התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל


התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

פרק שני: השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית

עמדנו בהרחבה בחלק הראשון של הפרק על התנאים החמריים הקשים כלכליים ופוליטיים – בהם היו נתונים יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17.

חם ראו בנגישות, ברדיפות ובצרות שבאשבתאי צביו עליהם אותות המבשרים גאולה, והיו בעיניהם כחבלי משיח ובאתחלתא דגאולה, שכן בעת מצוקה צצות ופורחות אמונות מיסטיות בהן מוצאים ההמונים מחסה ומפלט ממצוקותיהם. אמונות אלה יצרו בקרבם ציפיות חזקות לגאולה קרובה וגרמו לתסיסה משיחית מתמדת, לפי התפישה הבאה לידי ביטוי באמרה: אין בן־דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב״, ומכיון שצרה אחת רודפת את רעותה, אין זאת כי הדור כולו חייב, ולכן משיח בן דוד עתיד לבוא.

־שפעת הקבלה על המשיחיות

אי לא רק התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים גרמו לתסיסה משיחית, אלא גם האוירה הרוחנית בה היו שרוים יהודי המגרב. האוירה הייתה רוויה מיסטיות וכיסופים לגאולה, והיתה נוחה לטיפוח אידיאולוג­­״; משיחיות, ומכאן הנבואות על קירבת הקץ ועל ביאת המשיח הקרובה.

נביאים ומחשבי קצין

רבי משה דרעי (הנביא)

התנועות המשיחיות לא קמו במרוקו רק במאה ה־17. שרשיהן של ״תנועות הללו נעוצים במאות הקודמות.

בראשית המאה ה־12, בימי המאורעות וגזרות השמד אשר ניתכו על ראשה של הקהילה היהודית במרוקו מידי שושלות המראבוטין ואלמוואחידין, הופיע בשנת 1122 ״נביא״ בשם ר׳ משה דרעי שבישר על בואו של המשיח. הנביא משה דרעי היה, לפי עדות הרמב״ם, ״תלמיד הכם ואיש ישר״. הוא היה רואה עתידות וניבא הרבה דברים שהתאמתו. התרגשות גדולה אחזה ביהודי מרוקו כשהודיע להם שהמשיח יופיע בליל פסח הקרוב, ויעץ להם לנהוג בתושבים המוסלמים של המגרב כפי שנהגו העברים במצרים בצאתם ממצרים, בבתוב: ״וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״(שמות, י״א 2).

אלמוואחידין- שושלת מלוכה אשר שלטו במרוקו ובארצות המגרב במאות ה-11 וה-12. ימי חילופי השלטון בין שתי השושלות חלו בשלהי המאה ה-11, והיו מלווים בפרעות נוראות ביהודים.

שלטון אלמווואחידין זכור לשמצה במיוחד יזכר לדראון עולם אחד משליטיה, מוחמד אבן תוממרת אשר פרע פרעות בישראלן וגזר עליהם גזרות קשות. זכר לאותן פרעות ולמסע השמד שערכו אלמוואלידין אנו מוצאים בקינתו המשעשעת של רבי אברהם בן עזרא : " אהה ירד ספוד רע מן השמים וספוד רב עלי מערב ". הראב"ע מונה בקינתו את קהילות ישראל אשר נחרבו.

הרי לכם אד הנוסחים המלא.

רבי אברהם אבן עזרא

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם 

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאות

משה דרעי מוצאו מהעיר דרעא שבמרוקו. אחר כל התיישב בפאס ושם פעל. נבואותיו היו מלוות צעשי נסים ורבים נהרו אחריו. לאחר שנבושבתאי צביאתו שהמשיח יתגלה בליל פסח לא נתקיימה, עזב אתל מרוקו ועלה לארץ ישראל. לא ברור אם משה דרעי זה זהה עם משה דרעי שחי גם הוא באמצע המאה ה-12 והיה קראי

אן אכזבתם היתה גדולה כאשר ליל הפסח הגיע והמשיח לא הופיע, וכאשר ״לא יצא דברו לאור, התחדשו לישראל בגללו צרות״. תאור מהימן של המאורע אשר זעזע באותה תקופה את יהדות מרוקו אנו מוצאים באגרת ששלח הרמב״ם אל יהודי תימן. מתוך האגרת אנו למדים שהרמב״ם מתיחס לארוע כאל ארוע הסטורי אוטנטי אשר הוא עצמו, כדבריו, בדק את אמתותו ומהימנותו. להלן אנו מביאים קטע מהאגרת הקשור לעניננו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלם ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא. אמר להם: הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משֻגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה המשיח, ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו. והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר: עלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני ירד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו'. אותו זמן חדש מרחשון היה, וירד גשם חזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בוא המשיח. ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח, וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השווה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזעיר, והחובות רבו על העם. וגם בין שכניהם ועבדיהם הגויים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג ולא נשאו אותו ארצות האיסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל. ובצאתו, כפי שהגידו לי כל אלה שראוהו, ניבא באשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן״.

מהקטע שלפננו אנו למדים שהרמב״ם תאר את המאורע שבאגרת אל תימן כחמישים שנה לאחר התרחשותו (הארוע התרחש בשנת 1122, ואילו האגרת נכתבה ב־1172) ולכן לא היתה להרמב״ם כל השפעה על הארוע בעת התרחשותו, אך יחד עם זאת הוא לא חסך שבט לשונו נג אמונות שוא של ההמון ״ולבו היה ער לסכנות הכרוכות בתנועות המשיח­יות למסורת התורה, כפי הבנתה המקובלת״. כן נמצאו תלמידי חכמים שיצאו בשצף קצף נגד מחשבי קצין ונג ר׳ משה דרעי. כך נהג אביו של הרמב״ם, ר׳ מימון בן־יוםף, ששהה אותה עת בפאם. הוא התריע עד הופעת ״המשיח״ ואסר על ההליכה והנהירה אחרי משיח השקר.

יהדות מרוקו המשיכה גם בשנים הבאות לטפח את תורת הנסתר ולעסוק בתורת הקבלה. הם מצאו כאמור בתורת הנסתר מחסה ומפלט מפני המציאות הקשה בה היו נתונים וספרים על חזיונות משיחיים נכתבו לרוב על־ידי מקובלים וחכמי הרזים.

בשנת ק״ב (1360), הופיע ספרו של ״המקובל הגדול״ ר׳ נסים בן-מלכא הישיש מהעיר פאס על הגאולה העתידה, בשם ״צניף המלוכה״.

בנו, ר׳ יהודה בן־מלכא, גם הוא היה חכם גדול ועסק בפילוסופיה ובתורת הקבלה. הוא חיבר פרוש על ״ספר יצירה״. על פרושו נאמר: ״חיברו הפילוסוף הגדול והמקובל האלוהי הרב והאלוף לעטרת ישראל, רבי יהודה בן המקובל הגדול, רבי נסים הישיש זצ״ל״.

ר׳ יוסף גליל (1310) ורבי סעדיה בר׳ יצחק, עסקו בלימוד הקבלה והיו תלמידיו של איש הרזים ר׳ אברהם אבולעפיה.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל-ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)

 

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית.

ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)

ר׳ אברהם אבולעפיה (1292-1241), היה מגדולי חכמי ספרד ומיסטיקן קיצוני. הוא הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולהטיף לביאתשבתאי צבי המשיח: ראה את עצמו כנביא ובשנת 1280 (שנת מ׳) נסע לרומא וניסה להשפיע על האפיפיור להתגייר. הרשב״א (1310-1235) (ר׳ שלמה בן־אדרת), היה בר־פלוגתא שלו והאשימו ששם עצמו למשיח. השפעתו של ר׳ א. אבולעפיה על תורת הקבלה היתה גדולה. הוא פירסם הרבה ספרי נבואה, בהם השתמש בסמלים משיחיים ובהם ״שאף להראות דרך מעשית להשגת רוח הנבואה על־ידי תרגילי התבוננות באותיות ובשמות״.

רשימה ארוכה של רבנים ומקובלים עסקו בתורת הקבלה ופירשו ברוחה פרושים על התורה.

גרוש ספרד

בשנת רנ״ב (1492) בימי פרדיננד ואיזבלה, ב־30 במרס 1492, יצאה הגזרה מארמון אלהמברה. על היהודים נגזר לצאת את גבולותיה של הממלכה עד 30 ביולי אותה שנה, וכל הנשאר – אחת דתו להמית. 150,000 יהודים נטלו את מקל הנדודים ויצאו לקראת עתיד לא נודע. רובם שמו פניהם לחופי צפון אפריקה ונתקבלו ברצון על־ידי בל הקהילות היהודיות ״מסא­לי במערב ועד טריפולי במזרח״.

דון יצחק אגרבנאל

הטרגדיה הגדולה שפקדה את העם אחרי הגרוש והתלאות שהיו מנת חלקם של הגולים טילטלו את העם טלטלה עזה והדליקו ביתר שאת את ניצוצות הגאולה וחיזקו את האמונה בביאתו הקרובה של המשיח. תרומה מכרעת לאמונת הגאולה הקרובה תרמו דעותיו וספריו של דון יצחק אברבנאל, שר האוצר של ממלכת ספרד. הוא היה עד ראיה לאותה קטסטרופה נוראה וחזה מבשרו את כל תלאותיה ומוראותיה. הוא יצא בראש הגולים וניסה לרומם את רוחם ולהצילם מצפרני היאוש שננעצו בהם, על־ידי ספריו המשיחיים ספרים אלה, אומר מ.צ. סגל, י הכשירו במידה רבה את הלבבות להופעת דוד הראובני ושלמה מולכו."

ואכן שוב הופיעו מחשבי קצין, ביניהם דון יצחק אברבנאל שחישב ומצא ששנת הגאולה תהיה שנת רס״ג (1503). אחריו חישבו לשנת ר״ץ (1530) ואחר־כך לשנת של״ה (1575).

ר׳ אברהם הלוי (בן־אליעזר)

בין מחשבי הקצין היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ אברהם הלוי. הוא גרם להקמת תנועה לחזרה בתשובה על־ידי צומות וסיגופים כדי לעלות לארץ ולהכין את עצמם לימי ביאת המשיח. הוא חישב ומצא בדומה לאברבנאל ששנת ר״ץ (1530), היא שנת הקץ. אך שנת ר״צ רצה, עברה וחלפה והמשיח לא בא. שוב אכזבה.

דוד הראובני במרוקו

בדרך מסעותיו הגיע הראובני גם למרוקו. שם שהה זמן מה והצליח להתקרב אל שליטי הארץ ולהתחבב על היהודים, עד כדי כך שכמה חוקרים חשבוהו למרוקאי וצרפו לשמו את שם הלוַאי דוד הראובני ״המרוקאי״. דעה זו הופרכה על־ידי חוקרים.

יהודי מרוקו רחשו לו כבוד רב וגדולי תורה ונכבדי העדה שיחרו לפתחו. בימי שהותו במרוקו ניסה לגייס עזרה לשם מילוי שליחותו ואף הצליח להחזיר ליהדות יהודים שהמירו את דתם. ידוע על יהודי מומר בשם אלדיק שחזר ליהדות בהשפעתו של דוד הראובני.

רבים מבין הגולים, כאמור, מצאו מקלט בערי צפון אפריקה ומרוקו, ויחד אתם חדרו והתחזקו הנטיות המיסטיות והרוח המשיחית.

המרכז הצפתי

עם גבור הרוח המשיחית גברה גם התשוקה בקרב רבני ומקובלי מרוקו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בהקמת המרכז ההגותי־קבלי בצפת. עם הקמת המרכז חדלה הקבלה להיות נחלתם של חוגי העילית המצומצמים ופרצה את המעגלות הסגורים בהן נעה עד כה. הקבלה יצאה לרשות הרבים והפכה לתנועה רוחנית בעלת עצמה, העתידה להשפיע על ההתפתחות ההסטורית של העם היהודי כולו בדורות הבאים. תרומה נכבדה בכיוון זה תרם אחד מתלמידי האר׳׳י שעלה לצפת ממרוקו, ר׳ יוסף בן־טבול המערבי.

המרכז בצפת משך אליו מקובלים מכל הפזורה היהודית, ואליו הגיעו הכמים מארצות אירופה, אפריקה ואסיה. מזרח ומערב כאחד. ביניהם היו חכמים מקובלים רבים ממרוקו. המרכז הפך בזמן קצר לזרקאור אשר האיר את חשכת הגולה באור תורת הקבלה.

שני מקובלים גדולים עמדו במרכז היצירה הקבלית של צפת: ר׳ משה קורדובירו (1570-1522) ור׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) (1572-1534).

רבי משה קודדובירו (1570-1522)

היה תלמידם של ר׳ יוסף קארו (בעל ה״שולחן ערוך״) ושל ר׳ שלמה אלקבץ בעל השיר הידוע ״לכה דודי לקראת כלה״ והיה מורהו של האר״י. הוא נחשב למיסד של המרכז בצפת, כתב הרבה ספרים על תורת המסתורין. העיקרי שבהם הוא ״אור יקר״ שהוא פרוש על הזוהר אשר בכתיבתו עסק כל ימי חייו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1570. אחרי מותו תפס את מקומו ואת כתר המנהיגות בתורת הקבלה תלמידו המצטיין ר׳ יצחק לוריא (האר״י).

ר׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר״י)(1572-1534)

ר׳ יצחק לוריא נודע בשם האר"י הקדוש. דמותו היתה אפופה מסתורין. היה תלמידו גם של הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה) שעלה לארץ־ישראל מפאס. אחר־כך עשה במצרים ובסוף ימיו עלה לצפת. בהיותו במצרים התמסר האר"י לתורת הנסתר ״ופרש את עצמו מכל עסקי העולם הזה, התבודד בבית קטן על שפת נהר הנילוס במצרים ושם זכה לרוח הקודש ואליהו ז״ל (זכור לטוב) שנתגלה אליו וגילה לו את רזי התורה.״

בהיותו בן 35 עלה לצפת, שהיתה אז מרכז הקבלה, שם ישבו והפיצו תורה גדולי הקבלה של התקופה, ר׳ שלמה אלקבץ ור׳ משה קורדובירו. הוא נכנס לבית־מדרשו של ר׳ משה קורחבירו ולמד בישיבתו.

אחרי מות רבו תפס את המקום הראשון במעלה בין מקובלי צפת, שראו בו ״קדוש אלוהים נזיר ומתבודד״. הוא נחשב לסולל דרך חדשה בקבלה. ואף הוא חשב את עצמו כעולה על כל מקובלי דורו, ומתוך כמה מרמזיו הבינו תלמידיו שראה את עצמו כמשיח בן־יוסף.

בראשיתה נטתה תורת הקבלה להבין את סוד האלוהות וסוד התורה והמצוות תוך מגמה לחזק את הדבקות בה׳ וברצונו על מנת לזכך את הנשמה ולרומם את הנפש; ״אך קבלת האר״י״ – אומר גרשם שלום – ״היתה מלאה מתח משיחי… האר״י שינה הרבה את מהותה של הקבלה המאוחרת והכין לא במעט את הקרקע להתעוררות המשיחית בתנועה השבתאית.״

קביעה זו של חוקר הקבלה והתנועה השבתאית חשובה לנו כדי להבין את ההתעוררות המשיחית והאמונה בתנועה השבתאית בכלל ובמרוקו בפרט.

כדי שנבין כמה היתה גדולה השפעתה של קבלת האר״י על ההתעוררות המשיחית ותרומתה להגברת האוירה המיסטית, נרחיב כאן את היריעה על המקום שתפסה תורת הנסתר וקבלת האר״י בחיי יהודי מרוקו.

כאמור, הרוח המשיחית עוררה כיסופים לגאולה והגבירה את הרצון והתשוקה לעלות לארץ־ישראל על מנת להצטרף למרכז הצפתי.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאות

עולים מקובלים ממרוקו

אכן, בצפת התרכזה חבורה של חכמים מקובלים ובעלי רזין שבאו מכל ערי מרוקו ו״מחבל דרעה מנגב מרוקו שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה ורבים התפארו כי עלה להם אליהו וכי ידעו לספר עתידות״.בין המקובלים שישבו בצפת ותלמידי חכמים שעלו ממרוקו אנו מוצאים את החכמים הבאים:

ר׳ יששכר בן סוסאן עלה מפאס לירושלים בשנת ר״ץ (1530),שנה שהיתה אמורה להיות

שבתאי צבי

שבתאי צבי

שנת הגאולה, ואחר־כך לצפת. כתב ספר על ״עבור שנים״, בשם ״תיקון יששכר״. בצפת נספח לקהילה המערבית ונמנה עם נכבדיה. ר׳ יששכר בן־םוסאן הוא נצר למשפחה ״מקומית״ ותיקה. אחד מראשוניה היה מורהו של הרמב״ם עת שהה במרוקו. ״ובעת ההיא שמע רבי מימון (אביו של הרמב״ם) על חכמת הרב הגאון ר׳ יהודה הכהן שהיה בפאס במערב … קוראין להם בני אבן־סוסאן הדיין ומבני בניו של מר יהודה הגאון הקדוש היה ר׳ יוסף הכהן הדיין… וכששמע ר׳ מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קרטבה (קורדובה) לפאס ושני בניו עמו: ר׳ משה ז״ל(הרמב״ם) ור׳ דוד אחיו ולמד רבינו משה (הרמב״ם) לפני הגאון וקיבל ממנו תורה ולא האריכו ימים כי נהרג הגאון על קדוש השם ויחודו, מפני שביקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת, כי קנאו בו.

ריששכר בן מרדכי אבן סוסאן היה מחכמי ארץ ישראל במאה ה-16 ומנהיג קהילת המערבים בצפת.

ר' יששכר אבן סוסאן נולד בפאס שבמרוקו ברבע הראשון של המאה הט"ז. בצעירותו עלה לצפת ולאחר מכן עלה לירושלים בה היה מתלמידיו של ר' לוי בן חביב. בשנת 1538 שב לצפת בה ישב כמה עשרות שנים ועמד בראש הנהגת קהילת המערבים בה, וכן שימש כנראה גם כראש ישיבת הקהל הנ"ל.

בשנת 1564 יצא חיבורו "תיקון יששכר" העוסק בענייני הלוח העברי ובמנהגי הקהילות השונות בצפת.

בשנים 15711574 עסק בתרגום המקרא לערבית מאחר שע"פ הבנתו התרגום הנוכחי שחובר לפני מאות שנים על ידי ר' סעדיה גאון לא התאים עוד לבני זמנו. התרגום מכונה "שרח אל סוסאני".

ר׳ מסעוד מצליח בן־גואשש היה מקובל ועסק בתורת הנסתר. נודע כמנחש ומגיד עתידות. בשנת ש״ט (1549), בימי שלטון שושלת המירינים ניבא על אחד השריפים ממדבר סהרה בשם מחמד, כי הוא עתיד לגבור על אויביו ולרשת את ערי מרוקו. משנתקימה הנבואה והוא כבש את פאם ״מצא בה יהודים רבים ממשפחות המיוחסות יוצאי ספרד ויחמול עליהם ויט אליהם חסד״. ר׳ מסעוד עלה לאחר־מכן לארץ־ישראל, התישב בצפת והצטרף לחבורת המקובלים ממרוקו.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה

שבתאי צבי

שבתאי צבי

של יהדות זו. 

ר׳ מסעוד הכהן" היה מקובל ואיש רזין וידוע כבעל נם. מסופר עליו שיחד עם תלמיד חכם אחר הגיעו בשנת של״ז (1577) לצפת וסיפרו על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו ר׳ אברהם שלום (או אבשלום) מדרעא. ר׳ מסעוד נתבקש על־ידי ר׳ אברהם לפני עליתו ללכת אל ר׳ חיים ויטאל ולגלות לו שהוא עתיד ומזומן להיות משיח בן־יוסף. על ר׳ מסעוד הכהן ועל ר׳ אברהם מספר ר׳ חיים ויטאל – שראה את עצמו כעתיד להיות המשיח – בספר החזיונות, את הסיפור הבא:

״בא הר׳ מסעור כהן מן דרעא (מרוקו) וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר׳ אברהם אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום (ההדגשה במקור) ואמר לו: פירוש הדברים הם שיבוא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנים אשר בי ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו: אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון שם שתי שנים בהכרח, אן בשנה השלישית הבחירה בידו. אם ירצה, ידור שם ואחר השנה הראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו ומאז ואילך יהיה מחלוקת עליו בין אנשי ירושלים והגליל ואנשי מצרים יסייעו לירושלים אך אנשי הגליל ינצחו ויחזירוהו לדור שם בגליל ושם יתקבצו אליו אלפים ורבבות מישראל. וימלוך עליהם (ההדגשה במקור) וילמדו תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד (ההדגשה במקור) והוא יהיה משיח בן יוסף, משנה שלו ויזהר, שכשילן לירושלים כנזכר לא יקבץ אנשים עמו כי ימשך לו נזק גדול בעבור זה, וגם כי יכנס בסוהר לסיבה זו ומה שאמרו רבותינו ז׳׳ל על משיח בן יוסף שיהרג, אני אשתדל בכל כחי להצילו מאותה הגזירה כי עליו נאמר: ׳חיים שאל ממך נתת לו׳״24(תהלים ב״א 5 – לא במקור).

פרושו של דבר כי משיח בן־דוד ישאל מהשם יתברך שיתן חיים למשיח בן־יוםף הנקרא חיים והש״ית יתן לו חיים.

וממשיך ר׳ חיים ויטאל:

(סימן י׳׳א) ״הלכתי למצרים ובא תלמיד חכם אחד מן דרעא וסיפר לי ככל אשר סיפרו הר׳ מסעוד משם הר׳ אברהם אבשלום הנז׳ בסימן ס׳.״

ר׳ מסעוד אזולאי מוכר לנו מאגרותיו של תלמידו ר׳ שלמה שלומיל. שלומיל הרבה לכתוב אגרות לארץ ולחו״ל על ״נפלאותיו ותוקף גבורותיו של האר״י״. אגרותיו קובעו ופורסמו בשם ״שבחי האר״י״. גם ר׳ חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר״י, מזכירו בספרו ״ספר החזיונות״.

ר׳ מסעוד אזולאי נזכר גם בשם ר׳ מסעוד המערבי ובשם ר׳ מסעוד (אזולאי) סגי נהור וגם בשם ר׳ מסעוד המוגרבי.

ר׳ שלומיל העריך מאד את רבו וכשהוא מזכיר חכמי צפת שמהם למד תורה הוא מדגיש במיוחד את שמו של ר׳ מסעוד המערבי אחרי ר׳ חיים ויטאל. בעיניו גדול המקובלים היה ללא ספק רבו הראשון, ר׳ חיים ויטאל, ומיד אחריו הוא מזכיר את רבו השני, ר׳ מסעוד סגי נהור ור׳ סולימן אוחנה (עליו נעמוד להלן). באחת מאגרותיו הוא כותב:

״נפלאותיו וכל תוקף גבורותיו אשר עשה האר״י ז״ל לעיני כל ישראל בארץ הצבי, צפת תוב״ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) אשר סופר לי ממורי מהר״ר מסעוד מערבי נר״ו (נטריה רחמנא ופרקיה) ומכמה רבני וגאוני ארץ אשר יצקו מים על ידיו ועיניהם ראו דברים מבהילים ממנו לא נראו בכל הארץ מימי התנאים כרשב״י עליו השלום.׳׳

על ר׳ מסעוד כותב החיד׳׳א דברים בשם אומרם בספרו ״מערכת גדולים׳׳.

״ושמעתי מפי תלמיד חכם מארץ המערב הפנימי חכם ר׳ מסעוד שמצא שהגיד האר״י על הפסוק ׳עלית למרום שבית שבי', שב״י ר״ת (ראשי תיבות) שמעון בן יוחאי. ואמר החכם הנזכר(ר׳ מסעוד) ואני רמזתי עליו כי שב״י למפרע ר׳׳ת(ראשי תיבות) יצחק בר שלמה שהוא האר״י זצ״ל (זכר צדיק לברכה).״

ר׳ סולימן אוחנה המערבי נולד בפאס, עלה לצפת ונחשב בין גדולי המקובלים של צפת. הוא נמנה על החבורה של תלמידי האר״י. בין המקובלים הוא נזכר מיד אחרי ר׳ חיים ויטאל ור׳ מסעוד אזולאי, ולפעמים לפני ר׳ מסעוד אזולאי. מקובלי הדור כינוהו מוהר״ר סולימן המערבי. ר׳ שלומיל מכנהו מורהו ולפי עדותו, מוריו ר׳ מסעוד ור׳ סולימן בקיאים בכתבי האר״י כמו בא״ב. וכך הוא כותב:

״ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור נר״ו ומורי מהר׳׳ר סולימן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם שלוש פעמים והם בקיאים בהם כמו בא׳׳ב.״ הכונה לכתבי האר״י אשר הופצו ע״י אחד מגדולי המקובלים ר׳ יהושע בן נון.

יחד עם ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור) עסק ר׳ סולימן אוחנה לא רק בנסתר, אלא גם בנגלה והוסמכו שניהם, כנראה על־ידי ר׳ יוסף קארו(בעל ״שולחן ערוך״) או על־ידי ר׳ משה אל־שייך. כידוע ר׳ יעקב בירב רצה לחדש את הסמיכה בצפת (1548-1478 ).

רבי סולימן אוחנה היה סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) והצטיין במלאכת הכתיבה היפה. מתחת ידו יצאו יותר מאלף זוגות תפילין. החיד״א מכנה אותו אחד מ״גורי הארי״ וכתבו עליו ״הרב הגדול,ראש המדברים בכל מקום דכל רז לא נם מינה (כל סוד לא נעלם ממנו) החסיד מהר״א סולימן אוחנה.״

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

רבי אברהם הלוי ברוכים (המוגרבי) עלה ממרוקו לצפת. רבי אברהם — אחת הדמויות הבולטות ביותר בחבורת המקובלים המובילה בצפת . מעצבי אורח חייה. בשנת 1553 כשהאר״י היה רק בן 19 שנה ושמו טרם נודע ברבים, פירסם ר׳ אברהם את ספרו ״גלי רזיא״. כשנתגלה האר״י הצטרף לחבורתו. ר׳ חיים ויטאל מונה אותו בין התלמידים שהיו מקורבים אל האר״י ושמעו סודות טמירין מפיו.

הרבה אגדות אופפות את דמותו של ר׳ אברהם הלוי. מספרים עליו שהיה מתנהג בחסידות, מתענה ומסתגף. היה קם כל לילה בחצות, סובב ברחובות ונותן קולו בבכי וצועק בקול יללה על שהשכינה שרויה בגלות ״ביח־המקדנתן העזתיש חרב ועם ישראל בצרות. כן מספרים עליו כי ״ראה השכינה בהקיץ פנים אל פנים בכותל המערבי״ והאר״י הקדוש זצ״ל העיד עליו שהוא גלגול נשמתו של ירמיהו הנביא עליו השלום."

כדי להתבשם מן הרוח ומן האוירה של התקופה נביא סיפור אחד מני רבים. הסיפור מובא במקורות שונים ובנוסחאות שונות. הנוסח הזה לקוח מספרו של מ. בניהו תולדות האר״י(עמי 230-228):

 

" ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנ״ל. והקדוש אר״י ז״ל העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא ע״ה. וא״ל פעם א׳: הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיות, אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחיה. ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים תוב״ב ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחינתך. אם תרצה פני ית״ש (יתברך שמו) ותזכה לראות השכינה אז תחיה עוד כ״ב שנים.

" מיד כששמע אותו חסיד דברי אר״י ז״ל סגר את עצמו ג׳ ימים וגי לילות בתענית ובשׂק ובבכיה גדולה. ולסוף ג׳ ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיהגדולה. ופתאום נשא עיניו וירא על גבי כותל מערבי דוגמת אשה אחת מאחוריה ובאיזה מלבוש ראה אותה אין רצוני לכתוב, לחוס על כבודו ית׳ ותכף כשראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון ציון, אוי לי שראיתיך בכך. והיה מתמרמר כל כך בבכיה והכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ונרדם על פניו. אז ראה בחלום שבאה כדמות אשה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו. ואמרה לו: התנחם בני אברהם כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם כי אשיב את שבותם ורחמתים. וייקץ כמוהר״א הנ״ל וחזר לצפת שמח וטוב לב. וכשראה אותו אר״י ז״ל א׳׳ל: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה בטוח אתה להיות חי עוד כ״ב שנה. וכן היה שהיה חי(אחר זה) מכוון כ״ב —:ה.״

ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול) היה בין התלמידים המובהקים ־המצטיינים של האר״י.

בין החכמים המקובלים שבאו ממרוקו היה הוא הארי שבחבורה. ״הודות לו ולעוד שני תלמידים – ר׳ חיים ויטאל ור׳ יהודה משען – יש בידינו היום משנה סדורה וברורה של תורת האר״י.

ר׳ יוסף בן־טבול ערן וסידר את תורת רבו בלשון קצרה, מסודרת ומובנת. לעומתו ר׳ חיים ויטאל האריך בהרצאת הדברים, ותוכן נאומיו אינו מובן לכל אדם בישראל. הם נכתבו כך שיובנו רק ליחידי סגולה.

תורת הקבלה של האר״י לא נכתבה בחייו במו ידיו. שלושת תלמידיו הגדולים רשמו דבריו ששמעו מפיו בעת אמירתם ורק כ־20 או 25 שנים אחרי פטירת האר״י החלה הפצתה והתפשטותה של משנתו. מלאכת ההפצה נעשתה בעיקר על־ידי ר׳ ישראל סרוג ז״ל (או סרוק). למה עוכבה הפצתה של תורת האר״י?

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

שבתאי צבי

שבתאי צבי=

ר׳ חיים ויטאל שהיה ראש וראשון בחברת תלמידי האר״י לא היה מעונין כנראה – כך סבור גרשם שלום – שתורת הקבלה בכלל ומשנת רבו בפרט תהפך לנחלת רבים, וטעמו עמו: ״אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה. מקודם שיעסוק בתורה במשנה ובתלמוד. כי כבר אמר רבינו ז״ל אל יכנס אדם לפרדס אא״ב (אלא אם כן) מלא כריסו בבשר ויין והרי זה דומה לנשמה בלתי גוף שאין שכר ומעשה״ וכו׳. הסבר נוסף אנו מוצאים אצל תלמידו הנאמן ר׳ שלומיל. באחת האגרות משיח ר׳ שלומיל לפי תומו: ״לאחר פטירת האר״י ז״ל, לקח כמה״ר ר׳ חיים כל הקונטרסים מיד בל החבירים (התלמידים) ולא הניח להם שום דבר מזו החכמה ולא החזיר אותם להם, באומרו שלא נתן רשות לגלות עוד בעולם הזה האור הגדול, כי כבר נסתמו אותן מעיינות החכמה ושערי אורה שהיו פתוחין בזמן הרב עליו השלום וכך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך אחרי פטירת הרב.״

מהסיפור התמים הזה נשמעת טרוניה חרישית ובקול דממה דקה, נגד רבו ר׳ חיים ויטאל: ״ובך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך״.

ר׳ חיים ויטאל עצמו מתריע בפני הקורא בהקדמתו לספרו ״עץ החיים״ שאם יתגלגל לידו איזה קונטרס מדברי האר״י שנכתב על־ידי אחד התלמידים, ״אל תשית לבך אליו כי שום אחד מהשומעים את דברי קדשו (של האר״י) לא ירד לעומק דבריו וכונתו לא הבינום בלי שום ספק … ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה״ה (זכרו לחיי העולם הבא) זולתי שכתבנו לך בספר זה.״ ומסיים את ההקדמה בזו הלשון: ״דע כי קצת מחברינו כתבו להם ספרים מה ששמעו ממורי זלה״ה וזולתו על שמו וכולם כתבו הדברים בתוספת וגדעון כפי בחינת הכותבים, וידיעתן ובהבנתן הניחו מקום לכמה קושיות, לכן אין לסמוך על אותן הספרים וצריך להרחיק מהם ודע כי כל מה שכתבתי כאן, הכל שמעתי ממורי זלה״ה.״

מדבריו של ר׳ חיים ויטאל יוצא שלא כל החברים הסכימו למסור לו את שימותיהם וקונטרסיהם ושנשארו לכן רשימות מדברי האר״י מחוץ לשליטתו של ר׳ חיים ויטאל.

מדוע לא היה מעונין הרח״ו בהפצת קבלת האר״י? ומי היו התלמידים שהתערו לדעתו?

על חלקה הראשון של השאלה ניתן לענות בהסתמך על שתי העדויות שהבאנו. לשתיהן דבר אחד משותף והוא: ״כוונתו של ר׳ חיים ויטאל להילחם במתחרים אפשריים מתוך חוג התלמידים ורצונו לקיים בידו מונופול על קבלת האר״י שנפטר לבית עולמו מבלי להשאיר ספר לימוד מסודר ושיטתי לעיקרי תורתו ופרטיה.״

באשר לחלקה השני של השאלה, התשובה טמונה בחתימות החסרות על ״כתב ההתקשרות״ (שטר ההתחייבות) בו הם מתחייבים ״לעבוד את השם יתברך ולעסוק בתורתו יומם ולילה כבל שיורנו מורנו הרב החכם השלם האלוהי כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו… ולא נטריח עליו להפציר בו יותר מדי מהדברים שאינו רוצה לגלות לנו ולא עלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת וגם לא מכל מה שלימד אותנו לשעבר ואפילו ממה שלימד אותנו בחיי מורנו הרב הגדול כמהר״ר יצחק לוריה אשכנזי ז״ל.״

״כתב ההתקשרות״ בו קיבלו עליהם בשבועה חמורה תלמידי האר״י לא לגלות תורת רבם ברבים תוקפו לעשר שנים, החל מיום ב׳ כ״ה למנחם אב שנת השל״ה (1575), היינו שלוש שנים אחרי מות האר״י – והיה אמור לשאת עשר חתימות, אך הוא נושא רק שבע חתימות. מי הם השלושה שלא חתמו? ומדוע לא חתמו? ההסבר להיעדר שלוש החתימות ניתן לנו על־ידי בר־סמכא בחקר הקבלה והשבתאות, פרופ׳ גרשם שלום.

אחת החתימות החסרות היא של ר׳ חיים ויטאל עצמו. החתימה השניה הבולטת בהיעדרה היא של ר׳ יוסף בן־טבול המערבי; והשלישית – חתימתו של ר׳ גדליה הלוי – גיסו של ר׳ חיים ויטאל.

היעדר חתימת ר׳ חיים ויטאל אינה מעוררת שום בעיה, היות והשטר היה בעין התחייבות כלפיו.

לגבי ר׳ גדליה הלוי, הוא ניסה לערוך את תורת האר״י אך ״הניח ידו ממלאכה זו שכבדה עליו.״ הוא גם חי בשלום ובידידות עם גיסו ר׳ חיים ויטאל ואין ליחס להיעדר חתימתו כוונות מיוחדות.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצ

שבתאי צבי

שבתאי צבי

ת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא. 

אשר לר׳ יוסף בן־טבול המוגרבי, נביא כאן דברים בשם אומרם, דבריו של גרשם שלום: ״אבל תלמיד חשוב אחד של האר״י נשאר, שהיה בו כוח רוחני רב ושהוא היחיד שהשאיר לנו הרצאה סיסטימטית על קבלת האר״י על דעת עצמו ולא על דעת הרח״ו (ר׳ חיים ויטאל) והיעדרו בין חותמי השטר הזה אומרת הרבה. זהו ר׳ יוסף בן־טבול המכונה גם ר׳ יוסף המערבי או המוגרבי…״ ״מוזר מאד״ – ממשיך גרשם שלום – ״שאיש מן חוקרים לא שם את לבו אל החכם הזה. הרי אין ספק שאחרי ויטאל הוא הוא התלמיד החשוב ביותר של האר״י. היה בו גם כוח השגה בענינים נעלמים וגם כוח סיכום והרצאה שיטתית. שני הכשרונות צרופם נמצא בחוג הזה רק ברח״ו (ר׳ חיים ויטאל) ובו (ר׳ יוסף בן־טבול). בקצור הוא מתחרה (ההדגשה במקור) אפשרי בעיני הרח׳׳ו המבקש להשתלט לבדו על המסורת הקוריאנית (של האר״י) ולהיות הפוסק היחיד בכל מה שנוגע לתורת רבו… יתכן שרח״ו לא נתקל בקשיים רבים אצל שאר התלמידים שהבינו שאין כוחם ככוחו. אבל ברור מכל המקורות שנשארו בידינו שלא השיג רח״ו רצונו זה אצל ר׳ יוסף בן־טבול וברור שהיתה מתיחות ידועה ביניהם. ר״י בן־טבול לא היה מוכן לחתום על תנאי השטר שלפנינו כי הוא עצמו מהווה מרכז למסורת לוריאנית ואינו מוכן להכנע לחברו ולקבל את מרותו.

לא מפיו של ר׳ חיים ויטאל הוא חי. יש לו דרך משלו בהבנת הקבלה החדשה של רבו. הוא נחבא אל הכלים ולא יצא בראש חוצות לדרוש על קבלת האר״י אבל לא בא להסתיר אותה (ההדגשה במקור), ממש כמו ר׳ חיים ויטאל. אדרבא, הוא מוכן לפרסמה אף אם בתנאים קשים בין יחידי סגולה גם שלא מבין תלמידי האר׳׳י. הוא מלמד אותה בצפת לאחרים (ההדגשה במקור) ומכאן המתיחות בין שני החכמים הניכרת בכתביהם. כשרבי חיים ויטאל הלך לדור בירושלים, נשאר בך טבול בצפת ולימד שם את קבלת האר״י.״ עד כאן לשון ג. שלום.

הנה כי כן ר׳ יוסף בן־טבול היה התלמיד היחיד מן הכת הראשונה של חבורת האר״י שלא קיבל את מרותו של ר׳ חיים ויטאל תלמידו הראשי והסמכותי של האר״י. ר׳ יוסף לא נכנע לו מפני שראה את עצמו לא רק שוה להרח״ו אלא אף מתחרהו ומתעד לדעותיו. ואין זה מן הנמנע שההחתמה על שטר ההתקשרות היתה מכוונת נגדו. כתביו של ר׳ יוסף בן־טבול מפוזרים בכתבי־יד רבים, אך עיקרם מרוכזים בשני ספרים: האחד בשם ״דרושים״ והשני בשם ״חפצי בה״. בשניהם כלולה תורת רבו האר״י בצורה קצרה מתומצתת ומסודרת.

חלק מן ״הדרושים״ של ר׳ יוסף בן־טבול – טוען ג. שלום – יוחסו לר׳ חיים ויטאל ורק לאחר־מכן הוכרה זהותם שהם למעשה שייכים לר׳ יוסף בן־טבול. ומסיים ג.שלום: ״כתב ההתקשרות, עם תנאי הלימוד שבו, הוא תעודה נכבדה ומלאת ענין – לא רק מפאת חתימות החברים הנמצאות בו, אלא גם מפאת היעדר חתימתו של היחיד מבין תלמידי האר״י שהיה בו כוח לעמוד ב״היכל המלך״ מבלי לשעות לר׳ חיים ויטאל וליצר ההשתל­טות שלו, ושבזכותו ישנה בידינו עדות בלתי תלויה ובת סמכא על תורתו האמיתית של האר״י.״

כזאת היתה דמותו של אחד המקובלים הגדולים מבני העילית אשר עלה ממרוקו לצפת, והצליח לכבוש מקום ראשון במעלה בין חבורת המקובלים.

פלאים דרכי כותבי קורות העתים. בשעה שהתלמיד הראשון של האר״י, ר׳ חיים ויטאל, זכה לתהילת נצח ולפרסום עולמי, התלמיד השני בחשיבותו, התלמיד אשר טרח ועמל בניסוח תורת רבו, נשכח כמעט מלב. נכון שהיה צנוע, נחבא אל הכלים, ולא דאג לפרסם את עצמו ואת תורתו, אך מכאן עד ירידה לתהום הנשיה, הדרך ארוכה.

 

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש

שבתאי צבי

שבתאי צבי

מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא. 

ר׳ יוסף בן־טבול נשאר אלמוני. עזב את צפת ונדד לארצות צפון אפריקה, כשד״ר כנראה, בשליחות עדת המקובלים ״או מסיבת הגלות מגזירת הרב״, וגם שם נשאר אלמוני. בדרך נדודיו הוא נקלע לתוניסיה ושם נפטר ונקבר בעיר אלחאממה. במשך שהותו בתוניסיה התפרסם כבעל נם ומלומד בנסים ואגדות וסיפורים לרוב נרקמו סביב דמותו. אך על קורותיו ועל עברו לא ידעו דבר, פרט לכך ששמו ר׳ יוסף המערבי. והראייה, בשנת תדש״א הארץ דשא, היא שנת 1945, הביא לדפוס ר׳ אליהו דמרי זצ״לבג׳רבה ספר של אביו המנוח, הרה״ג ר׳ פראג׳י דמרי בשם ייוסף חי״ (נר רבי יוסף המערבי). בדברי ההקדמה אומר החכם דמרי ־על אדונינו הרב הגדול הצדיק ר׳ יוסף המערבי זיע״א הקבור בעירנו אלחאממה יע״א״. ושואל החכם דמרי:

א. ״אך מיהו ר׳ יוסף מערבי? האם הוא מילידי העיר אלחאממה ומארא דאתרא או מעיר אחר?

ב. ״איזהו ומי הוא? האם הוא מהרבנים החדשים הקרובים או מהחכמים הראשונים או מהגאונים?

ג. ״באיזה זמן היה חי וכמה עבר זמן משנת פטירתו עד היום הזה״ (1945)? עד כאן לשון הרב דמרי.

קרוב ל־400 שנה היה קבור ר׳ יוסף מערבי באלחאממה, וכלום לא נודע עליו לאנשי תוניס, לא על קורות חייו ולא על מורשתו הרוחנית, לא על ספריו ולא על משנתו. ידעו רק שהיה חכם שבא מירושלים (כלומר ארץ־ישראל) ושהיה מקובל ובעל נס. בתור כזה פקדו את קברו וערכו לזכרו הילולה כל שנה בראש חודש טבת – נר שביעי של חנוכה ״ובאים מכל ערי התוניסי והכפרים הקרובים והרחוקים להשתטח על קבר הצדיק ־לשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק״… ורק לפני כ־30 שנה קם רב בעירו ורצה להתחקות על מוצאו של ר׳ יוסף המערבי.

אומר הרב דמרי: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי לא מצאנו באיזה ספר מידיעתו, אם אמרתי מזקנים אתבונן בהגדה על פה, ואין קול ואין עונה. אחרי רב החיפוש והחיקרות זאת מצאנו כתנות אור יוסף, מה שהובא בספר ׳שבחי האר״י׳ ז״ל שנים שלושה סיפורים ומהם תבין כי אדמו״ר ועט״ר הרב׳׳ג(אדוננו מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הרב הגדול) ר׳ יוסף מערבי זיע״א(זכותו יגן עלינו אמן) הוא אחד מתלמידי אדמו״ר הרב האר״י חי זלל״הה וזיע״א.״

גם היום ״אחרי רוב החיפוש והחקירות״ של הרב דמרי זצ״ל אין יודעים הרבה על ר׳ יוסף המערבי ואין מזהים אותו עם ר׳ יוסף בן־טבול המערבי שעלה לצפת ממרוקו והגיע לתפוס מקום בכותל המזרח בין תלמידי האר׳׳י, שני בחשיבותו בלמדנותו ובחריפותו אחרי ר׳ חיים ויטאל.

יוצאי תוניס בארץ מכבדים את זכרו עד היום וב־א׳ בטבת פוקדים את קברות הצדיקים ועורכים לי הילולה כדת ובדין.

הארכתי את הדבור על ר׳ יוסף בן־טבול, מפני שהוא אחד מני רבים שהיו בזמנם סיני ועוקרי הרים וירדו לתהום הנשיה, ועקבותיהם כמעט נמחקו מתולדות עם ישראל.

ההסטוריה תכיר בודאי תודה לחוקרי קורות עם ישראל על רצונם לעשות צדק עם גדול שנשכח ולנסות להחזיר לפנתיאון הלאומי של עם ישראל, את אחד האנשים הנהורים אשר ידו רב לו בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בדרוש ובחקירה.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

 

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל

ר׳ אברהם אזולאי(בךמרדכי) (ש״ל-ת״ד – 1644-1570). משפחת אזולאי היא משפחה ענפה של חכמים ומקובלים שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מו״ה (מופת הדור) אברהם אזולאי הראשון זצ׳׳ל, סבו של ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, והיה בן דורו של ר׳ שמעון לביא זצ״ל, חכם גדול ומקובל ידוע, מחבר השיר ״בר יוחאי״ ובעל הספר ״כתהתנועה השבתאית במרוקום פז״, פרוש על הזוהר בכמה חלקים. ר׳ אברהם אזולאי השני מתאר בספרו ״חסד לאברהם״ את אביו זקנו ר׳ אברהם הראשון כ״גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות״. ראש המשפ­חה התישב בפאס. אחר־בך התפצלה המשפחה לשני ענפים: האחד נשאר בפאס והשני עקר למרקש. ר׳ אברהם אזולאי השני(בן מרדכי) היה שייך לענף הפאסי. היה ידוע כעושה נפלאות, גדול בתורת הנגלה והנסתר, ואש הקודש של כיסופי גאולה בערה בקרבו. הוא הטיף, כפי שנראה להלן, לעסוק בחכמת האמת (כינוי לקבלה) על מנת לזכך הגוף והרוח, ושעל־ידי לימודה ״עתיד לבוא המלך המשיח״.

התנאים הקשים ששררו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17 החישו את החלטתו לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף לעדת הקדושים המקובלים היושבים בארץ הקודש.

ואכן בשנת שע״ט (1619), עזב את עירו פאס יחד עם קבוצה גדולה של תלמידיו – כפי שנראה מדבריו – ועלה לירושלים. אותה שנה היתה מגפה בירושלים ועקר יחד עם משפחתו לחברון. על התלאות שפקדו אותו ואת פמליתו בעת עליתו אומר נינו החיד״א:

-״הרב החסיד מר זקננו זצ״ל היה ממדינת פאס ודרך אניה בא לקפוטקיא ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכר נם זה שניצלו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו. ומשם נתיישב בעה״ק חברון.״״ ועל תלאותיו ונדודיו בארץ כותב ר׳ אברהם עצמו בהקדמה לספרו ״חסד לאברהם״:

 ״זכרתי ימים כאשר הייתי בימי חרפי בחלד עיר מולדתי פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלימים וכן רבים, יושב בשבת תחכמוני להתחמם כעד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי —מים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה, עיר פאם המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בא׳׳י היא חברון. ויהי היום בשנת שע״ט (1619) נהפך … ואמלטה אני וביתי לעה״ק ירושלים וגם שם היה חרון ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה ארוכה אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככלם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון.״

מדבריו אנו מבינים כי חבלי קליטתו בארץ היו קשים וכי הרבה מתלמידיו ומלויו ניספו במגפות. ר׳ אברהם נמשך אחרי קבלת האר״י, והשאיר מורשת רוחנית עשירה הכלולה בספריו. נינו החיד״א מונה את ספריו, מהם שנדפסו בחייו ומהם שהיו עוד בכתב־יד, ואלה הם: ״חסד לאברהם״, ״אור החמה״ (פרוש על הזהר), ״זוהרי חמה״, ״אור הלבנה״, " אור הגנוז״ (נגנז), ״מעשה חושב״. ר׳ אברהם זכה להיות הממשיך את שרשרת אבותיו בחכמה ובתורת ישראל וכן זכה שיוצאי חלציו יהיו גדולי תורה מובהקים. בנו כה״ר יצחק אזולאי היה מקובל, דרשן ומנהיג. נכדו היה מהר״ר ישעיה אזולאי, שהיה ״ראש ישיבה ומרביץ תורה בתלמידיו, ולמד תורה בישיבתו של הרב פר״ח״ – הוא ר׳ חזקיה דה סילווא בעל ־ספר ״פרי חדש״. בנו של ישעיה, כלומר נינו של ר׳ אברהם, הוא מהר״ר יצחק זרחיה, אביו של ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי(החיד״א).

החיד״א היה רב, מקובל גדול, סופר ועסקן צבור. למד תורה מפי רב גדול שעלה גם כן יותר מאוחר ממרוקו לירושלים, ר׳ חיים אבן־עטר. כתב ספרים רבים. יש אומרים 68 – כמספר אותיות שמו – חיים – ויש אומרים טמונים ושלושה ספרים – במספר שנות חייו. גם בניו ונכדיו של החיד״א היו גדולים בתורה ובחכמה וישבו על כס הרבנות בערי אירופה.

נחזור לר׳ אברהם אזולאי. השפעתו על בני דורו היתה גדולה ועד לארץ הולדתו, מרוקו, הגיעה. ר׳ אברהם עודד את הקריאה בספר הזוהר ואת העיון בתורת הקבלה.

•מצאתי כתוב כי מה שנגזר שלא יתעסקו בחכמת האמת(הקבלה) בגלוי, היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הרן(1490) ומשם ואילך יקרא דרא בתרא והותרה הגזרה —רשות נתונה להתעסק בספר הזוהר ומשנת ש׳ ליצירה (1540) מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים כדאיתא ברעיא מהימנא (כפי שמובא ברעיא מהימנא – מאמר בס׳ הזוהר) ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחרת, אין ראוי להתרשל.״

ר׳ אברהם אזולאי מטיף ללמוד הקבלה ומדגיש שעצם לימודה עשוי להחיש את הגאולה ולהביא את מלך המשיח (בנגוד לעמדה שנקט בן דורו ר׳ חיים ויטאל, תלמידו של האר׳׳י).

בצפת ישבו עוד הרבה חבמים שעלו גם כן ממרוקו. ר׳ יעקב טולידאנו מספר על חכם אחד שעלה ממרוקו מחבל דרעא ששמו ר׳ אברהם בר׳ שלמה עלון. כתב ספר על דרכי הגמרא. כן מספר הוא על ר׳ מרדכי מדרעא שהיה יודע עתידות. ר׳ מרדכי חיבר ספר ״מעינות החכמה״ שנגנז. בספר תולדות האר״י מסופר על ״יהושוע בום, יודע ובקי בענין השבעת הרוחות ממה שקיבל מר׳ דוד מוגרבי רבו, שהיה ירא שמים וחכם בקי וזה תלמידו אם ירצה יכול לרפאות את שמעון הנכפה אחי בצלאל.״

ר׳ דוד מוגרבי היה גידם בשתי ידיו וחיגר ברגליו ובבל זאת היה סופר מהיר וכתב בפיו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בעל ״מלכי רבנן״ ר׳ יוסף בן־נאים מקשה: ״ואיך תפילין וס״ת ומזוזות אלו שנכתבו בפה כשרים? שכתב הרמ״עם׳ ל״ח שאחד כתב בפיו ופסלו.״ ואף־על־פי־בן התירו ספרי תורה, תפילין ומזוזות שר׳ דוד מוגרבי כתב משום הכבוד שרחשו לו. כן מביא החיד״א בספר ״שם הגדולים״, שמו של ר׳ חיים מדרעא ומעיד עליו ״שהיה עלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו(מורנו הרב ר׳ חיים ויטאל) ומחזק לבו.״

הנה כי כן בין המקובלים העולים שעלו לארץ־ישראל עם הקמת מרכז הקבלה בצפת בימי האר״י היו מקובלים רבים ממרוקו. ביניהם היו שזכו לשבת בשורה הראשונה בממלכתו של האר״י, למדו ושמעו תורה מפיו, כתבו וערבו את משנתו, והיו גם בין תלמידי תלמידיו אשר הפיצו ולימדו את תורתו.

ציינו רשימה מכובדת של חכמים מקובלים כגון: ר׳ מסעוד מצליח (ר׳ מסעוד הכהן), ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור), ר׳ אברהם הלוי אלמוגרבי (ברוכים), ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול), ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם אזולאי ועוד ועוד. דרך מקובלים אלה שישבו בצפת ושמרו על הקשר עם רבני ארץ מוצאם ודרך שד״רים שהגיעו למרוקו חדרו כתביהם של ר׳ חיים ויטאל, ר׳ יוסף בן־טבול ומקובלים אחרים למרוקו. אך היו גם צנורות אחרים דרכם זרמו ספרי הקבלה למרוקו. לחכמי מרוקו היו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות האיטלקיות בליוורנו ובונציה. שם ישבו חכמים רבים יוצאי מרוקו ושם הדפיסו חכמי מרוקו את ספריהם, היות ובמרוקו לא היה בית־דפוס ומשם חזרו למרוקו.

ר׳ ישראל סרוג(או סרוק) הידוע במי שהיה המפיץ העיקרי של תורת האר״י, פעולתו העיקרית התמקדה בערי איטליה, לאחר שהצליח להשיג כמה עותקי כתבים של ר׳ חיים ויטאל ומשם הופצה תורת האר״י לערי אירופה וגם למרוקו הגיעה. כך כבשה הקבלה הלוריאנית לבבות רבים, עוררה תקוות לגאולה פדות, שילהבה את דמיונם של ההמונים והציתה את אש הגאולה בלבותיהם. מקובלים אלה שמרו על קשר חזק עם ארץ מוצאם, ודרכם הייתה זרימה חפשית בשני הכיוונים, של רעיונות ודעות של הזרמים —ודשים בקבלה. תחילה הקבלה מבית־מדרשו של ר׳ משה קורדובירו; ואחר־כך הקבלה של האר״י.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.  

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאותהתנועה השבתאית במרוקו

המקובלים במרוקו

אכן, חכמת הקבלה מצאה לה מאז ומתמיד קן במרוקו, לא רק בחבל דרעא אלא גם בפאם, במרקש, בסאלי ובעוד מקומות, ומשקם המרכז בצפת רובם נקשרו אליו. במרוקו ישבו באותה תקופה מקובלים גדולים ובקיאים, מופלגים בתורת הנסתר, שאימצו להם את קבלת האר״י, הגו בה, למדו ולימדו אותה והפיצו אותה סביבם. בין המקובלים האלה היו:

ר׳ אברהם בן־מוסה, מראשי המדברים בקבלת האר״י בצפון אפריקה. נולד במרוקו בשנת ת״ב (1660) והיה גדול בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. כתב פרושים לתלמוד ולספרי קבלה. החיד״א אומר עליו ב שם הגדולים״ שהיה ״רב מובהק, מקובל גדול, אחד מרבני מערב הפנימי .מרוקו), חיבר שיטה על סוטה, כ״י(כתב־יד) נחמדת, וראיתי שיטה זו ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם וקצת פרוש בהגדה עד״ה (על דרך האמת) ועל מסכתות אחרות … והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מה״ה אברהם אזולאי של מרוויקוס (מרקש) כנראה מהגותיהם בספר אוצרות חיים׳.״

ר׳ אברהם בן־מוסה היה הצעיר בין תלמידיו של ר׳ יעקב מאראג׳י והוא מכנה את תלמידו ״ראש המדברים, אברך, אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נר״ו.״

רבי יעקב מאראג'י ארזי הלבנון ב 1148

ראש חבורת המקובלים בתיטואן שבמרוקו היה המקובל רבי יעקב מאראג'י – להלן הרי"מ, וממנו קיבלו רבנו במקובל הגאון רבי אברהם אבן מוסא זצוק"ל תורה בחכמת הנסתר.

החיד"א כותב עליו : מה"ר יעקב  מאראג'י, רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש, ואני הצעיר ראיתי פירוש האידרות מהרב הנזכר ז"ל בכתב יד.

ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו, ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני. וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תיכף נאבד ונשאר נעור וריק, שזה היה תיקונו.

דבר זה מרומז גם על ידי רבי יעקב מאראג'י בעצמו, בהקדמתו לפירוש של הזוהר, שם כתב : כה אמר הצעיר רב זעירא ורב קטינא, נפש נענה שבע יגון ומגינה. גולה ונידח בכל עבר ופינה, ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה מדי שנה בשנה לבקש לחם לאכול ובגד ללבוש ולא תמצאנה.

כנראה סיבת עניותו המרובה גרמה לכך שהיו אנשים מעירו מזלזלים בכבודו, וביקר חיבוריו, אכן תלמידו רבינו אברהם אבן מוסא מוכיחם קשות בפתיחתו שבראש החיבור, ומשבח רבות את מורו ואת חיבוריו וכה דבריו :

ועלינו לשבח לאדון המחבר וכמה מעלות שונות, לו עלינו….שאף כי קורות הזמן וחבלי עוני אפפוהו סבוהו וגם סבבוהו…בתורת ה' יהגה יומם ולילה, לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל ולשבח לפאר לאדון המחבר ולהחזיק ליה טיבותא…

ואם יצאו אנשים בני בליעל וידיחו ויטיחו דברים כלפי מעלת האדון, כלפי לייא בעוקבא…שנאה נחמת קינאה, כי לא יבינו את פעולות ה' ואת מעשה ידיו…שעליו נאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז.

ר׳ אברהם אזולאי (בן־ישראל) (1660). בין המקובלים הגדולים ״אשר שמם נודע בשערים״ היה ר׳ אברהם אזולאי השלישי. נולד במרקש בשנת 1660. היה בן דורו וחברו ללימודים של ר׳ אברהם בן־מוסה ושל ר׳ חיים אבן־עטר זצ״ל בעל ״אור החיים״. (רחב״ע היה צעיר ממנו בשלושים ושש שנים). נודע כחסיד גדול בעל מופת ומלומד בנסים. החיד״א מזכיר אותו בשם ״הרב החסיד המפורסם המקובל האלוהי, מופת הדור, מורינו ר׳ אברהם אוזלאי הוא הקדוש מרבני עיר מארוויקש.״ לפי החיד״א הוא היה קרוב של ר׳ אברהם אזולאי רב־סבו של החיד״א. החיד״א מביא את עדותו של הרב המופלא, חסידא קדישא, רחב״ע שהכיר את הרב שהוא ״היה מלומד בנסים ודבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. אגדות רבות וסיפורי נסים נרקמו סביב דמותו המופלאה של ר׳ אברהם אזולאי.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

מפי אבי מורי, ר׳ אברהם יצחק מויאל זצ״ל, שמעתי את הסיפור הבא:

במרקש, עירו של ר׳ אברהם אזולאי, פרצה קטטה בין ערבים נצים. האחד גבר על רעהו והרגו. הרוצח גרר את הגופה בלילה אל הרובע היהודי (המלאח) והניחה ליד בית הרב. בבוקר כאשר נתגלתה הגויה הופיעו ראשי השלטונות ובראשם המשנה למלך במרקש. הערבים, שהיו מוסתים, רצו לפרוע פרעות בישראל ודרשו את ראשו של הרב אזולאי. אך המשנה למלך שהרגיש שזאת עלילה הגן על היהודים ועל הרב, וזאת לאחר שהרב הצליח להוכיח לו כי יד היהודים לא היתה במעל וכי גופת הנרצח נגררה אל המללאח. ואכן עקבות גרירת הגופה נראו בעליל.

המשנה למלך היה אוהד את היהודים והכיר את יושרו וגדולתו של הרב ועל כן היה מוכן לפסוק לטובתם, אך חשש מלחץ הפורעים המוסתים ולא רצה לפסוק בעצמו את דינם. ר׳ אברהם אזולאי נשלח לפני המלך שישב בפאס יחד עם משלחת של הקהילה שכללה ארבעה רבנים והם: ר׳ ישועה שושנה, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ שלמה הלוי ור׳ שלמה בוסתא. בהגיעם לסאלי בערב שבת יצא לקראתם הנגיד משה אבן־עטר ז״ל וביקש מהשומרים המלוים שיאפשרו לרבנים לעשות את יום השבת בביתו, והבטיח להחזירם במוצאי שבת, וכן היה.

בליל שבת, בעת שהסבו לסעודה והוגש להם מגש מלא בשר, נמנע ר׳ אברהם מלאכול. הרבנים עשו כמוהו. כאשר הפציר בהם ר׳ משה הנגיד גילה לו ר׳ אברהם שהתבשיל שורץ תולעים. הנגיד המבוהל קרא לאשתו ושאלה: האם זה הבשר שאני קניתי? ענתה האשה: משהודעת לי בצהרים שיהיו לנו אורחים לסעודת ליל שבת חששתי שמא הבשר לא יספיק ושלחתי את המשרת להביא לי עוד בשר. קראו למשרת ושאלוהו. המשרת הודה בי בדרכו לקנות בשר התעכב בשליחויות אחרות וכשהגיע אצל הטבח היהודי החנות היתה סגורה מפאת קדושת השבת. מפחד שמא גבירתו תגער בו הלך וקנה אצל טבח ערבי.

בצאת השבת יצאו בדרכם לפאס. בהופיעם לפני המלך התרשם המלך מהדרת פניהם וממראם שדמה למלאכי השרת. לאחר שקרא את המכתב של המשנה ונוכח גם בחכמה של הרב ומלויו התיר אותם ממאסרם, כיבדם כבוד גדול והורה למשנה לחקור ולדרוש מי הרוצח. ואכן כך היה. ראש המסיתים והפורעים היה הוא עצמו הרוצח. הדבר יצא מפי המשנה למלך והאיש נשפט ונתלה על עץ.

ר׳ אברהם אהב את ארץ־ישראל אך לא נסתייע בידו לעלות אליה ולהסתפח לעדת הקדושים שישבה בצפת. הוא סייע לשליחי ארץ־ישראל ואיכסנם בביתו. הוא כתב פרושים על ספר הזוהר ו״תיקונים לספר אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל.

ר׳ שלום בוזגלו. תלמידו המובהק של ר׳ אברהם אזולאי היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ שלום בוזגלו ״שידו רב לו בחכמת הקבלה״. ר׳ שלום בוזגלו היה תלמיד חכם פורה והשאיר עזבון ספרותי מאד עשיר. בין ספריו

׳מקדש מלך׳ אשר בו הוכנסו ליקוטים מהפרוש לספר הזוהר של רבו ר׳ אברהם אזולאי ושל ר׳ משה זכות (הרמ״ז). הספר ״מקדש מלך הוא פרוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים. הספר מביא לרוב את דברי ספר ״חמדת ימים״ ולמרות העובדה שהספר ״חמדת ימים״ נפסל על־ידי חוגים חסידיים רבים, הספר ״מקדש מלך״ המשיך להיות נפוץ ביניהם. כן כתב ספר בשם ״כסא מלך״ – פרוש תקוני הזוהר, וספר ״הדרת פני מלך על האידרות (אידרא רבא ואידרא זוטא) וספר ״הדרת הוד מלך על ״ספרא דצניעותא״.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.     

המקובלים במרוקובית העלמין במרוקו

הקצר היריעה מלמנות ולספר על כל המקובלים שהיו באותה תקופה במרוקו. נזכיר בקצרה שמותיהם של כמה רבנים מקובלים:

ר׳ יצחק דלויה היה רבו של ר׳ אברהם אזולאי וחיבר הגהות על ספרי האר״י.

ר׳ שלמה עמאר היה חכם מופלג בתורת הנסתר ומפולפל בתלמוד. היה בין הרבנים שנלקחו אל המלך יחד עם אברהם אזולאי).

ר׳ יהודה אבן־עטר (1655), היה מקובל גדול בתורה ונחשב לאב ההוראה בה״א הידיעה. זכה לתואר בפי יהודי מרוקו ״רבי אלכביר״(רבנו הגדול)  ( מוהריב״ע ).

ר׳ חיים אבן־עטר (הזקן) (1721-1621), ראש ישיבה שידיעתו בתורה הייתה מופלגת. היה מורו וסבו של ר׳ חיים אבךעטר בעל ״אור החיים״.

ר׳ אברהם אבן־עטר, סבו של ר׳ יהודה אבךעטר, היה מקובל וחסיד גדול.

כאמור, מקוצר היריעה, לא נוכל לעמוד בפרוטרוט על תרומתם של כל אותם רבנים, אך מהמעט שציינו ראינו עד כמה הקבלה בכלל, וקבלת האר״י בפרט, כבשה מקום נכבד בקרב רבני מרוקו.

מסורת קבלת האר״י נמשכה גם לאחר תקופת הופעת שבתי צבי, בלומר אחר 1666 . בין הרבנים והמקובלים שחיו ופעלו באותה תקופה סוערת היו:

 ר׳ משה בן־מוסה – בנו של ר׳ אברהם בךמוסה;

ר׳ יעקב אבן־צור – יעב״ץ (1753-1673);

ר׳ שמואל אלבז (הרשב״א);

 ר׳ חיים אבן־עטר( 1742-1696) ;

 ר׳ אליעזר דה אבילה  (1761-1714);

 ר׳ שאול בן־דנאן (נולד 1689);

ר׳ מנחם סירירו – נולד ב־ 1701;

 ר׳ יואל צרפתי (נולד ב־1704); ר׳ שלום בוזגלו – תלמידו של ר׳ אברהם אזולאי(1780) ועוד מקובלים אליהם :חזור בהמשך.

בין חבורת המקובלים שישבה בצפת ובין חבורת המקובלים שנשארה במרוקו היה קשר אמיץ שהתבטא בחילופי מידע וזרימה חפשית של רעיונות ושל מחשבות בתורת הקבלה.

כך למשל אנו מוצאים עוד בשנת של״ז(1577), בימי עיצומה ופריחתה של המסורת הלוריאנית בצפת, תקונים והגהות – ארבעים ושמונה במספר שנכתבו על־ידי מקובלי צפת ונשלחו למרוקו ולמקומות אחרים."

 עשרים וארבעה תקונים נשלחו לפני שנת של׳׳ז (1577) ואילו עשרים וארבעת הנוספים נשלחו בשנת של״ז.

להלן אחדים מהתקונים המראים על השפעת הקבלה בחיי יום יום, מטרתם של התקונים לטפח את הקשר של האדם היהודי עם ארץ־ישראל ולהתאבל על חורבנה:

(ה) להתענות יום ה׳ ולקרות בתפילה מנחה

שבתאי צבי

בבית הכנסת במנין העשרה המתענין (הצמים);

(ו) להתפלל תפילת מנחה בערב שבת כל משמרת ומשמרת במקומה וללכת משם ולקבל פני שבת מלכתא;

(ז) לתקן ולכוון בתפילתנו ערבית ושחרית ומנחה בשלוש הברכות הראשונות; (ט) שלא לאכול יום א׳ בשבת בשר ולא מין בשר ולא לשתות יין מפני שנחרב בו בהמ״ק (בית המקדש);

(י) לקונן על החורבן בכל לילה בביתו;

 (י״ב) לומר בכל סעודה על נהרות בבל זכר לחורבן;

(ט״ז) לכווין לפתוח בפסוק שמע ישראל ובשכמל״ו(ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד);

(י׳׳ח) שלא להסתכל בנשים אפילו בכסותם כל כמה שיוכל;

(כ) שלא לברך שהחיינו מי״ז בתמוז עד ט׳ באב (מפני חורבן בית המקדש);

(כ״ג) שידבר עם החבירים בחול בלה׳׳ק (בלשון הקודש) ובשבת עם כל בעל תורה ובתנאי שלא יהיה זר שם (זר פרושו אדם שאינו שייך לחבורה, לחבירים, שאינו מתנהג כמותם).

חלקם של התקונים הללו נועדו גם לטפח את הקשר הרגשי של האדם היהודי עם ארץ־ישראל, להתאבל על חורבנה ולעורר על־ידי כך את הכמיהה והכיסופים לבוא הגואל.

אך לא רק תקונים, הגהות וכתביהם של מקובלים מצפת חדרו למרוקו אלא גם יצירותיהם וספריהם של מקובלי מרוקו הגיעו לצפת. פעילותם של רבנים עולים ושד׳׳רים היתה כפולה: היא זרמה בכיוונים דו־סיטריים. דרכם זרמו תורות ודעות של מקובלי צפת למרוקו ודרכם הופצו רעיונות ואידיאות שהגו חכמי מרוקו.

כתביהם של מקובלים מצפת שהגיעו למרוקו חזרו לצפת לאחר העת­קתם והפצתם ויש להניח לאחר שרשמו את השגותיהם או הערותיהם. ידוע על כמה כתבי־יד שנשלחו ממרוקו לארץ־ישראל״ וביניהם כתב־ יד שרבי יהודה בךמכלוף מויאל שליח מק״ק (קהלת קודש) צויירה (מוגדור של היום) אל המקובל הר׳ מסעוד הכהן אלחדאד, אשר עמד בראש ישיבת ״בית אל״ בירושלים.

הערת המחבר : רבי יהודה בן מכלוף מויאל חי בסוף המאה השישית – בערך 1820 -. היה מורהצדק. זכה לזקנה טובה. ספרו הנודע " כוח מעשיו ". בהסכמה ממנו  של ספר " נחלת אבות " ותקון יצחק של רבי אברהם קורייאט כתוב : " הסכמת הדיים המצויין, החכם השלם והכולל, כולל תהילות, רב כמוהר"ר יהודה בן מויאל נר"ו ".

הרבה ספרים על הקבלה נכתבו באותם ימים והרבה פרושים על התורה נכתבו ברוח הקבלה. ספר ״הזוהר הקדוש״ שלט בכיפה. תפילות, תחינות ובקשות רצופות כונות, רמזים וסודות חדרו לסידורי תפילות ומחזורי חג ומועד וכולם ״לפי סברת האר״י זיע׳׳א״ (זכותו יעמוד עמנו אמן).

כל מזמור תהלים מלווה ב״יהי רצון״ המפרט את ״השמות הקדושים הנזכרים בו וקדושת פסוקיו ותיבותיו ואותיותיו וטעמיו ורמזיו וסודותיו היוצאים ממנו ״ ובזכותם ״יבריחו כל הקליפות ששולטים ומושלים בנו״.כך איבדו התפילות ומזמורי התהלים את מובנם הפשוט ומשמעותם הראשונית והפכו על־ידי הכנסת כונות, רמזים ואלמנטים קבליים לחיבורים מיסטיים המובנים רק ליודעי ח״ן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
נובמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר