מורשת יהדות מרוקו

לא פחות מ־19 אתרים נבדקו; היו בהם דוראן(לאחר כמה שנים הוקמה בשטח זה המושבה רחובות), ואדי הנין (נס ציונה), לטרון, קפרוריה (לימים כפר אוריה), אבו-שושה, חולדה, מפרץ חיפה והגליל העליון. האיכרים עצמם סיירו במקצת המקומות, מלווים על ידי מומחים מקומיים כדוגמת אברהם מויאל. הצעה נוספת הייתה ליישבם על חלק מאדמות מקווה ישראל.

אחד הניסיונות המעניינים של ברי״ל ומויאל היה להקים את יישובם של ה״ראדומים״ באזור טבריה. השניים אף שהו בטבריה במשך שבועיים כמעט, וכמנהג הימים ההם טבלו בחמי טבריה. מויאל השתכן באוהל שהציב על שפת הכנרת.

יחיאל ברי״ל מתאר בהרחבה בספר זיכרונותיו את פרשת קליטת 11 האיכרים בארץ ומספר על מעורבותו הרבה של מויאל בחיפוש אחר שטח קרקע מתאים: ״הגביר הנכבד הזה הכרתיו מאז בואי ליפו, ובראותי כי הדירקטור [המנהל] הירש בכל עת בואו לעיר יסור אל חנותו וביתו התקרבתי אליו ביותר, ונודעתי כי הוא איש עצתו של ה׳ הירש והעניינים אשר שגבו ממנו יעשה לו סי׳[ניור] מויאל…״

מדבריו של ברי״ל אפשר ללמוד שהירש – בא כוחו הבכיר של הברון רוטשילד בארץ ישראל באותה עת – גייס את מויאל לטפל בכל אותם נושאים ש״שגבו ממנו״, כלומר לא היה בכוחו הוא לעשותם.

מספרו של ברי״ל, יסוד המעלה, עולה כי באחד הימים פרץ ויכוח בינו ובין הירש בחנותו של מויאל, וברי״ל האשים את מנהל מקווה ישראל כי בעטיו מתעכבת רכישת הקרקעות עבור ה״ראדומים״. הירש הודה שאכן כך הדבר, וזאת משום שאין הוא מוצא אדם מתאים לערוך את הבירורים ולהגיע לידי עסקה. ברי״ל השיב לו – כפי שכתב בספרו – בשפה הספרדית, ״למען ישמע זאת גם סי׳ מויאל, לאמור: הלוא רבים וגם אתה בוטח בסי׳ מויאל ואני נשען בטובו של האדון הזה כי הוא יעשה חפצך גם בדבר מקנת שדה״.

לשמע דברי ברי״ל התמלא הירש בושה והשיב, גם הוא בספרדית: ״מי ייתן וירצה האדון הזה לעסוק בדבר הקניה, כי אין כמוהו בזה״. אלא שמויאל לא נענה מיד. הוא חש כי הירש נתן הסכמתו כמי שכפאו שד, והבין, כדברי ברי״ל, ״כי הדירקטור בעל כורחו ענה אמן אחרי״. ברי״ל לא הרפה. ״הפצרתי בו עד מאד עד שהבטיחני לעשות בקשתי״, כתב.

 אלא שבפני היוצאים לחפש שטחי קרקע מתאימים הוצבה משוכה גבוהה: הירש תבע מהם שלא לסכם דבר ולהמתין חודש עד שתתקבל הסכמה מצד הברון או עוזריו הראשיים. במילים אחרות, אף אם ימצאו שטח מתאים במחיר מציאה, למעשה לא יוכלו לסכם את העסקה. השניים, ברי״ל ומויאל, יצאו למסע דילוגים. ״ביום י״א אד״ר [אדר ראשון תרמ״ג], יצאנו בעגלה אני והגביר סי׳ אברהם מויאל וה׳ דיגור הגנן הצרפתי״ [אגרונום שעבד במושבות הראשונות בשליחות הברון רוטשילד], שהירש צירף אותו למסע כמומחה לקרקעות ולפוטנציאל ההתיישבותי של השטחים שיוצעו להם.

המסע היה רצוף קשיים, תקוות ואכזבות, אף מעבר לניסיונות לרכוש קרקע עבור ה״ראדומים״. ״לעת ערב באנו לרמלה״, פתח ברי״ל בתיאורו. ״שם פגשתי את ידיד נפשי הרי״מ [ר׳ יחיאל מיכל] פינס [מפרנסי ירושלים ופטרון הביל״ויים] הולך ליפו ושמחתי לקראתו. בערב באנו לבית המלון אשר בבאב אל ואד [שער הגיא] ולנו שם. בבוקר שכרנו לנו חמורים מבעל המלון ורכבנו בם עד בואנו לקאפרוריע [כפר אוריה לעתיד] כשתי שעות לפני חצות היום. תרנו את השדות וראינו את המעינות וישר המקום הזה בעינינו״.

מויאל שאל את דיגור, המומחה לחקלאות, מה דעתו על השטח המוצע, וזה השיב כי דעתו נוחה וכי ״אפשר לטעת בו גנות ופרדסים״. היה בכך אות לטובה והשלושה המשיכו במסעם. הם הגיעו לשני כפרים נוספים – סעדון ואבו־שושה. את מסעם באותו יום סיימו בכפר אל קובב (כיום באזור משמר איילון) וממנו לקחה אותם עגלה ליפו. למחרת התייצבו אצל הירש ודיווחו לו על מסעם ועל התרשמותם הרבה מהשטח שהוצע להם בקפרוריה. הירש לא מיהר להחליט, וככל הנראה הריץ מכתב לפריז.

ברי״ל היה חסר סבלנות, ומויאל הבין לליבו. המשיך וסיפר ברי״ל: ״ביקשתי מאת סי׳ מויאל כי יעלה ירושלימה לדבר שם עם ה׳ דאוד קארמי על אודות מקנת נחלתו בקאפרוריע והוא ענה לי כי עד בוא תשובה מפריז לא ירצה לעשות דבר״.

חלפו כמה ימים והעניין לא התקדם. ברי״ל, אשר סבל בליבו, חשש שבגלל מצבו לא יספיק לסיים את רכישת הקרקע. מויאל והוא החליטו לעשות מעשה: ״מויאל נעתר אלי ושלחנו, בלי שאלת פי הדירקטור [הירש], ביום כ״ח אדר״ש [אדר שני, 7 במרס] את הא׳ הורויץ ירושלימה לדבר שם עם בעלי השדות אשר בקאפרוריע״. לאחר כמה ימים קיבלו הודעה כי בעל הקרקע יבוא מירושלים ללטרון לשוחח איתם.

השניים שכרו חמורים (״רכבנו בחמורים״, כדברי ברי״ל) ומיהרו ללטרון. הירש, שנודע לו על המשלחת, שיגר אחריהם את האגרונום דיגור, והשלושה נפגשו ביעד חדש – חולדה הערבית. ההתחלה הייתה מבטיחה. בעל הקרקעות הראה להם שדות ובתים וגם באר, וסיפר להב גדולות ונצורות על הקרקע המשובחת – כ־3,000 דונם. אלא שעד מהרה הוא קיבל רגליים קרות, כשנודע לו התנאי של הירש: לעכב את גמר העסקה בחודש. אחר כך רכבו לכפר סמוך, שכבר ביקרו בו, סעדון שמו. במקום זה התעוררה בעיה: מויאל שהתלחש עם הפלחים בלילה, בעת ששלושת הזרים ישנו בכפר, גילה את אוזנו של ברי״ל. שחלק מאדמות הכפר שייכות לו, והוא אינו רוצה שיתקבל הרושם כי הוא מקדם את העסקה מטעמים אישיים. בלשונו של ברי״ל נשמעו הדברים כך: ״באשר יש לסי׳ מויאל חלק ונחלה בכפר הזה, אמר לי כי לא יחפץ להשתדל בקניה הזאת לבל יחשוב הדירקטור שטובת עצמו הוא דורש״.

מויאל הציע לברי״ל לחזור לקפרוריה, ולשם הגיע גם בעל הקרקע, דאוד קארמי, בנו שוכרי ועוד שניים – נוצרי אחד ויצחק אריאל, יהודי מירושלים. יומיים ולילה נמשך המשא המתן, כשכל העת מספקים משרתיו של קארמי מיני מזונות ונרגילות לעישון. הבעיה העיקרית מצד הקונים הייתה מחיר השטח, שקארמי העלה אותו לגבהים בלתי אפשריים, לדעת מויאל. מצד שני, אותו קארמי חש עצמו נעלב משום התנאי שהציגו לו מויאל וברי״ל: להמתין חודש עד שיקבלו אישור. במר ליבו טען כלפי מויאל, שאותו ראה כ״בעל המאה״: ״למה תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים [כספים] ורשות לקנות?״ הוא אף תקף את מויאל באומרו שרק תוך כדי המשא ומתן הבין שאין הוא רוצה לרכוש את הקרקע עבור עצמו, אלא הוא משמש שליחו של מישהו.

מויאל לא ענה לו. הוא קם ממקומו, קרא אליו את ברי״ל, והשניים עלו על חמוריהם והסתלקו. סיפור קפרוריה הגיע לסיומו הרע. גם בלטרון לא עלו הדברים יפה. מויאל וברי״ל רכבו למקווה ישראל, נפגשו עם הירש ודיווחו לו על כישלון מאמציהם. בשבועות הבאים הפכה חנותו של מויאל ביפו למעין ״מטה מרכזי״ של מאמצי רכישת הקרקע עבור ה״ראדומים״. שמות עלו וירדו, מתווכים נכנסו ויצאו, ומדי פעם הגיע הירש ממקווה ישראל והביא את החדשות האחרונות מפריז. לברי״ל נמאס, והוא עשה הכנות לחזור לביתו בגרמניה. מויאל ניסה לעצרו – וללא הצלחה.

ברי״ל ביקש ממויאל מכתב המלצה וזה כתב עליו מילים חמות: ״האמת נתן לכתוב ביודעי ומכירי כי ר' יחיאל ברי״ל כל הימים שיושב פה הוא השתדל ומשתדל בכל כוחו למצוא נחלת שדה עבור היהודים שהביא לכאן, ואני בעצמי נסעתי עמו להרבה מקומות לראות אם השדות טובים לקנות עבור היהודים הנזכרים. וגם שמעתי כמה פעמים מר׳ ברי״ל שהוא עומד ומצפה מתי תקנה הנחלה למען יוכל לשוב לביתו כי קשה עליו הישיבה פה כמובן, ואני רואה שאם יצא ר׳ יחיאל ברי״ל מפה יקשה מאד דבר קנית הנחלה…״

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'59

ככל שהתקדמו המהלכים לרכוש אדמה לקבוצת ה-11, גדלה מעורבותו של מויאל. הוא עמד בקשר ישיר, על בסיס יומיומי כמעט, עם שמואל הירש, וזה דיווח על פעילותו של מויאל למיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון. הלה לא הבין תחילה את מעמדו ואת תפקידו של מויאל. באחד ממכתביו להירש כתב: ״המאמין אתה כי אפשר לסמוך על מה שאומר הא׳ מויאל ? אני אומר לא׳ רוטשילד שיכתוב לו מילים אחדות, כדי להודות לו על התמסרותו בלי פניה פרטית״…

ואכן, לכמה מבני הדור ההוא הייתה מעורבותו של אברהם מויאל בענייני המושבות הראשונות לא מובנת במידה רבה. מה לאיש מכובד, סוחר אמיד ביפו, בעל קשרים מסחריים בעולם ולפעולות פילנתרופיות, שאין עמן סיכוי לתגמול חומרי כלשהו ? אלא שהם לא הכירו את מויאל, שהפעילות הציבורית שלא על מנת לקבל פרס הייתה טבועה בדמו. יתר על כן, הוא היה אחד הראשונים שהבחין בסיכוי הגדול של המושבות להיות ״אתחלתא דגאולה״, בסיס להתפתחות היישוב החדש בדרך לריבונות יהודית, דבר שאיש כמובן לא העז לבטא בפומבי בעת ההיא.

הסוף, כידוע, היה טוב. בחגי תשרי תרמ״ד(ספטמבר-אוקטובר 1883) התרבו השמועות כי הירש ומויאל עומדים לסיים את רכישת הקרקע ל״ראדומים״ בסמוך לכפר הערבי עקיר. על נסיבות רכישת הקרקע אין כמעט פרטים. היא הושלמה באוקטובר או בנובמבר 1883, ומן המעט שנתפרסם בעיתונות היהודית של הימים ההם ובמכתבים שהחליפו ביניהם הירש וארלנגר, עולה כי שטח של 3,660 דונם, שמאוחר יותר התברר כי הוא קטן יותר והיקפו מגיע רק ל-2,800 דונם, נקנה במחיר של 70 אלף פרנק. השטח היה שייך לאברהים עפונה מהכפר עקיר, וייתכן כי הבעלים האמיתיים היה אפנדי ערבי מיפו. האדמות נרשמו על-שם מיכאל ארלנגר מטעמים משפטיים־מדיניים – כדי לא לסבך אזרחים מרוסיה ברכישה, בעוד שארלנגר היה אזרח צרפתי מכובד.

סיבה נוספת לזירוז הרכישה: רצונם של הירש, מויאל, ארלנגר, הברון רוטשילד ובראש וראשונה האיכרים עצמם – שלא להחמיץ את שנת העיבוד החקלאי. החריש החל בארץ בחודשים אוקטובר־נובמבר, ואי אפשר היה להתחיל בו ללא השלמת הקנייה. מי שמילא תפקיד מרכזי בהשלמת העסקה היה מויאל. הוא אף זה שבנובמבר 1883 ניהל את הרכישה מטעמו של הברון רוטשילד, דאג לחתימה על מאות מסמכים ופתר בעיות משפטיות. במאמרם של הפרופ׳ ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין על מפעל ההתיישבות של הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה, כתובים הדברים במפורש: ״החיפושים הממושכים אחרי חלקת קרקע מתאימה הסתיימו עם קניית אדמות מהכפר עקיר, באמצעותו של אברהם מויאל״.

הערת המחבר: ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין, ״מפעלו של הברון אדמונד דה-רוטשילד, 1899-1882״, בתוך: משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים ראשיים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה – התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון, ירושלים תש״ן, עמ׳ 424. להלן: התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון

לאחר מכן הביא את האיכרים ומצטרפים חדשים אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכלי עבודה והקים יחד עם המתיישבים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות, ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת – שפשטה מהביצות שבקרבת מקום. לפי עדותו של ישראל בלקינד מראשון־לציון, הירש הוא זה שקנה את האדמה, ומויאל מונה על ידו להשגיח על המתיישבים: ״הירש קנה בעבור האחד-עשר איש אשר באו עם ברי״ל את הכפר עקיר או עקרון מהלך שעה וחצי מראשון־לציון. הם עובדים שם כבר את אדמתם ולמשגיח עליהם לבנין הבתים בחר הירש את ה׳ אברהם מויאל. האדמה שם טובה מאד…״ בעייתה העיקרית של עקרון עם ייסודה הייתה השגת רישיון בנייה מאת השלטונות, משימה כמעט בלתי אפשרית ברוב המקרים, שכן השלטונות דחו פעם אחר פעם את בקשותיהם של יהודים להקים מבני-קבע במושבותיהם החדשות. מויאל, שהכיר היטב את רזי-הרזים של השלטון הטורקי, מצא לכך עצה: הוא הכריז שלא מוקם יישוב אלא שמדובר באחוזה, וזו לא הייתה זקוקה לאישור.

לפי קלויזנר, ״את הרישיון להקים בתים השיג אברהם מויאל, יהודי מערבי [מצפון אפריקה] עשיר ובעל השפעה ביפו. כיוון שהשטח נחשב רשמית כאחוזה, לא היה צריך לפנות אל השלטונות העליונים בקושטא, אלא הספיק רישיון מן הפאשא המקומי; ברישיון הותר להקים בניינים רק על שטח של שני דונם. משום כך בנו בתים בצפיפות, זה על יד זה״.

הביל״ויי חיים חיסין, לימים מראשוני תל-אביב ורופא ידוע, כתב בזיכרונותיו כי מויאל הפעיל את השיטה גם בגדרה (ועל כך להלן), אבל בפעם הראשונה נקט בדרך דומה בעקרון. זו הסיבה שבתיה הראשונים של עקרון הוקמו על שטח מצומצם, בבנייני מחנה צבאי, והם קיבלו לפיכך את השם הצרפתי ״קַזֵרְמָה״(קסרקטין). כלפי השלטונות הטורקיים הציג מויאל את המבנים ברפתות. וכך תיאר מויאל עצמו את ניסיונותיו ואת הצלחתו להשיג אישור בנייה עבור מתיישבי עקרון: ״פחת ירושלים התגבר לעצור את בני עקרון, אבל ברוך השם כי חכמתי עמדה לי להשיג רישיון על בניין, רפתים, ואחר כך פעלתי אצל המושל ביפו להשיג רישיון גם על בתים ואם כי המושל הזה לקח מטרפסיה [ארמית, קיבל את עונשו] מהפחה, כי הורידו מגדולתו עבור שהמרה את פקודתו, אבל אנכי בניתי ברישיון הממשלה ואין ביד הפחה לבטל רישיון המושל השני…״ ד״ר רן אהרנסון נתן לפעילותו של מויאל בעקרון פירוש מצמצם: ״מויאל, כנציג הברון, היה אחראי למושבה עקרון מרחוק. הוא היה מעורב בהתיישבות ה׳ראדומים׳ מראשית בואם ארצה, ובעיקר עזר לרכוש את אדמת עקיר. המצב שנוצר תאם למעשה את גישתו של ארלנגר, אשר בטח ב׳ראדומים׳ וכבר במרס 1883 הציע ׳שינהלו להבא את עצמם׳, דבר שהברון אישר מחדש לאחר קניית עקרון. למויאל, נועד אפוא תפקיד כללי ובלתי מוגדר, והוא לעסוק בענייני המתיישבים ולהדריכם כ׳מנהל עבודות״׳.

אין בידינו עדויות על תכיפות ביקוריו במושבה – כתב אהרנסון – ומידת הפיקוח שלו על הנעשה, גם לא ידוע לנו איך נהג לחלק את התמיכה החודשית, שהסתכמה בפרנק אחד לאיש ליום, והייתה כנראה הקשר המשמעותי ביותר בין העקרונים לנציגו זה של הברון. תמיכה זו וגם התקציב להוצאות הכלליות ניתנו על חשבון ״סך ההוצאות המשוערת של המושבה״, והיו כעין תקציב ביסוס שכלל בתים, בהמות עבודה, כלי חקלאות ואמצעי קיום ״עד לאסיף הבא״, בהנחה שבעונה השנייה כבר יעמדו העקרונים על רגליהם ולא יזדקקו לעזרת הברון. כל פעילותו של מויאל בענייני המושבה הצעירה עקרון, הוסיף אהרנסון, הייתה בהתנדבות והוא עשה זאת במשך חצי שנה (נובמבר 1883 עד מרס 1884). לאחר מכן החליפו פקיד בשכר. את מויאל הגדיר אהרנסון במילים: ״מנכבדי קהילת יפו״. תיאור מחמיא יותר של פעילות מויאל מצוי אצל מרדכי לובמן, שכתב על מצב המושבות בקיץ 1885. בהתייחסו לעקרון, הסביר כי מויאל, יחד עם הירש, הם: ״עמודי התווך״ של המושבה. תחת המדור ״עזרת סופרים״ כתב לובמן בעיתון המליץ ״יפו, ט׳ אלול… מדוע המושבה ׳עקרון׳ אשר גם היא לא בעולם החדש רק בהארץ העלובה והעזובה כוננה לכל משפטיה וחוקותיה, בתיה מתנוססים לתלפיות, שדותיה מלאים בר ממגד שמש וירחים, עובדיה שבעים בלחם אשר יביאו בזיעת אפיהם ובכל עבר ופנה ירונן וירועע ?… איך נהייתה כזאת ?… אמנם לא לפלא הוא בעיני האיש היודע תולדות הנחלה הזאת אשר נוסדה מראש ביד הנדיב, הוא עשה אותה ויכוננה, מלאכיו עושי רצונו היו האדונים הנכבדים, היודעים בטיב הארץ ובכלכלתה והנהגתה, אנשים אשר נהירין להם שבילי הקולוניזאציא כשבילי יפו. האדון הדירקטור ה׳ הירש והגביר הנכבד ה׳ מויאל הם היו שני עמודי התווך אשר עליהם נשענת ונתמכת כל המושבה, על כן ניצבה וגם עמד­ותיך בגדלה ויקנאו בה כל מושבות ישראל אשר בארץ הקודש״. במסגרת הסיוע למתיישבי עקרון חלה מויאל כאמור בקדחת, כפי שעולה מן המכתב הבא שאותו כתב פקיד הברון אושרי למנהל מקווה ישראל, הירש, על דבר אנשי הפקידות או מקורבים אליה שחלו: ״נעים לי מאוד לדעת שמר מויאל, בן־שימול וקאבלאן כבר החלימו מן הקדחת, שהייתה לפי דעתי מאלאריה הבאה מן הביצות שבקרבת עקרון. שמעתי שרוב המתיישבים חלו במחלה הזאת…

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 62

הנה כי כן, מויאל השקיע מאמצים לרוב, ללא כל תמורה כספית, כדי ללוות את ראשוני עקרון־מזכרת בתיה בצעדיהם הראשונים בארץ, תרם מהידע שלו ואת קשריו עם השלטון הטורקי, כדי לסייע ברכישת השטח שעליו הוקמה לבסוף המושבה, ואף המשיך ללוות את מתיישביה כיועץ, כאיש הקשר עם פקידות הברון רוטשילד וכ״מנהל עבודה״. כשהיו העקרונים מגיעים ליפו, קיבלם מויאל בסבר פנים יפות בחנותו. הוא אף שילם בבריאותו על קשריו אלה עם המושבה החדשה, שכן בשנותיה הראשונות איימה עליה סכנת קדחת. רבים מהמתיישבים חלו, וגם מויאל כאמור היה בין החולים.

הברון רוטשילד, משהכירו, סמך עליו יותר ויותר. לא רק שכספיו לארץ הועברו דרך מויאל, אלא שמצויות הוכחות לכך שכאשר התעוררה בעיה באחת המושבות – אף כזו שמויאל לא היה קשור אליה כלל – הציע יועץ הברון, מיכאל ארלנגר, לפנות אליו כדי לקבל את עצתו. כך היה במקרה של ראש פינה ב-1884. הברון חשש מ״הצפה״ של המושבות הראשונות על ידי פקידים ומומחים חקלאיים צרפתיים, דבר שימשוך את תשומת ליבם של השלטונות, שממנה חשש מאוד. הוא הרי רצה לפעול בשקט, בלי שהטורקים יבחינו במיוחד בהתפתחות המושבות. ״הברון דה רוטשילד״, כתב ארלנגר לשמואל הירש ב-5 בספטמבר 1884, ״רוצה שמושבותיו לא תתבלטנה יותר מדי. אין ברצונו לשלוח עוד גנן צרפתי [לראש פינה], ובכלל אינם בנמצא בלי משכורת גבוהה. לחשתי לו כי על ידך או בעזרת האדון מויאל אפשר יהיה להשיג גנן או פלח מקומי. צריכים להימצא כאלה בסביבות יפו״.

לאחר כמה חודשים היה ארלנגר ספציפי יותר: ״זו תהיה שרות חדשה וחשובה [כך במקור] מאד מצד האדון מויאל ליסוד המושבות, אם הוא ישיג גנן ערבי מתאים למושבה ראש פנה. תכף בקום האדון דה-רוטשילד על רגליו(כי הוא שוכב חולה מחדש), אבקש ממנו מכתב ומתנה בשביל מויאל״.

האם מויאל היה ״מתנדב נצחי״ וכל מה שעשה היה ״לשם שמיים״ ולמען יישוב ארץ ישראל? רן אהרנסון, במחקרו על מעורבותו של הברון רוטשילד בהקמת המושבות, מעלה אפשרות שונה, ובמילים שלו: ״כמו המפקח פרנק אחריו, פעל מויאל בעניין המושבות בהתנדבות. עם זה נראה שהייתה לשניהם טובת הנאה מפעילותם זו. מסמך בן הזמן מוכיח כי מויאל קיבל בתמורה לתשלומים על עקרון (וגם בשביל ראשון־לציון בשנים 1883־1884) שטרי חוב שכללו גם חצי אחוז עמלה על כל סכום… מבחינה זו לא היו מויאל ופרנק שונים מבנקאים אחרים שעם בתי העסק שלהם עבדה פקידות הברון, כגון חיים ולירו בירושלים או בריש בחיפה״.

אם את עקרון, מזכרת בתיה לימים, ליווה מויאל בתקופת העלייה על הקרקע, טיפולו במושבה גדרה נמשך אף בימים שהמושבה כבר עמדה על תילה, והיא הייתה בהחלט זקוקה ליד תומכת.

גדרה, האחות הצעירה של ״שבע המופלאות״, המושבות שהוקמו בתחילת העלייה הראשונה, הייתה הקטנה שבהן וגם ידעה קשיים וסבל יותר ממושבות אחרות(להוציא אולי את יסוד המעלה, שצרותיה היו מסוג שונה).

את גדרה הקימו אנשי חבורת ביל״ו, שהיו הבטחה גדולה בתחילת ימי העלייה הראשונה, ולאחר מכן דומה שהקשיים שחקו אותם – מספרם הקטן ממילא התמעט עוד יותר, הם ״חיפשו את עצמם״ במושבה (ראשון־לציון) ובעיר (ירושלים) – ולא תמיד מצאו. בירושלים הקימו את שה״ו – ״שיבת החרש והמסגר״ – וניסו לעבור שינוי תעסוקתי: לא חקלאים כי אם בעלי מלאכה. כמה מהם הצטרפו לראשון־לציון והיו לאיכרים בה: אחרים נעו ונדו ברחבי הארץ או חזרו לחוץ לארץ. פטרונם, יחיאל מיכל פינס, עשה ככל יכולתו לסייע להם, ובסופו של דבר הצליח לרכוש בעבורם שטח קרקע גדול בדרום הארץ. ייחודם של אנשי ביל״ו היה שהיו צעירים, רווקים ורווקות, ואידאליסטים. לא במקרה הותירו רושם כה עז על בני דורם ואף על הדורות הבאים, על אף מספרם המצומצם (בשיא פעילותם הם מנו עשרות בודדות). על אמונתם היוקדת וחלומותיהם הגדולים יכול להעיד מכתב שכתבה אחת מבנות החבורה, פניה בלקינד(נישאה לישראל פיינברג, התיישבה בגדרה והייתה אמו של אבשלום פיינברג).

את מכתבה שלחה לאחותה הגדולה שנשארה ברוסיה, וכך כתבה: ״…לא תדעי לך אחותי תמתי מה נעמו החיים בנאות שדה ומשכנות אברים. קומי ועלי אלינו על אדמת הקודש, שאפי את רוח קודשה ותפארתה במרומי הריה ובשפל עמקיה. הדעת הזאת כי על אדמת אבותינו עומדת רגליך תפח בך רוח חדש לא שערוה כל אחינו יושבי חוץ… ולי מה יקרו השדות אשר דשאו והפריאו בזאת בני עמי העובדים החרוצים! מה נעמו השבולים במלאן פרי תנובה, פרי עבודת אחי י. וש. [שני אחיה של פניה, ישראל ושמשון בלקינד נמנו אף הם על חבורת ביל״ו] הנאהבים והנעימים! לו ראית את פניהם ששזפתם השמש. לו ראית אותי בחשפי זרועותַי בשדה כובס או בעמדי בבית המבשלות לזוד נזיד לאחי ולד, חברם כאח להם! לו ראיתיני ברתמי בידי את סוסי לנסוע העירה לקנות צידה לבית או ברכבי על החמור אשר אשכור לי מאחד הפלחים במחיר מצער…״

 גדרה נוסדה בנר שני של חנוכה תרמ״ה (14 בדצמבר 1884) על ידי 9 מאנשי ביל״ו שאליהם הצטרף מתיישב עשירי שרכש קרקע בכספו, על 3,000 דונם מאדמות הכפר הערבי קטרה. היא נמצאה בשפלת החוף, כ-30 ק״מ דרומית ליפו. בשנים הראשונות נחשבה אדמת גדרה לפי החוק הטורקי לחלק של הכפר קטרה, ומתיישביה התקשו לעבד את חלקותיהם. רק אחרי מאמצים שנמשכו שנים אחדות הצליחו בני גדרה להפריד מבחינה חוקית את אדמות גדרה וקטרה. המכשולים שהיה על ראשוני גדרה לעבור בתקופת הבראשית של המושבה נראו בלתי עבירים כמעט, ונוסף על יחסי השכנות המעורערים עם ערביי קטרה, עשו באי הכוח של השלטון הטורקי כל שביכולתם כדי למנוע – או לכל הפחות לעכב – את התפתחות המושבה. וכאן נכנם לעזרתה של המושבה הקטנה אברהם מויאל. הוא טיפל בשני נושאים מרכזיים – השגת כספים מתקציבי חובבי ציון וסיוע ביחסי המושבה עם השלטונות (אישורי בנייה, סכסוך עם השכנים הערביים ועוד), כלומר השתדלות בלתי פוסקת אצל הטורקים.

כי זאת יש לדעת: גדרה, שלא כמו רוב מושבות העלייה הראשונה, לא נהנתה מידו המיטיבה של הברון רוטשילד. מבחינתה של פקידות הברון היו הביל״ויים ״בנים חורגים״, ואפילו בנים סוררים. האחראית לה הייתה תנועת חובבי ציון, ומשאביה של זו היו תמיד מצומקים הרבה יותר מאלה של פקידות הברון. בנוסף, היא לא הייתה בת יחידה: חובבי ציון לקחו על עצמם לסייע כספית גם לפתח- תקווה וליסוד המעלה. שאר המושבות הראשונות נהנו מכיסו הפתוח של הברון רוטשילד.

לא רק פקידי הברון לא התלהבו מגדרה. כשביקר איל התה קלונימוס זאב ויסוצקי (על ביקורו וקשריו עם מויאל ראו בהמשך) בארץ בשנת 1885 בשליחות חובבי ציון, הוא לא התלהב כלל מגדרה, וראה בביל״ויים מעין נטע זר בהתיישבות הצעירה. ויסוצקי הורה לשלול מהם את התמיכה החודשית של חובבי ציון. הוא אף לא הסתיר את דעתו, שהוא מעדיף את פתח־תקווה על גדרה בטענה כי איכרי פתח-תקווה הם בעלי משפחות, ואילו הביל״ויים הרווקים ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. משנותרו בחוסר כול ולא עיבדו את אדמתם בשל היעדר ציוד, הציע ויסוצקי תחילה לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם אנשים אחרים. דברים אלו קוממו את הביל״ויים וחוללו סערה ביישוב.

יותר מזה: לאחר סיורו בארץ הגיע ויסוצקי למסקנה כי פעולת הברון רוטשילד בארץ מבורכת ביותר, וכדבריו, כל מה שעשו הנדבנים והתורמים האחרים ליישוב ארץ ישראל, "אין גם אחד מהם אשר עשה המעט מאלף מחסדי הברון בדבר הישוב". הוא שברא את עקרון ותמיכתו במושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה, רק היא אפשרה למעשה את הקמתן ואת פעילותן. ואילולא הוא, ״כי אז תמו לגווע חס ושלום ביאוש איום ונורא ורעיון הישוב היה עלול צולל כעופרת במים אדירים״.

ועם כל זאת, ויסוצקי הגיע למסקנה ששיטת התמיכה האישית של הברון ופקידותו באיכרי המושבות המוחזקות על ידם אינה נכונה, ״כי שנים רבות תעבורנה, ולא ימצאו הקולוניסטים כח לחיות מפעולתם ועבודתם בלי עזרה ותמיכה, כי התמיכה החדשית אשר יתן הנדיב, לכל נפש ונפש מהקולוניסטים, ואשר ימלא להם כל מחסורם, תעשה אותם לבנים האוכלים מעל שלחן אביהם, עד כי לקח מהם רגש מלחמת הקיום״. לכך יש להוסיף, לדברי ויסוצקי, כי לא טוב שאנשים בריאים ושלמים, כהגדרתו, יהיו תלויים ברצון הנדיב.

מכאן הוא גזר גזרה שווה לגבי התמיכה של חובבי ציון במושבות שהיא תמכה בהן. הצעתו הראשונה הייתה לבטל את הסיוע לגדרה.

מויאל, שטיפל בגדרתים במסירות, לא הסכים לקו הפעולה של ויסוצקי. במכתב לידר חובבי ציון, פינסקר, כתב: ״…בדבר גדרה, למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחדשו אזי ייתמו, חס ושלום, לגווע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה חס ושלום, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החדשית״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 67

הוא המשיך וסיפר כי בחודש אלול, לקראת ראש השנה, נאלץ לצמצם את התמיכה, ״ולבבי הכה על זה בסתר, בידעי אל נכון, כי אי אפשר לחיות בסכום הזה״. הגדרתים באו אליו וקבלו על הצמצום דווקא בחודש החגים, כאשר הם קיוו שלא להסתפק, כדבריהם ב״לחם צר״. מויאל, לפי עדותו, לא יכול היה לעמוד בפניהם, והחזיר את התשלום לקדמותו. הגדרתים, לאור האמור לעיל, ראו במויאל את מיטיבם. אחד מהם, דב לייבוביך, כתב על קשריהם אתו: ״האיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה״.

כשלושת רבעי שנה לאחר עלייתם על הקרקע כתבו הביל״ויים מכתב נוגה במיוחד למויאל, שכלל את המשפטים האלה: ״אם נאמר לתאר לפניך את כל התלאות אשר מצאונו מיום דרכו כפות רגלינו על אדמת גדרה עד היום, כי אז עצור במילים מי יוכל… מה שהיה כבר עבר… נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי ונחזה לנו גם עתידות… אין בגדרה כי אם בית אחד ככף איש ובו אנחנו יושבים, עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מלהכיל את כולנו. יש לנו גם חמור אחד, וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת גדרה בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה!״ בהמשך מכתבם למויאל קבלו הגדרתים על כך כי חובבי ציון צמצמו בהרבה את התקציב שקיבלו. בצורה זו אין כל עתיד לגדרה, ״ואנחנו, אנה נוליך את חרפתנו? הלעולם נושיט ידינו לעזרה? הנאכל לחם חסד, אם יש את ידינו להוציא לחם מן הארץ בכבוד?״ אנשי גדרה ביקשו ממויאל שיסייע להם בשלוש בקשות: הקמת בית נוסף או שניים, השגת אישור להקמת כל בתי המושבה וחפירת באר. את דבריהם סיימו בהבעת תקווה כי מויאל יוכל לסייע בידם: ״ואתה, אדון נכבד, ידעת אמיתת הדברים האלה, כי נהירים לך שבילי ישוב ארץ ישראל ונקווה, כי לא תוציא מתחת ידך דבר שאינו מתוקן כל צרכו, ואם לא: לאט תעשה מעשיך, כי לא תיבנה עיר פעם אחת, הלוא תבחן ותעשה את הנחוץ בעתו. ה- מכבדיך ומוקיריך כערכך הם״.[הגדרתים אל אברהם מויאל ביפו, 18 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', עמ^׳ 449-448]

ייאושם של הגדרתים וסיועו של מויאל להם הגיע לעיתון הצבי, שהוציא אליעזר בן־יהודה בירושלים: ״מגדרה מודיעים לנו כי הייאוש החל להתגבר בלבות אנשי ביל״ו. לפי הנראה לעת עתה אין תקווה להם כי יוכלו לזרוע השנה הזאת, וידיהם רפו ולא ידעו מה יעשו, ובני הנעורים האלה אשר בלי ספק הועילו הרבה לחזק את רעיון הישוב ברוסיה, רואים עתה כ­אחרי שנות עמל ונדודים, יגון ומכאובים ותקווה רעה, אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם לעזוב את הארץ הזאת אשר דבקה נפשם בה…״[ הצבי,4 בספטמבר1885.]

אך ייאוש זה לא התקבל בקרב חובבי ציון בעין יפה, והיו שניסו לטשטשו. תחת הכותרת ״ייאוש שלא מדעת״ כתב משה ליב לילינבלום בהמליץ, בצטטו את הקטע מהצבי על ייאושם של הבילו״יים בגדרה: ״כדבר ברור שהוא למעלה מכל ספק אוכל להודיע לכל חובבי ציון, שייאוש בני ביל״ו היה ייאוש שלא מדעת, וכי עתה לא בלבד שסר הייאוש ההוא מלבם, הנה כבר הוכנו להם מעונות וגם מקומות לבהמותיהם…"[ המליץ, 28 בספטמבר 1885]

מתיישבי גדרה עצמם הכחישו את דבר הייאוש. כחודש לאחר פרסום הידיעה בהצבי, כתב עורכו, אליעזר בן־יהודה: ״בני ביל״ו הודיעונו כי האדון אברהם מויאל הבטיח להם לתת לכל אחד סוס וכלי מחרשה וכל הדברים הדרושים להעבודה, ובימים האלה יביאו להם שני אהלים לשבתם, ותקוותם חזקה כי יזרעו בשנה הזאת את אדמת גדרה. ויוצאים המה במחאה גלויה כנגד הדברים הנאמרים בהצבי גיליון מ״ד כי הייאוש החל להתגבר בלבותם חס וחלילה. כמאז כן עתה יושבים המה לבלי חת וכל מפריע וכל שטן לא יפיל את רוחם ומוטב להם כי תפזרנה עצמותיהם על אדמת ארץ ישראל מאשר ישובו ויחיו בארץ אשר יצאו מתוכה. אונים חדשים שאפו ויחזקו וכמאז כן עתה נכונים המה למלחמה עם פגעי החיים והתלאות, עם פגעי בני אדם והדיבות הרעות, עד באם אל מטרתם״.

בן־יהודה התנצל על דבריו הקודמים בדבר ייאושם של הגדרתים, וקשר את התנצלותו לפועלו של מויאל: ״והנה אנחנו כתבנו את הדברים ההם לפי אשר הבינונו מדברי אחדים מאנשי החבורה הזאת בדברנו אתם, והננו שמחים כי שגינו הפעם, ובהשתדלות הגביר הנכבד האדון אברהם מויאל הי״ו חדשה התקווה בלבם כנשר נעוריה, ובני הנעורים האלה, אשר נשאו עמל ותלאות רבות זה שלוש שנים באהבתם אל הרעיון הקדוש, עוד חזקים בתוכם, לא נפל לבם ולא נס ליחם, ומקומם בא״י לא יניחו. ונקוה גם אנחנו כי עשה יעשו חו״צ [חובבי ציון] ברוסיה כל אשר לאל ידם ולהביא את בני הנעורים האלה אל הנחלה ולשית לץ לתלאותיהם ולתת להם יכולת לחיות על יגיע כפיהם ועל פרי אדמת הקודש אשר יעבדו בזיעת אפיהם״.[ הצבי, גל׳ 9,2 באוקטובר ]1885 .

נראה כי באותה תקופה העסיקה גדרה את מויאל ביום ובלילה. הוא סיפק להם סוסים, כלי עבודה, זרעים חומרי בניין וכן את התמיכה החודשית. נוכחותו של איש כמויאל הייתה חיונית, שכן עלה בידו לרומם את הרוחות ולתת לאנשי גדרה את ההרגשה כי מישהו דואג להם, וכי הדואג הוא אדם בעל מעוף. ייתכן כי תרומתו העיקרית של מויאל בתקופה הקצרה שכיהן בתפקידו הייתה שהוציא את העניינים מן השגרה וגרר אחריו את חובבי ציון ועל ידי סיכונים מחושבים בהוצאות כספים, שהיו בבחינת זריקות מרץ למתיישבים, אפשר להם להחזיק מעמד.

מויאל היה מליץ היושר העיקרי של מתיישבי גדרה אצל הנהגת חובבי ציון. במכתב מפורט לפינסקר באמצע נובמבר 1885 הוא שטח בפניו את קורות גדרה מאז קניית אדמתה, והסביר את מהות הסכסוך בינה לבין שכנתה הערבית. קשייה הרבים של גדרה נבעו משתי סיבות עיקריות: יחסו העוין של הכפר הערבי השכן, קטרה, וקשיים מכוונים שהערים על התפתחות המושבה השלטון הטורקי. בתחילת דבריו התנצל מויאל בפני פינסקר, שכמה חודשים התמהמה לכתוב לו על ״העניינים המסוכסכים״, כהגדרתו, ועשה זאת משום שהוא עצמו לא ידע איך העניין יתפתח ויסתיים, והעדיף להמתין עם דיווחו. גדרה, כפי שעולה ממכתבו של מויאל לפינסקר, אינה גן של שושנים. בעטו של מויאל נרשמו הדברים כך: ״…מצב העניין כמו שהוא, למען ידע ויבין, כי לא נשות על שושנים, וכי על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו בארץ הקודש, עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כגדרה, אבל המסובבים [הסיבות] האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א) האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנזכר [קטרה]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים [הערבים] על-ידי תחבולות שונות. ה׳ פוליבֶר הצרפתי הלווה בריבית לבני הכפר וכה עלו והשתרעו החובות על צוואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נִשְׁיָם [חובם שעליהם להחזיר], אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפילו שנה אחת. והנה כל עוד שה׳ פוליבר היה בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה. אבל עתה, אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה, וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה, לו גם יתנו מחירה כתם אופיר וזהב פרוָיִם, עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם? ולכן לא ייפלא עוד אם בני הכפר קטרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחות המושבה הנזכרה בחשבם פן ואולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר״.

הסיבה השנייה קשורה להתנגדותו התקיפה של מושל ירושלים, ה״פחה״ כהגדרת מויאל, העושה ככל יכולתו להצר את צעדיה של גדרה. הוא ניסה את כוחו, כבר קודם לכן, נגד ראשון־לציון, ונבלם על ידי הפקיד הראשי של הברון רוטשילד, אליהו שייד. בעקרון היה זה מויאל עצמו, שמנע מהמושל העוין למנוע את הקמת הבתים, ועתה הוא נטפל למושבה הקטנה גדרה וסבור כי יצליח להורידה מאדמתה. מסייע לו בכך מושל עזה, שבתחום שלטונו נמצאת גדרה.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

מויאל לא חשש להתעמת עם השלטון הטורקי וככל הנראה הניח כי ה״בקשיש״ הכול יכול יפתור כל בעיה. כאשר הביל״ויים בגדרה נעזבו כמעט לנפשם ו/או סבלו מתגרת יד השכנים הערבים והשלטון הטורקי, נחלץ מויאל לעזרתם פעם אחר פעם והגן עליהם. הוא הנחה אותם להתחיל מיד בבנייה ללא רישיון, והודיע להם שלא יחששו: בתוצאות יישא הוא עצמו. משני מכתבים שכתב ק״ז ויסוצקי לפינסקר אפשר ללמוד איך נוצרה בעיית אישורי הבנייה בגדרה, וכיצד גויס מויאל לסייע בפתרון הבעיה: ״ציוותי להקים בגדרה חמשה בתי עץ שכבר הכינם החרש… אבל כאשר החלו להביא את העצים לגדרה ולסדרם לבניין, קמו בני הכפר [קטרה] ובראשם השיח׳ שלהם ולא נתנו אותם לבנות, באמרם כי דרושה לזה תעודה מיוחדת מהרשות שבעיר עזה, כי גדרה נחשבת על מחוז עזה, ואילו היה ה׳ פינס פה, אזי היה גומר עמם בלי ספק, כי בודאי נמצאו בידו הכתבים והרישיון לבניין. אבל לאשר איננו פה כי זה כארבעה עשר יום שבתו בצפת, לכן ביקשתי את הגביר סי׳ אברהם מויאל נ״י, כי ישתדל בזה להשקיט את בני הכפר ולהשיג רצונם בזה. וה׳ מויאל הבטיח אותי כי ייסע שמה למען הרגיע את דעת בני הכפר, ואקווה כי אי״ה לא יהי עמלי בזה לריק״.

בשלב זה חשבו עוד ויסוצקי ומויאל שרישיון הבנייה אכן קיים אצל פינס, ולכן המתינו לשובו: ״על אודות גדרה דיברתי עוד הפעם עם הגביר הנכבד ה׳ מויאל והתייעצתי עמו, ואחרי החקירה והעיון בעניין זה, נגמר בינינו שלא לעשות מאומה עד עת בא הרי״מ פינס מצפת, אשר לפי דבריו יש לו כתבי רישיון על בנין בתים. ומוטב להמתין עוד אילו ימים, מאשר נתחיל ואחרי כן נאלץ חס ושלום לפסוק, פן תצא מזה רעה רבה לכלל הישוב, אם הערביים תושבי המקום ירימו ראש״.

דברים דומים עולים גם ממכתבו של ויסוצקי לפינסקר – טרם עזיבתו את הארץ – שבו הוא מספר את קורות רישיון הבנייה בגדרה, הגילוי שהרישיון שבידי פינם כבר אינו תקף והתגייסותו של מויאל לעזרה.

מכאן ואילך הלכו העניינים והסתבכו. במכתבו האחרון מהארץ דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הורה למנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון להביא את הקרשים לגדרה כדי להקים חמישה צריפים, אלא שאז שוב התייצבו אנשי קטרה ומנעו את הדבר: ״[הם] לא יניחו להקים את הבתים עד אשר נביא להם הרישיון מהממשלה! אנכי חיכיתי פה ביפו לביאת הרב פינס מצפת, ועל הרישיון הנמצא בידו, ואחרי אשר שב מדרכו הנה היה הרישיון בירושלים. עברו שנית חמשה ימים עד כי השיג הרישיון ובבואו – ראיתי כי כתוב הוא על שם פוליבר המוכר וכבר עברה שנה מיום הנתנו, והחוק הוא כי כעבור שנה עבר זמנו אם לא השתמשו עד זר בכתב לבנות במשך ההוא״.

ויסוצקי פנה שוב למויאל, וזה הבטיחו לפעול אצל הרשות. הוא הביע את ביטחונו כי ״רק ה' מויאל נ״י הוא המוכשר וההגון למשמרתו… ומובטחני כי הגביר הנ״ל יביא את הכל בסדר־ב נכונים״.

פינס נעלב מכך שלכאורה לא פעל נכון בעניין הרישיון, ושלח הבהרה להצבי, שם הכחיש את הטענות נגדו והביע תמיהה מדוע גויס מויאל ״להציל את המצב״. חובבי ציון במזרח אירופה, שראו עצמם אחראים לגורל המושבות שאינן תחת חסות הברון. נפגעו אף הם – מהתנהגותו של פינס. שפ״ר(ש״פ רבינוביך, מזכיר חו״צ) כתב, בהתייחסו לתסבוכת שיצר פינס ושמויאל סייע להיחלץ ממנה: ״גם בזה הוליך אותנו פינס שולל. הבטיחנו שיש בידו רישיון על בנין בתים… וגם המכשלה הזאת בדבר הרישיון הסיר מויאל אחרי רוב עמל ויגיעה״. נראה שביטול עסקת בתי העץ, עם היוודע הידיעה שאין רישיון בר תוקף, הותירה חוב לבעל העצים. מויאל שילם חלקו של החוב, ועל החלק הנותר נתבע פינס למשפט אך יצא זכאי.

בסיכום פועלו של מויאל לאחר כמה חודשי פעילות כתבו אנשי ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ בוורשה על תרומתו בגדרה: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים. נשים נא עין על מפעלותיו בהעת הקצרה, מראשית מנחם אב שנה עברה עד חצי תשרי שנה זו(קצה הגבול לידיעותינו הברורות מארץ הקודש)… בגדרה התנחלו הביל״ויים ועוד איזה משפחות. דבר הבניין לא היה יכול לצאת לפועל עתה מטעם האמור למעלה, אך כל הנחוץ להשגת הרישיון מהמושל בעזה, אשר בפלך הזה נמצא המושב, נעשה… הביל״ויים והמשפחות היושבות בגדרה נגשו אל עבודתם בחשק נמרץ ובלב מלא תקווה אל ימים טובים ותודה לחובבי ציון מחזיקיהם ומעודדיהם״. להבנת מקומו המשמעותי של מויאל בהקמת גדרה ובתהליך הישרדותה ראוי להביא את הסיפור הבא, כפי שסיפרו מויאל בעצמו במכתב לפינסקר. ממנו אפשר ללמוד שמויאל גייס לעזרתו ולעזרת הגדרתים כל סיוע אפשרי, לרבות זה של הקונסול הצרפתי בירושלים, בהיותו נתין צרפת.

וכך כתב: ״והנה כבר הודעתי לכבודו, כי אנכי צוויתי להביל״ויים לחפור רפת באדמה ולכסהו מחציו ולמעלה בקרשים [תחליף להקמת מבנה, שנאסר על ידי הטורקים], אבל רק נחפרה החפירה ובני הכפר קטרה הודיעו הדבר להממשלה, ויבואו אנשי חיל ובני הכפר עזרו על ידם ויסתמוה. הביל״ויים באו אלי ודמעתם על לחי, ויספרו לי במר נפשם את הרעה שנהייתה. ה׳ יודע עד עד כמה נשבר לבי בקרבי, הייתי כגבר אין איל [כוח]. אבל בכל זאת תמכתי את רוחם ואמצתי את לבבם, כי אם ירצה השם יבואו ימים יותר טובים מאלה. [עוד] ספרו לי הביל״ויים, כי בני הכפר מתהללים אשר יהרסו את הרפת הקטן שבנו עוד בשנה העברה עבור החמור ואת כלוב העופות והתנור. אנכי צוויתי עליהם כי יעמדו על נפשם, ואם יבואו בני הכפר להרוס את כל אלה אז יתייצבו לנגדם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ביני וביני, עוד בטרם הגיעתני ההרשאה, קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט [הקונסוליה] הצרפתית(שאני חוסה בצילה), ׳כי אנכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזו חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם. אנכי הוספתי לאמור בכתב הקבלה הזאת – ׳לא אקבל עלי אחריות תוצאות הדברים האלה, ואדמה כי המושל בעזה ינחם באחריתו עבור תתו יד לרוצחים פראים באלה. דברי אלה שהוגשו להמושל מעזה על־ידי הקונזולאט הצרפתית עשו רושם בלבבו, יימהר לתת צו להגויים, כי יחדלו להרע. אבל עוד בטרם השיגם הפקודה הזאת התאספו בני הכפר [קטרה] והשיח׳ בראשם, ויבואו להרוס את הדברים הנזכרים. הביל״ויים התייצבו למולם, ועל פי מקרה היה אז שם סוחר מוסלמי אחד ממכירי אבא, נאזשיב שמו, ויעד גם הוא בהגויים כי לא יתגרו ברעה. ובכן הלכו להם ולא הרסו. גויי הכפר, כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו', החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים, יען כבר קניתי עבורם איזה סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים?… ביני ביני פעלתי אצל כפר בית- שיד [כנראה באשיט], הרחוקה מגדרה כחצי שעה, כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית-שיד. ביום א׳ שבוע זה צוויתי על הביל״ויים כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה, ארכו עשרים מעטער ורחבו חמשה, ויכסוהו מחציו ולמעלה בקרשים ורעפים, וברוך השם כי תמול נגמר עשיית הרפת״.

מעורבותו של מויאל בגדרה הביאה תלונה מצד הפאשא של ירושלים, שנמסרה לקונסול הצרפתי, שתחת חסותו פעל כידוע, בהיותו נתין צרפתי. בהמשך מכתבו סיפר מויאל כי ־תייצב אצלו ביפו סגן הקונסול הצרפתי בעזה – שהרי גדרה הייתה שייכת לנפת עזה –ודיווח לו כי בקונסוליה בירושלים התקבלה תלונה נגד ״אחד מחוסי צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רישיון על זה״.

״הבשורה הזאת שמחה את רוחי״ – המשיך מויאל במכתבו, והסביר כי מן המידע שהגיע מירושלים הבין כי מושל ירושלים נבהל מהעימות הצפוי עם הקונסול הצרפתי, בגלל ניסיונו ״להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי למען יצדק. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: 'הן, בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה, אשר יושביה הם חמשה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים ובתים, וכאשר יש לי רישיון על בנין בתים שם (כוונתי בזה על הרישיון שהשיג ה׳ פוליבר המוכר), ובכוח הרישיון הזה חפצתי על־כל-פנים לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר, עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי שם אפילו אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הקונסול, כי ישתדל לבקש מהפחה רישיון חדש – אם הרישיון הראשון לא יועיל – על בנין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות. וגם הקונסול מעזה העיד על דברי. ונראה מה יולד״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 74

את אותו הסיפור מנקודת מבטו של מתיישב, סיפר חיים חיסין בזיכרונותיו: ״מאחר שהיה רתוק למיטתו ולא יכול להתחיל מיד בהשתדלו להשיג רישיון לבנות בגדרה, הורה לנו [מויאל] להקים לפי שעה אורוות קרשים ארעית בשביל הסוסים. כדי לחסוך בעץ היקר התחלנו לחפור באדמה בור… מעל לבור התכוונו לבנות גג. חפירת הבור הושלמה, ואז הופיעו לפתע חיילים מעזה. שכנינו הערבים הלשינו… ועד מהרה נסתם הבור שלנו. ערביי קטרה מתעניינים מאוד לדעת אם יעלה בידינו לבנות בתים. לפני שקנינו את האדמה, היו הערבים חוכרים אותה מדי שנה מן הבעלים הקודם. עכשיו נתמעטה אדמתם ולכן הם מלשינים בשקידה כזאת בעזה על העבודות שאנו מבצעים… כאשר מסרנו למויאל כל מה שקרה, חייך ואמר: ׳התחילו לחפור מחדש עוד היום, והשתדלו שהכל יגמר במשך שני ימים. את האחריות אני מקבל על עצמי, ומסרו לשיח׳ים של הכפר שאני מבקש מהם לסור אלי. הם יחשבו שאתן להם כסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא הקצין מעזה, דרשו בשלומו בשמי והזכירו לו את 200 הלירות שהוא חייב לי׳. כך עשינו. השיח׳ים שמחו להזמנת חווג׳ה [אדון בערבית] איברהים [אברהם, הוא מויאל] ויצאו ליפו לגרוף בעוד מועד סכום הגון. חווג׳ה איברהים ערך להם קבלת פנים נפלאה, הציפם בחיבובים, במחמאות ו… שילחם. לאחר יום אחד ושני לילות הייתה האורווה גמורה… עודנו עוסקים בגימור, והנה לפנינו מכרנו הקצין עם חיילים בלווית השיח׳ים של קטרה. הוא פרץ כברק. קודם כל נכבלו שני ערבים שעזרו לנו״.

הדרמה נמשכה, וחיסין המשיך ותיאר: ״מיד אצווה להרוס את המבנה״, צעק עלינו הקצין בהשתוללות, ״וגם אתכם אכבול ואשלח לעזה!״. ״בוודאי שכחת, אפנדי [תואר כבוד, איש רם מעלה], שאין לך רשות לעשות זאת. לנו יש קונסול ואסור לך בלי רשותו לגעת באיש מאתנו. והאם יש לך אפנדי, פקודה כתובה מהקיימקאם לאסור אותנו?״ ״ואתם, האם יש לכם תעודה שמרשה לכם לבנות?" "אין זה עניינו. אנו כאן אנשי אברהם מויאל. כל מה שיצווה אנחנו עושים״. ״אם כך, ייתן לי אישור בחתימתו שציווה עליכם לבנות, ואני אסתפק בזה״. "האם איברהים שוטה שייתן אישור כזה? אגב״, הוספנו בלחש כדי שהשיח׳ים לא ישמעו, ״הוא יהיה בקרוב בעזה, ואמר לנו כי עליו לגבות ממך 200 לירות״. ״האם חווג׳ה איברהים אינו מאמין שאחזירן בקרוב בעצמי?״ ״מדוע אתה רב איתו?״ שאלנו.

״הקצין השתתק לפתע, שפל רוח ככבשה. למראית עין רשם פרוטוקול והעתיק את תכנית האורווה. לסיום ביקש לדרוש בשלומו של חווג׳ה מויאל, לאחר ששתה אצלנו קפה ושחרר לפי בקשתנו את הפועלים הכבולים. השיח׳ים הביעו את מורת רוחם נוכח התפתחות זו. ״כעבור כמה ימים״ – סיים חיסין את תיאורו – ״הגיע מעזה חייל ובידו פקודה כתובה מן הקיימקאם לאסור שלושה מאנשינו משום שפעם הכו ערבי אחד. ענינו כי אנשים אלה אינם נמצאים כאן והם אצל מויאל. הלה הוזמן פעמיים למשפט, אבל ענה שהוא חולה והעניין נשכח…״

גם משה סמילנסקי מתאר את פעילותו של מויאל לטובת גדרה: ״מויאל התייסר בייסורי הבניין של גדרה, רב את ריבם של המתיישבים עם הבק [תואר כבוד טורקי] המיוחס, שאמר להסיג גבולם, ועם אנשי הרשות בעזה, ועד לפני הפחה בירושלים הביא את דברם. ודבר היותו נתין צרפת וקונסול פרס הועיל לו הרבה בהשתדלויותיו. וגם כלפי פנים עמד מויאל על זכויותיהם של הביל״ויים והרבה נעזר בעצותיו של פינס. הוא אשר המציא בשביל אנשי גדרה את הסוסים ואת המחרשות ואת התבואה לזריעה, כדי שיוכלו לצאת אל אדמתם לחרשה ולזרעה. ואף כי היה מויאל איש עשיר ושבע כל ימיו, הבין תמיד את נפש הרעב…״

סמילנסקי אף הסביר איך נשבה מויאל בקסם הביל״ויים: ״עם בוא הבילו״יים התעורר לבו לקראת חזון ציון זה והיה מן המעטים אשר הוקירו את מפעל החולמים והלוחמים הצעירים. בשנת תרמ״ד [טעות, צ״ל תרמ״ה.] ניאות לבקשת ראשי חובבי ציון להיות לבא-כוחם ביפו ולקחת את ה׳מכשלה׳ שלהם תחת ידו. חובבי ציון בחרו במויאל ולא בפינס, כי חשוד היה האחרון בעיניהם, שאהבתו לביל״ו מקלקלת את השורה… אבל הם טעו. גם היהודי הספרדי הזה, העשיר, המתון והזהיר, גם הוא אהב את הביל״ויים כשהתקרב אליהם״.

מעניין לראות שלא כל בני דור המייסדים הכירו במעשיו של מויאל. ישראל בלקינד, למשל, מראשוני הביל״ויים וממתיישבי גדרה, מתאר את סיפור הבור שנחפר לשמש כאורווה, ללא אזכורו של מויאל כלל. דבר זה עולה בקנה אחד עם כל שאר סיפורי זיכרונותיו של בלקינד, שבהם הוא ממעט להזכיר את מויאל: ״קרב החורף השני, קרבה עונת העבודה. ה׳ מויאל ציווה לקנות סוסים וכלי חרישה… היה אפוא נחוץ לבנות אורווה. אבל איך להשיג על זה רישיון?…״ בלקינד סיפר מזיכרונו את סיפור הבור והשגת הרישיון: ״אם היה אי אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג…״ ואחר כך, ״דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ ישראל״. הנה כי כן, סיפור הקמת האורווה המשוקעת בקרקע, כל-כולו רעיון של אברהם מויאל, הפך ל״מעשייה יפה״ המאדירה של שם הגדרתים, ללא אזכור שם הממציא… גם מנשה מאירוביץ', הביל״ויי שהשתקע בראשון־לציון, בתארו את תחילת דרכה של גדרה, לא הזכיר את מויאל כלל. אולי ריחוק השנים מחק מהזיכרון את מויאל, וייתכן שלאחר שנים הוא לא תאם את דמות הפעיל הציוני המקובל.

תיאור נוסף של פועלו של מויאל לטובת גדרה עולה מדבריהם של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין, שנשלחו על ידי שמואל הירש ב-1886 לבדוק את מצבן של המושבות: ״כאשר קרבו ימי הגשמים, עת העבודה בשדה, המציא להם המנוח מויאל [הדברים נכתבו לאחר מותו] את כל הדרוש לעבודתם, קנה להם סוסים, מחרשות, אתים, יעים ומזלגים [קלשונים] ורוח חיים בא אל קרב הצעירים. הקולוניסתים התחילו להכין עבורם מקום למעון וגם עבור בהמתם, ואחרי אשר נתרבה מספרם, כי נוספו עליהם איזו צעירים בעלי אשה, ולהם דרוש תאים מיוחדים (ולבנות בתים לא היה רישיון מהממשלה), לכן הגדילו מעט הפרוזדור שהכינו עוד בשנה החולפת, וישימוהו למעון משפחה אחת, גם הלול של תרנגולים שעשאוהו אלה ממחבבי גדול-עופות נהפך לבית, והרווקים נאלצו לחרוף גם החורף הזה בהבית אשר קומט מזוקן. אבל בכל זאת לא היה באפשרות כי יעבדו אדמתם בשנה הזאת אחרי שלא הייתה להם רפת לסוסיהם, לולא העירו הצעירים את גבורתם, וביום אחד(מפחדם פן תשבית הממשלה עבודתם) הקימו רפת גדול…

״בתוך הרפת יש מקום לי״ו [16] סוסים, ובצד הרפת במסדרון הדלת עשו חדר קטן למעון ארבעה אנשים אשר ישמרו את הרפת וכל אשר בו, ועל החדר הזה עשו תא קטן למעון משפחה אחת. רק שנים מהקולוניסתים בעלי אשה נאלצו להחזיק נשותיהם בראשון־לציון, יען אין להם עתה מקום לדור בגדרה.

״בעת עשותם הבניינים האלה נאלצו הצעירים לסבול כעס ומכאובים משכניהם הערביים, אשר חשבו כי גם בשנה הזאת יחכירו להם אחינו את אדמתם, מאין להם אמצעים לעבדה בעצמם, אבל מה נבהלו בראותם ההכנות הגדולות האלה, ולכן ניסו להלשין את אחינו אלה לפקידי המקום כי היהודים בונים בתים בלי רשיון. ואולם המנוח ה׳ מויאל ידע לבטל את הקובלנה ולהמשיך הדבר עד כי נשתקע ולא נאמר עוד. אבל עתה, כשראו הערביים כי ידיהם לא תעשינה תושייה ויד היהודים רוממה, מהרו ועזבו את שנאתם לאחינו בגדרה, ויחיו עתה עמהם בשלום״. ״ע״ד [על דבר] מעמד הקולוניות באה״ק [ארץ הקודש]״, המליץ, 10,33 במאי 1886.

מצבן של שתי מושבות שבהן טיפל מויאל במסירות, היה קשה במיוחד: גדרה ויסוד המעלה. באחד השלבים הוא העלה רעיון ל״חילופי מתיישבים״ – אנשי גדרה יעברו צפונה ויתיישבו על האדמה הדשנה של הגליל, ואילו את יוצאי מזריץ בפולין – שהקימו את יסוד המעלה – הציע ליישב בפתח-תקווה, שם ישתלבו ללא קושי. את אדמות חובבי ציון בגדרה הציע למכור לאנשים פרטיים. הנחתו הייתה כי אדמות גדרה, הקרובות ליפו, ימשכו בעלי הון שיחפשו השקעה בטוחה למדי. נראה שחובבי ציון התעלמו מהצעה זו, ומכל מקום – היא לא הגיעה לידי מימוש.

גם משה סמילנסקי מתאר את הרעיון שהגה מויאל בניסיון לפתור את מצוקת מתיישבי גדרה: פינס ופינסקר, שתמך בו, רצו לבסס את מצבם של הביל״ויים בגדרה, לעומת ויסוצקי וחובבי ציון מביאליסטוק – שרצו להעבירם לפתח-תקווה ולפזרם בין האיכרים המנוסים שם, וכך לבטל את היישוב בגדרה. ״אברהם מויאל אשר חקר ולמד לדעת את מצב האיכרים והמושבות. שנתמכו אז על ידי חובבי ציון, ביקש פשרה. הוא אמר להעביר את הביל״ויים ליסוד המעלה ולקשור את גורלם של האנשים הטובים בגורלה של האדמה הטובה, ואת אנשי יסוד המעלה להעביר לפתח תקוה, לישב את חלקות האדמה הבלתי מיושבות, ואת אדמת גדרה הציע למכור לעולים בעלי רכוש, על מנת שיטעו כרמים״. אבל כשנודע דבר ההעברה המוצעת לבילו״יים, ״הודיעו למויאל נמרצות, שאת גדרה לא יעזבו, כי הם קשורים בה לחיים ולמוות. הוא הבין להם והסכים עמהם, הגן עליהם בכל כוחו ויתמסר לעבודתו בעדם בכל נפשו ומאודו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 78

 מויאל הותיר רושם עז על הגדרתים, שהתעצם עוד יותר לאחר מותו הפתאומי. עדות לכך יכולים לשמש דברים של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין שהוזכרו לעיל: ״עלינו להעיר פה, כי מאוד השתוממנו על תוקף עוז הכרת הטובה הפועם בחזקה בלבב צעירי אחינו בגדרה, אשר למקטנם ועד גדולם יזכירו עד היום ביראת הכבוד את שם המנוח מויאל ז״ל, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסתים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם״.

 סיכום מאוחר יותר הוא של חוקרת העלייה הראשונה, שולמית לסקוב, שכתבה: ״תרומתו העיקרית של אברהם מויאל לגדרה, בצד ציודה בסוסים, זרעים וחומרים להקלת מצוקת הדיור, הייתה מוסרית: הוא נטע במתיישבים את ההרגשה שמעריכים את פועלם, ולא מעט החזיקו הללו מעמד בתנאיהם הבלתי אפשריים בזכות הערכה זו״. ואותה חוקרת כתבה במקום אחר באותו נושא: ״תרומתו החשובה ביותר של מויאל [לגדרה], שהצליח לעודד את המתיישבים, לעורר בהם אמון ולנטוע בקרבם את ההרגשה כי ייעשה למענם כל שאך אפשר״.

 חיים חיסין, מראשוני הביל״ויים, ראה את פעילותו של מויאל לטובת גדרה בפרט ומושבות חובבי ציון בכלל, מזווית שונה: ״למרבה הצער קשה מאוד היה למצוא בין היהודים המקומיים, כלומר הספרדים, אדם שיהיה מוכן להתמסר לאינטרסים הרציניים של עמו מתוך אהבה והתעוררות פנימית. כאן אין העשירים נרתעים מלנצל את ההתיישבות ככל שאפשר… לכן יקר היה לנו על אחת כמה וכמה אברהם מויאל, היחיד בין הספרדים המקומיים, שהתעלה והבין לתנועת התחייה היהודית…״

עלילותיהם של ראשוני גדרה וסיועו של מויאל להם קיבלו גם ניסוח ספרותי לאחר שנים. הסופר ישראל זרחי(אביה של המשוררת נורית זרחי) פרסם ב־1946 את הספר ארץ לא זרועה על ראשיתה של גדרה. עמוד אחד הוא הקדיש למויאל: ״ביפו ישב אברהם מויאל, יהודי מעדת הספרדים שהיה עתה נאמנם של חובבי ציון. בידו הופקד הכסף בשביל גדרה והוא שדאג עתה לבניינה. מויאל ידע את עם הארץ וכל דרכי המזרח היו נהירים לו. איש זריז ופיקח, יודע מנהגי מסחר והוויות עולם, מסור בכל לבו לביל״ויים, שביקשו לבנות ביתם בשממת הדרום. שנים רבות לא נתן מויאל לבו על כבשונה של אומה [סודות העם], ראשו שקוע בעסקיו, מצליח במסחרו ורואה עולמו בחייו, אך כשבאו אותם אחים רחוקים מארץ רוסיה נתעוררה דעתו על רעיון ישוב ארץ ישראל ונפקחו עיניו לראות שממונה של הארץ וגורלו של עמו השסוע ומבוהל כשה פזורה לכל רוח. עתה נסער לבו לעבודת התחיה וכל חייו היה מוסר מנפשו בשביל להקל סבלותיהם של השבים לגבולם והיה מדריכם בעצה טובה ומורה אותם מנהג הארץ במקומותיהם החדשים״.

זירה נוספת שבה פעל מויאל הייתה פתח-תקווה. מושבה זו זכתה למעמד מיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל: היא הייתה המושבה הראשונה שהוקמה, עוד לפני תחילת העלייה הראשונה. פתח-תקווה נוסדה בט״ו אב תרל״ח (יולי 1878) על ידי קבוצה של יהודים ירושלמים, שמאסה נפשם בחיי ה״חלוקה״ וביקשה לחדש את ישיבת העם על אדמתו, כפי שהיה בימי הקדם, לפני היציאה לגלות.

עורך העיתון הירושלמי יהודה וירושלים, יואל משה סלומון, שהיה אחד היוזמים להקמת מושבה יהודית ראשונה בארץ, כתב בעיתונו בערב ראש השנה תרל״ח: ״בלב מלא תקוה נפרד מעל שנת תרל״ז, בתקותנו כי היא האחרונה אשר דבר ישוב ארץ ישראל היה אך בעולם המחשבה והדבור, ובעינים נשואות למרום נברך את שנתנו החדשה הנצבת למולנו, כי תהיה ראשונה לתוצאות הדבר הגדול הזה אל עולם המעשה״.

ואכן, לאחר כחצי שנה סגר סלומון את עיתונו, בעת שהתכונן עם חבריו להקים את פתח-תקווה, וכך כתב: ״הנני עוזב את מלאכת עריכת מכתב-העת [עיתון – בעברית של המאה ה-19] יהודה וירושלים, וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים״.

ההתחלה נראתה מבטיחה ובחנוכה של שנת תרל״ט(דצמבר 1878) חגגו המתיישבים ברוב עם את חנוכת יישובם והזמינו את תושבי יפו להשתתף בשמחתם. הרב הישיש והחולה של קהילת יפו, ר' יהודה הלוי מראגוזה, ניסח מכתב ברכה, שאותו מסר בידי משלחת, שכללה את אהרן שלוש, את חיים אמזלג ואת שני האחים לבית מויאל – יוסף ואברהם. כך קרה שאברהם מויאל בן ה-28, סוחר ואיש כספים מצליח מיפו, שלאחר שנים אחדות יהיה אחראי לפתח-תקווה מטעם חובבי ציון, זכה להיות נוכח בטקס החנוכה המכונן של המושבה הראשונה בארץ ישראל. ההמשך, כפי שנכתב בראשיתו של פרק זה, היה מתסכל. הקשיים והאכזבות הביאו לכך שהניסיון ההתיישבותי החלוצי הזה דעך לאחר שלוש שנים. ראשוני פתח-תקווה לא עמדו בלחץ מחלת הקדחת וההתנפלויות להם – ושבו לירושלים. כך קרה שכאשר הגיעו חלוצי העלייה הראשונה ב־1882, ומיד לאחריהם חברי תנועת ביל״ו, הם סברו שהוטל עליהם להקים את המושבה הראשונה, שכן פתח-תקווה לא הייתה קיימת באותה עת. אולם ראשוני פתח-תקווה – יואל משה סלומון, האב אליעזר ובניו יהודה ושמואל ראב, דוד גוטמן, יהושע שטמפר, זרח ברנט וחבריהם – לא ויתרו. ב-1883 הם החלו לחזור למושבתם.

לפי שעה לא בדיוק אליה, אלא לאדמתם, בעודם מקימים יישוב זמני סמוך לכפר הערבי יהודיה (בתחומי סביון של ימינו). ליישובם קראו יהודית, ומויאל נקרא לסייע גם לו. אל המייסדים הראשונים הצטרפו חובבי ציון שבאו מביאליסטוק שבפולין ב-1883. ביהודית זו, שנחשבה תחילה למושבה חדשה בארץ ישראל שתקום לצד פתח-תקווה, חלה הרעה במצב, דווקא משום שפתח-תקווה הלכה והתאוששה, וראשוניה – אלה שהתגוררו ביהודית – החלו לנטשה. מויאל שלח משלחת של שלושה אנשים לבדוק את המצב. היא כללה את מזכירו אלעזר רוקח, את זרח ברנט, מראשוני פתח־תקווה ואת אחיו הצעיר שלום מויאל, שאף הוא כשאר אחיו היה סוחר ביפו ומפעם לפעם סייע לאחיו אברהם בפעילותו הציבורית בשליחות חובבי ציון.

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 81

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

כך קרה, שעל מויאל הוטל לטפל בשתי מושבות – פתח-תקווה ויהודית – אך תוך תקופה קצרה עיקר פעילותו היה בפתח-תקווה המתחדשת, אלא שביהודית היה ״פלונטר״ של ממש, כפי שכתבה חנה רם: ״הבתים שם נבנו ללא רישיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשיממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקווה מדי בוקר וערב, כמהלך שעה וחצי. נוסף על כך רכש פינס עבור המתיישבים חלקות אדמה, ׳הרבע׳, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במיסים ובארנונות, על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרישיון על אדמת פתח- תקווה פג והיה צורך בחידושו״.

מויאל גויס שוב ושוב כדי ״להחליק״ את החיכוכים עם השלטון הטורקי. שינוי החל לחול במצבן של פתח-תקווה ויהודית לאחר שביקר בהן ק״ז ויסוצקי, זמן קצר לאחר הגיעו לארץ. הוא ביקר תחילה ביהודית, ולאחר מכן נסע לפתח-תקווה והתקבל שם בכבוד מלכים על ידי המתיישבים. בתו בת ה-10 של הרב אליעזר לייב פרומקין, מראשוני המושבה, קראה שיר לכבוד האורח, בעברית:

שושנת ציון

שושנת ציון, רכה וענוגה

תקדם פניך, גבור אורח!

אדמת קֹדֶש בשושנים סוגה

תפרוש כנפיה: בואה צולֵחַ.

פה אמך לעיניך,

אל תאמר כי זקנה

פה אחיך, ידידיך

אל תאמר כי נושנה.

במקביל לביקורו של ויסוצקי בפתח־תקווה פקד אותה גם הרב הרמן אדלר, ראש הרבנים האשכנזים בבריטניה, ושני האישים הבטיחו למושבה לסייע לה בשיקומה.

ויסוצקי העמיד לרשות פתח-תקווה סכום כסף גדול שהגיע אליו מנאמנו של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, תוך כדי ביקורו בארץ. ב-14 ביוני 1885 כתב לפינסקר במילים נרגשות במיוחד: ״אדוני! יום גדול הוא לי היום, יום לזכרון אחשבהו ועד נצח לא אשכחהו. היום לפנות ערב בא אלי הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל ויביא אלי דיפישה [מברק] מהגביר הנכבד אוהב עמו מיכאל ארלנגר, בה הוא מצוה על ה׳ מויאל לתת לאורדר שלי [לפקודתי] סך של שלושים אלף פרנק… בשמעי את הבשורה יוצאת מפי ה׳ מויאל, כי רִחם הברון על פתח תקוה ויפקדנה… עתה יעלה אי״ה להושיעם ישועה אמיתית״.

בדיעבד התברר שנפלה טעות, והכסף הגיע אמנם מארלנגר, נאמן הברון, אך הועבר אליו על ידי חובבי ציון, כך שוויסוצקי קיבל בעצם סיוע מאנשיו שלו. עם זאת, אפשר היה לגשת לפעולות פיתוח בשלוש מושבות חובבי ציון – ובמיוחד בפתח־תקווה. ואמנם, מויאל שמונה על ידי ויסוצקי לעמוד בראש פעולות חובבי ציון בארץ, ראה את תפקידו העיקרי בסיוע לפתח-תקווה. בראייה מרחוק סיכמה שולמית לסקוב, חוקרת העלייה הראשונה, את הישגיו העיקריים של מויאל במושבה זו: ״הוא עשה שם גדולות. בימי כהונתו נבנו בה בכספי חובבי ציון עשרים בתים ושלוש עשרה רפתות, נטעו עצים ונקנו בהמות, והיישוב העלוב לבש צורה של כפר. מויאל הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך והצעתו התקבלה. כן המליץ בחום שאם יתעורר הצורך להעסיק פועלים, יהיו אלה פועלים יהודים ככל האפשר, וגם הצעה זו נתקבלה על ידי ההנהגה״.

מויאל היה הראשון, ואולי אחד הראשונים, שהקדיש תשומת לב לניתוח סוציולוגי של ראשוני פתח־תקווה והבחין בשוני שלה בהשוואה למושבות האחרות. כולן נבנו מלכתחילה על בסיס של מוצא משותף. כך, מייסדי ראשון־לציון וגדרה היו עולים מרוסיה, ראשוני ראש פינה וזכרון־יעקב הגיעו מרומניה, בני עקרון עלו ארצה מרוסיה הלבנה, ואילו מייסדי יסוד המעלה באו מפולין. לא כך בפתח-תקווה.

ג׳ קרסל כתב על מויאל בספר שהופיע לכבוד חג ה-75 של ״אם המושבות״: ״מויאל נתקל, אולי בפעם הראשונה, בקיבוץ גלויות בזעיר אנפין בפתח־תקווה. המושבה הייתה מורכבת מאנשים יוצאי גלויות שונות, בעלות תכונות והרגלים שונים זה מזה תכלית שינוי״. מויאל, שהרבה לסייע למתיישבים, לא חסך מהם גם את ביקורתו. לדעתו, ״כל אחד מהם בנה חומת כינע [חומת סין] סביב תועלתו וטובת עצמו, ולא יביט, אף לא ירצה לדעת אם טובתו הפרטית תזיק לפעמים לדברים כלליים״.

לגבי מוצאם של הפתח-תקוואים, כתב מויאל לפינסקר: ״זה מרוסיה ומליטא והשני מדרום רוסיה, השלישי מאוסטריה והרביעי מירושלים. זה מבולגריה והשני מהונגריה. ייתכן״, כתב עוד מויאל, ״שהסיבה לאגואיזם של המתיישבים נעוצה בחששם מפני כישלון נוסף, לאחר שנכשלו פעם אחת בהקמת מושבתם, ועזבו. וגם בעת שבאו חובבי ציון לעזרתם חשבו בנפשם כי עזרתם היא עזרה עוברת, וכי לא לאורך ימים יתקיימו חובבי ציון, כאשר אמר בפני אחד מהטובים שבהם, ׳כי אני יודע ברור אשר חובבי ציון לא יתקיימו אפילו שנה אחת, ולכן צוויתי לכל מכירי בפתח תקוה, כי כל אחד ואחד מהם ישתדל לחטוף מכל הבא בידו״׳.

בסיום מכתבו לפינסקר לא הסתיר מויאל, בכל זאת, את תחושתו, שהוא משתתף במפעל חשוב: ״במשך זמן קצר עלה בידי להקים מושבה גדולה כזאת״.

בעוד שחובבי ציון ברוסיה ראו בסיועם למושבות החדשות ״תמיכה״, ראה מויאל את הדברים ברוח שונה. לדעתו לא היה מדובר בתמיכה, אלא בהשקעה לטווח ארוך – כזו שתעלה את פתח-תקווה ואת המושבות האחרות על מסלול של בנייה ושל התקדמות. במכתב לפינסקר מספטמבר 1885 הסביר מויאל עד כמה קשה מצבם של בני פתח-תקווה: ״אדוני יכול להבין שגם בפתח תקוה יש נצרכים במלוא מובן המלה. ומה נעשה עמהם? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והיא בקראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם תמיכה. לא אדוני, פתח תקוה דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות״.

בעת שהגיע ויסוצקי לביקורו הראשון בפתח־תקווה – המשיך מויאל – מצא ״בתי עץ נרקבים״ וקולוניסטים מיואשים. הוטל עליו, על ויסוצקי, להתחיל את הקמת המושבה מבראשית, ו״עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו להעמידו על הקרקע ולעשותה לאכר״. בהמשך מכתבו חזר לנושא התמיכה והביעה תמיהה: ״מדוע מהתכתובת הענפה של חובבי ציון במזרח אירופה עולה כי הם הרבו לעסוק בקשייהן של המושבות הראשונות בכלל ושל פתח־תקווה בפרט. ויסוצקי, שעל ביקורו בארץ מסופר בפרק הבא, המשיך לעקוב מרחוק אחר הנעשה, וגורלה של פתח־תקווה נגע ללבו במיוחד. בהקשר זה הוא חזר ושיבח את מויאל: ״לדאבון לבבי נעור הפחה [מושל ירושלים רעוף פאשא]… ונתן צו על הקיימקאם המושל פה [ביפו] להתחקות על מעשי היהודים בפתח תקוה והקיימקאם שלח לשם את השר הממונה על ענייני הבנינים ביפו וסביבותיה, והשר הזה כתב בספר את כל הבנינים, אחד מהם לא נעדר, וכה החמיר השר הזה בנתינת הרפורט, עד אשר פחדנו פחד גדול, אולי מסתער הפחה להרוס את כל הבנינים. אבל בחמלת ה׳ ובעמל ה׳ מויאל, אשר לא נח ולא שקט ובדי עמל עצה ותחבולה(בלי כסף, כי עתה לא יועיל כל הון), עלה בידו לקנות את לב השר הזה ובשובו המתיק את מדת הדין אשר מתח עלינו ברפורט שלו וכתב דברים קרים [מתונים]. וגם על הקיימקאם פעל ה׳ מויאל, כי גם הוא לא יוסף גפרית ברפורט שלו אשר ישלח אל הפחה״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 86

מויאל ממש ״הפציץ״ את קרן ״מזכרת משה״ ואת הנהגת חובבי ציון בתביעות להגביר את סיוען למושבות בארץ ישראל, ובראש וראשונה לפתח־תקווה. הוא ביקש – בעצם דרש – לא לשים לב לסיכומים מתקופת ביקורו של ויסוצקי, מכיוון ש״אין בכה הקומץ הזה להשביע. מעתה תשימו לב לסכום יותר רב וכן תואילו אפוא לחשוב בדבר שלוח איזה סכום הגון לטובת המושבות״. על הדרוש לפתח-תקווה כתב: ״המושב הזה לא ידרוש רק תמיכה כי אם יסוד חדש מהמסד עד הטפחות. כל בית עולה למחיר אלף פרנק(עד היום נבנו מכסף חובבי ציון 15 בתים), והננו מוכרחים למלא חסרוניהם עד אשר יעלה בידם לחיות מעבודתם״. מקבלי הדיווחים של מויאל לא הסתירו את התפעלותם מהתנופה שהכניס: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים… בפתח תקווה נבנו ששה עשר בתים, המושב כלו פשט צורתו הראשונה וילבש מעטה גיל: סוסים ופרדים, כלי מחרשה וזרע השדה נקנו בעד העובדים היוצאים לפעלם בשדה ברוח נכון. כאשר חזינו מראש, כן היה. התרחבות הישוב הועילה להבראת האוויר והקדחת עוד לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זאת, ובשנה הבאה, כאשר עצי הקאליפטוס [אקליפטוס] אשר יטעו אותם עתה, יגדלו, יתהפך האוויר… מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לעובדים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים. ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי, ועמלו לא שב ריקם״.

מנתונים סטטיסטיים על פתח־תקווה שהתפרסמו כשנה לאחר מותו של מויאל, עולה כי בנוסף לכל האמור לעיל בנה בריכת מים ומקווה בתפקידו כנציג חובבי ציון. ברשימת ״בנינים וחפצים הנמצאים בפתח תקווה השייכים להקאלאניע בכללה״ וערכם בפרנקים נמצאים: ״ברכה להמשיך [למשוך] אליה מי הבאר, נבנתה על ידי נדבת חובבי ציון בהנהגת מויאל ז״ל״ בשווי של 1,000 פרנק, וכן ״בית למקווה בנוי מאבנים גגו מרעפים, נדבת חובבי ציון על ידי מויאל ז״ל״, בשווי של 1,350 פרנק.

מויאל היה מעורב גם בשגרה, בפרטים הקטנים שבחיי מתיישבי פתח-תקווה. מעידים על כך הדברים הבאים שמספר דב חביב־לובמן, מאנשי ראשון־לציון שבשנותיו הראשונות בארץ היה ממתיישבי פתח-תקווה: ״כשנעשיתי, מיד בבואי לארץ, לאיכר בעל חלקת אדמה בפתח תקוה והייתי זקוק לסוס לחרישה, זכיתי שבא־כוח חובבי ציון ר׳ אברהם מויאל, ששכב אז על ערש דווי, היה ה׳מבין׳ – בהביטו מבעד לחלון על הסוס, שצווה לקנות בשבילי, סוס צעיר, יפה, אציל ואמוץ, וכך נקרא הסוס בשם ׳אמוץ״׳.״

וכרגיל בארץ ישראל של הימים ההם, חלק ניכר מזמנו נדרש מויאל להקדיש למערכת היחסים הסבוכה עם השלטון העות׳מאני. לא תהא זאת טעות לקבוע שהוא היה ״מתיר פלונטרים״ מקצועי ומיומן, ודומה ששום מכשול לא עמד בפניו בתחום הזה. להלן אחד מתיאוריו, במכתב לפינסקר: ״כנחש לטש הפחה [מושל ירושלים] לשונו על פתח תקוה בעת שנודע לו, כי הוקמו בתוכה בתים רבים לתלפיות ומערכת מבקרים(קאמיסיאן) אחרי מערכת שלח להעיד בנו, כי לא נזיד [נפעל רע לדעתו] לבנות הלאה, וגם הושיב אחר כך אנשי חיל בפתח תקוה לשמור את אחינו לבל יבנו, אבל כל עמלו נשאר מעל, כי ברוך השם בנינו גם בעת ישבו בני החיל וכן נבנה גם עתה אם כי איש חיל יושב שם, וכבר נקראו אחינו למשפט הממשלה פה עבור עברם את מצוות המלך. אבל ברוך השם גם לזה מצאנו עצות, והפחה יודע את כל זאת ויודע גם כן כי הנעשה אין להשיב, והעצה שהצילה את יהודית היא היא אשר תושיענו גם בפתח תקוה״.

ב״עצה שהצילה את יהודית״, מושבת הבת של פתח-תקווה ליד הכפר הערבי יהודיה, התכוון מויאל לגזרה שגזרו השלטונות להרוס את הבתים שנבנו, והוא ואחרים סובבו את הדברים כך שהבתים נשארו על כנם: ״הפחה נטה להכחיד את יהודית מהיות מושבה ולהשים את נויה. אבל אחינו לא טמנו את ידיהם בצלחת, ועל ידי הצירים [הקונסולים] של אשכנז [גרמניה] ואוסטריה, היושבים בקושטא [איסטנבול] שהמייסדים חוסים בצלם, השתדלו למנוע את ממשלת תוגרמה [טורקיה] לעוות משפט. הצירים האלה חזקו דבריהם על הממשלה, עד כי הבטיחה להם לבלי להזיז אף אבן אחת ממקומה״.

במסגרת המאמץ לשמור על הרכוש היהודי עשה מויאל מאמצים לא לאבד שום חלקה שנרכשה על ידי יהודי בארץ ישראל. לילינבלום מצטט מתוך מכתב שקיבל ממויאל, שבו הוא מבקש שבעלי קרקעות בפתח-תקווה המתגוררים בחו״ל, ישלחו את מסיהם לארץ בטרם תופקע הקרקע על ידי השלטונות. ״ישנו חוק אחד אשר כל בעל אחוזה שאינו משלם מס אדמתו(ורקו) משך חמש שנים רצופות, אבד זכותו שיש לו על אחוזתו, והאחוזה נכנסת לרשות הממשלה. והנה אחינו בפתח תקוה, כאלה היושבים פה – מלבד מעטים – וכאלה מחוץ לארץ, שיש להם אחוזות בפתח תקוה, לא שלמו זה כארבע שנים וחצי אף פרוטה מהמס, וכבר החל הפחה לנעוץ ציפורניו בהפצע הזה… ובעל כורחו יאלץ להשתמש בהחוק הידוע אשר כל מפקיעי מסים יאבדו זכותם בהקרקע״.

מויאל זכה בדרך כלל ל״עיתונות טובה״ על פועלו ותרומתו לפיתוח המושבות החדשות בארץ. אך לא תמיד הוא זכה רק לשבחים. אחד ממבקריו היה זרח ברנט, ממייסדי המושבה פתח־תקווה, שפעל תוך שיתוף פעולה עם מויאל, אך במכתב ששיגר לפינסקר בתחילת דצמבר 1885, לא הסתיר את ביקורתו עליו. מצבה של המושבה קשה, ובכך אשם במידה לא מבוטלת מויאל, שבשל מחלתו אינו מגיע כלל אל המושבה, אלא שולח את מזכירו במקומו – והלה אינו מבין דבר. ברנט הציע שעד שיבריא מויאל ימונה מנהל מקווה ישראל הירש במקומו.

ברנט ציין כי פנה כמה פעמים אל מויאל, ושטח בפניו את טענותיו לגבי מצבם הקשה של האיכרים, אך לא נענה. למרות שהחורף כבר החל, לא נעשו הכנות לעונה החקלאית הנמצאת כבר בעיצומה, והרי ״תכלית כל מגמתנו ותקוות האנשים הבאים עד הלום היא עבודת האדמה״.

ברנט העיד על עצמו כי לא רצה בתפקיד ניהולי במושבה, והוא שלם עם בחירתו של מויאל: ״רחקתי מבקשת הכבוד והשררה, ועל-כן נערתי חוצני לקחת כסף תועפות תחת ידי מכבוד ציר אמונים הרק״ז ויסוצקי הי״ו ובלב שלם ונפש חפצה הסכמתי לבחור בהאדון אברהם מויאל הי״ו לסוכן כללי על קופת המעות הבאות אל הקודש פנימה, ואך את נחלת פתח־תקווה לבדה, אשר גם אני נמניתי בין מייסדיה הראשונים, ולכן ידעתי עם כל מחסוריה וצרכיה אמרתי להשגיח עליה לתועלת הישוב, ולא למען קבלת פרס או כבוד ותהילה…״

ברנט התלונן שוב ושוב על מצבה הקשה של פתח-תקווה ועל כך שבוטלה הגעתו של שליח חובבי ציון, יוסף סטרבולסקי. בתארו את המתרחש בה, קבל שרוקח פועל בה שלא כהלכה במקום מויאל החולה: ״אך עתה, כיום, לפני החרישה קנה בהמות דקות בשר ורעות מראה, אשר לא יוכלו למשוך בעול. מספוא אין, זריעה יקנה כעת במחיר יקר ונורא, ואין זרע לעשרים משפחות, ולחמש עשרה מהם גם אין עבודה, ועניין הנטיעות לזכך האוויר [נטיעת עצי אקליפטוס] וגם כרמי גפן ועצי פרי לא יעלה על לב גבר. האדון בעצמו [מויאל] לא בא פעם על הנחלה לראות בעיניו ולהתבונן בשכלו על כל מחסוריה, כי איש ידוע חולי הוא וגם בעל עסקים רבים ושונים, ואין נפשו להזדקק להם בעצמו כי אם כל הדחיות וההבטחות הכל על ידי סופרו ועוזרו הרוקח הידוע [אלעזר רוקח]… בדברים כאלה מוכרח להיות איש מוכשר ונבון דבר כהדירקטור הירש ולא סופר ליטראטורי [ספרותי] כרוקח… והאיש המוכשר צריך לבלות כל עתו על הקולוניה. ולכן שמחנו לקראת בוא הא׳ סטרבולסקי בשמענו שהוא איש נבון ומבין ענין וגם אוהב עמו וחובב ארצו, ואיש כמוהו נצרך למטרתנו. אבל עתה, שבושש האיש ההוא מלבוא פה, וגם מחלת מויאל הולכת וקשה מיום ליום, וגם צעקת האיכרים עלו למעלה ראש, אמרתי, לא אחשה הפעם… וניועץ יחד איך להקדים פני הרעה. כפי ראות עיני נצרך לבקש את פני ה׳ מויאל שימסור משמרתו על זמן מועט – עד אשר יתרפא ממחלתו – להדירקטור הירש״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 89

כתגובה למכתבו זה של ברנט ואולי למכתבי תלונה נוספים ניסח פינסקר את תשובתו הבאה למויאל. וכך כתב בלשון זהירה: ״קיבלתי מכתבים, שלפי דעתי איני רשאי להעלים ממך את תוכנם. מובן מאליו, שגילוי לב זה, שלא הייתי מזכה בו אחר, נובע מן ההוקרה הכנה ומן האמון המלא שאני רוחש לך.

״אך זה קיבלתי עידוד מה ממכתביך ומעדות המתיישבים על שגשוגה של פתח-תקוה, והנה באו להעציב את רוחי מכתבים המתארים תמונה אחרת לגמרי של מצב הענינים במושבה זו. המכתבים מציינים לשבח את מסירותך ואת רצונך הטוב, ועם זאת מתלוננים על מעשי מזכירך, המנצל את מחלתך לרעת המתיישבים.

״בכל התלונות האלה יש בוודאי הרבה הגזמה וחוסר הגינות. אבל בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, כמוך כמוני עלינו להתחשב בדעת הקהל. כדי להניח דעה זו השתדל נא אל נכון לנקוט אמצעים נאותים. אשר לי, יקשה עלי לעוץ לך עצות מרחוק. אך הואיל ומר סטרבולסקי חסר לנו [במשמעות שלא הגיע לארץ ישראל], שמא יותר לי להציע לשיקולך אמצעי נוסף, והוא, שתואיל לצרף אליך אדם נוסף, אשר יש לו מידה מסוימת של סמכות, והמסוגל לייצג אותך לעת מחלתך, כמו למשל האדון המנהל הירש. ידוע לי היטב, שמוטלות עליו חובות משלו ושהוא אף סירב להצטרף כחבר לועד שהרכיב מר ויסוצקי, אבל אולי תצליח אתה במקום שהלה נכשל. לבד ממר הירש אינני מכיר לצערי אדם, שראוי להציב לצדך. שמא מכיר אתה אדם כזה?״

מדברים אלה עולה, שפינסקר קיבל את עצתו של ברנט ליטול ממויאל החולה חלק מסמכויותיו ולהעבירן לאדם אחר, למשל שמואל הירש. פינסקר גם לא יכול היה להתעלם מהתלונות החוזרות ונשנות שהופנו לעבר מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח: ״צעד אחר יכול להיות אולי החלפת מזכירך הנוכחי באחר, כגון מר בן־יהודה או מר לובמן וכדומה. ואם אינך יכול לוותר עליו כמזכיר, הרשות בידך להשאירו בתפקיד זה, מבלי לתת לו תעסוקה אחרת. אבל השג לך מנהל ישר, בקי היטב בתנאי המקום, אשר ידע להבחין בין הנצרכים האמיתיים לבין אלה שאינם זקוקים לעזרתנו״.

פינסקר סיים את מכתבו בשורות הבאות: ״הדברים שכתבתי לך נובעים כמובן מן הדאגות המשותפות לך ולי, שאני רשאי לגלותן לך בלבד. עזור לי, אדוני היקר, להיחלץ ממבוי סתום זה שאנו נתונים בו עכשיו ולשכך את התרעומת אשר אתה, כאדם ללא צדיה [זדון, מזימה], תראה כמוצדקת״.

רצה הגורל ועצתו של פינסקר לצרף אל מויאל את הירש, שייצג אותו בעת מחלתו, נתמלאה מהר מן הצפוי…

ועם כל זאת, בפרסום בן הזמן אפשר למצוא סיכום חיובי ביותר לפועלו של מויאל בפתח- תקווה: ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה את פ״ת לפני שנה ויראה היום – ישתומם. כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפהפיה… במקום שרידי מפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, מתנוססים בתים נאים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופה, והמון אכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה…״

מפתח-תקווה במרכז הארץ נצפין אל יסוד המעלה שבגליל העליון, אף היא אחת מ״שבע המופלאות״, המושבות הראשונות שהוקמו בשנתיים הראשונות של העלייה הראשונה. יסוד המעלה גם נמנתה עם שלוש המושבות שהיו בטיפול חובבי ציון (בשאר הארבע תמך הברון רוטשילד). מייסדיה היו חברי האגודה ״נחלת שדה וכרם״ מפולין, שליח של האגודה, לייב רובין, סייר בארץ וכשהגיע לימת החולה נשבה בקסם הירק והמים הרבים, שהזכירו לו את נוף ילדותו. הוא כתב לחבריו על כך והציע שישלחו איש נוסף, כדי להיות בטוחים שזו הקנייה הטובה ביותר. פישל סלומון הגיע, סייר עם עמיתו את השטח ואת התפעלותו ביטא במילים: ״כשירדתי מעל הפרד ורגלי עמדו על הקרקע המוצקה של פינת פלאים זו – מיד שמעתי בת קול מלמעלה: המקום הזה מיועד לכם. השתטחתי על פני הקרקע ונשקתיה בדחילו ורחימו״.

בקיץ 1884 עלו המתיישבים הראשונים על הקרקע. השלטון הטורקי סירב לתת להם רישיון ־לבנות בתים, וכשש שנים התגוררו החלוצים ברפת גדולה, יחד עם המקנה, או במבנים זמניים מקני סוף בדומה לבדווים השכנים.

אדמת יסוד המעלה נרכשה לראשונה בשנת 1872 משבט בדואי בידי משפחת עבו מצפת. ראש המשפחה, ר׳ שמואל עבו, היה סגן קונסול צרפת בצפון הארץ, והשפעתו הייתה רבה ביותר. לאחר אחת עשרה שנה רכשו את השטח חברי אגודת ״נחלת שדה וכרם״ ממזריץ שבפולין.

מייסדי יסוד המעלה היו יהודים טובים, סוחרים, מלמדים ובעלי מלאכה, חסרי כל ניסיון חקלאי. הם התחילו את עבודתם בהתלהבות ובדבקות. בסביבה התגוררו בדואים שהפילו את חיתתם על כל סביבותיהם. בימות הגשמים לא היה אפשר להגיע אל יסוד המעלה בשל רפש טובעני ומים בערוצים. ביצות החולה הסמוכות גרמו קדחת, וזו התישה את כוחותיהם של הראשונים וגם הפילה בהם חללים. למרות הכול לא תקף אותם הייאוש, והם חיזקו את יישובם הצעיר.

כשהחלה תנועת חובבי ציון לטפל ביסוד המעלה, גילו אנשיה שהמצב במקום הוא על גבול הייאוש. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה והסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את י״מ פינס ליסוד המעלה להסדיר את הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליוני-זהב (5,000 פרנק], אסר עליו ויסוצקי לסיים את העניין.

אברהם מויאל, כדרכו, לא נטה לוותר. תחילה ניסה להסדיר את עניין הבעלות באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר(יעקב חי עבו) שימש כסגנו, בלי שהדבר יעלה לחובבי ציון בתשלום נוסף. כשלא הצליח, נאלץ לבקש מ״מזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשוחד במשרדי הטאבו ולבעל האדמה כדי לגשת לבניין הבתים. אך בשל התנגדותו של ויסוצקי ואוזלת היד של חובבי ציון בחילוץ שתי המושבות, גדרה ויסוד המעלה ממצוקתן, הגו ויסוצקי ומויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח-תקווה, כדי שלא יצטרכו להתחיל הכול מחדש.

את הגיון הצעתו הסביר מויאל במכתב לפינסקר. הוא שלח ליסוד המעלה שליח, דניאל ברוך שמו, בן משפחה ותיקה ביפו, שיבדוק את המצב במושבה. מסקנותיו היו קשות. ״לדאבון לבי מצאתי את דבריו נכונים בנוגע לקולוניסטים הנוכחיים ביסוד המעלה. אלה אינם מסוגלים לעבודה, אין להם הכשרה ולא רצון וכלום (מלבד אחד שרשמתי שמו) וגם זקנים הנם… וכסף לא יוציא אותם למרחב. אדמתם משובחת מאד מאד ואין דוגמתה בכל אדמת ארץ הקודש״. וכאן הגיע מויאל לעיקר: ״העמקתי לחקור את כל אשר נוכל לעשות בעניין הזה. והנה רבות מחשבות עלו בלבי ובתכון עלה רעיון חדש, אשר בראשית חשבתי להסתירו, אבל עצור במילים לא אוכל… אדמת יסוד המעלה אשר על מים רבים וטובים נוסדה דורשת אנשים בעלי כשרון ובעלי רוח, כי אז תוכל להיות מאושרה ועובדיה צלחים. לו היה הדבר בידי, כי אז הושבתי את הביל״ויים ביסוד המעלה ואת אלה מיסוד המעלה העתקתי לפתח תקוה״. אלא שאנשי יסוד המעלה, כמו הגדרתים לפניהם, דחו את ההצעה. הם הודיעו בלשון חד־משמעית: ״אף אם נדע שנמות פה מרעב, לא נצא מפה״. הנושא הזה שוב לא הועלה.

גם קלויזנר מתאר את הקושי שהתעורר במושבה: במהלך המו״מ על השגת רישיון בנייה נדרש ויסוצקי לשלם 250 נפוליונים. הוא התייעץ עם מויאל שאמר ״כי אם פינס ימציא לו את החוזה בין עבו ובין אנשי יסוד המעלה, יכריח את עבו על ידי הקונסול הצרפתי הכללי בבירות לתת את שטרי המקנה״. אך מאוחר יותר התברר כי על פי נוסח החוזה פג תוקפה של הבעלות, ועבו יכול לדרוש סכום כרצונו. נראה שבעל הקרקע, יעקב חי עבו, לא הסכים לבצע את רישום הבעלות על הקרקע ללא תשלום. אך ויסוצקי סירב בתוקף לדבר.

על הניסיונות להסדרת ענייני יסוד המעלה אפשר ללמוד מדבריו של מאיר טויבנהויז שהתפרסמו בהמליץ, כשישה חודשים לאחר מות מויאל: ״אנשי יסוד המעלה ברעה גדולה נתונים המה וכל אשר להם עם כל עמלם יחד. תוחלתם נכזבה ותקוותם הייתה למפח נפש; כמעט שהישועה קרובה להם ועד ארגיעה הייתה כלא היה. כשלוש שנים ישבעו נדודים עמל ותלאה עד אין קץ… והאדון מויאל ז״ל ציוה להפקיד שהושיב להם כי ישתדל לקחת להם מאת הממשלה ספרי המקנה על אדמתם, פתאם מת ה׳ מויאל ופקודתו בטלה ועזרתם חדלה וישבר לבם בקרבם; ותבוא להם הבשורה כי לא ידאגו כלל וכל מחסורם יקבלו מהיום ע״י הדירקטור הירש – וישובו ויחיו״. אולם השמחה הייתה קצרה, ולאחר זמן קצר הם קיבלו הודעה מהנהגת חובבי ציון, כי שוב לא יוכלו החובבים לסייע להם. אלא שעתה לא היה לצדם מויאל, שללא ספק היה נאבק למענם. למזלם, בשנה שלאחר מכן לקח הברון רוטשילד את יסוד המעלה תחת חסותו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 93

^{לסיום פרק זה יסופר על שתי יוזמות של אברהם מויאל, בעיר וגם בכפר. הראשונה רק החלה לקרום עור וגידים, ואילו השנייה הייתה ונותרה בגדר מיתוס.}

^{מויאל חיפש כל העת דרכים להרחיב ולחזק את היישוב היהודי החדש בארץ ישראל. בשיחות שהיו לו עם ויסוצקי, בעת ביקורו הממושך בארץ עלתה הסוגיה שעוד תעסיק רבות את ראשי היישוב: נכון שעדיפה התיישבות חקלאית על פני התיישבות עירונית, אולם העובדות מדברות בעד עצמן – במגזר החקלאי אפשר ליישב רק עשרות או מאות משפחות, בעוד שביישובים העירוניים אפשרויות הקליטה כמעט אינן מוגבלות. יפו, הערבית ברובה, אך עם יישוב יהודי גדל והולך, קלטה ובוודאי תקלוט עוד רבים מבין עולי העלייה הראשונה. יתר על כן, אוכלוסייתה היהודית השתנתה והלכה, ואל יוצאי ארצות המגרב והבלקן – שהיוו את רוב הקהילה זה עשרות שנים – הצטרפו מאז שנות ה־70, ובמיוחד במהלך שנות ה~80 עם גבור גל העלייה הראשונה, מאות ולאחר מכן אף אלפי יהודים ״אשכנזים״, שהתקבלו ברצון על ידי הוותיקים ה״ספרדים״. פרופ׳ רות קרק מציינת בספרה המקיף על יפו כי בעוד שעד 1882 היה מספר האשכנזים בעיר מועט, ב־1891 התקבלה תמונה שונה לגמרי: 1,600 אשכנזים ו-1,100 ספרדים ומערביים.145 נושא שינוי הפריסה היהודית בערי הארץ העסיק רבות את ראשי היישוב היהודי החדש, ויותר ויותר התחזקה הדעה שיפו לא תוכל עוד לקלוט רבים, ומן הראוי להפנות את תשומת הלב לערים אחרות, דוגמת לוד, רמלה, עזה, שכם ועוד.}

^{במפגש שכינס ויסוצקי ב-17 במאי 1885 עם ראשי היישוב היהודי(וראו עמ׳ 101 בספר זה), העלו כמה מהדוברים אפשרות זו. ד״ר הרצברג מירושלים הציע לחובבי ציון לסייע לבעלי מלאכה, לא לחקלאים, להתיישב ב״שאר הערים אשר בארץ הקדושה, כמו שכם, עין גנים [ג׳נין], סאלט [בעבר הירדן], רמלה, לוד, עזה וכו״׳. יחיאל מיכל פינס הסכים עמו: ״מטרת חובבי ציון צריכה להיות בעיקרה מכוונה לטובת המקום, היינו להרים הישוב בארץ ישראל ולא להיות מצומצמת בעזרה אשר תושיט לאנשים הדורשים עזרה, כי אם להתפשט על כל הארץ, היינו להרבות הישוב בכל המקומות והערים של ארץ ישראל״. בהמשך הדיון התחלקו הדעות בין תומכי העבודה החקלאית למצדדים בהתיישבות רחבה, במושבה וגם בערים. אליעזר בן־יהודה אמר: ״יש לעזור [לעולים] בכדי שיוכלו להתפזר ולהתיישב במקומות שונים בארץ ישראל״.}

^{בין שאר ההנחיות שהותיר אחריו ויסוצקי בתום מסעו בארץ, הוא הנחה את מויאל, נציג חובבי ציון, לטפל בסוגיית ההתיישבות העירונית. באמצע אוגוסט 1885 זימן מויאל לישיבה בנושא זה כמה מראשי הקהילה היהודית ביפו כדי לקדם את ההתיישבות העירונית של בני יפו בערים אחרות. נכחו במפגש אלעזר רוקח, מזכירו של מויאל, אהרון שלוש, חיים אמזלג, חיים שמרלינג, אחיו של אברהם יוסף מויאל, רוברט בלטנר, ומירושלים הגיעו אליעזר בן- יהודה וד״ר הרצברג.}

^{מרדכי אלקיים סיפר על אותה פגישה: ״אברהם מויאל פתח וסיפר למשתתפים אודות הישיבה שקיים ק״ז ויסוצקי ואשר דנו בה על התרחבות היישוב היהודי בארץ, על פיתוח המלאכה והתעשייה ועל הקמת יישובים יהודיים בערים שאין בהן יהודים, כדי לקלוט את היהודים שיבואו מרוסיה ורומניה. יפו – הוסיף מויאל – מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירה או חנות. מחירי השכירות הרקיעו שחקים״.}

^{מויאל פנה לראשי היהודים ביפו ואמר להם, שהגיעה העת שבני הדור הצעיר מקרב הקהילה יתרמו את חלקם להרחבת היישוב החדש מחוץ ליפו. והיה לו גם הסבר: ״הרי רק אנחנו בעלי הניסיון, אשר מכירים את הערבים ואת השלטונות ויש בידינו לעשות זאת, כשם שעשינו ביפו. בכך נפתח את הדרך לאחינו בעלי המלאכה והתעשייה מרוסיה למצוא שם את לחמם״. חיים אמזלג העיר שיש לפעול בזהירות. לא לחדור לערים ערביות רבות בעת ובעונה אחת, על מנת שלא לעורר חשדות בקרב הערבים. מוטב, אמר, להסתפק בשלב הראשון בשלוש ערים, דוגמת עזה, שכם ועכו, ״וגם שם לפעול בלי רעש והמולה. יש לפעול בהדרגה, יישוב אחר יישוב, משפחה אחר משפחה״.}

^{אהרון שלוש תמך בדעתו של אמזלג והציע להתחיל ברמלה, לוד ועזה. בסיכום הדיון הוחלט ששלוש הערים הראשונות יהיו לוד, עזה ושכם, שכן בהן יש ״פרנסה בשפע״. עוד הוחלט שיוקמו מה שלימים יכונו ״גרעיני התיישבות״: שלושה מניינים של צעירים מיפו, מניין אחד לכל אחת משלוש הערים. על דעת משתתפי הדיון נקבע כי אברהם מויאל, אלעזר רוקח וחיים אמזלג ייטלו על עצמם את מלאכת ההסברה בקרב צעירי יפו.}

^{ואכן, בחול המועד סוכות תרמ״ו(אוקטובר 1885) כינס מויאל כמה עשרות מצעירי הקהילה בבית אג׳ימאן, שזה עשרות שנים שימש מרכז ליהודי העיר, והסביר להם מדוע חשוב להרחיב את הפריסה של ההתיישבות היהודית בארץ, דבר שיאפשר קליטה טובה יותר של העולים החדשים המגיעים בהמוניהם. עם תום דבריו קם חכם סעיד אלקיים, שישב עם משפחתו בלוד, והודיע כי הוא מוכן לקלוט בעירו עשר ואף יותר של משפחות יהודיות. כמה ממשתתפי הדיון, ובהם מסעוד כהן, עובדיה יעקב ויוסף אמסלם, הודיעו מיד על הצטרפותם לגרעין הלודאי. יחזקאל סוכובולסקי(לימים דנין) הודיע כי יקים בלוד בית בד. הייתה גם התפתחות ראשונה בעניין התיישבות יהודית בשכם. יצחק שמחון, שהייתה לו חנות בשכם, הודיע כי הוא נוטל על עצמו לארגן את הגרעין ההתיישבותי לעיר זו. יצחק עצור, ברוך דניאל, יהודה עמאר וציון היון הודיעו שישקלו להצטרף לגרעין זה.}

^{גם עזה הוזכרה לטובה וגרעין של בני יפו התעתד להקים בה מאחז יהודי. בין הראשונים שהיו מוכנים להעתיק את מגוריהם לעזה היו אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים. שמות נוספים: בני משפחת ארווץ, חכם יוסף יאיר, חכם דוד עמוס, זליג רבינוביץ וצבי שטרומליץ. מן השמות ניתן ללמוד כי מדובר היה בבני כל העדות ביפו – ספרדים כאשכנזים.}

^{שלושת הגרעינים יצאו לערי היעד במהלכה של שנת 1886. הגדול מביניהם היה הגרעין שהדרים לעזה וחבריו שכרו בתים בשכונות אל-זיתון וראס אל טאלע. הם הקימו בית כנסת ופתחו תלמוד תורה לילדיהם. בסוף שנת 1886 היו כבר בעזה 30 משפחות יהודיות., אולם אברהם מויאל לא זכה לראות בהתגשם תכניתו ליישוב היהודים בערי הארץ. הוא היה פעיל רק בשלבי התכנון. מותו הפתאומי מנע ככל הנראה את הרחבתה של התוכנית לערים נוספות ברחבי הארץ.}

^{הפרשייה האחרונה בפרק זה קשורה להקמתה של המושבה באר טוביה(קסטינה), שהייתה במשך שנים היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ. יוסף אליהו שלוש, שנשא לאישה את פרחה-שמחה, בתו של אברהם מויאל, כתב בספרו פרשת חיי כי במסגרת הרחבת היישוב היהודי בארץ, יזם והקים מויאל את קסטינה, תוך שהוא נאבק עם השלטונות הטורקיים, שסירבו לאשר את ייסוד היישוב, ובמיוחד את הקמת בתיו.}

^{וכך תיאר שלוש את השתלשלות הרכישה וההקמה: ״מויאל קנה בשביל חובבי ציון הרבה נחלאות ובתוכן את המושבה קסטינה, היא באר טוביה. הודות להשפעתו על הממשלה קבל קושאנים, למרות שבאותו זמן היה חל אסור על היהודים להיאחז על הקרקע ובייחוד מחוץ לעיר ועל שטח אדמה גדול. אחרי קנית אדמת קסטינה ראה הא׳ מויאל להקים מספר בתים ורפתות. אך הממשלה לא נאותה להרשות כל הקמת בנין שהוא. המניעה באה מהפחה בירושלים והוא נסע להתראות עמו, בקש עזרתו אך הפחה הודיעו, שאין הוא רשאי להרשות שום הקמת בנינים כי ישנה בידו טלגרמה מקושטא המפקדת עליו לאסור ליהודים להיאחז על הקרקע ולבנות עליה. הא׳ מויאל שאל את הפחה: ׳הלא אנו כבר רכשנו את הקרקע ויש בידינו קושאן וכיצד לא תרשו לנו להקים עליו בתים לשבת בהם?׳ ׳זוהי אשמתו של הקיימקאם ביפר, ענה הפחה, ׳שהרשה כל זאת ועליו מוטלת האחריות׳. ״הא׳ מויאל לא הסתפק בתשובת הפחה ושאלו שנית: 'הרי האדמה שייכת כעת לנו, דמי שוויה שלמנו להפלחים ואיך עתה הממשלה לא תרשה להתיישב על האדמה, לעבדה ולהפריחה?׳. אולם הפחה עמד בעקשנותו: ׳לא ארשה בשום אופן׳. כראות הא׳ מויאל שדבריו הפעם לא יביאו כל פרי ולשווא טענותיו חזר ליפו. הוא התעמק במחשבותיו מה עליו לעשות עתה. על דבר קנית האדמה הן הודיע כבר לחובבי ציון והמה דורשים מאתו להקים בנינים ורפתות בשביל משפחות אחדות המוכנות לעלות לארץ ולהתיישב בה, החליט והזמין כמות גדולה של עצים…״}

^{ההמשך כאילו לקוח מעלילות מבצעי ״חומה ומגדל״, 50 שנה ויותר לאחר מכן. ״מויאל הזמין נגרים אחדים והקימו חמישים צריפים. העמידו אותם על הכיכר ביפו, עם הרעפים, הווים, המנעולים וכו'. כשבאו המשפחות לארץ פרק את הצריפים וטען אותם על הגמלים יחד עם הרעפים ואחריהם נסעו לקסטינה המשפחות עם מספר פועלים ואנשיו. הקימו את הצריפים במשך ימים אחדים בשתי שורות ונכנסו המשפחות כל אחת לדירתה״. למויאל לא היה ספק שהסיפור הזה טרם הגיע לקיצו ושהטורקים עוד יעשו מאמצים להוריד את מתיישבי קסטינה מאדמתם ולהרוס את צריפיהם. הוא לא טעה: ״כעבור שבועיים – המשיך יוסף אליהו שלוש בסאגה של חותנו אברהם מויאל – נתקבלה טלגרמה מהפחה הירושלמי להקיימקאם היפואי, האומרת לשלוח מיד את הא׳ מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתייצב לפני הפחה התרגז הלה עליו וצעק: ׳איך העזת לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רישיון הממשלה?׳ ׳הרי לא בניתי', השיב הא׳ מויאל. ׳אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון״׳.}

^{איש הרשות הטורקי הודיע למויאל כי עבר עברה חמורה, והוא עלול להיתבע לדין, אך עוד לפני כן עליו להרוס מיד את כל הצריפים. בשלב זה שלף מויאל את הקלף המנצח. לפי התיאור, הוא קם ממקומו והטיח בפאשא: ״אין לי מה להוסיף כבודו על דברי שכבר אמרתים לך. אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות לקונסול הצרפתי שאני נתינו״. אמר שלום ופנה ללכת, אך השליט עיכבו ואמר לו: ״עתה נחה דעתי. האמן לי כי מתחילה חפצתי דווקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות אתה נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי״.}

^{וכך, בהתאם לגרסה זו הוקם יישוב חדש בארץ והטורקים לא נגעו בו לרעה. בהקשר זה סיים יוסף אליהו שלוש את תיאור הפרשה במילים אלה: ״כך פעל הא׳ מויאל לטובת אחיו מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים. במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כישרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע רבות להתפתחותו ולהפרחתו של היישוב היהודי בארץ ישראל״.}

^{סיפור הקמתה של באר טוביה צוטט בהמשך על ידי דוד תדהר, לרבות השיחה הקשה שהסתיימה בכי טוב עם הפאשא הירושלמי. נכדו של מויאל, יצחק מויאל, חזר והעלה את הישגו של סבו בהרצאה שנשא במוזיאון לתולדות תל־אביב ב-1972, וקרא לו ״ראשון מבצעי חומה ומגדל״. אליהם הצטרף בתקופה מאוחרת יותר חוקר תל־אביב עמית לוינסון, שכתב: ״אחד הסיפורים המעניינים על רכישת קרקעות שבוצעה – הייתה קניית קסטינה, לימים באר טוביה. הממשלה הטורקית אסרה לבנות שם בתים. מויאל בנה שם צריפים ורפתות, ובלבד שתהיה נוכחות יהודית במקום״.}

^{הבעיה בסיפורים המרתקים האלה, על חלקו של מויאל בהקמת המושבה באר טוביה, היא שהם אינם נכונים – שכן מושבה זו נוסדה שלוש שנים לאחר שאברהם מויאל הלך לעולמו… סיפור הקמתה של באר טוביה על ידי אברהם מויאל שהתגרה בטורקים וניצח אותם, התגלגל גם למקורות אחרים וקיבל מדי פעם נופך חדש ומרתק יותר.}

^{אפשר להסביר את הדברים בכך שחלקו המכריע של מויאל בהקמת יישובים ומאבקו המתמיד עם השלטון הטורקי הפכו לאגדה בחייו, ועוד יותר לאחר מותו. האגדה הצמיחה כנפיים ואלה צררו בתוכן גם את פרשת הקמתה של קסטינה, היא באר טוביה לימים, שראשית הקמתה ב-1888. מויאל, יש לזכור, נפטר בדצמבר 1885.}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –}

^{עמוד 98}