התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
פרק שני: השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית
מקום מיוחד שמור למספר 13 שהוא גימטריא של ״אחד״. ב-" ישתבח שמך " המסיים את ״נשמת כל חי״, מונים 13 תשבחות בהן נאה להלל ״פאר את ״שם המלך הגדול והקדוש״.
בפסוקים ד׳-ז׳ של פרק ל״ד בספר שמות, פרשת ״כי תשא״ שנוהגים לומר בתפילת שחרית בימי שני וחמישי, מונים שלוש־עשרה מידות של הקב"ה – אל רחום וחנון, ארן אפיים וכו׳ ועוד תפילות רבות ופסוקים בהםמונים את המספר 13.
השירה הדתית, ליתורגית שנכתבה באותה תקופה, היתה ספוגה מיסטיות ברוח הקבלה הלוריאנית ומלאה כמיהה וגעגועים לביאת הגואל. גם היא חדרה לסידורים ולמחזורים, לכל פרק תפילה כגון ״ברוך שאמר״, " נשמת כל חי״, ״היוצר״ קודמת ״רשות״ כלומר שיר המתיחס לתוכן אותה תפילה ויש לאומרו לפניה. כל ה״רשויות״ כתובות ברוח הקבלה.
שיריו של ר׳ יעקב אבן־צור(יעב״ץ) המיצגים בצורה מובהקת את קבלת האר״י והכלולים בספר שיריו ״עת לכל חפץ״, כובשים מקום נכבד בחיי הקהילה בעת אבל ובעת שמחה.
שיריהם של משוררים ופייטנים ממלאים תפקיד ראשון במעלה בהפצת רוח הקבלה ובהחדרת הרעיון המשיחי, כמו ר׳ דוד חסין, ר׳ אברהם קורייאט, ר׳ יהודה בן־אברהם, ר׳ משה בן־צור, ר׳ משה חליווא, ר׳ חיים פ־נטו, ר׳ רפאל משה אלבז ועוד.
קבלת האר״י
להבנת הענין נבהיר מהי ״קבלת האר״י״, מה היה תובנה, מה החידוש שבה, ומהי מהותה של אותה דוקטרינה אשר חוללה מהפכה בדפוסי המחשבה של ״הקבלה״ שהיו מקובלים עד כה על ״עדת קדושי ה׳״, מהו תוכנה של אותה מסורת צפתית אשר הלהיבה, כבשה ושבתה את לבותיהם של גדולי מקובלי הדור? ולמה הצליחה לעורר צפיות ותקוות כה חזקות וסוערות לבוא המשיח בקרב כל שכבות העם? אומר גרשם שלום:
זוהי משנת הקבלה הכלולה בספריהם של תלמידיו הבכירים, ר׳ חיים ויטאל ור׳ יוסף בן־טבול המערבי, שניהם כל אחד בסגנונו העלו על הכתב את תורת רבם כפי שהאר״י השמיע אותה באוזניהם ואשר תוכנה העיקרי הוא הגאולה, גאולת הפרט וגאולת העם.״(ציון ת״ש)
ובמקום אחר מפרט גרשם שלום:
״החידוש העיקרי הוא: האר״י העביר את התופעות של גלות וגאולה, שהן במרכז שיטתו, מתחום הנסיון ההיסטורי של כנסת ישראל וחזון השחרור מ׳שעבוד מלכויות׳ אל מרחב אחר, אל ההוויה הקוסמית כולה ואף אל סוד האלוהות עצמו. לא זו בלבד שהוא הרחיב את היריעה מישראל לכל העולם הנגלה, הוא הרחיב אותה גם לעולם הנסתר, עד אלוהים ועד בכלל. שני הקטבים, גלות וגאולה, הועמדו במרכז מערכת זו, המקנה להם עומק חדש לגמרי והופכת אותם לסמלים כבירים של מציאות רוחנית המתבטאת בגלות וגאולה ההיסטוריים האקטואליים והמוחשיים. האר״י אמר את דבריו ללא כוונה אידיאולוגית. הוא גילה מה שלדעתו מהווה מציאות באורות העליונים, אבל תוך כדי כך נתחדש במחשבתו מה שראוי לקרוא בשם מיתוס חדש של היהדות (ההדגשה במקור). האופי הריאליסטי של הסמלים המסטיים הוא שאיפשר את שימושם בפונקציה אידיאולוגית בעלת משמעות היסטורית ישירה.׳׳"
מה פרוש ״להעביר התופעות של ׳גלות וגאולה׳… אל מרחב ההוויה הקוסמית כולה ואף אל סוד האלוהות״ עליהם מדבר ג. שלום? – דברי הסבר אנו מוצאים אצל פרופ׳ חיים הלל בן־ששון על מהות תורת הקבלה של האר״י בענין זה: לפי תפישת הקבלה ״יש בעולם ספירות שונות של הקרנת ההשפעה האלוהית. ספירות אלה כלים הן להכיל את ההקרנה האלוהית העצמיה, אלא שרק שלוש הספירות הראשונות עמדו בפני עצמת האור האלוהי וקלטו אותו כראוי-, ואילו כשהגיעה הקרנה זו אל שש הספירות הנמוכות יותר, לא עמד בהן כוחן ונשברו הכלים מן האור. בשברי הכלים הללו נקלטו ונשארו שבויים ניצוצות של אור הקדומים האלוהי. שברים אלה, מהם שעלו למעלה ומהם שירדו מטה. אלה שירדו למטה הם הם ׳הקליפות׳; הם הפכו לכוחות טומאה. כוחן של ׳הקליפות׳ הוא מתון ששבויים בהן ניצוצות של האור האלוהי. הרי לפנינו שוב גלות – האור שבוי בידי שברי הכלים ומשמש את הטומאה. השכינה היא בגלות פשוטו כמשמעו. העולם פגום. ביום שבו ייגאלו הניצוצות השבוים בשברי הכלים, תהא הגאולה הקוסמית האנושית, גלות האור תסתיים. היא היא שעת הגאולה היהודית הלאומית. תורה ומצוות הן האמצעים שנתנה האלוהות בידי עובדיה עלי אדמות, בני העם היהודי הנבחר, לתקן בשמירת מצוות עשה ובהימנעות ממצוות לא תעשה, לא רק את נשמת היהודים אלא לתקן תבל ומלואה, לגאול את האור האלוהי.״
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית
ובענין גלות וגאולה, ועל כוח ההשפעה הטמון בקבלת האר״י אומר ״־פ׳ א. שביד:
"כל יחיד מצווה לתקן את עצמו, להיטהר מן הרע הדבק בו, להוציא את עצמו מן הגלות במובנה המוסרי־דתי ולהגאל ובכך הוא תורם את תרומתו לתיקונה של ההוויה כולה לתיקון החיים האלוהיים עצמם, בשלמותם. באשר יגיע התהליך הזה לסופו תבוא הגאולה ותתממש גם בצורתם החיצונית של החיים. משמע, שמושג הגלות קיבל במשנת האר״י מימד חדש, היא חוויית היסוד של האדם בעולם; והגאולה קיבלה גם היא מובן חדש: היא מפעל החיים היומיומי של כל יחיד בישראל. ניתנה לו לכל יחיד היכולת לבנות את בנין הגאולה מתוך תוכה של גלות מחמירה ומייאשת. זה היה סוד השפעתה של קבלת האר״י בדורות ההם, סוד התפשטותה וסוד הפיכתה לכוח מניע היסטורי שהתפרק אח״כ בצורה הרסנית בשבתאות.״
מוסיף ש.א. הורודוצקי:
גאולת הפרט וגאולת העם זו היתה מטרתה של העדה הישראלית בצפת. הנפש החוטאת תטהר מחלאתה, זוהמת הנחש הקדמוני, וע״י זה תמהר לבוא הגאולה, גאולת ישראל כולו. להחיש את הקץ, לקרב את ביאת המשיח – זה היה עיקר מגמתם של אנשי הרוח בצפת, וזהו היסוד ב׳תיקוני התשובה׳ של האר״י: ׳לתקן עולם במלכות שדי׳, ועל ידי זה יתקרב הקץ ויבוא המשיח. האר״י קורא לכל העם לעזור לגאולה, לביאת המשיח, ולהתקרבות הקץ.״
התורות האלה התפשטו בכל העולם היהודי וחדרו כאמור למרוקו על־ידי תלמידיו של האר״י יוצאי מרוקו ועל־ידי השד״רים שפקדו את מרוקו והשתרשו עמוק בקרב העם וכך פיתחה בקרב יהודי מרוקו הקבלה בכלל והקבלה של האר״י בפרט ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות לגאולה קרובה וכך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים לקראת בואו הקרוב של המלך המשיח. הקהילה היהודית היתה מוכנה מבחינה נפשית לבשורת המשיח, הקרקע היתה פוריה לקלוט כל זרע משיחי, דמיונם של ההמונים היה משולהב. הציפיות הרקיעו שחקים והגביהו עוף. הדריכות והציפיה לקראת בוא המשיח היו כה גדולות עד שאי־אפשר היה שלא להסחף בגל ההתלהבות – ולפי האוירה שהשרתה הקבלה של האר״י, כל מי שלא האמין בביאת המשיח נחשב לכופר בעיקר ומעכב את הגאולה. אוירה זו נוצלה על־ידי שבתי צבי וקבוצתו כדי להכשיר את הלבבות למשיחיותו של שבתי צבי. המוחות לכן היו משולהבים, האנשים נלהבים. פרושים לחזון דניאל צצו ועלו כפורחת.
הופעת עשרת השבטים
שמועות על הופעת המשיח ועל הופעתם של אנשים בלתי ידועים מארצות בלתי ידועות וממדבריות רחוקים החלו לפרוח. אגדות הילכו על גילוים של עשרת השבטים. לשיא הגיעה ההתלהבות כאשר נפוצה שמועה בחודש אוגוסט 1665, שמקורה בסאלי שבמרוקו, על הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ״הם עם רב ומכסים שטח רב״ ומדברים בלשון הקודש וכובשים כל הערים הנקרות בדרכם ומדבירים כל העמים תחתם, ובראשם עומד איש קדוש נשוא פנים היודע כל השפות, ויודע להגיד עתידות. כן נפוצו שמועות על אניה שבאה ממרחקים ומלחיה מדברים עברית.
סיפור המעשה על הופעתם של עשרת השבטים נשתמר באוסף של מכתבים בצרפתית על־ידי אדון מונט Monsieur Monet אל הרוזן דה מירוד Le Comte de Merode. האדון מונט היה כנראה בשרותו של הרוזן דה מירוד ומתפקידו היה להודיע לרוזן במקום מושבו על כל דבר שיש בו ענין. אחד מהמכתבים הנ״ל בא לעדכן את הרוזן על ההתעוררות המשיחית אצל יהודי מרוקו. המכתב הוא מ־6 בחודש אוגוסט 1665, כלומר בימים הראשונים של הופעת שבתי צבי. שבתי צבי התחיל להתפרסם כמשיח בעזה באמצע סיון תכ״ה (היינו יוני-יולי 1665 ). מפאת הענין שבמסמך המעיד על ההתעוררות המשיחית שהיתה בקרב יהודי מרוקו, אנו מביאים את המכתב בתרגומו העברי, ובסוף הפרק – המקור הצרפתי ככתבו וכלשונו.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
מכתב מהאדון מונט אל האדון הנסיך ממירודי
תרגום מכתב שנכתב בסאלי אשר בברבריה מיום 6 באוגוסט 1665 , בנוגע לצעידתם המוזרה והעצומה של עשרת שבטי ישראל תחת הנהגתו של משיחם החדש.
מכל צד מאשרים לנו את הידיעה מיום 15 ביולי בנוגע לצעידת האחים של עשרת שבטי ישראל, וכמה שהדבר נראה בלתי רגיל ומוזר, עד שהיה לנו קשה להאמין, יש לנו ידיעות מסוס, הנקראת סנטה קרוטה, שהמון רב הופיע באופן פתאומי באזורים ההם, מצד המדבר, ומכסים שטח גדול במדינה הזאת, ומהווים – כפי שמשערים – שמונת אלפים גדודים. וכל גדוד בן מאה עד אלף איש. אלה שהלכו על מנת לעמוד על טיבם של האנשים מצאו שהעם הזה אינו ידוע לחלוטין, שפתם אינה מובנת וחמושים בחרב, בקשת ובחצים וברומח. מפקדם הוא איש קדוש שהולך לפניהם ועושה אותות ומופתים. אנשים שהבטיחו שראו אנשים אלה סיפרו לנו עוד הרבה דברים מוזרים שאעבור עליהם בשתיקה כדי לקצר את מכתבי.
החדשות הללו היו כאן נפוצות אבל אנחנו לא האמנו באמיתותן, ואולם היום הגיעו שתי שיירות (אורחות) האחת ממרוקו, השניה מלוב ומישיבאס. באותה דרך הגיעו אל העיר יהודים רבים ידועים ונאמנים. הם הודיעו ששמעו אותה ידיעה בעת שעברו במקומות הנ׳׳ל, ועוד יותר מזה כי העם הנז' הבלתי ידוע הגיע אל הרי הארץ הנ״ל ממדבר הנקרא תפיליטה (תפיללת) והתקרבו למישיבאם. ביניהם היה יהודי מהעיר סוס שאמר בביטחה שבמו עיניו ראה את האנשים, שהוא עצמו שהה במחיצתם, שמספרם גדול מאוד, ושאין הוא שומע את שפתם, אך שמע מיהדים אחרים שרבים מהעם הזה מדברים בלשון הקודש, ושכל מי שרוצה להלחם באנשים הללו ניגף מפניהם. ואכן הם כבשו כבר בכוח ערים רבות והרגו את תושביהן, פרט ליהודים. אנשים אלה הם בעלי קומה בינונית, די שמנים, וגוון פניהם טוב. הוא לא ראה נשים ביניהם, ולא שום נשק, זולת מה שציינתי לעיל. הם מובילים עמם סוסים רבים עטופים מרבדים כחולים ואהליהם מבד שחור. אפשר היה לראות בצורה ברורה את רוב צבאותיהם ולהבחין לאורך הדרך אש ונרות ועשן יוצא מאוהליהם אך ביום השבת לא נראו לא זה ולא זה.
היהודי הנזכר עוד סיפר שהרבה מן האנשים הללו עלו על הר חול גבוה והגיעו עד הפסגה וחפרו וחיפשו עמוק באדמה כדי לגלות שופר מנחושת אשר בו עליהם לתקוע שלוש פעמים. בתקיעה השלישית של אותו שופר כל העולם כולו יבוא ויכנע לפניהם. מפקדם ומנהיגם כפי שכבר אמרתי, הוא איש קדוש השומע כל מיני לשונות ואך יסתכל במישהו ומיד יאמר לו את כל אשר בלבו, והיות וליהודי הנזכר שהביא את החדשות הללו היה קשה לשכנע את בני דתו ואת שאר היהודים באמת הזאת, נטל ספר תורת משה בידיו ונשבע שבועה חגיגית שכל אשר סיפר הוא אמת לאמתה, באחלו לעצמו שאם הדיווח שמסר הוא שקר, שאלוהים יפרע ממנו, ואני בעצמי הכותב את המכתב הזה, שמעתי את הדו״ח מפי האנשים הללו אשר בנוכחותם היהודי הנז' נשבע חגיגית ואני מאמין שהוא אמת, אם כי הדבר נראה מוזר ודורש הוכחה בזמן הקרוב. בלי ספק עוד תשמעו יותר על כך, ויבואו דברים על אשורם.
אין לדעת אל נכון אם היתה אמת הסטורית בשמועות שנפוצו, אך השמועות על הופעת עשרת השבטים תרמו את תרומתם והוסיפו שמן על מדורת הציפיות המשיחיות העומדת להתלקח בבל רגע. עכשו כולם מוכנים ומזומנים ודרוש רק מי שיבשר את בוא המשיח, מי שיצית את אש הגאולה והלהבה – להבת האש המשיחית תתלקח ותאחז בכל.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית
פרק שלישי: החברה היהודית במרוקו והנהגתה
בשני הפרקים הקודמים עמדנו על התנאים החמריים והרוחניים בהם חיו יהודי מרוקו. לשם השלמת הרקע להבנת היהדות באותה תקופה, נעמוד בקצרה על החברה היהודית, מבנה, מעמדה החוקי והנהגתה. אין זה מעניננו באן לסקור את תולדות יהודי מרוקו לתקופותיהם השונות. נצטמצם בעיקר לאותו פרק זמן בו אנו עוסקים.
החברה היהודית
אנו עוסקים בדורות שלאחר גרוש ספרד עד המחצית הראשונה של המאה ה־18. החברה היהודית היתה מורכבת משתי חטיבות אטניות בולטות:1 האחת מורכבת מהתושבים הותיקים שנקראו ״התושבים״ והשניה – מהתושבים החדשים שנקראו ״המגורשים״ או ״חובשי הכומתות״. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה הזאת כמה סוחרים יהודים שהגיעו למרוקו כאשר ראשוני מלכי השושלת העלאווית פיתחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה. הגולים הביאו אתם למרוקו מסורות חיים והשקפות שונות מאלה של התושבים האוטוקטונים. הפגישה בין שתי ״התרבויות״ הביאה להתע־ שות גלויה בין שתי החטיבות שבאו במגע. חילוקי הדעות שנתגלעו חבקו שטחים רבים החל מנוסח התפילות וכלה במנהגי השחיטה (נפוחה).
תהליך ״מיזוג הגלויות״ בין שתי החטיבות היה מלווה בויכוחים מרים ובפולמוסים חריפים בעיקר בפאס והיתה דרושה מנה גדושה של סובלנות, זהירות, פיקחות וכבוד הדדי משני הצדדים כדי להגיע למכנה משותף ולהבטיח את אחדות הקהילה. ההתנגשות בין שתי החטיבות היתה נחלתן של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה והמנהיגות הרוחנית פעלה כדי לרסנן. ללא ספק גם העוינות שאפפה אותם אילצה אותם להבליט את המאחד ביניהם ולא את המפריד וזחה את תהליך ליכודם הפנימי כדי שיוכלו לעמוד מול התלאות והמזימות שחרשו עדם אויביהם.
חלק נכבד בתהליך המיזוג היה בתרומתם של חכמי הדור, ביניהם הרשב״ץ (ר׳ שלמה בן־צמח דוראן) והריב״ש (ר׳ יצחק בר־ששת), שישבו באלג׳יר אך השפעתם השתרעה על צפון אפריקה כולה, וכן של רבנים
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
החברה היהודית
אנו עוסקים בדורות שלאחר גרוש ספרד עד המחצית הראשונה של המאה ה־18. החברה היהודית היתה מורכבת משתי חטיבות אטניות בולטות: האחת מורכבת מהתושבים הותיקים שנקראו ״התושבים״ והשניה – מהתושבים החדשים שנקראו ״המגורשים״ או ״חובשי הכומתות״. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה הזאת כמה סוחרים יהודים שהגיעו למרוקו כאשר ראשוני מלכי השושלת העלאווית פיתחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה. הגולים הביאו אתם למרוקו מסורות חיים והשקפות שונות מאלה של התושבים האוטוקטונים. הפגישה בין שתי ״התרבויות״ הביאה להתע־ שות גלויה בין שתי החטיבות שבאו במגע. חילוקי הדעות שנתגלעו חבקו שטחים רבים החל מנוסח התפילות וכלה במנהגי השחיטה (נפוחה).
תהליך ״מיזוג הגלויות״ בין שתי החטיבות היה מלווה בויכוחים מרים ובפולמוסים חריפים בעיקר בפאס והיתה דרושה מנה גדושה של סובלנות, זהירות, פיקחות וכבוד הדדי משני הצדדים כדי להגיע למכנה משותף ולהבטיח את אחדות הקהילה. ההתנגשות בין שתי החטיבות היתה נחלתן של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה והמנהיגות הרוחנית פעלה כדי לרסנן. ללא ספק גם העוינות שאפפה אותם אילצה אותם להבליט את המאחד ביניהם ולא את המפריד וזחה את תהליך ליכודם הפנימי כדי שיוכלו לעמוד מול התלאות והמזימות שחרשו עדם אויביהם.
חלק נכבד בתהליך המיזוג היה בתרומתם של חכמי הדור, ביניהם הרשב״ץ (ר׳ שלמה בן־צמח דוראן) והריב״ש (ר׳ יצחק בר־ששת), שישבו באלג׳יר אך השפעתם השתרעה על צפון אפריקה כולה, וכן של רבנים במרוקו, ביניהם ר׳ שמעון בן־לביא (מחבר ״בר יוחאי״), ר׳ יעקב בירב בעל התכנית לחדש את המרכז לסמיכת רבנים בארץ־ישראל, ויש אומרים גם הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה). פעולתם הנמרצת הפכה את העקוב למישור וישרה את ההדורים. הם הצליחו להביא את שתי החטיבות להכיר בעליונותו של ״משנה תורה״ להרמב״ם, ובמקרה של חילוקי דעות בין היריבים, דעתו תהיה המכרעת ולפיו יפסקו סופית. אט אט חדרו לתוך קהילות מרוקו ״מורה הנבוכים״, ״הכוזרי״ לר׳ יהודה הלוי, ״חובת הלבבות לרבנו בחיי, והשפיעו השפעה מבורכת. מאוחר יותר גם תרומתם השירית נעשתה קנינם הרוחני של יהודי מרוקו ושל יהודי צפון אפריקה בכלל. רבים משירי הקודש של ר׳ שלמה אבךגבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ ־ משה אבן־עזרא ועוד, הוכנסו לתוך הסידורים ולתוך המחזורים של הימים הנוראים, וכך קיבלו עליהם התושבים האוטוקטונים את מורשתה הרוחנית של יהדות ספרד ודרך כור ההיתוך הזה התמזגו ונעשו למקשה אחת. הדים חזקים מהיריבויות, הסכסוכים והפולמוסים שליוו אותה תקופה אנו מוצאים בשפע רב בכתבי חכמי התקופה.
מחוסר נתונים סטטיסטיים ברורים קשה לקבוע את היקפו וגודלו של הקבוץ היהודי בתקופה הנדונה. ר׳ דוד בן־זמרה (הרדב״ז), מעיד כיבפאס בלבד היו בדור שלאחר הגרוש ״כארבעת אלפים בתים מישראל״. יש ב־דינו נתון נוסף מראשית המאה ה־18 לפיו האוכלוסיה היהודית ברבאט ״בסאלי מנתה קרוב ל־6000 משפחות אשר מנו כ־36,000 נפש. נתון שלישי, גם הוא מראשית המאה ה־18, של נוסע אנגלי, לפיו ״מספר היהודים במקנס נאמד ב־15,000 משפחות״ – מספר מוגזם לכל הדעות אף אם נביא בחשבון שזוהי תקופת פריחתה של מקנס כאשר מולאי איסמעיל הפכה לבירת מלכותו. אם שלוש הקהילות האלה ישמשו לנו מודד, ואם היו לפחות עוד שלוש קהילות אשר שיעור אוכלוסיתן היה דומה להן, הרי לפננו אוכלוסיה יהודית במרוקו המונה בין ארבע לשש רבבות נפש, במחצית השניה של המאה ה־17 והמחצית הראשונה של ־מאה ה־18.
הישוב היהודי היה בעיקר עירוני. היהודים ישבו ברובם בערים הגדולות ומעוטם בכפרים. בחלק מן הערים גרו היהודים בשכונה מיוחדת הנקראת מללאח, ובשאר הערים הם גרו בכל חלקי העיר.
מפת הפריסה של הקבוץ היהודי מתחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים, ערי החוף כגון טנג׳יר, טטואן, סאלי, סאפי ועוד. ערי פנים הארץ כגון פאס, מקנם וערי הדרום – מרקש אזור תפיללאת ודרע. ״המגורשים״ ישבו בעיקר בערי החוף והפנים ואילו אזור הדרום – התושבים האוטוקטונים היו בו החלק הדומיננטי.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל
חיי הכלכלה
יהודי מרוקו מילאו תפקיד חשוב בחיי הכלכלה בתקופה בה אנו דנים. מלכי השושלת העלאווית פיתחו עם ראשית שלטונם קשרי מסחר וכלכלה עם ארצות אירופה והמסחר התחיל לתפוס מקום מכריע בחיי הכלכלה של המדינה. פריחה כלכלית פקדה את רוב ערי החוף: טנג׳יר, טטואן, סאלי, אגדיר, אספי ומאזאגן. סוחרים יהודים רבים נהרו לערי החוף ויחד עם יהודים מקומיים תרמו לפתוח קשרי המסחר עם ארצות חוץ.
בסוף המאה ה־17 חלקם של היהודים במסחר היה מכריע. לפי עדות מוסמכת ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה יותר.״ הקהילות היהודיות של סאלי וטטואן התפתחו מאד ומשכו אליהן יהודים רבים. רוחה חמרית היתה ברוב ערי החוף. היהודים עסקו ביצוא ויבוא של תבואות, בסחר בנשק ובבנקאות. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות נהר הבורגרג המפריד בין שתי הערים. יצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלבדי. קשריהם המסחריים ועסקיהם איפשרו להם להכיר מקרוב את עמי אירופה שבאו אתם במגע, ואת בעיות מדינותיהם. הם למדו מהם שפות אירופיות. משום כך הם נקראו למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ראשונות במעלה.
אך אליה וקוץ בה. לא כל תושבי ערי החוף נהנו מרוחה כלכלית שפקדה את עריהם. רוב מנינה ורוב בנינה של האוכלוסיה היהודית גם בערי החוף וגם באזורים אחרים שלחו ידם במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכות שונות כמו צורפות, ריקוע נחושת, אריגה, חרטות, צביעה, נגרות, נפחות, סנדלרות, חייטות ועוד. לאלה הפרנסה היתה מצויה להם בקושי.
העצמה הכלכלית התרכזה בידי קבוצה אוליגרכיה מצומצמת שצברה הון עתק בנגוד לשאר התושבים ובעיקר לתושבי ערי הפנים והדרום, אשר כלכלתן נפגעה מהבצורות התכופות שפקדו אותן ומהרעב ששרר בעקבותיהן. פערים כלכליים וחברתיים העמיקו ונוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה – אצולת ההון.
לאריסטוקרטיה חדשה זו היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל ותמורת שוחד ומתנות זכו לטובות הנאה ניכרות ובין השאר היו פוטרים אותם מתשלומי מסים והטלים אחרים. אנשי שכבה חברתית זו התנכרו לשאר בני קהילתם אשר נשאו בנטל החובות וכרעו תחת המשא הכבד של מסי המלך והמושלים. הדים חזקים מהמצב החברתי ששרר מגיעים אלינו מאחת התקנות של התקופה: ״וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר המם מלאה הארץ חמם, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונידלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המם כבל היהודים, והנה נתלים גאלי הארץ גויים אלימים ופורעים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא המלך והשרים המוטל על כל בר ישראל… וכמה בני אדם חלושי כוח … וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול (הרבה ילדים), שופכים דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם… והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה.״ התקנה מסתיימת בחרמות ונדוים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום וכו'.״
כך החריפו היחסים ונוצרו מתחים בין המנהיגות הרוחנית והמוני העם מצד אחד ובין אצולת ההון מצד שני, מתחים שעלולים לסבך את היחסים בתוך הקהילה ועליהם נעמוד בהמשך.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית
המעמד החוקי והמדיני של החברה
מדעמדם החוקי של היהודים במרוקו היה, בדומה למעמדם של כל היהודים בארצות האיסלם, מעמד של מיעוט דתי.
האיסלם מבדיל בין שלוש קבוצות: המאמינים – אלה המוסלמים, הכופרים – עובדי האלילים, – זכרם בל ישמע ובל יפקד בקרב המוסלמים – ״עם הספר (אהל אל־כיתאב) אלה שהיתה להם התגלות אלוהית והם מבירים באל יחיד, אך לא קיבלו עליהם את דת האיסלם,יי היינו היהודים הנוצרים. אלה האחרונים יבולים לחסות בצלו של שלטון האיסלם, אך בהגבלות מסוימות.
בהתאם לעקרונות אלה ניסו חכמי האיסלם לגבש מסגרת חוקית מיוחדת לנוצרים וליהודים שתגדיר את זכויותיהם בארצות האיסלם.
ההגבלות, ההחמרות וצימצום הזכויות כונסו במסמך דתי בשם ״ברית עומר״, הנושא את שמו של הכליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. לפי "ברית עומר״ היהודים הם ״דמים״ – בני חסות של הדת המוסלמית, היינו נסבלים שיש להגן עליהם מפני התנכלויות של ההמון חורשי רעתם, תוך הגבלת זכויותיהם על־ידי חקיקה.
יחד עם זה לבני החסות מוענקת אוטונומיה בארגון חייהם הפנימיים ומוסדותיהם, אולם אין להרשות לבני המעוט להגיע לעמדות מפתח ומקומות השפעה בחיי החברה, הכלכלה והרוח של המדינה. הכלל הזה לא היה סגור במרוקו לחלוטין ולא בוצע הלכה למעשה. היו מקרים רבים בהם זכו היהודים למשרות רמות ומשפיעות, כלכליות ודיפלומטיות כפי שראינו לעיל. למרות המגבלות שצוי האיסלם מטילים על העסקת יהודים בעמדות מפתח, נתעלמו השליטים המרוקאים מהם בגלל אילוצים שנבעו ממצוקות בכח אדם מעולה והעסיקו יהודים במשרות רמות מפני שלא היה להם כנראה תחליף לכשרונותיהם האדמיניסטרטיביים, הכלכליים והדיפלומטיים.
אשר להמוני העם, הגבלות רבות הוטלו עליהם ותמורת הבטחון והחסות שהוענקו להם היו צריכים לשלם במיטב כספם. מסים רבים בשמות שונים הוטלו עליהם, כגון: ״מם גולגולת.״ את המם הזה שילמו היהודים בנפש חפצה. הוא היה בעיניהם המחיר שעליהם לשלם תמורת החופש הדתי והאוטונומיה הפנימית שהוענקו להם ושבזכותו חתמו השליטים את פה השטנים והמקטרגים לבל ישטינו עליהם, ואכן השלטונות לא רק שהתירו להם קיום מצוות הדת וניהול עניני הקהילה אלא אף יצאה הוראה ״במאמר אדוננו המלך יר״ה (ירום הודו) והשופט עז״א (עזיז אללה – היקר בעיני ה׳) שיהודי עם יהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל.״
במסגרת אמצעי ההגנה והבטחון שנתנו להם, הפקידו השלטונות שמירה על אזורי מגורי היהודים ״על מנת שיוכלו לקדש את שבתותיהם ומועדיהם.״
יחד עם זה הם שימשו מטרה לפורענויות ולהתנכלויות למיניהן. מלבד מם גולגולת הוטלו עליהם חדשים לבקרים מסים כבדים שרירותיים, שכינו אותם ״המוסיפין שלא כהלכתן.״ הם התקוממו נגדם וזעקותיהם ואנחותיהם בוקעות ועולות מעל דפי כל התקנות של התקופה. האמרה ״ועל דבר המם מלאה הארץ חמס״, חוזרת ונשנית ברוב התקנות.
כל הצרות, הרדיפות, הנגישות והמסים היו בעיניהם כאין וכאפס לעומת חופש הפולחן הדתי, ממנו נהנו. הם היו אסירי תודה לחסדיו יתברך שנתן להם כוח כדי לעמוד בפני היסורין שבאו עליהם כדי למרק את עוונותיהם ועל שנתן בלב השליטים רוח טובה להניח להם לקיים את מצוות התורה. אומר אחד מחכמי התקופה: ״ותחת יד ישמעאל אנחנו, שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתנו, ומצווה עליהם מנביאם לתמוך את ידנו בחזוק אמונתנו.״
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
ההנהגה של הקהילה
הנגידים
לקהילות היהודיות במרוקו היתה הנהגה בהתאם לכללי האוטונומיה הפנימית שנתנו לה. בראש כל קהילה עמד נגיד (כעין יו״ר ועד הקהילה בתקופה מאוחרת יותר). ליד הנגיד פעלה הנהגה מורכבת ״מזקני העדה״ ו״מטובי העיר״. הנגיד היה מורם מעם וזכה למעמדו בזכות כשרונותיו ושרותיו הצבוריים והכלכליים לחצר המלכות או למושל המקומי. תפקידיו וסמכויותיו היו מגוונים. הוא היה אחראי לפני השלטונות לגבית מסים ממשלתיים, וכן להטלת מסים לצרכיה הפנימיים של הקהילה, כגון מסים של בשר ויין כשרים ועוד. בדעה אחת עם חברי ההנהגה בחרו וקבעו את המועמדים למשרת הרבנים והדיינים. הנגיד היה אחראי על נהולם ותפקודם התקין של עניני הקהילה. סמכותו של הנגיד היתה מוגבלת לתחומי השיפוט של עירו בלבד.
לעומת נגידים מקומיים, היו נגידים שהצליחו לפרוץ את הגבולות המצומצמים של עירם הודות לכשרונותיהם ולשרותים שהעניקו לקהילות אחרות, סמכותם הוכרה בכל רחבי הממלכה. כאלה היו הנגידים ממשפחות אבן־עטר, טולידאנו, מאימראן, בן־יולי ועוד. נביא מספר דוגמאות: ר׳ משה אבן־עטר, חותנו של ר׳ חיים אבן־עטר (״אור החיים״), היה נגיד בסאלי אן נחשב לאיש ״נגיד בעמו, נדיב ושוע, והוא ואחיו אימתם היתה מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת, כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו.״ במסגרת המדיניות של מולאי איסמעיל להרחיב את קשריו עם מלכי אירופה שיגר לאנגליה את השר משה אבן־עטר שחתם בשמו עם חמלך ג׳ורג׳ הראשון על חוזה שלום וכן על הסכמי סחר בין בריטניה למרוקו.
ר׳ דניאל טולידאנו היה נגיד במקנס ונחשב ליועצו ואיש סודו של מולאי איסמעיל עוד לפני עלותו לשלטון. ר׳ יוסף מאימראן היה נגיד העדה במקנס ובד בבד מילא תפקיד של יועץ המלך. אחרי מותו נתמנה בנו מימון לנגיד וגם הוא מילא תפקידים בחצר המלך. בנו אברהם (בן־יוםף) מאימראן הצטיין במיוחד. הוא זכה להכרה של נגיד ראשי ומפקד על כל היהודים והיה יועץ המלך ואיש סודו. אנשי דורו קשרו לראשו כתרים רבים. הוא זכה לכינוים כגון: ״גדול ליהודים ודורש טוב לעמו,״ ״נגיד ומצווה לאומים״, ״שר צבא ישראל״. כך תיארו יהודי מרוקו את העיד המהולל הזה.
שרים ואנשי חצר
מלבד הנגידים שהגיעו לעמדת הנהגה מוכרת בקהילותיהם היו גם אחרים שהגיעו לעמדות השפעה בזכות כישוריהם הפיננסיים והדיפלומטיים ובזכות השרותים שהגישו למושלי המחוזות ולאנשי חצר המלך והצליחו לחדור לפני ולפנים. המעמד של אנשי החצר התפתח בעיקר מקרב הסוחרים שתפקידם היה לספק לחצר המלכות ולמושלי המחוזות מוצרים שונים, ואט אט הצליחו לבסס את מעמדם בבית המלוכה ולהגיע לעמדות השפעה. ביניהם היו יועצי המלך ורואי פניו. כישוריהם משכו את תשומת לבו של המלך והוא קרב אותם והפקיד בידיהם תפקידים כלכליים והטיל עליהם משרות דיפלומטיות וקונסולריות.
בין אנשי החצר שזבו להשפעה היו גם בניהם של נגידים שהמלך חפץ ביקרם, כגון ר׳ יוסף טולידאנו, בנו של ר׳ דניאל טולידאנו שהזכרנו לעיל. הוא היה אדם מוכשר ותשומת לבו של המלך מולאי איסמעיל הופנתה אליו, לבן נשאהו על יועצים רבים והפקיד בידיו תפקידי חוץ ופנים. מעמדו היה למעשה מעמד של שר. הוא היה יועץ ומשנה למלך. אחר־כך נתמנה לקונסול ברפובליקה ההולנדית ובשם המלך חתם וכרת ברית שלום בין הולנד ובין מרוקו. הוא נשלח על־ידי המלך לתפקידים דיפלומטיים נכבדים אחרים, ביניהם אצל מלך אעליה. בזמן מילוי שליחויותיו בחו״ל הופקדו תפקידיו בידי אחיו חיים טולידאנו.
יחם ההמונים המוסלמים אל אנשי החצר והשרים היהודים לא תמיד היה אוהד. היות ועסקו בעיקר בבעיות פיננסיות הם גם הופקדו על גבית המסים. ההמונים ראו בהם את באי כוחו של השלטון הנוגש מחד, ומאידך הם עוררו גם את קנאתם וזעמם של כוהני הדת המוסלמים שלא יכלו לסבול את ״החרפה״ שהיהודים שנואי האל ינהלו את עניני הממלכה ויעשו בה כבתוך שלהם, בניגוד לצוויי האיסלם.
במקרים מסוימים, כאשר סאת זעם ההמון וכהני הדת נתמלאה וכאשר המלך לא יכול לעמוד בפני לחציהם, היה המלך זורק את השר היהודי קרבן לעזאזל. כך נהג לדוגמא, מולאי איסמעיל עם השר־הנגיד ר׳ משה אבן־עטר שהזכרנו לעיל. למרות שרותיו הרבים לממלכה הוכרז כאישיות בלתי רצויה, כנראה בגלל קנאה, אינטריגות ולחצים שהופעלו על המלך ובגלל סכסוכים בין בעלי השררה, ביניהם גם יהודים. שנה לאחר־מכן (1724 – תפ״ד), היא שנת הרעב הגדול, החזיר את נשמתו לבוראו.
הוא הדין באיש החצר ר׳ שמואל בן־יולי שהיה ״איש עשיר ונכבד ועם זה עושה חסד ומיטיב ובמידותיו אלה רכש לו חיבת כל יהודי מרוקו.״ הנגיד המהולל הזה נידון למיתה על שהעז ליַסר מלשין ומוסר יהודי. ברגע האחרון נמלט וניצל ממות.
היו מקרים שהמוסלמים הקנאים עשו דין לעצמם וחיסלו את מתחריהם ולא חיכו למלך עד שיתעשת. הנגיד אברהם בן־יוסף מאימראן ״שר צבא ישראל״ שהזכרנו לעיל, הורעל על־ידי רופא ישמעאלי שמזג לו רעל בתוך סם מרפא, בשנת תפ״ג(23 17 )
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
ההנהגה הרוחנית
במקביל להנהגה הצבורית שעסקה בעניני חולין, היתה גם הנהגה דתית־רוחנית אשר בראשה עמדו חכמי ורבני הדור. לא לכולם היה מעמד סטטוטורי פורמלי. הם זכו להכרה בזכות סמכותם הרוחנית וההלכתית הודות לידיעותיהם המופלגות בתורה בש״ס ובפוסקים. רק לדיינים ולחברי בתי־הדין היה מעמד סטטוטורי. בערים קטנות כיהן דיין יחיד ואילו בקהילות גדולות ישבו על כס הרבנות שלושה דיינים ובראשם אב בית־דין. ציינו לעיל שבשטח השפוטי נהנו היהודים מאוטונומיה פנימית מלאה. הדיינים עסקו ופסקו בעניני אישות, דיני ממונות ובענינים פליליים. סמכותם לא הוגבלה רק לתחומים שפוטיים אלה. הם פעלו גם בתחומים הקשורים בחיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. הם חוקקו חיקוקים, תקנו תקנות, גדרו גדרים וסייגו סייגים. הם הטילו הגבלות ,על חיי מותרות. תיקנו תקנות עד סעודות ראותניות, הוצאות מופרזות על משקאות ועל אוכל בחתונות, בחגיגות בר־מצוה ובשמחות משפחתיות. הטילו סייגים על הנשים למעט בנשיאת עדיים עשוים מזהב וכסף לבל ימשכו תשומת לב, מפני ״שעיני הגויים רואות וכלות״, וגם כדי למנוע תחרות בין שכבות העם ובעיקר כדי שהמשפחות ״הלא משופעות״ לא יכנסו לחובות ״כדי שישוה עצמו (ראש המשפחה) במעשיו גם למשופעים״.
רגישותם לחינוך ילדי ישראל היתה גדולה. הם נדרשו לבעיות חינוך הדומות לאותן בעיות העומדות גם בימינו על סדר יומה של מדינת ישראל העצמאית, ותיקנו תקנות בהתאם, כגון בעית ״הנשירה״ מבתי־ספר. גם אז נמצאו הורים שהעדיפו לשלוח ילדיהם בני השש והשבע ללמוד מקצוע לפני שלמדו קרוא וכתוב ולפני שלמדו להתפלל. נביא כאן קטעים מאחת התקנות כדי להבין את רגישותם לנושא חינוך ילדי ישראל:
׳בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם בבית הספר כבר שית כבר שבע (כבני שש ובני שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת… ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל, ובמקום שיהיו מתגדלים בין ברכי חכמים… הם גדלים בשטות ופריצות, כשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליהם … לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו בגזרת עירין … ובמימר קדישין … שאין לשום אחר משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן בעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין.״ כלומר עד גיל 13. והתקנה מסתיימת בנקיטת אמצעים עד העברין וברכת עדוד למקיימי התקנה. ״וכל העובר על דברינו ילכד במצודת החרם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן בפחד רעה.״
הרגישות לבעיות החברתיות של התקופה לא היתה נחלתם של נושאי המשרות הרשמיות בלבד כגון הרבנים והדיינים, אלא גם של תלמידי חכמים ומשוררים שהגיעו לעמדות השפעה וסמכות הודות לחיי המופת שלהם וזכו לתהילה בזכות אישיותם וענותנותם. בזה היה ר׳ חיים אבן־עטר ״הזקן״(סבו של ״אור החיים״) שלא נשא במשרה רשמית וכזה היה המשורר ר׳ דוד חסין שעל שירתו התחנכו בני דורו. שירתו נתנה לא רק ביטוי לכסופים ולערגה של בני הדור לגאולה אלא גם היתה ספוגה אהבת ישראל.
כרועים רוחניים של הדור הם דאגו גם ללימוד וחינוך מבוגרים. לשם כך הם הנהיגו ״ימי הסגר״בהם היו מסתגרים למספר ימים ומקדישים זמנם לדברי מוסר וללימוד תורה למבוגרים. המשוררים שבהם חיפשו שיטות לימוד פדגוגיות ודידקטיות כדי להקל על ההמון המבוגר ללמוד ולקלוט ביתר קלות את המעוות, החוקים והמשפטים. לשם כך הם פיתחו את ״השירה הדידקטית״. צורת ביטוי זו המוגשת בחרוזים באה למסור את מכלול המצוות והמסורות שנתקדשו בעם במשך דורות, בצורה מושכת ופופולרית. הם השתמשו בחרוז כאמצעי עזר למסירת ידע במדעי דת ובמצוות עשה ואל תעשה.
הצטיינו במלאכה זו משוררים רבים מבני התקופה והצליחו לפשט את הדברים שנחשבו מסובכים ולהנחיל אותם לצבור הרחב.
ר׳ סעדיה אבךדנאן בתב את שירו המונומנטלי ״שיר גדול״ – מעין קודיפיקציה חרוזה של ששה סדרי משנה על ששים ואחת מסכתות, חמש מאות עשרים ושנים פרקים וארבעת אלפים ושלוש מאות הלבות – במטרה להקל את לימודם. ר׳ יהודה אבן־עטר (מוהריב״ע) שהזכרנו לעיל כתב את הלכות שחיטה ובדיקה בחרוזים תחת השם ״שיר מבתם״. ר׳ עובד אבן־עטר, בנו של מוהריב״ע חיבר הקדמה ודברי הסבר ל״שיר מכתם״. ר׳ דוד חסין בעל ״תהילה לדוד״ חיבר גם הוא שיר ארוך על ״הלכות שחיטה וטריפות … כאשר עיני הקורא מישרים תחזנה״ ושמו ״ספר מקומן של זבחים״. כן אנו מוצאים בספרו ״תהילה לדוד״ שיר בשם ״תפילה לדוד״ (שם, ע׳ ס״ב) אשר כותרת המשנה שלו היא ״אזהרות״, ״מיוסדים על הלכות ציצית ותפילין וברבות השחר … ועל שלוש עיקרי הדת.״
השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית….אליהו מויאל
השירה הדידקטית חבקה גם נושאים אחרים: היא עסקה בקבלה. ״מערת שדה המכפלה״ לר׳ משה אבן־צור מסאלי – פרוש בחרוזים על ״אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל. היא עסקה בחכמת העיבור: כגון ״שיר חדש״ לר׳ שלום אבן-צור המוקדש ״למולדות ולעיבור״. הוא חיבר גם את דיני ה״שולחן ערוך״, בשיר ובחרוזים. וכן עסקה השירה הדידקטית בדקדוק. ר׳ סעדיה אבן־דנאן הנ״ל כתב את כללי הדקדוק בחרוזים וקרא לחיבורו בשם ״תורת המשקלים״.
הערת המחבר : שיר חדש " הוא שיר עם פירוש על כללי העיבור והתקופות. מצורך ל " עת לכל חפץ " ו " צלצלי שמע " הנ"ל. רבי שלום אבן צור יחד עם רבי משה אבן צור, רבי יעקב אבן צור היוו שלישיה בני אותה משפחה.
הם המשיכו בכך את המסורת שהחלו בה חכמי ספרד במאה ה־12, שכתבו בחרוזים ה״אזהרות״ הכוללות תרי״ג מצוות של התורה לר׳ שלמה אבן־גבירול, רבינו יצחק בר־ראובן ועוד, שגם הם חשבו שצורה זו יעילה להעברת חכמה ודעת ועשויה להקל על ההמונים לקלוט את הציווים ואת החוקים.
לסיכום פרק זה: ראינו שמצד אחד הקהילה היהודית במרוקו נהנתה מאוטונומיה פנימית, דתית ותרבותית, הודות לה היתה פריחה רוחנית וחכמי התקופה יכלו להתמסר באין מפריע לטיפוח תרבותם, לקיום דתם ולשימור מסורתם. ראינו גם שהצליחו לכבוש עמדות מפתח בחיי הכלכלה
גם בסולם החברתי הצליחו להעפיל ולטפס מעלה מעלה. הם חדרו לחצר בית המלוכה והגיעו עד לדרגת יועצי המלך ואף שרים.
מאידך, ראינו בפרק הראשון של חלק זה את התאורים המזעזעים וקורעי הלבבות שאותם רבנים וחכמים תיארו את קורותיהם, את סבלותיהם, את הגזרות והפורענויות שהיו להם למטרה.
יש קושי מיוחד לבחון לאור הכרוניקות שהבאנו את היחסים ששררו בין השליטים המוסלמים לבין הנשלטים היהודים בני חסותם, באותו פרק זמן שבו אנו דנים, ולקבוע מה היה טיבם. אחת הסיבות היא שהעדויות שבידנו נכתבו על־ידי בני אותם דורות תחת השפעת הארועים להם היו עדים. האוטנטיות הכנה הבוקעת מהן נפגמת מפאת חוסר העומק של מימד הזמן ושל היעדר פרספקטיבה היסטורית. עדויות הסותרות זו את זו לגבי אותו שליט, מושל או מלך.
נביא לדוגמא את היחסים ששררו בין מולאי ראשיד ליהודים. מולאי ראשיד היה המלך שבתקופת שלטונו(1671-1665) פרצה התנועה השבתאית והגיעה לשיאה. ר׳ יעקב ששפורטש מעיד עליו ״כי המלך הזה אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד׳׳. גם השגריר הצרפתי רולנד פריג׳וס מספר שיחסו של מולאי ראשיד היה טוב ושבחצרו היו הרבה יהודים בעלי השפעה. לעומתם טוענים שני עדים כשרים למהדרין, ר׳ שמואל אבן-דנאן המעתיק של ״דברי הימים״ ור׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״ שכאשר כבש מולאי ראשיד את עיר אלזאווייא גרש את היהודים משם, החריב את בתיהם ונתן להם רק שלושה ימים כדי לצאת את העיר.
עדויות דומות אפשר להביא גם על יחסו של מולאי ישמעאל שבמחצית הראשונה של שלטונו קירב ורומם יהודים רבים ואילו במחצית השניה הצר את צעדיהם ומדר את חייהם (עיין פרק אי).
נראה לי שיהיה נכון לומר שלמלכי מרוקו בתקופה הנדונה היה יחם דו־ערכי, אמביולנטי, ויחסם נקבע לפי התנאים והנסיבות. חיזוק לסברה זו נמצא בעדותו השניה של אותו ששפורטש שטען על מולאי ראשיד ״שהוא אוהב ישראל מאד״, שגזר על אנשי קהילת אורן ״להמיר דתם או יצאו תוך ח׳ ימים״.ומוסיף ששפורטש שקיבל בחודש מיון אגרת מעיר סאלי שבה מספרים לו על הצרות ועל הגזרות שהטיל עליהם ״המלך העז והקשה״, שגזר להרוס ולהחריב בתי־בנסיות במרקש ובתידולה.
לא ניתן לכן לקבוע בצורה נחרצת וכוללת את טיב היחסים בין המוסלמים השליטים לבין היהודים הנשלטים מבלי להביא בחשבון את התנאים הפוליטיים הכלכליים מחד, ומאידך את התנאים החברתיים, היינו הניגודים והקיטובים שהיו בין השכבות השונות והמחוזות השונים. ברוב המקרים טיב היחסים נקבע ברמה הארצית, לפי השכבה החברתית אליה השתייכו וברמה המחוזית, לפי מושלי המחוזות. לפעמים הניגודים ביחסים היו זמניים ונבעו מארועים קוניוקטורליים חולפים.
כותבי דברי הימים של התקופה מספקים לנו דוגמאות למכביר שאין כאן המקום לעמוד עליהם.
נסכם ונאמר שהיחסים בין שליטי מרוקו לבין בני הסותם היהודים היו יחסים דו־ערכיים, יחסים שידעו תקופות של עליות וירידות ותקופות של גאות ושפל. היו אלה יחסים מיוחדים במינם: הם נרקמה נטוו ונארגו בחוטים דקים ועדינים מאד.
היקפה וממדיה של התנועה במרוקו פרק ראשון: שנות תכ״ו-תכ״ט(1669-1666)-אליהו מויאל
חלק שני
היקפה וממדיה של התנועה במרוקו
פרק ראשון: שנות תכ״ו-תכ״ט(1669-1666)
ראינו בפרק הקודם את התפקיד הפעיל שמילאה יהדות מרוקו בכל ההתרחשויות ההסטוריות, החברתיות והרוחניות שפקדו את היהדות במאות ה־16 וה־17. היא חוְתה את החוָיה המסעירה של גרוש ספרד ותרמה תרומה נכבדה בקליטת חלק מהמגורשים. היא היתה שותפת פעילה בהקמת המרכז הקבלי בצפת, ונציגיה תרמו להקמתה להתפתחותו ולהאדרת שמו. הם נטלו חלק נכבד בכתיבת ובעריכת הקבלה הלוריאנית ובהפצתה.
כן ראינו כיצד קמו בהשפעת הקבלה, תנועות משיחיות מקומיות במרוקו אשר מחולליהן היו בני המקום. ראינו שמחשבי קצין ומבשרי הגאולה לא חסרו בכל הזמנים. יהדות מרוקו לא רק שלא חיתה בשולי הארועים ההסטוריים של התקופה אלא נטלה חלק פעיל בהתהוותם והשפיעה על עיצובם.
לכן כשבשורת שבתי צבי הגיעה אליהם הם לא נהגו בה אחרת מאשר נהגו שאר הקהילות היהודיות בהן פשתה אותה אמונה. גם בתוך קהילות יהודי מרוקו האמונה החדשה גרמה להתלקחות ולמחלוקות בין המצדדים בתנועה לבין מתעדיה. לפי העדויות של אנשי התקופה התפשטה האמונה החדשה חיש מהר והגיעה לממדים גדולים. תאים של התנועה הוקמו במרכזים יהודיים בכל רחבי הארץ. בסאלי, בפאם, במקנס, במרקש, בתדלה (תידולה – צפונית מזרחית למרקש), בטטואן, באזורי תפיללאת ובשאווייה.
על עומק חדירתה של התנועה למרוקו אנו למדים מאגרותיו של ר׳ יעקב ששפורטש אל חכמי המערב ומחליפת מכתבים בינו לבינם. מלבד אגרות אלה הכלולות בספרו של ששפורטש – ״ציצת נובל צבי״ – שרדו מאותם המים כמה כתבי־יד וכן שירים ופזמונים. בםך־הכל המקורות על תולדותיה של התנועה השבתאית במרוקו הם קלושים ומזעריים למדי ודלים מאד. ובכל זאת יש בהם כדי להצביע על עצמת התנועה, על שרשיותה, חדירתה ואחיזתה בקרב יהדות מרוקו.
ביטול הצומות
מהמקורות הקיימים אנו יודעים שהכתות השבתאיות במרוקו היו קנאיות – כפי שנראה להלן – וקיימו את כל הציווים של התנועה, כולל הפיכת ימי הצומות על חורבן הבית לימי חג ומועד לכבוד המשיח והגאולה.
ראשי התנועה
בכל אחת מהקהילות בהן היו לתנועה מהלכין, ובהן מצאה אחיזה בקרב התושבים, קמה כת שתמכה בעקרונות התנועה, ובראשה עמד מנהיג הכת. בראש הכת בסאלי, אשר אנשיה היו קנאים במיוחד, עמד ר׳ יעקב בךסעדון. במקנס עמד בראש התנועה איש רב פעלים ובעל השפעה, הנגיד מימון מאימראן, ובמרקש נתפס לאמונה החדשה ועזר להפצתה ר׳ שלמה אביטבול שהיה רב בעירו.
ולית תמיהא. הכמיהה לבוא הגאולה היתה גדולה והאוירה היתה נוחה לקליטתה ולהתפשטותה של תנועה המבשרת את בואו של המשיח. האמונה בבואו של המשיח היתה כה חזקה, עד שהגיעה לזהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית, וכל מי שניסה להתנגד לתנועה היה בעיני הצבור כמחטיא את הרבים ומונע מן ההמונים לקבל עליהם עול שמים ומעכב את הגאולה.
מה הפלא אפוא שלא רק ההמונים נגרפו בפסיכוזה הצבורית אלא גם רבנים ומורי צדק נתפסו לאמונה החדשה ועזרו להפצתה, ביניהם ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש, שהיה כאמור רועה רוחני בעירו. גם נגד ר׳ יעקב ששפורטש, מחולל ההתנגדות לתנועה והלוחם האמיץ נגד השבתאות טענו כאילו נכנע לפסיכוזה הצבורית והאמין בשבתי צבי בימיה הראשונים של התנועה וכאילו רק לאחר שעבר הגל הראשון של ההתלהבות והשברון המשיחי והחלה ההתפכחות ושפיות הדעת, יצא ללחום נגד התנועה.
מתנגדי התנועה
ואכן קמה במרוקו תנועה שבתאית חזקה, וכגודל התנועה כך היתה עצמת ההתנגדות אליה. לוחמים אמיצים ועזי נפש קמו נגד התנועה, והודות לפעילותם ולמאבקם נגדה נבלמה תנופתה ונעצרו התקדמותה והתפשטותה. ידועים לנו שמותיהם של שני לוחמים שרדפו את בעלי האמונה החדשה עד חרמה והצרו את צעדיהם: ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממקנס. טולידאנו היה איש רב השפעה ונמנה אחר־כך בין יועציו של המלך מולאי איסמעיל. בשאר המרכזים עמדו בראש תנועות —ההתנגדות המרא דאתרא וחכמי המקום.
על פעילותם של חכמי ודייני המקום נגד התפשטות התנועה אנו למדים מאגרתו של ר׳ אהרון הסבעוני אל ר׳ יעקב ששפורטש, וזה לשונו: ״והנגיד הרבי מימון מאימראן (ממקנם) וסיעתו מחזיקים בידיהם … וכתבתי לדייני מתא פי״ם (אנשי פאם) וביקשתי מהם לכתוב להם ולחזירם … וכתבתי להם חכמי פי״ס שלא יפרצו גדר ויכחידו מהקהל. ואני כמה פעמים צועק ככרוכיא. הנה כתב קהל פי״ם בא אליכם ולא שמעתם ויאמרו לא נראה אלינו. כלל העולה, אלה הם דרכיהם וקצת מהם.״
מדברי בני התקופה ומעדויותיהם אנו יודעים שהאמונה במשיח החדש הייתה עמוקה ועזה ואנשי הכתות וראשיהן היו אדוקים וקיצוניים באמונם. הם קיימו את כל מצוות התנועה לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בין השאר, ביטלו את הצומות הקשורים בחורבן הבית בהסתמכם על הכתוב בספר זכריה: ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) וצום החמישי (ט׳ באב) וצום השביעי (צום גדליה), וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.״
ר׳ יעקב סעדון, ראש הכת השבתאית בסאלי, פוסק בסמכותיות ־בהחלטיות: ״כל המתענה בתשעה באב אינו רואה בנחמת ציון״ ורבי אהרון הסבעוני, מראשי המתנגדים, גם הוא מסאלי, נאנח ואומר בלב דווי: וק״ק (קהילת קודש) מארויקום (מראקש) החזיקו בדברי הדיוטות ואומרים כל המתענה יקרא כופר. "
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
על התנהגותם של אנשי הכת בכלל ועל הדרך בה נהגו לחוג את ימי־צומות אומר ר׳ אברהם הסבעוני: ״על דבר הצומות וזעקתם ולא זעקתם אלא ביטולם בעוונות מקצת החכמים התמידו לעשותם יום טוב יותר מימים טובים פסח וסוכות, ומוציאים ס״ת (ספרי תורה) ומברכים לבטלה. ומוסיף בז׳ ברכות והלל אשר לא כדת ולא השגיחו לדברי הפוסקים שאמרו שהם תקנת נביאים. וכתב אורח חיים שלא יתבטלו עד שיבנה בית המקדש והמבטלם, פורץ גדר ישכנו נחש, וכתב הרמב״ם ז״ל, סימני המשיח כשיקבץ את ישראל ויצליח במעשיו ובמלחמותיו ויבנה בית המקדש במקומו, זהו ודאי מלך המשיח והם עושים … ביום צרה ונאצה, ויום שרפת ההיכל עושים מרזחים רחמנא ליצלן.״ באותו מכתב מפרט ר׳ אברהם הסבעוני את פעילות הכת ואת השפעתה המזיקה. א. ר׳ אברהם הסבעוני מריץ מכתבים לכל הקהילות ומוכיח אותם על טעותם. הוא גם מזהיר אותם מפני התעשות עם השלטונות. כפי שהסברנו בפרק הדן ברקע ההסטורי, התקופה היא תקופת ביסוס שלטונו של מולאי ראשיד אחרי תקופה ארוכה של אנרכיה במדינה. הנסיך העלאווי, ממיסדי השושלת החדשה, היה רגיש לכל תנודה העלולה לגרור אחריה אי־שקט חברתי, ולבן משתמש ר׳ אברהם הסבעוני גם בנימוק זה על מנת ליסר את הסוררים ולהניעם לחדול ממעשיהם ולחזור בתשובה.
על אנשי קהילת מרקש הוא כותב: ״ואני כתבתי להם על דברי הבתי־כנסיות שנחרבו במאמר משנה למלך אשר שם בעוונות וקראתי קול בוכים, והיה בידי כתב שכתבתי להם על דברי הצומות אולי ישובו מדרכם לאחוז מעשה אבותיהם ומעשה נביאים, ולא נהיה כשתי תורות.״ בהמשך המכתב הוא עומד בפרוטרוט על הסטיות הדתיות ובין השאר הוא מציין שלמרות פניותיו לא שמעו לתוכחותיו ואף ביטלו את המנהג המקובל מדורי דורות בישראל לא לשחוט בהמות בא׳ באב, ולא לאכול בשר בימי בין המצרים, עד עבור תשעה באב. בצער הוא כותב: ״בדו מלבּם שבאו בשורות טובות ושחטו בשר.״ הוא מכון את חציו השנונים לעבר ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש: ״המחזיק במעוזם … שהעיז פניו כעד כל החכמים ואומר להדיוטות מוטב שנהיה מן המאמינים ולא מן הכופרים.״
על אנשי העיר סאלי – שבה היתה הביתה הקנאית והקיצונית ביותר – כותב הסבעוני אל ששפורטש שלאחר שחזר ״מנסיעות ההסברה״ שלו ברחבי המדינה מצא שהקהילה מחולקת לארבע כתות: ״כת אחת מתענה בפרהסיא, וכת שניה מתנגדת, עושים יום טוב גדול וחוגגים את ימי הצומות, כת שלישית צמים בצנעה שלא ירגישו בהם, וכת רביעית החליטו להתענות והפסיקו את צומם לאחר שביקרו אצלם ושכנעו אותם שאין צורך בצום, ואף הזמינו אותם לסעודה. אנשי כת זו בדרך כלל נענו להפצרות ואכלו ׳מפני הבושה׳.״
הסבעוני מתאר את החגיגות שערכו בימי הצום אנשי כת ב׳ המתעדים בפומבי לצומות. למסיבות ימי הצום הזמינו ״כלי שיר וכלי זמר, המנענעים ומצלצלים ומביאים משוררים גויים ולא מתייראים מפני הסכנה.״
הכת הראשונה שקיימה את הצום בפרהסיה, כללה בודאי את כל חכמי ורבני העיר, כל המנהיגות הרוחנית של הקהילה ור׳ אברהם הסבעוני קורא להם ״קהל ישיבתנו״. ובך מגדיר קבוצה זו הסבעוני: ״וקהל ישיבתנו יצ״ו (ישמרם צורם וינצרם) מחזיקים בצומות כמו שידענו שכולם תחכמוני ורבי פעלים מהצרי חקלא(מקובלים) קולעים אל השערה ולא יחטיאו כי גדל ערכם בתלמוד וליבון ההלכה כעומר נקי ת״ל (תהילה לאל).״
הנה כי כן אנו למדים שסאלי היתה לא רק עריסתה ומקום הורתה של הכת הקיצונית והקנאית ביותר, תחת שרביט הנהגתו של ר׳ יעקב בן־ סעדון, אלא גם מוקד התערות מרכזי שכיון והדריך את ההתערות לתנועה. ר׳ אברהם הסבעוני היה השאור שבעיסה, פעיל ומפעיל, עורך
מסעות שכנוע, מוקיע את התועים בדרכי החיים, מריץ מכתבים לקהילות ב־י־רות במרקש, מקנם, תדלה ועוד, כפי שהוא עצמו מעיד: ״וכשבאתי בטלטולי לכאן עיר סאלי״ או ״ואני כתבתי להם״ או ״וכתבתי תוכחות ג־דלות לדיינים ולכל הקהל״ ועוד.
סביר להניח שסאלי היתה מוקד מרכזי לפעילות עד התנועה השבתאית, משתי סיבות:
- סאלי היתה באותם ימים מרכז רוחני, תרבותי, מסחרי וכלכלי גדול.
2 מקומה הגיאוגרפי. השנים בהן אנו דנים הן תכ״ו-תכ״ט (1669-1666). כזכור, באותן שנים שרר רעב כבד במרוקו – כפי שהוסבר בפרק הדן ברקע ההסטורי של התקופה. בשנות בצורת נפגעו בדרך כלל ערי פנים הארץ. סאלי הנמצאת על חוף הים, נפגעה פחות מעצירת הגשמים ומצבה היה שפיר יותר, ולכן בימי רעב נהרו תושבי ערי הפנים אל ערי החוף.
סימוכין לשתי הסיבות האלה אנו מוצאים בקטע הבא באגרתו של הסבעוני: ״ונתקבצו אלי החכם כה״ר דניאל טולדנו וסיעתו מק״ק מיקינים ומה שנמצא מק״ק מיקיניס, ומה שנמצא מק״ק תיטואן, אלקצ׳ר ופי״ס, ועשינו צום במשפט.״ שתי הסיבות שציינו מסביר גם את נוכחותם בסאלי של חכמי מקנם, פאם וכו'.
מלאכתם של ר׳ אברהם הסבעוני, ר׳ דניאל טולידאנו ושאר חכמי הקהילות לא היתה קלה. מולם עמדו אנשים עקשים, קנאים, דבקים באמונתם, שהאמינו בלב שלם ותמים שאכן ימי המשיח הגיעו. על קנאותם ודביקותם של אנשי הכת באמונה החדשה כותב ר׳ אברהם הסבעוני: ׳ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דברי הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב … והשנה הזאת (תכ״ח) ג״כ (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו, ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים, ולא לדברי הנביאים, וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון ועד היום ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי."
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
התנועה הצליחה לחדור לכל פינה בה היתה קהילה יהודית והתפשטה כאש בשדה קוצים. על עומק חדירתה של השבתאות ועל מימדי התפשטותה במרוקו ניתן ללמוד ממכתבו של ששפורטש אל גלילות המערב בו הוא מונה אחת לאחת את הערים בהן קנתה לה שביתה האמונה החדשה ומקונן על מצבן של הקהילות. שפתו הציורית והמליצית של ששפורטש הופכת את הקטע לכעין קינה על תעיותיהן וסטיותיהן של אותן קהילות מאמונת אבותיהן. הוא נעזר לשם תאור הערים במטבעות לשון שאולות
מן המקרא ומדברי חכמים, ומשתמש במלים שמבטאן דומה ובצלצולן יש דמיון אך פרושן שונה. סגנון זה היה מקובל על משוררי המקרא. הם אהבו להשתעשע בהגאים דומים בצלצולם, מה שנקרא אחר־כן בפי חכמי התלמוד ״לשון נופל על לשוך׳. ששפורטש מנסה לחקות סגנון זה והצלחתו אינה מועטה, בהתחשב בעובדה ששמות הערים אינם עבריים ולא קל למצוא להם הקבלה בהגא ובצלצול העברי. וזה לשון הקטע:
״אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום ת״ח (תורת חיים) מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים מחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מארויקום (מרקש) עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק, אם מעיר פי״ם(פאם) המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין, אם עיר תיטוא״ן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם, או עיר סא״לי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אברי לב שבהם ונחשבו לכלי חרם. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מיקיני״ס (מקנס) שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא, והקהילות תידול״א (תדלה) דלו מאנוש המורה להם דרך האמת, ושארית אלזאוייא ואגפיה הניחו תורם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת רבותם, אם חסידות ותמימות קהלות האפילי״ט הביאתם לרדת נולאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהלות גרי״ס׳ הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו״…וכוי.
הרשימה שמביא ששפורטש מצביעה אמנם על פריסה רחבה של מאחזי התנועה. היא מקיפה את כל הארץ, מתיטואן בצפון ועד מרקש ואזור תפיללאת בדרום, מסאלי במערב ועד פאס ותדלה במזרח, אך חסרים בה מקומות אחרים בהם השבתאות היכתה שרשים ורכשה בהם אוהדים, כגון טנג׳יר, אורן, אספי ועוד, שעליהם נעמוד בהמשך.
מעניין להבחין שהתנועה השבתאית לא חיפשה חסידים ותומכים רק בקרב רכוזי אוכלוסין גדולים, אלא חדרה גם לקהילות קטנות ומאחזיה היו גם בפינות נדחות כגון קהילות הכפרים שמסביב לתדולה. (תידולה היא תדלה של היום הנמצאת דרומית־מזרחית לקזבלנקה). על מנהגי קהילת תידולה ובנותיה כותב הסבעוני:
״קהל תידול״א גזרו עליהם לילך יחפים ,… וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיתקבצו כולם לתידולא … והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חורבות ואהלים וגם הם החזיקו באכילה וקוראים (ביום ט׳ באב) במקום ׳יענך ה ביום צרה׳ – יה׳ בעזך ישמח מלך ובמקום ׳תפלה לדוד הטה ה׳ אזניך׳ – ׳למנצח על שושנים׳.״
שינוים בסידור התפילות
נמצאנו למדים מהקטע הנ״ל ששמעה של התנועה הגיע גם לפינות נידחות בהן רכשה לה חסידים, שהיו לא פחות אדוקים וקנאים מאשר חבריהם לדעה בערים הגדולות. מהקטע הזה אנו לומדים גם שאנשי הכת הכניסו שינוים משמעותיים בסדר התפילות. הם הרשו לעצמם לבטל קריאת מזמורי תהלים מסורתיים ולהכניס לסדר התפילה מזמורים אחרים במקור המזמור שביטלו קריאתו ״יענן ה׳ ביום חגים לומר אותו בימי צומות ותענית, ואילו המזמור שהוכנס במקומו " ה' בעזך ישמח מלך״ (תהלים ב״א) הוא שיר תודה לה׳ אותו אמרו אבותינו בשוב מלך ישראל ממלחמה עטור תהילת נצחון והוא שיר תודה לאלוהי ישראל על הנצחון שהנחיל למלך על אויביו.
המזמור ״תפילה לדוד הטה ה׳ אזניך ענני כי עני ואביון אני״ (תהלים פ"ו), תוכנו תחנונים לעזרה בעת צרה ועיקרו הבעת משאלות לב משיחיות בעץ חזון לאחרית הימים: ״כל גויים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך ה״ אומר המשורר, כלומר שהיעד המשיחי הוא כי כל עמי תבל יכירו בעליונותו ויקבלו את עול מלכותו. נוהגים לומר מזמור זה ביום־הכיפורים ובימי סליחות ותחנונים, ואילו המזמור ״למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות״(תהלים מ״ה) הוא פשוט שיר ידידות, כשמו כן הוא, היו שרים אותו למלך ישראל ביום חתונתו וביום שמחת לבו. במזמור מתואר הטקס המפואר שערך המלך לכלתו ולנסיכות בנות לויתה, ובימינו נוהגים לאמרו בבית החתן וביום שבת החתונה בתפילת שחרית ונקרא "מזמור לחתנים״. המזמורים נאמרו כמובן לכבודו של המשיח שבתי צבי ויחסו להם משמעויות שבתאיות.