ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן


פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 -אליעזר בשן

2ממזרח שמש עד מבואו

10 באפריל 1873. תזכיר משותף של שגרירי בריטניה וצרפת במארוקו לסולטאן מוחמד ה-4, על רקע מידע שהגיע אליהם מיהודים באירופה, בדבר אילוצם של יהודים ע״י מושלי רבאט ומכנאס לבצע עבודות בשבת. הם מבקשים שיוציא הוראות למושלים לבל ייאלצו יהודים לעבור על מצוות דתם.

FO 99/154

Morocco 10th April 1873

 Memorandum of tyrannical acts towards the Jews of Rabat and Mequinez,

by the Governors of those towns

The elders of the Hebrew communities in Europe, have brought under the notice of the undersigned, acts of the Governors of Rabat and Mequinez, which they are persuaded are in opposition to His Majesty's well known justice towards His Majesty's subjects, whether Mohammedan or Jew. It is declared that the authorities have compelled the Jews to work on their Sabbath, and thus to disobey the laws of God as revealed to them through Seedna Moses. The Governor of Rabat has compelled certain Jews, to salt on their Sabbath the heads of some rebels sent to that town to be exposed.

His Majesty the Sultan, and His Majesty's ancestors, have always desired that the Jews should have full freedom in the exercise of their religion. This act of tyranny has been published in the journals throughout Europe, and has left a very unfavorable impression on the minds of Foreign Governments, as it is supposed that the Governor of Rabat acted under the authority of His Majesty. As the undersigned desire that their respective Governments should not alter, in any way, the opinion they entertain of His Majesty's sentiments of justice towards his Hebrew subjects, they have thought it their duty to bring this fact under His Majesty's notice, and they are persuaded not only that a severe reprimand will be given to the Governor of Rabat for his arbitrary conduct, but that orders will be given to all governors at the towns, not to compel the Jews to infringe the tenets of their religion.

It will be a further satisfaction to the undersigned if the Sultan will cause a letter to be addressed severally to them, by one of His Majesty's Ministers, expressing His Majesty's disapproval of such acts, and stating that orders have been sent to His Majesty's authorities in the sense they have desired; as this communication would be transmittted to their respective Governments.

S(igne)d C. Tissot & J.H. Drummond Hay

פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19

פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19ממזרח שמש עד מבואו

3

10 באפריל 1873. שגרירי בריטניה וצרפת במארוקו פנו לסולטאן, שיתן הוראה למושל מאזאגאן שיחזיר את יום השוק משבת ליום שני כפי שהיה בעבר

Marocco 10th April 1873 Memorandum Kaid Doe and the Poor Jews of Mazagan

The poor Jews of Mazagan are in great distress in consequence of Governor Doe having prevented them from attending the market on El Isnin ( Monday) in Oolad Dweeb. The undersigned knowing His Majesty the Sultan's well known clemency and regard for his poorer subjects, do therefore intercede in their behalf, and beg that His Majesty may be pleased to direct Kaid Doe to reestablish the market on Monday as it has always been during His Majesty's present reign and in the time of His Majesty's ancestors.

S(igne)d C. Tissot

& J.H. Drummond Hay

4

24 באפריל 1873. מזכירו של הסולטאן לשגריר הבריטי. עונה לתלונתו שמושלי רבאט ומכנאס אילצו יהודים לעבוד בשבת. הסולטאן לא ידע על כך, נזף במושלים והזהירם לבל יחזרו על כך.

24th April 1873

Translation of a letter addressed by the Secretary of the Sultan Seed Drees Ben Drees to Sir John Drummond Hay, dated 24th April 1873 To the esteemed and judicious Minister Plenipotentiary at the Shereefian

Court (After compliments) The statement you have made regarding the complaints of the Jews that the Governor of Rabat compelled them to work upon Saturday and to salt heads on that day; and that the governor of Mequinez also compels the Jews to work on a Saturday, has been made known to our Lord the Sultan. His Majesty has replied that he had no knowledge of this and had the Jews complained to his Shereefian presence, His Majesty would have afforded them redress, and He, may God glorify him, has written therefore to the aforementioned two Governors to reprimand them on this account, and he has ordered that they should never repeat such conduct; and this order is in accordance with the orders which have been repeatedly given to all governors, as it our practise (of doing justice) with all men Finished 25th Sefar 1290 (signed) Drees Ben Mohammed Ben Drees

5

24 באפריל 1873. שגריר בריטניה במארוקו לשר החוץ. מזכיר את התזכיר המשותף שלו עם שגריר צרפת בקשר לאילוצם של יהודי רבאט ומכנאס לבצע עבודות בשבת. מתייחס גם לנושא העברת השוק מיום שני לשבת במאזאגאן

Marocco 24 April 1873

The Right Hon(orable) The Earl Granville K.G. My Lord,

With reference to my despatch No 18 of the 13d March transmitting a letter I had addressed under flying seal to Mr Cremieux, in reply to the communication I had received from him regarding the tyrannical conduct of certain Governors in Marocco towards the Hebrew population, I have the honor to transmit herewith the translation of Memoranda which the French Minister and I presented ( No 2 Jews of Rabat & Mequinez) to this Government on the subject and of the identic replies we have received.

As Mr Tissot will no doubt have made known to Mr Cremieux through the French Government the result of our joint representations, I have not thought it necessary to write again to that gentleman. With regard to the conduct of Governor Doe, I was informed by Seed Moosa, to whom I had made known the marked hostility and fanaticism evinced by the functionary towards Christians and Jews and of his inattention to Mr Tissot and myself, when we passed through the district he governs, that an officer of rank with a troop of twenty five horsemen had been despatched with a letter from the Sultan reprimanding him severely, demanding explanation for his conduct and intimating that he would be removed from office if there was a repetition of such misconduct. Kaid Doe will not only have to renumerate the Officers and troopers who convey to him the message, but I am told that he will be required to pay a very heavy price to the government for his misconduct, which I trust may have a salutary effect, not only as regards himself, but also upon other governors who may hear of his disgrace. The complaint alleged to have been against the Jews, is for disorderly conduct at the market of Dweeb, and was occasioned, I understand, by one of the numerous Hebrew subjects of the Sultan, who are protected by the United States Consul General at Tangier, having infringed the market regulations and indulged in offensive language towards the Moorish authorities and Mohammedans in general.

I have the honor to be, with the highest respect, My Lord,

Your Lordship's most obedient humble servant J.H. Drummond Hay

25 באפריל 1873. תשובת הסולטאן למכתב המשותף של שגרירי בריטניה וצרפת בקשר להתנהגות המושל כלפי יהודי מאזאגאן

Marocco 25 April 1873

Translation Reply of the Sultan to the Joint Representation made by the British and French Ministers regarding the conduct of Kaid Doe towards the Jews of Mazagan.

With regard to the complaint made by the poor Jews of Mazagan that the Market held weekly at Owlad Deweeb had been changed from the Monday to the Saturday, the Jewish Sabbath, His Majesty replied that this market is established especially for the benefit of the "Kabyle", or Tribe, of the provinces, and therefore the governor is justified in selecting the day which will best meet the wishes of the "Kabyle". Moreover it had been previously reported to His Majesty that the day had been changed in consequence of the irregular proceedings of certain Jews( N.B. These Jews, informed were natives, taken irregularly by the United States General under his protection & thus exempted from Moorish Jurisdiction) of bad conduct, who had acted in a disorderly manner contrary to the Requestions, established by the government. Nevertheless His Majesty will cause enquiry to be made by impartial persons as to the real cause of the alteration of the day and if it is proved to His Majesty that the Kabyle had complained of the prejudice which had been caused to them, and had therefore requested that the day should be altered there will be no grounds for changing it again, and thus compelling them to submit to what is injurious to them, but if it should appear that the act has emaneted from the governor alone, the market day shall be reestablished as it was before.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

 

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

(מדור גירוש ספרד ואילך)

בתורה שבכתב ושבע״פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון. בספרות ההלכה לא מצאנו מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו ועל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״(דברים טו: יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסויימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק.

הבה נבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, וכמיצגי דבר ה׳, ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, איפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.

עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית. נדון בנושא זה כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון, במזרח התיכון ובמגרב מאז גירוש ספרד.

התחומים בהם היה על החכמים לקבוע עמדה היו מגוונים: חלוקה צודקת יותר של נטל הכנסות ולא לפי נפשות¡ בעיות מס מירבים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים¡ נגד הפקעת מחירים¡ בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון¡ נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות¡ עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת¡ ולבסוף, מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשניים:

א)   כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

ב)    כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים: ״במידת חסידות״, ״למען ילכו בדרך טובים״, ״ויעשו הטוב והישר״, ״כדי לצאת ידי חובת שמים״ ואף ״על צד האנושות״. כל זה בניגוד לדין תורה.

עימות על רקע חלוקת נטל המיסים

המיסים שהוטלו על ידי השלטונות העות׳מאניים והסולטאנים במארוקו – מס הגולגולת ושאר המיסים הבלתי חוקיים – הוטלו בדרך כלל באופן גלובלי על הקהל, והיה איפוא, על יחידי הקהל לחלק את המכסה המוטלת על כל אחד. נוסף לזה נגבו מיסים להחזקת השירותים הקהילתים. על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:

  1. האם תשלום המיסים הוא לפי ממון או לפי נפשות.
  2. מהי המכסה המירבית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מיסים.
  3. בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.

ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ״ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.

ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

לפי ממון או לפי נפשות

אף כי בעיקרון התקבלה ההנחה כי מיסים יש לשלם לפי ממון, כלומר לפי גובה ההכנסה, בהתאם לתפישה פרוגרסיבית, הרי פרצו מידי פעם ויכוחים על כך, וביחוד כשהוטלו היטלים ותשלומים אחרים החורגים מהמיסים הרגילים. בעיית הגבייה לפי ממון או לפי נפשות, נידונה כבר בתלמוד (ב״ב, ז ע״ב¡ ב״ק קטז ע״ב) ועל פי זה נפסק בספרי הפוסקים, כי במקום שקיימת סכנת נפשות, כלומר, חיי אנוש, משלמים לפי מספר הגולגולות במשפחה, ללא התחשבות בהכנסות¡ ואילו אם התשלום מיועד לשמירת רכוש או להצלתו, יש לשלם לפי ההכנסה. הדבר מבוסס על הדוגמה המובאת בתלמוד על גייס התוקף שיירה, וכדי להשתחרר ממנו יש לפצותו.

התשלום יבוצע לפי ממון, דהיינו הסוחר שיש לו סחורה רבה יותר, ישלם יותר, כי ההנחה היא שהם באים לשדוד רכוש. היו הוצאות שלגביהן נפסק כי תיעשה פשרה, כגון שכירת חזן על ידי הקהל, חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות.

יחד עם זאת, היו מצבים שבהם לא היה ברור כיצד לשלם, ואף אם היה סביר שהתשלום יבוצע לפי ממון, תבעו בעלי היכולת שיבוצע לפי מספר הנפשות במשפחה. במקרים כאלה קבעו החכמים שישלמו לפי ממון.

אף כי לא היה ספק מבחינת הדין כי הערכת המיסים לשלטונות צריכה להתבסס על גובה ההכנסה, היו מקומות שהרוב הצליח, לפי האינטרס שלו, להנהיג נוהג שהוא מנוגד לזה.

על מקרה כזה מספר ר׳ יהושע בנבנשתי (דיין קושטא החל משנת שע״ב – 1612, עד פטירתו אחרי תכ״ב – 1662). הוא נשאל על מעשה בקהל בן חמישים יחידים (בעלי בתים), שעשרים מהם התקוממו נגד מרות הרוב, סירבו לקבל החלטה על בחירת שלושה ממונים, בטענה כי בקהלם עשיר ואביון משלמים אותם מיסים, ללא התחשבות במצבם הכלכלי.

השאלה היא, האם גם במצב זה תופס העיקרון של כפיית הרוב את המיעוט. התשובה שלילית, כי במעשי עוול אין הכלל של רוב ומיעוט תופס.

היו מקומות בהם שילמו כמה קהילות במשותף את מיסיהן לשלטונות. בשאלה שהגיעה מאנקונה והוצגה בשנת ת״ף (1720) לר׳ משה בן שלמה אמאריליו משאלוניקי (תנ״ו – תקי״ט, 1759-1696) מדובר בארבע קהילות באיטליה שנהגו כך, על פי פקודת השלטונות. אירע פעם שקהל א׳ המכונה ״טבריה״ לא פרע חלקו, ואנשי קהל ב׳ המכונה ״ציפורי״ נדרשו על ידי השלטונות לפרוע במקומם את המס. אלה תובעים מבני הקהילות ג׳ וד׳ שישתתפו בתשלום במקום קהל א', ואלה מסרבים ואומרים שישלמו רק אחרי שיופעל לחץ על קהל א׳, ורק אם יתברר שאינם משלמים, אזי ישלמו במקומם, אבל אז ״הפרעון יהיה לפי ממון ולא לפי מניין בתי הכנסת, כי אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרורים יפרעו אלו כמו אלו״.

כלומר, דורשים שהחלוקה תהיה לפי רמת ההכנסות. העניין הובא לדין בפני רבני ירושלים. לאחר מכן נמצא כתב מרבני ירושלים האומר, כי עול המיסים צריך להתחלק לפי העיקרון של ״לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו״, כלומר, לפי היכולת הכספית. בהתמודדות בין העשירים לזולתם, נאלצו השכבות הבינוניות והעניות להסכים לעיתים, לפשרה בלחצם של העשירים. כך קרה ביאנינה שביוון, בה היה נוהג שהמיסים שולמו לפי ממון והמחצית השנייה לפי נפשות. ר׳ יוסף בן דוד פילוסוף, שכיהן בתור דיין בשאלוניקי, בשליש הראשון של המאה הי״ח יצא נגד מנהג זה וכתב ״שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון״, כולל תשלומים לשוחד, זולת מס הגולגולת שיהיה לפי הראשים, כמו שגזר המלך.

נוסף למס גולגולת היו תשלומים אחרים, שעל יחידי הקהל היה לשלם, כמו מיסים הזדמנותיים שרירותיים, עלילות, קנסות, מכסים והיטלים מיוחדים על סוחרים ובעלי מלאכה, וכן מיסי קהל להחזקת שירותיו.

ניגודי אינטרסים קבעו בשיקולים לחלוקת הנטל. העשירים היו מעוניינים שיוטלו לפי נפשות. האחרים, ולצידם החכמים, דרשו בדרך כלל שישולמו לפי ממון, כלומר, לפי היכולת הכספית.

להלן מקורות אחדים מתשובותיהם של חכמי מארוקו בנושא זה: ר׳ יעקב אבן צור קובע כי מיסים המוטלים על בעלי חנויות ושולחנים, יש לשלם לפי הממון, כלומר, לפי עושרו של כל בעל חנות.

כיוצא בזה המכס המוטל על סחורות. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אבן דנאן, מחכמי פאס (תקצ״ו-תר״ס, 1900-1836).

מעשה בחברת הצורפים בפאס במאה ה-18, שהוטל עליה קנס כעונש על כי נמצאו סיגים בכסף. עלתה שאלת החלוקה של הקנס. ר׳ משה טולידאנו ענה כי המפתח לגובה התשלום ייקבע על פי ההערכה שמעריכים כל אחד לתשלום מס גולגולת, דהיינו לפי רמת הכנסותיו.

גם שוחד הניתן על ידי קבוצת אנשים, יש לשלם לפי רמת ההכנסות. דוגמה לכך מהבלקן, מהמחצית השניה של המאה הי״ח, על פי תשובתו של ר׳ שמואל קונפורטי מחכמי שאלוניקי. קבוצת מעבדי עורות ששילמה שוחד לשר העיר במקום לשלם את המס המוטל עליה, היתה חלוקה בדעותיה בדבר צורת התשלום. העשירים אמרו שישלמו לפי החנויות או לפי גולגולת, והעניים דרשו שישלמו לפי ממון. לפי זה סוחר מצליח ישלם יותר. תשובת החכם מצדדת בעמדת האחרונים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

מיסים להחזקת שירותי הקהל

המיסים שנגבו להחזקת שירותי הקהילה היו צריכים להיגבות, על פי קביעת חכמים, לפי גובה ההכנסה ולא לפי גולגולות, כלומר לפי עיקרון פרוגרסיבי. העשירים תבעו מידי פעם שהעול יוטל על כל הקהל לפי מספר הנפשות. כך מוסר למשל, ר׳ אברהם גאטינייו, חכם שפעל בשאלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-י״ט: ״גדולי פורעי המס תובעין שמילוי הצדקה דהיינו שכר החכם… ושלוחים וכדומה, דהיינו שומר הקצבים ובתי הקברות… רוצים להטיל על הציבור לפי נפשות ולא לפי ממון, באומרם שדברים אלו נצרכים לכל הציבור כעם ככהן״.

המשיב דוחה דרישתם, בהסתמך על ר׳ מנחם קרוכמאל (צמח צדק סי׳ ל״ד) הפוסק, דכל דבר של ציבור הנעשה בממון פורעין לפי ממון, אפילו לבנות ביכ״נ ולקנות ספרים ושכר החזן. האחרונים אומנם פסקו ששכר החזן נהגו לחלק חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, אבל במקום שאין מנהג, חולקים הכל לפי ממון.

חיכוכים על רקע דומה היו באותה תקופה בקהל רודוס, כפי שכותב ר׳ מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כרבה של קהילה זו בשנים תק״פ-תרי״א (1851-1820). וכן מצויים במקורותינו הדים להתעצמויות בין העשירים, הבינוניים והעניים בקשר לחלוקת נטל המיסים, במקומות שונים בקהילות המזרח ובמגרב, עד קרוב לזמננו. החכמים דגלו כאמור בדרך כלל במיסוי פרוגרסיבי, ומתחו ביקורת על העשירים הרוצים להכביד על העניים. שונה היתה עמדתם אם השלטונות קבעו אחרת: הכלל של ״דינא דמלכותא דינא״ דחה את השיקול ההלכתי המודרך על ידי מידת הצדק.

הערת המחבר: שלמה בן בנימין הלוי, לב שלמה, חו״ם, סי׳ סט; יוסף קובו, בן פורת יוסף, דף ז, ע״ב; יוסף פילוסוף, בית דוד, ח״ב, חו״ם, סי׳ נג; יש להעיר, כי באשר להוצאות הקשורות לשמירה ובטחון השכונה היהודית, היו חילוקי דעות בין חכמים. דניאל אישטרושה, בן המאה ה 17 בשאלוניקי כותב, בהסתמכו על ר׳ יוסף אבן עזרא, בעל משא מלך, שכל הדברים זולת הצרכים לשמירת העיר, יש לשלם לפי ממון: מגן גבורים, דף סג, ע״ב; לעומתו, ר׳ חיים טולידאנד־(ת״נ- תק״י 1750-1690) חכם שפעל במכנאס, פסק כי לבניית חומה סביב מגורי היהודים יש לגבות לפי ממון: חק ומשפט, סי׳ עא; השוה: שו״ע, חו״ם, סי׳ קסג.

מיסוי ריאלי לפי ההכנסות

בקהילות גדולות במזרח התיכון ובמארוקו היה נוהג שהעשירים לא שילמו מסים על כל הכנסותיהם אלא רק עד סכום מסוים; זאת כדי למנוע שגובה ההכנסה הריאלית יגיע לאוזני השלטונות, ויביאם לכלל קנאה, שטנה, סחטנות ושאר פורענויות. כמו כן טענו העשירים שחלק מהכסף, זה המוטמן באדמה, אינו נושא פירות, ואין זה מן הדין שישולמו עליו מיסים.

כפי שעולה מהמקורות, כך היה הנוהג בקהילות אלה: קושטא, איזמיר, רודוס, שאלוניקי, יאנינה וארטה שביוון, דמשק וצפת, וכן בקהילות מארוקו: סלא, פאס, צפרו, תיטואן ודבדו.

מצב זה עורר תרעומת אצל הבינוניים והעניים, ששילמו מס ריאלי לפי הכנסותיהם. הדברים הגיעו להתעצמות ולדרישה לשינוי, בייחוד בעיתות משבר, כאשר כשל כוח הסבל של חסרי היכולת לעמוד בנטל המיסים.

החכמים, שנזקקו לבעיה זו,נקרעו בין שתי גישות: בין הרצון לשמור על מנהג מקובל (״אל תטוש תורת אמך״, ״מנהג מבטל הלכה״) וכן על הסכמת קהל כמחייבת את כל הציבור, ובין הצד הסוציאלי, וביצוע שאיפתם לחלוקה צודקת יותר של העול ומניעת ניצול העניים.

תגובותיהם של החכמים מתחלקות לשלש קבוצות:

א-אלה שמצדדים בהשארת המצב הקיים.

ב-אלה שמציעים פשרה.

ג-אלה שבעד שינוי המצב ודרישה לתשלום מס ריאלי.

לקבוצה הראשונה שייך למשל ר׳ יצחק מאיו, דיין באיזמיר בסוף המאה ה-י״ח, אשר כותב בתגובה לערעור על המצב הקיים: ״ופסקתי להם שהמנהג שגור בפי כל אדם שהוא הסכמה קדומה מרב יוסף איסקאפה… זה ק״ק שנה…״. ר׳ יוסף איסקאפה יליד שאלוניקי בשנת ש״ל (1570), שכיהן בתור דיין באיזמיר ותיקן שורה של תקנות, ביניהן בענייני מיסים, שכונסו בספר ׳עבודת משא׳, שאלוניק תר״ו.

הערת המחבר: שפת הים, חו׳׳ט, סי׳ ז; ר׳ יאשיהו פינטו, דיין בדמשק בשליש הראשון של המאה ה-י״ז, פוסק כי בענייני מיסים הולכים אחר המנהג שנהגו באותה מדינה, ואם רוצים לשנות, ייתכן הדבר רק בהסכמת כולם ובהסכמת חבר העיר: נבחר מכסף, סי׳ קיא, קכב; גם ר׳ רפאל משה אלבאז(תקפ״ג- תרנ׳׳ו, 1896-1823), דיין בצפרו, קבע למרות שר׳ יעקב אבן צור וחכמי דורו ביטלו ״לפי שעה״ את המנהג של הגבלת הסכום למיסוי ״תקנה ראשונה לא זזה ממקומה״, וכי זהו מנהג שהתפשט בכל ערי המערב. כלומר, למרות שיש בזה עוול לעניים, יש לקיימו. זו תשובתו שניתנה בשנת תר׳׳כ (1860), הלכה למשה, חו׳׳מ סי׳ נ.

למצדדים בדרך של פשרה שייך ר׳ משה אלשיך ונדרש לפסוק בסכסוך בין רוב אנשי קהל מסוים לבין עשיריו. הראשונים רצו לשנות את הנוהג לפיו העשירים משלמים רק על חלק מכספם, בעוד העשירים טוענים נגד שינוי המנהג, גם בהסתמך על המקובל בצפת. ר׳ משה אלשיך מקבל עקרונית עמדת הקהל, כי לפי דין תורה על כל אדם לשלם לפי ממונו, והקהל רשאי להסכים ברוח זו, אלא שלמען השלום יש לסטות קצת מדין תורה. והוא מציע פשרה, כגון: מי שיש לו 15 אלף, שיפרע רק בעד 12 אלף. בשיטתו הולך גם דיין שאלוניקי, ר׳ יוסף שמואל מודיליאנו(ונס״ג-תקמ״א, 1781-1703). גם במקומות שלא היתה הסכמה לפי האינטרס של העשירים, תבעו אלה, שינהגו לפי הדגם של שאלוניקי וקושטא, והדבר הביא להתנגשות עם שאר העם. מעשה שאירע במאה ה-ט״ז בעיר אחת (בבלקן כנראה), בה היו כארבע מאות יהודים וביניהם שלושה עשירים מופלגים. אנשי העיר דרשו שהעשירים יפרעו מיסים לפי ממונם, כולל זה שנמצא בתנועה מסחרית וזה הטמון באדמה; ואילו השלושה טענו שמן הראוי להיגרר אחרי מנהג שאלוניקי וקושטא, שם קיים נוהג של קביעת סכום מירבי לתשלום.

תשובתו של ר׳ יצחק אדרבי, כי עפ״י הדין גובים לפי הממון ויש לנהוג לפי מנהג אותו מקום. הוא דוחה את הרצון להידמות לשאלוניקי. יחד עם זאת, הוא מגיע למסקנה שעל הכסף הטמון באדמה אין לשלם מיסיס, כי אין הוא נושא פירות. יש כאן איפוא, משום פשרה בין הקצוות השונים בחברה.

מספר חכמים הביעו התנגדות להסכמה כזו בטענה שיש בזה משום עוול כלפי העניים. ביניהם ר׳ שמואל בן חיים ויטאל, בן המחצית הראשונה של המאה ה-17, בהתייחסו לנוהג בדמשק; ר׳ אהרן בן שלמה אמאריליו, דיין בשאלוניקי(נפטר תקל״ב 1772) ובן דורו, שליח ירושלים, ר׳ יעקב אשכנזי. שני האחרונים הביעו עמדתם השלילית נוכח המקובל בעיר ארטה ביוון. במארוקו: ר׳ יעקב אבן צור, וכן ר׳ פתחיה בירדוגו בעל ׳נופת צופים׳. ביטוי חזק ביותר לעמדה זו נותן ר׳ שמואל בן חיים ויטאל בתשובתו שנכתבה בשנת ת״י(1650), על רקע מעשה דלקמן: בקהל הספרדים בדמשק היה מנהג לפיו הרכוש לצורך תשלום המס יוערך רק עד שלושת אלפים גרוש. בעקבות הרעת התנאים הכלכליים שונה הנוהג לרעת העשירים, שנתבעו לשלם גם מעל סכום זה. העשירים שמקרוב באו, טענו שבאו לעיר על סמך ההסכמה הקודמת. ר׳ שמואל ויטאל שלל את המנהג הקדום, באשר יש בו עוול כלפי הבינוניים והעניים. הוא מבחין בין מנהג נכון שיש לקבלו, לבין מנהג זה, ״שנעשה שלא כדין״:

שהוא מנהג לאבד ממונם של ישראל העניים והאומללים, היטב בעיני ד׳ שאיש בינוני שאין לו זולתי מאה גרושוש קרן ומהם הוא פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, גם כסותו וצדקתו ומסיו פורע מהם ויפרע על כל המאה בשלימות, והעשיר אשר חננו ה׳ בעשרה אלפים גרושוש ואוכל וחוגג ומוסיף קרן על קרן ומקבץ ומוסיף שלא יפרע זולתי על שלשה אלפים ועל השאר יהיה פטור, והעשיר רבה עושר ובתר עניא אזלא עניותא, אין זה כי אם מידת סדום ולא דינא ולאו דיינא יודו בכך זולתי אם כל הקהל כאחד איש לא נעדר מהפורעים מס יתרצו בכך כדי לבנות המדינה וכדי שיקפצו העשירים הדרים במקומות אחרים ויבואו וידורו במדינתם ומתוך כך יקל העול מעל גבי הבינוניים והעניים, אבל אם יש מפורעי המס מערערים בדבר אע״פ שהרוב מתרצים שלא יפרעו העשירים יותר מעל שלשה אלפים לאו כל כמיניהו, וחזר הדין לעיקרו שכל אחד יפרע על כל אשר לו כדין התורה.

ר׳ שמואל מתקומם איפוא נגד הנוהג לפיו העשירים החיים ברווחה נהנים מפטור מיסים על חלק מהכנסותיהם, ואילו הבינוניים והעניים משלמים מס ריאלי. הוא קורא לזה: ׳מידת סדום׳. יש לקבל נוהג זה רק בתנאי שכל הקהל מוכן לקבל זאת על עצמו במטרה לעודד בואם של אמידים לעיר, כדי שעול המיסים יתחלק על מספר גדול יותר של אנשים. אבל אם מערערים, אז יש לנהוג לפי דין תורה, וישלמו לפי ההכנסה הריאלית.

ההבדלים בעמדותיהם של החכמים נובעים בוודאי משורה של גורמים, ביניהם כאלה הקשורים בתנאי המקום. הראינו כי היו חכמים שגילו עמדה תקיפה בעד חלוקת צודקת יותר של נטל המיסים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמ' 50-46

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון

כדי להשיג כספים להחזקת שירותי הקהילות נהגו להטיל מיסים על מצרכי מזון ומצרכים אחרים, כגון בגדי מותרות, היטל הנקרא במקורותינו גאבילה. היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצידם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממיסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מיסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בדעה אחת. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.

חכם הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר׳ משה בנבנשתי, (שס״ו-תל״ז 1606- 1677), מחכמי קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז׳ טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר. אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמיסים מיסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר׳ משה. תשובתו היא חד משמעית:

תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כלם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז׳… שכל מגמת פניהם הוא להשתכר…

כי כל שומעיה ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.

הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, איפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו ״הטוב והישר בעיני אלוקים״ ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות. החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם ״גזל עניים״, והסתמכו על התקדים של ר׳ משה בנבנשתי. כך, למשל, ר׳ שלמה אמאריליו(ת״י־ת״פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים. ר׳ חיים אבולעפיה (ת״כ-תק״ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי ״גזל עניים״, שלדבריו ״אין תקנה בהשבון – רק בנפשות״, כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.

הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על ענבים ועל גבינה, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל הקודם הוא ״הפך התורה שבערמה עשאוה״, וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין ועל גבינה. ר׳ חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל ״כקטן כגדול… ולא עפ״י החכמים הממונים״, ומוסיף כי ״בזמננו אין משגיחין בגזל עניים״. יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמנו.

'אמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר׳ אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה הי״ח. הוא מספר כי בשנת תקל״ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו אחד עשר משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: ״תורה וגדולה״, והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שייראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו

שגם הוא יחתום, אך ר׳ אברהם התנגד, כי על פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התבלט אם לחתום כי ״אחרי רבים להטות״. ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא הסתמך על ר׳ חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל עניים על ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם.

רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח, 1868-1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המיסים, החליטו להעלות בשיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי ״לא בחר בזה ד׳, ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה״. בספר אחר מביא ר׳ חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, ואפילו לצורך תלמוד תורה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, בסופו של דבר חתם גם ר׳ חיים פאלאג׳י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת. שני החכמים האחרונים נהגו איפוא בצורה דומה.

בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת״ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת״ת ולמעשי חסד. השיקולים היו איפוא שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המיסים אינה נופלת על שכמם, תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמוד 52

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר