לקרות ואז אני מתעורר, האור נדלק, המסך כבה, וסדרנים לא־נראים מוציאים אותך מהחלום, פלא ממש איך לפני שבוע ראיתי אותה בהפסקה, יותר גבוהה מכולן, בתוך הרעש של הילדים בחצר, עומדת לה רצינית ושקטה, אומרים שהיא עולה חדשה, לכן היא שותקת, אפילו שהם עצמם הגיעו לארץ רק כמה שבועות קודם, קוראים לה רות ט. עם צמות בלונדיניות, עיניים כחולות וגומות בלחיים, אני רוצה לעשות עליה קסם כמו שגרי קופר וטיירון פאוור עושים על החברות שלהם, הם רק מביטים להן בעיניים וכבר כובשים את ליבן, אני רק עמדתי מולה וקפאתי, לא יודע מה אומרים ואיך נוגעים, מאז אני מתגנב כל לילה וכותב לה על הקיר מול הכיתה שלה מכתבי אהבה, כמו סירנו דה ברז׳רק, גם חותם בשמות אחרים וכדי שלא תרגיש רע אני כותב גם לבנות אחרות בכיתה, בבוקר המסדרון רועש בצחוקים וצריחות, כולם רוצים לדעת מי הסופר, אך לא מצליחים, כי אני משנה כל הזמן את הסגנון ואת כתב היד ומרגיש ממש כמו המשורר הביישן ההוא עם האף הארוך. זה לא עוזר לי לגלות את ה״אופן סיזאמי״ ללב שלה, עד שיצאתי בשבת בצהרים לקולנוע ״הדר״ לעמוד בתור ל״מקום תחת השמש״ עם ליז טיילור ומונטגומרי קליפט, ההצגות מתחילות מאוחר במוצאי שבת, אבל כמומחה לתורים אני יודע שמי שרוצה להשיג כרטיסים למוצאי שבת כדאי שיקדים ויטרח בשבת, כי הראשונים בתור קונים את כל הכרטיסים, כדי למכור לאחרונים יותר ביוקר, אני האחראי אצלנו לתורים, כשההורים רוצים לקנות לנו מכנסי חקי או סנדלים נותנים לי כסף להצגה שנייה, וכשהסרט בקולנוע ״אורה״ נגמר בשעה שתים עשרה בלילה אני רץ ישר לעמוד בתור ליד חנות ״אתא״, בחצות אני תמיד ראשון בתור, אבל כשהדלת נפתחת בשמונה בבוקר אני תמיד אחרון, אני לא יודע איך זה קורה, כזה קסם אין אפילו בסרטים, למזלי אין אף אחד לפני ליד הקופה, אני ממש לבד בין הברזלים ומסתכל על התמונות של מונטגומריקליפט, איך הוא עומד על הסירה מסכן נורא ומביט בשלי וינטרס העצובה, בתמונה אחרת ליז טיילור עושה לו עיניים, אני יודע מחברים שקליפט הכניס להיריון את שלי וינטרס ועכשיו רוצה להטביע אותה כדי ללכת עם טיילור היפה והעשירה.

לפתע מאחורי ממש אני רואה אותה כמו בסרט קולנוע עם עיני התכלת שלה וצמות הזהב, גבוהה ומחייכת ובשמלת שבת מצוירת פרחים, ממש יצאה מתוך סרט, ועוד לבד, לא בתוך הבלגן של בית הספר, אפשר ממש להריח אותה, לשמוע את קולה הצרוד מדברת בעברית עם שגיאות על סרטים ושחקנים כרמן מירנדה, הדי לאמאר, גרטה גרבו, אינגריד ברגמן, ריטה הייוורת, מה היה עושה עכשיו ארול פלין? וטיירון פאוור? וג׳ון ודן? את דומה לסילוונה מנגנו מ״האורז המר״ אני חושב לומר לה, אך לפני שהספקתי היא אמרה שאני דומה לויטוריו גאסמן, גאסמן היה הזכר שמפתה את סילוונה מנגנו באותו סרט, לפני רגע רציתי להגיד לך שאת דומה לסילוונה מנגנו, אמרתי לה, אך היא מתגלגלת מצחוק ואומרת שהיא לא מאמינה לי, לפתע אני שם לב שכבר לילה ומשונה שאנחנו לבד בתור בין הברזילים והקופה בכלל סגורה, רק אז אני רואה לידנו שלט גדול: ״כל הכרטיסים נמכרו״, כבר מאוחר למצוא סרט אחר וחבל שאנחנו נפרדים אבל אז קרה מה שקורה רק בסרטים, היא שואלת אם אני מוכן ללוות אותה הביתה, איזה מזל נפל עלי היום! אני מרגיש ממש כמו מונטגומרי קליפט ב״מעתה ועד עולם״ שלורן באקאל, אשתו של ברט לנקסטר, מתאהבת בו. בדרך לבית שלה בתחנת הכרמל אנחנו עוברים ליד בית הספר, חושך גדול, אך השער פתוח ואנחנו נכנסים. בשעות כאלה אני מתגנב לכתוב את מכתבי האהבה שלי והנה אני חוזר למקום הפשע עם האהובה ביד, היא מושכת אותי אחריה עד לקיר, נשענת על מכתב האהבה שלי, מרימה את היד ומלטפת אותי כאילו היתה מורידה מעלי את המסיכה של זורו, זה אתה היא אומרת, תעשה לי את כל מה שכתבת. אני יכול לנשק אותך? אני לוחש והיא סוגרת לי מיד את הפה בשפתיים רטובות. בשבת שאחרי אנחנו מטפסים יד בידמתחנת הכרמל למקדש הבהאיים, השמש נעימה והברושים נוגעים בשמים, ליד השער הנעול אנחנו משתרעים על הדשא, היא על הגב, מביטה בשמים, ואני לידה רואה דרך מחשוף שמלת הפרחים שלה את שני השדיים הקטנים רוטטים כמו שתי ציפורים בכלוב, אני עוצם את עיני ומזעיק שוב את ברט לנקסטר, פרנק סינטרה וגם את גרי קופר, מה עושים? מה אומרים? אחרי זמן אני שומע את עצמי לוחש: אני יכול לנשק את השדיים שלך? היא לא עונה לא כן ולא לא, רק פותחת באיטיות את שתי הצמות ומפזרת את שיער הזהב שלה על הדשא, האם זה כן או לא? אני מחכה לתשובה פשוטה כמו: ״אני מרשה לך לנשק את השדיים שלי״, אבל זאת לא באה. בדרך הביתה אני כועס איך לא זכרתי שויטוריו גסמן ב״האורז המר״ כבש את סילוונה מנגנו בלי מילה, עם גבעול קטן בין השיניים וענף דק שבו צלף באוויר הוא לחץ אותה לאט לאט, עד שהיא כרעה לפניו. שבת אחת, שנים אחר כך, עם מדי צנחנים, כנפיים על החזה וכובע אדום אני מטפס באותו מסלול למקדש עם כיפת הזהב, עומד ומתבונן במקום עליו שכבנו ונדמה לי שאני רואה את צורת הגוף של שנינו על פיסת הדשא, האצבעות שלי מלטפות את הציור, כשבאותו רגע ממש, לא יאומן, מבין הברושים יוצאת רות ט., חיילת במדים כמוני, גדולה ויפה יותר מסילוונה מנגנו, עם גוף יותר חטוב מליז טיילור, נשית יותר מאינגריד ברגמן, מפתה יותר ממריה מונטיז, בשילה יותר מהדי לאמאר, האם חיכתה לי כאן עד שבגרתי? האם גדלה פה עם הברושים ? הושטנו יד, חייכנו זה לזה והצמדנו שפתיים, מילה לא נאמרה, הכל היה מובן כמו בסרט אמריקאי כשהשתרענו על אותה חלקת דשא זה ליד זה והידיים שהיו לנו לא הספיקו לנו.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים השבת של חנניה קדוש

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

השבת של חנניה קדוש

באותו זמן היו בנמל המון אוניות, משאיות, ארגזים וליפטים ואנשים משונים שירדו מהספינות והיו מחפשים את המדינה, כל אחד עם המזוודה שלו, זה עם ברט וזה עם קסקט, זה עם ג׳לאבה וזה בחליפה ישנה, עם מבולבל מגיע לארץ ולא יודע איפה היא ואיך היא נראית, האם היא כמו סיפורי התנ״ך, המשנה, או דומה יותר לתיאורי המסעות של החסידים לארץ הקודש? שמות משונים נשמעו באוויר: נתניה, רעננה, כפר סבא, בית עולים, שער עליה, אל מורינה היה אחד השמות האלה שעברו מפה לאוזן, כי שם גרנו אנחנו ואבי שהגיע לא הרבה קודם עם מזוודה ושטיח כבר התאקלם, ילדיו הלכו לבית ספר ואשתו עבדה בנמל, והוא מוכן לתת עצה לכל מי שבא, לשמש מורה דרך ודוגמה, הנה באתי עם מזוודה ושטיח ותראה מה יש לי, בהתחלה הגיעו אלינו רק קרובים ושכנים, אחר כך יוצאי העיר ומאוחר יותר סתם עולים מכל הארץ, שעשו את הבית שלנו בית עולים, חנניה קדוש היה אחד מאלה, שהגיע אלינו עם אשתו ישר מהאוניה. בכפר שלו נחשב עשיר, עם הרבה אתונות שהביאו דברי מזון לעמדות הרחוקות ביותר של הצבא הצרפתי בהרי האטלאם ובסהרה. לכן היינו גאים לראות אותו ואת אשתו ישנים על המיטות שלנו, יושבים ליד השולחן שלנו, ואוכלים בהנאה את האוכל שלנו. כמה שנים אחרי שעזבנו את מרוקו התחילו שם מהומות, צרפתים נורו, והיהודים המפוחדים מיהרו לארוז ולעלות כשהם משאירים אחריהם את כל הרכוש, ומכל האתונות, השדות, הגנים, הזיתים, והכבשים לא יכלו חנניה קדוש ואשתו להביא אלא ליפט אחד שבו שמו את כל היקר להם. הרבה זמן חיכו בחיפה לליפט הזה, כל יום אחרי הלימודים אני הולך לנמל עם חנניה ואשתו לשאול את הפקידים, לתרגם לו ולדבר במקומו. כאילו שהחיים שלו תלויים בליפט הזה, כשיבוא תבוא הגאולה, מה יש בתוך הליפט ידעו רק הוא ואשתו. כשהביא הדוור את מכתב הבשורה שהמטען הגיע ונמצא במחסני הנמל, אורו עיניו של חנניה קדוש, אבל כשהגענו לנמל כבה האור, כי פקיד הנמל אמר לו שהוא לא יקבל את הליפט עד שישלם דמי הובלה שלא היו לו, והוא לא ידע מה לעשות. שם, במרקש, אמרו לו לארוז מהר, האוניה מחכה, הוא לא צריך להסתכל בכלל אחורה, ופה דורשים ממנו תשלום ואין לו. הפקידים שולחים אותנו הלוך ושוב, מאחד לשני, אבל כלום לא עוזר, התרוצצנו בכל הארץ עד שהצלחנו להשיג הלוואה מקרובים, כשהיגענו לנמל עם דמי ההובלה, דרשו הפקידים גם דמי אחסנה ונאלצנו להתחיל את הריצה מחדש, כשהגענו עם דמי האחסנה, ביקש המנהל גם מכס, אבל מכם על מה? שאל הדוד חנניה קדוש, שאיבד את הסבלנות. על מה שיש שם, הראה הפקיד על הניירות. שבת! צעק הדוד בכל הכוח, שבת! זה מה שיש שם! סליחה? שאל הפקיד. שבת! שבת מלכתא! זה מה שהבאתי בליפט שלי. מה זאת אומרת? התפלא הפקיד, מה שאתה שומע! שבת זה כל מה שנשאר לי מכל הרכוש שלי! זה כל מה שיש לי בליפט הליפט מלא שבת?

עיקם הפקיד את פניו, שבת, שבת, חזר הדוד חנניה, תפתח ותראה. המנהל לקח איתו כמה פקידים והוליך אותנו למחסן גדול, מלא ארגזי עולים. קרא לכמה פועלים שפירקו את קיר החזית ולעינינו התגלה מראה מרהיב, הילת אור גדולה ובתוכה חדר נפלא ביופיו, קירות פסיפס בכחול וסגול, דלתות עץ מגולפות, קשתות גבם, עמודי שיש אדום, שטיח מצויר ומקושט, שולחן מכוסה מפה לבנה ערוך לתפארת נשאר רק להדליק את הנרות בפמוטים, למזוג את היין בגביעים ולקדש.

הפקידים והעובדים פערו פה, המנהל נכנם פנימה כמו שנכנסים לארמון מלכים, התיישב על אחד הכיסאות, הרים כוס קריסטל ובחן אותה לאור ההילה, אחר כך הרים את בקבוק היין וכמעט מזג לעצמו, העביר אצבע על הצלחות ועל חלקי הסרוויס היקרים, על פמוטי הכסף, ונשא עיניים מתפלאות לנברשת הבדולח, האם ישתכנע? אני שואל בלי קול, האם ירחם על השבת?

זמן לא רב קודם לכן הגיע אלינו עולה ממרקש, בנימין עולייל, במקום כל השדות והבתים והזיתים שלו הוא הביא ליפט מלא זעפרן, זעפרן זה תבלין יקר כמעט כמו זהב ושמים אותו בכל תבשיל, לא צריך הרבה, מספיק חוט דק בגודל שערה לתת צבע וטעם בבקבוק מים שלם ולא צריך יותר משתי כפות מים בשביל קוסקוס, והוא הביא ליפט מלא זעפרן! אז נכון יש לך זעפרן לקוסקוס אבל אין לך קוסקוס לזעפרן, בשביל זה צריך להוסיף בשר ועצמות ושקדים והמון ירקות ותבלינים ושמן זית ופטרוזיליה וקוסברה ולמי יש? וחוץ מכמה חנויות של ערבים בחיפה, עכו ויפו, רוב החנויות לא ידעו מה זה זעפרן, הסתובבנו במעברות, בתענכים ובלכיש, בכל מיני ישובי עולים, מנסים למכור זעפרן, אבל לאנשים אין כסף לקנות, בכל הארץ הצלחנו למכור אולי מאה גרם וליפט מלא מחכה בנמל וצריך לשלם על כל לילה, ושיבוא מיד לקחת אותו, אם לא הוא ישלם גם רבית ורבית דרבית והילד מנסה לתרגם ולהסביר, שהאיש השקיע את כל הרכוש שלו בזעפרן וזה שווה המון, אבל פה לא יודעים מה זה. אז מה אני אשם לך, אומר לו מנהל הנמל. זה מה שהיה להביא, עונה בנימין עולייל, האנשים שם לא יכלו לשלם לי בכסף. מה להביא? כבשים? זיתים? זעפרן יקר ולא תופש מקום! אז קח אותו הביתה, אומר לו המנהל, איפה אשים אותו? אם לא תיקח, תשלם דמי אחסנה. קח אותו אתה, אומר הילד למנהל במקום הדוד בנימין, אני לא צריך זעפרן, אומר המנהל. קח אותו חינם, ממשיך הילד להתווכח. בשביל מה? תן מתנות לעובדי הנמל. הם לא אוכלים זעפרן. יאכלו קוסקוס. הם אוכלים צימס. שינסו עם זעפרן, אומר הילד, זעפרן זה יופי של תבלין, יותר טוב מכמון, מקינמון… ואם אתה לא רוצה תזרוק את זה לים… ובוקר אחד כשהביטו תושבי הכרמל מהמרפסות למפרץ ראו את הים הכחול צבוע צהוב עד האופק ורק מעטים ידעו שזה הזעפרן של בנימין עולייל…

עכשיו התעורר המנהל, הסתכל בחנניה וקבע: אלפיים! מה? לא הבין דוד חנניה קדוש את משמעות המספר והילד מתרגם: אלפיים לירות מכס. מכם על השבת? שבת בשבילך, סחורה בשבילי. אני משלם על הובלת השבת, בסדר, על השמירה בסדר, מכס בשום אופן לא! במדינת היהודים מכס על הכנסת שבת? אך שום דבר לא עזר והאיש ואשתו התיישבו ליד השולחן ופצחו בשירי שבת, אזמר בשבחיך… בר יוחאי… המון שירים הם שרו ולא היו מפסיקים אילולא המנהל שאיים, שאם לא יפסיקו ישלמו גם שכר דירה על השהייה בתוך הליפט, לכן נאלצנו לחזור הביתה בלי השבת, בבית התחיל חנניה לתלות על הקירות סוגי קמיעות, מחרוזות, תליונים ושלטים, אבל זה לא שינה את המצב. אחרי איזה זמן הציע הילד לכתוב לבן גוריון. הוא בטח יבין. וכך ישבתי וכתבתי את המכתב הראשון שלי לבן גוריון בשפה העברית שהבאתי משם: לכבוד משיח צדקנו, אוהב עמו ופאר לאומו, עמוד התווך, גפן פוריה, מנורה בעלת שבעה קנים, עמוד האש והענן, יכין ובועז, ירום הודו ותגדל תפארתו, כבוד ר׳ דוד בן גוריון… והמשכתי לתאר את העוול שנעשה בעיכוב השבת במחסני הנמל וביקשתי ממעלת כבודו ראש הממשלה ואבן הפינה להורות לאיש אשר על המכס להחזיר את אבן החן לפדות אותה משביה מבלי התעמר באיש, כי אין לו פרוטה לפורטה וסיימתי במילים: הנני עבדו בן אמתו ועושה דברו וכל אשר יורנו נעשה ונשמע ובטוחים אנו כי ישמע תפילתנו כתפילת יונה ממעי הלויתן ואחרי שקראתי באזני הדוד, מסרתי לו לחתום והוא סילסל חתימתו בכתב רש״י בתחתית המכתב בצורת ספינה ששטה על הגלים ועליה דגל מתנפנף ברוח. חכינו כמה שבועות במתח, ער שיום אחד שמענו דפיקה בדלת, עגלה עם שני סוסים עמדה ליד השער ועליה הליפט והשבת בתוכו, הסבלים עמדו ופירקו אותו במנופי ברזל והיו מכניסים את השבת לבית שלנו חלקים חלקים, השטיחים והנברשת, השולחן וכל אשר עליו, נוגה אור מלווה כל חלק וחלק ואנחנו עומדים עם הדוד חנניה ואשתו כשושבינים ליד השער, מורים לסבלים מה לקחת ואיפה להניח, והבית בפנים משנה לאט לאט צבע וצורה והופך מבית ריק עם רהיטי סוכנות דלים לארמון מלכים והיתה זאת השבת היפה ביותר שהיתה לנו בארץ ישראל.

המשך….

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים האיש שחזר

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

האיש שחזר

עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.

בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות. רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.

בירוקת העין הזאת התאהב באשיר בן הפשה. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.

הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לעין אלכדרה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.

איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול קצב עני לעשות לבן הפשה?

״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.

אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.

בחנות הבשר שפתח בשוק ברמלה, המשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גוויה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:

״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.

ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!

הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.

לאחרונה קנה שור ענק במיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.

והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנם לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השוד לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורם כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לעיוש לא היתה ברירה עתה אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו ״יא מסעודה… יא כדרת אלעין״.״

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אשת המוהל

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אשת המוהל

כשרבי שלמה חותה, המוהל הישיש של ספרו, התאלמן מאשתו ביידה, הוא ביקש לקחת לאישה את אחת מאחיותיה, אלא שהגדולה סירבה וכך גם שבע האחיות שאחריה, עד שנותרה עזיזה, הקטנה שבהן, בת שתיס־עשרה, אותה איש לא שאל ובעודה מקפצת על החבל בסמטה עם חברותיה, קראו לה ובישרו שהיא עומדת להתחתן עם המוהל, ר׳ שלמה חותה זה שמהל את אביה והיה הבעל של אחותה המבוגרת ממנה בעשרים שנה.

מיצוע הוריה עברה עזיזה ישר ליצוע בעלה, ובמקום לשחק חבל בחצר, קיפצה עכשיו במיטתו של המוהל. העיירה ספרו תמיד בחתונה והתור ליד בית המוהל ארוך, ואחרי יום עמוס בשפע עורלות ושבע ברכות חוזר המוהל המאושר לפנק את אשתו הקטנה, מחבק ומנשק ולוקח אותה אל יצועו. לא עבר זמן רב והיא הביאה לעולם שבע בנות בזו אחר זו, את חסיבה, גרמיה, מרים, רבקה, סיטי, דונה וסולה, ואפילו לא בן זכר אחד, כאילו פחדה מאיזמלו הרועד של המוהל, ואולי מישהו נקם במוהל בשם כל הגברים, שזה כמה דורות נפגעים מסכינו. עזיזה עצמה כאילו סירבה לגדול, נשארה באותו גובה, המשיכה לדבר כמו ילדה ולשחק קלאס וחבל עם הילדות בסמטה. כשהבת הראשונה, חסיבה, היתה בת שתים־עשרה היא נראתה כמו אמא של האמא שלה, והאמא נראתה כמו הבת של בנותיה, ובעוד ילדות אחרות משחקות בבובות, הן היו מטפלות בה, מסרקות ומלבישות אותה, מסדרות את הבית, מנקות, מבשלות ודואגות לה שלא תישאר מאוחר בחוץ, שתלבש סוודר כשהיא עולה לגג, ושלא תצטנן. כשהמוהל חזר עייף הביתה, הוא מצא תמיד בית בוהק מניקיון ומדיף ריחות תבשילים, הבנות טרחו לנקות ולבשל, ולאחר שרחצו את רגליו במים חמים, הוא ישב בראש השולחן הערוך, והן מסביב משרתות אותו ואת האמא שיושבת לידו והוא מפנק ומלטף אותה כאילו היתה בובה קטנה. כשהגיעו לארץ התיישבו בדירת שיכון קטנה בבאר שבע, הבנות יוצאות בבוקר לעבודה ובסוף היום הולכות לקניות ואחר כך חוזרות הביתה לסדר ולבשל, כאילו היו נשואות לאבא ומגדלות את בתו, שהיא אמן, שתמיד היא למטה ברחוב, רוקדת על רגל אחת או משחקת גוגואים וכשהיא חוזרת הביתה היא יושבת ליד החלון ומעיפה החוצה בועות סבון.

שנים אחר כך הבנות מתחילות להכין נדוניה, לקנות בדים, לארוג ולתפור ולטוות ולרקום והאמא יושבת לידן סקרנית, מודדת כל מה שהן תופרות ויוצאת לרחוב, מספרת לחברות הקטנות שלה, שבקרוב תהיה אצלה חתונה, לא עובר זמן ומחזרים מתחילים לשגר מתנות ומשלחות לבית המוהל, הבנות ליד מכונות התפירה מזנקות להכין אירוח, אופות עוגות ועוגיות ומאה סוגים של דובשניות וקנידלאת וכעיבאת ומתלבשות לפני הראי, מסתרקות ומתקשטות ומתבשמות ומחכות למשפחת החתן המיועד, וכשנציגי המשפחה מגיעים ורואים מולם את שבע היפהפיות הם מחפשים את השמינית, את הבת הקטנה, זאת שמשחקת תופשת למטה, והבנות והאב הנבוכים נאלצים להסביר שזאת האמא, אשת המוהל, שאינה פנויה לנישואין.

כשהמוהל ר׳ שלמה חותה נפטר עם איזמל ועורלה בידו התנהגו הבנות כאלמנות, עזרו ברחיצת המת, ערכו את הקבורה, קוננו ודאגו לסעודת ההבראה, שוחחו עם האורחים שרק בשעת הפרידה ניגשו אל האמא כאילו היתה יתומה, מלטפים לה את הראש ומבקשים מהבנות לשמור עליה. לאט לאט שערן האפיר, אבל היא, האמא נראתה עדיין כשושן בפריחתו, שפתיים אדומות, עיניים זוהרות וצוחקות והרבה חברות מהרחוב שקופצות אליה הביתה לרכל וגם לצחוק יחד איתה על שבע הסבתות הזקנות שלא מפסיקות להתלונן על הרעש, שתמיד מבקשות רק שקט ושלא יפריעו, ושלא ילכלכו ושישמרו על הסדר, כל הזמן משגיחות עליה, על האמא הקטנה שמשחקת למטה, שלא תקפוץ לכביש ושהילדים לא יקחו לה את הכדור. לפני כמה שנים נפטרו הבנות מזקנה בזו אחר זו, אחת קברה את השנייה ונשארה רק היא, האם עזיזה, אשת המוהל, בת שתים־עשרה כתמיד, בבית הגדול מלא בנות קטנות שבאות לשחק איתה, הופכות את הכל, משתוללות וצוחקות ואין מי שיפריע להן ושיגיד להן מה לעשות, וגם היום אחרי שהילדות גדלו, התחתנו וילדו ילדים עזיזה עדיין שם, ממשיכה לשחק תופסת עם הנכדים שלהן.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שערורייה בירושלים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שערורייה בירושלים

הכל התחיל כשאמא של מסעודה לקחה אותה פעם ראשונה לראות את ג׳וליאן מהלך על החבל והוא נגלה לה עומד באוויר תחת שמי הכוכבים, היתה בטוחה שהיא רואה אלוהים, פתחה את הפה לומר אמא, אבל לא יצא כלום מפיה ונפלה על אבני המללאח מעולפת, מאז היא צפתה לו כל שנה כשהיא מדלגת על הגגות, מתרוצצת על מעקות, מטפסת על קירות, אילולא הצמות השחורות היו חושבים אותה לנער, כי אין לה לא חזה ולא תחת ובמקום לארוג, לסרוג, או לקלוע כפתורי משי, היא מעדיפה לקפץ על חבל. והיא עושה את זה בקלילות כזו שאיש לא רואה לא את הרגלים ולא את החבל, אלא אותה מרחפת באוויר, וג׳וליאן בינתיים מופיע בכפרים ועיירות רחוקות בעלי שמות מהלכי קסם: שפשאווין, דבדו, קסר אסוק, אומינסט, טינרהיר, הולך על חבל, אנשים עוצרים את הנשימה כשהוא מאבד אתשיווי המשקל, אך מיד מתייצב, מדקלם את חלום יעקב עם המלאכים שעולים ויורדים בסולם, או פרק מהקוראן או סתם אוכל צלחת קוסקוס בגובה עשרים מטר. פעם בשנה הוא מגיע לעיירה שלה להופעה או שתים, ואז מסעודה עומדת בפה פעור עם בנות הכפר, צופה בו כשהוא חולף בקלילות על החבל הגבוה המתוח בין גג בית הכנסת לגג בית המרחץ, ונעלם עד לשנה הבאה, כשחברותיה מתחתנות ויולדות היא עדיין מצפה לו, למרות שהיא יודעת, כי הוא בכל מקום נושא לו אישה, עד שהגגות נגמרים ואז הוא מתגרש ומתחתן שוב בעיר הבאה, ואף על פי כן היא מארחת אותו כשהוא מגיע, מכבסת לו, מבשלת, מקשיבה לסיפוריו, עד שהוא עוזב.

בפעם האחרונה הוא בא בדיוק ביום הולדתה השש־עשרה והיא מריחה כמו לחם אפוי, ביקש את ידה ונישאו, שעות האהבה היו לוהטות כל כך, שהיו מתרוממים באוויר והיתה בונה לו עיר שיהיו לו מספיק גגות לטפס עליהם, אבל העיירה היתה באמת קטנה והגגות נגמרו מהר ונאלצו להתגרש, כדי שיוכל להמשיך הלאה לדרכו, כולם ריחמו עליה, כשראו אותה מביטה בעצב על חלונות ומרפסות, אומדת גבהים ומרחקים, פעם השקיפה מהחלון והתחלקה למטה ורק במזל ניצלה, כשנפלה על חבלי כביסה, ופעם אמה הצילה אותה כשתפסה אותה בבגדה לפני שקפצה מהמרפסת. התחילה ללכת למקווה להיטהר, חוזרת לעליית הגג, סוגרת הכל, מפזרת בשמים, מדליקה נרות ולפעמים מתעטפת בטלית של אביה ומפזמת שירים, עוצמת עיניים וסוגרת ידיים וממלמלת פסוקים שג׳וליאן היה לוחש לה בשעות הייחוד ומרגישה לפתע התפשטות הגשמיות והתעלות ואז הולכת ועולה לגג, קושרת את החבל במעקה, זורקת אותו אל גג בית הכנסת ומתחילה ללכת. לילה אחד בת השכנים התעוררה וראתה אותה הולכת באוויר בשמלת הכלולות תחת עיגול הירח, פלטה צעקה והוריה שהתעוררו עצרו את נשימתם מול הפלא, החבל היה מתוח מהגג שלה, אך היא לא הלכה עליו, אלא לידו, כאוויר הריק, מיד צצו ראשים בחלונות, וכל העיר היתה משקיפה ורואהאיך מסעודה אלכסלאסי בת עליה ומסעוד הולכת באוויר, כשהגיעה השמועה לאוזניו של ג׳וליאן הוא בא לראות במו עיניו את הפלא, אך היא סירבה לראות אותו, הוא לחש לה מעבר לדלת כל מיני דברים שרק היא ידעה את פשרם, אך היא אמרה לו ללכת, כי היא נשואה לג׳וליאן.

 אמר לה: אני ג׳וליאן, אמרה לו: ג׳וליאן מרחף באוויר, אתה רק לוליין. התיישב ליד פתח ביתה ולא זז, עד שהגיע המשיח ולקח את כל הכפר לארץ ישראל, באוניה ״שיבת ציון״, עליה התחתנו מחדש. הוא היה מהלך על חבלי המפרשים והיא מרחפת ליד הארובה, האוניה זזה מתחת רגליה והיא נשארת לבד מעל המים, מנפנפת לנוסעים ואחר כך מדביקה אותם בריחוף מהיר ונוחתת בסיפון, כשהמעריצים חיפשו אותה ואת ג׳וליאן באותם ימים קשים כדי לשאוב מהם עידוד לא מצאו אותם, הם עצמם לא ידעו איפה הם, המשאיות שפכו אותם אי שם בין הסלעים, בהרים ליד בתים לבנים עם גגות אדומים בין פרות ותרנגולות, ובן יום מצאו את עצמם שני אנשי הפלא רודפים אחרי אפרוחים ובעלי כנף. שנים רבות אחר כך, כשקם ג׳וליאן משנתו ראה את מסעודה אשתו דרך החלון מתאמנת על החבל הקשור בין עץ זית לתאנה, ״אל תנסי״, אמר לה, ״הפלא של המשיח החליש את שלנו, נגדל תרנגולות״. ״גידלנו מספיק״, אמרה לו, ״העולם מלא תרנגולות, מה עם בני אדם?״ בוקר אחד קם ולא מצא אותה, ביקש מהשכן לשים עין על המשק והלך לחפש אותה, מישהו אמר לו שראה אותה עולה לאוטובוס של חמש לבית שאן לבושה בשמלת חופה לבנה עם חבל ארוך בידה. כשג׳וליאן הגיע לבית שאן אמר לו הסדרן שהזקנה עם שמלת החתונה והחבל בדיוק עלתה על אוטובוס לתל אביב וכשהגיע לתל אביב אמרו לו שהכלה כבר בדרך לירושלים. האמת שמסעודה חיפשה את ירושלים בתל אביב, היא לא ידעה שלירושלים אין ים והיתה שואלת עוברים ושבים על הדרך לכותל, הראשון החזיר לה חיוך ואמר לה: ישר, סמטה ראשונה ימינה, השני השיב בצחוק: ימינה וברמזור הראשון שמאלה, כשלא מצאה שום כותל חזרה לתחנה המרכזית, שםהסביר לה הנהג שבתל אביב אין כותל, שהכותל הוא בירושלים.

הערב רד כשהיא במרכז ההומה, בין בתי קפה ומסעדות מלאים אנשים מרותקים לטלוויזיה, על המדרכה שתי נערות החזיקו צילום גדול של הרבי מלובביץ׳ והזמינו אותה להביט עמוק לתוך עיניו, כדי שתשמע את המשיח מגלה לה מתי יבוא. התפלאה איך זה שבירושלים לא יודעים שהמשיח כבר בא, צעיר מזוקן עמד ליד כספומט ובהתלהבות נבואית הזהיר שהעיר חרוב תחרב, שהשפע והחומר יכבידו עליה, האוויר יורעל והפלא והנס יימוגו בעשן, אז הבינה שהיא בירושלים, נכנסה דרך שער יפו, כשהיא נשאבת על ידי כוח גדול ספוג ריחות וקולות מזמנים אחרים דרך סמטאות צרות ומתפתלות עד שלפתע היכה בה בוהק גדול – הכותל בכל יפעתו, הרגישה שהריאות שלה מתנפחות והיא מתרוממת באוויר, כעבור רגע היא השקיפה עליו מאחד הגגות, זרקה את החבל והתחילה מהלכת עליו, מצלמים סרט, לחשו יודעי דבר בהערצה, כשהרימו עיניים למעלה, הנה הבמאי, הצביע מישהו על חבוש כיפה שכיוון אליה מצלמת וידיאו, בינתיים היה ג׳וליאן מחפש את מסעודה בארמון הנציב, בשוק מחנה יהודה, ברובע היהודי, והנה במדרגות ר׳ יהודה הלוי הבחין בהתקהלות הצבעונית ובאנשים שהיו מפנים גבם לכותל ומצביעים למעלה, ראה אותה מהלכת על החבל, רץ כחץ מקשת לכניסה של הבית, טיפס לגג וקפא במקומו מפחד, כשראה לקול צעקת אימה של ההמון איך החבל ניתק מהמעקה ונופל לעבר החומה ומסעודה הפלא ופלא עומדת באוויר. נרגש הוא הרים מקל והושיט לה, אך היא רק חייכה אליו בחיבה. הוא התקרב לשפת הגג ושלח לה יד במבט מתחנן, אך היא רק נפנפה לו ולקהל. ג׳וליאן פתח את הפה לומר משהו, אך לא יצא לו כלום. לאחר היסוס הוא הוציא רגל החוצה, מסעודה הושיטה לו יד והוא הוציא את הרגל השנייה. קריאת בהלה עלתה מן הקהל למטה, אך הנה שניהם התחילו לצעוד באוויר כאילו הולכים על אדמה מוצקה. צפירות אמבולנס וניידות משטרה הפרו את השקט ונעצרו בחריקה על המדרכה, אחים לבושי לבן עמדו יחד עםהשוטרים והקהל וצפו בג׳וליאן ומסעודה מהלכים באוויר אל חומת הכותל, ובעיר דממה של תפילה שירושלים מעולם לא שמעה כמוה, אחר כך ג׳וליאן ומסעודה שלובי ידיים החלו צונחים לאט לאט למטה, רק כשרגליהם ניצבו על האספלט התעוררו השוטרים והאחים מקפאונם, אחזו בהם, הכניסו אותם לאמבולנס ונסעו משם במהירות, עיר שהולכת כל הזמן על חבל דק, סיכם מישהו בראיון טלוויזיוני, מכאן עלה ישו השמימה, מכאן סוסו של מוחמד אלבוראק טיפס על קרן אור לשחקים והנביא על גבו, ומכאן כל שנה כמאתיים לא שפויים מנסים לעשות נסים ולגאול את העולם ומסיימים בבית החולים בגבעת שאול.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים נס במגדל העמק

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

נס במגדל העמק

תמר בן שושן נולדה ב״דאר אתקבה״, סמטה אפילה בסוף העולם, אבל מיד זינקה בכוח למרכז העיירה ביופי עז שהתיז ריחות וצבעים לכל כיוון, החזה האפוי היטב, האחוריים המופלאים, הגומות השובבות, האף הגאה, הפה החכם והלשון החדה גרמו לכך שאנשים שראו אותה מתרוצצת בבגדיה הקרועים נושאת נפה או כברה ששאלה מאחת השכנות היו נעצרים במקומם ומברכים ברוך הנותן מיופיו לבשר ודם. את משה סיסו ירוק העיניים ילד בן גילה מאותו מבוך היא הכירה ליד בית המרחץ שעה שבאחת מריצותיה עם מערוך שאול התנגשה בו והפילה אותו לארץ, והיא ישבה לידו מלקקת את הדם ממצחו, מאז הם היו נפגשים ומלקקים זה את זה במסתרים ובאחד הלילות ראו את השניים עומדים בסמטת המקווה בתוך מעגל ורדים אדומים ונשבעים אמונים להתחתן ולאהוב זה את זה לנצח.

הם היו בני חמש־עשרהכשבא המשיח ותושבי ספרו התחילו להיעלם בחשאי, משה סיסו היה אחד הראשונים שחמק בלי להודיע, כשהוא שוכח מאחוריו את שבועת אמוניו, אבל לא אישה כתמר בן שושן תוותר. היא הפרה כל מנהג ומסורת, עזבה את הוריה ואת העיר ורצה בעקבותיו. כשהגיעה עם נערים אחרים לקיבוץ רגבים התפלאה לא למצוא את אהובה, חשבה שרק תגיד משה סיסו וכולם יצביעו: סמטה ראשונה ימינה, לכל היותר תשאל עליו בבית הכנסת או בבית המרחץ, אבל בקיבוץ לא היה לא זה ולא זה והיא, שהיתה ממלאת את כל העיירה בריחות וצבעים, נאלצה לשבת בכיתה, ללמוד ציור ולוח הכפל, כמובן לא להרבה זמן, כי מיד מצאה את עצמה נוסעת בכבישים, מחפשת את אהובה בכל הארץ, עד שנעצרה בחיפה אצל קרובי משפחה רחוקים, התחילה לעבוד במשק בית בכרמל ואוספת נדוניה, תופרת ציפות וכיסויי מיטה ומגבות ורוקמת עליהם ורדים ותותים ופרחים ואת ראשי התיבות של שמה ושל שמו, בטוחה שהוא יבוא, הרי הוא ותיק בארץ והוא בטח יודע לקרוא את השלטים והעיתונים ויודע שהיא פה, ואיך מגיעים, ובינתיים גזרתה מבשילה וצעירים באים להתארח, חיילים בחופשה, קרובי משפחה וסתם בני עיר, ביניהם, כמה מוזר, בנים למשפחות אמידות, ששם בספרו לא היו זורקים מבט לעברה, פה בחיפה הם שכחו לגמרי מאיזה סמטה אפילה היא באה, שאביה אינו אלא צורף עני עם רגלים עקומות, שהיה יושב כל היום בחנותו הקטנה, חורט ציורים על טבעות וצמידים ומתפרנס מאבקת הכסף שמצטברת על הריצפה.

ראשון הגיע שלמה מרציאנו, בנו של הרב הנודע של מוגדור, שזה עתה חזר מהקרבות ליד פלוג׳ה, והגיע גם בנו של רבי חיים הכהן השיח של העיירה לבוש מדי צבא וחמוש בסטן, מסעוד נחמני היה סדק ראשון בעמידתה הנחושה, צעיר נאה ומעודן, בעל דיפלומה של בית הספר לאמנויות בקזבלנקה, נכנע מול יופיה וחיוניותה, כשהיא במרוקאית שורשית ופשוטה עתירת פתגמים וניבים היתה מעצבת לו תרבות שלימה, שלא לדבר על בושם הוורדים של גופה שהיה משאיר אותו חסר הגנה והוא נאלץ לחזור ולבוא עם מתנותלרוב, תכשיטים, בשמים וצעיפים, עד שלא יכלה לסרב ונתארסה לו, לא לזמן ארוך, כי כשעלתה איתו להוריו בירושלים חוורו פניהם כשראו שהיא ביתו של עקום הרגלים והיא נאלצה לחזור לחיפה, שלחה לו את מתנות האירוסין וברוב כאבה קראה לשכן הפולני ונישאה לו.

אריה מאירסדורף תמיד תקע בה עיניים ולא העז להתקרב. את ילדותו בסיביר בילה בנדודים ובריחה, מעודו לא פגש לא ניסים ולא קוסמים ותמר היתה הקסם והנס של חייו, הביאה לו דברים שלא הכיר: צחוק ללא סיבה ויצרים שלא ידע על קיומם, היה חוזר מהעבודה לבית מלא ריחות תבלינים וטעם שדיים, לכן היה מוזר שאחרי חמש שנות נישואין, לא נכנסה להיריון. התרוצצו בין רופאים ורבנים, השתטחו על קברות קדושים, אך כלום לא עזר, לבסוף הגיעו למכשפה זקנה בדימונה שאמרה להם מיד: את נשבעת אימונים למישהו, עליך להתיר את השבועה, למעלה משנה אריה מאירסדורף התרוצץ יחד עם אשתו, כדי לעלות על עקבותיו של האהוב, עד שבמגדל העמק הצליחו לאתר את אחותו של האיש שהודיעה שמשה חזר לספרו כדי לקיים את הנדר ולהתחתן איתה, אריה מאירסדורף חשב שהגיע הזמן להרים ידיים ולשוב לעבודה, הוא ממילא לא האמין בהתרת נדרים וזלזל באמונות התפלות ובסיפורי הניסים שלה, אך תמר מתעקשת לרוץ לספרו לפגוש את האהוב ולבטל את הנדר והוא לא יכול לעמוד מולה.

משכנו חפצי בית יקרים, קנו כרטיסים ויצאו לדרך, יהודי ספרו האחרונים שהיו על מזוודות בדרך לארץ הופתעו לראות את השניים: לפני שבוע החתן חיפש אותך לחופה, היום את מחפשת אותו עם בעל? אריה הרגיש בעיירה שלה כמו בכוכב אחר.

לא ידע איך להודות לאנשים שככל שהיו עניים, כך שולחנם היה עשיר ומלכותי, הוא לא היה מעלה על דעתו לבקש שתבוא איתו לוורשה, לא רק שלא היה לו נדר אהבה להתיר שם, אלא שלא זכר מארץ ילדותו לא ורד, לא דובדבן, לא תאנה ולא זית, אלא יערות שחורים וחרדות שעד היום לא מניחות לו, עד היום הוא נועל אחריו את הבית שלוש פעמים וחוזר ופותח כדי לבדוקשלא שכח לסגור את הגז, מפחד מכל לובש מדים גם אם הוא שוטר חייכני והוא עצמו חף מפשע, תמר עמדה דקות ארוכות עצומת עיניים במקום שסימנו פעם את מעגל הפרחים, נושמת את האוויר, ביקרה בכל הגומחות ומקומות המסתור בהם היו נפגשים לליקוקי אהבה, השתתפה בחינה אחת, בשתי בריתות, שלוש חתונות והלוויה אחת וחזרה לארץ.

בעלה התחיל להבין שהיא לא מחפשת ילדים, אלא את אהוב נעוריה וחשב להפסיק את המירוץ, אבל היא לא נתנה לו. כשחזרו למגדל העמק, שמעו ממרחק יללות שמחה, הבחינו בהמולה ליד בית האחות, ילדות קטנות עם שמלות לבנות וורדים על הראש התרוצצו סביב הבית, ואישה עמדה בשער וזרקה סוכריות על האורחים, עגלת אבטיחים נגררת על ידי שני פרדים התקרבה ועליה חתן וכלה. תמר הבחינה מיד בשיערו של משה, מבהיק ושופע כשיער אבשלום, הקהל הקיף את הזוג שנכנס לחצר ותמר כמעט התעלפה כשמתחת לחופה בחצר התחיל אהובה לקרוא הרי את מקודשת לי, כשעמד לענוד לכלה את הטבעת נתמלטה צעקה מפיה והטבעת נפלה לו מהיד. משה התכופף לחפש את הטבעת, אך זו התגלגלה עד לרגליה של תמר, שהרימה אותה והושיטה לבעלה, רטובה בדמעה וזה הושיט לחתן, שקפא במקומו כשהבחין בה ורק גערותיו של הרב עוררו אותו להמשיך בטקס. שלוש פעמים נפלה לו הטבעת ושלוש פעמים הגיעה לרגליה של תמר והיא מוחה דמעה, מרימה, מושיטה לבעלה והוא מושיט לחתן, כל הלילה ישבו שני הזוגות ליד שולחן החתונה, שותים, בוכים וצוחקים.

תשעה חודשים אחר כך נולד לתמר בן עם עיניים ירוקות כשל משה ולמשה נולדה בת עם עיניים כחולות כשל תמר, שני הזוגות התגוררו במגדל העמק בשכנות, כשהגינה והחצר משותפים, ללא גדר הפרדה, שיחי ורדים מכל הריחות והצבעים פולשים מגינה אחת לשנייה, כל שנה שני הזוגות יולדים בן או בת וכל שנה עולים לקבר רשב״י במירון לעשות תספורת ראשונה לאחד הילדים ואחר כך יוצאים עם הבנים והבנות למערת אליהו בכרמל לסעוד בצוותא ולברך על הנס.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים עלייתה של סעדה השמימה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

המשך…………………….

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים עלייתה של סעדה השמימה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה.

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

לא קל היה לה להסתגל למקום החדש. בתי הסוכנות הלבנים עם הגגות האדומים היו כל כך דומים זה לזה שלא פעם התקשתה למצוא את הבית שלה, ונאלצה לבקש עזרתם של ילדים, פעם אחת סובבה את המפתח במנעול ואיש לא מוכר פתח את הדלת ושאל בחשדנות מה היא רוצה. פעם פתחה את הדירה, ישבה ליד שולחן הסוכנות ואכלה משהו בצלחת הסוכנות כשגבר זר יצא עם תחתונים מהחדר הסמוך והעיר לה שהיא אוכלת את הארוחה שלו.

אנשי עוצם שמחו שסעדה כוהנת העמק נמצאת ביניהם, הזקניםהאמינו שהפריחה המהירה היא בזכותה. הצעירים לעומתם זקפו זאת לזכות מדריכי הסוכנות והטרקטורים. הם היו נלהבים מקסמי הטרקטור, עולים עליו ונוהגים למרחקים, חורשים את המדבר עד קצה האופק. דומה שהטרקטור בולע אדמה חומה מלפנים ומוציא אותה ירוקה מאחור. הם שאבותיהם היו פחחים, צורפים, סנדלרים וחייטים הפכו פתאום לאשפים, הפעילו מחרשות ומקצרות, הזיזו צינורות השקייה וממטרות ואמרו לגשם היכן לרדת ומתי.

מדריכי הסוכנות בהירי השיער ולבושי החקי הצליחו אפילו לגדל עגבניות גדולות ואדומות בחורף, ולגרום לתרנגולות הלבנות להטיל פעמיים ביום ולפרה אחת לתת חלב של עשר. לסעדה נראו מעשי הכשפים שלהם גדולים אף משלה, אמנם לביצים אין טעם של ביצים ולחלב אין טעם חלב ולפירות ולפרחים לא היה שום ריח, אבל היא חשבה שזאת היא שאיבדה את חוש הריח ואת חוש הטעם.

תוך זמן קצר התכסו השדות בירוק. צווחות תינוקות וגעיית פרות וקרקור תרנגולות מילאו את האוויר וגם פרפרים ודבורים וצרצרים הגיעו ויום אחד פגשה אפילו נחש… זה היה נחש בהיר, לא שחור, שזינק מאחורי השיחים, התפתל לרוחב השביל וחסם את דרכה. הוא היה רזה, קטן ולבקן, לא שחור וזקוף ושרירי כמו הנחש שלה מאיית בוגמאז שהיה לו הוד קדומים.

הם הביטו זה בזה רגע ארוך, ציפתה שיסתלק, אך הוא לא זז. בדרך כלל מספיק היה שתרצה, כדי שדברים יקרו, הפעם היא רצתה וזה לא קרה, כאילו הנחש לא קלט את רצונה, היא עשתה צעד קדימה, כדי להדגיש את כוונתה, אך במקום לסגת הוא קידם את ראשו לעומתה באיום. היא לא הבינה למה רצונה לא פועל, החליטה להשתמש בלחש למצבי מצוקה ומלמלה בין שפתיה שלוש פעמים ״אמתלאי בת עורבתא״. הנחש הוציא לשון כאילו לועג לה. מה קורה לה? מה השתבש? החליטה להתקדם לכיוונו, אך הנחש זינק לעברה, והיא נאלצה להפעיל את המקל שלה, נעצה אותו בצווארו, עד שהתחבר לאדמה.

לא רבים נזקקו עתה לעצותיה, היו עסוקים בכיבוש האדמה ובהפרחת השממה ולא היה להם זמן לחלות. מי שנפל הלך לקופת חולים, הרופא טיפל בהצלחה אף במחלות שלא ידעו על קיומן, ומדריכי הסוכנות ריפאו את החי והצומח ביכולת של מכשפים קדמונים.

מדריכי הסוכנות חזרו והטיפו יום יום שאין מקום לאמונה, שהפסוקים והלחשים מתו מזמן. שאין מקום עוד לפתגמים והשבעות, לשיקויים ולפיהוקים, שאין כלום בשמים, הכל נמצא על הארץ, כולל גן עדן, אלוהים וקופת חולים.

בתחילה שמה הלך לפניה בכל הארץ ותושבי עוצם היו גאים שהיא שייכת להם. אנשים חשובים ועסקנים של הסוכנות, ההסתדרות והממשלה שבאו לראות במו עיניהם את ההצלחה הגדולה בעוצם פקדו גם אותה, לחצו את ידה, ונתנו לה כבוד גדול. באחת ממערכות הבחירות הגיע אליה זוג עסקנים נעול סנדלים ולבוש חאקי עם זר פרחים גדול מלווים בפמליה של צלמים, עיתונאים, חברי מפלגה ויושב ראש הועד של המושב. דיברו על לבה והפצירו בה: את תהיי חברת כנסת ראשונה משלנו. לא ידעה מה זה בדיוק, אך לא יכלה לסרב וחתמה על גליון המועמדות בטביעת אצבע. צילמו אותה רוכבת על טרקטור, חולבת פרה ועושה קוסקוס ליד בניין..המועצה.

אחר כך העלו אותה על הבמה, הושיבו אותה במרכז בינם לבין ראש הוועד והגישו לה מיקרופון, היא לא ידעה מה לומר, רק חייכה חיוך רחב ופרשה שתי זרועות ככפות תמר. תמונתה הופיעה בעמודים הראשונים של העיתון ולידה ברקע הקדמי שני העסקנים, אלא שכמה חודשים אחר כך, ממש יום יומיים לפני הבחירות, חזרו העסקנים לבושי החקי וביקש ממנה חתימה נוספת על טופס אחר, שרק מאוחר יותר, לאחר הבחירות, נודע שזה היה ניר לוויתור על מועמדותה לטובת אחד מהם.

אבל אחד ממדריכי הסוכנות התאהב בה. היה בא אחרי יום העבודה ועומד כל הלילה על השביל מול פתח ביתה. היא היתה אולי בגיל של אמו, ואף על פי כן היתה עדיין זקופה ומפליאה.

שישה חודשים עמד כך שותק מול הדלת הנעולה שלה, עד שבתחילת החורף והוא רטוב עד לשד עצמותיו הצטרפה אליו אימו עם מטריה ביד וסוככה על בנה. סעדה לא יכולה עוד לעמוד בסירובה, יצאה אליהם ומתחת למטריות כמו מתחת לחופה הובילו את הזוג למועצה שם ערכו להם חתונה צנועה בהשתתפות רב הישוב וחברי הוועד. בדרכו של הזוג חזרה הביתה התפרץ נחש לתוך החבורה והכיש את החתן, שנפל ולא קם, ובמקום לבית הכלולות ליוותה אותו הפמליה לבית הקברות.

זמן לא רב אחר כך התחילו לפקוד אותה שיעולים תכופים שסחטו ממנה את כל הכוחות. היא רקחה לה כל מיני מרקחות, עיסתה את גופה בשמנים מצמחים שאספה בשדות, ושאפה אדים של תמציות פרחים, אך נשימתה הלכה והתקצרה, ולא פעם היתה קרובה להיחנק.

אחד ממעריציה תושב שדירות לקח אותה לרופא נודע, ידידו, נהג מונית סיפר לו כי הוא ריפא אותו מאסטמה תוך שבוע. הרופא הגדול נתן לה צנצנות קטנות עם אבקות צבעוניות והורה לה לקחת את האבקה הצהובה באחת ורבע בלילה עם חצי כוס סודה ואת האדומה בשלוש וחצי עם רבע כוס גזוז וכך הלאה, חזרה הביתה שופעת כוחות. הם יותר חזקים ממני, אמרה לעצמה, אני לעולם לא הייתי יכולה להבטיח ריפוי עם תאריך, אלא שראש מדריכי הסוכנות גיחך: ודאי יש לך עניין עם רופא אליל, שהרי ידוע שאין תרופה נגד אסטמה, ואם היתה תרופה כזו בנמצא קופת חולים היתה יודעת והוא ישב וכתב מכתב זועם למנהל משרד הבריאות בו סיפר את הסיפור, פירט את התרופות וסיכם בשאלות: האם הרופא רופא, האם הרפואות רפואות, האם המחיר לא מופקע והאם אכן ניתן לרפא אסטמה תוך שבוע.

כעבור זמן קיבל תשובה שהקריא לה תוך שהיא נשנקת. הרופא רופא, התרופות תרופות, המחיר הוא עניין של היצע וביקוש ועל השאלה אם אפשר לרפא אסטמה תוך שבוע התשובה היא כן, אם מאמינים. את מבינה?״ הוא רתח מכעס, מאמינים! גם מנהל משרד הבריאות הוא רופא אליל אם הוא מאמין באמונה, והואזרק את הרפואות שקיבלה, קוצר הנשימה שלה התחזק משבוע לשבוע והתיש את כוחותיה בהתקפות חוזרות עד שנפלה למשכב.

גם אז עוד עלו אליה לרגל. היו אלה בעיקר נשים זקנות מכפר הולדתה, שזכרו שהיתה אלה, קדושה אמיתית, שינקה את כוחותיה מהאדמה, מהעצים, הכוכבים והנהרות ושיש ביכולתה להעביר לצאצאיהם חשוכי המרפא את הכוחות במגע יד, בקול, במבט עיניים. הן היו יושבות לידה, שומעות את האנקות שלה, מנגבות לה את הליחה במפיות, ממתיקות לה עם תה ונענע ומביטות בעיניה הירוקות, דרכן ראו מלכים ונביאים קדומים מזמנים רחוקים ומופלאים. הן ידעו שהיא נצר משושלת ארוכה ועתיקה של אנשי אלוהים, אלים ומכשפים שהיו מקדמת תא ושהיא יודעת מה שאיש אחר לא יידע לעולם, שהיא האישה שדיברה עם נהרות וימים ויערות בשפה כמוסה ולשונות מסתוריות שאיש במושב עוצם ובשום מקום בארץ החדשה לא מכיר ולא מבין, לכן בכתה כל כך כשיום אחד זקנה שהכירה אותה בעמק הדרע הביאה לה את נכדה בן השש קודח. היא פתחה כרגיל את מטפחת הראש הרקומה, כדי לעשות ״אססאן״, כיווצה אותה למין חבל והתחילה למדוד עליה מבוהן עד זרת ולעשות קשרים, כשהיא לוחשת ״ויהי נועם״ ומפהקת פיהוקים, בדרך כלל היה החולה מתחיל לפהק אחריה ויוצא אחר כך בריא הביתה, הפעם סגר הילד את פיו ופתח את עיניו ולא עצם אותן עוד, הבינה שהוא מת, אך המשיכה לנענע אותו בחיקה במשך יום שלם, עד שלקחו אותו ממנה בכוח לקבורה.

אט אט הבינה שמשהו באוויר הארץ הזאת פועל נגדה, ומגביל את סגולותיה ופעם אף עבר בה הרהור שאולי רק נדמה לה שהיו לה כוחות מיוחדים, ייתכן שאנשים התרפאו לבדם בכוח הטבע והיא זקפה את זה לזכותה, חשבה: אולי באמת אין ערך לכל אותם עשבים ופסוקים ופעולות שלמדה מפי סבת סבתה שאין אחריהם שום הסברים. ככלות הכל סבתה היתה אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב. אולי הכל אשליה. לפעמים חלף בההרהור שקורה לה מה שקורה לאלים הגדולים כמו שסבתה הגדולה סיפרה לה. שאי אפשר לנצח אותם אלא כשמצליחים להרים אותם גבוה ולנתק אותם מהקרקע. צריך הכל לשכוח. ולהתחיל לבדוק הכל. שום דבר לא היה. לא עמק הדרע, לא דקלים, לא עצי התאנה והזית ולא הפס הגדול והירוק שחתך את המדבר כמו סכין, וכל הגברים שאהבו אותה והקימו עיר וכל הנשים והילדים שנולדו לה והעזים והפרחים והכוכבים – הכל דמיון והבל. היא לא היתה אלת פריון ורפואה אלא סתם אישה ככל הנשים. גם הנחש לא היה מעולם ורק חלום היה.

בלי לחשוב הרבה התחילה להניח לו כמו פעם שתי ביצים טריות בתוך קערה ליד מיטתה. היא ישנה עמוק כשבאחד הלילות הוא הופיע. הנחש השחור מאיית בוגמאז, זינק מהפתח, טבעותיו אחריו, מתקרב אליה, מזדקף ושולף את לשונו, הביט בה במין זעם כאילו גוער בה איך זה נטשה אותו בלי לומר שלום, סלסל בלשונו, לוחש לאוזנה כאילו קורא לה בשמה להעירה, אולי להטיף לה, כשלפתע פקחה את עיניה לא מאמינה. ללא ספק זה הוא. הנחש השחור העצום בגודלו. איך הגיע? איך ידע את כתובתה? טבעותיו הגדולות והשריריות מריצות אותו ביעף והוא עומד לידה שופע חיוניות וזקוף מרחרח בלשונו ליד אפה. לא רק שהביטה בו ללא פחד, אלא שחיוך עלה על פניה כשראתה אותו משחיל עצמו מתחת לסדיניה, מתפתל על גופה מתחת לבגדיה, הולך ובא על חלקת עורה במגע חמקמק, מעודן וכמעט אוורירי. מעולם לא חשה ליטוף מקיף כזה על כל גופה בבת אחת, כאילו היתה זאת יד ענקית עם אלף אצבעות, אוהבת ועורגת שנמצאת בו זמנית על גבה ועל בטנה, על צווארה, פניה, מותניה, שדיה, עכוזה ובין ירכיה.

היה דומה לה שהוא נאבק בה ומתנפל עליה לטרוף אותה, עושה עצמו חבל וכורך עצמו סביבה ומהדק, רגע אחר כך חשה שהוא מפנק אותה במגע מעודן ומרפרף, רץ על גופה כמו רוח. חמקמק, קל וכבד, נוכח ונעדר בבת אחת. הוא גימא מרחקים על גופה שקטן והצטמק, רץ והתפתל עליה מלפנים ומאחור הלוךושוב עד שלא היה חלק בגופה שלא חש את החום, הזרימה, הדגדוג, הלחישה, הליקוק והליטוף החלקלק, כאילו העניקו לה בלילה אחד חובות אהבה של חיים שלמים במנה אחת מרוכזת והיא נישאה למרחקים גדולים של נחת שלא ידעה מעולם, והיתה רואה לנגד עיניה את עמק הדרע ואת נחל הזיז עם מימיהם הירוקים ואת מטעי התמר מסוף העולם ועד סופו וראתה את הסכין הירוקה החותכת במדבר ובאו אליה מחדש כל ריחות הפרחים וחפירות של ילדותה ונעוריה, ריח הוורד, השושן, התפוח, האגס והדובדבן ולפתע חשה מכת פטיש בין ירכיה שהגיעה עד גרונה וצעקה מליאת כאב ועונג פקעה מפיה, ועיניה נפקחו לפתע לראות את השמים שנפתחו והיא מעופפת לתוכם על נחש מכונף.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים הכניסיני תחת כנפך

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הכניסיני תחת כנפך

לאורך הדרך מלווים אותנו לפידים דולקים בתוך קסדות פלדה, נרות זיכרון לחיילים שנפלו, בעיצומם של הקרבות שלח אותנו הצבא לבדר את הלוחמים הצעירים שפרצו יום קודם לשטח האויב בצד השני של התעלה, אני איש קולנוע מחזיק במקלע, המרצה למיתולוגיה עם מכשיר הקשר, הגיאוגרף מנווט עם המפה, ההיסטוריון הפך לחובש והזמר – לנהג.

קו המים מתגלה לנו עם קרני השמש האחרונות ואנחנו כבר על הגשר העצום, חוצים אותו ומוצאים את עצמנו לאט לאט בתוך מתחם ענק של כוחותינו. צעירים מאובקים עם בגדי חקי מוכתמים בדם ושמן רובים, ישנים ליד הטנקים, הנשק והתחמושת לגופם, מסיכות הגז לצידם, המנועים מופעלים, רק סימן קטן והם יקומו משנתם להמשיך בקרב האין סופי. מחלקים לנו מסיכות גז שמישהו מלמד אותנו איך חובשים אותן, איךפורשים את הברזנט ויושבים מתחתיו, ואיך מזריקים לתוך הגוף חומר מנטרל במקרה של פגיעה. כל רגע השדה עלול להפוך לים להבות, עשן וגזים קטלניים, ההפוגה היא זמנית, אומרים לנו. האמת שלא התכוננו לזה. חשבנו שאנחנו עומדים לשוחח עם לוחמים אחרי קרב ולא לפני קרב, וכי מה יכולים מרצים להיסטוריה, לגיאוגרפיה או למיתולוגיה לומר לחיילים שנתונים בעיצומה של מלחמה? ומה יועיל הפסיכולוג שזקוק בעצמו לעזרה? והזמר על מה ישיר? ועם מסכת גז על הפנים! ואם ישיר גם חיילי האויב ישמעו אותו! הרי אנחנו שומעים אותם!

ואני שהתכוננתי להרצות על ״מין ואלימות בקולנוע״ ולא התעצלתי להביא איתי מקרן שיקופיות כאילו צפיתי למצוא שקע חשמלי בחול המדבר!

הרגשנו מיותרים לגמרי, כאילו היינו טעות שמישהו עשה. הזמר ניסה לתקן. הוא היה בודד גם בתוך הקבוצה הקטנה, כי בעוד אנחנו מנסים להעביר את הזמן בניתוח המצב הוא ידע רק לשיר. בלי לשאול אותנו פנה לאחראי שעה שזה הביא לנו כמה קופסאות קונסרבים והתחנן: תן לי ללכת הביתה, אתם לא צריכים אותי. תן לנו לקבוע אם אנחנו צריכים אותך או לא, אומר לו האיש. מה יש לי לעשות פה ? אני מפחד. תירגע, תירגע. מה? עכשיו אני אשיר? באמת אתה מתאר לך שאני אשיר? כשיגידו לך לשיר, תשיר. אתם צריכים לוחמים, אני זמר. אתה איש מילואים! למי יש חשק לשירים, כשהולכים על גזים? מי ירצה לשמוע? אני הולך הביתה. אתה לא הולך. אני לא נשאר.

אתה נשאר ועוד איך אתה נשאר, פקד הקצין והתרחק. הזמר כיסה את פניו בידיו ופרץ בבכי, היינו מאוד נבוכים, אבל לא יכולנו לעשות כלום. התחלנו לפרוש את השמיכות על האדמה כשבא אחד הקצינים להזמין אותנו להרצות. כולנו? איך שאתם רוצים, יש לכם שעה. הזמר ברח, אמר ההיסטוריון, אני הולך אחריו. אם ההיסטוריהבורחת, לחש השני, אז מה יש למיתולוגיה לעשות פה? הפנה השלישי את מבטו לפסיכולוג כמבקש עזרה. תשמע, פנה אלי הפסיכולוג, ״אלימות ומין בקולנוע״ זה נושא חם.

חסרה להם אלימות? אני מוחה. יש גם מין, אומר הגיאוגרף. מין עכשיו? אני טוען, בלי נשים? יש לך שיקופיות, אומרים לי כולם יחד. אין לי חשמל. יש גנרטורים. דחקו אותי לקיר. כבר הרציתי לפני טייסים וטבחים, גנרלים וטוראים, פעם הרציתי אפילו לפני חייל בודד, צופה במגדל שמירה על חוף התעלה, אבל אף פעם לא דיברתי בפני המון עצום שכזה, צבא שלם הפרוס על כל המדבר. התחלתי בשקט על הקשר בין מין למלחמה, על האסתטיקה של אלימות ומין אצל יוצרים כמו היצ׳קוק, או שחקנים כמו שון קונרי, ג׳ימס דין, מרלון ברנדו, האמפרי בוגרט, מי משתמש בסכינים, מי במקלעים, מי בסתם חתיכת חבל, בעניבה אלגנטית או במשתיק קול, אלימות יפה ומכוערת, מעודנת וגסה, סוגי גברים ונשים, יופי אנגלי לעומת אמריקאי, מזרחי לעומת מערבי, הנשיות המתפרצת והמאופקת, האצילית והגסה, התמימה והמושחתת, האימהית והזנותית, אבל לא יכולתי להרחיב הרבה כי המון הצופים היה גדול מדי לניתוחים דקים וקולי לא הגיע למרחקים ועברתי מהר לשיקופיות.

 חיברתי את המקרן למנוע, הדלקתי אותו ומחוסר מסך כיוונתי את העדשה לדופן הטנק ממול, מרילין מונרו עם שיער הזהב שלה והפה הפתוח פגעה ישירות בדופן מתחת לצריח. צהלה ענקית פרצה מפי מאות החיילים, השפתיים האדומות, העור הרך והחיוך הסקסי הרחב כמעט המיסו את שכבת הברזל. מפקד הטנק ליד המקלע הושיט את ידו ללטף את שפתיה הפשוקות, אבל אני אספתי אותה אלי בחזרה ושלחתי במקומה את קלאודיה קרדינלה עם השיער השחור, היופי הים תיכוני וחיוך האחות שלה שנראה כמו חלב חם שנשפך על המתכת הקרה. אחריה שיגרתי את בריג׳יט ברדו שנמרחה על טנק אחר כמו עוגה פריכה עם קצפת, אחת אחרי השנייה שילחתי ברכב הברזל את אניטה אקברג, סופיה לורן, סילוונה מנגנו, ליזטיילור, ז׳אן מורו, אורסולה אנדרם, מאיי ווסט, זאזא גאבור, גרטה גרבו… תוך כדי משפטי הסבר קצרים המשכתי לירות את הנשים על האוהלים, על יריעות הברזנט של המשאיות, על הקרונות ואחר כך על החיילים עצמם, הפטונים, הצנטוריונים ומאות כלי הרכב התרככו כל פעם שנחתה עליהם אשה חדשה, והפכו ליצורים חיים, מחייכים, קורצים ומלטפים, נשים מכל הסוגים, המידות והצבעים הופיעו כמו רוחות בלי שהיו שם, בלי שידעו שהן שם במדבר מלא גברים קשוחים מכוסי חול ושמן רובים, צוהלים וצוחקים, שולחים ידיים לתפוש אותן בעודן קרן אור בחלל האוויר. כשהקמתי את דמותה הענקית של ריטה הגדולה מ״סטיריקון״ של פיליני שאגת ההתלהבות עלתה ברעש השמימה. היתה זאת אשה לוויתן עצומה וחסרת גבולות שנראתה גדולה מהטנקים, עולה על גדותיה ונשפכת מעליהם החוצה, מחוסר מסך גדול יותר כיוונתי אותה לשמים, שם על פיסת ענן ששטה בין כוכבים היא קרנה וצחקה בקול ואנחנו למטה מביטים בה בפליאה ודממה כמו באילה. כשהחלפתי אותה במרלן דיטריך פרצה צעקת מחאה מפיות החיילים, שוב ושוב שאגו את שמה של ריטה. חזרתי ושילחתי את ריטה לעננים ואחריה בזו אחר זו את אחיותיה הענקיות והנדיבות מסרטיו של אותו במאי שהיו מביטות עלינו מהעננים בחיוך, בקריצה, בעינטוז, בעפעוף, בפישוק שפתים, כאילו משוחחות איתנו, מציעות, מזמינות, שואלות, מבקשות… במלחמה הקודמת צנחתי בפעולות קומנדו הירואיות, הפעם הייתי לוחם בודד שלקח בשבי מחנה צבא שלם במדבר. הלוחמים שזה חודשים לא ראו לא עץ ולא פרח וסביבם רק מדבר שממה, פלדה, דם אלימות ומוות, ראו עתה את הדבר הירוק האחרון שנותר, דקה לפני הקרב שמי יודע מי יחזור ממנו. שמות התחילו לאט לאט לעוף באויר: אופירה! תמי! חנצ׳ו! חלי! נורית!… בתשובה נשמעו קריאות ממרחק: פטימה! עיישה! ימנה! חשבתי שמישהו מתבדח, אבל כעבור זמן כולנו יכולנו להבחין בקולות חיילי אויב שקראו בשמות הנשים שלהם כשהם סמויים מעינינו בחסות החושך בצד השני של התפר, ספקאם הבינו מה קורה כשראו אי שם באוויר, על עננים, את הנשים נוגעות בכוכבים ויורדות עליהם משמים כמו אילות, פריחה, עזיזה, זמילה, איבתיסאם, המשיכו הקולות לקרוא לאור הכוכבים, וחיילינו עונים: אורית, רותי, לאה, ציפי, יונה… נדמה שהמדבר רחש תפילה, פולחן קדמון ובלתי נודע התקיים תחת קרני האור שנשאו עמן את הנשים לשמים, והגברים המאובקים והעייפים שנראו כילדים חפים מפשע פקחו עיניים מתפלאות כאילו ראו את אלוהים במדבר… כך השתלבו הקולות שלנו עם הקולות הזרים מעבר לחושך בעוד הנשים צופות עלינו משמים עד שפצע השחר. אז זרחה שמש נעימה ובחדשות הודיעו על הפסקת אש שנכנסה לתוקפה.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים הנסיעה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הנסיעה

א. הקופאי

אתמול היגעתי כדי לקנות מראש כרטיסים לאלחוסיימה, אבל הקופה היתה סגורה, השעה חמש בערב ואני לא מצליח למצוא מישהו שיגיד לי מתי הקופה תפתח, אף אוטובוס לא נראה בסביבה, גם נוסעים אין וכל הדלתות סגורות, פה ושם מזדמן מישהו, אני שואל מתי הקופאי מגיע, מחר בבוקר אומר לי נער עם שקית פלסטיק, אישה שמנה עם סלים אומרת שלא עובדים פה יותר, זה אשנב ישן, אני מבחין בדלת משרד חצי פתוחה, הפקיד לא יודע, אבל הוא מציע לי לנסוע עם החברה שלו דרך נדור שזה בכיוון הפוך ומשם לחזור מערבה לטטואן שם יש קו ישיר צפונה לאלחוסיימה, מישהו בלבוש של מורה דרך מציע לי בפשטות: תבוא בבוקר ממש לפני הנסיעה ותעלה ישרלאוטובוס. מיד אחריו מישהו דומה לו מזהיר, כי לאוטובוס לאלהוסיימה יש פה רק שישה מקומות שמורים וכל הקודם זוכה, כדאי להכין כרטיס מראש, איכר זקן עם כובע קש בטוח שפותחים בשבע, אני מחכה עד שבע ואיש לא בא, שוטר עם מקל מבטיח: בשמונה בדיוק פותחים, אבל אני כבר לא מאמין והולך, כשאני חוזר מוקדם בבוקר רוב המשרדים פתוחים, אבל האשנב עוד סגור, איפה הקופאי? אני שואל את אחד מעובדי הניקיון, הוא היה בזמן, עונה האיש, מתי זה הזמן? אני שואל, שמונה הוא אומר, עוד לא שמונה, אני עונה, האוטובס הקדים, הוא אומר, הקופאי יבוא לפני האוטובוס הבא, השוטר מאתמול עובר לידי, למה לא באת אתמול בשמונה? הוא שואל, הוא היה פה בשמונה. אה, כן? היה? והיום מתי יגיע? הוא: בעשר או אחת־עשרה, אני: עשר או אחת־עשרה? הוא: ככה, ככה, אני: מחכים לו כמו לאלוהים, או יבוא, או לא יבוא, הוא: כמו לשמש, בטוח שיבוא.

מגיעים עוד אנשים, מניחים את החבילות ויושבים בשקט, השעה עשר חולפת ואחר כך אחת־עשרה ואף אחד לא בא, בינתיים נפתח עוד משרד ועוד חנות, יש גם טלפון ציבורי, אבל אין לי למי לטלפן, לוחות הזמנים של תנועת האוטובוסים תלויים על כל קיר, גם תמונתו של המלך, אתה יכול לשאול אותו אבל לא תקבל תשובה, הנה מישהו פותח את האשנב לשמירת חפצים, מתי הקופאי של ס.ט.מ. מגיע, אני שואל, באחת־עשרה, אולי שתים־עשרה, או אחת, עונה לי האיש בנשימה אחת, אבל ראו זה פלא: איך שאני מסובב את הראש, אני רואה את הקופה פתוחה, אני ניגש לאשנב, דרך הסורגים אני רואה אותו ממושקף ומחויך, מחכה ללקוחות, כרטיס לאלחוסיימה ליום שלישי בבוקר בשש אני מבקש, ששים דרהם הוא עונה, אני מושיט לו את הכסף והוא מושיט לי את הכרטיס המיוחל עם מקום שמור ומסומן ומזכיר לי בחיוך שש בדיוק, תודה, אני אומר לו, מתרחק עם הכרטיס לא מאמין.

הנהג

דופקים בדלת. עוזר פקיד הקבלה בפתח, כן? הנהג מחפש אותך, אותי? בטלפון? לא, בלובי. לא קבעתי איתו. אמר שקבע איתכם, אתם נוסעים מחר, לא? מחר, כן, לא היום. אני ניגש ללובי, עומד שם מישהו שאני לא מכיר, ענק, עם פחית בירה ביד, זה היה לילה כשקבעתי עם עבדאלטיף, נהג המונית, ויתכן שבחושך לא ראיתי טוב את התווים שלו, אתה עבדאלטיף? אני שואל. כן, הוא עונה, אני בא מחר לקחת אותך. אני: טוב, כמו שקבענו בחמש וחצי, הוא: חמש וחצי אחרי הצהרים? אני: לא ! בבוקר! אתה עבדאלטיף? כן, הוא עונה, למה? אתה לא זוכר אותי? אני: טוב, אז תבוא בחמש וחצי בבוקר. הוא: לאן אתה נוסע? אני: לתחנה המרכזית, לא אמרתי לך? הוא: כן, ומשם לאן? לטנג׳יר? אני: לא לטנג׳יר, אני נוסע בס.ט.מ. לאלחוסיימה, אתה עבדאלטיף? כן, אתה לא זוכר שנתתי לך טלפון ? והוא נוקב במספר הטלפון שנתן לי, אני מוציא מהארנק את הפתק עם המספר, והוא מראה לי בין כל מיני מספרים שעל הפתק מספר בעיפרון שלטענתו הוא נתן לי בתחנת המוניות. לפני שפגשתי את עבדאלטיף אמנם התעניינתי בתחנת מוניות ליד מלון סמירמיס ומישהו נתן לי מספר של המלון, כי אין טלפון בתחנה, לא סגרתי איתם שום דבר, כי לא האמנתי שעובד המלון יסכים בבוקר מוקדם לצאת מהמלון החוצה לקרוא לנהג טקסי, סיפור מוזר, אני אומר לעצמי, יש שני עבדאלטיף? עבדאלטיף ההוא נסע. אם הוא לא יהיה, אני אבוא, אומר לי האיש עם הבירה. בסדר, אמרתי לו והלכתי. עכשיו חמש וחצי בבוקר, האוטובוס נוסע בשש ואני מחכה עם המזוודה הכבדה מחוץ למלון, מתוח, לבד ואף אחד לא בא, אולי התעצלו לקום, אני חושב כל אחד בטוח שהשני יקח אותי, אכן תקעתי את עצמי, אני חושב, אך בדיוק אז מרצדס צהובה עוצרת לידי בחריקה, הנהג הענק יוצא ופותח לי את הדלת, אני עומד לזרוק את המזוודה פנימה, כשמרצדס שנייה מגיעה במהירות עוקפת את הראשונה ועוצרת, הנהג יוצא ולוקח מידי אתהמזוודה, ידו של הענק נצמדת גם היא לידית המזוודה, זהו, עכשיו תתפתח תיגרה ואין אוטובוס, אבל מיד מתאושש, שולף כמה שטרות מהארנק משלם לשניהם, כדי שיירגעו וניסע, אלא שאז מניחים השניים את המזוודה על הכביש, מודים לי בנימוס ומציעים זה לזה לקחת אותי, כל אחד ממהר להתניע ולהסתלק, וכך נשארתי בלי אף אחד, זהו, גם הכסף הלך וגם האוטובוס, אני חושב, אבל אז טקסי משתעל מקרטע הישר אלי, מהדלת יוצא נהג שלישי, עור כהה ושיני זהב, לוקח את המזוודה שלי וזורק אותה פנימה, עבדאלטיף? אני שואל, כן, הוא עונה. איזה מזל!

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

ג. האוטובוסהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

בסך הכל נסיעה קצרה, התחנה ריקה, חוץ מקיוסק פח קטן ששניים שלושה פועלים משכימים קום שותים לידו קפה של בוקר, ביקשתי גם אני כוס קפה ובינתיים היבטתי מסביב, אין סימן של אוטובוס. איפה עומד האוטובוס לאלחוסיימה, אני שואל את בעל הקיוסק הקשיש. לא הייתי אף פעם באלחוסיימה, הוא עונה. אני נוסע לשם באוטובוס של שש, בעוד רבע שעה, אתה בטח יודע איפה הוא צריך לעמוד. שלושים שנה אני בקיוסק הזה, הוא אומר, ואף אחד לא שאל אותי על אלחוסיימה, אתה בטוח שיש מפה אוטובוס לאלחוסיימה? זוג שנוסע לפאס אומר לי שהאוטובוס שלי עומד ליד שלהם ואני ממתין לידם עם המזוודה, שלושה תרמילאים צעירים מתקרבים, שואלים גם הם על התחנה לאלחוסיימה ואני שמח לומר להם: פה. הם מספרים לי שהיו פה אתמול כדי לנסוע לשם באוטובוס של לילה, אבל הקופאי אמר להם שאין מקומות, בדיעבד הם יודעים שהיו מקומות. שאלתי אם עשו רזרביישן להבוקר ואם יש להם עכשיו כרטיסים, ענו לי שהקופאי אמר להם שאין צורך לרזרביישן, בבוקר אפשר לעלות לאוטובוס ולנסוע, השעה כבר חמש דקות לשש ואין סימן לאוטובוס, ליתר ביטחון אני הולך לשאולבקופה, הקופאי אכן נמצא והוא מזכיר לי שצריך לשלם בעד המזוודה, אני מושיט לו כמה מטבעות והוא מדביק לי בול על הכרטיס ואחר כך מצביע על האוטובוס, שכבר הגיע לפני חצי שעה והוא עומד דווקא מאחורי הבניין ממול, בצד השני של התחנה, אני רץ מהר לקרוא לנערים אך כשאנחנו מגיעים מתנשמים, האוטובוס כבר איננו, כשחוזרים לקופאי לבדוק מתי ייצא האוטובוס הבא, מוצאים את הקופה סגורה.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

המלון

המזוודה כבר ישנה, מקומטת, משופשפת ודי קרועה, לפעמים אני נאלץ לקשור אותה בחבלים שלא תתפרק, לא התרגלתי לסחוב את כל מה שיש לי על הגב כמו התרמילאים, עדיין רגיל למזוודה הישנה הזאת, ללא גלגלים, עם הידית להרים אותה בידיים, שהן כבר מצולקות, אבל כך אני אוהב לנדוד, אני לא יודע מה אני רוצה במסעות האין סופיים האלה, אולי לשמוע קולות שלא היכרתי, לספוג ריחות, פנים חדשות, מחפש את המקום שלי, שעוד לא מצאתי, ממשיך ממלון למלון, מקווה שהחדר הבא יהיה יותר חם, ההסקה תפעל, פקיד הקבלה יחייך, המנורות יאירו באמת והחדר יהיה יותר חדר ופחות מזוודה.

כאן בשאווין עיירה קטנה בין הרי הריף לא מצאתי עדיין מלון. במזוודה יש לי אמנם אוהל קטן, אבל אין קמפינג ואיני יודע איפה מותר ואיפה אסור להקים אוהל, חלפתי ליד בית הקברות היהודי,הרי יהודים הם שבנו את העיירה בעמק היפה הזה, אותו מצאו כשחיפשו מקום דומה למקום ישובם ממנו גורשו בגלות ספרד, אבל כבר אין כאן יהודים, ובמה שהיה בית קברות, אין שום מציבה ולא שריד של אות עברית, הכל נשחק ונסחף בשטפונות ולא נותרו אלא סימנים קלושים של גדר אבנים, בתור היהודי היחיד פה, עכשיו אולי מותר לי להטות אוהל, חשבתי. התחלתי כבר לפתוח את המזוודה, כשמכונית נעצרה לידי וצעיר מחייך עם שן זהב הציע לי טרמפ, תוך כדי נסיעה הסביר לי שבית מלון אין, אבל הוא מזמין אותי ללון אצלו בבית. יאסין שמו, אדם מוזר, תמים, פשוט וטוב לב, מחייך כל הזמן, מביא אותי לביתו, מציע לי מזרון באחד החדרים בדירתו הקטנה, סמוך לילדיו, מלביש אותי בחלוק לבן ומציע לי נעלי בית מעור כבשים, בבוקר מזמין אותי לארוחה בבית הקפה שלו, אני מוציא את הארנק לשלם לו והוא לא מוכן לשמוע, אתה צריך להתפרנס, אני אומר לו, די כלאלו בוה מדדו סי עקבא כאיטלעהא הוא אומר לי, שפירושו: מי שאביו ואבי אביו השאירו לו איזה עליה שיטפס עליה, כלומר: כל אחד ובעיותיו. בית הקפה גדול ומצוחצח במרכז העיר ולו מרפסת גדולה שטופת שמש, אבל איש לא נכנס, למרות שהיום יום שוק ויש תנועה ערה ברחובות, האיכרים שבאים לשוק מהכפרים לא רגילים לבית קפה, הנה נכנס אחד הכפריים עם גלימה חומה וכובע קש רחב שוליים, אבל הוא לא יושב ליד שולחן, הוא רק מושיט את העז שלו ליאסץ, לוחש לו משהו והולך, העז נשארת בידי יאסין למשמר עד שהשוק ייסגר, אחריו בא עוד אחד ממש דומה לו שזוף וצנום עם אותו כובע רחב שוליים, מוסר לו כבש ומודה לו, אחר כך אישה כפרית מפקידה בידיו תרנגולת, אולי כשיבואו לקחת יותר מאוחר ישתו אצלו כוס תה עם נענע ואולי לא, אם לא יצליחו למכור את הסחורה שלהם. קשיש צנום וסב שיער לבוש חליפה אירופית חומה ובלה יושב במרפסת שותק, לא מזמין כלום, מתעסק עם העז, הכבש והתרנגולת, אני מזמין את יאסין לעמוד יחד איתי ליד האיש ושלושת החיות, מושיט לאחד העוברים ושבים את המצלמה שייקח תמונה, יותר מאוחר הקשיש עםהחליפה הבלה מסתלק, ואחר כך באים שלושת האיכרים ולוקחים כל אחד את פקדונו, נהג האוטובוס הישן צופר לזרז אותם והם בקושי אומרים תודה, ריחות של קוסקוס מתובל מגיעים לנחירי ומושכים אותי לפנים המסעדה, דרך האשנב אני רואה זקנה יפה ונקייה עומדת ליד הסירים, מורידה מכסים וטועמת, זאת אמא שלי מסביר לי יאסין, מכינה סעודת צהריים ללקוחות, חוץ ממני אני לא רואה שום לקוחות בסביבה, אבל אני חושש להזמין אוכל שמא שוב לא ירצה לקבל תשלום. בדרך החוצה, במרכז האולם, אני נתקל במה שנראה כצעצוע, דגם של בית בן חמש-שש קומות ניצב על אחד השולחנות, מנצנץ בעשרות נוריות צבעוניות ומקושט פעמונים ופרחים. מה זה? אני שואל בתמיהה. בית המלון של אבא, עונה לי יאסין. לאביך יש בית מלון? לא, זה המלון שהוא מתכנן לבנות, זה יהיה המלון הכי גדול, כולם יגידו זה ההוטל של מוחמד אלמדלאווי הוא יהיה מואר כל הלילה כמו שאתה רואה, פה בקומה הראשונה יהיה בית קפה וקבלה, בקומה השנייה – מסעדה עם תזמורת, מהקומה השלישית ולמעלה – חדרים, מדור מקלחות ושירותים, כאן מועדון לילה… אבל למי זה בדיוק מיועד? אני שואל בסקרנות, לכפריים שבאים לשוק, הוא עונה לי, זה יהיה בדיוק ליד התחנה המרכזית, רק ירדו מהאוטובוס, ירימו את העיניים ויראו מלון. מסתבר שבשביל לבנות את המלון, האבא עזב את העיירה להולנד והוא כבר ארבעים שנה עובד שם במנסרה שש־עשרה שעות ביום, חוזר בחופשת הקיץ עם החסכונות, קונה חומרים ושוכר פועלים ובונה עוד קטע במלון, עד שהכסף אוזל וחוזר להולנד, ואיפה הוא עכשיו? אני שואל, זה האיש שראית קודם במרפסת יושב עם העז, הכבש והתרנגולת, הוא עונה. חשבתי שהוא זר, כל כך שקט היה. ואמא מסכימה? שאלתי. די כללאלו בוה וזדדו סי עקבא כא יטלעהא, מי שאביו או אבי אביו השאיר לו איזה עלייה, שיטפס עליה, גלגל יאסין שוב את הפתגם השגור על לשונו.

כעבור שנתיים חזרתי לשאווין, הפעם הייתי כבר בן משפחהבביתו של יאסין, כשאני משלם בעד הוצאותי והוצאות הבית. המקט כבר לא היה, יאסין סיפר שהדגם נשחק והתרפט, הנורות כבו ולבסוף נפל לבדו מעל השולחן ומישהו טאטא אותו החוצה יחד עם הפסולת של המסעדה, על המלון עצמו ועל האבא חששתי לשאול, שמא אשמע שיחד עם המקט קרס כל החלום. כעבור שנים, אני רק יורד מהאוטובוס בתחנה המרכזית, מרים את עיני ומולי אני רואה את המלון, העתק מדויק של דגם המקט, מתנשא גבוה מעל בנייני העיר ועובר אפילו את מגדל המואזין, על הגג זיהיתי את דמות האבא של יאסין, אותה חליפה דהויה, גם הוא זיהה אותי מלמעלה, כנראה על פי המזוודה, ניפנף ביד וסימן לי לעלות. בכניסה קיבל את פני, מחבק ומנשק, איזה יופי! כן, המלון עוד בפיגומים, אבל הוא קיים, קרם עור וגידים, אני מסתובב בתוכו, חדרים גדולים וקטנים משקיפים להרים, ליער האשוחים והערמונים, ואני עומד ומחבק את האיש שהגשים חלום ומעתה ישוב הביתה, יישב פה באולם הקבלה לקבל אנשים כמוני, עם מזוודות, יפתח להם כרטיס, יושיט מפתח, יאיר פנים, ידליק חשמל וחימום ויתן למזוודות שלהם מנוחה, האיש שגמר לנסוע, יפגוש את הנוסעים בביתו, ילחץ ידיים, יאמר בואכם לשלום, צאתכם לשלום ובין לבין יחליף איתם מלים: מניין באתם, לאן הולכים, איזה משימות השלימו ואיזה יעדים יוצאים לכבוש, והוא יכוון וידריך ויספק מידע חשוב על דרכים, נמלים, אוטובוסים, זמני נסיעה, זמני הגעה… חיבקתי אותו שוב, נישקתי וכמעט שרתי להצלחתו.

השנה כשהיגעתי שוב לקיץ, מצאתי את המלון עומד זקוף וזוהר, ללא פיגומים, החלונות מוארים והאורות קורצים כמו המקט הקטן לפני שנים. מאושר נכנסתי עם המזוודה ללובי המפואר, הכל מרופד, מרוהט ומהודר, אבל ריק, אין איש חוץ מיאסין מאחורי הדלפק, שהבחין בי ויצא לקראתי בחיבוקים. כבר עשרה חודשים הם עובדים, הוא הסביר, אבל עוד איש לא נכנם, אני האורח הראשון והוא שמח לתת לי את המפתח לחדר, סירב, כמובן, לקבל ממני כסף, והאבא, אני שואל, איפה האבא? ויאסין עונה כי השאיר אותו לנהל וחזר להולנד לעבוד במנסרה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר