המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מ.נאור


המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור

אני מתכבד להביא בפניכם את הספר "המנהיג המזרחי הראשון" מאת ד"ר מרדכי נאור, באישורו ובהסכמתו של פרופ' לטר ורבקה (חיון) לטר נינתו של אברהם מויאל..האישורים נמצאים אצלי בהתכתבות פנימית..
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל….
אברהם מויאל הוא אגדה בחייו.הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
קריאה חובה…..

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים.

על פעילותו של הסב אברהם מויאל מרחיב ספר זה. דוד חיון, אביו של יגאל, הגיע לפתח- תקווה בשנת 1904 כאיש חינוך. הוא היה מחנך דגול וניהל במשך 43 שנים את בית הספר פיק״א. לאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.

את לימודיו התיכוניים השלים יגאל בגימנסיה הרצליה, ולאחריה סיים לימודי הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה בשנת 1940. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי ונמנה עם ראשוני הבריגדה היהודית (החי״ל). לחם בחזית איטליה והיה בין משחררי הניצולים במחנות ההשמדה. השתחרר ב-1946.

יגאל שירת כקצין מודיעין בצה״ל, והשתתף במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. בשנת 1952 נישא לד״ר אידה דנון, בת לשני הרופאים הראשונים ביפו, ד״ר משה דנון וד״ר רגינה דנון, שעבדו ופעלו ביפו משנת 1924.

יגאל שימש משנה למהנדס העיר תל-אביב והיה יוזם ומבצע של פרויקטים מרכזיים בעיר. יגאל, שהחיוך לא מש משפתיו, היה איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, היה ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות.

נפטר ביום 19.5.1996 כשכל אוהביו מסביבו.

יגאל היה גאה במורשת משפחתו והיה ער לפער שנפער במרוצת השנים בין ההנצחה של תרומת בני העדה הספרדית לתנועה הציונית ולמאמץ בניין הארץ, לבין הנצחת שאר העוסקים במלאכה. ספר זה בא לתקן את המעוות.

רבקה (חיון) למלשטריך לסר, בתו של יגאל חיון ונינתו של אברהם מויאל, ובן זוגה נעם למלשטריך לסר מקדישים ספר זה לזכרו של יגאל חיון.

פתח דבר

מטרתו של ספר זה היא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה, ובמיוחד עם אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות ה-50 של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. העלייה הראשונה, שפתחה את עידן העליות ה״ציוניות״ לארץ ישראל, סבלה במשך שנים רבות מקיפוח מתמשך. עורך ספר העלייה הראשונה (1982), פרופ׳ מרדכי אליאב, כתב באירוניה כי ״איתרע מזלה של העלייה הראשונה ולא עמדו לרשותה ׳יחסי ציבור טובים׳״. לאמיתו של דבר, לא רק יחסי הציבור שלא היו פגעו בעלייה חלוצית זו. אף שזכות הראשונות עמדה לה, ויותר מעשרים היישובים שהוקמו בתקופתה תרמו רבות להקמת היישוב החדש, לצד ניצני החינוך העברי והנחלת העברית כשפת כתיבה ודיבור, היא התקשתה להתמודד עם העליות שבאו אחריה: העלייה השנייה – שהביאה את הקיבוץ, את העיר העברית הראשונה, את הסופרים הגדולים הראשונים ואת המנהיגים שצמחו והיו לראשי היישוב ומדינת ישראל לעתיד: העלייה השלישית – שיצרה את הסתדרות העובדים וה״הגנה״, את גדוד העבודה והקימה חבל ארץ חקלאי לתפארת – עמק יזרעאל; העלייה הרביעית – שהפכה את תל-אביב מעיירה לעיר, ובתקופתה נפתחו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים; והעלייה החמישית על אלפי הרופאים, המהנדסים, האמנים, המוזיקאים וההון הרב שהזרימו לארץ עולי מרכז אירופה. כל אלה נחשבו יותר – הרבה יותר – מאשר ההתחלות הצנועות של העלייה הראשונה. לעומת קיפוחה של העלייה הראשונה, קיפוחן של העליות שקדמו לה גדול עוד יותר. במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו ארצה, לפי הערכות שונות, כ־30 אלף נפש, רובם מקרב אלה שכונו אז ״ספרדים״. הם הגיעו מארצות צפון אפריקה(מרוקו ואלג׳יריה בעיקר), מארצות הבלקן, מהממלכה העות׳מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות. חלק גדול מהם התיישב בערי הקודש, עם ירושלים בראש, אולם החלו לצמוח קהילות יהודיות של מאות ולאחר מכן של אלפים ביפו, בחיפה, בעזה ועוד. ספר זה מתרכז בצמיחתה של הקהילה היהודית ביפו, שבמהלך המאה ה-19 עלה מספר אנשיה מאפס ל-5,000, וב-14 השנים הראשונות של המאה ה-20 – עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הכפיל היישוב היהודי את כוחו, וביפו ישבו 10,000 יהודים. מתוכו צמחה תל- אביב.

רוב מניינם ובניינם של יהודי יפו עד העלייה הראשונה ב-1882 היו יהודים ספרדים, ובתוכם גדול היה חלקם של העולים מארצות צפון אפריקה, שכונו ״מערביים״. שמות משפחה כמו שלוש, ארווץ, אמזלג ומויאל העידו על מוצאם ממרוקו או מאלג׳יר, ככל הנראה צאצאיהם של מגורשי ספרד.

כמה מבני משפחות ה״מערביים״ עשו חיל ביפו – רכשו קרקעות, נטעו פרדסים, ניהלו עסקים חובקי עולם וייצגו מעצמות בתפקידי סגן קונסול. כאלה היו בני משפחת מויאל, ואחד מהם הוא גיבורו של ספר זה.

אברהם מויאל(1885-1850) היה אגדה בחייו. את שנותיו אפיינה עשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, עשייה המעמידה לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים מזרחיים – לפני שהמילה ״ציונות״ נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבין פעילים אלו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים, וכל חייו עברו עליו ביפו. מויאל נחשב למנהיג הקהילה ושימש במהלך שנותיו כנציגו של הברון רוטשילד – שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר מויאל לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. הוא הקדיש את כל מרצו ואף את כספו להקמתן של המושבות הראשונות ולקליטת העלייה הראשונה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו, ליווה אותם בשנתם הראשונה בארץ והיה הדוחף והמגונן עליהם מפני השלטון הטורקי וערביי הסביבה בהקימם את גדרה. ייסוד המושבה עקרון(מזכרת בתיה) היה מעשה ידיו, והוא אף התגורר במקום בחודשיה הראשונים. נוסף על כך סייע מויאל לשקם את פתח-תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו חלוצי העלייה הראשונה, הקים בה בתים וביסס ענפים חקלאיים; כמו כן עזר ליסוד המעלה ולמושבות הברון, דוגמת ראשון־לציון. הוא אף תכנן להקים שכונות יהודיות בשכם, עזה, רמלה ולוד. מכתבים של חובבי ציון, של הברון רוטשילד ושל כל ישראל חברים, כמו גם דיווחים בעיתוני התקופה, מעידים על כך שידו הייתה בכל מעשה חלוצי.

שיא פעילותו היה בשנת 1885 , כאשר שליח חובבי ציון, איש העסקים והנדבן הנודע, קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר בארץ במשך שלושה חודשים, ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. ליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, אישר את המינוי בהתלהבות. כך, התנועה הכל כך אשכנזית של ציוני רוסיה, מינתה יהודי מזרחי לנציגה הבכיר בארץ ישראל, ולמעשה למנהיג היישוב החדש.

מנהיגותו של אברהם מויאל נבעה מכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון הטורקי בארץ ומיכולתו ליצור אסטרטגיה חכמה ומתוחכמת. זו אפשרה את תנופת בניין הארץ ואת קליטת העלייה בד בבד עם יצירת תשתית יחסים של אמון וכבוד הדדי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, לרבות בין ערבים ויהודים. דוגמאות רבות לכך מפורטות בין דפי ספר זה.

פעילותו של אברהם מויאל נגדעה באופן פתאומי בשלהי 1885. הוא נפצע ברגלו, ובשל טיפול כושל נפטר בייסורים גדולים בגיל 35. עד רגעיו האחרונים המשיך לטפל בבעיות המושבות הצעירות.

המחנך ומייסד בית הספר פיק״א, בית הספר העברי הראשון בפתח-תקווה, מר דוד חיון, נשא דברים בשנות ה־40 של המאה ה־20 בטקס בבית ספרו, ואמר בהתייחס לשכחה של תרומת יהדות המזרח להקמת היישוב הציוני:

"אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר״. כדי ללמוד על אברהם מויאל יש להתחיל במקורות – ביפו של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתרומתם של עולי מרוקו, מאה שנה ויותר לפני העליות הגדולות מארץ זו, ובקורותיה של משפחת מויאל ביפו, שבנה השני, אברהם מויאל, היה אחד המנועים הראשיים של המכונה ההתיישבותית שזה עתה החלה לפעול.

ד״ר מרדכי נאור

המחבר מבקש להודות למשה אלון, שטרח הרבה ואסף חומרים על משפחת מויאל ועל פעילותו של אברהם מויאל לקידום ההתיישבות היהודית בארץ. ערן ליטוין המשיך והביא נתונים ומקורות בשלב מאוחר יותר. שניהם תרמו לרוחב היריעה של ספר זה. ־מובאות מטקסטים של המאה ה־19 מובאות כלשונן – בכתיב חסר.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

פרק ראשון

יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יפו היא עיר בעלת היסטוריה של אלפי שנים, והיא חוותה עליות ומורדות לרוב במהלך הדורות. לאחר הכיבוש העות׳מאני, במאה ה־16, היא ידעה ימים קשים, והייתה לכל היותר כפר גדול. עיר החוף עכו תפסה את מקומה כנמל הראשי של הארץ. במאה ה-18 החלה התאוששות איטית, אלא שזו נקטעה לחלוטין סמוך לסוף המאה.

בימים הראשונים של מרס 1799 חוותה יפו אסון נורא: הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליון, שעדיין לא היה קיסר צרפת, תקף אותה במטרה לכובשה. הכיבוש גבה אלפי קורבנות: חיילים טורקים בהמוניהם, חיילים צרפתים במאות, ועוד מספר לא ידוע – אך גם הוא נמדד באלפים – של תושבי יפו, שנקלעו בכף הקלע בין הצבאות הלוחמים. למעשה היה זה טבח שערכו הצרפתים. עד ראייה צרפתי, רופא צבאי בשם ד״ר מאלוס, תיאר את שראה: ״חרון אפו של איש הצבא פרץ את כל הגדרים. הכל ניתן לפי חרב… החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים. כל אשר נברא בצלם אנוש היה קורבן לזעמם״.

הערת המחבר: ל׳ מאלוס נמנה עם משלחת נפוליון למזרח. מצוטט אצל חנה רם, היישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1939-1839, ירושלים 1996, עמ׳ 12. להלן, רם, יפו.

 לאחר הטבח שערכו חייליו ביפו, הצפין נפוליון לעכו וערך את ״קרב תבור״ המפורסם שלו – שלאמיתו של דבר היה באזור עפולה של ימינו. כידוע, הוא כשל בניסיונותיו לכבוש את עכו, כשמושל העיר מטעם הטורקים העות׳מאנים, ג׳זאר פאשא, הדף אותו בסיוע אוניות הצי הבריטי. נפוליון חזר ליפו עם גייסות מובסים, הורה להרעיל את חייליו שחלו בדבר ולא יכלו להמשיך איתו, ועזב את הארץ בדרכו למצרים.

העיר יפו נותרה הרוסה ומדממת. הנוסע והחוקר הגרמני, אולריך יאספר זטצן, שביקר בה בשנת 1806 לאחר שנעשה בעיר שיקום חלקי, דיווח: ״יש בה שתי מצודות ועליהן תותחים אחדים. רק שער אחד פתוח בחומה וזה גורם לאי נוחות לתושבים. מאז הכיבוש הצרפתי הרבה מבתיה עוד נמצאים בחורבנם וחושבים על שיקומם. בקרב התושבים יש מוסלמים, יוונים, ארמנים, קתולים ושני שומרונים. מספר התושבים 2,500־3,000. יהודים אין בה״.

 רק לאחר שנים אחדות החלה העיר להתאושש. שיקומה של יפו בשנים הראשונות של המאה ה-19 רשום כולו על שמו של מוחמד אגא א-שאמי, שכונה ״אבו-נבוט״ (אבי האלה), מי שהיה מושל העיר במשך 12 שנה (1819-1807). אבו-נבוט היה מושל תקיף, וסופר עליו כי תמיד הלך מלווה במאבטחים ובידו אלה כבדה, שלא היסס להפעיל אותה נגד מי שנראה לו לא נאמן לשלטונו.

הוא תיקן את חומת העיר, שיפץ את דרכיה ובעיקר נודע כמי שהקים מחדש את המסגד המפואר, ה״מחמודיה״. מבנה נוסף הנושא את שמו בולט עד היום ביציאה המזרחית מיפו – סביל(רהט) אבו-נבוט. ב־1819 נעכרו יחסיו עם הממונה עליו, סולימאן פאשא מעכו, והוא הוחלף על ידי אחיינו מוצטפא, ככל הנראה מחשש שזכה לעוצמה שלטונית רבה מדי.

בשנים שלאחר מכן חזרה יפו למעמדה הקודם – כנמל הבית של ירושלים. מעצמות אירופה הכירו בערכה והחלו למנות בה סגני-קונסול, שטיפלו באינטרסים שלהן, במיוחד בכל הקשור לספינות שעגנו בנמלה. בשנים הבאות ימלא אחד מבני משפחת מויאל, יוסף, תפקיד של סגן קונסול של ספרד ולאחר מכן של פרס.

יהודים עברו דרך יפו, אך לא התיישבו בה באותה עת. בשנת 1820 רכש יהודי טורקי אמיד, ישעיה אג׳ימאן, בניין לא הרחק מהנמל, שבשנים הבאות כונה ״בית היהודים״ (דאר אל- יהוד). בשלב הראשון הוא שימש את עולי הרגל היהודים לירושלים.

ב-1831 חלה ביפו טלטלה גדולה, והיא ״החליפה ידיים״. עד אז היה השלטון בידי מושל עכו ושלוחיו בעיר, שקיבלו את סמכותם מהסולטן הטורקי, ואילו משנה זו ולאורך עשור שלם כמעט, שליטי יפו היו מוחמד עלי המצרי ובנו המאומץ אברהים. מוחמד עלי היה שליט ממוצא אלבני שעלה לגדולה במצרים, מרד באדוניו העות׳מאניים, ובשנים 1840-1831 כבש והחזיק חלקים גדולים מארץ ישראל ומסוריה, והגיע עד למרכז אנטוליה. אלי שילר כתב במאמר על הכיבוש המצרי של יפו: ״המצרים כבשו את ארץ ישראל ללא התנגדות של ממש ובלי שהקיזו טיפת דם אחת עד שהגיעו לעכו. זאת, בשל היעדר צבא עות׳מאני בערי החוף, והכוח הגדול והמאורגן שעמד לרשותם. הכוח המצרי כלל כ-20,000 לוחמים (ויש גורסים הרבה יותר), ובהם פרשים, תותחנים ובדווים. לכל חטיבת פרשים היו 400 גמלים לנשיאת מטען ואספקת מים. הצי, שאורגן באלכסנדריה, כלל 18 אוניות חמושות בתותחים, שנשאו לוחמים, ציוד, ארטילריה וחומרי ביצור״.

יפו נכנעה ללא קרב, והפכה למשך כעשור לבסיסו הראשי של צבא מצרים בארץ ישראל. על נסיבות הכניעה כתב שמואל טולקובסקי, מחוקרי יפו הראשונים בזמן החדש: ״למראה הצי המצרי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף ומיד בידי אברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אניית הדגל ולא עברו שעות מרובות עד שעלה לחוף חיל משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו״.

שנות השלטון המצרי היו תקופה טובה ליפו בפרט ולארץ ישראל בכלל. המצרים הכניסו חידושים, טיפלו טוב יותר מהטורקים קודמיהם בתשתיות ואפשרו כניסת תיירים בקנה מידה גדול יותר מבעבר. כל אלה סייעו לנמל יפו להתפתח ולהתרחב.

על כך כתב החוקר נתן שור: ״השלטון המצרי, היציב, האוהד את בני המערב, פתח את שערי הארץ לרווחה בפני זרם גדל של נוסעים [במשמעות תיירים]. לאחר כל הקשיים שנערמו בעבר על דרכו של הנוסע לארץ הקודש, לאחר כל הסכנות שנשקפו לו מן השודדים וסתם תושבים מוסלמים, נוצר לפתע מצב שונה לחלוטין – השלטון החל לרסן את הנטיות הקסנופוביות [שנאת זרים] של האוכלוסייה המוסלמית וניסה להשתלט אפילו על שבטי הבדואים, שלא ידעו שלטון מהו זה מאות שנים״. הארץ החלה למשוך אליה לא רק הרפתקנים צעירים וחסונים, אלא גם אנשים מבוגרים ואף נשים״.

גם העיר עצמה התרחבה בעקבות השלטון המצרי. חלק מהמצרים שהגיעו עם הצבא לא שבו כשהסתיימה אחיזתה של מצרים ביפו. מקצתם התיישבו בסביבות העיר ובנו כפרים קטנים שכונו ״סכנאת״ – בהם היו סכנאת מוצריה, סכנאת אבו-כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל־ דרוויש. כמה מהסכנאות האלה היו ברבות השנים לשכונות ערביות, שהרחיבו את תחומה של יפו. בסך הכול ידוע על 10־12 יישובים דלים, שבתיהם עשויים בוץ, תושביהם עסקו בעיקר בחקלאות או שהועסקו בשמירה בפרדסים.

אולם אין פירוש הדבר שהכול היה טוב בעת השלטון המצרי. המצרים הטילו חובת גיוס לצבא על בני הארץ, ונתקלו בסירוב. המתח הגיע לשיאו בשנת 1834, עת פרץ מרד נגד השלטון המצרי. השליט המצרי העליון, מוחמד עלי, הגיע במיוחד ליפו עם כוח צבאי גדול על מנת לטפל במצב. בסופו של דבר הצליחו האב והבן לדכא את המרד, שמרכזו היה בעיר שכם, והשקט הוחזר על כנו למשך שש שנים נוספות.

ב-1840 הגיע העידן המצרי המודרני של יפו לסיומו. בלחץ מעצמות אירופה נאלצו מוחמד עלי ואברהים פאשא לסגת מכל אחיזותיהם בארץ ישראל ובסוריה, והארץ חזרה לשלטון טורקי שנמשך עוד 77 שנה, עד שלהי 1917, עת נכבשה יפו על ידי הצבא הבריטי.

השלטון הטורקי החדש-ישן היה שונה במידה רבה מקודמו בתקופה שלפני הכיבוש המצרי. המעצמה העות׳מאנית עברה שינויים, נחקקו בה חוקים שהקלו על המיעוטים וחיזקו את אחיזתן של המעצמות. שלטון הקפיטולציות, כלומר הענקת זכויות יתר לאזרחי המעצמות שנשמרו בקפדנות על ידי הקונסולים שלהן, אִפשר התפתחות מזורזת של כנסיות נוצריות, של מתיישבים מצרים ושל עולים יהודים. יפו, כמו ערים גדולות אחרות בארץ, נהנתה מהתפתחות זו.

אוכלוסיית יפו צמחה באיטיות, אך בקו עולה, במהלך המאה ה-19. פרופ׳ יהושע בן־אריה, במחקרו על ערי ארץ ישראל במאה האמורה, מציין כי מאז הערכתו של זטצן בתחילת המאה (וראו לעיל), הוכפל לערך מספר התושבים עד אמצע המאה, ולאחר מכן אף המשיך לגדול. ב־1880 שוב הייתה הכפלה, ומספר התושבים הגיע ל־10,000. כאמור, גם מעמדה של יפו בקרב ערי ארץ ישראל עלה באותן שנים.

במאה ה-19 התפרנסו רבים מתושבי יפו מענפים חקלאיים. בשדות, בגני הירק ובמטעים אפשר היה למצוא גידולים כמו כותנה, תפוחי אדמה, סוגים שונים של ירקות, רימונים, אפרסקים, משמשים, שקדים וענבים. לזמן מה בלט גידול עצי תות, שעליהם היו חומר מאכל לתולעי משי. לאחר דעיכתו של ענף זה תפס את מקומו גידול ההדרים, ששמה של יפו נקשר בו לעולמים – ״תפוזי יפו״ הם מותג בינלאומי.

הימצאות מי תהום בעומק מועט יחסית אפשרה את שאיבתם בעזרת בהמות(באמצעות מתקני אנטיליה), והדבר זירז את התפתחותם של ענפים אינטנסיביים, ובמיוחד צמח במהירות ענף ההדרים. לפי טולקובסקי, שהיה פרדסן והיסטוריון של ענף ההדרים, ראשיתו של הענף ביפו כבר במאה ה־18, והוא התפתח במהירות במהלך המאה ה-19. מעדות של חוקר טבע שבדי בשם הסלקוויסט באמצע המאה ה-18, אנו למדים על מציאותו של תפוח הזהב המתוק ביפו כבר אז. דור אחד לאחר מכן ישנה עדות נוספת, שגם אותה מביא טולקובסקי, לפיה ״העיר מוקפת יער של עצי לימונים ותפוחי זהב״.

הזינוק הגדול של ״תפוזי יפו״ היה תוצאה של אִקלום הזן ״שמוטי״, שהגיע ככל הנראה מסין. זהו תפוז גדול מן הרגיל, מתוק מאוד, כמעט ללא גרעינים, משתמר זמן רב לאחר הקטיף ונקלף בקלות. תכונות אלה הפכוהו ללהיט, תחילה בארץ ולאחר מכן בארצות שאליהן נשלח פרי ההדר. כשאמרו ״תפוזי יפו״, התכוונו בדרך כלל לזן זה.

בן־אריה מסביר את עלייתה של יפו במאה ה-19 באמצעות שתי סיבות עיקריות: ״הסיבה הראשונה נעוצה בעצם היותה עיר נמל-הקשר הישיר והקרוב ביותר לירושלים. עם תחילת עלייתה של זו, בראשית שנות ה-40 (של המאה ה-19), החל עולה עמה גם נמלה הישיר – הנמצא ביפו. הסיבה השנייה היא הסביבה הפורייה, ריבוי המים והאקלים הנוח, שאפשרו לחלק ניכר מן הבאים לעיר, ביניהם גם קבוצות של אירופאים, להתנחל בתוכה ולעסוק בחקלאות או במסחר… במידת מה ניתן לראות באור זה גם את הקמת בית הספר מקווה ישראל, ב-1870״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 16

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

נמל יפו

נמל יפו הוא אחד העתיקים בעולם. הוא שימש את תושבי ארץ ישראל והכובשים השונים שצבאותיהם חנו בארץ במהלך אלפי שנים. אחת העדויות הראשונות על נמל יפו היא של תחותמס ה-3, מלך מצרים, שכבש את יפו וארץ ישראל בשנת 1488 לפני הספירה. עדות ידועה לנו יותר מופיעה בתנ״ך, בספר יונה פרק א׳: ״ וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה…״

במשך דורות היה נמל יפו הנמל המרכזי של הארץ ותפקד כ״שער ירושלים״. כמעט כל העולים היהודים ועולי הרגל שביקשו להגיע למקומות הקדושים, בעיקר ירושלים, נכנסו לארץ דרך נמל יפו. מעטים הגיעו דרך נמלים אחרים – חיפה, עכו ועזה, והיו שהגיעו לארץ דרך ביירות.

הבעיה הגדולה של נמל יפו הייתה, במשך כל השנים, שלמעשה לא היה זה נמל כלל. היו בו אומנם מתקני מכס, קבלת קהל ואחסון סחורות על החוף, אולם הספינות לא יכלו להיכנס לנמל כמו בנמלים מתוקנים, אלא נאלצו לעגון בלב ים, במרחק כמה מאות מטרים ממתקני הנמל, וסירות נשלחו אליהן כדי להוריד נוסעים ולפרוק משאות. כך היה גם בעת ההפלגה. ואם לא די בכך, סלעים ושוניות שבלטו בים שמול יפו היוו סכנה גדולה, הן לאוניות הנוסעים והמשא והן לסירות של ספני יפו, שהורידו והעלו נוסעים ומטענים מהאוניות ואליהן. כמעט כל הפלגה, בוודאי במזג אוויר סוער, הייתה כרוכה בסכנה.

הורדת הנוסעים לסירות, שבוצעה על ידי מפעילי סירות ערבים (״בחרג׳ים״ – מלשון בחר, ים בערבית), לרוב בעלי גוף, משופמים ומפחידים, הייתה לא אחת טראומטית. דיווחים המספרים על הסכנות בירידה בחוף יפו חזרו על עצמם בזיכרונות עולי רגל נוצרים ועולים יהודים. בדיווח עיתונאי משנות ה־70 של המאה ה-19, התקופה שבה כבר התגוררה משפחת מויאל ביפו, נכתב: ״חוף יפו הוא רע, כי אין בו מסתור ומחסה להאוניות והחוף פרוץ לכל עבריו. האוניות תעמודנה הרחק מאד מאד מהיבשה, כי תוכלנה לברוח אם יתנשא רוח לנפצם ככלי חרס על הסלעים״."

עולה חדש יהודי, ששמו כהנוב, סיפר על הרפתקאותיו בשנת 1877: ״בעלי הסירות התחילו מטילים את חפצינו לתוך הסירות. הים סער מאוד ואי אפשר היה לשלשל את כבל האונייה. לפיכך הושיבו את הנוסעים אחד אחד מעל למעקה האונייה, וערבי אוחזו לבל יחליק. ובעלות הסירה בגל עד לגובה, תפסו המלחים הערבים אשר בסירה את האיש והורידוהו לתחתית הסירה, שהייתה יורדת בינתיים בגל. ונדמה היה לו, למודד האומלל, שהוא יורד תהומות ושם תהיה קבורתו. מרוב סבל ובהלה לא ידענו נפשנו עד שבאנו אל המנוחה (אוי לאותה מנוחה!) באכסניה ביפו…״

אפילו בתחילת המאה ה-20 עדיין הייתה אוחזת חרדה את היורדים בחוף יפו. דוד גרין בן ה־20 חשש ב-1906 בעיקר מסלעי החוף, שהסירות תמרנו ביניהם: ״הים ביפו סוער תמיד כי הוא מלא סלעים גדולים ונוראים… נדמה שבכל רגע הסירה מתהפכת…״ אותו דוד גרין שינה את שם משפחתו לאחר שנים אחדות לבן־גוריון.

הסערות בים והסלעים בחוף גרמו לא אחת לאסונות: ספינות בים הסמוך ליפו וסירות, שהוליכו נוסעים מהחוף ואליו – התנפצו וטבעו. בדיווח משנת 1863 נמסר כי אוניית קיטור אוסטרית הגיעה לחוף יפו, וקברניטה עם כמה מלחים ירד לחוף כדי לאסוף משלוח דואר. בדרכו חזרה נקלעו לסערה. הסירה שבה הפליגו התהפכה ונוסעיה ״נפלו בתחתית הים״, בהתאם למסופר. אנשי הים של יפו חשו לעזרתם ״וימהרו אל המקום אשר בו החיים והמוות נלחמים״. הם הצילו את רב החובל, אך המלחים ״הובלו לחצר מוות״, כלומר טבעו. שמואל אביצור, בספרו ״נמל יפו״ (1972), כתב כי רק בתקופה מאוחרת מאוד, בשנת 1935, שופרו תנאי הירידה בנמל. עד אז, ״הנוסע שבא ליפו נאלץ היה לרדת בסולם האונייה לסירה, לחוש בטלטולים שמזכים אותה ואת נוסעיה גלי הים, לספוג ממי הים שהתיזו עליו משוטי הספנים או הגלים שהתנפצו אל דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות ולהרהר על מה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן״.

במהלך המאה ה-19 הועלו מדי פעם תוכניות לשיפור הנגישות לנמל. הדבר החל בתקופת השלטון המצרי בארץ בכלל וביפו בפרט (1840-1831). במשך תשע שנים אלה החזיקה מצרים של מוחמד עלי את ארץ ישראל, שאותה כבשה מידי הטורקים, והקשר איתה היה דרך נמל יפו(עכו הייתה הרוסה ברובה בעת ההיא). המצרים הזרימו לארץ רבבות חיילים, נשק ותחמושת ויפו מלאה פעילות.

בתקופה זו פקדו את הארץ כ-15 אלף צליינים, גידול משמעותי לעומת התקופה הקודמת, העות׳מאנית. השלטון המצרי מצא לנכון לבנות קרנטינה ביפו. ב-1840 חזרה יפו ונתפסה על ידי העות׳מאנים, שהסתייעו במעצמות אירופה. נמל יפו הוחזר אל הסדרים הישנים.

בימי השלטון המצרי, ולאחר מכן משחזרו העות׳מאנים, הועלו תכניות לשיפור פניו של נמל יפו. אחד מחוקרי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, קפטיין ויליאם פרנסים לינץ׳ האמריקני, נתבקש בהגיעו ליפו ב-1849, לחוות דעה על הקמת ״נמל פנימי״ בעיר, שיחסוך את תלאות ההפלגה בסירות מן האוניות ואליהן. הוא נחשף ל״תכנית גרנדיוזית״, לפיה תיהפך ה״באסה״, הביצה הגדולה שממזרח ליפו דאז(בימינו שטח אצטדיון בלומפילד) למעגן פנימי, שיהיה מחובר לים בתעלה באורך של כ-750 מ׳.

לינץ׳ כתב כי כשהגיע ליפו, לאחר סיום מסע המחקר שלו לאורך הירדן ובים המלח, החליטו פרנסי העיר להיוועץ בו, שכן לא לעיתים קרובות הזדמן לעיר החוף הנידחת קצין־צי המתמחה במחקר ימי. הוא בדק את התכנית הנוגעת ל״באסה״ ונתן לה את אישורו. לינץ' קבע כי מבחינה טכנית ניתן לבצעה, וכי המבצע לא יחייב השקעות גדולות מדי. הערכתו הייתה כי בסכום של 20 אלף לירות שטרלינג (100 אלף דולר), אפשר להשלים את המלאכה. אם מביאים בחשבון – כך כתב – כי מדי שנה גובים שלטונות הנמל מכס בגובה של 10 אלפים ליש״ט, הרי שהפניית תקבולי המכס של שנתיים בלבד לפרויקט – תפתור את כל בעיות המימון. ועם זאת, הוא הניח שהתוכנית טובה לספינות שהקיבולת שלהן היא עד 160 טון.

בחוף ימה של יפו, מול הנמל, הופיעו לא אחת אוניות מלחמה להפגנת כוח. אוניית מלחמה מארצות הברית הופיעה לאחר רצח משפחת מתיישבים אמריקנים במושבה הסמוכה ליפו, והקונסול של ארצות הברית קיבל הבטחה להגנת נתיניו ביפו(1858). גם רוסיה שלחה אוניית מלחמה כאשר גבר מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לעיר, שעלה על עשרת אלפים לשנה. הקונסול הרוסי, הברון יוסטינוב, קיבל הבטחה להגנה על עולי הרגל בדרכם לירושלים וספינת מלחמה מול חוף יפו, שלעיתים ירתה פגז או שניים מתותחיה לעבר האופק, עשתה בשבילו את העבודה.

נמל יפו היה גם מרכז היבוא לארץ ישראל והיצוא ממנה. מהארץ נשלחה בעיקר תוצרת חקלאית (ירקות, אבטיחים ויותר ויותר פירות הדר) והיבוא היה של חומרי גלם לתעשייה הזעירה שהייתה אז, וסחורות מוגמרות. לפי דיווח של יעקוב אסעד חאייט, סגן הקונסול הבריטי ביפו, ב-1862 יוצאו מנמל יפו, בין השאר, 2,098 טון של שמן זית, 125 טון סבון, 25 טון ירקות, 4.5 טון אבטיחים, 8 מיליון תפוזים ו-3,000 מחצלות. ערך היצוא באותה שנה הגיע ל-172.000 ליש״ט – סכום גבוה מאוד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'-20

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יהודי יפו

כיבוש יפו על ידי צבא נפוליון במרס 1799 המיט על העיר אסון גדול. בין ההרוגים הרבים מקרב האזרחים היו מוסלמים, נוצרים ואף לא יהודי אחד. הסיבה: ביפו, זה כמה דורות לא ישבו יהודים, ורק לעיתים, בספרי הזיכרונות וביומניהם של עולים לרגל, נזכר יהודי אחד, ולעיתים משפחה יהודית. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, 1824, ציין דוד דבית הלל, נוסע יליד וילנה שביקר בארץ והמשיך מכאן להודו, כי ״יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד, מוקפת חומה, ובה מים טובים מאוד ופירות משובחים… אין יהודים היושבים ביפו״

לפי מקורות אחרים התגוררו ביפו באותן שנים שתיים או שלוש משפחות יהודיות. ידוע, למשל, על משפחתו של אהרון מטלון, שעלתה ב־1817, לאחר שהתגוררה קודם לכן בטורקיה, בארם נהריים (עיראק של ימינו) ובסוריה. כשירד בנמל יפו, פגש יהודי אחר, אף הוא מטורקיה, סניור עזריאל, וזה הציע לו לא להמשיך לירושלים, אלא להתיישב ביפו. מטלון פתח חנות גדולה, ייבא וייצא סחורות ומוצרים, והיה היהודי הראשון שקיבל פ׳ירמאן (רישיון) מהממשל העות׳מאני לרכוש קרקעות ופרדסים.

מי שנחשב לפורץ הדרך להתיישבות היהודית ביפו במאה ה-19 הוא ישעיהו אג׳ימאן מאיסטנבול, שכבר הוזכר. אג׳ימאן היה הגזבר של חיל היאניצ׳רים, שומרי הראש של הסולטאן הטורקי, ויש אף שהעלוהו בדרגה וקבעו שהיה שר האוצר הטורקי. הוא הגיע לבקר בארץ הקודש בשנת 1820. בעת סיוריו ביפו, לפני שעלה לירושלים, התברר לו כי היהודים העולים לארץ שוהים ביפו כמה ימים, והם נאלצים להתאכסן בבית אחד מערביי העיר, באין שום יהודי שיוכל לארח אותם.

קם אותו אג׳ימאן ועשה מעשה: רכש חצר ובית, לא הרחק מהנמל, שעד מהרה קיבלו את השם ״דאר אל-יהוד״ (בית היהודים) וחדר אחד בבית הקדיש לבית כנסת. הנכס נרשם בספרי האחוזה הטורקיים על שם עדת הספרדים בירושלים., סביב ״דאר אל־יהוד״ החלו להתקבץ כמה יהודים שהעדיפו להתגורר ביפו, ולא באחת מערי הקודש. כמה מהם טיפלו בעולים ואחרים עסקו במלאכות שונות ובמסחר.

השינוי במצב היהודים ביפו החל עם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל, ויפו בתוכה. שליט הארץ אברהים פאשא הכניס בשנות השלטון המצרי תיקונים ושיפורים ומספר היהודים ביפו החל לעלות. באותו עשור כבר ישבו ביפו יהודים מטורקיה, מאיטליה, מבוסניה, ממצרים, מבולגריה וגם מתימן, מרוסיה ואף מילידי הארץ. אולם הם היו מעטים עדיין. ראשי הקהילה הקטנה הזו היה עולים מטורקיה.

מקובל שאת ה״מהפך״ הדמוגרפי חוללו ביפו עולים יהודים מצפון אפריקה, שהחלו להגיע אליה ב-1838. הסופר ש׳ בן־ציון, שראיין את ״זקני יפו״, ידע לספר כי ראשוני עולים אלה הפליגו באוניית-מפרש שהיטלטלה ימים רבים על פני הימים ומגמת פניהם הייתה להתיישב בגליל. סמוך לחיפה פקדה את הספינה סערה גדולה, הספינה שקעה ו-12 מנוסעיה טבעו.

השאר עלו בכוחותיהם האחרונים על חוף חיפה, אז יישוב נידח וקטן. הבאים, בעלי יוזמה וניסיון כלכלי מארץ מוצאם, בחנו להתיישב בשכם, ולאחר מכן בירושלים – ולא מצאו בשתי ערים אלה בסיס כלכלי של ממש. כיוון שכך הופנה מבטם לעבר יפו, ״והעיר שער הארץ לבאים ולשבים ומרבית סחר הארץ דרכה תבוא ותצא״. הגיעה החבורה ליפו והתיישבה בה, סביב חצרו של אג׳ימאן.

על ראשית התיישבותם ביפו של עולי צפון אפריקה סופרו עם השנים סיפורים לרוב, שמעורבים בהם דמיון ומציאות. כך לדוגמה לא ברורה השנה שבה הגיעו ליפו נוסעיה של אותה ספינת מפרש שנטרפה בחוף חיפה – 1838, 1840 ואולי 1842. במקור אחד אפילו נזכרת השנה.1830

פרשה אחרת, הנושאת אף היא סממנים מיתולוגיים, נוגעת לסיפור, ואולי לעובדה היסטורית, בדבר חרם על התיישבות יהודית ביפו שפרסמו רבני ירושלים הספרדים, שביקשו לחזק את עדתם וחששו כי חלק מהעולים לארץ, ואולי רובם, יעדיפו את יפו על פני ערי הקודש בכלל וירושלים בפרט. פרסום על כך היה בתקופה מאוחרת, לקראת סוף המאה ה־19, מעטו של העיתונאי יעקב גולדמן, שכתב על ״יפו לפנים והיום״. גולדמן אף קשר את שיגורו של הרב יהודה הלוי מירושלים ליפו ב-1840, במשימה שהוטלה עליו מטעם חכמי עיר הקודש: למנוע מהעולים להתיישב  ביפו, ולכוונם לירושלים.

בן־ציון גת, חוקר היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19, קבע את שיגורו של הרב יהודה הלוי לתקופה מוקדמת יותר ותיאר את פעילותו באור שונה במקצת, שמתעלם מהתיישבותם של יהודים אחרים, דוגמת מטלון, בעיר החוף. ״היהודי הראשון שחידש את יישובה של יפו היה ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שהתיישב ביפו בין השנים תקצ״ב־תקצ״ו [1836-1832]. ר׳ יהודה הלוי נשלח ליפו מטעם הכולל הירושלמי, כדי לקבל את פני העולים ולסייע בידם להגיע לירושלים״. היותו תושב קבוע ביפו – לדעת גת – משכה ליפו עוד יהודים, בעיקר מעולי מרוקו, ״שלא רצו לחיות על החלוקה וביפו יכלו למצוא להם פרנסה״.

האם היה חרם ירושלמי על המתיישבים היהודים ביפו? ככל הנראה לא. אברהם משה לונץ, עורכו של השנתון לוח ארץ ישראל שבו פורסם מאמרו של גולדמן, פקפק באמיתות הדברים ופנה לרב הספרדי הראשי, הראשון לציון יעקב שאול אלישר (״ישא ברכה״), שישב בעצמו שנים לא מעטות ביפו. הלה הכחיש את דבר האיסור הזה מכול וכול, ולדברי לונץ אמר לו מפורשות: ״מעולם לא הקשיבו אוזניו כדבר הזה״.

בד בבד עם התיישבות עולי מרוקו הראשונים ביפו, ניסתה להיאחז בה גם קבוצה גדולה של יהודים אשכנזים. בן־ציון גת כתב כי האשכנזים הראשונים שהגיעו ליפו במאה ה־19 באו ב-1839 ו״התאחדו עם המרוקנים״. הם התפללו בבית הכנסת שלהם ואת קהילתם העצמאית הקימו רק לאחר שנים רבות.

מבין המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה החלה להתבלט משפחת שלוש, שנכונו לה הרבה עלילות בעשרות השנים הבאות, לרבות קשרי נישואים עם משפחת מויאל. כפי שנכתב לעיל, בעת האסון הימי ליד חיפה, הצליחו להגיע לחוף האב אברהם, האם שמחה, הבן אהרון בן ה-11 ושתי בנות(שגילן לא צוין) – ריקה וחנה. שניים מילדי המשפחה טבעו – יוסף בן השבע ואליהו בן התשע. כשנולד ב-1870 בן לאהרון שלוש הוא קיבל את השם יוסף אליהו, על שם שני דודיו שנפטרו בילדותם, והוא קרוב לוודאי בן משפחת שלוש הנודע ביותר, ובין השאר היה מראשוני אחוזת בית ובעבודתו כקבלן בנה חלק גדול מבתיה הראשונים. י״א שלוש נישא לבתו של אברהם מויאל, גיבורו של ספר זה, ועוד יסופר עליו בין דפיו.

דמות מרכזית ביפו במשך יותר מ־40 שנה הייתה הרב דמתא, רבי יהודה הלוי מראגוזה, כפי שכונה בפי כול. אף שנולד בסרייבו, גדל והתחנך בראגוזה, על חוף הים האדריאטי. בקרואטיה המודרנית נקראת העיר דוברובניק. הרב האריך ימים ושנים ונפטר בשנת 1879, בגיל 96. בראש קהילת יפו עמד למעלה מ-45 שנה. הוא היה מוכר ונערץ על ידי היהודים, כמו גם על ידי המוסלמים והשלטונות הטורקיים.

ב־1863 יזם את הקמת ״ועד העיר יפו״, נציגות-על של כל יהודי יפו מכל העדות, ספרדים כאשכנזים – תופעה לא מקובלת עד אז בארץ. הרב יהודה הלוי נחשב גם לאחד מראשוני הפרדסנים בארץ. יחד עם אחרים רכש חלקה גדולה ליד נחל מוסררה(כיום נתיבי איילון) ונטע בה פרדס, אחד הראשונים בארץ. באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 נמכר הפרדס למשה מונטפיורי, ולימים הוקמה במקום שכונת מונטפיורי.

במשך עשרות שנים היוו העולים מארצות צפון אפריקה, הבלקן והמזרח התיכון (שנקראו באופן מכליל ״ספרדים״) רוב ביפו. אשכנזים היו מעטים ורק בתקופת העלייה הראשונה (לאחר 1882) עלה מספרם. איטה ילין, בתו של העסקן יחיאל מיכל פינס שעלתה ארצה ערב העלייה הראשונה, כתבה בזיכרונותיה: ״לחוף יפו הגענו בתחילת אלול, בזמן החם היותר גדול. האוויר החם והמחניק, יפו המזוהמת, והערבים בתלבושתם המוזרה לנו לגמרי דיכאו את רוחנו. ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם הייתה ערבית מרוקנית. היו גם אי אלה חלבים [מהעיר חלב בסוריה] ומשפחות ספרדיות אחדות… בעיר יפו היו אז משפחות אשכנזיות אחדות ובהן משפחת המבורגר ומשפחת שמרלינג, שבביתה התאכסנו״…

אין ספק כי הקהילה היהודית ביפו עברה מהפך מוחלט ב-100 השנים האחרונות של השלטון הטורקי. כתבה על כך פרופ׳ רות קרק: ״…יפו צמחה מיישוב שגודלו ככפר ובו 2,500־3,000 נפש לעיר השנייה בגודלה בארץ שמנתה 50,000 תושבים. בה-בעת מנה היישוב היהודי בעיר 15,000 על סף מלחמת העולם הראשונה ושיעורו באוכלוסייה הכללית הגיע ל-30 אחוזים, אף על פי שבתחילת המאה ה-19 לא ישבו כלל יהודים בעיר״. אל החבורה הססגונית של יהודי יפו, עוד בימי הבראשית של הקהילה בעת החדשה, הצטרפה באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 משפחת מויאל. מספר היהודים בעיר באותה עת לא היה גדול: לפי הערכה אחת היו בה ב-1854 130 יהודים – 25 משפחות ספרדיות ומשפחה אחת אשכנזית. לפי הערכה אחרת, מ-1856, מספר היהודים הגיע ל-.400 משפחת מויאל השתלבה בקהילה ובחיים הכלכליים. ועם השנים פרשה כנפיים, ובניה – במיוחד אברהם ויוסף מויאל – הרחיבו את פעילותם אל הארץ כולה.

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר