הנוצרים החדשיםבפורטוגל במאה העשרים-שמואל שוורץ
הנוצרים החדשים
בפורטוגל במאה העשרים
שמואל שוורץ
ההדיר דב סטוצ'ינסקי
מרכז דינור – מרכז זלמו שזר
שמואל שוורץ, מהנדס מכרות יליד פולין, גילה בשנות עבודתו בפורטוגל קבוצות של צאצאי אנוסים, אשר שימרו מסורות יהודיות מיוחדות. בספרו " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים – ליסבון 1925 – מספר שוורץ כיצד הצליח להבקיע את חומת הסוד של הנוצרים החדשים " המתייהדים ", לחקור את אורח חייהם ולתעד את תפילותיהם המיוחדות, הנאמרות בפורטוגלית אך ספונות ליטורגיה יהודית
דב סטוצ'ינסקי, המהדיר, תרגם לעברית את ספרו של שוורץ ובכלל זה את אוסף התפילות של הנוצרים החדשים.סטוצ'ינסקי גם הוסיף מבוא נרחב המתאר את תגובת העולם היהודי האקדמי לגילויים מחדש של אנוסי פורטוגל. כמו כן שופך המבוא אור על דמותו של מחבר הספר – שמואל שוורץ.
פתח דבר
ספרו של שמואל שוורץ ״הנוצרים־החדשים בפורטוגל במאה העשרים״, ראה אור לראשונה בליסבון, בשנת 1925. הספר שנכתב בשפה הפרוטוגלית מוגש עתה לראשונה לציבור הקורא עברית, ועניינו – קבוצות של נוצרים־חדשים המשמרים זיקה עזה ליהדות. הספר מהווה מסמך היסטורי בעל חשיבות רבה. ככל מסמך היסטורי מכיל חיבורו של שוורץ מידע יקר ערך, בצד הבנתו ונטייתו האישית של המחבר, המוסיפים לו ממד ייחודי ואף מגמתי. מבואו של דב סטוצ׳ינסקי נועד בין השאר להציג לקורא תמונה מאוזנת בהקשר היסטורי מקיף. מעורבותו האישית של שוורץ במגעיו עם צאצאי האנוסים, שהעניקה לספרו היבט חווייתי חזק, יצרה דרמה אנושית הראויה לתשומת לבנו.
חשיפת קהילת צאצאי האנוסים בפורטוגל העלתה לדיון ולעיון מחודשים את אחד הפרקים המרתקים ביותר בקורות היהודים בחצי האי האיברי ואף בעולם היהודי בכלל. על תרומתו זו בלבד ראוי ספרו של שוורץ שיוגש בעברית אף כשמונים שנה לאחר פרסומו בפורטוגלית. אך כאמור, הספר מהווה תעודה היסטורית חשובה על חיי אנוסי פורטוגל ומכיל חומר רב ערך. בשעת פרסום צו הגירוש – שלא התממש – בשנת 1496, ובעת השמד – שאכן התרחש – של שנת 1497, התגוררו בפורטוגל יהודים תושבי פורטוגל ויהודים ממגורשי קסטיליה וביחד היוו חלק ניכר מכלל האוכלוסייה. על פי חישוב גם היה מספרם של אנוסי פורטוגל קרוב לעשרים אחוזים מאוכלוסייתה הכללית. אין צורך בדמיון רב כדי להעריך את האחוז הגבוה של העם הפורטוגלי שהוא מצאצאי היהודים.
זהותם של בני דור השמד כאנוסים לא הייתה מוטלת בספק, שהרי נאנסו להמיר את דתם לא רק היהודים תושבי הארץ אלא גם כל היהודים שבשנת 1492 בחרו להישאר נאמנים ליהדותם ולחצות את גבול קסטיליה־פורטוגל. האחרונים ויתרו על בתיהם, עסקיהם ורכושם, נטשו את סביבתם, ולעתים קרובות את ידידיהם וקרוביהם כדי לדבוק בזהותם היהודית. הם שמו קץ לפרק ארוך של ישיבה בארץ, אשר – יחד עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים – תרמו ליצירת תרבותה ולשגשוג כלכלתה, נטלו חלק במפעליה הרבים וקשרו במידה רבה את גורלם בגורלה. הם הסתלקו מקסטיליה וארגוניה כדי להישאר יהודים.
מגעיו של שוורץ עם צאצאי האנוסים הצטרפו ליוזמות שחשפו לבסוף את קיומם של צאצאי אנוסים אשר שמרו במשך מאות שנים על זהות ומודעות שקשרו אותם לאבות אבותיהם היהודים. חשיפה זו מגלה פרשה מרתקת בהיסטוריה החברתית והדתית. מאות שנות חיים כנוצרים לא הספיקו למחוק לגמרי מסורות ומנהגים, ומעל לכל זהות נבדלת מהסביבה, שנשתמרה בסתרי סתרים. שיבתם ליהדות של אחדים מצאצאי האנוסים, בייחוד בבלמונטה, מוסיפה פלא על פלא. למרות הקשיים והמכשולים בדרכם מימשו האנוסים את החזרה ליהדות, ובלב העיירה נמצא היום, כחמש מאות שנה לאחר השמד, בית כנסת. התחדשותם של חיים יהודיים על ידי צאצאי האנוסים היא בגדר מעשה שלא קל להסבירו על פי אמות מידה רגילות בהיסטוריה.
התמיכה שהושיטו יהודים מקהילות שונות לעדה המתחדשת לא הייתה תמיד נבונה ומועילה, ובין הטעויות שגרמו לנזק רציני הייתה הציפייה שהשבים אל היהדות הגלויה ינטשו לחלוטין מנהגים ותפילות שבזכותם נשתמרה זהותם ואשר נתקדשו במרוצת הזמן. נטישה כזו יכולה הייתה להתפרש כפניית עורף לזהותם הנסתרת ובהתעלמות מכל מה שנהפך בתודעתם של דורות מבני האנוסים לנכסי צאן ברזל של ״יהדותם״ בסתר, עד ליציאתם אל העולם הגלוי. חייהם של השבים היום אינם פחות דרמטיים מחיי אבותיהם תמול שלשום.
ספרו של שוורץ, מחשובי המקורות על אנוסי פורטוגל במאה העשרים, מביא לא רק את סיפורם של אנוסים אלה, אלא אף את עיקרי מנהגיהם ותפילותיהם כחלק חשוב ממורשתם. יש לקוות שהספר יתרום לא רק להכרה טובה יותר של עברם הרחוק והקרוב של אנוסי פורטוגל, אלא גם לקירוב לבבות בין העם היהודי, שבטיו ועדותיו לבין אנוסי פורטוגל, אלה ששבו אל חיק העם ואלה שנותרו דבקים בזהותם הנסתרת.
היוזמה לתרגום ספרו של שוורץ הייתה של מרכז דינור, בהיות לי הכבוד לעמוד בראשו, בשיתוף פעולה עם מפעל היספניה יודאיקה. יוזמה זו נתממשה בזכות תמיכת בני משפחת שוורץ היושבים בארץ, ובראש ובראשונה של ד״ר עמנואל שרון. התרגום, המבוא וההערות נעשו על ידי ד״ר רב סטוצ׳ינסקי, חוקר יהדות פורטוגל שמחקריו זכו להכרה בין־לאומית. חלק מהתפילות תורגם על ידי הגב׳ שולמית הלוי, שמסירותה לצאצאי האנוסים היא ללא גבולות ורגישותה למסורתם היא עמוקה. כל המפעל היה בידיה הנאמנות של הגב׳ רות טוויג שתרומתה לאיכותו של הספר היא רבה מאוד. מנהלו של מרכז דינור ד״ר אהרן קידר סייע רבות לפרסום הספר. לכולם התודה והברכה.
האוניברסיטה העברית בירושלים, אב תשס״ד יום טוב עסיס
הנוצרים החדשיםבפורטוגל במאה העשרים–שמואל שוורץ
הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים- שמואל שוורץ.
הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים- שמואל שוורץ.
בטרם נפתח במחקר על האנוסים בפורטוגל, רוצים אנו להקדים ולהעיר בקיצור על מקור המילה ״מראנו״(marrano).
הרבה נכתב בעניין זה; נביא כאן את המחקר החשוב מכולם, המחקר המיוחד והמלא שפרסם הפרופסור האיטלקי המלומד ארתורו פרינלי: Marrano (פירנצה, 1911). המחקר ניתן לנו לעיון באדיבותה הרבה של הגברת קרולינה מיכאלים דה ווסקונסלוס.
קיצורו של עניין: בספרות האירופית נוהגים לכנות בשם ”marranes” ,“marranos“ או ”maranes“ את היהודים מחצי־האי האיברי שאולצו לקבל עליהם את הטבילה הנוצרית, אף שבלבם פנימה נשארו נאמנים לדתם העתיקה.
פרופסור פרינלי משער כי מקור המונח הוא במילה הפורטוגלית או הספרדית ”marrao“ או ”marrano“ שפירושה "חזיר״. לפי דעתו, הכוונה הייתה לכנות בכינוי מעליב את הנוצרים־ החדשים. במידה מסוימת, פרשנות זו איננה מתקבלת על הדעת, משום שבאירופה השתמשו בכינוי הנ״ל במשמעות זהה לכינוי הפורטוגלי ״נוצרי חדש״ (cristao-novo), ואף היהודים בעצמם מכנים כך את אחיהם מחצי־האי האיברי, ללא כל כוונת זלזול או בוז, ובאופן שבו מכנים אותם בלשון העברית בשם ״אנוסים״, שמשמעותו ״מאולצים״ או ״מומרים בכוח״. ״קול העם כקול שדי" ”Vox populi vox Dei“. לכן, אולי יהיה נכון יותר לחפש את שורש המילה "מראנו" בשפה העברית. לפיכך, איש הלשון העברית הדגול יששכר שוורץ, אבינו הנערץ, הציע את המקור העברי ״מראה עין״, דהיינו, נוצרים ״כדי שיראה אותם האנגלי״ (”para ingles ver“}, לפי הביטוי הפורטוגלי הציורי. ובכן, זהו המובן שבו נשתמש בכינוי זה במהלך המחקר שלהלן.
הערת המחבר: כדאי עוד לציין, שכבר לפני פרינלי, כתב על כך בן ארצו הראוי של טורקווימדה, הנזיר פרנסיסקו דה טורחונסיליו(Francisco de Torrejoncillo) בספרו, Sentinella Contra Judeus, שהוא אסופת גידופים נגד האומה היהודית, והציג בעניין שורשי המלה"מראנו״ את ההרהורים שאנו מביאים כאן לפי המהדורה הפורטוגלית של קואימברה 1730 (ושל פורטו 1745), עכז׳ 117-116: ״בעבר היו מכנים אותם להעליבם בשם אחר גרוע יותר משל כלבים, שהוא מראנום, כפי שאמר דידקוס לוולסקז. כי איזה טעם יהיה לתת להם את השם הזה, ולכנות את היהודים מראנום. טעמים רבים נותנים מחברים חשובים ביותר: מיכאל ריטיום בספר השלישי של De Regibus Hispaniae ואחרים אומרים שמתן השם הזה עתיק מאוד. לואורנסו סוריו, בשנת אלף חמש מאות ושמונה עשרה, בעת שכתב דברים רבים על ספרד, אמר את הדברים האלה: ’Carolus hispaniarum Rex magnus eduxit copias adversus marranos‘ ('קרל הגדול, מלך ספרד, שלח צבאות כנגד המארנים׳). אחרים אומרים ששם זה יצא מן הספרדים, והם שכינו אותם marranos, שפירושו בספרדית"חזירים״, וכך כדי להעליבם נתנו להם את השם הזה באופן רגיל; כי אצל החזירים, marranos או marroens, כשאחד מהם נוהק, האחרים נוהקים עמו, וכך הם היהודים שלאנחה של אחד מהם, כולם מתייצבים לעזרו, ובשל כך נתנו להם את התואר והשם Marranos. היירונימום הקדוש אומר שבעברית ׳מרן אתה׳ פירושו מקולל, נדחה ומנודה מהדת. כדברים האלה אומר וולגנגוס לסיום, Libro de gentium migrationibus. אחרים הנזכרים ב~Estatuto Toletano אומרים ש׳מרן אתא׳ פירושו ׳יבוא אדוננו׳(Dominus noster veniet), ומכיוון שהם מחכים תמיד למשיח, הם נקראים Marranos, שמקורו בעברית ובערבית, ואשר נגזר מפועל אחד, שמשמעותו בעברית ׳להתמרד׳; ומכיוון שהם מתנגדים בחוזקה לכנסייה, ניתן להם השם Marranos.״ [הכינוי "נוצרים־חדשים״ היה הגדרתם הרשמית והנפוצה של אנוסי פורטוגל]. ע"כ
א. סקירה כללית
הימצאותם של יהודים בתנאי מחתרת בעיצומה של המאה העשרים, במדינה דמוקרטית ורפובליקנית באירופה, נראית לכאורה דבר שאין להעלותו על הדעת. ואולם עוד יש כמותם כיום הזה בפורטוגל!
אלה הם צאצאיהם הראויים של הנוצרים־החדשים, אשר צו הגירוש משנת 1496 ומעשי האלימות האכזריים והבלתי אנושיים שבאו לאחריו הביאו אותם לכפור באמונתם.
שארית פליטה זו של היהדות הפורטוגלית העתיקה והמהוללה, שניצלה בדרך נם ממוקדי האינקוויזיציה, מתגלה עתה לעינינו עם מודעות לדתה העתיקה, ותוך שימור טוהר הגזע והנפש היהודיים, על אף התלאות של יותר מארבע מאות שנים של נצרות רשמית ושלוש מאות שנים של אינקוויזיציה.
הבה נזכיר נקודות אחדות מן ההיסטוריה:
בין צווי הגירוש של היהודים בשתי המדינות האיבריות, ספרד ופורטוגל, קיים הבדל ברור. כידוע, בספרד התרחש גירוש המוני וממשי של יהודים, שכן לאחר הצו מן ה־ 31 במרס 1492 מרבית יהודי ספרד, אשר סרבו להמיר את אמונתם, עזבו את ארץ המולדת לנצח, בתוך הזמן הקצר של ארבעה חודשים אשר נקבע בצו האכזרי.
ההיסטוריון הגדול אלשנדרה ארקולנו בספרו תולדות מקורה והיווסדותה של האינקוויזיציה בפורטוגל (Historia da Origem e do Estabelecimento da Inquisicdo em Portugal, ליסבון 1864), כרך א', עמ׳ 77, מעריך בשמונה מאות אלף את מספר היהודים שיצאו את ספרד.
לעומת זאת, בפורטוגל צו הגירוש מן ה־5 בדצמבר 1496 לא הביא בעקבותיו כל הגירה ממשית של יהודים.
צו זה של המלך דום מנואל הראשון הורה, באיום עונש מוות, שעל כל היהודים אשר עד ה־ 31 באוקטובר 1497 לא יקבלו עליהם את הטבילה, לצאת את המדינה. הוא הציע למהגרים את כל האניות הנדרשות לצאתם, אך לאמיתו של דבר, לא היה זה אלא תכסיס, שכן המלך, כפי שנראה להלן, לא רצה בשום פנים שהיהודים יעזבו את הארץ, אלא שיתנצרו בכל מחיר.
אכן, בחודש אפריל 1497, מעט לפני שפגו עשרת החודשים שנקבעו בצו הגירוש, ציווה המלך – אשר ידע כי רוב היהודים הפורטוגלים התכוונו לנהוג כדוגמת אחיהם לדת בספרד – לקחת את ילדי היהודים עד גיל ארבע־עשרה שנה, ומבלי להירתע מפני האלימות הנוראה והבלתי אנושית, הורה לטבול אותם בכוח ולמסור אותם לאחר מכן להתחנך אצל משפחות נוצריות.
פקידי המלך, מתוך ידיעת כוונות אדונם, הרחיבו את הגזרה הנוראה הזאת לכלל הנוער היהודי, עד בני עשרים שנה.
כך אירע שמשפחות יהודיות רבות, שעמדו לפני האפשרות הנוראה כי יאבדו את בניהן, נטבלו אך הצהירו בתוך כך נמרצות על זיקתם לאמונת האבות.
האחרים, קומץ של גיבורים, מחוסנים מכל כך הרבה כאבים ומעשי אלימות משום שסירבו לעזוב את אמונתם, נסעו על פי צו המלך לעיר הבירה בהבטחה שלפי מה שנקבע בצו הגירוש, ייתנו להם אניות שיובילו אותם לאפריקה.
אך מיד עם בואם לליסבון של האומללים האלה, שהיו כעשרים אלף בני אדם בקירוב, כלאו אותם במחנה של האשטאום, שם התאבדו או מתו רבים מהם מחמת הרעב והאלימות, והניצולים נגררו כחיות בזקניהם ובשערות־ראשם אל אגני הטבילה.
כשבעה או שמונה אנשים בלבד, שלצערנו ההיסטוריה לא שימרה את שמותיהם, עמדו בכל מעשי האלימות הבלתי אנושיים, ולא קיבלו עליהם את הטבילה.
אלה היו אפוא המגורשים היהודים היחידים מפורטוגל שגורשו למעשה בצו הגירוש ושירדו מהאנייה בחופים הפראיים של אפריקה, ואילו באותה עת שאר יהודי פורטוגל עברו רשמית לדת הקתולית וכך נשארו במדינה.
שמואל אושקה, יהודי פורטוגלי בן התקופה, מספר בחיבורו ״נחמה לתלאות ישראל״(Consolagam as Tribulagdes de Israel, פיררה, 5313 1553), דיאלוג ג', עמודים 30-29: "מיד לאחר שהמוות חטף את המלך דום ז׳ואאו אשר רדף אותי… אויב אחר ודומה קיבל את הכתר במקומו… ציווה להכריז ברבים שכל היהודים אשר היו במלכותו יהפכו לנוצרים או יצאו את פורטוגל בתוך זמן מסוים, ואם לא יצאו,
וימצא שהם עדיין יהודים, ימותו בעונש מוות ויאבדו את נכסיהם בשל כך,… אך לאחר שהמלך הבין את החלטתם של היהודים: וכי העדיפו במעט את הגלות על פני החלפת תורתם, החל לגלות את כוונתו הרעה,
בצוותו שכל אלו הנמצאים במלכותו ילכו לליסבון מפני השמועה ששם רצה לתת להם אניות להפלגה;
וכאשר היו כולם יחד… ציווה להודיעם שהוא חפץ שכולם יהפכו לנוצרים, ומה שהיו צריכים לעשות מתוך אהבה, יעשו בסופו של דבר מתוך כפייה… ובאופן זה מצאו אותם כה איתנים כמו אבותיהם, והתנפלו עליהם בזעם רב… מקצתם ברגליים ובידיים ואחרים בשערות ובזקנים גררו אותם אל תוך הכנסיות, ושם שפכו עליהם את המים שלהם, ובאחדים נגעו היטב(מי הטבילה) ובאחרים לא נגעו היטב,
וכפו עליהם לשאת שמות נוצריים… ורבים עשו מאמצים גדולים להתגונן, ובהם בלט אחד, אשר לאחר שכיסה את ששת בניו בטליתות שלהם, במעשה נבון הכריח אותם למות למען הדת, אחד לאחד, יחד, ובסוף התאבד, ואחרים, בעל ואישה תלו את עצמם, ואלו שרצו להביא אותם לקבורה נרצחו במכות חנית בידי האויבים; רבים אחרים השליכו את עצמם אל תוך הבורות, ואחרים קפצו מהחלונות ונקרעו לגזרים, וכל גופות הישראלים האלה שכך מתו לקחו אותן… להישרף לעיני אחיהם, כדי שיבינו מתוך הפחד והיראה מפני מעשי האכזריות שלהם; באלימות זו, כנגד החוקים האנושיים והאלוהיים, גופות רבים נהפכו לנוצרים, אך לעולם לא הוכתמו נשמותיהם, אשר תמיד נשארו חרוטים בחותמת דתם העתיקה".
הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים- שמואל שוורץ.
עמוד 96