מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כאישור להנחתו מספר פינליי כי כשנה לאחר המעשה בגרגוריוס נורה מפקד יחידת יניצ׳ארים משום שחיסל כנופיית מוסלמים ששדדה משפחות נוצריות. גופתו נגררה דרך רחובות קושטא על ידי יהודים והושלכה לים. הוא התכחש אפוא לעדויות האותנטיות של בני הזמן והעליל על היהודים כאילו היו נהנים מהתעללות בגופותיהם של נרצחים נוצריים ומוסלמים כאחד^.

לאחר זמן נמשתה גופתו של גרגוריוס מהים והועברה לאודיסה. גם לסיפור זה כמה גירסאות. וולש הנזכר מספר שלאחר כמה ימים הופצה שמועה כי בדרך נם נתגלתה הגופה צפה בים השיש: בניגוד להגיון, נשמע כי נמצאה בים השחור.

לפי גירסה אחרת משו נוצרים את הגופה בלילה שלאחר השלכתה, ואילו מקור אחר אומר כי נתגלתה על ידי יווני מביתו של הפטריארך, שמצא מקלט על סיפון אניה בדרכה לאודיסה. רב החובל היווני, מארינוס סקלאבום שמו (לפי גירסה אחרת הוא שגילה את הגופה), הביא את הגופה לאודיסה בחסות החשיכה.

 על פי הגירסה האחרונה שמרו היוונים על הגופה, כיוון שהחשיבו את גרגוריוס לקדוש, ובלילה משו אותה מהים והעבירוה באניה לאודיסה. הרוסים ראו בו דמות קדושה שכוסתה במים בדרך נס על מנת לחזק את האמונה. הנוסחאות השונות לסיפור מצביעות גם על הדמיון האפייני למיסתורין שאפף את אישיותו. בהוראת הצאר אלכסנדר הראשון(שלט 1825-1801) נקבר גרגוריוס ב־19 ביוני בכנסייה אורתודוכסית באודיסה, בטקס מרשים. חמישים שנה לאחר מכן נדרשה גופתו על ידי ממשלת יוון, הועברה לאתונה ונקברה בקתדראלה המטרופוליטאנית בעיר זו.

רוסיה, שתמכה במרד היוונים, העניקה מקלט ליוונים שברחו אליה מאימת העות׳מאנים.פליטים אלו ליבו את השנאה וההסתה נגד היהודים בסיפוריהם על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס. בשל הסתה זו, בתוספת השנאה העממית של הרוסים וגלי ההתלהבות הדתית, נערכו פרעות ביהודי אודיסה ב־2 ביולי.

מקור מהימן על פרעות אלה היא עדותו של דוד בן מאיר הכהן מאודיסה, שנפצע בפרעות. לאחר שתיאר את תליית גרגוריוס, את מציאת הגופה על ידי יוונים ואת הבאתה לאודיסה וקבורתה, הוא כותב:

ויהי כמעט נקבר הכהן הראשי גרעגאר, התנפלו היונים ורבים מדלת עם הרוסים שואפי שלל על היהודים האומללים, ויחלו בשעה התשיעית בבקר להכות אותם ולבוז את רכושם. והיונים והרוססים עשו מקודם ביניהם חוזה, להחל את מעשיהם הרעים בפעם אחת בג׳ מקומות מחלקי העיר, במקום אשר ישבו שם יהודים לרוב, ולכסות את מעלליהם הרעים הוציאו קול כי היהודים בקאסטאנטינה יצאו להתעולל בהכהן הראשי שלהם בעת אשר נסחב בחוצות העיר בפקודת השולטן. הסער הנורא אשר יצא על היהודים הרגישו שוטרי העיר מקודם, ויגידו לאחדים מבני ישראל לבל יצאו מפתח ביתם החוצה, ולבל יפתחו את חנויותיהם. אבל הפראים והאכזרים שואפי טרף באו אל ביתם, וישברו החלונות והדלתות, ויכו אותם בגזרי עצים וישפכו את דמם, ויקחו את כל אשר מצאו ואחדים מבני ישראל נהרגו ורבים נפצעו, ורבים התחבאו בחורים וכפים ויבאו הפראים לבית תפלת היהודים ויעשו שמות גם שם.

בהמשך נאמר כי ״הרבה משפחות מבני ישראל נשארו בלי לחם וכל הון היהודים נאבד״. בו ביום אחר הצהרים נבלמו הפרעות על ידי המשטרה, שאסרה כמה מהפורעים. לפי עדות אחרת נפצעו שישים יהודים ושבעה־עשר מהם מתו מפצעיהם^.

הדים לפרעות אלו הגיעו לאוזני השגריר הבריטי בקושטא, שדיווח לשר החוץ לונדונדרי ב־26 ביולי. הוא מסר כי הגיע אליו מידע מאודיסה על פרעות אכזריות שעשו היוונים בעיר זו ביהודים. לדבריו נרצחו רבים, בתיהם נשדדו, בתי כנסיות נהרסו וספרי תורה חוללו. ועוד העיר כי נראה שהיוונים, הדורשים סובלנות כלפי דתם, אינם מוכנים להעניק אותו יחס לזולתם (נספח ב). במשפט אחרון זה יש משום ביקורת ותרעומת על המעשים השליליים של היוונים ואכזבה מן המורדים, שזכו לאהדה רבה בין האנגלים במאבקם לעצמאות. התנהגותם עמדה בסתירה לעקרונות החירות והשוויון לבני כל הדתות כולל היהודים, שהיו אמורים להיות מאבני היסוד של הלאומיות היוונית כשתגיע לעצמאות".

התגובות באנטוליה וביוון

רצח הפטריארך עורר סערת רגשות ותביעה לנקמה. שורות המורדים גובשו ותוקפנותם כלפי התורכים והיהודים גברה. השלטונות, שחשו בליבוי היצרים, תלו בפומבי אנשי כמורה ונכבדים יווניים בקושטא ובמקומות אחרים, הוציאו להורג מורדים ומי שנחשדו כמסייעיהם. בכך ביקשו להרתיע מפני המשך מעשי האלימות, אבל למעשה השיגו את ההיפך. הממשלה, שחששה מפני התפשטות המרד ואנרכיה שתסכן את יציבות הממשל, לא ראתה בעין יפה הריגת יוונים חפים מפשע על ידי יניצ׳ארים או אספסוף צמא דם. היה חשש לפעולות בלתי מבוקרות כאלה, בייחוד בקושטא ובאיזמיר.

תוך ניצול האווירה האנטי־נוצרית כילו המוסלמים את חמתם גם בכנסיות ושדדו את רכושן, תופעה שלא היתה רצויה לשלטונות. עם כל רצונם לדכא את המרד, הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי, ולגרום את הרחבתו של מעגל האלימות. כדי להרגיע את הרוחות התוססות של היוונים עשו צעדים כדי לשקם את הכנסיות השדודות. עיקר מאמציהם של העות׳מאנים כוּון לשבירת מעוזי המורדים בערי יוון ובכפריה. בקיץ 1821 התנהלה לחימה אינטנסיבית. במקור עברי נמסרה עדות על הריסת כפרים בסביבות שאלוניקי:

ביום טו סיון תקפ״א ליצירה [16 ביוני 1821] יצא מכאן [משאלוניקי] השר אחמיט בי״ג לרדוף להערלים המורדים וביום כג בו החריב ושרף כפר באשיליקא ואחר מכאן לט״ו ימים החריב ושרף כפר גאלאסו^.

היוונים הגיבו בדרך כלל באלימות, במקומות שם היתה ידם חזקה, כגון במוריאה ובאיים. למשל, לפי דיווח מאיזמיר מן ה־3 במאי 1821, נרצחו באי סאמוס שנים־עשר תורכים כנקמה על תלייתו של גרגוריוס^.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

יהודים קרבנות המרד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

היהודים חסרי ההגנה היו טרף קל, וכל יהודי שנקרה בדרכם של המורדים עלול היה ליפול קרבן. מצויות בידנו עדויות על יהודים שנשבו או נרצחו בדרכי הים והיבשה. האיבה ניזונה, כאמור, משמועות על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס, נוסף על מעשי אכזריות כביכול של יהודים בבירה וביוון כלפי יוונים. יהודים רבים ברחו כדי להינצל, ומי שנשאר היה נתון בסכנת חיים^..

שתי קבוצות יהודים שנתפשו באניות נרצחו באכזריות על ידי יוונים בקיץ 1821. על הקבוצה הראשונה סיפר ר׳ מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כדיין ברודוס בשנים תק״פ-תרי״א (1851-1820). לפי דבריו, במוצאי חג הפסח תקפ״א עלו כחמישים יהודים, ביניהם נשים וילדים, לאניה ביפו בדרכם מערבה. האניה הותקפה על ידי מורדים יווניים (כנראה בסביבות האי רודוס) ששדדו את הנוסעים

מחוט ועד שרוך נעל, גזרו על כולם משפט מוות כדי לנקום נקמה שעשו היאודים אשר במתא קושטא יע״א להכומר הגדול שלהם כידוע.

בהמשך נאמר שהיהודים הבטיחו לשלם למורדים ואף הציעו לשלוח שני שלוחים לאסוף כסף לפדיונם. אבל השובים סירבו, באמרם: ״אין אנו רוצים ממון כי אם נפשות כדי לנקום נקם״. כשלושים וחמישה יהודים נרצחו באכזריות, כמה בחורים נצלו משום שהמירו את דתם לנצרות. שני יהודים מהעיר יאנינה ביוון, עם נשיהם וטפם, שעלו לירושלים והפליגו בחזרה לבתיהם, נצלו בזכותו של כומר יווני שאמר כי הוא מכירם והעיד עליהם כי ״אינם שונאים אותנו כמו היאודים של טורקיאה״. לאחר מכן התנצרו גם הם^.

בקבוצה השנייה נרצחו יהודים יחד עם ארמנים, ועל כך דיווח השגריר הבריטי בקושטא לשר החוץ לונדונדרי ב־18 באוגוסט 1821. לדבריו חזרו צליינים ארמניים מארץ הקודש באניה אוסטרית, זו נתפשה בידי מורדים יווניים ליד רודוס, האניה הובלה לאי סאמוס וכל הנוסעים, כולל הארכיבישוף הארמני, הומתו בצורה שלא תתואר. ביניהם היו שמונה יהודים, שהיוונים כיסו אותם בזפת ואחר כך שרפו אותם באיטיות. בהמשך מוסר השגריר על רציחות והתנכלויות של התורכים ליוונים. לדבריו, אכזריות התורכים במוריאה אינה נופלת מזו של היוונים (נספח ג). היריבות והעוינות רבות השנים בין היוונים ובין הארמנים  הוחרפה בתקופה זו על רקע תחרות כלכלית, שכן הארמנים תפשו את ענפי הסחר, שהוזנחו על ידי היוונים בגלל המרד^.

עדויות נוספות על שביית משפחות יהודיות ובודדים, מהם שנפדו ואחרים שנרצחו, נמסרו בשנים אלה. אהרן קורקוס, אשתו וששת ילדיו נשבו בידי יוונים בדרכם בים מקושטא לאיזמיר והובאו למוריאה. על מנת להשיג את הכסף הדרוש לשחרורם (או אולי להחזיר למלווים) נדד קורקוס עד קורסאו וניו יורק^.

שפיר יותר היה גורלם של יהודים אחרים, שנשבו אף הם על ידי מורדים יווניים והובאו לאיזמיר כדי שהקהל המקומי יפדה אותם. וכך מספר רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י (תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788): ״בשנת תקפ״ב במהפכה של הערלים שבאו לעירנו אזמיר יע״א הרבה שבויים ששבו אותם, ולא היו יכולים בני העיר להספיק להם״. בשל ההוצאות הרבות שנדרשו לשחרור הקבוצה (שגודלה לא צויין) לא הספיקו כספי הקהילה המקומית, ור׳ חיים, שעמד בראש פעולת ההצלה, פנה לקהילות אחרות כדי שישתתפו במגבית לשחרורם^.

רציחות על אדמת יוון

בשני מקומות ביוון נערך טבח המוני של יהודים. מקרה אחד התרחש בעיר Vrakhori) Vrachori), בירת מחוז Karilli באפירוס, במערבה של יוון, בין יאנינה לליפאנטו. בעיר זו חיו יוונים, תורכים וכמאתיים משפחות יהודיות. בראשית המרד הוצבו שם כ־300 חיילים אלבאניים־מוסלמיים. ב־9 ביוני התקיפו כאלפיים מורדים את העיר. הם נכנסו לרובע היווני, עברו משם לתקוף את הרובע התורכי ושרפו בתים. לאחר שהגיעה תגבורת של כאלפיים מורדים הודק המצור. האלבאנים בודדו את עצמם מהתורכים ומפקדם, שעמד ביחסים טובים עם כמה ממפקדי המורדים, הציע שצבאו יעזוב את העיר — בתנאי שיינתן לחייליו לצאת על נשקם וכליהם. התנאי התקבל, אך לפני עזבם את העיר שדדו האלבאנים מהתורכים ועינו יהודים על מנת לסחוט מהם כסף ותכשיטים. התורכים והיהודים קיוו שעל ידי זה יצילו את חייהם. ואמנם, היוונים הבטיחו שלא יאונה כל רע לנשארים בעיר והתורכים המקומיים הניחו את נשקם. אך עתה התכחשו היוונים להבטחתם והחלו לטבוח באויביהם. בתחילה פגעו ביהודים: גברים, נשים וטף נרצחו באכזריות ובדם קר. גורל דומה פקד את התורכים העניים, ורק כמה מהתורכים העשירים הצילו את נפשם.

המוקד השני לרציחת יהודים היה בעיר טריפוליצה, היא בירת מוריאה ומקום מושבו של הפחה התורכי. החל ביוני 1821 צרו היוונים על העיר. תורכים רבים ברחו לטריפוליצה מפני היוונים, בבטחם בנשק הרב שהיה מצוי שם ובביצורי העיר, שמגיניה היו חיילים אלבאניים. לאחר כארבעה חודשי מצור, ב־5 באוקטובר, נפלה העיר.

הקונסול הבריטי בפאטראס, פ״י גרץ, דיווח על כניעת העיר ב־1 בנובמבר. לדבריו נאלצו התורכים להיכנע מחוסר אספקה. הם ניהלו משא־ומתן על כניעה, בתנאי שחיי הנצורים ורכושם יישמרו. במהלך המשא־ומתן נודע לתורכים שמתקרב צי עות׳מאני, ובתקווה שמשם תבוא הישועה חדלו מן הדיונים. עתה תקפו היוונים את התורכים, שרבים מהם נתלו. שנים־עשר אלף נשים וילדים נטבחו, נוסף על הגברים. כמו כן נהרגו 200 יהודים מתושבי העיר, כמה מהם בתלייה. לפי דיווח של דיפלומאט אנגלי מזאנטה, כשלושה שבועות לאחר מכן (20 בנובמבר 1821), כל היהודים שהיו בעיר, שמספרם היה כאלף, כולל נשים וילדים, עונו באכזריות ונשרפו חיים עד אחד. על אלף יהודים שהיו בטריפוליצה בזמן המרד מוסר גם תומאס גורדון. אך מספר זה נראה לנו מופרז: אל נכון כלל בו גורדון גם פליטים יהודים שברחו לטריפוליצה.

בחיבוריהם של יוונים בני זמננו הדנים במרד, ניכרת נטייה להפחית את מספר היהודים שנרצחו, העומד לדברי המחברים על 150-50; אף נמסר על אחד־עשר יהודים שנצלו. ברור כי בניגוד למספרים המופרזים שננקבו בסמוך למרד, על מנת להטעים את גודל האסון, נוטים לאחרונה לצמצם את היקף אכזריותם של היוונים, שאינו מוסיף להם כבוד.

לפי יומן שנוהל בין יולי 1821 לפברואר 1822, המניעים לעינויי היהודים ולרציחתם היו עושרם וסירובם לגלות את מקומות המחבוא של אוצרותיהם; מחבר היומן מספר על יהודי שדקרוהו בפגיון, עד שנכנס לביתו כדי להביא את הכסף החבוי, אבל חזר בלעדיו: לאחר שנאלץ לחזור על כך שלוש פעמים, נפטר מפצעיו. גם עושרם של התורכים במקום משך את המתקוממים, שהיו זקוקים לכסף כדי לממן את המרד. לעומת זאת, מחבר צרפתי שכתב זכרונות מתקופה זו בהיותו ביוון טען כי היהודים נרצחו כנקמה על אכזריות אחיהם בקושטא כלפי הנוצרים בעיר וחילול גופתו של הפטריארך ואנשי כמורה נוספים. דעה זו הובעה גם על ידי מחברים אחרים, שציינו כי מניע זה נוסף על העוינות הקדומה על רקע דתי.

הוא טרף וירפאנו יך, ויחבשנו ( הושע )

בעולמם של המאמינים בכל מאודם ש " הכל בידי שמים ", אין הפורענויות המתרגשות ובאות על ציבור מישראל באות על חינם. הן מתפרשות כעונש על חטאים ועוונות וכאות אזהרה משמים לאמור, " שובו מדרכיכים הרעים " כך שננו נביאים כמו ירמיהו, יחזקאל ואחרים לבני דורם.

זו גם תפיסת עולם החוזרת ונשנית בפרקי מגילת איכה, ואילו הגורמים ההיסטוריים הריאליים שמאחורי המאורעות הטראומטיים לא נחשבו בדרך כלל בהשקפת עולמם של יראי שמים.

תולדות ישראל רצופות פרעות, אשר הצמיחו ספרות עשירה ביותר של קינות, סליחות או גזירות, שמקצתן נכנס לסדר התפילות במנהגי ארצות שונות. יצירות אלו נולדו מתוך מצוקה נפשית ואמונתית רבה, אך בה בשעה לא הטילו המחברים ספק באלוהי המשפט.

הם מגלגלים ארוכות או קצרות בפרטי הפרעות. אך דומה שאין אלה העיקר, ולא לשם עצמם באו, שכן ליצירה זו היה ייעוד דתי מלכתחילה. היטיב להגדיר יצירה זו בהקשרה ההיסטורי, מבחינת טיבה, מניעיה ומקומה, י"ח ירושלמי

התגובה הדתית הספרותית החשובה במיוחד לאסון היסטורי כלשהו בימי הביניים לא הייתה תיאור המאורע בכרוניקה, אלא חיבור " סליחות " ושילובן בליטורגיה של בית הכנסת, בתפילות כאלה תיאר המשורר את רגשותיה העמוקים ביותר של הקהילה, הביע את חזרתה בתשובה נוכח זעם האלוהים, או את שאלותיה ספקותיה בדבר הצדק האלוהי, התפלל לקץ הייסורים או לנקמה באויב המדכא, ובסופו של דבר " הנציח " את זכר המאורע.

אף שכמה מקביעותיו של ירושלמי לוקות בהכללת יתר, שאלת ההרהור אחרי הצדק האלוהי, הרי הן תופסות לגבי הקינות והסליחות שנתחברו אחרי הפרעות, לרבות אלה שהן עיקר דיוננו.

מגיל איכה היא אבן הפינה לקינות שנתחברו לאחר מאורע טראומטי ומכריע כלשהו בחיי האומה. קינה זו הפכה במרוצת הדורות לתלפיות לפייטני הקינות, והיא משמשת להם מקור לא אכזב מבחינות שונות, אם מצד הלשון ואם מצד האמצעים הספרותיים. מעל לכך, היא מאצילה מרוחה על פיוטי הקינות בשאלת תורת הגמול, כמשתמע מן הפסוק " צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. השקפה זו על המאורעות יש בה גם פתח לתקווה טובה, שכן בידי האדם מישראל להסיר את רוע הגזירה ולזכות שוב בחסדי שמים.

במאמר " הכל בידי שמים " מקופלת השקפת עולם הגורסת כי כל מה שבא על האדם " בגזירת המלך " בא ( על פי רש"י ) בין שמדובר בפרעות מידי אדם, כגון מלחמות שוד והרס, ובין בפורענויות מידי שמים, כגון פגעי טבע למיניהם – שיטפונות, בצורות, רעשים – או בחולאים רעים, על פי בעלי התוספות, אף אם נראים הדברים כמתגלגלים מאליהם, בחינת " עולם כמנהגו נוהג .

בין מסורת לחידוש :

השקת העולם הגורסת " הכל בידי שמים " שמקורה במקרא וגיבושה במקורות שלאחריו, נתגלגלה גם לפיוט, כלומר לשירת הקודש, בין שייעודה היה בית הכנסת ושאר מעמדות שבקדושה ובין שלא. אך בעיקרה מקיימת היא זיקה הדוקה למסורת הפיוט. עם צמיחתה של הספרות העברית החדשה, ובעיקר מתקופת ההשכלה ואילך, הולכות ונשמעות תפיסות ואמונות חדשות, חילוניות, הדוחקות את ההשקפה הקודמות עד שהיא נעשית נחלת מתי מעט. הרבה מן התהליכים הרוחניים־התרבותיים והכלכליים־החברתיים שעברו על יהודי אירופה לפני דורות אחדים היו למנת חלקם, בצורה זו או אחרת, של יהודי ארצות האסלאם בדורות האחרונים. אחד מאלה היא העמידה המורכבת כלפי מאורעות טראומאטיים, כפי שבאו לידי ביטוי בפיוט ובשירה בזמן החדש. אפשר למתוח קו מקביל בין המשבר הרוחני בקרב יהודי מזרח אירופה בשעתו, כפי שהשתקף בספרות החדשה, לבין שבירת הרצף הרוחני בקרב יהודי המזרח שבעידן החדש, כפי שהוא עולה מיצירתם הספרותית החדשה.

כמה מן המאורעות שנחרתו בזכרונן של קהילות ישראל במזרח המוסלמי בדורות האחרונים זכו לביטוי ספרותי כפול, הן על ידי פייטנים והן על ידי משוררים. הראשונים מהלכים במידה זו או אחרת אחרי מסורת הפיוט בת הדורות, לא רק מבחינת התבנית השירית ומה שבתוכה, אלא גם — ובעיקר — מבחינת העמידה כלפי המאורעות והלקח שיש להפיק מהם. לא כן המשוררים החדשים. שירתם של אלה נתונה בסימן של ״שבירת כלים״ בשיעורים שונים, לא רק במה שקשור ל״צורה״, אלא גם לגבי ״התוכן״, ובכלל זה עמידתו של הדובר לנוכח אותם מאורעות קשים. על כן נדון במאמר זה גם בצדדים ספרותיים מובהקים, לרבות הבחינה הלשונית למקורותיה, על מנת שנוכל לראות בעליל את התפנית הרוחנית שפשטה בקרב החדשים, על ביטוייה השונים. ואף זאת: לעתים ניווכח לראות שצבת בצבת עשויה, לאמור, פריצת תבניות שיריות ומה שביניהן קשור עם מה שבתוכן. במרכזו של מאמר זה עומדות פרעות בשלוש גלויות בעולם המוסלמי (עיראק, לוב ותימן), שאירעו החל בשלהי מלחמת העולם הראשונה וכלה בשנת ייסוד מדינת ישראל, שהמאבק על הקמתה אף שימש עילה לכמה מהן.

נפתח בקבוצת יצירות, שנכתבו בעקבות פורענויות על ידי יוצרים מבאי כוחה של הגישה המסורתית, אם כי זו אינה אחידה מכל וכל כפי שנראה. מכל מקום, היוצרים האלה נושאים מספד וקול צעקה מרה על מה שאירע, אך מבין השורות עולים מידת הכנעה כלפי מעלה וצידוק הדין, אם במרומז ואם בגלוי. יוצא שעל הכל לפשפש במעשיהם, ומכאן השם שקראנו לפרק.