מראכש העיר-חביב אבגי


מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקתמראכש 000000 יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הצרפתים באו למרוקו, למורת רוחם של מעצמות אירופה.

בשנת 1912 צרפת נכנסה למרוקו, בניגוד לדעתם של מדינות אירופה. היא ביססה את מעמדה בכל צפון אפריקה : תוניס, אלג'יריה ומרוקו, למורת רוחם של גרמניה, אנגליה ואיטליה, שנאלצו מחוסר ברירה להגיע להסכם ביניהם, על חלוקת אזורי השפעה בן המעצמות, תוך כדי הבטחת צרפת, שמרוקו תהיה פתוחה לסחר עם הארצות האלה.

כניסתם של הצרפתים למרוקו, הייתה מלווה בזעזועים פנימיים קשים. נוצרו כיסי מהומות מקומיים, אשר ניצלו את המצב לשוד וביזה, ופרעות ביהודים כמעט לא פסחו על שום יישוב. אין עיר או כפר שלא סבלו היהודים מהאספסוף המתפרע, וכל קיבוץ יהודי קטן בכפרים המפוזרים היה טרף קל לשודדים.

לכן בהרבה יישובים היהודים ברחו מבתיהם. הם התקבצו בריכוזים גדולים יותר להגנה על עצמם. כניסתם של הצרפתים למרוקו הייתה לעובדה, חרף ההתנגדות שלוותה אותה מבית ומחוץ. בשביל היהודים תהיה זאת תקופה חדשה, המלווה בתקווה של יציאה מהחושך אל האור. אם כי היהודים בראשית הדרך, לא היה להם אימון מלא בצרפתים, הם חיו בתחושות מהוססות, תוך צפייה מה ילד יום.

אמנם היהודים צעדו יותר מהר לעבר העולם המודרני, בנסותם להדביק את הפיגור הטכנולוגי של מאה שנה. חיש מהר השתלבו במערכת סדרי השלטון המודרני, שהצרפתים הביאו אתם על כל מרכיביו. מעמדם המדיני של היהודים והשפעתם הלכה והתרחבה, והרבה מעמדות מפתח בחיי הכלכלה של המדינה נותרו בידם, גם אחרי ביסוס מעמדם של הצרפתים.

היהודים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם, וראו בבואם של הצרפתים למרוקו " כסיעתא דשמיא " להטיב עמהם.

מראכש העיר, תיאור העיר, המללאח, פרנסות היהודים, השערים.

שערים רבים לה לעיר מראכש, כארע עשרה שערים."

באב אגנאו ", השער הראשון שנבנה בשנת 1126, על ידי עלי אבן יוסף, משבט המוראביטין. והנה שמות יתר השערים 

באב דוכלאה, מקום מושבו של הפחה.

באב אלכמיס, שער השוק – על שם יום השוק הגדול השבועי של מראכש המתקיים כל יום חמישי. הכל נמכר שם מבהמות ועד – אישה לחתונה מיידית, ושתיהן נבדקות לפי השיניים.

באב דבאג. שוק הבורסקים.

באב גמאת. שער יציאה לאטלס המזרחי.

באב לחמר. שער השקיעה האדומה.

באב אררב. שער הקסבה.

באב אלעביד. בעבר שוק העבדים.

באב ארחבא. שמו הקודם היה ידוע כשער פאס. שוק צבעי המצר והעור. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינת

ו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות

באב אגדאל. גן המלכים. השער הדרומי והגן מייחסים לו בנייה ותכנון למולאי עבד ארחמן 1822 – 1859 .

עבודת אומנות רבה השוקעה בשערים האלה, כל אחד מהם הטביע בהם מעין חותם מלכותי של יצירת כפיו. הכי יפים בניהם, אלה המתייחסים למולאי מוחמד אלמנצור 1574 – 1603, אשר אומנות הבנייה הנושאת את שמו ונלמדת עד היום.

שני השערים העתיקים ביותר הם : באב דבאג ובאב אגנאו, נבנו על ידי מולאי יוסף בשנת 1112 והם מרהיבים ביופיים. חומה אחת מחברת את כל השערים, לאחדים מהם נצמד להם מגדל שמירה כמו שער אלמשואר, שממנו הייתה הכניסה לקסרקטיני המלוכה.

מראכש הייתה לעיר בירה, בתקופת המלך מולאי מוחמד אל מנצורי מהסעדים. ושם היה גם מקום מושבו של המלך לדון. במרחק מה מהארמון נמצא אתר היסטורי עתיק ידוע לשמצה בשם " דאר בידע ", יצירת מופת שטנית סמל השלטון של הסעדים. שם מתבצע גזר דינם של מורדי מלוכה, עד שנחרבה בשנת 1672, על ידי מולאי איסמעיל, שהחזיר את השלטון לידי העלאוין.

נמצא שם שטח בריכות סמוכות אחת לרעותה. בשנת 1126 היה על האסירים להעביר מים מהמליאות לריקות, וחוזר חלילה. כשהסד כובל את רגליהם, ושוט על גבם

באב אלמנארה.

מפעל המים הגדול של העיר, שבנייתו החלה מקופת המואחדין במאה ה-12 ואחריהם העלאווין. השלב האחרון עשו אותו הסעדים, ונגמר במחצית המאה ה-19 בימיו של מולאי עבד ארחמן, מאגר מים ענק באורך 1200 מטר, על 800 מטר רוחב.

מסביבו גן ענק האהוב על יהודי מראכש, אותו היו פוקדים בהמוניהם ביום המימונה. הגן משופע בתעלות המים ארוכות, מרחבים, פרחים וירק. על המללאח היה עובר לשם לנשום את האביב. מימיו של המאגר מגיעים מהרי האטלס הדרומי, שם השלגים מפשירים מאוחר. הסמל של גן אלמנרה, בית קטן דו קומתי עם מרפסת לרוחבו וגג רעפים בצבע ירוק, משתקף ממימי המאגר.

הכותוביה.

מגדל מואזין המתנשא לגובה שבעים ושבעה מטר, שמלה של העיר מראכש. מגדל גדול ממדים שצבעו משתנה בהתאם לשעות האור של היום, בוקר, צהרים וערבץ עבד אלמונין מהמואחדין התחיל בבנייתו, ונגמרה על ידי יעקוב אלמנצורי בין השנים 1184 – 1189.

מגדל הכותוביה עומד במרכז העיר סמוך לג'אמג לפנא. ג'אמע לפנא זה מרכז הבידור העממי ןהמסחרי בכיכר הגדולה של העיר. בגלל גובהו נראה ממרחק שמלמעלה משלושים קילומטר ממראכש\ בואכה הרמה של העיר סאפי.

מראכש העיר-חביב אבגי

 

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

המללאח.

מוקף חומה שנוצרה מרציפות הבתים הצמודים אחד על אחד, ולו שער מרכזי אחד גדול, ושערים קטנים הנשפכים במקומות שונים ממראכש 000000סביב לריבוע החוצה. השער הראשי נקרא בי כל "באב שער המללאח. יתר השערים מקראים על שם כיוון מוצאם, כמו, שער הגן, שער בית העלמין וכו….

לפנים היה גן בקצה הדרומי של המללאח בשם " זנאן לעאפיה ". בתחילת שנות החמישים שהיו שנות העלייה הגדולה ממרוקו, קרה דבר מעניין, למרות העזיבה הגדולה של הצעירים את העיר, דווקא אז היה מחסור חמור בדיור במראכש.

השלטונות נאלצו להקצות אדמות לבניה במיוחד לזוגות צעירים, בנו בשטח הגן שיכונים בתים בני שתי קומות. קראו להם בשם " אביתא יזראלית – מגורי הישראלים.

החלפנים.

בכניסה לשער המללאח, ישבו לפנים החלפנים או בשפת המקום " סרארפיאה ". הם קנו מטבעות עתיקות, בעיקר מטבעות בעלי ערך, רוב אלה שמכרו אותם לא ידעו את ערכם האמיתי . מספר החלפנים היה מועט, שניים או שלושה.

אחד מהם, היה ממתפללי בית הכנסת הקבוע שלנו. היה בעל קול צרוד, ותמיד נאלץ להיעזר בידיו בכדי להסביר את דבריו, יש להניח שגם אבותיו עסקו בכך. ציודם לא היה אלא שרפרף קטן, כרית ושולחן בגודל 40/40 ס"מ, מכוסה שטיח קטן, ועליו קערת קש ובתוכה הסחורה המוצעת.

הם עסקו בסחר – מכר של מטבעות כסף, זהב ונחושת, אבני חן, מחרוזות וכו….. הכניסה למללאח הייתה דרך שער ראשי ורחב, שם ישבו החלפנים שניים מול שניים או אחד מול השני. בטווח ראייה ושמיעה האחד מהשני, כנראה כדי למנוע תחרות מיותרת.

לפעמים קורה שלקוח עובר לחלפן השני. ואז הם מעבירים מסרים בין אחד לשני בלשון הקודש וברמזים, כגון " הנח לו שילך ". או למשל ערך הקניה גדול מכוחו של החלפן, מספיק לזרוק את המלה לזה שממולו, או לזה שעל ידו שותפים ?

ואם הלא יסכם התשובה תהיה בכמה ? ואז כמובן כדי לבלבל את " האויב ", אין להשתמש בשפת המספרים אלא באותיות. " דלת קופים " – ארבע מאות. מאחר ובני דודים אנחנו וארבע מאות בערבית או בעברית נשמעים אותו הדבר, לכן יותר פשוט להגיד ג' קופים או ד' בחשבון האלף-בית, ויובן במה המדובר.

ובכל ענפי המסחר בין היהודים, פעלה השיטה של לקנות ולמכור ביחד וכל אחד לחוד. כך שהמחיר ישאיר רווח נאה למחייה. לדוגמה : שמעון קונה מאה מטר בד ואין בכוחו לממן את העסקה, פונה ללוי או לראובן ומבטיח נתח מוסכם מהרווחים. לריבית, קנאה ותחרות, אין מקום בין היהודים.

כשלושים חנויות מוכרים בדים, כולם צמודים אחת לשנייה ואחת מול השנייה. כשלושים חנויות של צורפים השוק הצורפים צמודים אחת לשנייה, יחסים טובים שררו בין בעליהן, וברכו כל אחד חדש שנוסף, ויצטערו על זה שהלך. בכל ענפי המקצוע והמסחר זה הקו המנחה והקובע בחברה. העיקר לשאת ולתת באמונה, ולעמוד במבחן הזמן, לא לסטות ימינה או שמאלה. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

רובו של המסחר הקמעונאי, ובחלקו, גם הסיטונאי, היה מרוכז במללאח לפי הסדר הבא : לפני הכניסה לשער המרכזי של המללאח שוק הצורפים. הכניסה אליו דרך שער המקביל לזה של שער המללאח. זה היה שוק של האומנות היהודית במיטבה, שיצרה דברי אמנות מהשורה הראשונה.

המוצרים מסוגי המתכות העדינות כסף וזהב, נחושת, ברונזה, ריקועי מתכות, ועוד. מפליא לראות את התכשיטים המרהיבים שיצרו בעשר אצבעות ובכלים ידניים פשוטים בלבד. אז הייתה עדנה למדריכי התיירים ולמבקרים שבאו לכאן. בעיקר עבודות אמנות של יצור תכשיטים מחוטי זהב וכסף, רקוע וחריטה אומנותית וכו…..

ההיסטוריון " עלי באי ", ספרדי, שסייר במרוקו בין השנים 1803 – 1805 מספר : " כי במראכש היהודים בלבד הם צורפים " . והגרמני קונרינג, שכתב כשבעים שנה אחריו, מערים " כי היהודים בעיר זו הם הטובים ביותר.

ככלל יהודים רבים עסקו באומנויות של מלאכת מחשבת, חלקן היו נשים ולא היה נחות מספרן ממספר הגברים. הייתה זו אומנות נקייה, שהייתה לה פינה בתוך הבית. המקצוענות עברה מאב לבן ומאם לבת. רקמה ססגונית על קטיפה ירוקה ואדומה, שני הצבעים המועדפים אצל המרוקאים, החל מנעלי נשים, ועד לכדים ומצעים ופרטי לבוש מיוחדים.

השפעת הצרפתים והחינוך היהודי בעידן החדש.

האליתה היהודית ישרה קו לעבר הממשל החדש, שזה עתה ביסס את מעמדו במדינה. וממנו היא ציפתה להשליט משטר של צדק וחירות המעוגנים בחוקה הצרפתית. או לפחות, לספק ביטחון מינימלי שיאפשר חיים נורמליים.

אולם כדי להתחבר לצרפתים, היה צריך לאמץ תרבותם שיחם והגיגיהם. בתוך חצי יובל הצליחה להכשיר ולהכין את המעבר מתרבות מסורתית ודתית, לתרבות מערבית חילונית, שהייתה נחוצה ליהודים לפי דעתם של ראשיה והוגיה.

לכך נרתמה חברת כל ישראל חברים מצרפת, אשר תוך כניסתם של הצרפתים למרוקו, הביאו אתה עידן חש בימיה של הקהילה היהודית במרוקו, חיזקה את מעמדם של אלה הדוגלים ברפורמה בחינוך ברוח המאה העשרים.

אמנם רבים חששו שהניתוק והפילוג שהרפורמה עלולה להביא בעקבותיה, אבל לא היה בכוחם הנפשי וביכולתם הכלכלית להתנגד לה. מאות שנות הדיכוי ועליות וירידות של גיאות ושפל, שהיו מנת חלקם של היהודים במרוקו היוו קרקע פוריה, עליה יצמחו רעיונות לקידום החינוך הכללי.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.מראכש 000000

בית הספר אליאנס – כל ישראל חברים ולימוד תורה.

חשוב לדעת שהחינוך התורני לכל דרגיו, כמו בכל מוסדות החינוך במרוקו של אז, לא היה נתמך על ידי השלטונות. גם חלקה של הקהילה היה אפסי, אולי שכר השרת אם היה כזה. שכר המורה המלמד היה רובץ על כתפי ההורים, ולעתים היו כאלה שלא היה לאל ידם לשלוח ביום שישי את התשלום " אשרט " המיוחל לרבי, אם בכלל.

אשרט התנאי – בהסכם, כלומר הסכם שסיכם האבא עם המלמד. ויש פירוש ומונח זה בדרך הדרוש, שהתשלום לא ניתן עבור הלימוד, שעליו לא מקבלים שכר אלא על הבטלה. כתוב " ולמדתם אותם " מה אני בחינם גם אתם בחינם.

מצב זה שהביא לנחיתותו של החינוך התורני, לעומת רשת הלינוך של האליאנס הניתן חינם, כיוון שהיה ממומן בחלקו על ידי האליאנס העולמי, חברת כל ישראל חברים. ומספר הנרשמים בו כל שנה היה מוגבל לארבעים עד שישים אחוז, מכל התלמידים בני העיר.

מחוסר מימון ותשתית מתאימה. מספר התלמידים ממראכש שנקלטו באליאנס, בהשוואה ליתר הערים במרוקו היה הנמוך ביותר. בשנת 1936 מנתה הקהילה היהודית במראכש, עשרים וחמישה אלף ושש מאו ארבעים נפש, מספר התלמידים ממראכש שלמדו ברשת אליאנס, אלף מאה ושבע תלמידים בלבד.

לעומת זאת בעיר רבאט, מנתה האוכלוסייה היהודית פחות משבעת אלפים נפש, וברשת אליאנס התחנכו אלף ושלושים תלמידים, יחס של אחד לשלוש. רק בשנות החמישים התאזן היחס הזה, עת הגיע מספר התלמידים לאלפיים שש מאות וחמישים ותשע, ומספר האוכלוסייה במראכש ירד לכשמונה עשר אלף וחמש מאות נפש.

המחזור הראשון של הבנים, הסתיים בקיץ אלף תשע מאות ישרים ושמונה. עד שנות הארעים לא הייתה נהירה גדולה לבית ספר כל ישראל חברים, בגלל התנגדות חלק מההורים לשלוח בניהם ללמוד במוסד לא דתי.

מגמה זו התהפכה בסוף שנות הארבעים, ובתחילת שנות החמישים, הייתה נהירה גדולה למוסדות כל ישראל חברים, שלא יכלו לקלוט את כל הפונים. כל שנה בתקופת הרישום, כחמש מאות תלמידים לא התקבלו בית הספר מחוסר מקום, ובזמן הרישום היו מראות עגומים של אמהות וילדיהן הבוכים, ומתחננים קיבלו את ילדיהם.

ורק בשנת 1951 בנו עוד עשר כיתות כדי לקלוט הפונים הרבים. בתקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית המראכש, עקב הנהירה מן הכפר אל העיר. באחד המאמרים על מצב החינוך במראכש, בעשור האחרון בשנות השישים, עת קרב ובא דלדולה של האוכלוסייה בעיר, זאת עקב העלייה המסיבית לארץ ישראל ומחוצה לה.

והנה מקצת הדברים שכתב יוסף דדיע,בו העלה על נס את זכרם של מנהלים ומורים של בית ספר אליאנס במראכש, ומנהליו לדורותיו, נראה שלא היו לו דברי הערכה על ההנהגה המקומית והוא כותב :

      אי נחת חברתית עמוקה הייתה התוצאה ממחדליהם של מנהיגי הקהילה, שדאגו אך מעט מאוד להרחבת בתי ספר, ובעיקר שלא הקצו בתים שהיו בבעלותם. מבחינה מסוימת – המחיר, התערבות חפוזה המתנכרת והמתנגשת בינה לבין המסורת. מנהיגים שדגלו ועדיין מחזיקים בדעות מיושנות…של חינוך חובבני של החדר יצא לאור בחודש מאי 1989 ועוד.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.      

יש לציין שבתי ספר של כל ישראל חברים עסקו בחינוך יסודי בעל שמונה שנות לימוד. הייתה גם אפשרות להמשיך במגמה חקלאית, ומקצועית אחרות. אלא שלבוגרים של שנות הארבעים במגמה מקצועית חקלאית של האליאנס, לא מצאו עבודה בחקלאות.

ואם מישהו הצליח למצוא, זה היה בחווה הצרפתית באזורים מנותקים מההוויה היהודית. לכן לא היה מעשי, כי עבודה במקום כזה הייתה מנתקת אותו מיהדותו ומדרך חיים בה גדל והתחנך. שני נערים מאלה הכרתי, אחד רוב משפחתי שלמה דרעי ז"ל, והשני חבר שהכרתי שגם הוא גמר באותה מגמה, ושניהם לא עשו שימוש במה שלמדו ונאלצו לחזור למקצועות אבותיהם.

החינוך בכל ישראל חברים משך את ההורים, בגלל הבטחת עתיד בניהם הכלכלית, כי השכלה יסודית שרכשו בבית הספר, הכשירה אותם לעבודה בפקידות הממשלתית ובמשרדיהם שלך בעלי מקצועות חופשיים : בנקאים, פקחים, מנהלי עבודה, כמתווכים בן העובד למעביד, ועוד מקצועות טכניים אחרים.

עתה אי אפשר להתעלם מהתחרות הגלויה, הנושפת בעורפו של החינוך התורני השמרני. דרך השילוב עדיין לא נראתה באופק, ורק בסיומה של מלחמת העולם השנייה, התפנו הרבנים וראשי הקהילה לטפל בבעיה של הבריחה מערכי היהדות של הנוער, אשר עתה אפיינו אותו סממני התרבות החדשה, השפה והלבוש כפי שהתפקיד מחייב.

שלמה הבן של השכן, למד חרטות מכאנית ומכונאות. היה אחד מני רבים שהוכרח לעבוד בשבתות ובחגים, כמנה הצרפתים, הפסקת צהריים במפעלים הייתה ארוכה, ושלמה היה מספיק לבוא לאכול בבית עם המשפחה, מבלי להחליף סרבל העבודה שעליו, סטטוס של אותם זמנים בהשפעת החינוך שקיבלו באליאנס.

לכאורה חלקם היו נקרעים בתוכם, ולא מעט הדבר הציק להם. רבים מהצעירים האלה היו משכימי קום, כדי להספיק להתפלל במניין הראשון שנגמר עם הדמדומים, ולהסתלק עם שחר טרם יפגשו ברבנים, אולי יגערו בהם.

מפני שהיו נחרדים מהתופעה של אי שמירת קדושת השבת והחג. והיו גם כאלה שסירבו להיכנע למעסיקיהם לעבוד בשבתות ובחגים, תרמו לכך אלה מהיהודים בעלי מפעלי מזון, שהעסיקו מאות מבני המקום למרות שהוכרחו לקיים נוהג העבודה המקומי שעובדים בשבת, הם נהגו מידת מה של גמישות והבנה לגבי הסרבנים מבני דתם.

התופעה הייתה חריפה יותר בקזבלנקה וערי הנמל האחרים, צעירים רבים עבדו בשבתות והחליפו את השבת ביום ראשון ליום מנוחה, כמנהגם של הצרפתים. את הביטוי למורת רוח מהמצב הזה, נתן רבי דוו קורקוס, בפסק דין שנושאו " קידושי משחק " של צעירה בשם ז'רמין.

זה היה במועדון האליאנס של הנוער היהודי, הייתה שם חתונה, רקדו ושרוץ בתוך ההמולה והרעש, אחד מהבחורים שם, לקח טבעת מאצבעו של חברו, ונתן בידה של ז'רמין, ואמר לה במרוקאית בטבעה זו אני רוצה שאת תהייה אשתי. והיא ענתה לו, שזה לא יעזור לו, וזאת מבלי לשאול אותה כלל אם היא רוצה. 

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקשמראכש 000000

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

שניים מבחריו שהיו באותו מעמד העידו על המקרה בפני בית הדין. בפסק מנומק על שלושה עמודים בכתב יד צפוף של הרב, קבע שיש לקבל את דבריה של הבחורה שלא נתנה דעתה כלל על מעשיו, וגם לא נתנה הסכמתה לכך, כי היא עדיין צעירה ולומדת, ועדיין לא סיימה את לימודיה. ובגרסתה לא מצא שום סתירה.

על שלושת המעורבים : שני העדים והמקדש נכתב בסיכומו של אותו פסק, שאין כאן ריח של קידושין, ומעבר לכך זכו לגינוי חריף, בגלל ששלושתם ידועים כמחללי שבת, ומגולחי זקן, וקרקפתא דלא מנחי תפילין. והרבה עבירות דאורייתא ורבנן, המחזיקים ברשעתם ומוסיפים על חטאתם יום-יום.

בעצם זה היה הביטוי של אי נחת ואכזבה שהייתה לרבנים מהחינוך של בוכרי האליאנס, הם לא הלחמיצו הזדמנות אחת לצאת נגדו. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, ידוע שהרבנים ביטאו את התנגדותם לאליאנס במראכש, על כל במה אפשרית.

וזאת לא בגלל הלימודים עצמם, מבחינה של הקניית דעת ושפה כפי שהזמן מחייב והמציאות הכתיבה להם, אלא בגלל החבילה שסיפחו לעצמם החיקוי של התרבות הצרפתית, ורוממות התרבות הצרפתית שהייתה בגרונם של מחנכי הדור מטעם כל ישראל חברים.

בהשפעתם, החניכים השאירו מאחור את ערכי הדת היהודית מבלי שהם נדרשו לכך. מתמונת המחזור הראשון של הבנים משנת 1928, נראה שדאגו להלביש את כל הבוגרים בתלבושת אירופאית בראש גלוי. לומר לך – מעתה זה הכיוון של האליאנס, למגינת לבם של המייסדים מהעיר שנתנו ידם לכך, אשר רבים מהם היו משלומי אמוני בית ישראל.

תקופת ההשכלה לא פסחה על מראכש, וניצניה נראו שם בשלהי המאה ה-19. בני השכבה העשירה רכשו השכלה בלימודים חיצוניים בכוחות עצמם. צעירים חסרי מנוח, שראו בדאגה את הפיגור הגדול בהכנת הנוער היהודי לקראת המשימות שייעדו לו, אצה להם הדרך לקדם את החינוך הכללי.

בחרת כל ישראל חברים לחצה על מקצת המשכילים " המשוגעים " לדבר, להירתם לעניים. מבין קבוצת המשכילים האלה בתקופה ההיא, בלט במיוחד צעיר מבריק שחי מעט והספיק הרבה, רבי דוד דרעי ז"ל, הוא נפטר בהיותו כבן ארבעים ואחד.

על מצבתו כתוב : כהר"ר דוד דרעי תמ"ך, נולד י' בטבת תרל"ד – תרצ"א. דברים החקוקים על המצבה באו המקוטע. השיש השחור שעל המצבה נפגם בחלקו. סדקים רבים כיסו אותו וקשה לקורא את הכתוב למרות שהיא כבר כבת שבעים שנה.

להלן מה שהצלחתי לדלות :

" ארון התבונה והאמונה " אילו הן מידותיו. ויעידו חבריו אשר הפיץ בהם חכמה ותבונה, שראו בו נפש אשר צברה דעת וחכמה. ממרחקים…כולם משלי חכמים ומליצתם אשר ידע והפיץ לרבים.

עד כאן הכתוב על המצבה.

שמעתי רבות על האיש מפי אחד המכיר וידע ערכו ותרומתו, הוא זוכר אותו כבעל שכל חד וחריף, משכיל ויודע סברא והלכה. איש תאב דעת ללא מעצור, שאצה לו הדרך להגשים את חזון הקידמה של החינוך המודרני במרקש.

במצבה צויין " אצא חכמה ממרחקים ", הסבר למשפט זה מתוך מה ששמעתי מהחבר אבא הלוי נ"י, הוא סיפר שלרבי דוד היה קרוב משפחה שהתגייס לצבא בימי נלחמת עולם הראשונה, ונשאר אחרי המלחמה בגרמניה. ושם רכש לו השכלה והיה ללמדן ומדען.

מאחר והוא הכיר וידע את כישרונות קרובו רבי דוד ז"ל, שהיה בעל זיכרון אדיר, דאג לספק לו ספרי לימוד למכביר, בחכמת ישראל שנכתבו באירופה שלפני התקופה הנאצית ימ"ש. רבי דוד התעניין הרבה, בספרות העוסקת בתורת החינוך ובדרכי למידה בגרמניה שקרובו סיפק לו, בהם פרסומים רבים בשפה העברית.

מבין חבריו הצעירים, הצליח רבי דוד ללכד סביבו מטובי מורי ההוראה מבני דורו, מחוגי המשכילים הבולטים מבני המקום. הללו שאבו ממנו דברים שבעבר עדיין לא ידעו עליהם והתפעלו מאוד מרעיונותיו. ואכן הוא פתח בפניהם אופקים חדשים.

בין חבריו לרעיונותיו על החינוך התורני, היו : רבי חיים שושנה, שהיה מזכיר אותו בכל הזדמנות בשם מורו ורבו. רבי שלום זריהן, בנו של הדיין רבי משה זריהן ז"ל, האחים בן שמול, רבי יוסף הלוי, רבי דוד ביטון ז"ל, רבי יוסף ביטון, ועוד, זכר כולם לברכה. אולם כולם נטלו חלק בדרך החדשה שהתווה להם רבי דוד.

רבי דוד, בן למשפחת תלמידי חכמים וסוחרים אמידים, שערבה למראקש מעיירת מחוז בשם " אלקלעא די סראג'נא בשלהי המאה התשע עשרה. המשפחה התאפיינה בעושרה רוחני והתרבותי. אבות המשפחה לקחו חלק בהנהגת הקהילה בתור מורים ורבנים.

רבי דוד היה נכדו של הר באהרן דרעי, בן לאו"ץ כבד הרב יהודה דרעי זצ"ל, הידוע בכינויו בשם רבי הדאן. גם רבי דוד ז"ל, דגל בתורה ובעבודה, הוא עצמו התפרנס והתעשר ממסחר. הוא התאהב בשירה האנדלוסית, למד אותה והתעמק בה, והיה ידוע כפייטן, מוסיקולוג וצייר.

הוא תכנן את ארון הקודש והתיבה בבית הכנסת של " צלאת עטיה ", שם הוא שימש כשליח ציבור. דרך כישרונותיו אלה, התוודע לפחא של מראקש חאג' תהאמי אלגלאווי, התחבב עליו והיה מבאי ביתו, יחד עם ידידו העשיר רבי יעקב עטיה.

פעם ראשונה שראיתי עיתון כתוב אותיות עבריות, מבלי שהבנתי דבר ממה שכתוב בו, זה היה בשנת 1939 שעה שלמדתי אצל המורה הדגול כבוד הרב חיים שושנה ז"ל. זה היה עיתון ביידיש. נראה שזה היה חלק מהדואר שהיה מגיע להם.

כאמור, הוא היה חלק מהחבורה הנזכרת. בשנות הארבעים המוקדמות רבי דוד ז"ל כי כבר לא היה בחיים. הוא לא זכה לראות איך קם והתממש רעיון שהגה. אחריו מצחו כמה בתי הוראה לתמידים, שיישמו לראשונה חידושים בדרכי הוראה, שלא היו מוכרים במקום.

פרנסי הקהילה נרתמו לראשונה לסייע לחוג המורים הצעירים ההולך ומתגבש, החלוץ שהלך לפני המחנה היו רבי חיים שושנה ז"ל, רבי דוד ביטון, רבי יוסף לוי ואחרים ז"ל. לראשונה רואים מורה עברי העומד מול הלוח, ומעביר שיעור בהסבר מלווה בכתב. 

מראכש העיר-חביב אבגי

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.מראכש

הם דרבנו לימוד הדקדוק והבנת הנקרא, כי ראו בהם אמצעי להגיע לשיטת לימוד מתקדמת. ניתן לומר שרבי דוד היה החלוץ שהלך לפני המחנה, שעשעה רבות להקניית החינוך העברי התורני בדרך החדשה.

מקדמת דנא מראקש הייתה ערש התורה, בצירוף חכמה ויראת שמים טהורה. מנהיגיה הרוחניים היו אנשי אשכולות חכמים בתורת הנגלה והנסתר. הם אלה שהפיצו תורה ברבים, כמעט אין פרק בדברי ימיה של עיר זו, שלא נמצא בו נגיעה פה ושם לחינוך.

לכן אין די במה שייכתב בפרק זה, כדי לתאר תיאור שלם, על מצב החינוך במראקש, אפילו לגבי התקופה הקרובה במאה העשרים וסמוך לה מלפניה. ויש לראות בתיאור כאן, התרשמות אישית שהחלה בגיל מוקדם מאוד.

רבי אסתר.

האישה הראשונה שהייתה מורה גננת, קראו לה רבי אסתר. היא ובעלה הקימו מעין גן ילדים, כמובן ללא צעצועים ומשחקים. רק לוחות מצוירים של א – ב. הקטנים היו זוכים לשבת בחיקה של רבי אסתר לפי התור, ולשנן אתה אלף בית בלוח עם ממתק.

בעוד הבעל היה משנן אותיות לילדי ארבע וחמש בקומה העליונה. להרבה מאתנו לא זכור מתי למדנו לקרוא שוטף בספר, מי יודע אולי זה בזכותה של אותה אישה מופלאה רבי אסתר ז"ל.

כך למדנו.

שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר.

לא היה מקום מיוחד ללימודים, חדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי כנסת של ההקדש או סתם בתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, והוציא בתי כנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים.

במקומות אחרים המצב היה בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות. תלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. המלמד גם כן ישב כמותם על מצעו. המלמד או השוט לימינו, למען יראו וייראו, והחומש מונח על הדרגש.

המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.

פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון ".

המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.

פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון "

פסוק ידוע בעל שלושה עשר מלים, ואם כופלים אותו שלוש פעמים, הרי לכם שלושים ותשע מכות. לקיים מה שנאמר " ארבעים יכינו לא יוסיף ".

אבל לילד היו מסתפקים במנה אחת של שלוש עשרה הצלפות בלבד. אולם השימוש בעונש זה, בדרך כלל היה מיועד לתלמידים הקשים כביכול. אבל מי שחווה את המכות האלה, גם אחרי שישים שנה, זיכרון החוויה עדיין מצמרר.

זכור לי תלמיד שנעדר שבועיים מהלימודים השתמש להנאתו בכספי " השרט " – שכר לימוד – שנתנו הוריו למסור לרבי, לכל הדעות מעשה רע. לרבי היו שלוחי מצווה מתלמידיו הבריונים, עליהם מוטל לאתר את התלמידים הסוררים הנעדרים מהלימודים, ולהחזירם ללימודים להביאם על עונשם.

במקרה זה היה התלמיד מכלוף שהובא אחר כבו על ידי שלוחי מצווה של הרב, חרף התנגדותו גררו אותו בכוח עד שמכנסיו נקרעו. הם שהתכבדו לשים את רגליו של מכלוף בפאלאקה. מכלוף התחנן על נפשו לאפשר לו ללכת לשירותים להטיל את מימיו, אך ללא הועיל.

התחילה כבר הספירה לאחור והשוט מורם אל כפות רגליו של מכלוף, " והוא רחום יכפר עוון ". מכלוף שתחנוניו שבו ריקם, לא יכל להתאפק ונתן פורקן ליצרו הטבעי. וממכנסיו הקרועים יצא קילוח של שתן היישר אל זקנו של המכה, אשר כהרף עין השמיט את השוט מידיו והפטיר שחררו אותו לשירותים.

הייתה מהומה של צחקוקים מאופקים, אשר לשווא ניסו להשתיקם. מאותו יום הייתה הפסקת אש בין הרב לתלמיד שנמשכה להרבה שנים, מכלוף יותר לא ברח, והרב שוב לא הכה. 

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תכנית הלימודים.

מתכונת הלימוד השבועית קבועה וידועה מזה דורות. פרשת השבוע וההפטרה, פרט לתוספות המתחייבות למועדים וחגים, כמו : מגילת אסתר לפני פורים, הגדה של פסח וקצת מהלכות פסח לפני חג הפסח. אחרי פסח לומדים פרקי אבות ומשלי עד חג השבועות.

 אחרי חג השבועות לומדים איוב עד לראש חודש אב, מראש חודש אב ועד ט' באב לומדים קינות. אין חופש גדול ואין קייטנה וגם לא בריכה. אחרי ט' באב לומדים ספר דניאל. זה המפגש הראשוני עם המלים של בית מרקחת, שהרי ספר דניאל כתוב רובו בארמית.

ושם צריך להתמודד עם המלים כמו הפסוק " בעידנא די תשמיעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פנסתירין וסומפוניה וכל זני זמרא. ועלי להוסיף כאן הבעיה של השרח, כלומר התרגום לערבית יהודית המדוברת.

שפתם של יושבי הכפרים שונה מזו של העירונים, וכל מלמד היה מתרגם את הנלמד בלהג שלו הוא. הילדים היו מלבישים קטעים על המורים שלהם בעלי העגה השלוחית שהייתה להם לדיבור של להג חדש.

מיותר לומר שגם ההורים לא כל כך אהבו אותו. היו ספרים שבמקורם בתוניס וג'רבה, שעל יד כל פסוק היה תרגום בצדו בגעהה תוניסאית, למרבה הפלא זו הייתה יותר קלה וקורבה להבנה לאנשי מראקש והקרובים לה, מאשר לחוברת השרח שנכתבה לפי העגה הצפונית בתרגומו של הרב רפאל בירדוגו זצ"ל.

על זה יצא קצפם של פרנסי הקהילה מזה זמן רב. כל המורים רצו לתרגם לתלמידיהם את הכתוב בניבם ובשפתם הם, כל אחד לפי סגנונו ומוצאו. וכאן נבלה שפתם אשר לא ידעו איש שפת רעהו.

פרנסי הקהילה רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהגיע למצב שכל הארץ שפה אחת. למסור את ילדיהם הרכים רק בידי מורים בני העיר, שידברו בשפתם הם ובניגון המוכר להם, ללא מנגינה זרה או ניב זר. אבל איך עושים את זה בלי המימון של הקהילה, כשהמורה המלמד תלוי בחסדם של ההורים הכורעים תחת נטל המשפחה, שיביאו לו " שרט " – שכר לימוד שבועי – ביום שישי.

וגם שכר רעב זה לא תמיד מגיע לידיו של המלמד, שאולי הילד התפתה וקנה ממנו ממתק בדרך. או פשוט הילד נשלח בלי, כי אין כסף להורים עכשיו. לכן מקצוע ההוראה בדרגים הנמוכים, היה בשפל המדרגה מבחינת התמורה.

לאלה שעסקו בהוראה לגיל הרך, הייתה עבודה קשה שאין שכרה בצידה. וכל הזמן שהקהילה לא התעוררה לקחת נושא החינוך תחת חסותה, שדה החינוך היה הפקר לפני אלה המלמדים שאילמו לדאוג לעצמם, לחיות על לחם צר ומים.

הפיצוץ לא איחר לבוא, ההורים דרשו מהקהילה לשים קץ להפקרות השוררת בשדה החינוך של ילדיהם. ומצב כזה לא משך מורים רציניים שיכלו למלאות את החסר. כי המוכשרים התרחקו ממקצוע ההוראה, כי זה מקצוע שאין לו אבא שיממן אותו. 

כך למדנו.

שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר

בעשור הרביעי של המאה העשרים, חלה התפתחות שהחזירה בבת אחת למערכת כוחות הוראה מבני העיר. רבנים ופרנסי הקהילה, פנו בקריאה נרגשת לאלה מבני העיר שלדעתם ראויים הם לעסוק בהוראה, שיקבלו עליהם את התפקיד תוך הבטחה שהם ערבים לשכרם המלא.

לימוד הגמרא היה מיועד לתלמידים מצטיינים, לאחר שהללו בלטו בהישגיהם בחומש נביאים וכתובים. כי ספרים נבחרים מהתנ"ך היוו חלק מתוכנית הלימודים המקובלת, כמו, משלי, איוב, ישעיה, וירמיה. ואלה מהתלמידים שהצליחו בשלב הראשון של הלימודים, התחילו ללמוד מסכת ברכות, כצעדים ראשונים בתלמוד.

ולאחר תקופת הכשרה בלימוד הגמרא, המצטיינים עוברים ללמוד בישיבה, בה הלימוד ברמה גבוהה יותר. ריכוז הגדול שכלל מורי הוראה הוותיקים של העיר, היה בשני בתי הכנסת הגדולים במללאח. והם " צלאת לעזאמה " בית הכנסת של המגורשים, ו " צלאת תלמוד תורה. שם נמצא הריכוז הגדול של התלמידים והמורים.

בעלי חזקה מדורי דורות מאב לבן מהוותיקים " רבי יעקב ויזמאן ז"ל, רבי יעקב חזוט, רבי לעזיז לוק, ורבי אהרן אבוזגלו זצ"ל. חדרי הלימוד היו מלאים תמיד.

לפני זה התלמידים היו יושבים לפני המלמד וחוזרים אחריו אחרי כל פסוק או קטע של פסוק. שיטת הלימוד העיקרית היא השינון שלא נגמר, שיטה שהייתה מקפחת את התלמידים המוכשרים, ומונעת מהם אפשרות להתקדם בקצב המתאים להם.

אבל בהחלט זה היה תואם להגיע למטרה של האינטרציה בקבוצה. למדו אתנו עמה מאלה שסבלו מקשיי למידה, לא היה צריך בשום אבחון מוקדם לגלות אותם. בתוך הלימוד הקבוצתי מתגלים מאליהם. התלמידים המתקדמים קיבלו את התפקיד לעזור לחבריהם הנחשלים, יש לציין שלא תמיד בהצלחה.

היו גם כאלה שכחום לא היה נכנס להם לראש, ואיש לא היה מתרגש מזה. כי ראו זה דבר טבעי, שהרי ממאה למקרא לא דורשים יותר מעשרה למשנה וחמישה לגמרא. וכזה היה המצב במיוחד בזמן רעב והמחלות, כי למי יש חשק ללמוד כשהבטן מקרקרת ?.

אך למרות הכל היה יתרון בולט בשיטה הזו לתלמידים החרוצים. אלה יזכו לתשומת לב רבה יותר, והעברתם לישיבה לא תהיה קשורה כלל בגיל. לפעמים ימצאו תלמידים בני שתים עשרה ושמונה עשרה לומדים יחד באותה חברותא. מה שלא כן בשיטה החדשה, הגורסת בחני כניסה וחלוקת הרמות של התלמידים בכיתה.

בשנות העשור הרביעי של המאה העשרים, החינוך היסודי היהודי עלה מדרגה גדולה, בזכות אותם צעירים שעליהם דובר למעלה ובראשם רבי חיים שושנה זלה"ה. כל תקופת המלחמה הייתה דריכה במקום, ואפילו ירידה עקב תנאי המחייה הקשים ששררו אז, שעוד יסופר בהם.

אחרי המלחמה הייתה תנופה אדירה, חל שיפור בתנאי החיים, שליחים של ארגונים שונים מחוץ למרוקו הקימו מוסדות תורניים. כמו " אוצר התורה ", " חב"ד ". כדי לעודד את התלמידים נקטו בשיטה של לימוד תורה ששכרו בצדו.

מוסדות של אוצר התורה, שילמו לכל תלמיד שיעמוד למבחן ויישנן דף תלמוד בעל פה, יקבל עשרים פראנק. המורים הצעירים, זוכים פעם ראשונה לקבל אמצעי קיום מכובדים. במארקש האווירה של לימוד תורה מורגשת בכל מקום, המושג של " והגית בו יומם ולילה ", מיושם כמעט בכל בית. פה ושם קביעות של שכנים הלומדים יותר דף גמרא על כוס תה. או אבות המשננים לבניהם משניות.

זכורים לי שני תלמידים כבני עשר, היו יותר גדולים ממני. אחד קרוב משפחה מצד אימי ז"ל, האבא שלו תלמיד חכם יודע ספר. שני בניו הראשונים לא עשו חיל בלימודים ותלמידי חכמים לא יצאו מהם. עקב כך חשב האב להירתם לעזרת הרב המלמד, האיש היה סבל שהתפרנס בעמל רב.

בשעות המתות של היום, היה מוצא זמן לבוא לשנן עם בנו פרק בפרשת השבוע, כילד ריחמתי על האבא, שגדולת הצער והכאב חרשה קמטים בפניו בטרם עת. קומתו של הבן לא השאירה מקום לספק ליחס שבין גילו לבין החומר הנלמד.

אוי לה לאותה בושה, שהבן עדיין לא מספיק ללמוד פרק שני של פרשת השבוע. התייאשותו של האב הגיעה לשיאה, בשינון האחרון של פסוק י"ג בפרשת וישלח. " ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב ".

גם החזרה של האב על שינון הפסוקים לא נתנה להיספר מרוב. נפשו של האב נקעה מהמצב של בנו, ושלח אותו ללמוד מקצוע

מראכש העיר-חביב אבגי

מראכש 000000

החינוך ו " הישיבה "

אחד המבנים העתיקים ביותר שנבנה יחד עם המללאח או מתחילתו הוא : בית הכנסת הנקרא בפי כל " הישיבה " וגם הרחוב נקרא אז על דרב לישיבה – רחוב הישיבה -, וכפי הנראה היא הייתה מהבניינים הראשונים של המללאח.

הרחוה הזה היה חלק מחומת המללאח מצדו המזרחי טרם בניית התוספת של " לבחירה " שטח הגן שתרם המלך מולאי אלחסן ניתן ליהודים בגלל מצוקת הדיור, ראה קצאת מולאי לחסאן.

 הישיבה הזאת, הייתה צרה מהכיל את כל המתדפקים על שעריה, מייחסים את מייסדה הראשון לרבי יצחק דלויה ז"ל. גם רבי אברהם אזולאי, הקים ובנה את הישיבה ברחוב הנושא את שמו, רבו כבוד הרב אזולאי.

נראה שהיא הישיבה הראשונה, שנבנתה יחד עם המללאח משנת ישב"ע – 1622. ראש הישיבה הראשון היה רבי יצחק דלויה ז"ל. ולפי מה שקיבלנו מהאבות הראשונים, היה בדורו של רבי חנניה הכהן זלה"ה. ולפי סדר הדורות והתיעוד מהמאה הרביעית והחמישית נמצאו עוד עשרות רבנים בדור ההוא, עיין ערך רבנים, שעוד נגיע אליו בע"ה בהמשך השרשור הזה.

ראש הישיבה השני היה תלמידו של רבי אברהם אזולאי ז"ל. ראש הישיבה השלישי הבא אחריו במאה החמישית והשישית רבי מוסא בן רבי דוד אוחיון המכונה טחוני. ראיתי בקול מבשר, שהכינוי בא להם בגלל שהיו בעלי טחנת קמח, ולא נראה לי.

מורי ורבי רבי חיים שושנה זצ"ל אוחז בגרסה הידועה לרבים מתלמידי חכמים בעיר, שרבי מוסא ז"ל, תלמודאי עצום שהיה גור וטוחן תלמודו קב ונקי. מספרי שבבית מדרשו היו לא פחות משלוש מאות תלמידים.

רבי משה רוזליו, אחריו רבי מסעוד בן מוחא זלה"ה, רבי יעקב אבטאן זלה"ה. עד סוף המאה השביעית היה אב בית דין.

חכמי הישיבה.

על תפקידם של חכמי הישיבה מספר רבי משה רוזיליו זצ"ל :

" לפעמים הייתי מרצה דברי לפני חכמי הישיבה ונמלך עמהם לשמוע דעתם בנושא הנדון לפניהם. גם הייתי מתרץ קושיותיהם והם את קושיותי. וכשהם מסכימים עמו ומקבלים את דבריו. הוא כובת : וקבלו הקברים בחכמים יצ"וט – ישמרם צור. או הסכימו עמי בזה מקצת מחכמי הישיבה, או הקשה לי אחד החכמים והושבתי מלו בזה יצ"ו.

וכשלא קיבלו הצעת דבריו היה מציין " וחכמי הישיבה י"ץ מיאנו בזה. אבל הוא גם לא שכח להביא את התירוצים שלהם ומציין, וחכמי הישיבה י"ץ השיבו.

מסקירת החידושים וזמנם כפי שכתב הרב משה רוזיליו ז"ל, ניתן ללמוד על דרך הלימוד שהייתה בישיבה, שהא מציין את סדר השנים כפי מספר המסכתות, והזמן נמשך כל לימוד של מסכת כדלהלן :

1 – בבא בתרא : למדו בהעשרה בסביבות תקס"ט – תק"ע – 18029 – 1810. מסכת כתובות בשנת תקע"א – 1801, מסכת פסחים, מחשון תקע"ב עד אמצע שנת תקע"ג. וכן הלאה, כך שכל מסכת שנלמדה, כל אחד יכל לסכם ולכתוב את חידושיו, ציוניו, והישגיו לגבי אותה מסכת שנלמדה.

נלמד עוד משיטת לימודו של הרב הגאון רבי יעקב אבטאן ז"ל, עמיתו בתורה, שהיה מזכיר את בעל " קול מבשר " רבי ועמיתי בתורה. רבי יעקב אבטאן ז"ל, היה בנו של הרב המקובל מרדכי אבטאן זלה"ה, רבי משה רוזיליו היה רבו של רבי יעקב אבטאן זצ"ל. ואם מדובר בחכמי הישיבה, מעט מאוד אנו יודעים עליהם. ומה שכן ידוע הוא שחלקם הגדול בא מאותם רבנים ודיינים שנזכרו לעיל.

המחסור בספרי הוראה.- חינוך מקצועי.חביב אבגי

מראכש 000000

המחסור בספרי הוראה.

מראקש סבלה ממחסור בספרים מכל סוג החל מהחומש ועד התלמוד, ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. וכל ספר חדש שנרכש היה לנכס בעל חשיבות של נכסי צאן ברזל, המצריך שמירה מעולה. על החוסר הזה היה מציר בעל קול מבשר ז"ל, כשחסרה לו מסכת ערכין כתב :

" מיהו צריך לראות מסכת ערכין כעת אינה מצויה אצלי. וכשלא הייתה לו מסכת דיטין כתב : " ועיין שם בפרק " השולח " כי כעת אינה מצויה אצלי. וגם כעת על מסכת קידושין כתב : " ואין בידי מסכת קידושין לראות מה כתבו התוספות שם, ובמקום אחר כתב ועיין בזה בשיטה ובהרמב"ם, כי אינו מצוי בידי.

הספרים ממש עברו בתורנות מיד ליד והיו גם ספרים שלא היו כלל באזור וכמו שהוא כתב והעיר על הירושלמי שאינו נמצא בעירנו והיו גם ספרים שידע עליהם ונצרך להם ולא היו במדינה כלל.

פטירתם של אחרונים מענקי הדור של ראשי הישיבות בשליש האחרון של המאה השישית. הראשון להם רבנו מוסא בן דוד אוחיון, ירשם כיורשם ונושא דגלם של רבותיו הראשונים זצ"ל : רבי יצחק דלויה, נתב"מ הת"ס ורבי אברהם אזולאי זלה"ה תק"א.

רבי מוסא בן דוד אוחיון, נתבש"ם חודש אב התקע"ו, תארוהו סיני ועוקר הרים. ורבי משה רוזוליו זלה"ה, כותב, בראש חודש ניסן שנת תקע"ח נלקח מאתנו ארון האלוקים אחד מחכמי הישיבה מקל תפארה חברי ועמיתי בתורה חמיד ליבא, החכם השלם והוותיק, כבו הרב רבי יעקב אוחיון נ"ע.

רבי משה רוזוליו נתבש"ם שנת התרכ"א, רבי מסעוד בן מוחא תרל"ו ורבי יעקב אבטאן תרל"ג. וכאן המקום להזכיר שהיו עוד דיינים וראשי ישיבות בדורות שלהם חוץ מאלה שנזכרו כאן.

עפ פטירתו של רבנו האחרון רבי מסעוד בן מוחא זךה"ה במראקש, התחיל פרק חדש בדברי ימי הקהילה. עתה נוצר כר רחב לפעילותה של חברת אליאנס כל ישראל חברים פעילות שהייתה שנויה במחלוקת כאשר ידם של נושאי דגל הרפורמה תהיה על העליונה.

חינוך מקצועי.

כך אמרו רבותנו ז"ל : " לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה " לימוד המקצוע היה פתרון מזדמן, כי אן לא הייתה הגבלה של גיל. וחוק חינוך עוד לא היה נחלת הכלל. אם הבחירה של הילד הייתה ללמוד מקצוע יוקרתי, היה עליו ללמוד מספר שנים ובתקופה זו ישמש כשוליה חינם, ולפעמים גם הוריו נדרשו לשלם לבעל הבית.

מעבר לכך מתחייב התלמיד להמשיך לעבוד אצל המלמד שלו אחרי שגמר ללמוד אצלו, וימשיך ללמוד אצלו כפועל שלוש או ארבע שנים, בסכום פעוט הקבוע מראש. וזאת מבלי שתהיה לו אפשרות לעבור לבעל בית אחר. כמובן הכל תלוי בחשיבות המקצוע.

מקצועות מועדפים במראקש, עוברים בירושה מאב לבן, כמו ; צורפות זהב, כסף ונחושת. אומנות המחט במובן הרחב שלה. במיוחד אומני בגדי השרד, המפארים את אנשי השררה, האוהבים להראות במיטבם לפי כבודם ודרגתם.

ובעלי מקצועות נותנים עדיפות ללמד את בניהם ואחר כך אחרים. היו כאלו שהתחילו כשוליה אצל בעל מקצוע, התמידו ורכשו להם מקצוע מועדף. לפעמים בלית ברירה בנו של סנדלר אם תחשק נפשו ללמוד מקצוע מועדף אחר מזה של אבותיו, סיכוייו לא יהיו גדולים במיוחד. ורק בלימוד התורה סיכוייהם של כל התלמידים שווים, ואיש לא ייצר צעדם או יעמוד בדרכם.

לימוד תורה במראקש, התורה לא נלמדה כמקצוע, אלא כדרך חיים לכל יהודי, וכל המרבה הרי זה משובח. יש בתים שילדיהם גדלו אל תוך המקצוע בתוך הבית עצמו. ושילוב תורה ועבודה, היא מושג מאוד מכובד, כמו אומנות רקמה על קטיפה אדומה או ירוקה, שני הצבעים האהובים על הערבים המרוקאים. בהרבה בתים ההורים עסקו באומנות שלהם לפרנסתם, בעיקר אומנות המחט לסוגיה והם רבים.

להלן המקצועות בהם עסקו היהודים :

טיפול במתכות, צורפי זהב וכסף.

אומני חוט תחרה של בגדים ולנעלים, טובעי מטבעות, יוצקים, נפחים, וחורטים בנחושת בבדיל ובברזל, פחחים, רצענים, יצרני כלים, אבזמים לנשק ועוד.

עובדי מחט, חייטים, אורגים ורוקמים. אלה עבודות שעסקו בהם בעיקר נערות ונשים.

מעבדי עורו. סנדלרים, כורכי ספרים מעור ורוקמים על עור.

נגרים ובנאים

יצרני סבון ושעווה, בשמים ורוקחים

יצרני מזון. חקלאים, מגדלי פרות וצאן, יצרי יין, שיכר ועראק, עצרי שמן וטוחנים

עובדי שירותים. חמרים, סבלים, נגנים, צבעים, זגגים, שענים, ספרים, קצבים, טבחים, אופים, משרתים ועובדי ניקיון.

במראקש צורפות הזהב, לא התפתחה לאותם ממדים כמו בצפונה של מרוקו. לעומת זאת אומנות צורפות הכסף לרבדיה השונים, היא בעלת שימוש נרחב הנמצא בהישג יד. תכשיט מזהב יקר שבעתיים, ומעטים יכלו להרשות לעצמם פריט זה או אחר.

רק יהודים עשירים עירוניים הם שנהגו להתקשט בפריטים מזהב, כמו " שבריה " ( פגיון נדו מכסף ומעשה אומן ) לגבר חשוב. את תכשיטי זהב לנשותיהם. לעומת זאת מקצוע הצורפות בכסף, מקצוע יהודי ייחודי ורבים – רבים מהעיר והכפר שלחו את בו את ידם לפרנסתם.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

למות באהלה של תורה.מראכש 000000

חז"ל אמרו " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ".

סיפורים ששמעתי משני בעלי דבר : רבי יהודה ורבי עמיאל. כל אחד במקומו אפה שהיה גר, ושניהם בעלי רקע שונה. הוריהם החליטו לשלוח אותם לישיבה בעיר הגדולה כדי שבבוא העת יוכלו לשמש בכפריהם שוחטים, מלמדים, ושליחי ציבור.

רבי יהודה בא מעיירה במחוז מראכש, ילד שחרחר וכחוש, אחד ממאות ואלפי הילדים בתקופה ההיא שמזמן שכחו טעמו של פינוק, או פרק זמן בן – סעודה טובה אחת לחברתה. התקופה היא של שנות הארבעים המוקדמות, שהיו שנות בצורת ודוחק.

ומי מוכן להוסיף עוד פה אחד לתוך ביתו, בו בזמן שבאותו בית יש עוד פיות רעבים ?. יהודה שהיה אז השני במספר לאחיו, מעולם לא גילה נטייה לעבודה פיזית כל שהי. אך לעומת זאת, מאוד אהב ללמוד, והחליט לנסות את מזלו בישיבה במראכש.

כמובן בשביל להיכנס לישיבה לא היה קושי כלשהו, לא בשכר לימוד ולא במבחני קבלה, כי לא היו קיימים. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לתפוש מקום בחברותה, ולשבת ללמוד. ראש הישיבה יברך כל אחד שיתווסף, ויקבל אותו בסבר פנים יפות ובמידת הצורך, ישתדל למצוא בעל בית שיסכים לקבל אותו בביתו ולדאוג לצרכיו.

אל לפעמים לא נמצא מיד אחד כזה, ולרבי יהודה לא היה בעל הבית. אולי בגלל מראהו וחזותו הדלה, אך מה הוא יעשה ונפשו חשקה ללמוד תורה. ביומו הראשון בישיבה, שמע את השיעור באחד מאולמות הישיבה הנמצאים בקומה הראשונה.

היה שם גם בית כנסת גדול וחצר גדולה עם כמה חדרי לימוד, מה שנקרא ישיבה קטנה, בקומה השנייה הייתה הישיבה הגדולה. באותו יום הביאו הלוויה של אדם חשוב כנראה ממתפללי בית הכנסת, העבירו אותו לדרכו האחרונה דרך בית הכנסת, משם לבית החיים.יהודה הצטרף למלווים, מסע ההלוויה עשה דרכו לבית העלמין לאולם הדרשות. האולם היה ארוך ורחב ידיים, מסביב לקירות היה מן דרגש בנוי סביב האולם. יהודה לא התעניין כל כך בדרשה של הדרשן על הנפטר, מחשבות חלפו במוחו במהירות רבה.

האם ימצא בעל בית שיאפשר לו המשך קיום כלשהו שבו יוכל להמשיך ללמוד ? ובינתיים אפוא ילן הלילה ? על האוכל לא חשב כלל. האם יפנה למישהו מהמלווים, או יקרא בקול אני רוצה ללמוד, והאם משיהו מוכן לקבל אותי ? לא הוא ביישם מדי כדי לעשות את זה. הנה כבר מצא לו מקום ללון – כן, הלילה אני אישן כאן ! מדבר יהודה לעצמו. ומיד גמלה בלבו החלטה לעשות כן – לבוא לישון באולם הדרשות של בית העלמין.

עשרות משפחות בקיץ במראקש עוזבות את בתיהן בלילות הקיץ החמים לאוויר הפתוח, וישנים בחוץ על הגגות. ולאלה שאין אפשרות אחרת ישנים גם ברחוב. ובכן גם ליהודה לא איכפת אם הוא ישן באולם בית העלמין, ועד בוא החורף דיה לצרה בשעתה. ימי הקיץ הולכים ונגמרים, והנה כבר לילות ימי חודש אלול הקרירים האופק. הארוחות שקיבל חינם בבית התמחוי ובסעודות מצווה למיניהם, לא היה בהם לספק את רעבונו, וגופו הצנום נהיה עוד יותר צנום.

ובעוד שבועיים יחזור לעיירה אצל הוריו לקראת החגים, וסידור לבעל הבית עדיין אין. ראש ישיבה התפעל מאות מחריצותו ושקדנותו של יהודה, ויום אחד קרא אותו הרב אליו. יהודה ב"ה אתה מקדם יפה, נראה לי שאחרי החגים בע"ה אעביר אותך לקבוצה השנייה של התלמידים החזקים שתוכל להתקדם עוד יותר. יהודה מחכך בדעתו מה יענה לרב, האם יגיד לו שלקראת החורף לא יבוא ? האם יספר לו את הקורות אותו בחודשים שעברו, שבהם חי בפחות מן הנורמה של פת במלח. האם יגיד לו שעל הארץ הוא ישן במחיצתם הקרובה של שוכני עפר ?

ליהודה נתקעה לו הלשון בגרון, וכמעט לא יכל להוציא הגה מהפה. הרב מדובב אותו ושואל, רואה אני שאתה שותק, האם משהו מציק לך ? פונה אליו הרב. לא..הכל בסדר…עונה יהודה בגמגום. הרב הבין שמשהו לא בסדר עם יהודה, והרב אינו מרפה ממנו. אמור נא לי יהודה, אפוא אתה נמצא כעת ? מי הבעל הבית שלך ? בעל בית – כבוד הרב לא היה לי, גמגם יהודה בהיסוס מה. ואפוא לנתה ? יהודה גמגם משהו, כבוד הרב סתם לפעמים פה אצל חבר לפעמים שם מה זה חשוב, כבוד הרב. ב"ה אני חי.

הרב הבין ואמר, יו אתה יהודה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. בע"ה כשתבוא אחרי החגים לא תדאג יותר אפוא תלון ואפוא תאכל. אחרי החגים נמצא בעל בית לרבי יהודה, ביתו של יהודי אמיד ובעל לב חם, שעשה את הכל בשביל תלמידו.

יהודה המשיך לעשות חיל בלימודיו, בהיותו פטור מכל דאגה. כעבור שנים מספר, רבי יהודה הגיע לפרקו. הילד הכחוש נהיה לאברך בריא וחסון, ובת זוגו המיועדת לא הייתה אחרת מאשר ביתו של בעל הבית, אשת חיל יפה והגונה שהייתה לו עזק כנגדו.וגם בית מגורים מרוהט יפה עם כלים נאים הועמד לרשותו, כמאמר חז"ל אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם. רבי יהודה לא נאשר כפוי טובה, ובהגיע עת לעשות למען ביתו, פנה למסחר וההצלחה לא איחרה להאיר לו פנים.

ובזוכרו יפה את אשר עבר עליו, החליט לתמוך בבני תורה ככל אשר תשיג ידו. חיפש, תמך ועודד אחרים, וסיפור חייו היה דוגמה ומופת לכל ממשיכי דרכו.

VISITE AU CIMETIÈRE JUIF DE MARRAKECH

VISITE AU CIMETIÈRE JUIF DE MARRAKECH

.Publié le 31/03/2014 à 18:38 par rol-benzaken

Etonnant ce cimetière juif au cœur de Marrakech. Mais la communauté juive a une histoire très harmonieuse avec le peuple marocain. La communauté Juive est installée à Marrakech depuis le Moyen-âge, dans le quartier du Mellah, où ils faisaient des affaires : ventes de sel, d'épices, d'objets de valeurs tels que des bijoux ou des pierres précieuses. Ils existent différents styles de tombes, toutes blanches, dans le cimetière, de styles andalou ou plus typiques des villes impériales comme Fès ou Marrakech

5372.VISITE AU CIMETIERE JUIF DE MARRAKECH.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מראכש העיר-חביב אבגי

 

מראכש 000000לימים היה שותפו של אדוני אבי ואחי אליהו דודי ז"ל, בעסקה של ייצור שמן זית. אמרו ועשו, השכירו בית – בד באזור עשיר בעצי זית, מרחק כשלושים קילומטר ממראקש. באותה שנה הייתה ברכה בעמלם, הזיתים הניבו פרי מעל למשוער.

ואני בגעגועי לאבי, הצטרפתי אליהם. דודי ז"ל ורבי יהודה, היו לי למורים. לא הייתה שעת פנאי שלא ניצלתי אותה איתם בהלכה. בלילות הארוכים של החורף, רבי יהודה היה מקים את כולנו לתיקון חצות, אבי ודודי ועוד אחד השותפים ז"ל.

נטילת ידיים ורחיצת פנים במים קרים שהגיעו לנקודת קיפאון, מעוררים מיד. דודי מדליק את הכירה בזמזמו את ברכות השחר, סמרטוט ספוג שמן זית, גפרור, והנה אנחנו מתחממים לאורה. וכולנו פותחים בקול נוגה " מזמור לאסף באו הגויים בנחלתך ", מנורות שמן שהדלקו לאורך הקירות ברחבת בית הבד, הוסיפו נופך של קדרות למאורע.

וכשהיינו מגיעים לפסוק " נפלה עטרת ראשינו אוי לנו כי כי חטאנו ", לא הייתה תפאורה מתאימה יותר לצער החורבן מאשר גת שמנים על קשתותיו וקירותיו הבלתי מטוייחים והאפלים, שלא ראו קרן אור של שמש מעולם, מחוסר אשנב או חלון ראוי לשמו.

ואלמלא הסיום האופטימי של " אתה תקום תרחם צמיון " עם " דודי ירד לגנו ", ספק אם היה למישהו חשק להרים את הראש. קומקום המים רותח על הכירה, עוד מעט והתה מוכן, תה ירוק סיני חזק עם שיבה.

ורבי יהודה מחליף את הטון הנוגה בטון יותר אופטימי ונמרץ, ופותח בפזמון של הבקשה " אודה ל-אל לבב חוקר / ברון יחד כוכבי בוקר ". אל א-ל אשחר ואפלל / עוד בי נשמה ואהללה. שתי הבקשות מיוחסות לרבי אברהם אבן עזרא, וכך נמשך עד עלות השחר. בשחר דמויות מקבלות בוקר חדש כשהם עטופים בטלית ובתפילין.

התלמיד שהתעקש ובא על שכרו.

רבי עמיאל ( שם בדוי ) סיפור קצר שהסיח לפי תומו. פעם במפגש חברים ישבו בסלון ביתו, ושוחחו על דא ועל הא. התפתח ויכוח על לימוד תורה אז והיום, ולאור התנאים המצוינים היום. הר בסיפר על מה שהיה אז והביא את סיפורו האישי.

העיר מכנאס, הייתה ידועה בישיבותיה ומוסדות התורה שלה. היא קיבלה בדורות האחרונים תלמידים שבאו מעיירות הסביבה וגם ממרחקים גדולים. והם קיבלו מבני הקהילה את כל העזרה הדרושה.

רבי עמיאל החליט להמשיך שם בישיבה, הוא הגיע למכנאס מעיר רחוקה מהדרום, ונכנס לישיבה ללמוד. גם שמה הנוהג היה, שכל אחד מאנשי העיר שהיה ביכולתו לקבל תלמיד הביתה, עשה כן. והנה כל התלמידים שהגיעו למקנאס לישיבת הרב, נמצא להם בעל הבית, רק לתלמיד עמיאל לא נמצא בעל הבית.

הוא סיפר שבהיותו ילד, עברו עליו מספר מחלות ילדות שהשאירו בו את רישומיהן היטב, כגון אבעבועות, גזזת, ועוד. בפניו נשארו סימנים מאבעבועות, וחלקים בראשו עדיין לא הצמיחו שיער. כובע גדול שהסתיר את קרחתו וכיסה חלק ממצחו לא הוסיף לו חן.

מסיבה זו וחרף על השתדלותם של רבני הישיבה, לא הצליחו לסדר לו בית שיוכל לקבל אותו, ולמרותה כל הוא בשלו. הוא פנה לרב אני רוצה ללמוד ולא חשוב איפוה אני אישן. ביקש מהרב שיאפשר לו לישון בבית המדרש, ואמנם כך היה.

סודר לו חדר צדדי בבית המדרש, רצונו החזק ושקידתו הרבה, הרשימה את הסובבים אותו. לא עבר זמן רב, עד שנמצא גם בשבילו בית טוב שאימץ אותו בכל. שקידתו הייתה מעוררת התפעלות, הוא גמר שם חוק לימודיו שהכשירו אותו לתפקידים להם הועיד את עצמו. לאחר שסיים הרב את סיפורו, נשמעה מדיבורו נימה של עצב מצער הימים ההם והפטיר : מי יודע, אולי בזכות זה אני יושב על כס הרם של הרבנות.

הביקור בארמונו של הפחה " אלגלאווי " -חביב אבגי

 

הביקור בארמונו של הפחה "אלגלאווי"מראקש 5

בכל ענף או מקצוע, עמד אדם בעל כושר שיפוטי וידע רחב בתחום בו הוא עוסק, הנקרא " אמין ". בראש הצורפים, עמד רבי דוד אסתגאסי ז"ל, ועל כל ויכוח מקצועי, הוא היה הפוסק הבורר בכל עניין, כבעל סמכות מטעם החוק.

אדוני אבי ז"ל, היה סנדלר במקצועו, ולו חנות בשוק הסנדלרים, שוק שהכיל עשרות חנויות של חברים למקצוע. מעבר לכביש הראשי ברחבת שוק הפחחים, נמצא שוק של ענף חדש יחסית, של מוצרי לווי לחקלאות מצמיגים ישנים. כגון : ייצרו דליים לשאיבת מים מבארות, חישוקים למשיכת מחרישה, סנדלי פלחים, ועוד….

מאחר והדרישה לחומר גלם המיוצר מצמיגים ישנים הייתה גבוהה, גם מצד רוב הסנדלרים שהחילו לייצר מוצרים משולבים האלה, פתאום הסנדלרים מצאו את עצמם בצד השני של ערבוב סמכויות. היהודי שעמד בראש ענף מקצוע הצמיגים דוד עמאר ז"ל, זכה ברוב גדול מבין בעלי המקצוע.

ונוצר ערבוב של סמכויות בינו לבין היהודי העומד בראש ענף הסנדלרים מימים ימימה. ועל כל ריב או ויכוח נוצרה הבעיה מי יפסוק ? ונוצר מצב של שניים אוחזין. מצב מוזר של כמעט ריב שההלכה לא הייתה מעורבת בו. כי זה תחום השייך לסדר ונוהג בחוק המקומי.

ברוב המקרים בעלי הריב הסכימו מי יהיה הבורר, וכאן נוצרה אווירה עכורה בין שני הפלגים המקצועיים, של מי שייך למי.

היות ושני המוכתרים ממונים על ידי החוק והנוהג המקומי המקובל. הסנדלרים ישבו על המדוכה לחשוב, מישהו העלה רעיון והציע, יהודים בואו ונביא את הבעיה לפני הפחה  אלגלאוי, האיש החזק שהיה בזמנו השליט במראקש והאטלס.

אשי מחסידי אומות העולם, שלא מעט צרות חסך מן היהודים במרוקו בכלל ובמראקש בפרט, והדברים ידועים. וכך לא הייתה בעיה לקבל את העצה מהאלמוני, הסנדלרים טכסו עצה לקנות בן בקר רך וטוב, לשחוט לפני מפתן הכניסה של המחכאמה, מקום מושבו בבית הדין של הפחה, ולבקש ממנו להביא בפניו את הבעיה.

מקורו של המנהג לא ידוע לי, אבל זה היה נוהג מקומי מקובל בין השבטים. קראו לו , הדייאת לעאר " – מתנת החסות, משהו מעין קריאה דחופה לעשיית צדק

אדומי ובי ז"ל, החליט שאני צריך להיות נוכח כמעמד שכזה, וכך מצאתי את עצמי הולך עם כל הכבודה של עשרות יהודים, הצועדים אחרי " עגל המנחה " המבוהל והממאן לצעוד בסך, מדי פעם זוכה בדחיפה ממישהו מהצועדים.

לאחר צעידה ממושכת של כחצי שעה, והנה אנחנו נמצאים ברחבה של בית רחב מידות, בעל קירות וקשתות מעוטרים בפיתוחים וקישוטים מרהיבים. המשרתים והשוטרים כולם לבושים גלביות ושכמית לבנות מוכנים תדיר למאורעות שכאלה

הדרג של כל אחד מהם מתבטאת בטיס האריג ממנו עשוי הבגד, או מעור הנעל וכיסוי הראש, ואז הפנייה אליו תהיה בהתאם. הסנדלרים באו מאורגנים, ונמצא גם מי יהיה הדובר.

תחילה נתקבלה המשלחת אצל מזכיר הפחה, והלה הסביר למשלחת את הנוהג המקובל במקרים כאלה. הכל בצורה פשוטה בתכלית, לפי ספר חוקים הלא כתוב, הכל פעל בשיטת השכל השיר וההיגיון הפשוט, כדבר  ובן מאליו.

הכל ידעו שהפסק יהיה החלטי ומהר ללא עוררין, וזה התנהל בערך כך : הפחה יורד ממכונית השרד, וכל בעלי הדין מעקו בקול רם משהו הדומה מערבית מרוקאית לעברית " כי המשפט לאלוקים. אדוננו קבל נא מנחתנו וקבל תלונתנו " שלוש פעמים.

אנו באים אליך בדברים שבנפש וכו….בו במקום נשחט העגל לרגלי הפחה על מפתן הכניסה לגן, והלה עמד שהכנעה גמורה לסיום הטכס. לאחר מכן נכנס בצעדים מדודים לפנים הבית, וכעבור זמן קצר נתן הנחיות להכניס אותנו.

כך מצאנו את עצמנו יושבים מול הפחה אלגלאוי בכבודו ובעצמו, הוא ישב על כסא מלכותי כלשהו בחצר הגן. בגדיו לבנים, גלאביה וגלימה לבנה מעליה. אסף את השוליים של הגלימה על שתי ידיו, ורמז לנו לשבת.

שני שומרי ראשו עומדים מימינו ומשמאלו. ישבנו על השטיחים הפרושים על הרצפה מולו במרחק קטן ממנו. כל הזמן שישבנו הוא רק הקשיב כמעט לא זז ממקומו, ישב עם ברכיים צמודות. ואת ידיו כיסה בגלימתו. לאחר שסיים הדובר את דבריו, שאל הפחה את הדובר, מי הוא האיש שאתם חפצים ביקרו ?

הדובר הצביע על יהודי עבדקן סעוד אלמליח ז"ל, שישב בין בוחריו. הפחה הפליט משפט קצר " קחו אותו הוא שלכם ! ולכו לשלום. פירוש הדבר שהסנדלרים נתקבלה בקשתם, וזכו להכרה כמקצוע נפרד בפני עצמו ללא כל זיקה ולבעלי מקצוע המתחרים שבראשו המשיך לעמוד דוד עמאר ".

דוד עמאר ז"ל האיש שעמד בראש המקצוע המתחרים היה אדם כריזמטי בעל חזות סמכותית ורבים מאוהדיו דחפו אותו לפרוש חסותו על סקטור הסנדלרים, דבר שעורר חמתם של הסנדלרים.

 

האיש המסתורי.חביב אבגי

האיש המסתורי

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

בפרק זה אספר על דמות שנויה במחלוקת. בשמו של האיש לא אנקוב. קוראים בני המקום, יודעים או יידעו במי מדובר. נקרא לו סגינהור. האיש ערירי ללא אישה ומעולם לא התחתן, אין לו קרובים או חברים, ואולי גם לא ידידים. מעולם לא עבר איש את מפתן חדרו החשוך.

 נשים שכנות סקרניות שהעיזו להציץ, מעולם לא עשו זאת שנית, בעקבות ריח של טחב וכו'…איש מסתורי מאוד היה הסגינהור. בעיני נשים ובנות במקום, נקשרו לו אגדות שונות. הרבה מהן פחדו ונזהרו מלשונו העוקצנית ומכוחו המאגי, כוחו זה בא מהילת המסתורין שהצליח לרקום סביבו, מעולם לא סיפר על עצמו דבר.

מחייו הפרטיים, על מעשיו ומחדליו, אם בכלל היו כאלה. מה שחשב או ראה צורך לומר גמגם את זה לעצמו, ואם משיהו ניסה לקלוט משהוא מהגמגומים, העלה חרס בידו. גם שכניו הקרובים לא פענחו את גניחותיו, וויכוחיו הקולניים עם עצמו, אם עם כוחות אחרים שלא מעלמא הדין.

כפי שהאמינו הרבה מדלת העם, ובמיוחד הנשים. הרבה נשים שנזקקו לשירותיו, עשו זאת באמונה עיוורת. כי מסביבו נוצר המיתוס שבכוחו לרפא ילדים ותינוקות, אמהות רבות האמינו שהוא רופא הילדים הטוב ביותר.

לאם צעירה שבנה או ביתה, הקטנים חלו, יעצה לה שכינתה שתקרא " לסגינהור שיקרא לה בשמן ". וכך נוספה לקוחה למאות שטופלו בשיטתו אפופת המסתורין של רבי " סגינהור ". ומה לא עושה אימא צעירה כדי שעוללה יהיה בריא ? וכל זה כאמור בתקופה של טרום הפניצילין, וכל מיני חיסונים ותרופות חדשות הנהוגות בימינו.

האיש היה מגיע לביתה של אם הילד החולה ומתיישב לו, קודם מבקש משהו לעצמו מעין כוס תה או מים קרים וכדומה. מוסיף קצת ריטונים ושם על תלאות הדרך והחום הכבד או הקור, הכל בהתאם לעונה, ובכלל לטלטל אדם בגילו אין זה קל.

רק אז התפנה לשאול על החולה עצמו, ומתחיל בטכס של שפיכת השמן לתוך צלוחית המים לשם קביעת " הדיאגנוזה ". היה יוצק כוס מים לתוך צלחת עמוקה, לוקח בידו בקבוק שמן, שופך ממנו כמה פעמים קילוחים קצרים ודקים, מחכה שניות מספר עד שינוח לו השמן על המים, ואחר כך מרכז " מבטו " לעבר הקערה, מצרף אל כל המידע שקיבל לפני כן מהאם על מחלת ילדה.

ולאחר כמה גמגומים בלתי מובנים, מתחיל לדבר: ילדך נפגע מעין הרע, למה השארת את ביתך לבדה ביום פלוני אלמוני ובמקום מסוכן, או שפכת מים חמים על שדים ששחקו באותה עת. בעצם אלה היו סוגי הקביעות הסטנדרטיות שלו, ואת כל זה כמובן הוא רואה בצלוחית המים והשמן.

והאם המבוהלת והחרדה לשלום פרי בטנה, מבקשת ממנו שישתדל למענה. והוא : חלילה לו להראות את עצמו כאדם הפונה אל רהבים ושטי כזב. אלא, תולה הוא הכל בזכות אבותיו, ונותן מרשמים בעל פה, בחלקם לקטר בשמים כדי לגרש רוחות רעים. ושפיכת שמן במקום מסוים לרצות את השדים.

אבל כאמור את הברכות ומילוי הבקשות של האם, יתלה בזכות אבותיו. ואכן האיש הנו נצר למשפחת רבנים ידועי שם. ואם זה יעזור והחולה יבריא בע"ה, אזי יש לו למיודענו תנאים, העל לפי יכולת המשפחה ומצבה הפיננסי.

מעכשיו האם תתחייב לתת למיודענו סכום קבוע מידי חודש בחודשו עד גיל הבר מצוה ומעבר לזה, ברוב המקרים הסכום אינו גדול, כמעט סמלי אך הוא לו ויתר. וערות אמהות רבות שילמו דמי לא ירחץ למיודענו, והוא הקפיד לפקוד כל אחת מהאמהות הללו במועד המיוחל, בדיוק ביום בו נגמר החודש.

וכשהוא מופיע קולו הולך לפניו, קול עבה ומחוספס : הנה אני באתי ! לא פעם תלחש אם לבנה או לבתה, לומר שאמה לא בבית. אך אל דאגה, אצל סרבניות כאלה הוא יופיע ביום שישי, יום בו כל הנשים היהודיות עוסקות במלאכת ההכנות לשבת.

בצעדיו הכבדים ימשיך הלאה בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, חדש וישן גם יחד. בעקשנות ובהתמדה ימשיך לגבות את חובותיו, ודומני שלא נמצאה אם אחת שיכלה לעמוד בסירובה לשלם, מול עקשנותו וטרדנותו של האיש.

ואם בכל זאת נמצאה אחת כזאת שמצבה הכספי לא איפשר לה, היא תזכה ממנו באמירות ומשלים המביעים בוז. למשל : קשה לקבל קש מהבית של פרות. או זה מכבר אמרו לי שבביתכם אוכלים שלושה בצלחת שטוחה וארבעה בעמוקה, בקיצור מלחכי פינכה. כאמור פתגמים כאלה באים להביע את מורת רוחו מקמצנותם של דיירי הבית, ואף על פי כן ינסה מזלו שוב ושוב. 

על פזרנותו של האיש אי שלא ידע ולא שמע, ולא נודע אי פעם שפרט כסף להוצאה כלשהי. לא היה סוחר או בעל מכולת שהעיד שקנה ממנו דבר, כזה היה האיש. עמל קשה לשם השגת הכסף, והקפיד מאוד שלא להוציאו. אצל המנויים שלו השיג כל מחסור באוכל, לבוש וכדומה, מלבד זאת, הוא זכר את כל האזכרות שהיו בעיר, ופקד אותן אחת לאחת.

במיוחד אצל אלה שציינו את הערב בארוחה דשנה. תמיד ידע לתפוס לו מקום בתחילת השולחן, קרא כמה פרקים באדרא זוטא בעל פה, וגם הקפיד לתקן אחרים שטעו. הוא תמיד רצה יותר ממה שיכלו לספק לו. את צערם של אחרים מעולם לא ראה במו עיניו, ואוזנו תמיד אטומה לשמע הסבר הגיוני.

ובכל מקום כזה תמיד מצא לנכון לשבת במקום השמור לרבנים ולמכובדים, שגם הם לא אהבוהו, אם כי התייחסו אליו בסבלנות, כחלק מתופעה מקומית שצריך להשלים עמה. עניי וקבצני העיר לא אהבוהו, הם התגרו בו שאלות כגון : איפה אתה שם את כל הכסף שלקחת וגזלת מאיתנו ? אנחנו קבצנים למחייתנו ואתה למי אתה נותן את הכסף ? הוא לא היה עונה, והתייחס בביטול לכל טענותיהם.

ואכן כסף רב צבר האיש. תעלומה עוד יותר גדולה הייתה. מה עושה האיש בלילות בודד בחדרו. איש לא ידע מה מצב ניקיונו, קירותיו ומה צבעם. מיותר לציין שעל הכסף אין מה לדבר, אם בכל זאת מישהו העז לשאול בבדיחות הדעת אולי רבי, יגיד בכל זאת מה עושה הכסף ? יקבל תשובה חמקנית שאינה אומרת דבר, חיוך אירוני מצודד, וגמגום המגביר את המסתורין, זוג עיניים בוהות שתבען השני דהה מזמן, וכשמבטו מופנה לעבר קול המדבר אליו, אזי אזי חשק לשאול יותר. 

והנה בשלהי שנות הצנע, ערב מלחמת העולם השנייה, נמצא בכל זאת מישהו שהעז יותר להאיר את החשכה הנצחית בחדרו, ובין הקירות המקופלים וריח הטחב עתיק היומין, הגנב מצא את האוצר ! זה היה אוצר ממש, סלים גדולים מלאים מטבעות עד אפס מקום. מיון של המטבעות היה מושלם הגנב נדהם. הוא פשוט החליט שהעסק יותר מדי גדול בשבילו, אין לו כוח להרים לבד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הגנב צריך היה להחליט ומהר, ביקש ומצא מיד שותף לדבר העבירה.

מיודענו התגלה כאדם בעל חוש כלכלי בריא, רובו של האוצר היה ממטבעות שזה מזמן יצאו מן המחזור. אך אל דאגה ערכו המתכתי של הכסף הזה עלה לאין שיעור על ערכו הריאלי, כלומר, מטבע של חמישה פראנק מכסף טהור, היה שווה פי כמה  מהמטבע החדש. לגנבים הייתה מלאכה לא קלה, איך להעביר את המטען מול עיניהם הפקוחות של השכנים, וביתם לא כל כך קרוב. כנראה הם החליטו להתמודד עם הסל הגדול, אם כבר אז כבר, ורק שכחו שלכסף יש צליל. ושניהם התנדנדו אנא ואנא עם הסל.

מעידה קטנה במדרגות, והסל הפך את המדרגות לסולם מוזיקאלי שהעיר את השכנים, ומשם המשך הסיפור פשוט. המשטרה, המאסר והמשפט שהסתיים במאסר של כמה שנים. כזה היה סיפורם של הגנבים, לאחר שריצו את עונשם, גזרו על עצמם גלות מרצון, כי אוי לו לאדם שקלונו התגלה לעין כל.

וכי מי יכול לעמוד מול אלפי מבטים שאינם אוהבים חמסנים, גנבים וגזלנים למיניהם. אחד כזה שהתהלך בין היהודים במללאח מצא את עצמו מנודה ללא הכרזה, כולם סרו מדרכו. והוא הרגיש בבחינת " סורו סורו טמא אל תגעו ", ואם אחד כזה שמעד, שילם ונשאר, צריך באמת להיות משהו מיוחד, כדי שיתחיל הכל מחדש. מעטים היו כאלה, ולאו דווקא בעבירות פליליות כגון הנ"ל. מצבם של עברייני המוסר חמור פי כמה מאלה שהזכרתי. השמועה מתפשטת במהירות הבזק, ואם אמנם לא מורים עליו באצבע ברחוב, שה לו לאותו אדם שלא לחוש במבטים שאין בהם הסבר פנים מאיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר