מורשת יהדות מרוקו

היהודים והתאמצות בזמן המלחמה.

אי אפשר שלא להתפעל מהישגיהם של היהודים ומהשפעתם על כל תחומי החיים, ואין זה עניין של מה בכך. אין תחום מתחומי החיים שיהודים לא היו מעורבים בו, וברוב המקרים בהצלחה בלתי מבוטלת. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמעט ואלא נמצא לו תחליף. ובעלי המוח היהודי ממציאים פטנטים – בעלי מקצוע בכל הסוגים, עמדו כולם בפני בעיות קשות של מציאת מקורות פרנסה חלופיים. וכאן התגלה כושר החשיבה והאלתור, של המוח היהודי במיטבו.

כמעט לכל דבר נמצאו תחליפים שונים ומשונים, חלקים וחלפים שופצו והוחזרו לשימוש. למשל, כוס שנשבר לא נמצא לו תחליף, אך מה לעשות דרכם של הכוסות להישבר. אך אל דאגה, נפח יהודי מצא פתרון לבעיה. התקין סדרה של חישוקי ברזל בגדלים שונים, בקבוקים ריקים נמצאים בשפע. אשר שמשו חומר גלם מצוי בידי הנפח לתעשיית הכוסות. אותם חישוקים שהכין לו, שם אותם על האש עד שהתלהטו, משחיל את החישוק לבקבוק, והלה נחתך לשני חלקים לפי היקף העיגול של קוטר הבקבוק.

לחלק העליון של הבקבוק התאים תחתית סוגרת, אצל חרט עץ יהודי. והרי לא מספיק נפח יהודי אחד, עם חרט עץ אחד, לספק דרישה של אלפים רבים. הנפח היהודי לא חשב למכור את הפטנט שלו לאיש, וכל הרוצה יקום ויעשה, יש מקום לכולם ! ואם נכנסת לבית קפה וביקשת כוס בירה, קבלת אותה בחציו התחתון של הבקבוק, ואם זה יין, אז זה יוגש לך בחצי העליון. לא מעט יהודים מצאו את פרנסתם הודות להמצאת הנפח. ועל מסרק מעץ שמעתם ? מסיקות מעצם או בקליט היו מצרך יקר המציאות, ונגר משועמם שלא השיג מסרק בשוק עבור אשתו, החליט לנסות להכין לה אחד כזה מעץ קשה מצוי, עשה את זה בהצלחה יוצאת מן הכלל, ובין לילה שינה את מקצועו והפך לתעשיין מסריקות, ומאז לא ידע שעמום ולא מחסור.

התקופה קשה, וכולם רוצים לחיות, לאיש לא הייתה הזכות לשמור לו את " העוגה  " לעצמו לבד. התגלתה המשמעות האמיתית של הציווי " וחי אחיך עמך ". ואז בעצם כאן אתה מקבל את התשובה לשאלה הנצחית, מה מחזיק את העם היהודי בגלות ? ומה הסוד שלו להחזיק מעמד גם בזמנים קשים לשרוד, ולצאת מהם מחוזק. הסוד הוא לעניות דעתי נמצא באמירת חז"ל המפורסמת, שישראל ערבים זה – לזה, לשום יהודי אין חזקה על מקורות הפרנסה השמורים לו בלבד. ואיש לא היה מעז להתאונן על מתחרה כשלהו שפתח עסק בסמיכות אליו.

נהפוך הוא ! שווקים של בעלי מקצועות יהודים, היו דבר מובן מאליו. עשרות חנויות של צורפים זה ליד זה, משכו קונים פוטנציאלים. כזה היה המצב בשוק החייטים, הסנדלרים ובכל ענף אחר, ובמידה לא קטנה הדבר היה לברכה לכולם, כוך קונה פוטנציאלי היה מכוון את צעדיו לשוק הרצוי לו. כותב שורות האלה, לא פיגר אחרי ממצאי התקופה. וכמו כל ילדי הזמן ההוא שנטלו חלק בנשיאת העול, באתי יום – יום אחרי הלימודים לחנותו של אבי לעזר. עזרתי התבטאה ביישור מסמרים ישנים, שהצטברו אצלו משנים עברו.

הזמן קשה ושום דבר לא היה בהישג יד. ילדים עמדו בתורים לפחם, נפט, בשר וקמח, או לכל מצרך כשלהו. למרות הקיצוב שהיה נהוג במצרכי יסוד, בהרבה מקרים כשהגעת לסוף התור לאחר עמידה של שעות, ולפעמים של לילה שלם או יום, נמצא שחזרת בידיים ריקות. כי המצרך נגמר ! את התפקיד של עמידה בתור ? היה מוטל על הילדים, כדי לשחרר את ההורים לעיסוקם. על כל פנים יישור מסמרים עדיף.

מרחק כמה עשרות מטרים מהחנות שלנו, היה יהודי אמיד שעסק בסחר תוצרת חקלאית, לאיש היו עגלות וסוסים, אך רוב נסיעותיו עשה באופניים. המרחקים לחוות שמסביב לעיר לא היו ארוכים במיוחד, אבל הכבישים זה מכבר התרוקנו מכלי רכב מנועיים מחוסר דלק.

כלי תחבורה ציבוריים עברו מזמן לשימוש בפחם, ולא פעם קורה ונוסעים שירדו מכלי התחבורה שבו הם נוסעים, יורדים ודוחפים אותו בעליה. גם לאופניים, אין להשיג צמיגים ואבובים. האיש שלנו מר אלמליח, ראה צרפתי שהצמיד מחרוזת של " פקקי שעם " דחוסים בתוך חוט ברזל לגלגלי אופניו, כתחליף לצמיג ואבוב.

הרעיון מצא חן בעיני מר אלמליח, שזה מכבר תלה את אופניו, וגנז אתם את התקווה לרכב עליהם בעתיד הנראה לעין. הרעיון של חברו הצרפתי קסם לו, והוא ניגש לעבודה במשנה מרץ. האיש בא אצל אבי לבקש אותי לעזור לו, ושנינו התחלנו במלאכה ובין ההכנות עלה רעיון מבריק, הגענו למסקנה בעניין החומר, השעם לא יחזיק מעמד בשחיקה של הכביש. בהיותי " מומחה " לדבר, היו לי עצות כי גם אני הייתי רוכב אופניים, זה מסורבל מדי אמרתי לו. וגם אין לצפות שזה יחזיק מעמד זמן רב, וחוששני שתמצא את עצמך נושא את האופניים, במקום שהם יישאו אותך. 

האיש לא ציפה לביקורת נוקבת כזו מצדו של נער. " אדון אלמליח " הפנה אלי מבט חודר ושואל, ומה הרעיון שלך אישי הצעיר ? אכן יש לי רעיון, וחייכתי בשביעות רצון לעצמי. והוא בכובד ראש הראוי לציון, בבקשה בוא ונשמע ! פשוט מאוד אמרתי ובלהט של אדם היודע לקראת מה הוא הולך. אדון אלמליח רואה אני שיש לך הרבה אבובים של מכוניות קרועים. ומה לאבובים הקרועים ולרעיון שלנו " מיד תשמע עניתי בפסקנות.

מהאבובים נכין הרבה מטבעות של גומי נשחיל אותם לחוט פלדה חזק ונהדק אותם אחד אל אחד כמחרוזת לאופן במקום הצמיג. אדון אלמליח קנה את הרעיון, ואכן ההצלחה של הרעיון עלתה על כל הציפיות שלי ושלו ביחד. מעוד מאוד מהצלחת הרעיון, באתי לאבי בתרועות ניצחון והכרזתי חגיגית, חסל סדר יישור מסמרים ! מה יש בן ? מה הבשורה המשמחת שהבאת ? ובהתלהבות של נער מאושר הסברתי את חשיבות ההמצאה. אדוני אבי ז"ל שהתעייף ממקצועו הנוכחי נמאס לו לעשות יש מאין, בחן את הצעתי בזהירות, אני לא הרפיתי. במקום החלטתי לגשת לעבודה ומיד, כי לא היה לאף אחד מאתנו מה להפסיד. ותוך כמה ימים הכינונו כמה " מחרוזות " להוציא לשוק, תחילה פנינו למתקני אופניים, שבין היתר גם התפרנסו מהשכרת אופניים. אמנם הרכיבה לא כל כך רכה, אבל על כביש חלק, זה נסע יפה.

מכרנו לכמה מהם כמה זוגות לכל אחד, הניסוי הראשוני היה מוצלח מאוד. אך המחשבה שליוותה אותנו הייתה מה יקרה אם המחרוזת של הגלגל האחורי תקרע תוך כדי נסיעה ? את התשובה סיפק אדון אלמליח, הוא בעצמו יצא לדרך על אופניו עם צמיגים משונים המעוררים סקרנות בכל מקום.

 ואפילו לברו הצרפתי התפעל מהשינוי הכביר שנעשה באמצעותו, קבל אותו בהורדת כובע והוסיף, בראבו לראש היהודי ! אדון אלמליח מרוצה מעצמו והמחמאות שקיבל עלה על אופניו, לאחר ניסיון של כמה ימים תפס ביטחון והחליט ללחוץ על הדוושה, ובירידה תלולה נתן פורקן לאופניו לרוץ כאוות נפשם, והנה את אשר יגורנו בא, הצמיג האחורי נקרע כנראה מהתחממות יתר, ומצא את גבו של אדון אלמליח בחבטה אדירה לאורך עמוד השדרה מהמושב ועד העורף.

אדון אלמליח השליך את אופניו בצדי הדרך והתפתל בכאביו, חמד ערבי שעבר במקום נחלץ לעזרתו של מר אלמליח, אסף אתו את מטבעות הגומי שהתפזרו בכביש. העניין לא נעים גם לקבל חבטה בגב, וגם לרדת מאופנים ולרכב על חמור עם האופנים, כל זה ביחד ? לזה הוא לא היה מוכן ! ועם התקרבו לשוק, כברת דרך לפני חנותו של אדוני אבי ז"ל, ירד מהחמור שלא יראו אותו בהשפלתו, וכוון את " החמר " לחנותו של אבי. וכעבור זמן קצר הגיע אדון אלמליח מוכה וכמעט מושפל, השתתפנו בצערו על שנפל בחלקו להיות שפן ניסיון.

נרתמנו כולנו למצוא פתרון לבעיה והבטחנו לא שאנו כבר נתגבר על התקלה, ואכן בעזרתו של יהודי מומחה שהמליץ על חוט פלדה כפול מסוג מסוים. זה הביא לסיום התכנון המוצלח, שנעשה על גבו של אדון אלמליח.ההצלחה עלתה על כל מה שהדמיון שלנו יכול לקלוט. כל המשפחה התגייסה למבצע, כל מקום עבודה אפשרי צר היה מלהכיל את מספר העובדים שהיה יכול לספק. מגודל הדרישה שהייתה למוצר החדש. חומר גלם שנדרש לייצור היה מצוי בשפע, ולא היה כל קושי בהשגתו.

כל כמות שהספקנו לייצר נחטפה מחתחת ליד, כמעט בכל מחיר שנדרש ! זה יה הנס שבא בזמנו. בשבילנו ממש נתקיים הפסוק " מקים מעפר דל ". ככל שנמשכה המלחמה אנו התעשרנו יותר. כמוהן יותר לא עמדנו בתור לשום מצרך, הכל הגיע הביתה בכמויות ובשפע. אף אחד מאתנו לא התעניין כמה שזה עלה, העיקר שיש. אמי ז"ל הייתה חכמה, עזרה לנזקקים ודאגה לכל אחד ואחד בסביבה, שייהנה ככל שרק יכלה עד כמה שהדבר עלה בידה

הפחד מן הבלתי נודע של מאורעות המלחמה.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

השמועות שהגיעו מארצות הכיבוש של הנאצים יימח שמם, היו מדאיגות ביותר. והדאגה של מה יהיה, הצטיירה בעיני כל. צו השעה היה לאפשר לכל לחיות ולעבור את התקופה בשלום. כל הפטנטים האלה או רובם שהיו תחליף לשעת הצורך, נעלמו כמובן אחרי המלחמה, וממציאיהם לא תועדו בספרי ההיסטוריה המקומית, ומיותר לציין שגם בעליהם לא קיבלו פרסים, והם היו רבים – רבים מאוד. ולמען האמת ספק רב אם מישהו מהם חשב על כך, מפני שבראש ובראשונה כל אחד עשה מה שעשה כצורך חיוני למלחמת הקיום שלו. ואם מישהו אחר נהנה על ידו אז מה בכך ? כולם ראו את הדבר כמובן מאליו שותפות גורל הגלות, ושל תלאות התקופה חלות על כולם.

החיים בפנים המללאח היו מאוד תוססים כלל וכלל לא משעממים, וזה דמה מאוד למשפחה שחיה עם לבטיה וקשייה, שעליהם היא צריכה להתגבר לבד. חיים של שמחה ועצב מהולים יחד, ובתוך כל זה לא נעדר מקומו של ההומור.

לעתים כשאין פרוטה בכיס והבטן ריקה, לא מעדר מקומה של הבדיחה. קורה לעתים שהבעל חוזר הביתה ואין באמתחתו כלום, עובר הוא לחנות מכולת וברוב ייאושו פונה לבעל המכולת ומבקש קילו קמח בהקפה. בעל המכולת הרגיל בשכאלה שקל ורשם לכשירחיב. הלה מביא את הקמח לאשתו ובמבט שאומר את הכל, מוסר לידה את הקמח ומלמל לחם. האישה עושה את מלאכתה בזריזות, ביודעה שחמש פיות רעבים ותאבים לשים משהו בפיהם. לשה את הקמח עם כמות הגונה של שמרים, על מנת שזה יתפח מהר. והנה הלחם מוכן, עוד לא הספיק להתקרר, וכבר לחם אחת נחטפה כלא הייתה. האב לא יכל להסתכל בשוויון נפש לגורל הכיכר שנשארה לפליטה, והוא ואשתו שזה מזמן לא נהנו מאורחה הגונה, מסתכלים אחד לתוך עיניו של השני, איך לבלום את יכולת הבליעה של ילדיהם.

האב החליט לקחת יוזמה ולעשות משהו שגם לו ולזוגתו יישאר משהן לאכול. פתח ואמר : ילדים ! יש לי סיפור חדש לספר לכם, ילדי השכונה אהבו את הסיפורים שלו, הוא התחיל לספר, ילדים ! עד שאימא תכין לנו את הארוחה, שבו נא בשקט, סיפוריו רתקו מאת הילדים והתארכו מאוד, ואחר ששברו רעבונם בכיכר לחם ותה, לא עבר זמן עד שהתחילו להירדם אחד – אחד.  וכל פעם שנרדם אחד מהם, היה מסמן לאשתו באצבעות היד כמה נשארו עוד שלוש, עוד שניים, עוד אחד….והנה גם זה נרדם, עכשיו יקירה אפשר לשבת לאכול. סלט של זיתים ותפוזים וקצת שמן לטבול את הלחם, מה צריך עוד ? מחר ירחם ה'.

" היהודי "

בין הדמויות היוצאות דופן במללאח, היה איש בעל הכינוי " היהודי " תרתי משמע, מאיין בא לו הכינוי הזה ? האיש היה קנאי מאוד לכל דבר שיש בו חשש חילול ה' חס ושלום. האיש לקח לעצמו תפקיד להיות שומר המוסר של העיר, יהודי גוץ בעל מבנה גוף אתלטי ורחב, מעל לכתפיו המוצקות וצווארו הרחב, בלט ראש בעל מימדים אדירים. כאמור היה האיש קנאי כמו פנחס בשעתו, רק במקום החרב השתמש הוא בראשו. ומי שקיבל ממנו " ראסייה " כזאת, מובטח לו שלא במהרה יקום. כל עיסוקו של האיש היה מכירת דברי סדקית, מסרקות, עפרונות, סיכות ראש, וכדומה.

הסתובב ברחובות מכר לכל דיכפין. במחיר קבוע, כי לא איש כמוהו ישנה את המלה שלו חלילה. האיש הקפיד מאוד על זמני ארוחותיו תדיר בשעה היעודה, בין שתיים עשרה לאחת, היה מופיע לארוחת צהריים במסעדת פועלים, במחיר השווה לכל נפש. על טהרת בשר ריאות כרשה ( כאס ) וחלקי פנים, דגים מטוגנים בלבד. המסעדות במללאח היו כשרות ללא צורך של תעודת הכשר כלשהי, כי אין חושדים בכשרים. המסעדה לא הייתה אלא אוהל רחב ידיים, עם ספסלים ושולחנות, היהודי תופס לו מקום ועומד על המקח בגודלה של המנה.

בעל המסעדה מכיר את הלקוח שלו מתנהג אתו בהתאם, ולמזלו אין לו הרבה כאלה. ולא מרפה עד שהוא זוכה לכל התוספות האפשריות, לוקח את הלחם והצלחת, מסדר הכל בפינה שלו בדחילו ורחימו נוטל ידיו ומברך, מתיישב עם הפנים אל הקיר, ומתחיל במלאכת האכילה כשכל מרכולתו מונחת לידו. בזמן שהוא אוכל לא מדבר, לא קונה ולא מוכר, ובכלל אינו סובל מי שיפריע לו. כי כולו שקוע בצלחת שלידו.

יום אחד, מעשה שטן : שני פועלים נחפזים תרו להם מקום לשבת, צלחותיהם בידיהם נתקלו זה בזה, ותוכן צלחותיהם נשפך זה – על זה. כהרף עין הוחלפו ביניהם מילים ומהלומות, הכל הפרידו בין הניצים, והיהודי כאמור כשהוא אוכל דבר לא יזיז אותו ממקומו.  ואז אחד הניצים הפליט קללה שיש בה משום דברי נאצה, שלא ישמעו בין יהודים ! על זה היהודי שלנו לא יכל היה להבליג, ויקום בלאט, פנה אל המגדף ואמר לו : רשע למה אתה מגדף ? וכי מה זה עסקך ועניינך אתה , ענה המגדף ?

היהודי ראה שהגיעה לקדש שם שמים ברבים, נשקו החשוב ביותר של היהודי כצפוי – זה הראש שלו, אך לא לפני שימלמל משהו הנשמע כמו " לשם יחוד " וכו….כזה היה האיש, אצלו כל דבר צריך יחוד, וכשהוא מנחית את " הראסייה " – התוצאה היא אחת, יריבו נמצא מונח למרגלותיו. וכך זה קרה כאן, שרוע על הרצפה, ובעזרת כמה מהסועדים קם על רגליו ותבע את היהודי לדין. לא מעט צרות גרם בעל הראש הזה ! פעמים רבות כמעט ונכלא לתקופה ארוכה, אך למזלו הערכאות של הערבים היו קנאים מאוד לדתם. ועונשים חמורים היו צפויים לאלה שקללו וחרפו, וגם היהודי שלנו יכל תמיד למצוא הבנה אצל השלטונות המקומיים. שום מחרף ומגדף בסביבתו של היהודי לא יקרה שלא לבוא על עונשו מידו, בעיקר מראשו ! מאז בעלי הפה הגדול לא היה להם מקום ליד היהודי.

השבועה והתוצאה

בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.

אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.

מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.

פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.

איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום

שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.

ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.

המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.

כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.

על ילדים ועקרבים

הילדים עסוקים מאוד בלילות הקיץ החמים, זה זמן מה הם מתארגנים. על מנת שלא להפסיד את עונת הצייד…לזה היו מכינים כל הדרוש מבעוד מועד, קופסאות גפרורים ריקות כמה שיותר, ולפחות אחת מלאה. נר, פינצטה ואולר, זה למקרה של עזרה ראשונה חס ושלום.  חלוקת אזורי הצייד מתבצעת על ידי מנהיגי השכונה, אין צורך לריב יש מקום לכולם. לעקרבים חם, והם יוצאים ממאורותיהם, צועדים בסך בצדי הקירות. בהן " שחורים, ירוקים, וצהובים, בצמדים או ביחידים. עוקציהם מזדנבים אחריהם או מזדקרים , דרכים לכל זיע וניע, ונא לא להפריע. הם אינם מרשים דריסת רגל לא נעולה או יד מדשדשת באפילה, כי עקיצתם עקיצת עקרב. בוודאי אתם חושבים : זה היה תחביב מסוכן אך לגבי הילדים זה היה סתם שובבות קיץ להעביר את הזמן. בשביל הרבה ילדים כמוני, זו הייתה ממש מלחמת מצווה של קריאת נקם. כמו הזעם של יתוש המזמזם לך באוזן במנגינה איומה, אחרי שרווה מדמך בדממה, וכל ישותך אומרת נקמה !. למרבה הפלא יתושים לא היו במראכש, מקומם תפשו פשפשים. אבל עקרבים יש ויש ! וגם נחשים לא חסר. אם לא תחפש את קרבתם אתה לא תידרש כל כך להיזהר, עקיצות עקרבים היו מכת הקיץ, אך תודה לא-ל לא היו מתים ממנה.

הילדים הולכים בזוגות, אחד מחזיק את הלפיד ומאיר לחברו ההולך לפניו. סורקים בחורים ובסדקים לאור הלפיד, שאינו רצועה מצמיג של אופניים. הולכים בריכוז של ביעור חמץ, כאן מותר לדבר ולתת עצות אחד לשני. למזלם העקרבים לא רואים ולא שומעים, הילדים סורקים בעיניים לאורך הקירות, העקרב דוהר בריצה. רפאל מסנן מבין שפתיו בסלנג ילדותי את מי את הולכת לעקוץ ? שאבא שלך ימות….עוצר את הריצה של העקרב על ידי מקל קטן הנמצא ביד שמאל, ולוחץ על בטנו.  העקרב מכה בעוקצו על המקל, אך הפעם זה היה נשק חסר תועלת. בזהירות ומיומנות הילד תופש את העקרב ומוריד לו את העוקץ, ברוב המקרים בציפורניו, ודוחף את העקרב אל תוך קופסת הגפרורים, השלל נמדד בסופו של הציד. חלקו מגיע למבוגרים למעשה קונדס, כשמישהו צריך להדליק סיגריה מניחים קופסת גפרורים לידו, או מחליפים לו את שלו. במקום הגפרור, שולף את העקרב ! כמובן ללא העוקץ. הילדים מציעים אותם גם כעגילים לבחורות, ולפעמים היו כאלה שהשתמשו בהם לשימוש כתרופה לכל מיני מרעין בישין. לפעמים קורה ויש תאונות עבודה, רפאל היה אלוף בלתי מוכתר שהספיק ליטול עוקצן של מאות עקרבים. לילה אחד חם, רפאל חשב שהנה מצא משהו מיוחד, אוא-ה עקרב כזה מזמן לא תפס. רפאל שמח על המציאה, הזדרז ולחץ במקל על בטנו של העקרב, ובדחילו יישר את זנב העוקץ לתפיסה להסרתו.

תפש וניגש למלאכה, העוקץ כבר יה כמעט בידו. ו….אז העוקץ של הנקבה הגיח מאי שם, ותקע לו היישר לאצבעו הסובלת מכאבי תופת. אכן זו הייתה נקמת הנקבה שגרמה לתאונת עבודה. הנעקץ זכה לטיפול מסור מיד חבריו למקצוע, הוציאו לו את העוקץ, שרטו, מצצו, וחבשו לו כדין, והכל בא על מקומו בשלום אפילו לא צריך להודיע להורים. אסתר ישנה עם הוריה בחצר שנת ישרים תמימה. ולפתע באמצע הליל התעוררה בצווחה איומה, שקרעה את הדממה, בחצר הייתה מהומה.

אסתר רוקעת ברגליה, מכאבי תופת של עקיצה. העקרב משלשל מבגדיה בבריחה שלאחר מעשה, לא לפני שהשאיר את עוקצו בין דדיה במרכז החזה. מישהו עשה לה שם עבודה של חובבן, נטל את העוקץ, ועשה כמה " איקסים " במקום העקיצה, בתער גלבים, מצץ את הדם וירק כמה וכמה פעמים וזהו. ואכן ברוב המקרים, היה זה הטיפול המקובל. מאז עברו הרבה שנים אך " האיקסים " על חזיה של אסתר אינם נעלמים.

חזרתי למללאח 45 שנה אחר יציאתי ממנו, ורגלי מדשדשות ברפש. רצפת הסמטאות כמעט אינה נראית לעין, נערים ומבוגרים מקומיים ממטירים עלי שאלות ללא הרף, בעוד אני ממשיך לנסות לשקוע בנבכי הזמן ולדלות ממנו מקצת מדמויות העבר של כל בית ובית כפי שהכרתים, אולם הם, מסרבים לחזור ולו במשהו לתת המודע שלי. אין המשל דומה לנמשל, ואין ההווה דומה לעבר. והלובן מאז דהה ונעלם זה מכבר, והחימר אינו יכול לספר דבר, רק מאפיל על העבר !.

הסיד פינה את מקומו לצבע העיר התקני של החימר, ולמי שאינו יודע, למראכש קוראים במקור " אלמדינה אלחאמרה " – העיר האדומה – ונראה שהולם אותה : יש ימים וצבעה מתמזג עם גוון השקיעה היום יומי, מראה מרהיב המתחלף כמעט מידי ערב, במרחב הפתוח והכל נראה אדמדם. בחורף לדעת הפלחים שקיעה אדומה לפנות ערב אינה מבשרת על גשם קרוב, הפך מהזריחה האדומה בבוקר המבשרת על בוא הגשם הקרוב. לדעה זו נתנו חיזוק באמירה הנפוצה בין החלקאים יודעי דבר – אילא חממרת פצבאח, סממר סבאטק ורטאח, וילא חממרת פלעשי, סממר סבאטק ומשי  – רוצה לומר – אם בערב השקיעה אדומה, נעל ולך, ואל תחשוש מאומה, ואם בבוקר – הזריחה שחומה , שב ואל תעבור את החומה. זו הייתה התחזית.

" שדג'ועה ודהריה ".

הקירות כאן מסרבים לקבל את הגוון ודוחים אותו מעליהם, הבתים נעולים על בריחים, רחובות של עיר רפאים באמצע היום. אווירה של קדרות ומועקה, המחזירה אותך אל המציאות המוכרת לך מהבית מימי המילואים " בשדזועה ודהריה ". הנה קיבלתי הסבר מוחשי, לאמירה הידועה " חן מקום על יושביו ", ולא ראיתי כל טעם להמשיך לחפש כאן את העבר שנמחק. ברחבה המרכזית שהייתה פעם המרכז המסחרי של המללאח, היה שוק שיכולת להשיג בו הכל. כיום אין דבר שימשוך את העין, המלווים שלי בכוח, ממאנים להשאיר אותי לנפשי. והחשש להכניס יד לכיס, רק יעלה כסף וירבה את המהומה. התעלמתי מהם והמשכתי לצעוד לדרך המובילה לבית העלמין. רוב החנויות נעולות, ספק אם יש מתעניין בהן. אלה הפתוחים, מיעוטם הציגו כל מיני גרוטאות למכירה. קונים לא ראיתי, כמקור פרנסה בולט כאן בחנויות של הספרים בעבר, הדיירים החדשים מפרקים גרוטאות שאספו מאשפתות של בתי העשירים, רדיו ישן או טלביזיה ישנה להוציא מהם כל מה ששווה כסף כלשהו, חוטי נחושת אלומיניום בדיל ברזל וכו…..מדהים עדיין לראות בני אדם נוברים במצבורי האשפה העירונית למצוא שם משהו בעל ערך מזערי, להביאו לכאן למכירה לקבל עבורו כמה פרוטות.

העוני זועק לשמים ! חנויות הקצבים במללאח, פותחים אולי פעמים בשבוע חצאי עופות ורבעים מוצעים למכירה תלויים על ווים לעיני כל, הקונים כאן אינם יכולים להרשות לעצמם עוף שלם, מעט חנויות הפתוחות מחוסר קונים. בעליהם מעבירים את הזמן במשחקי דמקה. בקרן הרחוב ערבי מוכר סרדינים מנוקים ושטופים, כדי שטריותם לא תפוג. וכידוע מראכש רחוקה מהים. האיש סירב לאפשר לי לצלם אותו, עד שקיבל כסף כמחיר קילו סרדינים. תיירים ומלוויהם כמעט ואינם מתעכבים כאן. אתרים אטרקטיביים לתיירים לא חסרים במראכש. אבל מי שמעוניין דווקא לבקר במללאח ובסמטאות שלו, יצטרך להתמודד עם סקרנותם של הנערים ובקשותיהם בשעות שהם נמצאים ברחובות.

המללאח אז והיום.

בעצם החלק המסחרי במללאח של היום, הצטמצם לשני רחובות ראשיים בלבד. מהכניסה למללאח : חנויות היהודים בעבר, מדפיהן עמוסים לעייפה מהרצפה עד התקרה בכל סוגי סדים מהזולים ביותר. בעליהם מוכרים שם פרטי לבוש מסורתיים מתוצרת מקומית, ורוב הסחורה בעלת טיב מפוקפק וזול. חיקוי גרוע לעבודות אמנות מרוקאיות אמיתיות, עשבי תיבול, רפואה, בשמים ותבלינים. פתחי החנויות צרים מהכיל את כל סלי הענק המכילים את הכמויות שדוחסים לתוכם, ונושקים לסלים של השכן וכן הלאה : הכל כאן דחוס מאוד. אווירה של שוק מזרחי טיפוסי, כל ההמולה הזו מסתיימת ליד החנויות של החייטים היהודים שהיו כאן בעבר. גם הסיור של התיירים במללאח מסתיים כאן באחד מבתי המסחר הגדולים והרבים של היהודים : בבית של " שעיה ויזמן ", יהודי עשיר בעל נכסים במראקש. בבית הזה מסיים מדריך התיירים את סיפור המללאח, נשים מרוקאיות נדבקים לתיירים ומציעים למכירה תכשיטי כסף ומתכת זולים. המקח ההתחלתי רצוי שיהיה פחות ממחצית המחיר המוצע, וגם אם כן – במהרה תגלה ששילמת יותר !.

המדריך מסיים בסיפור נוסטלגי על תקוות המלך מולאי מוחמד החמישי בשנות השבעים, כאשר פנה לנשיא הקהילה המנוח הנרי קדוש ז"ל, לעשות למען להחזיר למרוקו שש מאות אלף יהודים על מנת לחזק את כלכלתה של המדינה.

ביתו של ישועה ויזמן ענק, ומכיל הרבה חנויות ומחסנים בשתי קומות. חצי מהקומה העליונה היה בית מגורים של בעל הבית, פעם הייתה כאן אווירה שונה מזו של היום. בבתים הענקיים האלה משלו בכיפה, סוחרים יהודים בעלי שם, שהיה להם יד ורגל בעיצוב כלכלתה של הארץ. שמם יצא למרחקים כבעלי קשרי מסחר הדוקים עם עמיתיהם במרוקו ואירופה ועוד. וכל בית נשא את שם בעליו ומייסדו הראשון, כגון : בית " סנובאל ", זעפרני, נחמיאס, בית " בן בכאס " קורקוס ועוד.

הנוסע היהודי שמואל רומאנילי, כתב על עלייתם ונפילתם בסוף המאה ה-19. " אל תהיה פוסח להאמין אחרי שמעך כי היהודים רצוצים ועשוקים כי קרוב למלכות היה. האנשים האלה : אם גוי, אם יהודי, הם רק כלי ביד המלך. כל עת אשר ישרת בם, הרי ככלי יקר אשר לא תיגע בו יד ! פן יבולע – פן יסתיר המלך רגע מהם, והם כגללים לנצח יאבדו, ורואיהם " יאמרו איים ". רצה לומר כשאתה רואה את נפילתם של אלה שהיו קרובים למלכות, ולמה זה קרה להם ? אל תשאל, כי בסך הכל הם כלי שרת ביד המלך כל זמן שהם נחוצים לו, ואם יקרה שהמלך יפנה להם עורף, הם ורכושם יחלפו יעברו מהעולם, ורואיהם ישאלו אפוא הם.

תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.

פתח דבר

פועלם ועמלם של רבים מחכמי מראכש יישאר תעלומה, הרבה עמל ויגע נדרש להגיע למעט מהמעט שניתן עדיין להציל, ועדיין יהיה רב הנסתר על הגלוי. חכמי מראכש כמו חכמי ישראל במדינות מוסלמיות וביתר ארצות הפזורה היהודית, היו החלוץ ההולך לפני המחנה, אשר שימש כתריס בפני הפורענות לאורך הגולה. עולמם לא הצטמצם לארבע אמות של הלכה בלבד, הם היו מעורים בכל ענייני הקהילה כקטון כגדול. צאן מרעיתם השליך עליהם את יהבם, ואחריהם הם הלכו באש ובמים פשוטו כמשמעו. רבים מהם עלו על למוקד, נטבחו והוטבעו המצולות. הגיעו לידינו מעט מהווי חייהם ומאבקם המתמיד בגולה, לחיות ולמות כיהודים.

"על פי התורה אשר יורוך" – דברים, יז פסוק יא.

משפחות החכמים המיוחסות במרוקו הצטיינו בהעברת הרבנות מאב לבן בשררה ובירושה, שררת משרתי הקודש התקבלה במובנה הרחב ביותר, היא כללה מורה הוראה, חזנים, מוהלים, שוחטים, ראשי ישיבות. תופעה זו מצויה גם בהנהגה החילונית כמו נגידים ופרנסי קהילה.

בתוך הפסיפס הגדול הזה של העולם היהודי בכלל ובמרוקו בפרט, לא נפקד מקומה של העיר מראקש, ושמה נישא בגאון כעיר תורה ויראה, תלמוד והלכה דרוש והגות, שירה וחכמת הקבלה. גם למראקש הגיעו מגורשי ספרד, צאצאיהם של אנשי שם מתקופת תור הזהב. בהם שמות משפחה מהמפורסמות כמו : בנבנישתי, דלויה, קורקוס, נחמיאס, אבן חיים, שושנה, פינטו, אבן עטר, אבן דנאן, ועוד….אשר באו וחברו לחבריהם התושבים ישבו במקום מקדמת דינא, כמו : בן יששכר, בן תאבו, בן עילי, בר ישמעאל, בן ג'יאן, בן גליל ועוד, זכר כולם לברכה.

היה בי הרבה מן ההעזה להעלות על הנייר מעט מקורות ופועלם, טרם יהיה מאוחר. מראש, חשבתי לכתוב כמה חוויות נעורי לילדי שנולדו בארץ, בבחינה דע מאין באת. אולם מעשה שהיה, הסית אותי לכיוונים רחבים יותר, וכמאמר חז"ל "לא לאדם דרכו".

במפגש אקראי בניו יורק, שהיה לי עם אחד מיוצאי העיר מראקש החי שם, הוא ביקש ממני לטפל בהעלאת עצמות סבו רבי משה הרוש ז"ל. מפגש זה היה ביום שמחת תורה, עם איש שלא הכרתי קודם, הותיר בי רושם עז והחזיר אותי לזיכרונות הילדות בעיר מראקש. כי את רבי משה הרוש הכרתי, היה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש רב פעלים. זכרתי אותו עומד בפתח בית הכנסת, בוקר וערב ממול לבית שלנו, ומדרבן צעירים לבוא להתפלל. ובסיום התפילה שם ידו הטהור על ראשי הצעירים, לברכם באהבה. האיש אותו פגשתי לא הפסיק להאיץ בי לקיים את בקשתו, וכל מה שיכולתי לומר לו, אשתדל ואנסה לעשות זאת בשמחה. זכותו של רבי משה עמדה לי להוציא הדבר לפועל, וכעבור שנה, זכו עצמותיו להיטמן ברגבי אדמת הקודש בהר המנוחות בירושלים. מעשה זה הוביל אותי בחזרה לעיר בה נולדתי, אחר היעדרות שלמעלה מארבעים שנה !.

הביקור שלי בבית העלמים במראקש, היה מזעזע ומכאיב מהעזובה השוררת במקום, חורים עמוקים נפערו בקברים עתיקים, "אבני זיכרון" שהיו מעל למצבות מתגלגלים בין הקברים. המצלמה והטייפ שהיו אתי נכנסו לפעולה, והתמסרתי לעבודת ההנצחה בין הקברים. לא חשתי רעב ולא צמא רק רצון להספיק עוד ועוד. את היבול טענתי בחזרה לארץ, והתחלתי לשחזר את הדברים ולהעלותם על הכתב. כמובן תוך כדי השחזור ולימוד החומר התעוררו שאלות, אשר לשם בירורן נסחפתי למאמץ האדיר של שלושת המסעות שערכתי, לחזור ולבדוק הדברים שוב ושוב במשך שלוש שנים. כל שנה חזרתי לבלות את חופשת הקיץ במראקש הלוהטת, לשוב ולהתעדכן כמה שיותר. למרות הכל עדיין רב הנסתר, המלאכה רק החלה, ומי יתן ויבואו עוד אחרים שישלימו אותה.

חילול הקברים ומחיקתם, ושינויים קוסמטיים בשביל התיירים.

מה שקורה היום בבית העלמין במראקש, ניתן להגדיר כקטסטרופה הנובעת מהזנחה של שנים. מבקרים מבני העיר מתקשים למצוא קברי יקיריהם, בגלל הרס הקברים מצד דיירי המללאח המוסלמים, ועקירת אמצעי זיהוי סיטוני מעל המצבות.בשנים האחרונות עקב חידוש היתרי כניסה ליהודי מרוקו שעלו לארץ רבה הביקורת מצד המבקרים כלפי וועד הקהילה במראקש, על ההזנחה בבית הקברות בגובלת בפשע מצד ראשי הקהילה, בין הזועקים מרה לפני מר הנרי קדוש ז"ל ראש הקהילה בשנת תשמ"ז היה רבי משה עמאר נר"ו, בביקור שערך בראש משלחת מטעם משרד הדתות ואורות המערב, ולא נח ולא שקט עד שקיבל הבטחה מפורשת שבית העלצין יטופל. דחף זה גרם להתעוררות של עשייה מבוהלת, בשיקום בית העלמין ובשיפוצו. אך ועד הקהילה מסר העבודה לאנשים שהבורות שלהם בעניין, גובלת בשערורייה. בעבודתם הם גרמו לחיסול קברים עתיקים ומחיקתם מעל פני הקרקע, ובערמות אשפת השיפוץ, זרוקים חתיכות שיש ששימשו ציון לקברים שנמחקו, או מתגלגלים בין הקברים. והם לפי שעה מהוות גלעד לאנשים וחכמים, שחיו ופעלו בעיר במרוצת הדורות "כאן נח נפשיה …החכם השלם והכולל, האיש היקר, הגמו"ן, העלוב שנהרג על קידוש ה', ועוד! ערמה ענקית של לבני חימר שנלקחה מקברים שהיו ואינם עוד, אספו אותה לחלק נידח בבית העלמין, והיא משמשת מאגר בלתי נדלה של חומר בניה, לבדק בית לדיירים החדשים – המוסלמים – של המללאח. בשעות אחר הצהרים מגיעות עגלות רתומות לחמורים, ואלו מעמיסים באין מפריע את הנחוץ להם. מי יודע כמה לוחות ציון כאלה שציינתי לעיל מצאו דרכם למטרות שאיני מסוגל להעלות על הנייר !.

זהו תיאור מתומצת ביותר ממה שראו עיני, הלב דואב וכואב למראה של מציאות נוראה זו. חיפשתי את האחראים לשערורייה ולצערי לא מצאתי. יהודי בן העיר מראקש הגר כיום בקנדה, השאיר עשרת אלפים דולר תרומה לקופת הקהילה למטרה זו. אולם הם הוציאו את הכסף לשיפוץ בית הכנסת היחידי שנמצא כיום במללאח, שאפילו בשבת לא מצליחים לקיים שם מניין. הנזק שבעשייה שלהם רב מהתועלת, אפוה שהם נגעו, גרמו השחתה בלי כוונת זדון. די לראות בצילומים ישנים של אתרי קבורה עתיקים של צדיקים ואנשי מעשה, שהיו קיימים לפני ששיפצו אותם, ולראות מה עוללו לקברים.  על קברו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות, הייתה שם מצבה מרשימה בצביונה המיוחד, היא עמדה במקומה עשרות ואולי מאות בשנים, על גבה היה לוח שיש מרשים המתאר את גדולתו של הצדיק. המשפצים עקרו הכל !במקומה, שמו שיש לבן חלק של מטבח, ותלו שלט פח על הקיר המציין שמו של הצדיק.

קברו של רבי חנניה הכהן זצ"ל, בעבר היה בתוך חדר גדול שעשרות רבות של בני אדם היו מצטופפים בתוכו. בעבר שימש מקום סגולה ותקווה לאלפי חולים שהרופאים התייאשו מהם, הם באו והתיישבו שם בתפילה ובבכייה בזכות הצדיק, ורבים נושעו.

זה היה כותל הדמעות הראשון של הרב המלומד בנסים, לבאים לבקש מזור למחלתם, הכניסה לחדר הייתה ללא מדרגה. כיום עולים עם חמש מדרגות..איך עשו ולמה ? כל המצבות שמשפצים כיום, השיפוץ נעשה על ידי עובדים מקומיים בהפסקות זמן, וללא הקפדה על אופי המצבה והציון שהיה עליה.

בהרבה מקרים כיסו את לוח הציון בטיח, כי לא היה מי שיפקח ! בעיקר שהמראה החיצוני יעשה רושם. להציב יד ושם לאותם קדושים הטמונים בבית העולמים, אמרתי להנציח את שמותם בכתובים.

להלן שמות החכמים שאותם דליתי מבין המצבות שנותרו לפליטה. השמות ערוכים לפי סדר האלף בית, בצורה כרונולוגית.

רבי יעקב אבטאן הראשון. 1075

מחכמי מראקש : נוסח המצבה : כמוה"ר החכם החשוב והכולל חסידא קדישא ופרישה. המקובל האלקי הרב הגאון רבי יעקב אבטאן. נתבש"מ ערב ראש חודש אייר תרל"ג – 1873. בנו של המקובל והסחדי החכם החשוב כמוה"ר מרדכי אבטאן זצ"ל.

רבי יעקב היה מורה צדק במראקש. במאה השישית, חי ברחוב הנושא את שמו " רחוב רבי יעקב אבטאן. שם היה מקו מגוריו, בית כנסת ובית המדרש שלו.

בפטירתו הספידו אותו הרב הדאון רבי מרדכי צרפתי, והרב הגאון ברוך פינטו המפורסם בחכמתו, העיד : שראה שני מעיינים גדולים במערב והם " אחד מו"ה יעקב אבטאן במראקש, ואחר מו"ה שאול דנאן  בפאס.

מסופר עליו, שלא היה עולה על המטה לישון כל ימי השבוע, אלא היה מנמנם בישיבה תוך כדי לימוד, ורק בליל שבת היה ישן במיטתו (מלכי רבנן דך ע' טור ג' . רבי יוסף בנן נאיים ז"ל, כותב שהיה תלמידו של הרב הגאון משה רוזיליו, מחבר הספר " קול מבשר.

ויתכן שהיה בבחינת תלמיד חבר, כי שניהם חיו באותו דור, ושינהם חתומים בפסק דין בשנת תרי"ט, שנת הרא"ת. מיום לידתו של רבי משה רוזיליו עד ליום פטירתו של כבוד הרב רבי יעקב אבטאן חלפו 79 שנים ויש לשער שכמעט שניהם היו באותו גיל, עוד יש לציין שרבי משה ז"ל הוא יוצאי חלצי אבותיו הגדולים רבי שלמה ורבי יצחק רוזיליו זצ"ל ואולי הוא יוצא מבית המדרש של כהר"א סמאנא וצ"ע.

בשנת תשנ"ה יצאו כמה חידושיו לאור " ספר בשם חידושי רבי יעקב אבטאן. ועדיין יש לו בכתובים איזה דרושים וחידושים, העתק מהם בידי רבי משה עמאר נ"י.

 רבי יעקב אבטאן השני 1075

מחכמי מראקש : נוסח המצבה : מצבת קבורת החכם החשוב כבוד הרב יעקב אבטאן ח' בחשוון שנת ת"ר – 1910

והוא היה בנו של הב הגאון רבי יצחק אבטאן שכיהן כנגיד ונלב"ע בשנת התרצ"ט – 1939. והא נזכר במצבת כבוד הרב נסים אבטאן ז"ל, שהעידו עליו שהוא ממשפחת הנגיד כמוה"ר יצחק אבטאן.

ידועים לרבי יעקב עוד בנים נוספים והם " מורינו הרב חיים הנ"ל נזכר במלכי רבנן וכבוד הרב יוסף הנזכר בגנזך מראקש, במכירת נכסים בשנת תרפ"ה – 1925, בחוברת אחרת של גנזך מראקש, שמנה 1927 / 9 יש רישום מכירת נכס שמכר כבוד הרב מאיר אבטאן בן כבוד הרב יעקב אבטאן.

רבי שלמה אבטאן 2062

חכם מחכמי ורבני מרוקו מעיר מראקש

נוסח המצבה : קראנה למקוננות ותבואנה, וכל העם יישא נהי וקינה. זאת קבורת הרב הצדיק שלמה אבטאן. צדיק כתמר יפרח. קיים את התורה בגופו ובממונו. למד ולימד וכל העם באים לשמוע תורתו. דורש טוב לעמו שיר השירים אשר לשמה, תורת אמת הייתה בפיהו. ממשפחת רוזנים ומלכים לרבנן, נצר לנשר הגדול כמהו"ר יעקב אבטאן. עלתה נשמתו למרומים ביר המעלות : ד' בשבת אייר שנת תרצ"ו

רבי ידידיהה אבטאן

נוסח המצבה " כהר"ה ידידיה אבטאן. בר אבהן ובר אוריין, שייף עייל שייף נפיק / טיהותא לנפשיה לא מחזיק / שוחט ובודק. זה שמו הטוב ידידיה אבטאן ויגוע וימות ידידיה א' לחודש אב רחמן, תרצ"ג לפ"ק – 1923.

רבי דוד אבטאן

חי במאה העשרים יש ממנו כמה שירים שהתפרסמו בספר שירי דודים השלם לרבי מאי עטייא נ"י. אחד מהם " פדה בניה מיד אויביה " עמוד 334

רבי יצחק אבטאן

נוסח המצבה ף החכם החשוב והכולל איש נסים, ממשפחת נגידים : כמה"ר כהר"י אבטאן הנודע זיע"א נלב"ע ו' בשבת י"ג חשון תשל"ג – 1973

רבי שלמה אביטבול הראשון

משושלת רבנים בעלת יחוס מפואר של דיינים, משוררים ומורה הוראה. על רבי שלמה הראשון, ידוע שישב על כס הרבנות במראקש בשנת תכ"ז – 1667. הוא נמנה על חסידי שבתי צבי, והשתתף בפולמוס בסיב זה. בראש המתנגדים היה רבע יעקב ששפורטאש זלה"ה בזעקתו המפורסמת כתב :

"אם אמרתי אשכחה שיחי, וידי כבדה על אנחתי המשברת כל גופי". שם הוא שאל ותמה על הנהירה הגדולה אחרי נביא השקר. "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", "מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם, אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה.

ובפרט אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון וקשטילה אשר היו לנס, ואליהם כל גוי בארץ ידרשו. והייתה מנוחתם כבוד, נאמנים בברית התורה שבכתב, וקיימים בברית התורה שבעל פה. ואלו הנלווים אליהם החליפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק, ולקחו להם חוקים אחרים אשר לא שערום אבותיכם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא סבלו עול הגלות, ולפשוט צווארם להרג אערקא דמסאנא, כאשר הם עשו, ומכל שכן שבעד דברי הבלים דחקו את הקץ, והסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי הוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד, וגברה יד ההמון לשום תלמיד חכם מדרס רגל להם, לא אלמן ישראל. מהם חכמים רבנים, מחזיקי תורת אלוהינו. האם מעיר מארויקוס – מראקש – עיר גדולה של חכמים וסופרים יחסרו מורי צדק ?

אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת, אפסה ונתרוקנה לחלוטין ? אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה, נעשתה מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם ? ואחרי שמנה את כל מרכזי התורה בקהילות השונות ברחבי מרוקו, " אלה ואלה, המתנגדים והנגררים.

קהילות אשכנז ופולין, אף על פי שנתקלו באבן הטועים, לא עשו מעשה, על פי מאמרו של המומר להוסיף או לגרוע. האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות, הסכימו לבטל קוץ אחד מהתורה שבעל פה ?

או כאן קהילת קודש המבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת, נמנו וגמרו להסכים על אותה הגזירה חס ושלום " ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב, אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

העיר מרקאש התאוששה חיש מהר מהלם השבתאות. כי פרט למחלוקת סביב קיום צום ט' באב שעליו סופר שם, " אלה אכלו – ואלה בכו ". לא ידוע לנו על מחלוקת נוספת. גם על היגררות זו, אחרי השבתאות שילמה הקהילה די והותר מנחת זרוע בשלטונות.

רבי יוסף אביטבול

לפי מלכי רבנו, היה מורה צדק במראקש, וחי בזמנם של הרבנים הנזכרים להלן, וחתום על פסק דין עם רבי מסעוד בן מוחא ורבי יוסף רפאל הרוש. בתחילת המאה השביעית, כיהן בבית דינו של הרב דוד צבאח הראשון זצ"ל, עם הרבנים, רבי אלעזר חזאן, רבי מסעוד בן מוחא ורבי שלום כהן, זכר כולם לברכה. הוא אביו של רבי שלמה הנזכר להלן. רבי שלמה אביטבול השני בן רבי יוסף, הרב יוסף בנאיים כתב : ראה שהוא חתום בשנת הית"א אור"ה – 1868. הוא היה משורר, חיבר שירים וקסידות על נושאים שונים, להלן פתיחה של אחד משיריו

אז נפשי תעלוז / בשובך אל מחוז / קריה עליזה

הייה לי לחומה עוז / למגדל למעוז / באלוקים מחסה עוז

כי חלקו והבלו לא יבזה / יפדה עם רזה מיד גוי נבזה / עם דל ורזה

המשך לשירו של רבי שלמה אביטבול

מלך רם ויחיד מושל בתחתיה / ועליה עד מתי יונתך בגלות זה כמה ?

נושא גולה וגאולה, חובר רשות לקדיש.

השיר "יפה ותמה תורה תמימה" הוא אחד מהשירים המפורסמים של הרב בו הוא מונה מעלותיה של התורה. בשיריו הארוכים הוא היה רגיל לחתום שמו באקרוסטיכון : סימן אני שלמה בן יוסף.

להלן השיר במלואו:
יפה ותמה / ר' שלמה אביטבול 

יָפָה וְתַמָּה תּוֹרָה תְּמִימָה הַנְּעִימָה 
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְּסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים 

(יָהּ יְדִידִי) אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ בּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי 
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים 
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים 
וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 
חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת 
מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים מִיֵּין סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים 

(יָהּ יְדִידִי) נִתְעַלְּסָה בְגִיל בַּאֲהָבִים 
בְּסוֹד נְקֻדּוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְּתָרִים עִם אוֹתִיּוֹת 
פְּתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת נֶעְלָמוֹת סוֹדָם בָּרָמוֹת 
אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים טוֹב מִזָּהָב וּפְנִינִים 
מַעְיָן גַּנִּים בְּשִׁבְעִים פָּנִים כֻּלָּם חוֹנִים 
הֵן אֲנִי עֶבֶד נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְּלֵב שָׁלֵם 

(יָהּ יְדִידִי) יוֹרוּ מִשְׁפָּטַיִךְ הָאֵיתָנִים 
תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי גְּאוֹנֵי וּסְבוֹרָאֵי 
וְרַבָּנָן בַּתְרָאֵי לְחַיֵּי מִדְּבַשׁ יָאֶה 
גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וַהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת 
כֻּלָּם מִפִּי גְּבוּרָה זִקּוּקַיִן דְּנוּרָא 
בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים וְקוֹל מִשָּׁמַיִם 

(יָהּ יְדִידִי) שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ בָּךְ נֶעֱלָמִים 
אֲשֶׁר בָּם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים בְּצֵרוּפִים נִפְלָאִים 
וְהֵמָּה בַּכְּתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים 
מְאִירִים וּמַזְהִירִים בְּסוֹד יְשָׁרִים 
כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָּהֶם 
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי מִזִּיו צוּר עוֹלָמִים 

(יָהּ יְדִידִי) לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְּלַחְמִי 

בְּיַ"ג מִדּוֹת תִּדְרֹשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹמֶר כַּשּׁוּרָה 
הֶקֵּשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִּי גְּבוּרָה 
כְּלָלִים עִם פְּרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה 
מִשָּׁם יוֹצְאִים אַרְבַּע נְהָרוֹת כֻּלָּם אוֹרוֹת 
פְּשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 

(יָהּ יְדִידִי) מַה טוֹב דּוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָּה 
נֹפֶת צוּף דְּבַשׁ שְׂפָתַיִךְ גַּן נָעוּל דְּלָתַיִךְ 
רֵיחַ טוֹב בְּגָדַיִךְ דּוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ 
חַמָּה וּלְבָנָה כֻּלָּם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ 
כִּי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינֵךְ עֹשֶׁר בִּשְׂמֹאלֵךְ 
בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 

כמה משיריו נכללו בספר " שיר ידידות ". לפי דברי הרב חיים רפאל שושנה, השיר " אורי וישעי " שיר הודיה שחיבר בערוב ימיו. בסביבות שנת התע"ר – 1912. שבט ברברים בשם " מא-לעין ".

תקופה זו עת צרה היא ליעקב, וכל הקהילה הייתה צפויה לביזה ולשלל. "יצאו עלי בני בליעל" כתב המשורר, כאשר קרה במרוקו לא פעם בן גברא לגברא. ורק עם כניסת הצרפתים לעיר, גורשו הברברים והסדר הושב על כנו. המעשה נזכר בפי הזקנים בשם "לעאם די מא לעין", כלומר : שנת "מא לעין – מי המעיין". זה היה כינויו של המצביא המורד. זה שמו של המצביא המורד שעמד בראש המורדים שפלשו למראקש מרדו במלכם מולאי אלהיבא. שנת 1912 נזכרת כשנת מהומות ופרעות שעברו ביעף על כפרים רבים במחוז המזרחי של מראקש. על ידי צבא אספסוף שבא ממורדות הרי האטלס הסמוכים. מטרתו הייתה לנצל את אי השקט ששרר בעקבות אחיזתם של הצרפתים, טרם שביססו את אחיזתם באזור. 

רבי אברהם אביטבול

נוסח המצבה : כהר"ר אברהם אביטבול הדיין המצוין סבא דמשפטים בר כבוד הרב שלמה המשורר הנ"ל. רבי אברהם כיהן כראש ישיבה, היה דרשן בחסד נעים הליכות ודעתו מעורבת עם הבריות.

הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש

אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ

טהור במדות / רב המעלות

אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר / לכל גבר

לדכא – הו משענתו / תפקידו רק להיטיב

זה עמלו וטיפולו / בבת צחוק וסבר פנים גירש את מרתו

אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו

קנה מקום חשוב בלב כל לפניו יפלו

שמו בפיהם לתהילה – ולברכה זכירתו.

וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941. בן לאו"ץ החכם השלם והכולל, המשורר הערב והנעים, כמוה"ר שלמה אביטבול זצ"ל. סמל לענווה ויראה, שמו הולך לפניו לתהילה ולברכה, זכותו תעמוד לנו אמן.

רבי אבהרם אביטבול ז"ל נצר משושלת ארוכה של חכמים, דיינים, משוררים, ונגידים. בזמן מחלתו לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת " שמע ישראל ".

הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק, קומו – ללוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדונינו מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול ! אבל כבד ירד על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינם לוקחים חלק בלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. על האדם הנערץ ביותר על כולם.

אבי העניים, וסנגורם של החלכאים והנכאים. אבי היתומים, ודוברם של האלמנות. כי לעתים תכופות את הפרוטות האחרונות שלו היה מוציא למענם. רבי אברהם " היה לאגדה בחייו, וסיפורים לעשרות התהלכו מסביבו. הביאנו כאן אחדים מסיפורי העם, המעידים על דרך אצילותו של הרב זצ"ל.

להלן מספר סיפורים שבפי העם המתארים נכונה את רבי אברהם אישיותו ואופיו :

ערבים זה לזה.

בתלמוד תרה היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר, האיש התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. רבי אברהם היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר ז"ל, והתעצב מאוד על פטירתו. אחרי הלוויה, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, להתפלל שם מחנה. ושם הרב נשא דרשת תוכחה לקהל, "מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב". פתח ואמר : הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו. הוא ועוד הרבה ממאוד עיניים בעיר הזאת, ומהמעט שעשינו למענם, אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים. מנהג היה במראקש בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימה את הציבור, לצורכי סעודת ההבאה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד, עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם ז"ל התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.

הרב הסתכל בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול ממרר בבכי, שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו אם בכלל ! ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בזה, מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו. הלא על כגון זה נאמר "וצדקה תציל ממוות" תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן. הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה, המצב הזה של רבי אלעזר ואחרים, הוא ראי שמשתקף הפרצוף שלנו. איך זה קרה שהעלמנו עין, למה אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד? במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם !. באותו מעמד ציווה למנות אפוטרופוס מהמכובדים לטיפול ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם ז"ל מתריס ומדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר. המחבר – את הסיפור שמעתי מפי יצחק אזולאי, חבר ועד הקהילה לשעבר.

הבקשה האחרונה.

מעשה ביהודיה שהתחתנה עם מושל העיר המוסלמי, וחיתה אתו עד יום מותה. בקהילה איש לא ידע, וספק אם היה אכפת לאיש אם תקבר בבית עלמין שלהם של המוסלמים. אלא שהדבר כאב לאחיה ובא בבקשה אל רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא,  לארגן לוויה וקבורה כמנהג ישראל.

בקשה זו העמידה את החברה קדישא בפני בעיה היכן לקבור אותה, מה גם שהמשפחה בעלת אמצעים ויש לה יד ורגל אצל השלטונות. לאחר התלבטות הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים, שם אין בוררים מקום כשלהו, לאל זורקים " מכוש " ואפוה שהוא נופל שם קוברים.

כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב האיש שאחותו תקבר בדרך בזיון, הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. הלך והעביר את הטיפול לבעלה, והלה התלונן אצל " הפחה אלגלאווי ", המחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם והלוויה מכובד. ואל עוד, אלא ראש חברה קדישא בכבודו נדרש בצו מלכותי להספיד אותה . רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא, לא ידע איך לעשות בפקודה של " הפחא ", והלך לטכס עצה עם רבי אברהם אביטבול. רבי אברהם ז"ל הרגיע את רבי שלום שהיה נסער. באומרו : מוטל עלינו צו של מלכות, לכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו. רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה : שמע בני, אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי.

ואני שואל אותך האם באמת בזה אתה רוצה ! ואם אכן עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם ? וגם לו יכולתי האם התיקון שאתה רוצה לעשות זה יעזור לעילוי נשמת אחותך האומללה ?

היהודי האח של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה מפי רבי אברהם. הלאה אמר שזו היא בקשתה האחרונה להיקבר כיהודיה, ולכן הוא מבקש מהרב למצוא פתח למילוי בקשתה. רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה ופסק : א. ראש החברה לא ידרוש על הנפטרת, כי הוא לא דרשן, ואני מוכן לדרוש עליה, אך מטבע הדרשה להבליט זכויותיה של הנפטרת.

האח שהשתכנע מדברי הרב,ביקש מהרב להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה אמר הרב, זה לא דבר שעושים ביום אחד, זה תהליך ונדון בו בימי האבל, אולם לדרשה של היום אני זקוק לזכויות שמומשו, ומה אני יכול לספר על המנוחה ?

מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה ?. האל שאל מה אני יכול לעשות בנידון ? הרב ענה לטווח ארוך אני לא אדבר כעת, הרב הוציא רשימה מכיסו, של כל עניי העיר ואמר : היום יום חמישי בגלל טיפולי בבעיה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי שבת, ואם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של הנפטרת. והנה גם אנו וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פראנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה. אחיה של הנפטרת התלהב מהרעיון, והוציא סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע.

והתחייב לבוא כל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמתה במשך כל השנה. הקול נשמע במללאח שרבי אברהם אביטבול עצמו ידרוש על הנפטרת השנויה במחלוקת, ומרבית הציבור רץ להשתתף בהלוויה, לשמוע מה ידרוש רבי אברהם על עלובה זו. בדרשתו פתח ואמר : נפלאים דרכי ה', מי היה מעלה על דעתו שנעמוד במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה של הנפטרת לבוא לקבר ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה ! כין אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כך גוזרים עליו מלמעלה. בידינו לעשות למתק את הדינין, ולגלגל זכויות על ידי זכאי. ובוודאי דינא דמלכותא דינא, ואם לא כך, מי היה אומר שלזכותה של הנפטרת ידובר היום, על הזכות שבאה על ידה. הרבה עניים בעירנו יערכו שולחן השבת, ועוד משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה לעשות רבות בנידון. הרב נשא דרשה על מעלת הצדקה והחובה על כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי. סיפור המעשה שמעתי מפי שנו של ראש חברה קדישא רפאל הלוי מרמלה – הערת המחבר.

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צב-צה

בית דין של מעלה.

רבי אברהם  כיהן כראש ישיבה, בתפקיד זה ראה ייעודו האמיתי.יחד עם זאת היה מעורה בתוך הקהל, להם הקדיש את דרשותיו בשבתות ובחגים, ובכל הזדמנות. קהל של מאות היה נוהר בשבתות לשמוע דרשותיו, בבתי הכנסת הגדולים של העיר. הציבור חש בנוח בקרבתו והעדיף לפנות אליו בשאלות. כי תשובותיו נאמרו במאור פנים ומתובלים בדברי הומור. בזמנו היו שני ראשי ישבות במראקש, סמוכות אחת לשנייה, תחת קורת גג אחד. ראש הישיבה השני, היה הרב הגאון רבי יעקב דהן ז"ל, איש עניו ונחבא אל הכלים, והעמיד תלמידים למאות.

לימים נפל דבר בינו ובין רבי אברהם אביטבול זצ"ל, כי הזמנים היו קשים מלחמת העולם השנייה בעיצומה, הכלכלה במשבר, הכול בקיצוב ומעט, שוק השחור גואה והפרוטה כלתה. בישיבות למדו גם בעלי משפחה צעירים שהיו זקוקים לתמיכה.

רבי אברהם עליו השלום, היה בעל גישה ישירה ובלתי אמצעית. והבריות היו מתחברים אליו בקלות, הוא האיר להם פנים ודאג לצרכיהם. כך היה מטפל בתלמידיו, לא היה קונה לעצמו דברים לשבת, לפני שידע שלאחרון תלמידיו יש לו כסף כדי לקנות מצרכים לשבת, או מסודר אצל בעל הבית הקבוע שלו.

לכל אחד מתלמידיו הבחורים היה לו בעל בית או תומכים מפרנסי העיר. לעת מצוקה רבי אברהם עצמו היה פונה לנדבן ושואל אותו קנית מצרכים לשבת? אם כן כמה מתלמידי עוד לא!. קרבתו הרבה לתלמידיו ודאגתו הגדולה לצורכיהם הביאה לנהירת תלמידים לישיבתו.

יש אומרים שדבר זה גרם למתח בין שני החכמים ז"ל, וזאת מבלי שאחד מהם יעורר את העניין אצל חברו. תלמידיהם היו מצווים על ידם, לפנות בשאלות במקרה הצורך לכל אחד מהם. לרבי אברהם זצ"ל הגיעו דברים לאוזניו, כי חברו תלה בו את הסיבה למיעוט התלמידים בבית מדרשו.

רבי אברהם ז"ל לקח מאוד את הדברים ללבו, יש שמועה שתבעו איש את רעהו לבית דין של מעלה ! שניהם נפטרו בשנת תש"א – 1941 – בהפרש זמן מועט, והיו שראו בזה מעין הזמנה של אחד לרעהו להתדיין בבית דין של מעלה.

בכך מראקש איבדה את שניים מראשי ישיבותיה, דבר שהותיר אחריו עננה כבדה שהטילה קדרות על עולם הישיבות בעיר זמן רב.

האב בא בחלום

ממעשה הצדקה של רבינו פעם יצא רבי אברהם, עם שני חתניו לעשות קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן רחוב, עם ראש מורכן שהתעלם מעוברים ושבים.

הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שהכיר אותו בשמו, שלום לך רבי פלוני, האם כבודו לא מרגיש בטוב ? היהודי קם ממקומו וענה, רבי ב״ה אני מרגיש די טוב. אם כן אולי משהו מעיק עליך שאל הרב? הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה, אתה יודע בני, כתוב דאגה בלב איש ישיחינה! והמשיך בהרחבת החובה בנושא.

האיש נכנע להפצרותיו של הרב, ואמר לו: זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד, כי טיפלתי בילדים ובאישה. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועכשיו לא רק שאין בידי להחזיר את מה שלקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה.

לפשוט יד איני יכול! ובאתי לפינה הזו לבקש רחמי ה'. לא עמדו רגשותיו של רבי אברהם אביטבול, כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט הוא לא היסס לרגע בפני האיש. שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת, ומסר אותו ליהודי הנמצא במצוקה, ובלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה, לקחת מידו את הכסף.

אל תדאג יהיה בסדר, לך לאשתך ולילדים שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש. חתניו שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב, מאחר שהם ידעו בבירור שגם לו לא נשאר כלום בכיסו.

הרב ציוה עליהם להמשיך יחד בדרך לכוון השוק. לפני הכניסה לשוק מחוץ למלאח, הייתה שורה של חנויות של כמה מעשירי העיר. חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו בניהם על דא ועל הא.

כמה מהם הבחינו ברב עובר לידם, קמו לכבודו החליפו עמו דברי נימוס, ואמרו לו ברוך הבא כבודו בא בזמן. כי זה עתה גמרנו להתחשבן והפרשנו סכום לעניים, אחד מהם היה מודאג מחלום שחלם סיפר אותו לרב והלה פתר לו לטובה, וזה הגדיל תרומתו.

הרב נפרד מהקבוצה בדברים מעודדים. למעשה תוך כמה דקות מאז שנתן הרב ליהודי במצוקה את מה שהיה לו, והנה מוצא את עצמו מכפיל בכמה את מה שהוא נתן. הרב המשיך עם חתניו לכוון השוק, בעוד שהם שמחים ומתפעלים מן הנס שקרה להם. כי הרי עכשיו יש לרב מספיק כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות ולא רק לשבת אחת.

אולם הרב לא כן חשב, הוא ראה בזה סיעתא דשמיא לעזור לעוד כמה עניים לעשות את השבת. נכנס לשוק קנה לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו בהתחלה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים תוך שהוא מראה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.

זכות אבות

אחד העיסוקים של היהודים במראקש, היו מתווכים ושמאים בעלי חניות. הם שירתו הלקוחות העשירים, שעסקו בנכסי דלא ניידי. אלו היו מוכרים כאנשים רציניים ונאמנים, שאפשר לסמוך עליהם בעסקים גדולים. לצידם היו שלושה יהודים שהתפרנסו ׳כמדריכי קניות.

הם התמחו בדרכי שיווק במקח וממכר, וכל הגינונים המתלווים לו בסחר הערבי. יהודים העושים את דרכם לשווקים הגדולים של ׳המדינה " לקניות גדולות. כמו שטיחים, נדוניה לכלה, בהמה למשא, או לשחיטה. היו נזקקים לשירותם של הקניינים הזוטרים, שידריכו אותם לבל יפלו בפח.

ואלו מוכנים לכתת את רגליהם עם הלקוח שלהם כל היום, תמורת כמה פרנקים. שלושה אלה היו זמינים בשער המלאח לכל דורש. אחד מהם היה צעיר בן טובים מצדיקי העיר. הם עבדו בהרמוניה ללא תחרות, אלא – איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

פעם בתקופת מיתון חריף, עבר שבוע שלם ואיש לא נזקק לשירותם והם הגיעו לסף הרעב. השנים מחבריו של ׳בן טובים " הזמינו את עצמם לסעודות מצווה, לספק את רעבונם. ׳ ובן טובים ׳ בבושתו להופיע שם, לא יכל להרשות לעצמו להופיע בסעודות הניתנים לעניים, והתקיים ארבעה ימים על לחם צר ומים בלבד!.

בליל יום החמישי רבי אברהם רואה בחלומו את אביו של הבן טובים עצוב ומודאג, הוא פונה לרבי אברהם ונותן בידו כסף, ואומר לו קח את העשרים פראנק ותן אותם ליוסף הבן שלי, כי זה ארבעה ימים לא בא אוכל ראוי לפיו!.

רבי אברהם לא פקפק בחלום, רק את העשרים פראנק עדיין לא ידע מאין יגיעו, הוא הפטיר ירחם ה׳. וכהרגלו קם לבית הכנסת, כשגמר להתפלל וכיוון צעדיו לצאת, ניגש אליו אחד המתפללים ומסר בידו צרור כסף ואמר לו זה שייך לקופה של הרב פלוני, שהוא אביו של ׳הבן טובים׳! הוא שאל את הרב האם כבודו רוצה לספור?

הרב הפתיע אותו ואמר אני יודע כמה יש שם, אבל בכל זאת תספור, ליתר דיוק תמצא שם עשרים פראנק! בעל הקופה אשר לא ידע על חלומו של רבי אברהם, עמד המום ולא שאל יותר! כי זה בדיוק היה הסכום! רבי אברהם עליו השלום נחפז לעשות את שליחותו, להביא את הכסף לבן הרעב, וכל אחד שפוגש ברחוב ביקש ממנו, שאם יראה את יוסף בן החכם פלוני, ימסור לו להגיע אלי בדחיפות.

כמעט כולם מלאו את בקשתו של הרב. אולם יוסף בשלו, הוא חשב שהרב רוצה להטיל עלי שליחות כלשהי, אבל כעת מצבי לא מאפשר זאת. כאשר עברו כמה שעות ויוסף לא מגיע, קם הרב ולקח לו אישית את הכסף. יוסף תהה ושאל לפשר הכסף, שהרי הוא לא נמנה עם הנזקקים בקהילה.

אמר לו רבי אברהם, שמע בני, הכסף הזה מאביך זצ״ל! יוסף פונה אל הרב בתמיהה ואיך אבא זצ״ל נתן לך את הכסף ? הרב סיפר לו את חלום וכוי, וכי הכסף הזה מיועד אך ורק לו, ואז נחה דעתו. יוסף נזכר בחבריו הרעבים, הלך ועשה ארוחת מלכים להחזיר לעצמו כל מה שהחסיר בימי הצום שנכפה עליו, והזמין לסעודה את שני חבריו לעבודה.

חבריו תהו מה יום מיומיים, מאיפה התעשרת ? אולי גם לנו יש חלק בזה ?. לא נותר לו אלא לספר להם את סיפור החלום של רבי אברהם זלה״ה. אכלו ושתו ולא נותר להם רק לקנא בחברם בעל זכות אבות ז״ל.

אחד משני החברים חמד לו לצון, פגש את רבי אברהם בדרך הלך ונשק את ידו, ושאל אותו כדרך אגב, אולי גם אביו השאיר לכבודו איזה עשרים פראנק בשבילו ?. הרב ענה לו בכובד ראש ואמר: לא- לא השאיר לי בשבילך כלום, אבל נראה לי שהוא מצפה ממך שאתה תעשה קצת יותר בשבילו!

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צח

רבי יהודה אביטבול

הידוע בכינוניו רבי "הדאן" יש בית כנסת על שמו הידועה בשם ״צלאת רבי הדאן״ היה אחד מהעשירים הגדולים של מראקש, ומראשי הקהילה. התפרסם כנדבן, חונן אביונים ועוזר דלים. אחד מהשערים הקטנים של המלאח נקרא על שמו, דרכו נכנס לבית הכנסת כשהיה בא מחוץ למלאח. ( ראה בתי, כנסת ) נוסח המצבה:

" האי שופרא דבלי בארעא, הגבר המעולה הנבון והחשוב יהודה אביטבול. אל מקום הקן הגזול, אשר ממנו נגזל ולתמיד. איך עזבתנו / ואת הדלת סגרת בעדינו / והשם נשאר בחלקנו. את מקומך עזבת / ובחרת את מקום שבתי ך/ ושם יצאו מלאכים לפניך. ואור הגנוז יהיה חלקך / ובצרור החיים יצרור את נפשך/ גברא רבא ויקירא. עמדת כל הזמן לימין אביון, נלב״ע אייר תשי״ג (1953).

רבי יעקב אביכזר הראשון

נוסח המצבה חתיכת שיש עליה כתוב: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר יעקב אביכזר נלב״ע י״ט אדר תרנ״ד (1894).

רבי ישועה אביכזר

 נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כהר״ר ישועה אביכזר נתבש״ט ג׳ בשבת שנת תפא״ר (1921).

רבי יעקב אביכזר השני

נוסח על המצבה: החכם הש׳ והכו׳ כה״ר יעקב אביכזר שנת התרצ״ה (1935).

רבי שלמה אביעזיז

נוסח המצבה: נטע נעמן צורבא דרבנן. ירא ה׳ מנעוריו מסוה הבושה לא סר מעל פניו. בן 76 היו ימי חיו. בקימת תיקון חצות וחברת הרשב״י זיע״א שנת הדעת״י 1894

רבי אברהם אביקציץ בן כהר׳׳ר מסעוד אביקציץ מחכמי מראקש. אשר חי במאה השישית מל״ר, יז טור ב.

רבי יחיא אביקציץ נוסח המצבה: הח׳ חש׳ והכולל כמוה״ר יחיא אביקציץ י״ח׳ כסלו שנת התר׳יא (1841).

רבי דוד אביקציץ נוסח המצבה: ציון להח׳ הש׳ והכולל כהר״ר דוד אביקציץ שנת תרכ״ו (1866).

רבי רפאל אביקציץ נוסח המצבה: חתיכת שיש קטנה בכתב חרוט: כהרי׳ר רפאל אביקציץ נפי׳ בשני תרצ״ט (1939).

רבי שמעון אביקציץ

נוסח המצבה קינה חרוטה על מצבתו:

 ״ביום חרון אף וחמה מעגליו נעו במר/ ועבר

לילי יחשיך והוסיפו לי – שבר /על שבר:

שומם מלא כלימה / חשוך להם שבר קראה להם נפשי העגומה

מבחר פנינים מאיר כל תעלומה־ החכם פרטי וכללי / מי יחיה את- עיני:

 עיני יורדה מים, ורוחי עגומה, על מות ראש קהלינו. מי ינוד לי:

 ואחשבה להחכים במה להינחם לא מצאתי / ובמותו קולות ״צווחות ערבו לי:

נוחם הסר מעיני באי עלמא, כי נפל פאר כלילי:

 אוי מי יחיה משנת תרדימה, ולראות כי נפלה שלהבת והשחיתה

 הדרת כלילי:

בקי בתלמוד יונה תמה, וכל איבר לא אניס ליה- ואומר אבוי לי:

ימיו נעזבו בחבלי עוני, הסתר חבל ייסורי גוף ונשמה, לכפר עוני:

קסם על שפתי מלך בצחוק- על נפשו העגומה , ולא קרא תגר לאמור

מה עלה בגורלי:

ציץ – הזהב / בלב נלהב / וטוהר גוף ונשמה / משכים ומעריב ועולה וקורא בתורה בדת חכלילי:

שבירת הלוחות יז׳ בניסן שנת צר״ת (1930) ציבור של מבחר קהלי:

מנחם ציון ינחם אבליו, ובעדן גן אלוקים יעמיד רגליו לחזות בנועם ה׳ עם ראש קהלי:

ראיתי עוד חכם אחד ממראקש, בשם רבי מימון אביקציץ נזכר בשטר מרישום גנזך מראקש חתום בשנת פדו׳ית (1730).

רבי אברהם אבירג׳ל נוסח המצבה: הזקן הכשר כהר׳׳ר אברהם אבירג׳ל שנת סת״ר (1900).

רבי יצחק אבירג׳ל נוסח המצבה : אוי כי אקונן במרה / פה גנוז אור התורה . כל ימיו מלמד משנה וגמרא / וסברא ישרה. ובתוך קהל ועדה מרביץ תורה / ויראה טהורה. אבד חסיד מן הארץ, ויהי ביום החמישי קול נשמע בעיר. גווע איש האלוקים קדוש יאמר לו. מורינו ורבינו החה׳׳ש והכולל החסיד והעביר, כמוה״ר יצחק אבירג׳ל. בא אל המנוחה והנחלה: י״ז שבט התרס״ד (1904).

כמוה״ר יוסף איבגי נוסח המצבה: זכה וזיכה את הרבים, אין תאריך חי במאה השביעית, והוא אביו הרב המקובל של רבי שמעון איבגי להלן.

רבי שמעון איבגי נוסח המצבה: הרב המקובל כמוה״ר שמעון איבגי. בא הצדיק אל בית מנוחתו, יעלזו חסידים בכבוד. למד ולימד בחב׳ הקדושה של הרשב״י זצ״ל, שבת כה׳ אלול תרצ״ד (1934).

רבי משה איבגי ( ׳יבגי׳ ) נוסח המצבה: הזקן הכשר רבי משה איבגי ער״ח אייר התרצ״ו (1936). ר׳ משה הוא בן דודו של אדוני אבי ז״ל ונשוי לדודתו, ראה המשפחה.

אבני זכרון לקהילת מראקש- חכמי ורבני מראכש העיר-עמ' ק'

07/12/19