התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל


התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-יוסף בן־צור

יוסף בן־צור

אם בליוורנו, אמסטרדם, טריפולי ואף בטנג׳יר קמו נביאים ומחשבי הקצין מבין המהגרים או מבין האנוסים, שהצד השוה שבהם שהיו כולם תלמידי חכמים מובהקים ומורי הלכה ידועים, הרי במקנס נתגלה נביא מקרב התושבים, מתון בני עמו, משכבה של פשוטי עם, וכפי שמעיד עליו בן זמנו ״עם הארץ אבל ירא שמים״, ״ואשר לא ידע לקרות בספרי המפרשים״, כדברי ששפורטש. שם הנביא יוסף בךצור.

משפחת בן־צור היתה משפחה מיוחסת של חכמים וסופרים מדורי דורות ועתידה בעוד דור אחד להעניק ליהדות מרוקו, אחד מגדולי חכמיה ר׳ יעקב בן־צור, המכונה יעב״ץ בעל ״עת לכל חפץ״ (שירים) ו״משפט וצדקה ביעקב״(תקנות יהודי מרוקו, שו״ת).

הנביא החדש יוסף בן־צור נתגלה בעיר מקנם. מקנם היתה כפי שציינו לעיל, מרכז חשוב של הכת והיתה עיר ואם בישראל. בשנה בה אנו עוסקים (1674) , זכתה מקנם להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. המלך העלאווי מולאי איסמעיל, אשר זה עתה עלה על כס המלוכה, בחר בה למושב לו. הוא פיתח קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ארצות אירופה וביחוד עם צרפת. בדומה למלך צרפת – לואי ה־14 בן זמנו, הוא משוה לשלטונו הדר חיצוני ופאר רב. בעקבות לואי ה־14 הוא עוזב את פאם הבירה המסורתית של מלכי מרוקו(כמו שלואי ה־14 עזב את פאריס) ובונה את ארמונו ב״ורסי״ של מרוקו – העיר מקנם.

מקנם היתה גם עיר של סופרים ורבנים ידועים אשר בה גברה ידם של המתעדים לאמונה החדשה. יחד עם זאת ההשפעה השבתאית הגיעה לממדים ניכרים. בעקבות התפתחותה של מקנס נהרו אליה אנשים רבים, ביניהם רבנים וחכמים. גם ר׳ אלישע אשכנזי – אביו של נתן העזתי – אשר מקום מושבו בשליחויותיו הקדומות היה בסאלי, עקר ממנה והתישב במקנס בשנותיו האחרונות ושם נפטר בשנת תל״ג (1673). בפרק הבא נעמוד על פעילותו ועל דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי ועל השפעתו על הקהילות בהן ישב. בינתים נסתפק ונאמר שלא ידוע בברור באיזו מידה פעל ר׳ אלישע אשכנזי להפצת התורות השבתאיות. על פעילותו בתנועה השבתאית חלוקות הדעות, אך יש מקום לשער שפעל ועזר להפיץ את כתבי נתן בנו אשר הביא למרוקו בשובו מירושלים, כמו שעזר בהחדרת ובהפצת ספרי קבלה אחרים למרוקו, כגון ספר הכונות להאר״י, שהועתק מספר ״עץ החיים״ שהובא על־ידי כמוהר״ר אלישע אשכנזי בשנת ״כי יתן ה׳ את רוחו״ (1646), וספר ״ירח יקר״ לר׳ אברהם גאלאנטי, פרוש על שמות של ספר הזוהר (ראה להלן).

המקורות על הופעתו ופעילותו של יוסף בן־צור אמנם מעטים אך די מגוונים, ויש בהם כדי ללמדנו על ההתלהבות שאחזה בהמונים ועל התקוות שהופעתו הפיחה בקרב הצבור במרוקו. עיקר המקורות נמצאים בכתבי־יד המפוזרים במקומות שונים בספריות צבוריות ופרטיות. סביר להניח שספרים וקונטרסים רבים נבתבו על תקופה זו ועל פעילותו של יוסף בן־צור – בעיקר על מאבק האיתנים והויכוח התהומי והנוקב שהיה נטוש בקרב הקהילה היהודית בענין משיחיותו של שבתי צבי – אך כתבים אלה עדיין גנוזים בספריות פרטיות ובגנזבים ומונחים כאבן שאין לה הופכין ושיני הזמן והעש עושים בהם שמות. יתכן שהספרים הושמדו או נגנזו בעקבות מסע הטיהור שנערך נגד כל הספרות השבתאית. מאידך, ישנם גם מקורות הנמצאים בכתובים ויצאו לאור. האחד הוא סיפור מעשה מפורט על המאורע ״מעשה ביוסף בן־צור״ הכלול בלקט תעודות הנקרא ״עניני שבתי צבי״.מקור שני בכתב הוא מספר שורות שהקדיש ששפורטש לנבואתו של יוסף בן־צור. שאר התעודות נמצאות עדיין בכתב־יד. התעודה הראשונה מספרת שהמגיד נגלה לבחור יוסף בן־צור ובישר לו את ביאת הגואל. הבחור(כלומר הרווק) יוסף בן־צור היה עם הארץ ״אבל כל ימיו היה ירא שמים ובתורה לא מבין כלל״. תעודה אחרת הנמצאת עדיין בכתב־יד מספרת ״שכאשר שלחו לחבירינו אהובינו י״ה מעיר פאם יע״ה (יעזרה האל) מאמר הזוהר לפרשו, ויתמה עד מאד על דבריהם על שלא יודע לקרות והם שלחו לנסותו. ויהי הלילה ויבוא המגיד ויפרש לו המאמר על דרך הסוד, דברים מופלאים כמו שעיניכם תחזנה מעשיהם זכו, וזה לשונו וגו'.״ והתעודה הראשונה ממשיכה: כאשר המגיד הקימו על רגליו והטבילו עם מים שהיו בקנקן אחד, המים שבקנקן נתרבו כל כך עד שנאלץ להחליף את בגדיו, ואז הראו לו בשמים את ״אדונינו מלכנו שבתי צבי ואמרו לו זה הוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ור׳ נתן בנימין (נתן העזתי) נביא אמת״, ואילו הוא (יוסף בן־צור) משיח בן־יוםף.

לפי אמונה יהודית עתיקה, עתיד להתגלות משיח בן־דוד רק לאחר הופעת משיח בן־יוסף (ראה לעיל – נבואת זרובבל), ואחת הטענות נגד שבתי צבי היתה בפי המתעדים שלא תיתכן הופעתו של שבתי צבי שהיה בעיני עצמו במשיח בן־דוד ללא התגלות קודמת של משיח בן־יוםף. אמנם היו כמה מחסידי התנועה שראו בהזיותיהם את עצמם ככשירים להיות משיח בן־יוסף, אך היות ולא הצליחו לתת ״אות ומופת״ לא נתקבלו על־ידי אנשי הכת. יוסף בן־צור אמר למלא את החסר שהיה בתנועה ונתקדש באמונה היהודית, ואכן הצליח והתקבל לפחות על־ידי בני קהילתו כמשיח בן־יוסף.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הודיע יוסף בן־צור לאנשי עדתו שזמן הגאולה יהיה בערב פסח של השנה הבאה, שנת תל״ה (1675) אחרי ביעור חמץ, שאלו אותו החכמים שיבקש מהמגיד שיתן לו ״אות ומופת״ שאכן נבואותיו קושט דברי אמת. יוסף בן־צור ענה להם ״איזה אות ומופת גדול יותר ממה שאתם יודעים שקודם לא ידעתי אפילו ללמוד רש״י ואילו עכשיו אני מגלה לכם סודות עליונים אשר לא ידעתם ולא שמעתם מעולם?״, ״ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל.״

עלינו לזכור שהשנה היא שנת תל״ד (1674), היינו שלוש שנים לאחר עליתו של המלך הצעיר והנמרץ מולאי איסמעיל על כס המלוכה, תהליך הפסיפיקעיה והשלטת סדר במדינה בעיצומם. כל תנועה או התארגנות חברתית אינה נסבלת על־ידי השלטונות, שמא תגרום תסיסה שתקשה על השלטת סדר בממלכה. אנו יודעים שהתנועה השבתאית היתה נרדפת על־ידי השלטונות גם בימי מולאי ראשיד (ראה לעיל) וגם בימי מולאי איסמעיל, מפני שגרמה לתסיסה בקרב הצבור, ודברי יוסף בן־צור עצמו מוכיחים שהתנועה היתה נרדפת, שאם לא כן מה פשר האמירה שהיא בעיניו כתחליף ל״אות ומופת״, ״שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל?״. עצם ההכרזה של יוסף בן־צור ״אם תרצו אני אלך ברחובה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח ישראל״, עשתה רושם עז על שומעיו מפני שהיתה בה תעוזה ומידה לא קטנה של בטחון עצמי, ומה גם ש״העיר״ בה מדובר היא מקנס, מקום מושבו של יוסף בן־צור, עיר בירתו החדשה של מולאי איסמעיל, כפי שהסברנו, כלומר שהצהרתו ההפגנתית שהוא מוכן להכריז לפני ולפנים, בתוך קודש הקודשים של הממלכה העלאווית־מוסלמית, על משיחיותו של שבתי צבי היא ״אות ומופת״ ועל כן הרושם הרב והמשכנע שבהצהרתו, והרבה חכמים – לפי אותו מקור שבתאי – שלא האמינו עד כה בשבתי צבי ודיברו בו סרה, ״התחרטו חרטה גדולה וחזרו מרעת לבבם ועכשיו הם מאמינים באמונתו״, ומוסיף אותו מקור שבכל ארץ בדבריה (מרוקו ואלג׳יר), ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי ראשון של אדונינו ירום הודו.״ לתלמיד חכם ספקן אחד ששאל אותו שלפי חז״ל משיח בן־יוסף יבוא בראשונה וילחם וימות ורק אחר־בך יבוא משיח בן־דוד, ענה מניה וביה, כי כוָנת חז״ל היא ״שמשיח בן דוד יתגלה קודם ויבשר את בואו של משיח בן יוסף, אח״כ יעלם וכאשר ימות משיח בן יוסף אזי שוב יתגלה משיח בן דוד״ (כתב־יד, ספרית שוקן, דף 37 ע״ב). כאן הוא רומז בברור שהתקופה שתחלוף בין התגלותו של משיח בן־יוסף לבין התגלות משיח בן־דוד תהיה קצרה ועל־ידי כך תקופת חבלי המשיח תתקצר.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ' 118

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-יוסף בן־צור

יוסף בן־צור

אם בליוורנו, אמסטרדם, טריפולי ואף בטנג׳יר קמו נביאים ומחשבי הקצין מבין המהגרים או מבין האנוסים, שהצד השוה שבהם שהיו כולם תלמידי חכמים מובהקים ומורי הלכה ידועים, הרי במקנס נתגלה נביא מקרב התושבים, מתון בני עמו, משכבה של פשוטי עם, וכפי שמעיד עליו בן זמנו ״עם הארץ אבל ירא שמים״, ״ואשר לא ידע לקרות בספרי המפרשים״, כדברי ששפורטש. שם הנביא יוסף בךצור.

משפחת בן־צור היתה משפחה מיוחסת של חכמים וסופרים מדורי דורות ועתידה בעוד דור אחד להעניק ליהדות מרוקו, אחד מגדולי חכמיה ר׳ יעקב בן־צור, המכונה יעב״ץ בעל ״עת לכל חפץ״ (שירים) ו״משפט וצדקה ביעקב״(תקנות יהודי מרוקו, שו״ת).

הנביא החדש יוסף בן־צור נתגלה בעיר מקנם. מקנם היתה כפי שציינו לעיל, מרכז חשוב של הכת והיתה עיר ואם בישראל. בשנה בה אנו עוסקים (1674) , זכתה מקנם להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. המלך העלאווי מולאי איסמעיל, אשר זה עתה עלה על כס המלוכה, בחר בה למושב לו. הוא פיתח קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ארצות אירופה וביחוד עם צרפת. בדומה למלך צרפת – לואי ה־14 בן זמנו, הוא משוה לשלטונו הדר חיצוני ופאר רב. בעקבות לואי ה־14 הוא עוזב את פאם הבירה המסורתית של מלכי מרוקו(כמו שלואי ה־14 עזב את פאריס) ובונה את ארמונו ב״ורסי״ של מרוקו – העיר מקנם.

מקנם היתה גם עיר של סופרים ורבנים ידועים אשר בה גברה ידם של המתעדים לאמונה החדשה. יחד עם זאת ההשפעה השבתאית הגיעה לממדים ניכרים. בעקבות התפתחותה של מקנס נהרו אליה אנשים רבים, ביניהם רבנים וחכמים. גם ר׳ אלישע אשכנזי – אביו של נתן העזתי – אשר מקום מושבו בשליחויותיו הקדומות היה בסאלי, עקר ממנה והתישב במקנס בשנותיו האחרונות ושם נפטר בשנת תל״ג (1673). בפרק הבא נעמוד על פעילותו ועל דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי ועל השפעתו על הקהילות בהן ישב. בינתים נסתפק ונאמר שלא ידוע בברור באיזו מידה פעל ר׳ אלישע אשכנזי להפצת התורות השבתאיות. על פעילותו בתנועה השבתאית חלוקות הדעות, אך יש מקום לשער שפעל ועזר להפיץ את כתבי נתן בנו אשר הביא למרוקו בשובו מירושלים, כמו שעזר בהחדרת ובהפצת ספרי קבלה אחרים למרוקו, כגון ספר הכונות להאר״י, שהועתק מספר ״עץ החיים״ שהובא על־ידי כמוהר״ר אלישע אשכנזי בשנת ״כי יתן ה׳ את רוחו״ (1646), וספר ״ירח יקר״ לר׳ אברהם גאלאנטי, פרוש על שמות של ספר הזוהר (ראה להלן).

המקורות על הופעתו ופעילותו של יוסף בן־צור אמנם מעטים אך די מגוונים, ויש בהם כדי ללמדנו על ההתלהבות שאחזה בהמונים ועל התקוות שהופעתו הפיחה בקרב הצבור במרוקו. עיקר המקורות נמצאים בכתבי־יד המפוזרים במקומות שונים בספריות צבוריות ופרטיות. סביר להניח שספרים וקונטרסים רבים נבתבו על תקופה זו ועל פעילותו של יוסף בן־צור – בעיקר על מאבק האיתנים והויכוח התהומי והנוקב שהיה נטוש בקרב הקהילה היהודית בענין משיחיותו של שבתי צבי – אך כתבים אלה עדיין גנוזים בספריות פרטיות ובגנזבים ומונחים כאבן שאין לה הופכין ושיני הזמן והעש עושים בהם שמות. יתכן שהספרים הושמדו או נגנזו בעקבות מסע הטיהור שנערך נגד כל הספרות השבתאית. מאידך, ישנם גם מקורות הנמצאים בכתובים ויצאו לאור. האחד הוא סיפור מעשה מפורט על המאורע ״מעשה ביוסף בן־צור״ הכלול בלקט תעודות הנקרא ״עניני שבתי צבי״.מקור שני בכתב הוא מספר שורות שהקדיש ששפורטש לנבואתו של יוסף בן־צור. שאר התעודות נמצאות עדיין בכתב־יד. התעודה הראשונה מספרת שהמגיד נגלה לבחור יוסף בן־צור ובישר לו את ביאת הגואל. הבחור(כלומר הרווק) יוסף בן־צור היה עם הארץ ״אבל כל ימיו היה ירא שמים ובתורה לא מבין כלל״. תעודה אחרת הנמצאת עדיין בכתב־יד מספרת ״שכאשר שלחו לחבירינו אהובינו י״ה מעיר פאם יע״ה (יעזרה האל) מאמר הזוהר לפרשו, ויתמה עד מאד על דבריהם על שלא יודע לקרות והם שלחו לנסותו. ויהי הלילה ויבוא המגיד ויפרש לו המאמר על דרך הסוד, דברים מופלאים כמו שעיניכם תחזנה מעשיהם זכו, וזה לשונו וגו'.״ והתעודה הראשונה ממשיכה: כאשר המגיד הקימו על רגליו והטבילו עם מים שהיו בקנקן אחד, המים שבקנקן נתרבו כל כך עד שנאלץ להחליף את בגדיו, ואז הראו לו בשמים את ״אדונינו מלכנו שבתי צבי ואמרו לו זה הוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ור׳ נתן בנימין (נתן העזתי) נביא אמת״, ואילו הוא (יוסף בן־צור) משיח בן־יוםף.

לפי אמונה יהודית עתיקה, עתיד להתגלות משיח בן־דוד רק לאחר הופעת משיח בן־יוסף (ראה לעיל – נבואת זרובבל), ואחת הטענות נגד שבתי צבי היתה בפי המתעדים שלא תיתכן הופעתו של שבתי צבי שהיה בעיני עצמו במשיח בן־דוד ללא התגלות קודמת של משיח בן־יוםף. אמנם היו כמה מחסידי התנועה שראו בהזיותיהם את עצמם ככשירים להיות משיח בן־יוסף, אך היות ולא הצליחו לתת ״אות ומופת״ לא נתקבלו על־ידי אנשי הכת. יוסף בן־צור אמר למלא את החסר שהיה בתנועה ונתקדש באמונה היהודית, ואכן הצליח והתקבל לפחות על־ידי בני קהילתו כמשיח בן־יוסף.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הודיע יוסף בן־צור לאנשי עדתו שזמן הגאולה יהיה בערב פסח של השנה הבאה, שנת תל״ה (1675) אחרי ביעור חמץ, שאלו אותו החכמים שיבקש מהמגיד שיתן לו ״אות ומופת״ שאכן נבואותיו קושט דברי אמת. יוסף בן־צור ענה להם ״איזה אות ומופת גדול יותר ממה שאתם יודעים שקודם לא ידעתי אפילו ללמוד רש״י ואילו עכשיו אני מגלה לכם סודות עליונים אשר לא ידעתם ולא שמעתם מעולם?״, ״ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל.״

עלינו לזכור שהשנה היא שנת תל״ד (1674), היינו שלוש שנים לאחר עליתו של המלך הצעיר והנמרץ מולאי איסמעיל על כס המלוכה, תהליך הפסיפיקעיה והשלטת סדר במדינה בעיצומם. כל תנועה או התארגנות חברתית אינה נסבלת על־ידי השלטונות, שמא תגרום תסיסה שתקשה על השלטת סדר בממלכה. אנו יודעים שהתנועה השבתאית היתה נרדפת על־ידי השלטונות גם בימי מולאי ראשיד (ראה לעיל) וגם בימי מולאי איסמעיל, מפני שגרמה לתסיסה בקרב הצבור, ודברי יוסף בן־צור עצמו מוכיחים שהתנועה היתה נרדפת, שאם לא כן מה פשר האמירה שהיא בעיניו כתחליף ל״אות ומופת״, ״שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל?״. עצם ההכרזה של יוסף בן־צור ״אם תרצו אני אלך ברחובה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח ישראל״, עשתה רושם עז על שומעיו מפני שהיתה בה תעוזה ומידה לא קטנה של בטחון עצמי, ומה גם ש״העיר״ בה מדובר היא מקנס, מקום מושבו של יוסף בן־צור, עיר בירתו החדשה של מולאי איסמעיל, כפי שהסברנו, כלומר שהצהרתו ההפגנתית שהוא מוכן להכריז לפני ולפנים, בתוך קודש הקודשים של הממלכה העלאווית־מוסלמית, על משיחיותו של שבתי צבי היא ״אות ומופת״ ועל כן הרושם הרב והמשכנע שבהצהרתו, והרבה חכמים – לפי אותו מקור שבתאי – שלא האמינו עד כה בשבתי צבי ודיברו בו סרה, ״התחרטו חרטה גדולה וחזרו מרעת לבבם ועכשיו הם מאמינים באמונתו״, ומוסיף אותו מקור שבכל ארץ בדבריה (מרוקו ואלג׳יר), ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי ראשון של אדונינו ירום הודו.״ לתלמיד חכם ספקן אחד ששאל אותו שלפי חז״ל משיח בן־יוסף יבוא בראשונה וילחם וימות ורק אחר־בך יבוא משיח בן־דוד, ענה מניה וביה, כי כוָנת חז״ל היא ״שמשיח בן דוד יתגלה קודם ויבשר את בואו של משיח בן יוסף, אח״כ יעלם וכאשר ימות משיח בן יוסף אזי שוב יתגלה משיח בן דוד״ (כתב־יד, ספרית שוקן, דף 37 ע״ב). כאן הוא רומז בברור שהתקופה שתחלוף בין התגלותו של משיח בן־יוסף לבין התגלות משיח בן־דוד תהיה קצרה ועל־ידי כך תקופת חבלי המשיח תתקצר.

סדר חדש של האלפא ביתא

חידוש מיוחד תרם יוסף בן־צור לתנועה השבתאית בהופעתו. בעקבות מוריו ורבותיו, אבות התנועה וראשיה, רצה גם הוא להכניס איזה שינוי במסורות המקובלות, אך נזהר לא לנגוע במסורות המקודשות במורשת ישראל וכך הוא טוען שבהתגלות הראשונה מסר לו המלאך רפאל סדר חדש של האלפא ביתא. המלאך אמר לו ש״זאת היא כנתינתה מהר סיני וזאת תוארה: אנ׳׳י מל׳׳ך העו״ז סט״ח דר״ג פק״ץ שב״ת צמבנ׳׳ף.״ ואילו הסדר של האלף בית שבידינו, סדר אותיותיו נתבלבל בשעה שעשו בני ישראל את העגל במדבר סיני ולכן הסדר של אותיות שבידינו הוא אחר. בכתב־יד ממרוקו הנמצא בספרית שוקן כתוב באלפא ביתא ״פק״ץ״ במקום ״מק׳׳ץ״ המופיע בתעתיקים אחרים ונראה שהתעתיק של כתב־היד שהבאתי הוא הנכון, מפני שבתעתיק של מאריציו חסרה האות ״פ״ רגילה, היא מופיעה רק פעם אחת באותיות הסופיות, במקום פעמים, ואילו האות "מ״ מופיעה שלוש פעמים. אצל ברוך מאריציו נפלה טעות וכל אלה שציטטו את המסמך העתיקו גם את הטעות. (ראה הערה 83).

על יסוד האלפא ביתא החדש בנה יוסף בן־צור תלי תלים של הלכות וגימטריאות וכן עשו גם תלמידיו ומעריציו. מהאלפא ביתא הזה למד כל התורה כולה עם סודות עליונים עד אשר לא נמצא חכם מקובל כמוהו בכל חכמי מרוקו ״הלכו שם לראותו ולדבר עמו אנשים חכמים ונבונים מקובלים מעיר פיס (פאס) עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ממקום טיטואן, סלהי (סאלי) וממקומות אחרים ויכירו וידעו כי חכמתו חכמת אלקים והראה להם מספר הזוהר, מדניאל וממעשה בראשית שהגואל האמתי של ישראל הוא אדונינו שבתי צבי יר״ה (ירום הודו) וזמן הגאולה תהיה בערב פסח שנת תל״ה (1675) אחר ביעור חמץ."

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ'119

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול

ר׳ דניאל בהלול

ואכן תלמידיו וחסידיו של יוסף בן־צור הזדרזו להוכיח מהאלפא ביתא החדש ששנת תל״ה היא באמת שנת הגאולה. אחד מחסידיו הנלהבים של יוסף בן־צור היה ר׳ דניאל בהלול, שהיה שבתאי אדוק, וכך הוא כותב אותו בתב־יד):

"תדע לך שמזו האלפא ביתא יצא קץ הגלות 'צמךנף׳ הא כיעד, הסר ׳אני מלך הסר ה״ה וו׳ מן ׳העוז׳ והסר דל״ת מן ׳דר׳׳ג׳ והסר בי״ת מן ׳שביית׳ וישארו שבעה עשר אותיות, שנים עשר כעד שנים עשר שבטים וחמשה של צמךנף כעד השכינה שהיא עמנו בגלות שנ״א (שנאמר) עמו אני בצרה, וחשוב השבעה עשר אותיות הנשארים ויעלה בהם אלף ושש מאות ושבעה שנים משנחרב בית שני עד השנה הזאת שהיא שנת ת(ה)ל׳׳ה בונה ירושלים ה׳ ודי למבין. נאום הצעיר זעירא סמן חבריא׳ דניאל בהלול יצ׳׳ו.׳׳

פרוש הקטע הוא: באלפא ביתא ישנן 27 אותיות. אם נסיר 10 אותיות שהן ״אני מלך״ הה׳ והו׳ מן המלה העו׳׳ז וד׳ מן דר״ג וב׳ משב׳׳ת, ובס״ה 10 אותיות ישארו 17 אותיות שהן שקולות בעד 12 שבטים ו־5 אותיות ״צמךנף״ בעד 5 אותיות מהן מורכבת המלה שכינה. הגימטריה של 17 האותיות הנותרות עולה בהן 1607 (זה נכון) כלומר 1607 שנים מחורבן בית שני. הבית השני חרב בשנת 68 לספירה היינו 68+1607=1675 היא שנת תל״ה, שנת הגאולה.

ר׳ דניאל בר ר׳ יהודה בהלול היה מחכמי מקנם והיה אביהם של כהה״ר שמואל בהלול זצ״ל ומו״ה (מופת הדור או מורנו הרב) אלעזר בהלול. שניהם היו מורי הלכה. ר׳ אלעזר כתב ספר ״מראה עינים״ בו מרבה לצטט את ״אבא מארי״ כלומר אביו ר׳ דניאל. הדבר תמוה ומעורר כמה שאלות, שעוד נחזור ונדון בהן.

ר׳ דניאל בהלול כתב ספר ״פירושי קבלה ליוסף בן צור״ והוא ליקוטי פרושים על הקבלה ברוח שבתאית, פרקי אפוקליפסה וחישובי קצין, גימטריאות, תפילות, סדר לתפילות, סדר חדש של האלפא ביתא כאמור, סדר האילן הקדוש, כמה חידושים מאהובנו החבר הנאה כה״ר יוסף בן־צור על סדר הספירות והרמזים הכלולים בסדר החדש של האלפא ביתא. אחד הפרקים בספר שמו ״ספר היצירה לאברהם אבינו״ ובסופו פירוש ״שיר ששלח נתן נביאנו בפי שנתבאר בחלום להחבר ר׳ יוסף בן־צור יז״א״(יראה זרע אמן).

המשיח באלפא ביתא החדש

חסידי המשיח הרוָק טרחו עמלו יגעו ומצאו בסדר האלפא ביתא החדש רמז למשיחיות של שבתי צבי ונביאו יוסף בן־צור. על־ידי סידור מיוחד של המלים המורכבות מאותיות של האלפא ביתא ועל־ידי צרוף ראשי התי­בות של כמה מלים או צרוף האותיות האמצעיות, אנו מקבלים את השם ״יוסף״ ואילו הכינוי, כלומר בן־צור, אנו מקבלים על־ידי חישוב כמה אותיות אם בחשבון גדול או בחשבון קטן. לדוגמא ה״זין של המלה ״העוז״ עולה בחשבונה שבעה ו״בן בחשבון קטן עולה גם כן שבעה (ב=2) + (נ=5) = 7, ואות ט׳ ואות ח׳ של המלה ״סט״ח״ שווים 17 ו׳׳צור״ בחשבון קטן עולה 17: (צ=9) + (ו=6) + (ר=2) = 17.הרי לך בברור יוסף בךצור.

מעניין לציין שכל הטעמים, הצרופים, הרמזים והסודות שמצאו בסדר החדש של האלפא ביתא שכונתם היתה להוכיח את שנת הגאולה, את משיחיותם של שבתי צבי, נתן העזתי ויוסף בן־צור, מבוססים על גימטריאות לפי ערכם המספרי הקודם של האותיות ולא לפי ״סדר נתינתם מהר סיני״ והלא הערך המספרי של האותיות חייב גם כן להשתנות אם סדרן משתנה? – תיק״ו (תשבי יפרש קושיות ובעיות). (הטקסט המלא יובא בסוף הספר עם המקורות).

 

עוד גילה יוסף בן־צור לקהל חסידיו שאברהם אבינו אמר לו שהגאולה היתה ראויה לבוא עשר שנים קודם לכן כלומר בשנת 1665 או 1666, אבל הגלות נתארכה מפני ששבתי צבי התפלל וביקש מהקב״ה שלא יבואו חבלי משיח על ישראל. שבתי צבי ביקש רחמים וסליחה וכפרה גם על הכופרים במשיחיותו מאחר שנודע לו שעזרה עליהם מיתה מן השמים.

באשר לגילוי של אברהם אבינו כביכול ליוסף בן־צור, שהגאולה היתה ראויה לבוא עשר שנים קודם לכן כלומר בשנת 1666 , ראוי לציין שלסיפרה 6 היתה משמעות מיוחדת בתורת המסתורין ולכן גם לשנת ״הששים״, כלומר שנה שבה מופיעה הספרה 6 כמה פעמים בזו אחר זו – יחסו כוח בסתורי מיוחד, כמעט כוח מאגי.

דממלבה החמישית

אמונה זו מקורה גם באמונה של כיתות משיחיות נוצריות. סיפרנו לעיל על הכת הנוצרית משיחית שנקראה על שם ״הממלכה החמישית״(הדיסנטיה החמישית) העתידה להופיע אחרי חורבן ארבע המלכויות המרומזות בארבע החיות שבספר דניאל (פרק ז׳). אנשי כיתות משיחיות אלו יחסו למספר שש כוח משיחי מאגי ועל כן ציפו גם הם להופעתו של המשיח לקראת שנת 1666 שהיא גם שנת התגלותו של שבתי צבי.

לפי אחד מאבות הכנסיה מאותן שנים, אב אנטוניו ויירא Antonio vieira בספרו ״עתיד ההיסטוריה״, האימפריה החמישית (Quinto imperio) העתידה לקום בקרוב לא תהיה אימפריה חדשה אלא שינוי גמור של ההוֶה. האימפריה הרביעית של הרומאים נמשכת עד עתה וממנה תבנה האימפריה החמישית שהיא מלכות המשיח (הכונה כמובן לקריסט – ישו), בהתאם לנבואתו של דניאל (ב׳ 44) לפי אמונתם.

לא ידוע באיזו מידה השפיעו הכיתות הנוצריות הללו על התנועה השבתאית ועל קביעת מועד הופעת שבתי צבי דוקא בשנת תכ״ו(1666), אך יחד עם זאת ראוי לציין כי הכיתות הנוצריות משיחיות התיחסו באהדה רבה לתנועה המשיחית היהודית, וחשבוה כחלק מחזון ממלכת אלף השנים – Millenium – כשתקום מלכות שמים אחרי נפילתן של ארבע מלכויות הרשע, כאמור.

מספר השישיים התקדש גם אצל היהודים, בעיקר בספרות הקבלה בהסתמך על הכתוב בספר הזוהר בפרשת וירא ובפרשת נח, בפירוש על שש מאות שנה לחיי נח, וכפי שנראה להלן בחלום של ר׳ אברהם בן־סמחון מחכמי פאס.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול-עמ' 121

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול

קדושת ״השישיים״

האמונה בקדושת השישיים נשתמרה מאז גם אצל יהודי מרוקו שהחזיקו בה עד התקופה האחרונה. בראשית המאה הנוכחית, בשנת 1900 , שהיא שנת תר״ם (660) לספירה שלנו, נמצאו במרוקו מחשבי קצין, יהודים ולא יהודים, שחישבו ומצאו ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תרס׳׳ו (666) כלומר שנת 1906. הדים לאמונה זו ששררה באותם ימים בקרב קהילות יהודי מרוקו אנו שומעים באחד השירים שנכתב בשנת תר״ס 660 (1900) על־ידי ר׳ דוד קיים, משורר יהודי ממרוקו. שם השיר ״אל יושב שמימה״ והוא חלק ממחרוזת שירים לפרשת ״וארא״, ותוכנו מעניני פרשת השבוע ״עשר מכות מצרים״ ובמובן גם צרות עם ישראל והכמיהה לגאולה. הבית האחרון המסיים את השיר אומר:

ולירושלמה בית מחניים

בבניו מקדש בניה ינוחמו

וספה ותמה שנאת עם עיים

עם מחרף בי חטאתיה נכתמו

קץ פדות נשלמה חשבון שישיים.

עוד שישים וששה נקוה בו יושלמו.

[שיר ידידות – עמוד שס״א]

המשורר מבטא את בטחונו שקץ הפדות נשלם בשישיים, כלומר ב־660 ומקוה כי יושלם לחלוטין כאשר יתוסף לשישיים עוד שש, כלומר ב־666.

צידוק ההמרה אצל יוסף בן צור

יוסף בן־צור, שראה את עצמו נביא ומשיח, מצדיק גם הוא בהתלהבות רבה את מעשה ההמרה. כמו כל ראשי התנועה גם הוא מאמץ את האידיאולוגיה הידועה של ההמרה ומוסיף עליה ״חידושים״ משלו. הוא חוזר בשם המגיד על ההסבר שניתן לו, לפיו שבתי צבי קיבל עליו את דה האיסלם על מנת לאסוף את ניצוצי הקדושה שהם פזורים בין אומות העולם בתוך הקליפות וכדי להצילן ולהעלותן מתון הטומאה כי על־ידי המצאותו של המשיח בתוך הטומאה, ניצוצות הטהרה השבויות בתוך הקליפות ידבקו בו ועל־ידי כך יציל אותן ״כי כל מין למינו״.

צידוק ההמרה אצל דניאל בהלול

ועוד טעם אחר בפיו של יוסף בן־צור כדי להצדיק את המרת המשיח, והוא ״יסוד המצנפת הטהור׳/ ור׳ דניאל בהלול בשמו של יוסף בן־צור, מסביר:

״אמר הבחור נ״ב (נאמן בית) הידוע כי מלת שב״ת רומז ליסוד אות ברית קודש ושבתי אדונינו יר״ה (ירום הודו) הוא רומז למלת שב״ת שבאלפא ביתא שהוא שבתי הנודע וכשם שהאות ברית קודש שהוא יסוד מחופה בערלה בקליפות שהקליפות מסתבכים עד המקום ההוא שהוא העטרה כנודע, ולכן הוא רמז שהאדם נולד ומכתר בערלה על העטרה ואנו חותכים הערלה ונשאר קדוש הילד כן שב״ת שהוא שבתי שהוא האות ברית קודש בעצמו בא מחופה בערלה שהוא המצנפת עד שיבוא השם ב״ה (ברוך הוא) ויסיר לו המצנפת ויסיר לו הערלה, אז תתגלה הקדושה שהוא יסוד ב״ה ובזה תבין היטב מה שכתוב בס׳ פרקי היכלות לרבותינו ר׳ ישמעאל כהן גדול ור' עקיבא שאל מטטרון רתימה וענה זרובבל בן שאלתיאל שכשיבוא משיחנו בעה״ו (בעזרת השם וישועתו) אדונינו לעולם שישאר שבעה שנים שיסתיר ה׳ פניו ממנו כעד שבעת ימי המלה שאין ראוי לבוא בקהל הילד הזה ואח״כ ביום השמיני הוא ראוי לבוא בקהל, שבתי נסתתר בקהל הז׳ שנים שמשנת התב״ז (1667?) חודש אלול עשה המצנפת ונסתתר בז׳ שנים וב״ה ישרה שכינתו עליו ויבוא בקהל שאז יסיר הערלה בעה״ו.״

פרוש דבריו של ר׳ דניאל בהלול הוא ש״שב׳׳ת״ שבאלפא ביתא רומזת לברית קודש שהיא ברית מילה והשם שבתי רומז למלה ״שב״ת״, וכשם שהעטרה של המילה מכוסה בערלה ורק לאחר שאנו חותכים את הערלה ביום השמיני נעשה הילד קדוש כך שבתי צבי שהוא בבחינת ברית קודש בעצמו גם הוא מכוסה בערלה – כלומר מצנפת, עד שיבוא הקב״ה ויסיר לו את המצנפת בשנה השמינית שהיא הערלה, ורק אז תתגלה הקדושה וכך תבין מה שגילה מטטרון לזרובבל (ראה הנבואה לעיל) שהקב״ה יסתיר פניו מהמשיח שבע שנים כנגד שבעת הימים שאין הילד ראוי לבוא בהם בקהל ה׳. שבע השנים מתחילים מחודש אלול תכ׳׳ו (1666), (במקור של כתב־היד כתוב אלול תכ״ז – בודאי פליטת קולמוס), עד שנת תל״ג(1673), אך בשנה השמינית שנת תל״ד יסיר הקב״ה המצנפת שהיא בבחינת הערלה כמו שמסירים הערלה מהילד ביום השמיני, ואז ישרה הקב״ה שבינתו עליו ויבוא בקהל.

ובמקום אחר שואל יוסף בן־צור: למה שבתי צבי ״חזר תוגר ולא אדום״? כלומר למה התאסלם ולא התנצר? והוא משיב מפני שכל ניצוצות הקדושה שישנם בנצרות נמצאים אצל התוגר (תוגרמה – תורכיה – שפרושו מוסלמי) (״ענייני שבתי צבי״).

תפישה זו המעדיפה את התוגר על פני האדומי, היינו את האיסלם על פני הנצרות, פותחה על־ידי חכמי השבתאות והופצה על־ידי פרשני התנועה. הם הסבירו כי תורת האיסלם נקראת ״תורת חסד״ כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם ועל כן נקראת תורתם ״תורת חסד״ ואילו תורת ישראל נקראת תורת אמת, ועל־ידי האקט של ההמרה, כאשר שבתי צבי היה מזמר וקורא ״בתורת חסד״ שהוא הקוראן של האומה הישמעאלית היה מקיים מה שנאמר במשלי ל״א: ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" כלומר שהוא נכנם בתורת החסד וצירף על־ידי כך את תורת החסד אל תורת האמת וזהו הפרוש למה שכתוב ״חסד ואמת נפגשו״ (תהלים, פ״ה 11), היינו שתי התורות יחד נפגשות בשבתי צבי.

עדויות על יוסף בן צור

התופעה של התגלות משיח בדמותו של אדם כיוסף בן־צור הוא נושא למחקר לפסיכולוגים ולסוציולוגים, אן אולי דוקא משום היחוד שבאישיו­תו, הופעתו היתה משכנעת, אמינה, ועשתה רושם רב, והעדות של אותו ״יהודי מסאלי״ משקפת כנראה את המציאות. היהודי מסאלי כותב לאחיו מליוורנו, ״שכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי יר״ה״.

אחד מרבני מרוקו, ר׳ אברהם בן־עמרם כותב לחברו ר׳ בנימין דוראן מאלג׳יר מכתב נלהב. הוא מספר לו שלאחר ששמע על הבחור ממקנס ועל הסודות שהוא מגלה בתורה לא יכול להתאפק והחליט לראות במו עיניו את הבחור והלך אליו, לקח עמו ספר זוהר וספרים אחרים, והתכון לשאול אותו דברים סתומים בזוהר. הבחור עשה עליו רושם עז. הוא מצא בו כל המידות הטובות, עניו, ירא שמים וכו'.

בלילה הראשון שהה במחיצת יוסף בן־צור עם עוד שני חכמים מן העיר אלקצאר (עיר צפונית לפאס). ״ונשארנו בהקיץ עד אחר קריאת הגבר (ער אור הבוקר) והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות עליונים, על הקץ והיד אומר אותם בלשון צח ומצוחצח ואילו היו לו ג׳ או ד׳ פיות היה מדבר בכלן כמו נהר מלא.״

ר׳ אברהם בן־עמרם מסכם את ביקורו אצל יוסף בן־צור בזו הלשון: ״בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שנתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד ב״מ (בר מינן) מפני שהוא מיושב בדעתו וכל דבריו על ייחודו יתברך.״

רבים וטובים, ביניהם תלמידי חכמים שכיהנו במשרות רמות ברבנות בקהילותיהם, נגרפו גם הם בהתלהבות ונתפסו בהזיות משיחיות. אכן הציפיות שיצר יוסף בךצור היו גבוהות.

בין הרבנים הידועים שנתפסו להזיותיו של יוסף בן־צור היו: ר׳ יעקב אבוהב שעתיד בשנת ת״מ (1680) לשמש בכהונת אב בית־דין בעיר טטואן. בשנת תל״ה (1675) הוא כותב את האני מאמין שלו לר׳ שלמד הלוי יצ״ו: ״בערב פסח הבא יתגלה משיח אלוקינו בלי ספק והוא אדונינו המלך שבתי צבי יר״ה.״ ומוסיף ר׳ יעקב אבוהב: ״שהלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו… והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל.

ר׳ ידידיה צרפתי, בן התקופה, היה בין המחזקים את ידי הנאמנים לאחר האכזבות של שנות תל״ה ותל״ו, וקבע את זמן הגאולה העתידה לשנת עת״ה (1715). עיין להלן.

בין הוגי הדעות של ההתגלות החדשה של המשיח היה ר׳ דניאל בהלול, אותו הזכרנו. ר׳ דניאל נמנה כאמור עם חבורתו של יוסף בן־צור והיה מחסידיו וממעריציו ואף שימש שופר לכל דרשותיו.

ר׳ אלעזר בהלול ור׳ שמואל בהלול, שני בניו של ר׳ דניאל, הלכו גם הם בעקבות אביהם ונתפסו לאמונה במשיח. ר׳ אלעזר בהלול כתב ספר בשם ׳מראה עיניים״, בו הוא מרבה לצטט את אביו; ור׳ שמואל בהלול גם הוא היה מורה הלכה בישראל. שניהם זכו לכינוי ״אדירי דארעא״.

אותו ר׳ דניאל עצמו שסיים בכתב־ידו את העתקת הספר ״ירח יקר״ למקובל האלוהי ר׳ אברהם גאלאנטי (שהובא למרוקו על־ידי ר׳ אלישע אשכנזי) על פי מצותו של ר׳ יעקב בן־צור זצ״ל לאחר שר׳ חיים טולידאנו לא הספיק לסיים את העתקתו. הוא אינו מהסס לסיים את העתקת הספר בהבעת תקוה בביאת נביאנו נתן וכו'.

גם היהודי מסאלי מעיר במכתבו אל אחיו בליוורנו שיוסף בן־צור מגלה סודות וחידושים בתורה שאפילו רבנים וחכמים גדולים לא ידעו ״עד אשר לא נמצא חכם בכל חכמי המערב שיכול לנצחו.״

האם סימני התעוררות מחודשים אלה של התנועה הם סימפטומים המוכיחים ומעידים על כושר השרדותה של התנועה במרוקו לתקופה ארוכה, או אלה הם הבהובים אחרונים של להבת התנועה לפני שתדעך ותכבה לחלוטין?

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 125

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול

התנועה-השבתאית-במרוקו.

שירים מתקופת יוםןם בן־צור

מכל מקום ביטוי לכוחה ולשרשיותה של האמונה בשבתאות שהפיח יוסף בן צור ניתן באותן שנים על־ידי חכמי ומשוררי התקופה בקובץ שירים ־פיוטים בכתב־יד ממרוקו בהם נמצאים שירים רבים המפארים, משב­חים ומרוממים את המשיח שבתי צבי, נביאו נתן העזתי ויוסף בן־צור. השירים שולבו בתפילות שבת ונאמרו לפני פרקי תפילה כרשות ״לנשמת״, ״לברכו״, ״לקדיש״, ליום ז׳ של פסח, ״לחתן״ וכו'. בידי כעשרה פוטו־קופי של אותם שירים, דבר המעיד על ההתלהבות הרבה שאחזה בהמונים. לשם הדגמה נביא כאן שלושה פיוטים. שאר השירים יובאו עם יתר המקורות בסוף הספר.

פיוט לנשמת

אהלל שם אל כי הוא אדוני

סלח למעלי נין ישי יבוא ישלים רצוני

כי הוא גואלי יה חושה מהיר ובנה ארמוני

בשבילך א״ל הבי״א משיח ״נו שבתי מלכנו

נתן נביאנו עם יוסף מליענו בו שמח לבנו

 

אני בעת אזכור שמו כצוף ומן

טעם לחכי כי שלחו אל נאמן

עני תאיר בשועתך באה בשורה

יה תבנה מהר את נאותך בית הבחירה

וחי אתה את מתיך ישיני קבורה

 

שבח תנו ושיר לאל פדה עם אשר נלקח בלא מחיר

קביץ יה מהיר

צוליעה ותועה ירוצו יקדישו בביתך יחדש שיר

וזמרה ירחשו לך צור נאמן

 

חום האל והשלים רצוני

עם האיש הזה זכור זכות אב המוני

עם האיש הלזה קרב פדות ובנה ארמוני

מהר נחזה בקבוץ גלויות נדחים כשיות

 בארבע הפאות.

 

רחם כוכב מהר

בזכות אבות רצה נא שבחי וקבץ נדחי

ונשמת כל חי תברך את שמך.

[פיוט ששרו לפני ״נשמת בל חי תברך – את שמך, שקוראים בשבת בתפילת שחרית],

פיוט לשוב החתן

שובה חתן אהובי מהר למקומך

חזק מברך סוד תורה

תראה שבתי צבי בימיך

ברך לדר עליה ונדור נדריך

יראה האל והיה שני בצריך

ינון וגם אליה מציון יעזרך

חזק מברך סוד תורה

 

בלבך תצור

מלבות יוסף אבן צור

תראה לעולמך

תראה שבתי צבי בימיך

[כאשר שב החתן למקומו לאחר הקריאה בתורה].

רשות ל״ברבו״

יחיד ורם לו כל תפארת

חונינו האל צורי

סוד הנחתם עלה במהרה

ובבשורות אבן צורי

מאור עולם נראה האורה.

 

פרינו מהר צורי חושה

האל רם קבץ פזורה

עם בגלות עצור ובנה אולם בית הבחירה

אז ישיר עם אסיר נורא

 ונעלם הקם בשורה

 

מבשר אבן צור חי פדינו

אהי נא שבתי צבי עם נתן הנביא

זמרתנו לאל חי עולם

בפי כל המוני

קום וגאלנו בזכות חזה סולם

ונברכו לה׳

[״ברבו״ היא ברבה שקורא שליח הצבור בקול רם לפני ברכת היוצר (יוצר אור ובורא חושך) שליח צבור אומר ברבו את ה׳ המבורך והקהל עונה ברוך ה, המבורך לעולם

ועד.]

האפוקליפסה של ר׳ אברהם בן־סמחון

אך לא רק השירים והפיוטים ביטאו את מידת התפשטותה של האמונה במשיח, אלא גם נבואות ואפוקליפסות צצו ונולדו באותה תקופה. הכל מעיד כמאה עדים עד כמה פשתה בהמונים האמונה במשיח.

ר׳ דניאל בהלול מביא בספרו ״פירושי קבלה ליוסף בן־צור״ חלום נבואי המיוחס לר׳ אברהם בן־סמחון מהעיר פאס. החלום מסופר בגוף ראשון על־ידי אברהם בן־סמחון עצמו והוא משתרע על פני עמודים אחדים. נביא כאן את תמציתו: ״אני אברהם בן סמחון מתושבי פאס יע״א הייתי יושב ובא אדם אחד ואמר לי.״ להלן הוא מספר שראה אדם בדמות מלך ונתן לו ספר שהיה בידו כדי לקרוא בו. ואחר־כך גילה לו את שנת הקץ בהסתמכו על ספר הזוהר ועל ספר דניאל. לאחר גימטריאות ופרושי צרופי האותיות של האלפא ביתא החדשה בישר לו ששנת הגאולה היתה עריכה להיות שנת תב״ח (1668), אלא ״שנתחבר הו״או עם הה״יא ונעשו ו״ה ובאותה שנה צריך לבוא מלכינו משיחנו עטרה על רואשינו שב״תי צ ״בי יר״ה וצריכים להיות חבלי משיח … והקב״ה ברחמיו וחסדיו הוסיף לנו השש שנים וששה חדשים כדי שיתבטלו חבלי משיח.״ ובסיום החלום אומר בן־סמחון: ״ואז ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד … ואשרי ש(יחכה) ש(יראה) באותה שנה שהיא בשנת התב״ח (1668) שנתחבר שם ו״ד ומצפה ומחכה עוד שבע שנים אחרות (כלומר שנת תל״ה – 1675) שהיא שמיטה שם השם בעזרת האל״. עד כאן לשון אברהם בן־םמחון ומוסיף ר' דניאל בהלול: ״והשם יראנו נסים ונפלאות מתורתינו הקדושה והתמימה והזכה והברה אמן וכן יהא רצון ונאמר אמן סלה. ועד אנכי המחבר לאל״ית (לאל יתברך). אני נותן שבח והילות הצעיר דניאל בר יהודה בהלול ס״ט ר״ח אדר משנת תל״ה לפ״ק.״(את הטקסט המלא של החלום ראה בסוף הספר).

החלום של ר׳ אברהם בן־סמחון מעיד על ההתעוררות וההתלהבות שגרמה הופעתו של יוסף בן־צור. כפי שראינו האמונה בו היתה גדולד וגרפה המונים. להתלהבות היו מספר סיבות:

פרק הזמן שעבר מאז הופעתו ועד להתגלות המשיח היה בטוח של כמה חדשים בלבד. ״ואני איני אומר לכם על הגאולה שנה או שנתיים אלא שתמתינו ב׳ חדשים ואין אתם צריכים לשאול יותר.״

הבטחון העצמי שגילה, וההחלטיות שבה דיבר על בוא המשיח.

הידיעות המופלגות שגילה בתורת הנסתר תוך ענותנות מיוחדת. כל הסיבות הללו נסכו בלב שומעיו אמון ובטחון והגבירו את אמינותו. בינתים הדריכות, המתח והציפיה לקראת הזמן המיועד גוברים. ליל

פסח קרב ובא ״וכל הקהילות שבמערב נאספו בערב פסח בבתיהב וממתינים״. והנה הזמן המיועד. ערב פסח הגיע והמשיח לא בא. האכזבה גדולה, אך אין יאוש. האמונה במשיח לא פסה ״ולא פתחו פיהם עדו״.

 חמישה חדשים וחצי לאחר היום המיועד, בכ״ד באלול תל״ה, מתרץ היהודי מטאלי, במכתב אל אחיו בליוורנו, את אי־הופעתו של המשיח כך: ״ובעוונותינו הרבים נתעכב ולא בא. והנביא (בן־צור) השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקר בדבריו. נמחלו אותם העוונות. עכשיו הראה לו המגיד הרבה רמזים וסודות ושהגאולה קרובה והיו בטוחים שהגאולה תהיה בשנה הבאה שנת תל״ד״(76 16).

אנשי הכת קיבלו עליהם את צידוק הדין ללא רחש וללא נדנוד עפעף. האמונה בו היתה כה חזקה ואיתנה שהדעה המקובלת היתה שאם לא נתקיימו דבריהם של נתן ושל יוסף בן־צור על זמן הגאולה ״לא נוכל לומר שדיברו שקר חס ושלום אלא שכך גזרו מן השמים״.

אכן חזקה היתה ההתעוררות בגילוי השני יותר מאשר בגילוי הראשון. התנועה כבשה יותר שטחים והיתה לה השפעה רבה. בינתים לא עבר זמן רב והבחור יוסף בן־צור נפטר, וראה זה פלא גם אחרי מותו שמרו לו אנשי הכת אמונים. אחד מחסידיו מסכם כך את תקופת יוסף בן־צור: ״ויהי אחרי כן וימת הבחור הנאמן לנביא לה׳ ואעפ״י שלא באה הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה׳ היתה זאת ואין להרהר אחר מידותיו, כי מי עמד בסוד ה׳ מי הקשיב דברו וישמע? לו נתכנו עלילות. הוא ברחמיו יראנו נפלאות ויחיש לנו ישועת אכי״ר.״

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 131

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- מותו של יוסף בן צור

התנועה-השבתאית-במרוקו.

מותו של יוסף בן צור

תאריך פטירתו של יוסף בן־צור אינו מצוין בתעודות הידועות לנו, אך סביר להניח שלא חי זמן רב אחרי הזמן המיועד לאחר שתוחלתו נכזבה, כלומר תוך שנה מהיום המיועד, שבו עתיד היה להופיע המשיח, ערב פסח תל׳׳ה. ואכן באחד השירים שחובר לכבודו והנמצא בכתב־יד כתוב: "חמשה באדר עלה גואלי לשמי שמימה.״ אין ספק שמדובר בחמשה באדר ״של שנת תל״ו (1676), היינו בחודש לפני זמן היעד השני שנקבע על־ידי תלמידיו להופעת המשיח. להלן קטע מן השיר:

 

יגיל וישמח ברוב שמחות

עת אזכור שמך נסו אנחות

ינהלני על מי מנוחות

סוד הניח צור

רב יוסף בן צור

 שמך מתוק בפי

מחלי ירפא

חמשה באדר עלה גואלי

 עם שבעים צרים יושבים ממולי

 ולשר עמלק אשר הצר לי

אומתו ישמיד

מאד לבבי

שבתי צבי

 ונתן הנביא

לך היה מסור

 את כל אויביו בצור

 רב יוסף הצופה

 ונגיעי וכאיבי

לשמי שמימה

עשה מלחמה

 יתן נקמה

תהיה עדי אובד וגו׳(107)

 

סביר להניח שהגואל ״שעלה השמיטה״ הוא יוסף בן צור, שהרי תאריכי פטירתם של שבתי צבי ושל נתן העזתי ידועים לנו. שבתי צבי נפטר אמנם באותה שנה, שנת תל״ו, אך בסתיו ולא באביב (17.9.76), עשר שנים בדיוק לאחר שהתאסלם: ואילו נתן העזתי נפטר מאוחר יותר, בחורף של שנת תל״ה (21.1.68).

 

עת״ה – שנת הגאולה

ובכן גם שנת תל״ו(1676) חלפה עברה והמשיח לא בא. אך האמונה לא פסה ועודנה קיימת. המשיח מת ואיננו, אך רוחו עודה קיימת והמאמינים ממשיכים להחזיק באמונתם ומחפשים תאריכי יעד אחרים לבוא המשיח. ״אף על פי שמתמהמה חכה לו כי בוא יבוא״. תאריך היעד הבא נמצא ונקבע לשנת עת״ה (1715) – כלומר ארבעים שנה לאחר שנת תל״ה ־ תאריך היעד הראשון שנקבע על־ידי ר׳ מיכאל קארדוזו מטריפולי, ור' אברהם כהן מטנג׳יר ור׳ יוסף בן־צור ממקנם. רמזים לשנת עת״ה (1715), מצאו תלמידי יוסף בן־צור למכביר. הם דרשו ששנת הגאולה נקבעה מלכתחילה לשנת תע״ה, אלא שרצו להקדימה לשנת ״ת(ה)לה לאלוהינו״ (תלה), אך מכיוָן שישראל לא זכו תתקיים בעתה, ככתוב בספר ישעיה (ס׳ ב״ב): ״אני ה׳ בעתה אחישנה״ ואמרו חז״ל: זכו – אחישנה, כלומר אקדימה לשנת תל״ה, לא זכו – בעִתה, היינו בשנת עתה (1715). ר׳ ידידיה צרפתי (כנראה מהעיר פאס) שבתאי אדוק, נותן טעם לשנת 1715. הוא מתבסס על ״מעשה נורא שאירע לו עם הגמון אחד חכם גדול בתכונה״, שסיפר לו שארבעים מלקות העזרים על החוטאים שקולים כעד ארבעים שנה ששהו בני ישראל במדבר. הם עזרו על בני ישראל לאחר מעשה העגל. וארבעים שנה פרושם יום לשנה יום לשנה, היינו: ״ארבעים פעמים ארבעים״ ורק לאחר ״האחד וארבעים״, לאחר חורבן הבית, תבוא הגאו­לה. פרוש החשבון: 41 1708 = 68 + 1640 = 40 x. ואבן מצא ר׳ ידידיה צרפתי אסמכתא לדברי ההגמון בדברי חז״ל בזו הלשון: ״כל מה שלקו ישראל מיד הקב״ה היה כמנין ארבעים שנא.״ אליבא דרבי ידידיה הגאולה תבוא רק לאחר שנת 1708.

אבל הביסוס המוסמך ביותר לקץ הקצין ב־1715 ניתן על־ידי ר׳ דניאל בהלול, וזה לשונו: ״ועוד הקדמה ידועה שדוד שהוא שבתי לא היה ראוי לבוא בי אם בשנת עת״ה (1715) ליצירה כמו שמצינו ביעקב ע״ה שרמז זד לעשיו ׳ואיחר עד עת״ה׳(1715) וגם באלפא ביתא שבאילן הקודש בה תמצא רמוז שהקץ הוא שנת עת׳׳ה. הא כיצד?״ – שואל דניאל בהלול. ובדברי תשובתו הוא נזקק ללהטוטים מספריים על־ידי גימטריאות בחשבון קטן ובמילוי, צירופים וחיסורים הוא מקבל את השנה הרצויה לו, וכך הוא מחשב: ״צרף את כל אותיות האלפא־ביתא לפי סִדרן המסורתי כולל אותיות ׳מנצפך׳ ואז מקבלים סך 1775. שוב מצרפים את האותיות של האלפא־ביתא לפי הסדר החדש של ׳אני מלך׳ וכו׳ ׳שנתחברו האותיות זה עם זה׳ ואז מקבלים סך 3764. אם מצרפים את שני המספרים 3764 + 1775 מקבלים 5539 (מנין האלפים לא נלקח בחשבון) נשארו 539. מחסרים מהם 22 – שמו של משיח בן דוד שהוא שבתי צבי בחשבון קטן, ו־45 שהם שם משיח בן יוסף – יוסף בן צור – גם כן בחשבון קטן, ביחד 67. אם מחסרים מ־539 נשארים 472 (לפי חשבונו יצא 475) היא שנת עת״ה״(1715). ר' דניאל בהלול מצא גם רמז באלפא ביתא באותיות הסופיות לפי סדרן החדש(צמרְנף) שהמשיח עתיד לבוא בערב פסח. גם כאן הוא נזקק לקצת  אקרובטיקה. האות ך שערבה 20 מתחלקת לשני יודין(יוד=10). את היוד |הראשונה מוסיפים למלה שבת ומקבלים שבתי ומוסיפים כל המלה "שבתי״ בהתחלה. היוד הנותרת שמים בסוף ואז מקבלים ״שבתי צמנפי״ שהןראשי תיבות של: ״שבתי צבי מלן נאמן פסח יבוא.״

 

השרדות התנועה

ובכן גם שנת עת״ה (1715) חלפה עברה והמשיח לא הגיע. למרות כל האכזבות המרות, ההמונים לא נואשו. האמונה בשבתי צבי, בנתן העזתי וביוסף בן־צור תלוה את ההמונים עוד עשרות שנים רבות. בקזבץ שירים ממרוקו, בכתב־יד, כתוב: ״זה הקונטרס שלי אני ע״ה הצעיר יוסף אסייאג, סיימתי להעתיק בשנת התקכ״ו(1766) ה׳ יאמת כל אשר״… אם השירים הועתקו בשנת 1766, היינו מאה שנה לאחר הופעת התנועה, סימן שהיו גם אז נפוצים ושהיהודים נזקקו להם בתפילות ובארועים .משפחתיים שונים.

סודו של יוסף בן צור

מה היה סודו של יוסף בן־צור? איך הצליח להנציח את האמונה בתנועה החדשה בקרב ההמונים? איך הצליח להחדירה בלב רבים מאנשי קהילות המגרב? מה היה סוד הצלחתו דוקא בהתגלות השניה לאחר שזהרה של התנועה הועם וההתלהבות של הראשוניות פגה? למה החזיקו ההמונים באמונה זו עשרות שנים גם אחרי מותו? למה לא הלכה התנועה במרוקו במסילות שפילסו קהילות אחרות במזרח ובמערב? למה לא היו ספיחיה של התנועה כדוגמת הדונְמה או הפרנקיסטים?

מתוך ויקיפדיה:

דוֹנְמֶה (או דֶנְמֶה. בטורקית dönme. בתרגום לעברית: "מהופך" או "מומר") היא כת שבתאית בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול ובאנקרה שבטורקיה. ראשוני הכת היו יהודים שהתאסלמו לאחר שנכפה על מייסד הכת והמשיח מטעמם, שבתי צבי, להמיר את דתו לאסלאם. מאז המאה ה-20 רבים מהם התבוללו ונישאו עם בני עמים אחרים וכך נטמעו בחברה הטורקית.

"דונמה" הוא כינויים בפי הטורקים, אך הם עצמם מתנגדים לכינוי זה וקוראים לעצמם "מאמינים" (בטורקית: "Mamina". ובלאדינו: "לוס מאמינימס") או "חברים" ("Haberim"). היהודים כינו אותם "מינים" או "יהודים ישנים" (ישנים במובן "לשעבר") ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" ("Sazanicos").

פראנקים כת של מאמינים קיצונים בשבתי צבי שקבלו את הנצרות. נוסדה ע"י יעקב פראנק שנולד בשנת 1720 בעיר הקטנה בוטשאטש בפודוליא, והיה בן הרב ר' יהודה ליב לייבאוויץ.

בהיותו בן 13 עזב את לימודיו ונסע לבוקרשט והיה משרת לסוחר ר' מרדכי מרגלית, עמו נסע לניקופוליס אזמיר ושאלוניקי. בשאלוניקי התוודע לכת דומני, קבוצה של מאמיני שבתי צבי, התחבר אליהם, וכאשר מת האיש ברכיה שהיה בראש הכת, מילא את מקומו. הוא הוציא קול כי נשמת שבתי צבי בקרבו, ורבים מבני ביתו האמינו לו וכבדוהו.

בשנת 1752 התקשר לחנה מעיר ניקופוליס, שביופיה וערמומיותיה משכה לב אנשים למאות שנעשו למעריצי פראנק.
כאשר החלה פעילתו להתפרסם בשאלוניקי, התעוררו היהודים לעצור בעדו, והאיצו בו לעזוב את שאלוניקי, ולא ילשינו עליו. פראנק הפיץ שמועה כי בת קול ממרום הגידה לו לעזוב את שאלוניקי ולבוא לפולין. עד כאן

 

מדוע נעו מעגלותיה של התנועה במסלולים שונים מאשר אלה שהיו באירופה? מדוע לא קמו אנשים כמו ר׳ אהרון הסבעוני ור׳ דניאל טולידאנו גם במחזור השני?

כל אלה הן שאלות שהחוקר יצטרך לתת עליהן תשובה. בינתים, דבר אחד נראה לנו פחות או יותר ברור והוא שאחת הסיבות העיקריות להשרדותה של התנועה היא ללא ספק שיוסף בן־צור לא ניסה לערער את המוסכמות. לא הורה לבטל צומות ולא להכניס שנוים בסדרי החיים. הוא לא העז לפגוע כמלוא הנימה במסורות שהתקדשו בעם ישראל: לא עורר כל דבר השנוי במחלוקת ועל־ידי כך לא משך כלפיו חצים ביקרתיים ולא הפנה אליו את זעמם של הרבנים: לא הטיף להמרה ולא ביקש ללכת בדרכו של המשיח. אמנם הוא הצדיק את ההמרה אך רק של המשיח. לא כל מה שמותר למשיח מותר לכל אחד, הוא טען. והביסוס לטענתו הוא שהמשיח הוא קדוש ועל־ידי המרתו הוא ירד לטומאה על־מנת להעלות ממנה את הקדושה, על־ידי כך שניצוצות הקדושה ידבקו בו, ורק משיח מסוגל לכך לכן המרתו מוצדקת. זאת הסיבה שלא הטיף להמרה המונית. ואולי הודות לכך לא קמו ספיחי התנועה כמו הדונמה והפרנקיסטים. ההמונים המשיכו להאמין במשיח ויחד עם זאת המשיכו לדבוק במסורת אבותיהם וקיימו את כל המצוות לכל תגיהן ודקדוקיהן. כל מה שדרש מהם הוא להאמין בבוא המשיח, ובשל כך אולי לא נתקלה האמונה בהתערות רבה כמו בגילוי הראשון, שהרי האמונה במשיח היא חלק מה״אני מאמין״ של כל יהודי, אלא שהיה הבדל אחד: כאן מדובר במשיח מסוים: שבתי צבי שנביאו נתן בנימין ומשיחו יוסף בן־צור. שבתי צבי, אשר שמו יצא לשמצה בקרב חוגים רבניים, נישא עכשיו ברמה בפי רבים. יוסף בן־צור הצליח ליצור אוירה של סובלנות כלפי התנועה והודות לו היא שרדד במשך שנים רבות בתנועה משיחית, ומחשבי הקצין ימשיכו לחשב את קץ הגאולה.

על דרכה המיוחדת של השרדות התנועה השבתאית במרוקו, על המניעים שהביאו לבך, על יחסם הסובלני של הרבנים אליה ועל פרפורי גסיסתה נעמוד בפרק אחר.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- מותו של יוסף בן צור

עמוד 134

דמויות מן התקופה- המצדדים בתנועה והמתנגדים לה-אליהו מויאל.

התנועה-השבתאית-במרוקו.

חלק שלישי

דמויות מן התקופה

פרק ראשון: המצדדים בתנועה והמתנגדים לה

רבות הן הדמויות מהתקופה שהטביעו את חותמן על התפתחות חייה הרוחניים של הקהילה היהודית במרוקו ורבות הן הדמויות אשר עמדו על פרשת הדרכים הגדולה וצפו מן הצד בעלילה רבת התהפוכות והרת התוצאות ששמה התנועה השבתאית במרוקו.

משני עברי המתרס נערכו המחנות ובהם גלריה מגוונת של דמויות, מהן מקומיות ומהן אורחים נוטים ללון.

בין הדמויות המקומיות שעמדו מהצד האחד של המתרס ותמכו בתנועה בלטו במיוחד הדמויות המוכרות לנו מהפרקים הקודמים, כגון: ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי, ר׳ שלמה אביטבול ור׳ יעקב פאלאצ׳י ממרקש, הנגיד ר׳ מימון מימראן ממקנס; ובגל השני: ר׳ דניאל בהלול ממקנם, ר׳ יעקב אבוהב מטטואן, ר׳ אברהם בן־עמרם ור׳ ידידיה צרפתי, ומעל כולם – הבחור ר׳ יוסף בן־צור ממקנס.

מצדו השני של המתרס קידשו מלחמה על התנועה ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממקנס.

לעומתם, מתמיהה לכאורה השתיקה של כמה רבנים ידועי שם מבני התקופה. אין אנו שומעים את קולם של חכמים ורבנים, שרי התורה, שתוארו על־ידי בני דורם כ״מופת הדור והדרו, אדירי תורה, פוסקי הלכה, גוזרי ים החכמה לגזרים, עוקרי הרים ומפוצצי סלעים״, ״נשרים גדולים אשר מאריות גברו״. כולם היו נערצים ומקובלים על רבבות אלפי ישראל, והמונים סרים למשמעתם ומחכים למוצא פיהם. היתכן שרבנים מופלגים בחכמה ובמנין, ומתנהגים בחסידות ישבו בחיבוק ידים וימלאו פיהם מים בעת צרה ליעקב, בשעה שאמות הספים של היהדות נעות ומאיימות להתמוטט?

שתיקתם של חכמי מרוקו ויחסם לתנועה השבתאית טעונים חקירה ודרישה מעמיקות. נחזור ונדון בהם בהמשך. מכל מקום יש להצטער שקיים חלל תעודי־הסטורי וספרותי בנושא זה. ענין רב היינו מוצאים בהשגותיהם של אותם גאוני וגדולי התקופה כגון:

ר׳ יעקב אבן־עטר (1678-1606). אביו של מוהריב״ע. היה מגדולי חכמי פאס והיה בשיא כוחו ואונו בימי גאותה של התנועה השבתאית.

ר׳ יהודה אבן־עטר (1733-1655). הידוע בשם מוהריב׳׳ע ושזכה לכינוי ר׳ יהודה אלבביר (הגדול). הוא היה רב גדול ומו״זג בפאט, מלומד בנסים והיה נערץ על בני הקהילה. אמנם הוא היה רק בן אחת עשרה שנים בפרוץ התנועה, אך היה בבן עשרים בגל השני שלה, בימי הופעת יוסף בן־צור. מוהריב׳׳ע פירסם ספרים רבים, ביניהם ״מנחת יהודה״ – פרוש על התורה.

 

ר׳ וידאל צרפתי (1704-1631). מרבני פאס וממתקני התקנות ליהודי מרוקו. היה רבו של ר׳ יהודה אבן־עטר הגדול (מוהריב״ע) וחתם על תקנות רבות. בראשית ימיה של התנועה היה בן 35.

 

ר׳ מנחם סירירו (נפטר ב־1701). רבם של מוהריב״ע ושל ר׳ יעקב בן־צור. זכה להערצה רבה בין בני דורו שתארוהו בתארים כגון ״נר המערב׳/ ״מופלא שבסנהדרין׳/ ״סבא דמשפטים״, ״מופת הדור והדרו׳ וכו׳. הוא חתום על תקנות רבות.

 

ר׳ ראובן בן־צור (נפטר ב־1713). מחכמי מקנס. אביו של הרב המפורסם ר׳ יעקב בךצור, הידוע בשם יעב״ץ (בעל ״משפט וצדקה ביעקב״). ״מקובל גדול ומתנהג בחסידות ומחמיר על עצמו חומרות גדולות״. כתב ספרים רבים הנמצאים עדיין בבתב־יד, ביניהם ״פלגות ראובן״.

 

ר׳ משה בן־צור (נפטר ב־1706). מרבני סאלי. אחיו של ר׳ ראובן בן-צור הנזכר לעיל ודודו של יעב״ץ אשר קונן עליו קינה ביום פטירתו(ער. לכל חפץ, עמי צ״ב).

 

ר׳ משה בן־צור. גם הוא מרבני סאלי. (בן התקופה, אך שנות לידתו ופטירתו אינן ידועות). חתום על כתב־יד משנת תע״ט (1719). חיבר ספרים רבים, ביניהם ספר ״מערת שדה המכפלה״ שהוא קיצור ספר ״אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל, בחרוזים, עם שני פרושים: דברי קבל- והלכה למשה. כתב גם ספר שירים בשם ״צלצלי שמע״.

 

ר׳ משה טולידאנו (1723-1643). מרבני מקנס, אחיו של ר׳ חביב טולידאנו. ר׳ משה ישב על כס הרבנות במקנס שנים רבות.

 

ר׳ חביב טולידאנו(1716-1658). כיהן ברבנות במקנס ובסאלי כעשרים שנה. נודע בענותנותו הגדולה. מפאת כבודו של אחיו ר׳ משה נמנע מלחתום על פסקי דין. נאמר עליו שלא היו מערערים על פסקי הדין שלו והיו מקבלים אותם ושמחים בהם כנתינתם מסיני. למד בבית־מדרשו של ר' ראובן בן־צור שהזכרנו לעיל. העמיד תלמידים הרבה. המפורסם ביניהם: ר׳ משה בירדוגו המכונה המשבי״ר, בעל ״ראש המשבי״ר״ ו״כנף רננים" פרוש קצר על התורה ודרושים לשבת זכור, שבת הגדול ושבת תשובה.

 

ר׳ סעדיה אבן־דנאן (נפטר 1680) בר־שמואל. היה דיין ומו״צ בפאס שנת ש״ף (1620). היה בקשר מכתבים עם ר׳ יעקב ששפורטש בעניני  הלכה, יחד עם חברו ר׳ עמנואל סירירו. חתימתו מעטרת הרבה תקנות ב״משפט וצדקה ביעקב״. ר׳ סעדיה כתב כרוניקות רבות על יהודי מרוקה שכונסו על־ידי נכדו ר׳ שאול אבן־דנאן והועתקו על־ידי נינו ר׳ שמואל בספר ״דברי הימים״. פליאה היא שלא נמצאו ממנו רשימות על התנועה השבתאית. אפשר לצפות מרב שהיה בעל חוש הסטורי כה מפותח שלא יפסח על פרשה זו. ר׳ סעדיה היה באותן שנים במיטב שנותיו. אגב, ר׳ שמואל אבן־דנאן (1730-1668) נינו, המעתיק של ״דברי הימים׳, הרגיש בחסר והביע את תמיהתו על כך.

 

ר׳ חיימ אבן־עטר (הזקן)(1721-1621).מחכמי סאלי. היה סבו של ר׳ חיים אבן־עטר בעל ״אור החיים״. הוא היה ראש ישיבה בסאלי. אומרים עליו שידיעותיו בתורה היו מופלגות וביתו היה בית ועד לחכמים. בין תלמידיו המובהקים היה נכדו ר׳ חיים אבן־עטר, בעל ״אור החיים״ והוא היה תלמידו של ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי עת עשה בשליחות רבני ירושלים בסאלה שם פתח בית־מדרש.

 

ר׳ שאול אבן־דנאן (1689). כיהן בדיינות וחבר בבית־דין יחד עם ר׳ וידאל צרפתי ור׳ מנחם סירירו שהזכרנו לעיל. גם הוא חתום על תקנות רבות. היה אביו של ר׳ שמואל אבן־דנאן המעתיק של ״דברי הימים״ ונכדו של ר׳ סעדיה אבן־דנאן החמישי.

 

ר׳ חסדאי אלמוסנינו(1728-1643). מחכמי טטואן. כיהן ברבנות. היה מורה הוראה והעמיד תלמידים הרבה. זכה להערצה והערכה מבני דורו שנועצו בו בשאלות הלכה. היה ידוע כבעל נס ומקובל ואמרו עליו שאין תפילתו חוזרת ריקם.

 

ר׳ יחיא וויצמאן (נפטר ב־1696). מחכמי מרקש. היה מו״צ, מורה הוראה וגדול בתורה.

 

ר׳ שלום בן־צור (נפטר ב־1727). מחכמי סאלי. בנו של ר׳ משה הנ״ל ובן דודו של יעב״ץ. גדול בחכמת הלשון ונחשב בדורו למדקדק גדול ומשורר נשגב.

 

תקצר היריעה למנות את כל רבני התקופה שהיו עדי ראיה למאורעות שהתחוללו בימים ההם. הסתפקנו לכן רק בציון שמות של אחדים מהם.

מכל מקום שתיקתם או מחיקת עקבות הויכוח על ידיהם מעוררות שאלות רבות ויש לתת עליהן את הדעת.

לא פחות מתמיהים הם המקורות שישנם בידינו מהגילוי הראשון. בכל חליפת המכתבים בין ר׳ יעקב ששפורטש לבין רבני המערב אין זכר ולו ברמז להתיחסות של אותם רבנים לשבתאות. העובדה שתלמידו של ששפורטש, במכתב הפולמוסי בשם רבו אל ר׳ יעקב בן־סעדון, נזקק לעדותם של רבני טטואן ופאס שלא היו עוד בחיים (צ.נ.צ. 348), כדי להוכיח את ההערכה לה זכה רבו אצלם ואת סמכותו עליהם, ואינו מביא כתנא דמסייע את רבני פאס, סאלי ומקנס שציינו, שהיו חיים בשנות הפולמוס והיו מפורסמים וידועי שם, שרי התורה אשר היתה להם יד בהלכה, בקבלה, בפרשנות המקרא ובתלמוד, נותנת מקום למחשבה. אך כאמור, עוד נשוב ונדון בנושא.

עד עכשיו התיחסנו רק לשלוש קבוצות של דמויות שחוו והתנסו בחויה המהממת והמסעירה שגרפה את היהדות כולה. שתי קבוצות פעילות, אקטיביסטיות, היינו מצדדי התנועה ומתנגדיה, וקבוצה שלישית סבילה. פסיבית, שגזרה על עצמה שתיקה וכותבי קורות העתים קשרו עדה קשר שתיקה.

לצד שלוש קבוצות אלה היתה גם קבוצה רביעית שמשכה בחוטים – אם בגלוי ואם מאחורי הקלעים. אנשי קבוצה זו באו בעיקר מקרב השד״רים (שלוחי דרבנן) שבאו מארץ־ישראל למרוקו. באותה תקופה סוערת והרת עולם עשו במרוקו שלוחי ארץ־ישראל בשליחות הישוב האשכנזי והספר­די מארבע הארצות – ירושלים, חברון, טבריה וצפת. בין השד״רים ששהו שם היו ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן הנביא, שעשה בשליחות עדת האשכנזים מירושלים. ר׳ שלמה נאוורו בשליחות עדת הספרדים מירוש­לים ור׳ חייא דיין מחברון. (ר׳ שלמה נאוורו היה מחברו(או מעתיקו) של הסיפור ״מעשה נורא״ בר׳ יוסף דילה ריינה שהוצג בארץ על־ידי החאן הירושלמי.)

אחת מדמויות המפתח שהטביעה את חותמה על חיי הקהילה ושמיחסיס לה גם מעורבות פעילה בחיי התנועה היתה דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי. דמות מעניינת, ססגונית, אפופה מסתורין ושנויה במחלוקת ראויה לכן דמות זו שנרחיב עליה את הדיבור.

דמויות מן התקופה המצדדים בתנועה והמתנגדים לה-אליהו מויאל.

עמוד 140

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-פרק שני: רבי אלישע חיים בר רבי  יעקב אשכנזי – נפטר בשנת 1673

התנועה-השבתאית-במרוקו.

פרק שני: רבי אלישע חיים בר רבי  יעקב אשכנזי – נפטר בשנת 1673

רבי אלישע עלה לארץ־ישראל מאחת מארצות אשכנז( מכאן שמו ) והשתקע בירושלים. בשנת ת׳׳י( 1650 ) יצא למרוקו בשליחות עדת האשכנזים בירושלים והתאכסן בביתו של רבי יעקב ששפורטש בעיר סאלי׳ עת כיהן הלה בעיר זו ברבנות.

את בנו הקטן נתן, שהיה אז כבן שש, ושעתיד להיות נביאה של התנועה השבתאית, השאיר בירושלים בביתו של ידידו רבי יעקב חאגיז (בר רבי שמואל- 1674-1620), רב מופלג בתורה שעלה לירושלים בשנת 1648 מפאס שבמרוקו ועמד בראש ישיבת ״בית יעקב״ בירושלים שמשפחת גבירים עשירה מליוורנו, משפחת ווגה, הקימה.

 

נתן הצעיר גדל בביתו של רבי יעקב חאגיז, על שולחנו אכל ובבית־מדרשו למד. יחד עם נתן למדו בישיבת ״בית יעקב״ רבי יוסף אלמושנינו, מי שעתיד להיות רבה של בלגרד, ורבי משה חביב, מי שעתיד להיות רבה של ירושלים בדור  הבא.

 

את כל שנות נערותו ובחרותו בילה נתן בבית רבי יעקב חאגיז עד שנת תב״ד ( 1664) והוא כבן עשרים. פרטים על אותה תקופה אנו לומדים מפי ששפורטש: ״הרב יעקב חאגיז, רבו שלימדו תורה, וכל עוד שהיה אביו של נתן בעיר סאלי, שהלך בשליחות ירושלים מקהילות קודש אשכנז, היה הרב הנ״ל מפרנסו כנער קטן.״

הנה כי כן נתן אשכנזי, שעתיד להתפרסם כנתן העזתי וכנביאה של התנועה השבתאית, הוגה תורתה ועורך משנתה, גדל והתחנך בביתו של רב מקובל עולה ממרוקו.

 

רבי יעקב חאגיז, מורו מחנכו ומיטיבו של נתן, עתיד להיות לוחם מושבע נגד התורה והאמונה שמפיץ תלמידו, ובנו של רבי יעקב, רבי משה חאגיז, עתיד גם הוא בעוד דור להיות לוחם קנאי נגד התנועה ולהכריז מלחמת חורמה על ספיחיה של התנועה השבתאית ונגד כל שריד אשר ריח התנועה נודף ממנו, יחד עם רבי יעקב בן־צבי עמדין(יעב״ץ).

 

ר׳ משה חאגיז, בנו של ר׳ יעקב, לא הכיר את נתן בשנים ששהה בביתם, כי בן זקונים היה לאביו. הוא נולד מאוחר יותר, בשנת 1672, לאחר והתנועה התבססה ולאחר שידעה עליות וירידות ולאחר שנתן היה מפורסם כנביא התנועה. גם את אביו הוא הכיר אך בקושי. ר׳ יעקב נפטר בשנת תל״ד (1674) , בהיות הילד משה בן שנתיים, ועל נתן הוא יודע מכלי שני, ממה שסופר לו על־ידי בני ביתו וממה שקרא ברשימות שהשאיר לו אביו. הוא יודע כי נתן היה עילוי ותלמיד מוכשר, בקי בש״ס, בתלמוד ובפוסקים, וכי הוסמך על־ידי אביו להוראה.

משהגיע הנער נתן לפרקו נשא לאשה בשנת תכ׳׳ד (1664) בת סוחר אמיד תושב עזה, הגביר ר׳ שמואל לישבונה. הגביר פנה לר׳ יעקב האגיז וביקש ממנו למצוא לו חתן לבתו ״כלילת היופי אבל בעלת מום באחת משתי עיניה״. ר׳ יעקב חאגיז הועיד לבת הגביר את תלמידו המצטיין נתן. לאחר נישואיו עם המיועדת לו קבע את מגוריו בבית חותנו בעזה והיה סמוך על שולחנו, כמנהג בני ישראל בימים ההם, ואת זמנו הקדיע ללמוד תורה ולעבודת הבורא.

בשנת תי״ד (1654) סיים ר׳ אלישע, אביו של נתן, את שליחותו הרא­שונה במרוקו והתכונן לחזור לארץ־ישראל דרך אירופה. בהיותו באיטליה קרו לו שני מקרים מצערים שבעטים נתעכב כעשר שנים בארצות אירופה עד שנת תכ״ה (1665): ראשית, חברו לשליחות למרוקו, שנתלוה אליו, ר׳ שלמה נאוורו, המיר את דתו בהגיעם לאיטליה, ושנית כספי התרומות שאספו אבדו להם בדרך. ר׳ אלישע נאלץ להאריך את שהותו בנכר, ובמקום לחזור לירושלים חיזר על פיתחי נדיבים בנסיכויות הגרמניות ובפולין וקיבץ נדבות ותרומות.

בשנת תכ״ה (1665) בהיותו בליוורנו שבאיטליה הגיעו אליו שמועות על נבואות בנו נתן ואז גמר אומר לארוז את מטלטליו, לשים לדרך פעמיי ולשוב לירושלים. בדרכו הגיע למצרים ושם נתקבל בכבוד גדול על־ידי הקהילה היהודית כאביו של נתן הנביא ששמו הלך לפניו. נגיד הקהילה רפאל יוסף, השפיע עליו כל טוב והרעיף עליו מתנות למכביר.

על קורותיו של ר׳ אלישע באותה שנה, מספר לנו ידידו הותיק ר׳ יעקב ששפורטש:

״כאשר הגיע (ר׳ יוסף בן־שלום מלמד תינוקות) לליוורנו… מצא שם להח׳ כה"ר אלישע אשכנזי, אביו של הנביא, שבא משליחותו מברבריאה ואני הדל באלפי ישראל בהיותו בעיר סאלי נתאכסן אצלי ושלחתיו לעיר ארג׳יל ובאתי אני לאמסטרדם עם כל בני ביתי מחמת המלחמות והרעב, ונתעכב שם בארג׳יל וחזר לכאן לאמסטרדם והמבורג והפסיד את ממון השליחות ביען שחברו שלמד נאבארו שהיה חכם ומקובל וחסיד בבואו לעיר ריג׳ו באיטליה שם חשק גויה אחר. ונשאה והמיר דתו יש״ו(ימח שמו וזכרו). וזה כה״ר אלישע לאחר טלטולו בכאן הלך לו דרך אשכנז ופולין עד הגיעו לליוורנו ושם מצאו כה״ר שלום בן יוסף הנ׳׳ל וכשמעו על נבואות בנו נתן שם לדרך פעמיו בחברתו(של שלום בךיוסף) וכשהגיע למצרים יצאו כל גדולי ק״ק (קהילת קודש) מצרים ורוב ההמון והיו מנשאים אותי וכבוד גדול עשו לו. והגביר רפאל יוסף הממונה על הנמל ועל אוצרות המלךהתוגר (התורכי) הוציא לו בגדים חשובים ויקרים, ובעת צאתו ממצרים ללכת לארץ ישראל הלך הגביר ללוותם ושלח עמיהם פרשים ונתן להר' אלישע הנ״ל תי״א(411 גרושוש (מטבעות כסף) בתורת מתנה כמנין שם אלישע באופן שהלך טעון ממון ובגדים.״

 

על פעילותו בירושלים לא ידועים לנו פרטים. מכל מקום, הוא שהה בירושלים רק תקופה קצרה ושוב יצא בשנת תכ״ו (1666) בשליחות ירושלים למרוקו. באותה שנה היתה התנועה השבתאית בשיאה, ושם בנו .נתן, נביא התנועה, נישא בפי כל. בהגיעו למרוקו חזר גם הפעם לאכסניתו הראשונה – העיר סאלי – בה פתח ישיבה ועמד בראשה. בין תלמידיו הידועים והמובהקים היה ר׳ חיים אבן־עטר הזקן, סבו של ר׳ חיים בן־עטר בעל ״אור החיים״. בשנת תל״א (1671) עקר מסאלי ועבר לגור במקנס. שם התאכסן בביתו של ר׳ שמעיה מאימראן, חמיהו של ר׳ חביב טולידאנו שהזכרנו לעיל.

ר אלישע אשכנזי הרבה להתמסר לתורת הקבלה ועשה הרבה למען הפצת תורת הח"ן (חכמת הנסתר) בכתב ובעל פה. הוא טרח להביא לדפוס את כתב־היד של ספר החזונות ״מגיד מישרים״, היומן הקבלי של ר׳ יוסף קארו בעל ה״שולחן ערוך״. כן הביא לדפוס ״זוהרי חמה״ ו״ירח יקר״, פרושים על הזוהר לר׳ אברהם גאלאנטי. הראשון פרוש לספר בראשית —שני פרוש לספר שמות. את הספר השני ״ירח יקר״ הביא עמו למרוקו ולאחר פטירתו בשנת תל״ג(1673) במקנס, ״נשאר הספר עם שאר עזבונו בבית האכסניא שלו אצל החכם ר׳ שמעיה מאימראן ז״ל עד שבאו שלוחי ארץ ישראל בהרשאה ונטלו הספר עם שאר עזבונו.״

פרק שני: רבי אלישע חיים בר רבי  יעקב אשכנזי – נפטר בשנת 1673

עמוד 143

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר