מראכש העיר-חביב אבגי


מראכש העיר-חביב אבגי-עלייתו של מולאי אחמד מושל מראכש, שמלך בין השנים 1757 – 1790.

עלייתו של מולאי אחמד מושל מראכש, שמלך בין השנים 1757 – 1790.

מולאי אחמד הוא נכדו של מולאי איסאעיל, הרבה מידידיו היו יהודים, ומבניהם היו גם אנשי סודו. בימי שלטונו כמושל מראכש והדרום, התגלה כאדם הומני רחוק מהשפעה דתית קיצונית. אולם הוא נהג ביד קשה נגד מפירי סדר.

ובימיו מראכש ראתה ימים טובים, הן כמושל העיר וביותר שעה שעלה לכס המלכות, הוא עשה רבות לשים קץ למהומות, פרעות והפיכות שהיו נחלתה של הארץ הגדולה השסועה. בזמנו כאילו חזר אליה הסדר והביטחון, שהביאו בעקבותיהם את השגשוג הכלכלי. תחת שלטונו, היהודים נהנו מחופש דתי ושגשוג כלכלי.

פרט למס הגולגולת רגיל, לא הוטל עליהם כל מס אחר. שלושים שנות שלטונו, היה בהם משום פיצוי לשנות הבלבול שקדמו להם. היהודים ראו בו כמלך אוהב ישראל, רבים מבין יועציו היהודים, הם רכבו לצדו על סוסים, במלבושי פאר כשרים.

התחזק מעמדה של מראכש כבירת מרוקו, והייתה למרכז המדינה. נמלי האוקיאנוס האטלנטי בערי החוף של הדרום, הפכו לבעלי חשיבות ממדרגה ראשונה, וזאת בגלל קרבתם למראכש

שלושה ערי נמל : אספי: אצאווירא וג'דידה, התפתחו ופרחו מבחינה כלכלית ואוכלוסייתן גדלה. יהודים רבים קבעו בהם את דירתם לרגל עסקיהם בענייני ייצוא ויבוא. הצלחתם של היהודים, עוררה את קנאתם של ערבים ונוצרים. כי היהודים לקחו פלח מכובד בסחר חוץ, שבעבר היה ברובו בידי הנוצרים.

דבר זה עורר את חמתם והם הציתו את השנאה של הערבים ליהודים. השנים הטובות השכיחו את לקחי העבר מהיהודים, במיוחד ראשי היהודים החילו להפגין את עושרם וגדולתם לעיני כל. הם התגאו בעובדה ששרים ונסיכים מתייעצים בהם, ונשמעים להם בהוראת מלכם.

שזה האחרון העריך את יכולתם ופועלם למען כלכלתה של המדינה, ובהיותו אדם נאור בטל את כל הגזרות של קודמיו. ביטחונם העצמי של היהודים גבר, והם הפגינו את עושרם אל מול שכיניהם, מבלי לשים לב לגלי השנאה הרוחשים ועולים ופועלים נגדם. ביום שבת כ"ד שבט שנת תקכ"ג – 1763, נהרג הרב הישיש רבי משה מאמאן במכנאס ( היה בית כנסת על שמו במראכש ).

מוסלמי התגנב לביתו, ותקע חרב בבטנו. רבי משה ז"ל, היה אחד מסוכני המלך החשובים, היה לו מונופול על שני מוצרי יצוא מסורתיים, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה, רבי משה נחשב ליהודי עשיר וגדול במכנאס. הוא התחלק בעושרו עם יהודי טנג'אה ותיטואן, בכך שהעניק להם חלק מהעמלות שלו.

עושרו האגדי הביאו לסכסוכים עם ראשי הקהילה, כי הם הטילו עליו מסים גדולים יותר משאר סוחרי הקהילה. רבי משה פנה לרבני פאס, שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש, שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים יותר על האחרים, ועל ידי כך לחשוף אותו לתאוות השלטונות.

מרדכי שריקי ז"ל, עשיר אחר מסוחרי מראכש שישב במכנאס, וידוע בכינויו בשם " אלחזן בכא " שהיה נגיד הקהילה במכנאס היה איתן, עד כדי שהיהודים ראו בו כמשנה למלך. והוא אכן סיכל כמה ממזימותיו של בן המלך הנסיך אלייאזיד, ושכנע את המלך לשלוח אותו לדלות. בטחונו במעמדו היה חזק, ולא ידע עד כמה הוא סיכן עצמו ובני עמו עקב כך. ועם מותו של מולאי מחמד, מתו ותמו ימי החסד של חיי היהודים במרוקו ובאו ימי הרעה..

כאן מביא המחבר את סיפורו של מולאי אלייזיד המזיד, אותו כבר כתבנו מספר " נר המערב " ולכן לא מצאתי לנכון להעתיקו שוב.

סופו הטרגי של אליזיד המזיד במראכש.

תחנתו הבאה של אליזיד הייתה, לבוא למראכש לכבוש אותה מידי אחיו היסאם, הוא הבטיח לתומכיו שבחודש הבא בחודש אדר, יש ליהודים פורים. זה היה בח' בשבט תקנ"ב – 1792, הוא נשבע להם שמיד עם בואו למראכש, יעשה ליהודים פורים. ומה שהמן הראשון לא הספיק לעשות הוא יעשה להם.

ואכן מן השמים השיבו לו גמולו בראשו, כמו המן הראשון. הוא הצליח להיכנס לעיר בעזרת שומר, שפתח לו את השער הפונה לרחוב היהודים. פרץ למללאח בעוד לילה, וחייליו הרגו ביהודים הרג רב, בתוכם אחד מחכמי העדה. לפי התיאור שבספר " נר המערב , ימי השוד וההרג ארכו שלושה ימים, עד כי נעשה רחוב היהודים כמצולה שאין בה דגים, כלשונו של כותב הזיכרונות.

וכך גם על יהודי מראכש אשר נחשבו עד כה במאושרים לעומת אחיהם שבצפון, עברה עליהם כוס התרעלה. אולם לא לעולם חוסן. אחיו היסאם לא נכנע והמלחמה בתוך העיר הייתה קשה, בשבוע הראשון לבואו של אליזיד נדמה היה כי הניצחון לצידו. אולם בשבוע השני הוא נפגע מכדור שנורה מחייליו של היסאם אחיו ונפצע אנושות.

מראכש העיר-חביב אבגי

ג'אמע אלפנא.

מסופר כי ברגעיו האחרונים, שלח להביא מאה משרי העיר על מנת לכלא בהם את חמתו ולהביא אותם "לג'אמע אלפנא " לגיא ההריגה, והם נהרגו בפקודתו כשעיניהם קשורות וידיהם כפותות לאחור. וכמו כן כתב אגרות למושלים מטעמו בפאס במענאס ומוגדור, לעשות כן לכל שרי העיר וגדוליה, לעל מי שנחשד בהתנגדות לשלטונו.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

אולם לפני שהאגרות הגיעו ליעדן, אליזיד נפח את נשמתו. ועד מהרה הגיעה השמועה לפאס ומכנאס, ושם המליכו את אחיו מולאי סלימאן, זה היה סוף מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לאבדם. פסוק מוכר מהעבר, גם סופו של הרשע.

כותבי הזיכרונות של התקופה, מציינים את המאורעות שעברו על היהודים במרוקו בארבעים שנות הבלבול. אלפי יהודים מתו בכל ערי המערב, מהרעב שהחל משנת תקל"ט ונמשך עד לשנת תקמ"ב 1779 – 1782, והרבה מהם המרות את דתם למצוא אוכל לנפשם. נוסיף לזה מקרה ההרג והרצח וביזה בכל יום ויום.

והמעשה כך היה. בפאס המליכו את אחיו מולאי סלימאן, אשר החזיר ליהודים זכויותיהם, ולא היסס להרוס מבגד מפואר שנבנה מכספי הגזל של היהודים. וכותבי הזיכרונות יאמרו את אשר בנה אחיזיד העריץ, הרס מולאי סלימאן. דבר המוכיח שהשנאה של אליזיד ליהודים, הייתה שנאה אישית. הוא היה היחידי בין מלכי מרוקו ששם לו למטרה חיסול הקהילה היהודית. גם חצר המלוכה היו מתנגדים לה, דבק שתרם העיכוב כוונותיו בחלקיה השונים של מרוקו.

בין תקווה לאכזבה

במחזוריות כמעט קבועה, בה השנים הרזות בולעות את השמנות לפני שאלה התחילו. בארץ הזאת אין חשיבות לתאריכים בספרות ובאותיות, המאורעות מצוינים בסמיכות לאישים או מאורעות רבי רושם. כגון : שנת מלחמות המלכים, או שנת מצביא פלוני, או שנת מורד אלמוני. ההיסטוריה נזכרת בעטיין של המאורעות שקרו בזמנם.

יצוין כי ממחצית המאה הי"ח ואילך, הידיעות על מה שנעשה בעיר, הוא קלוש ותלוש מהמציאות. בשנות המגיפה, לכל מדיפה חדשה ימצא שם, ובשנות השפע המעטים, יספרו על אותם השנים הרעים ההם, בתקווה שהם לא יחזרו.

אולם שנות הטובה היו מעטות יחסית, ועד שלא יספיקו ללקק את פצעיהם שטרם הגלידו, נחתה עליהם צרה חדשה. תמו חלפו שניית 1790 – 1792, של שלטון הרשע של אליאזיד המזיד, בה שתו הכוס תרעלה. ואף על פי כן רוחם של היהודים לא נשברה, ויצירתם הרוחנית שברה את מחסומי ההסגר שכפו עליה. ובין מלכות זו לחברת, תמיד ימצא מרווח לפרוץ ולגדול.

מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822.

בצדק זה יחשב לחסיד, לעומת מעשה הרשע של קודמו. ממשלו זכה לכבוד וערכה מצד היהודים. הוא החזיר את הסדר על כנו. והשיב על מה שיכל להשיב ליהודים ממה שנגזל מהם בכסף וברכוש. ומעל לכל השיב להם את כבודם שנרמס בתקופת שלטון הרשע של אליזיד. הקל עליהם את עול המס, ואפילו התיר ליהודים שהתאסלמו לשוב לדתם בגלוי ללא כל חשש.

המסגד שנבנה מכספי הגזל.

המלך סלימאן החזיר אתץ הזכויות שvhu בימי אביו ליהודים, ובנה מחדש את אשר הרס אחיו, למרות שהוא היה מוסלמי אדןק. יהודי פאס קבלו את המללאח בחזרה, אחרי שהופקע מידם בימי שלטונו של אליזיד.

אך אליה וקוץ בה, נאמניו של אליזיד בנו שם מסגד מפואר, והיהודים ביקשו להרוס אותו, בנימוק שהוא הנבנה על אדמה פרטית של היהודים מכספי הגזל והעושק. וגם מהמסים הכבדים שלקחו מהם עבור ייצור המחייא, משקה האסור לשתיה למוסלמים.

בטענות האלה, הצליחו להביא לעזרתם כחיזוק פסק מכהן דת מכובד המאשר דבריהם. המלך שוכנע מצדקת בקשתם, ובהסתמך על פסק " הפקיה " נתן אישור להריסת המסגד, ופקד עליהם שאבניו ועציו ישמשו לבית מרחץ.

זה היה מסגד גדול, מפואר ומשוכלל בגובהו ויופיו.מצופה שיש ירוק ואדום מכל צדדיו. כותבי הזיכרונות מוסיפים לספר, כשהיו הורסים את המסגד, שכניהם המוסלמים חרקו שן ולא יכלו לעשות מאומה, כי נפל פחד המלך עליהם.

בזמנו אליזיד בנה מגדל אל מול בית הקברות היהודי, משם היה צופה על האלמנות שהיו באות להתייפח בבכי על קברות יקיריהן. וגם את זה יהודי פאס קבלו רישיון מהמלך להרוס. מולאי סלימאן החזיר זכויותיהם האזרחיים להתלבש כאות נפשם, ובכל צבע שירצו. הוא גם פתר אותם ממס גולגולת לתקופה מסוימת.

עם כל יחסו הטוב ליהודים, הרי קודם כל היה מוסלמי אדוק, כזה גם הוא לא הסתלק מכוונות קודמיו להביא את היהודים לוותר על דתם מרצון. וכל מקום קדוש למוסלמים ששם גרו יהודים ציווה להרחיקם משם.

מראכש העיר-חביב אבגי

אבני זכרון לקהלת מראכש – חביב איבגי

מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822. 

ויהודים רבים מצאו את עצמם פליטים בלי בית, כיוון שנאסר עליהם לגור בקרבת שכיניהם הערבים. תחילה זה היה בתיטואן, שם החליט לבנות מסגד בקרבת כמה מבתי היהודים, וציווה להעביר את היהודים משם.

אמנם העניק להם גן כפיצוי להקים עליו את שכונתם, כי הוא האמין שעל היהודים לגור בנפרד רחוק ממגורי מוסלמים. יהודי רבאט וסאלי היו עדיין גרים בסמיכות לשכונות המוסלמים וגם בתוך השכונה עצמה, וגם שם הרחיקם לשכונה נפרדת.

אפילו הערבים לא ראו בעין יפה הרחקתם של שכיניהם מדורות, כי רבים מהם מצאו פרנסתם אצל היהודים. נראה שגם במראכש כזה היה המצב. אמנם בניית המללאח במראכש הייתה לעובדה כבר מתחילת שנת ישב"ע – 1652, ונמשכה כחמישים שנה לאחר מכן. במראכש שכונות יהודיות מעורבות, היו תמיד בסמיכות למגורי מוסלמים מסביב למללאח, זנאן בן זגרא, ברימה, טוארג, וקסיבת נחאס.

העברת היהודים ממרכזי האוכלוסייה לאזורים נפרדים, השפילה את מעמדם והורידה אותם לתחתית הסולם, מבחינה חברתית וכלכלית. הכניסה לגטאות, כפתה עליהם תנאי חיים אשר לא היו רגילים להם לפני כן. בערי החוף שם היהודים עשו חיל והצליחו, הצלחתם הייתה להם לרועץ, בכך שעוררה קנאתם של המוסלמים. הניצנים של חזרה לימי החושך התחילו לצוף, החל מראשית המאה התשע עשרה.

בשנת תקנ"ג – 1793, היה מרי נגד מולאי סלימאן בניצוחו של אחד המצביאים מולאי סלאמה, שהיה מורד באחיו. באו עד מכנאס בחליל שמנה כארבעת אלפים, ושם, כמו חרדת אלוקים נפלנ עליו וברח. חיל " המהאוסים " שלו הוכה שם שוק על ירך, חייליו של המלך הפשיטו אותם ערומים כביום היוולדם, היהודים גמלו להם טובה תחת רעה וזרקו להם בגדים לכסות את ערוותם.

למרות כל האמור לעיל, יחסו הטוב של מולאי סלימאן ליהודים לא האריך ימים, ומצבם לא היה מזהיר. השפעתם של צוררי היהודים לא פגה ולא חלפה, ויהודים עדיין נהרגו על קדוש ה'. נוסך לכך בשנת תקנ"ט – 1799, פרצה מגיפה במרוקו ויהודים ממכנאס וכנראה גם מערים אחרות, עזבו בתיהם ונסו אל מחוץ לעיר. בשנת תקע"א – 1811, ביום ד' כ' סיון, נשרפו שלושה בתי כנסיות במכנאס וארבעה ספרי תורה על ידי פורעים מאחת מערי המחוז.

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

המלך מולאי סלימאן מת בשנת 1822, ועל כסאו ישב בנו מולאי עבד ארחמאן, קשה לומר שגם בימיו של מלך זה או אחר שהכל התנהל על מי מנוחות. מבחינתם של היהודים הכל נמדד יחסי למלכות זו או לזו שלפניה.

בחצי האחרון של המאה הי"ט, התרחשן מאורעות שזעזעו את העולם היהודי, בשל רישומם הקשה יחסית. מולאי עבד ארחמאן גם הוא היה נחשב למלך נאור, אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. המלך לא נראה שהיה בכוחו לשנות את מצבם העגום של היהודים.

לכאורה כלפי חוץ, מוצג מעמדם של השליחים הדיפלומטיים היהודים, כאזרחים בעלי זכויות, שתרומתם למדינה הייתה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה, כך נראה לפחות בקשריה של מרוקו עם העולם החיצון. אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד.

וגם מלך כעבד ארחמאן הנחשב לחסיד, לא היה לו יכולת ולא רצון להסכים לשינוי במעמדם של היהודים. מפנייתו של קונסול צרפת למלך בטנג'יר, הקונסול ביקש ממנו להיטיב לבני חסות היהודים, והמלך השיב לפנייה זו :

" יהודי ארצנו המבורכת הם בבחינת " מעאהדון " ( בעלי ברית הכוונה, כנראה לתנאי עומר, לגבי ההגבלות שעליהם הסכימו המיעוטים יושבי מדינות ערב, כגון : מרוקו, מצרים, וסוריה. והם תנאי חסות משפילים ) אשר קבלו עליהם תנאי חוקינו הדתי.

בכל הקור למעמד העמים בני החסות קרי ( ד'מה ), וכל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אבל אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכם תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות, אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי.

יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם, אך אצלנו אין הדבר כך גם עם המציאות הזאת היהודים למדו לחיות ולתמרן עם הזמן, כמאמר החכם מכל אדם קהלת " עת לצחוק ועת לבכות ".

התערבות מבחוץ לא הטיבה עם היהודים. היהודים יושבי הארץ ידעו שהתערבות כזו רק תרע להם עוד יותר, לכן לא הם אלה שהיו בין יוזמיה. כפי שנאמר למעלה לא היה בהם חידוש, הכל היה מוכר וידוע ליהודים. ולמזלם הם למדו היטיב איך לחיות אתו.

מנהיגיהם עמדו בפרץ הזה דורות רבים, קרה לפעמים גם שילמו על כך בחייהם. וזה כמעט לאורך כל ההיסטוריה של היהודים במרוקו. את סבלם של היהודים ותחושותיהם מצאו ביטוי עז, בשירתם של פייטנים ומשוררים יהודים.

שירה זו, הייתה רוויה חצי לעג, על אלה הקוראים לנו בני חסות. איך משורר מיהודי מרוקו שלא עמד תוהה ושואל חסות ממה ? מי פה העבד " ומי החופשי ? המשוררים העברים גינו בשפתם המליצית והפיוטית, כל תופעה של התנכלות פיזית ורוחנית.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

בעיניהם העבר הוא זה המשועבד ליצריו ואינו מצליח לשלוט בהם. צרה שהיהודים יצאו ממנה וידם על העליונה, ולפעמים אפילו במחיר הכבד של ייהרג ולא יעבור. הכל בהתאם לתקופה משל שלטונו של זה או אחר. שליט נאור בעל מדות אנושיות, ינהג אחרת משליט בעל נטיות דתיות וגזעניות או אחרות.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על כל פנים ההתערבות זרה, לא תמיד הייתה לטובתם של היהודים שם, לפעמים היא שימשה עילה להתנכלות אליהם.

אך מרגע שהיא החילה לא הייתה דרך חזרה ממנה, כי אסור שזה יהיה רק עניין פנימי של המדינה לבד. ישראל הם ערבים זה לזה וכל ידיעה על מצבם לטוב או לרע, הייתה בעלת משקל ביחסי חוץ של מרוקו עם אירופה והעולם החיצון.

ובעניין זה לא הייתה מחלוקת פנימית בין המנהיגות היהודית. מפני שאם מכריחים יהודים וכופים אותם ולעבוד בשבת, על זה הם אינם יכולים להבליג ולעבור לסדר היום. ואמנם היו התערבויות חיצוניות לטובת היהודים. במיוחד  כאשר הכריחו היהודים לעסוק בעבודה בזויה בשבת, כמו מליחת ראשי הערופים של מורדים במלכות.

התערבות של החוץ הבריטי, מנעה מהם להמשיך במעשה השפלה נגד היהודים. העברת ימי השוק מיום חול ליום שבת הייתה עוד מכה קשה ליהודים במעשה ההשפלה נגד היהודים שגם היא הצריכה התערבות. במכתב שנשלח מטעם מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החתומים מטה, כי התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס, מנוגדים לחוש הצדק הידוע של הסולטאן כלפי נתיניו המוסלמים והיהודים כאחד.

נודע שמושלים אלה אילצו יהודים לעבוד בשבתות שלהם, ובכך הפרו את חוקי אללאה שניתנו לאדונינו מוסא.

כעבור שבועיים ענה לשני השגרירים שולחי המכתב בשם הסולטאן מזכירו של המלך סייד דריס בן דריס. לדבריו הסולטאן לא ידע כלל על הנעשה בנידון ברבאט ובמכנאס. לו היהודים היו מדידים תלונה על כך בפניו, היה המעוות בא על תיקונו. הסולטאן כתב לשני המושלים ונזף בהם, ציוה שלעולם לא יחזרו על מעשה זה.

האמנם פעלו המושלים בהתאם לפקודות שקיבלו מהסולטאן והפסיקו לאלץ יהודים לעבוד בשבתות ? גם במקרה זה לא נודע שהמושלים יישנו את ההוראות.

בשנים 1859 – 1873 הייתה מלחמה בין ספר למרוקו, מלחמה שהמיטה אסון על מרוקו. הרס, חורבן, רעב, ומרידות מבית ומחוץ. ספרד פלשה לשטחים בצפון המדינה, וללא כל קושי היא עשתה כך בעזרת צבא מצויד עם נשק חדיש.

תיטואן נכבשה והיהודים קיבלו בברכה את הספרדים, עניין שלא ייזכר להם לטובה. בשטחים גדולים שאליהם הגיעה המלחמה, הבריחה את היהודים משם, לעזרת היהודים באו הבריטים, הם פתחו בפניהם את שערי גיברלטאר. עכשיו חלה כבר נקודת מפנה, גורלית בתולדות יהדות מרוקו.

מאורעות אלה היפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת, לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי מהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת אחיהם במרוקו, לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים, לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

משיריו של רבי מרדכי טרזמאן.

בכותרת של השיר שלפנינו מגלה הרב המשורר שמו שם אביו ואולי גם מקצועו של אביו זלה"ה, ומקור שם המשפחה : מרדכי בן יוסף טרזמאן.

שיריו פורסמו בספרים " שיר ידידות " " ואעירה שחר " .

מאל רם דר עליה.

מאל רם דר עליה / חיש אליה / לעניה.

יושבת בדד / קולה נשמע ברמה

רדפו צרים עליה / השיגוה / חרפוה

תימא וחדד / יטור נפיש וקדמה

דלה מוכה עניה / גם בזויה / ודחויה

אהולה שדד / צר אויב עובד חמה

כבודה בת ידידה / היפה פיה / הומיה

ודודה נדד / ונשארה יתומה

יפה תמה ונקיה / בן אומיא / שבויה

גאונה ירד / ונתמלאת עיר רומה

בי אבי חיש חנני / נא דוד אל תשכחני

אסוף לך עדה / אשר קנויה ( גואלי )

נא אבי שוכן סנה / לעקרה חיש רני

בארץ חמדה / תרד בנויה ( גואלי )

ידיד רוחי לך אני / למה דוד, עזבתני

גולה ונדה / בן עמימא ? ( גואלי )

ועד אין זאת החיה / בעליה / בנויה

עד אן לא ירד / אלוף אהליבמה

סובני מכל פנה / אין חנינה / לי עינה

הרשע חמד / ומצא עת נקמה

פרץ צר גדריה / מבצריה / היכליה

ערב רב עמד / בחרון אף וחמה

את חזות ישעיה / וגם ירמיה / היו היה

נחמיה נפרד / עזבני שומימה

תחת אומה בזויה / אכזריה / טמאה

משל בי ורד / בגאוה בן אמה

וזכור נסתר בסנה / נם אם אין מחייני

תורה חמודה / אחית משמיא ( גואלי )

רעיתי לבבתיני / המו מעי מעל גני

בתי יחידה / גפן פוריה ( גואלי )

גלותך משלחני / נדדת לי גם אני

חשקך אש מוקדה / קשה רמיה ( גואלי )

מאז לך היית / יפה – פיה / צביה

עתה נטשתני בארץ נכריה

נא דודי נפשי ממסגר הוציאה / לך קוויה

בלעדיך אין גואל / לך עיני צופיה.

חסדיך נפישי על שמייא / רבריבייא

רחם יונתך / כי ערום ועריה

זכור אב עקד בהר המוריה / עולת ראיה

לזרעו תזכור ותוציאנו לרוויה.

קדם קדמת ליונה פתחיה / וחנניה

בשבעים עלו עם עזרא בן שריה

עתה דוד עניתני / אנא חיש שמחני

מה לכם ולי / בני צרויה ? ( גואלי )

בתי דבריך אבנה / תשתעשע בגני

לך אגלה / דבר צפניה

דורש דרש והנה / מעט קצפתי אני

תקל תקל- / תא במאזנייא

קרב פורקי למתא אתיא / ותמהיא

יונתי, לך אחיש רב כל חכמייא

וחסד נעורייך ונבואת זכריה / עובדיה

כולא מטא וגלי קמי שמייא

נפש יונתך \ דוד לך דומיה צופיה

אל תאחר, דוד, חון בני עליה

ידיד אנת הוא מלכא מלך מלכייא / חוסה י-ה

יתגדל שמך לעלם ולעלמייא.

מראכש העיר-חביב אבגי

 

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

פנייתו של השר מונטיפיורי, בשנת תרכ"ו – 1866\, שררו נגד היהודים גזירות ההשפלה, נשיאת נעלים על הראש. ולבישת פריטי לבוש מזהים, היו מנת חלקם של היהודים.

מדוב רבסולטאן מחמד ששלט במראכש בין השנים 1859 – 1873, במסמך ששלח מונטיפיורי באחד בפרואר שנת 1864, ביקש שהוד מלכותו, יתן פקודות ברורות יותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מלכותו, יהיו מוגנים בהחלט. וששום איש לא יציק להם בצורה כלשהי, בכל הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו.

וכן מאי אלה זכויות שנהנו מהם הנוצרים החיים בערי הנמלים. הזכויות שנתנו להם מכח " תנאי עומר ". ותשובתו התייחסה רק לבקשת המשפט הראשון התואם את תפיסת האסלאם, בדבר חובת ההגנה על חיי היהודים בלבד.

התוצאות מפנייתו של מונטיפיורי, היו הרעה נוספת במצבם, כי הדרישה הזאת, חרגה מהנורמה של בני החסות שהייתה מקובלת, אמנם ב-5 בפברואר 1880 מסר הסולטאן פקודה מלכותית ובה נאמר : כי יצווה למושלים כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים, שאללאה נתן תחת חסותו.

פרופסור אליעזר בשן ( מורי ורבי אנוכי אלי פילו ), מספר על היסטוריון מרוקאי בשם אנצארי, שהיה מעורב במרכת המדיניות, הכותב : כי יהודי מלונדון בא לסולטאן וביקש " חירייה " כלומר : חירות פוליטית או אמנציפציה ליהודים, אבל המלך כמובן לא העניק להם זאת.

כי עצם ההנחה שסולטאן מוסלמי איזשהו יתכחש לצו הקוראן והשאריעה, בדבר היות היהודים בני חסות של המוסלמים. היא נאיבית מצדו של מונטיפיורי, והבקשה נראתה כהתגרות פרובוקטיבית במסורת האסלאמית.

יש לציין שגם הנוצרים שייכים לקטגוריה הזאת, אבל בהם בתקופה זו לא נהגו כך, נכבד יהודי ממראכש הגיב על כשלונו של מונטיפיורי, באומרו : אם הוא לא הביא אתו תותחים או חיילים, אין תועלת בהגשת תלונות.

המושל מחמד היה בן טיפוחם של הצרפתים, ושכזה אפילו מעלית התקינו לו בארמון, לעלות למעונה של הרעיה אל – בהייא לנוחיותו של " באבא מחמד ", כך ביטא את שמו מדריך תיירים מקומי. הצרפתים יצאו מגדרם להניח את דעתו, כי הוא פתח להם שער למערב הפנימי לביסוס מעמדם.

הבריחה של היהודים מנתיפה למראכש

פרופסור בשן, מביא בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " על תעלוליו ועלילותיו של מושל " אנתיפה עיירה במחוז מראכש. ( שנקראת היום וגם מופיעה במפה בשם "פום אל ג'ומעא"

לפרק זה יש לי רגישות אישית שלי אני אלי פילו, יען כי הורי ואבותיהם ואבות אבותיהם הינם מעיירה זו שביקרתי בה כמה פעמים ומכירה היטב, לבטח כעת השתנתה כך אומרים אלו שביקרו בעת האחרונה. שם קבורים סביי וסבותיי משני הצדדים, הן מאמי שתחיה והן מאבי ז"ל.

מסופר שם על רצח של יהודי שכביכול קיים יחסי מין עם מוסלמית ( בהזדמנות אביא בפניכם, קוראים יקרים את הפרק הזה בשלמותו מתוך ספרו של פרופסור בשן ). פרופסור בשן מציין, " הקהילה הגדולה היהודית ששימשה להם עורף ציבורי ודתי הייתה קהילת יהודי מראכש.

בשנים 1877 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. מצבם של יהודי אנתיפה היה יחסית טוב, היו ביניהם הרבה יהודים אמידים. יהודי אחד בשם יעקב דהאן, בן שישים וחמש, סייע ליהודים ולמוסלמים כאחד.

בהם הייתה אישה מוסלמית שעבדה כמשרתת אצלו. ועל פי " תנאי עומר " אסור למוסלמים לשרת אצל יהודי. הוא חשב שלא יבולע לו, עקב מעשה החסד שלו לטובת הכלל. אך לא כך חשב המושל שחמד את רכושו, העליל על היהודי כביכול, שהיא הרתה לו, וציווה להלקותו עד מות.

ואכן האומלל דהאן נפטר ורכושו הוחרם. היו שתי גרסאות על מותו, זו של היהודים ושל השגריר הבריטי, שניה של המוסלמים. שהוא מת מות טבעי ללא כל קשר למלקות. אחרי רציחתו לא אפשרו ליהודים להביא אותו לקבר ישראל, ורק אחרי שהקריבו שבע בהמות, ושילמו סכום של ארבע מאות פראנק למושל, יכלו להביאו לקבר ישראל.

הנוהג של שחיטת פרים היה נפוץ נכחתי בילדותי במחזה כזה עת שחטו סנדלרים, עגל לפני חצר ביתו של הפחא אלגלאווי. נראה שהנוהג הזה הוא ביטוי להכנעה ותחינה לבקשה כלשהי. ( הערת המחבר )

לאכזריותו של מושל אנתיפה לא היה גבול, והיא עוררה את זעמם של קהילות יהודי אירופה. הייתה התערבות " אגודת אחים " בלונדון, שביקשו לעורר דעת ראשי ממשלות צרפת ואנגליה, לבקש מהסולטאן לעשות משפט צדק. הם נתנו הוראות לשגריריהם לפעול בנידון.

גם נכבדים מיהודי מראכש פעלו לטובתם. שמונה יהודים ראשי משפחות מאנתיפה, הופיעו בפני שני נוטריונים במראכש ומסרו בעדותם שהזן יעקב דהאן, היה יהודי אדוק בעל צדקה מכניס אורחים, וביתו היה כמו של אברהם אבינו.

הקאייד עבד אללאה זנאני מושל אנתיפה, אסר אותו בערב א' בתמוז, העדים חזרו על עדותם על כל הסיפור. שני הנוטריונים הלא הם סעיד אוחנה, ודו בן ג'ו, שחתימותיהם מאושרים על ידי שלושה מגדולי רבני העיר מראכש, והם כבוד הרב רפאל יוסף חרוש, רבי שלמה אסבאג ורבי יעקב אסבאג.

כעבור שבוע באו עוד שמונה יהודים מאנתיפה, וחתמו בפני שני הנוטריונים על העדות הראשונה, כפי שהיא נמסרה מפי השמונה הראשונים, בה הם מאשרים שהכל אמת. חשוב לציין ששני מסמכי העדויות האלה שהתקבלו במראכש, לא הייתה מטרתם לשכנע את השלטונות בחפותו של הזקן החסיד יעקב דהאן, מטרתם הייתה לעורר את אלה מהיהודים שבידם לפעול אצל ממשלות העולם.

ואחד מאנשי חיל היה כבוד הרב יוסף אלמליח, דיים במוגדור ובעל קשרים טובים עם נציגים דיפלומטים. הוא עשה שהעדויות האלה יגיעו אליהם. הרב היה אמיד ובעל ניסיון במלחמתו במיסיון, ודוברם של סוחרים בפני השלטונות.

מראכש העיר-חביב אבגי-משפחת חגואל ומשפחת אברבאל.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמא

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

ר.

הרב ובנו היו קונסולריים של אוסטריה במרוקו. והוא דאג להעביר את מסמכי העדות לשגרירויות זרות. השגריר הבריטי ג'והן דרומנד, נתבקש להעביר את מסמכי ממראכש לווזיר של הסולטאן מוחמד בראגש. אבל היות והוא לא הגיע למושב השגרירים בטנג'יר, נמסרו המסמכים לווזיר אחר המטרה שהוא יעבירם לסולטאן בשם אדם מכובד, ובלי להזכיר את שמו של הרב.

על השתלשלותה של הפרשה העגומה הזו, ניתן ללמוד עד כמה היה קשה להבין, למה היהודים לא יצאו להיאבק על זכויותיהם, כפי שעשה זאת השגריר הבריטי ג'והן דרומנד בשבילם, במשך ארבעים ואחד שנות כהונתו במרוקו. יתכן שהוא עשה כן מכוח הצדק והיושר הנהוג בארצו. לעומת העוול שנעשה ליהודים אותו ראה במו עיניו.

צדק הוא מושג סלקטיבי במרוקו של אותם הזמנים, שלא היה קיים לגבי היהודים שחיו לפי תנאי עומר הידועים לשמצה. ועוד יותר כשמאחוריהם מסתתרים מושלים מרושעים דוגמת , יזידים, וזינאוים. הדאגים להוציאם לפועל ככתבם וכלשונם על לא עוול.

ומה תעזור מלחמה צודקת ככל שתהיה, התובעת עלבונו של אדם אחד עם כל העוול הגדול שנעשה לו, כשהיא מתעלמת מגורלם של מאתים אלף אחרים, והמחיר אשר הם ממשיכים לשלם עבורה לפי אותם חוקים ? צדק אותו יהודי שאמר על מונטיפיורי במראכש " אם הוא לא הביא אתו צבא ותותחים כדאי לו שישוב לארצו ".

רישומם של אותם ימים אפלים שעברו על יהודי אנתיפה לא נמחקו מאותם משפחות. הרהה מהם עברו עקב כל לגור במראכש, ולהרבה מהם היו שמות משפחה זהים לאלה מהתושבים הוותיקים של העיר. ואז הדביקו להם כתוספת הכינוי " נתיפי ".

אם למשל רוצים לשאול, על אביטבול או מור יוסף יגידו לך מיד איזה נתיפי או שלנו ? היו אלה משפחות מכובדות שלא מעט מהם תרמו לרווחתה של הקהילה והמדינה במרוקו, במסחר וכלכלה ותחבורה. וכמה מהם עד לעצם היום הזה עדיין הם שם, ממשיכים כבימים ימימה.

משפחת חגואל ומשפחת אברבאל.

בערי הצפון פאס – מכנאס התרחשו הפיכות בחצר המלוכה. היו מרידות בשנת תקנ"ג – 1793, מרדו מולאי סלאמה, נגד אחיו הסולטאן מולאי סלימאן שמלך במכנאס. במרד ההוא נהרסו ונחרבו בתי כנסת, ומלואי עבד ארחמאן, ניהל מלחמה נגד המורדים מבית, וזה חוץ מחזית המלחמה שפתח נגד ספרד.

הרפתקאותיו הביאו לשוד ולביזה ביהודים בצפון המדינה, וכנראה גם על מראכש זה לא פסח. מעבר לרכוש, שמו עיניהם על בנות ישראל היפות, אותן הם חשקו לקרוע ממשפחותיהן. על יהודי טנג'יר יסופר שהמלך סלאמה חשקה נפשו בנערה יהודיה יפה אשר על אודותיה שמע, והציע לה להמיר את דתה.

סירובה לעשות כן, עלה לה בחייה, היא בחרה לעלות למוקד ולא למלא את רצונו. היהודים ציינו את קברה בשם סוליקה הצדקת, ציון העומד עד היום.

ארבע שנים אחר כך התקצ"ה – התקצ"ט 1835 – 1839, סופר על מקרה דומה וקשה יותר במראכש. מולאי עבד אל קאדר, אחיו של מולאטי עבד ארחמאן, היה שקוע שם במלחמה נגד הצרפתים באלג'יר. מולא עבד ארחמאן נקרא על ידו לסייע לו, לכך היה זקוק לממונם של היהודים, והטיל עליהם לשלם סכומי עתק.

במראכש היה בן היהודים, שם איש זקן נשוא פנים, עשיר וחכם ממשפחה מיוחסת, שמו היה דון יהודה בן לוי, בן מאיר אברבנאל, מצאצאי השר הנודע דון יצחק אברבנאל. על לוי אביו של יהודה הייתה הלשנה שבמלחמת מולאי סלימאן בשנת תק"ף – 1820, שידו של יהודה הייתה עם הקושרים נגד המלך, ומבלי לחקור את הדבר הוצא להורג, ורכושו הוחרם.

וכגורל האב, כן גורל הבן. על דון יהודה ציוו להפקיד אל כל הונו לידי הממשלה, והוא סירב לעשות כן. הוא נאסר ורכושו הוחרם על ידי הממשלה. ובעוד הוא מתייסר במאסרו, השוטרים עשו חיפוש בביתו חמצוא כסף ורכוש, נתקלה עיניהם בביתו, בצעירה יפיפייה בת שבע עשרה שהצטיינה מאוד ביופייה.

ראש השוטרים חשב לקחת אותה כדי להביא אותה למלך, ובני הבית עמדו להגן עליה.ארוסה בנימין, שזה עתה אירש אותה, ראה שארוסתו עומדת להילקח ממנו, הסתער על אחד השוטרים חטף ממנו את החרב פנה אל ארוסתו ואמר :

ברחי לך מיד אכזרים פראים אלה, ועלי לך השמיימה תמה וטהורה למקום שם נתעלס באהבתנו. ובאומרו כך תקע את החרב בלבה ואחר כל בלבו, ודמן התערב זה בזה. דון יהודה האב שכבר נטה למות מרוב עינויים, נחסך ממנו הצער הנוראי, כי למחרת נודע שהוא מת.

נערכה להם הלוויה משולשת, ושלושתם באו לקבר ביום אחד. כל יהודי מראכש התאבלו על המקרה הנורא הזה והקורע לב, מסיים הרב יעקב משה טולידאנו מתוך הספר " נר המערב " ומוסיף : כמה מחוזות רואים כאלה שקרו אז בימים לא רחוקים, בימים שעין התרבות האירפאית הייתה כבר צופייה במרוקו, ובכל זאת לא בושו.

עושרה של משחת אברבנאל, היה לצנינים בעיני בית המלוכה, שחמדו את רכושו של רבי יהודה אברבנאל. הרב רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יהודה היה רב ומורה צדק במראכש. יטום אחד לפני שהרגו אותו התנבא על כך, והיה צועק ובוכה ומצווה על בני ביתו שיעזבו את מראכש.

ביום השבת נהרג הוא, בתו וחתנו. הסיפור נכתב באריכות בספר מבשר טוב, בין ניירותיו מצאו מכתבי פרידה מבני מראכש, כתובים בלשון ערבי, שמשמעותו כך : אתם אהובי ואחי, בני ישראל, ואתם ילדי, תסלחו לי על כל מה שעשיתי אתכם בזמני, כמו שגם אני סולח לכם. וכל מי שעשה לי דבר שלא כהוגן, כן מחול לו ושרוי לו.

ואני נפרד מכם לשלום, והשם יתברך ישלח לכם גואל שישמח אתכם בחייכם אמן. ממני אני החותם מטה כותרת לברכות, לכם ולבניכם. עבד השם יהודה בן לוי בן מאיר, מזרע דון יצחק אברבנאל, מזרע דו בן ישי בית הלחמי מלך ישראל, ושם כתוב שהמעשה הזה בספרי הימים.

מראכש העיר-חביב אבגי

מראכש העיר-חביב אבגי

פרק שני. החינוך.

תמורות בחינוך ומנהיגות במבחן.

הרב בן מוחא זצ"ל נתבש"ם בשנת תרל"ו – 1876, תקופה שבה נחתמה מגילת היסוד של כל ישראל חברים במראכש ביד שני נגידים, רבי מרדכי טרזמאו ורבי ישועה קורקוס שניהם היו מחותמיה. התלאות שעברו על היהודים בתקופת כהונתם הארוכה,  שכנעה את שניהם שיש מקום להסכם עם פעילותם של המנהגים היהודים באירופה.

שמנהיגי אירופה ונציגיהם הדיפלומט

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

יים במרוקו, ישתדלו לטובת היהודים שם. אם כי היו הרבה שהתנגדו, מחשש שהדבר יציג אותם בעיני המרוקאים כחצופים וכפויי טובה. ראשי כי"ח מייסדי האליאנס נטו להתמקד בעניין החינוך, בו ראו הפתרון להביא את הקידמה והיציאה מהפיגור של ימי הביניים, ולצעוד לקראת טכנולוגיה של המאה העשרים.

בעולמם של רבני מראכש זלה"ה, עד למחצית המאה הי"ט לא היה מוכר חינוך יהודי אחר, חוץ מהחינוך התורני. כמובן שהיו יהודים שדיברו שפות זרות שהביאו ממקום מוצאם, ושמרו על שפת מקום מוצאם. או כאלה שעדיין שמרו על קשר מסחר עם מערב אירופה ואנגליה. בעוד שבארצות האלה היהודים היו מעורבים בכל תחומי החיים, וכמה מהם הגיעו לעמדות מפתח.

השמועות על מצב אחיהם במרוקו מאוד הדאיגו אותם, וכבר בתחילת שנות השישים של המאה ה-י"ט לא יכלו שלא לתת את דעתם על מצב אחיהם במרוקו, הסובלים את חרפת ההשפלה. וזאת מכוח התנאים הבלתי אנושיים, שכפו עליהם אותם שליטים בשם " תנאי עומר " ואחרים.

בתחילה " אגודת אחים " וכי"ח, איגדה בתוכה יהודים בעלי עמדות מכובדות בבריטניה צרפת והולנד, ארצות שקיימו קשרי מסחר עם מרוקו.

אמנם כבר נאמר לעיל שלא תמיד נמצא מי שהטה להם אוזן, ואפילו הכבידו עליהם עוד את ידם. אבל כבר אז לא הייתה דרך חזרה מהתערבות הזאת שרק הלכה והתעצמה, החל משנות השמונים של המאה ה- י"ט, ועד סיומו של העשור התשיעי של המאה.

מראכש העיר

באדיבותו והסכמתו של אשר בן חיים הי"ו

עקדת פלורי 

בנו יחידו של הפאשה של העיר מראכש חלה במחלה קשה . מיטב רופאי העיר לא מצאו מזור למחלתו .

באין תרופה למחלת בנו אהובו פנהLe Chateau de Cambous הפאשה לרבי פנחס הכהן המלומד בניסים מהעיר מראכש . הוא קרה אליו את הרבי אל ארמונו . הרבי הגיע למיטת חוליו של הבן התפלל להחלמתו

וכך היה 

הבן שב לאיתנו כאילו זה היה חלום רע . 

כאשר טייל בן הפאשה בגני המנארה בעיר מראכש נפלו עיניו על נערה יפיפיה . הבן שאל אודות הנערה ונאמר לו כי הנערה היא מבנות היהודים ומתגוררת היא במלאח היהודי במראכש . 

הבן הגיד לאביו כי בעת שטייל עם חבריו אחר הצהריים בגני המנארה שבעיר מראכש . ראו עיניו נערה יפת מראה מבנות שרה . והוא מבקש מאיתו כי ילכו יחדיו לבית אבי הנערה בכדי לבקש את ידה . האב ניסה לדבר על לב בנו כי יקח לו אישה מבנות עמו אך הבן מיאן להיענות לבקשת אביו בלב כבד נעתר הפאשה לבקשת בנו יחידו. 

הבן ואביו הפאשה של מראכש יצאו אל בית אביה של הנערה במלאח של מראכש .הבית שכן ברחוב דרב עטייה בבניין דירות בו התגורר גם רבי כליפא ויזמאן . 

הבן והפאשה הגיעו לבית כאשר ידי משרתם מלאו תשורות ומתנות לנערה ולהוריה . הפאשה ביקש את ידי הנערה מהוריה . ההורים שפחדו לסרב לפאשה . אמרו לו בנימוס כי לכבוד להם לתת לו את ביתם אך כעת צעירה היא. ובעוד שנה כאשר תתבגר ותסיים את בית סיפרה . יהי להם לכבוד להשיא את ביתם לבנו לאישה . 

הבן והפאשה נפרדו בברכות מההורים המפוחדים .הבן הבטיח להגיע מידי פעם לבית ההורים בכדי לבקר את אהובתו פלורי .

כאשר יצאו הפאשה והבן את הבית התיישבו ההורים לטכס עצה כיצד לצאת מן הרעה אשר נפלה עליהם .

הימים ימי העלייה לארץ ישראל הם . בראש מעייני השליחים היו בני הנוער במראכש . הנערים בני מראכש נשלחו על ידי השליחים בהמוניהם לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער מרדכי ניגש בחשאי לפעילי העלייה וביקש מהם לשלוח מיד את ביתו לארץ ישראל .

בקשת האב אושרה. ובתוך ימים אחדים עזבה פלורי בבהילות את מראכש בדרכה לארץ ישראל .

לאחר כחודש ימים . ניצב בנו של הפאשה בבית הוריה של פלורי . כפי שהבטיח הוא כאשר ביקר בביתם יחד עם אביו .הוא הגיע בכדי לראות השלום לאהובתו פלורי . 

הבן הקיש בדלת שהיתה פתוחה אך איש לא השיב לו . באין איש שיזמין אותו להיכנס פנימה . הזמין את עצמו ונכנס אל תוך הבית כאשר הוא מחפס את בני הבית לשווא . לא יתכן הדבר אמר לעצמו בן הפאשה הלוא הדלת פתוחה . חיפס בחדרים ולא מצא איש . התיישב בחדר האורחים והנה רואות עיניו בפינת הבית את האם יושבת לה בוכיה . ניגש אל האם ושאל מה לך כי תבכי היכן פלורי ? . 

האם בקול בוכים ובפחד גדול אמרה לבן הפאשה כי פלורי .
נסעה להינפש בצרפת. אצל דודתה מישל. האם המשיכה ואמרה כי גם בני המשפחה מתגעגעים . וממתינים בקוצר רוח לבואה של פלורי בימים הקרובים בעזרת השם . לשמע הדברים האלו טרק בן הפשא את הדלת אחריו בחמת זעם . ובדרכו החוצה סינן מפיו קללות ואיומים . 

מרדכי אבי הנערה ידע שנקלע הוא למצב ביש בלא מוצא . עם ערב יצא כדרכו אל בית הכנסת של מסעוד ויזמאן כמנהגו יום ביומו להתפלל בציבור מנחה וערבית . ישב הוא מהורהר ומדוכדך ללא זיע . גם שהקהל קם להתפלל תפילת שמונה עשרה . נשאר מרדכי דבוק אל כסאו . ראה הרב כליפא ויזמאן ממקום מושבו את מרדכי ופניו אינם כתמול שלשום . ניגש הרב אל מרדכי שם את ידו על כתפו ושאלו ? . מה לך מרדכי ? 

מה אספר ומה אומר לך רבי כליפא ויזמאן . ענה מרדכי . מכה קשה פקדה אותי ואת משפחתי איני מוצא מזור לצרתי . סיפר מרדכי את קורות אהבת בנו של הפאשה לבת שלו פלורי . על הברחת ביתו לישראל על ידי פעילי העלייה. .רבי כליפא ויזמאן . בירך את מרדכי והיגיד לו כי ימתין בסבלנות לתשועת השם . 

שב מרדכי אל הבית מצא את אשתו בוכייה ותפילה בפיה לבורא עולם שיצילה מצרה צרורה זו . 

מרדכי עלה על יצועו בלא שאכל פת ערבית . . בחצות הליל מספר מכוניות הגיעו לרחוב השקט . ומתוכם יצאו מספר אנשים עלו חיש מהר ודפקו בפראות על דלת ביתו של מרדכי . השכנים ניעורו גם מרדכי ואשתו קמו בבהלה לשמע הדפיקות בדלת . האנשים הזרים לא המתינו עד אשר יפתחו להם את הדלת ופרצו את הדלת בחמת זעם . לקחו את מרדכי עימם במכונית שהמתינה להם במעלה הרחוב ונסעו בפראות .

השמועה על דבר מעצרו של מרדכי הכתה בהלם את יהודי העיר . הם לא ידעו מה הסיבה למעצרו של מרדכי איך יתכן הדבר . למה ומדוע ? שאלו יהודי העיר איש את רעהו . מקצת מהיהודים אמרו שחייב כספים הוא לממשלה וזו סיבת מעצרו . מקצתם אמרו שפעיל ציוני הוא ולכן נעצר על פעילות זו .

אך רק הרב כליפא ויזמאן ידע את סיבת מאסרו . עם שחר כינס הרב את נכבדי הקהילה ופתר להם את תעלומת מעצרו של מרדכי . 

מרדכי הושם בבית האסורים ללא אוכל ושתיה ואיש לא הורשה לבקרו . אף איש לא בקש לדבר עמו או לחקור אותו . לאחר מספר ימים הופיע הפאשה בכבודו ובעצמו ונגש אל מרדכי ירק עליו . דרך עליו בנעלו וזעק בחמת זעם 

מה לך יהודי שפל רוח . כי תשפילני .

הן אל מעונך באתי ודברתי עמך ובקשתי את יד ביתך . ואתה בגדת בי והברחת את ביתך לארץ ישראל . רע ומר תהי אחריתך ואחרית קהילתך . 

שליחי העלייה בעיר נעצרו על ידי המשטרה . העלייה לארץ ישראל פסקה . חנויות היהודים נסגרו באין קונים . יהודי העיר סבלו מפגיעות בגופם ורכושם הפך הפקר לאספסוף . 

אנשי הקהילה באו אל רבני העיר מראכש בדרישה להתערב ולמצוא פיתרון לבעייה סבוכה זו . באין פיתרון . שערי ארץ ישראל יינעלו . והנותרים בעיר במראכש חייהם יהיו בסכנה . 

ראשי היישוב היהודי במראכש פנו אל רבי כליפא ויזמאן ובקשו מרבי כליפא להיפגש עם מרדכי בבית האסורים . בכדי לדבר על ליבו למען ישיב את ביתו לעיר מראכש .

הפאשה נתן את הסכמתו לראשי הקהילה . לכך שרבי כליפא ויזמאן יבקר את מרדכי בבית האסורים . 

וכך היה רבי כליפא ויזמאן ביקר את מרדכי . בבית המעצר . הביא לו אוכל כשר. הרב החל לדבר בנועם על ליבו של מרדכי. הוא הסביר לו את חומרת המצב אליו נקלעה הקהילה. ושעליו להקריב את פלורי על מזבח העלייה לארץ ישראל . הזכיר לו את מרדכי היהודי ואת אסתר המלכה 

הרב בתחינה ובקול בוכים המשיך ואמר ` אתה הוא מרדכי ובתך היא אסתר " " הנך כאברהם העוקד את בנו בהר המוריה. אלפי שנים אנו נושאים את ירושלים על ראש שמחתנו בכל יום ובכל שעה אנו בוכים על חורבן דבירנו. ועל הגולה הדוויה בה אנו יושבים. יום יום בחצות הליל אנו מניחים עפר על ראשנו . ובוכים על מר גורלנו. וכעת ששערי ארץ ישראל פתוחים לפני היהודים . אתה ובתך מעכבים את הגאולה . הרב 

בלב כבד ובעיניים בוכיות חתם מרדכי על מכתב המבקש משליחי העלייה בצרפת להשיב בדחיפות את פלורי . אל בית הוריה במראכש . מפני שאחיה חולה מאוד וימיו ספורים . 

המברק הגיע לאחראים במחלקת העלייה של הסוכנות בצרפת .שליחים מבוהלים יצאו למרכז ההכשרה – "Le Chateau de Cambous ל השיב את הנערה לבית הוריה במראכש . 
כאשר פלורי התיישבה במכוניתם של פעילי הסוכנות בדרכה חזרה לבית הוריה בעיר מראכש ידעה היא . שגם ארץ ישראל לא תושיע אותה מגורלה .

כך נגזר משמיים היא פלורי בת מרדכי . תושיע את עמה בעיר מראכש ותפתח להם את שערי ארץ ישראל 

בתמונה טירת קומבוס…להלן: "Le Chateau de Cambous".

הטירה נבנתה בדרום צרפת, וכיום היא משמשת כמלון מפואר, היא ממוקמת כ – 25 דקות נסיעה צפונית לעיר מונטפליה, ובמישור שבין ההר Le Pic-Saint-Loup לבין העיירה Viols-le-Fort.

הטירה נשכרה ע"י הסוכנות היהודית ועליית הנוער בשנות ה – 50 של המאה הקודמת.

הטירה היפהפיה שימשה כתחנת מעבר לילדי עליית הנוער מכול מדינות צפון אפריקה בדרכם ארצה.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אבמראקש 5רהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

המלך מולאי לחסאן 1873 1894.

עם הכתרתו של מולאי לחסאן למלך, שוב זרחה להם השמש תחת שלטונו. אבותינו מספרים עליו שהיה מלך נאור, שסלד ממעשה עוול תחת שלטונו. מספרים שהיה מתחפש כאחד מפשוטי העם והיה מסתובב בין ההמון, כדי לעמוד על מצבם של החלשים.

דאגתו הייתה כנה, ובעיני היהודים היה נחשב מחסידי אומות העולם. הוא הומלך בשנת תרל"ג – 1873 משורר אלמוני חיבר לו שיר, לקראת ביקורו של המלך במראכש. הכריזו על שלושה ימי חג בכל העיר. בשיר של האלמוני, מתאר בחרוזים את קורות אותן ימים בשבח והלל למלך החסיד.

יהודי מראכש התכוננו להביא בפניו את מצוקת הדיור הקשה שלהם, והוא זיכה להם שטח גדול, שהיה ידוע בשם " לבחירה ". השטח הגדיל שטחו של המללאח במידה ניכרת, ארבעה רחובות, ומגרש הגדול שעליו נבנה בית הספר אליאנס. את השיר השתדלתי לתרגם כפי הבנתי.

 

תרגום השיר מערבית שנכתב לכבודו של המלך מולאי לחסאן ממחבר אלמוני, הידוע בשם " קצצאת מולאי לחסאן " מהספר " ירים משה " הנה המקור להלן, כפי שנמצא כתוב במקור.

פזמון.

מאדא כא ידעיו / לכבאר וסגאר דמייא

ויגולו, ירחם סידנא מולאי לחסאן

תואפקו למקדמין אלי כאנו זיעאם

מאשיין סאכיין לסידנא פתריק / גאלולו

לכלאם פתחקיק עיינא סאכנין פדיק

ואזבוהום וגאלוהום, חאזתכום מעטייא / כאתרכום יכון פלקריב

 

הרבה שואגים בקול / איש אישה קטן וגדול

ומכריזים יחי אדוננו המלך מולאי לחסאן

אנו שלוחי העם ובשמו / להיות להם לפה באנו

להביא את דברינו ותלונתנו למלכנו

דבר אמת בפינו / בצר לנו קבלנו

מאד צר לנו / במתחם מגורנו

שמע המלך וענה / בקשתכם התקבלה / רצונכם יתמלא במהרה

 

סידנא זאנא בסראזה ולעלאם / קררב לבלאד בסעאת אוריזאל

הל דממא כרזו בלכמאל / הומא אולדהום נסא ורזאל

מן חסאנו סאנאכום מנו / מנחית שאפוה דרק

לאין הווא כליפת צבחאנאהו / צובחאן מאדא

 

אדוננו בא בחיל ודגלים / עת קרב ובא, לעיר שבעת הגברים

בני החסות יצאו בצהלה / בנים אנשים ונשים

מאת ה' ראו / נאה לו התהילה / לקבל פני אדוננו רם המעלה

כי מאת ה' נאה לו התהילה

 

פיתוראת סידנא / משה עליה סלאם

כול יום יבארכו לחזאנין / נהאר שבת מזמועין

כא יטלאב אלעלאם לכיפייא / לאין הווא כליפת ארחמאן

סידנא זאד עלינא בזודא וכלראם / רבי יזיד עליה ברדאת באאה

 

בתורת משה אדוננו / חכמים ישאו ברכות למלכינו

ברכות לשלומו יום – יום בתפילותינו / כל העם יודה למלכו

גם בשבתות העם מודים / על החסד ורחמים

בחסדי האל על אשר גמלנו / כי הוא מאת הרחמן.

 

בידנא זאד עלינא בזאדא ולכראם

רבי יזיד עליה ברדאת באאה / ורדאת צאלחין מעאה

ביזאה לכאאפין לאאה / טאלבת עליכ / בחפיד

למולאך למאליך / כממל לעטייא / ושוף חאל דמייה

סידנא מולאי סולטן מאדא

 

מלכינו הרעיף עלינו מכל טוב מרוב חסדיו / ברכת

אביו תבוא עליו

זכות הצדיקים תגן עליו / וזכות יראי ה' להצלחת מעשיו

בשם מלך ממליך המלכים / מלא המשאלה

בני חסות אנו / למלכנו אדוננו / רב המעלה

 

רבבי יינזיה ויחפדו טול דואם / רבי יעללה שרזו ועלאמו

וידום עזזו וקואמו / דרכנא לעזז פייאמו

זהררא וזאהייא קיימנא / במאכול ושריב / ועטאנא ג'נאן מאדא

 

ישמרהו ויחיהו לאורך ימים ושנים

זכינו לכבוד ויקר תחת שלטונו / ימי החן והחסד הרעיף עלינו

אוכל ומשקה לא חסך מאתנו / מילא ואת בקשתנו ואת הגן נתן לנו

לאורך ימים ושנים / דגלו יינשא לנס בין העמים

 

סידנא עטאנא נזאהא תלת ייאם עטאנא לחם ולזדאד ולביד / ולחם רגיג וג'ליד / וסוכאר מעא סמיד

כול חנטא טייבת לבאטאטא / זאדו דארו לערזוייא

לעסאל ולקרפא. זאד ליהום חתתא זעפראן מאדא

 

שלושה ימי משתה ושמחה / של משאת וארוחה

נאמני המקצועות / חלקו תפקידים

רבנים / פשוטי עם עניים ועשירים

כל קבוצה לעצמה בישלה / בשר ותפוח אדמה

בשר ועופות לחם עבה ודק / סולת וסוכר לא רק

גם דבש קינמון וזעפרן / כיד המלך נתן

 

תפררקת נזאהא עלא לחנאטי בזעאם / כולו פיהא

בג'אר וכבאר / לחזאנין דראוש ותזאר

והל אלחדאד, חית קאדאיו / תזמעו לסידנא ועטאיו

פאתחא בנייא

ייזיד פייאמו בלהנא ולעזז / ולאין דכלו שי שייאטין / באיינא ובאיין לחממא

מאשיין גאלולו ראה מווסעין / ללי סאכיין

ראה גדאבין / גיר מללכרא הארבאנין

מנאיין עזבו תזמעו זאבו / כפאתא ועראייא

חתתא כראז אדאן סידנא / בלעזז ט=ולאמאן מאדא

 

רגע האמת בא / תמו שלושת ימי הטובה

בתודה והודאה / נרים ידינו בפאתחא

לברה גדולה / לאדוננו רב התהילה

ולזה כולם יענו אמן במקהלה

ה' יאריך ימים על ממלכתו / ויתברך בעוז ובתבונה / משמוע-

עצות בני עולה / גרמו לנו גירוש / ועזבנו עירם ועירייה

לולא הכרזת אדוננו רב החסד / הייתה עוד ידם נטויה

 

פזאוגייא תאניא עטאלו בעאד

לאים / ג'אובאהום סידנא בלכלאם

לכיר זיד ליהום / אלעז אלכתיר גאל נעטיהום

בדאהיר מלאחכום / מעטי אלכום

ביזאה אררחמאן

זאוו אלעדול קיידו / למלאח עאלא אטעאם מאדא

 

במפגש נציגי החבות השניה / עברו ימי צפייה / ענה בעל התושייה בדברי נועם

ואהבה / ולא חסך מהם דברי חיבה

מידי דאהיר יצא זה עתה / המללאח ניתן לכם בהצהרה

לצמיתות שאין בה חזרה / רצונכם יתמלא בע"ה בעגלא

באו סופרי המלך וכתבו / מפי המלך ששמעו

הדהיר נכתב ונחתם / המללאח  הוגש על מגש / מהמלך להעם

 

בשיר שהובא לפנינו מהמספר האלמוני, נכון אמר שהכתיר אותו קצצת מולאי אלחסאן. כלומר סיפור בניגון פשוט שלא חלים עליו כללים לא של שיר ולא של קצידה

הערת המחבר – מורי ורבי כמה"ר חיים שושנה ב "אעירה שחר ", שם כותב, קצידה : היא בעל מגמה ומטרה אחת, המתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו לכל פרטיו. אך חשיבותו של הסיפור הזה אינה בכך, אלא בעצם הסיפור המרגש. סוף ההערה.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.מראכש

המלך מגיע למראכש, העם מקבל אותו בשלושת ימי משתה ושמחה. במצוות המלך ניתן ליהודים כל הדרוש לכך, ומעבר לזה המלך שמע בעיותיהם ומבוקשם. שנות השפע והברכה בימי שלטון אביו\ הביאו את היהודים למצב של התפוצצות אוכלוסין של הקהילה היהודית בעיר.

היהודים קנו אז בתים בסביבת המללאח ומחוצה לו. בשכונות כמו " בררימה " " תוארג'" באזור הבאהיא ", " קסיבת נחאס ", " ורמילה ".

 

רבי שגרו בשכירות כרעו תחת העול של שכר דירה גבוה, שבו מהם בעלי הבתים. המללאח היה צר מאוד להכיל את אלה שגרים בו, וזו היא הבעיה שראשי העם נצטוו להביא בפני המלך, משימה שלא הייתה קלה כלל.

היו הרבה משונאי היהודים התנגדו לרעיון שהיהודים יזכו בהכרת זכויות של הקצאת קרקע למגורים ואפילו במסגרת זכות מינימאלית של בן החסות. השונאים האלה הגדירו את מצוקת הדיור של היהודים כשקרית הבאה לזכות ליהודים בבעלות על קרקע חינם.

אהבתו ליהודים של המלך הנערץ מולאי אלחסאן שהומלך זה עתה, לא השאיר ספק בלבם של נתיניו היהודים, שהוא ייטב להם כמו אבותיו מולאי עבד ארחמאן ומולאי מוחמד אביו. כפי הנראה הוא לא הסתיר אהדתו ליהודים, לפי מעשיו בהמשך שלטונו הוא היה אדם נאור, שעשה הרבה לשיווין ולצדק חברתי.

ומעל לכל החזיר ליהודים את כבודם העצמי, וזאת למורת רוחם של אלה שראו בהם נתינם משוללי זכויות, המותרים לשוד ולביזה לעת מצוא. בשיר שנזכר לעיל, אלה נזכרו בשם " שאיאטין " ( השטנים ) פעם ראשונה שנתנה הזדמנות ליהודים לצאת בגינוי חריף וברור נגד מבקשי רעתם.

בשנת התרכ"ב – 1862, עוד בתקופת שלטונו של המלך מולאי מוחמד אביו של מולאי אלחסאן, קם מורד אחד בשם השריף ארוגי, להטוטן שהצליח לשלהב המון נבער שנשבה בקסמיו. המלך מולאי מוחמד שראה אסכנה במעלליו וכשפיו של ארוגי, חיפש ומצא פתרון מקורי והמתין לשעת כושר.

ארוגי הגיע לעיר זרהון, כדי להשתטח על קברו של המלך מולאי אידריס, הביאו לו סַפר שיגלח אותו….הלא עשה מלאכתו נאמנה ושחט אותו כמתוכנן.

מולאי מוחמד בו המלך עבד ארחמן היה אוהב ישראל, ונהג בכבוד בחכמיהם. היהודים בזמנו נהנו מרווחה לכלכית, ימיו לא היו רבים, וכל תקופת מלכותו הייתה סך הכל חמש עשרה שנה. מולאח אלחסאן בנו מלך תחתיו בשנת תרל"ג – 1873, והוא כאמור ייזכר לטוב ביחסו הטוב והנאור.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזר

א, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

מולאי אלחסאן התווה את הדרך ליורשיו משושלת " העאלאווית " הטובים של היהודים, לשושלתם. בימים הקשים כמקור בלתי מאכזב, ונוכחותם הייתה בעלת תועלת רבה. הימצאותם של היהודים בענפי הכלכלה והמסחר השונים, תעשיה, ייצור, בנקאות ועודץ ובכל הזמנים היא הייתה לברכה גדולה בארץ הזאת .

גם היום דילול האוכלוסייה היהודית במרוקו, בשיחה עם משכילים ואפילו מהאיש ברחוב נזכרים בערגה לימים ההם. ואי אפשר שלא להזכיר את בקשתו של המלך מולאי מוחמד החמישי המנוח מראש הקהילה של מראכש, הנרי קדוש המנוח והיא : לעשות למען החזרתם או הבאתם של 500.000 יהודים למרוקו..וזאת מיד אחרי זמן לא רב ששב מהגלות . בקשה ללא סיכוי.

דיינים במאה השישית שביעית.

רבי ימין כהן ורבי שלום כהן, חבר בבית דין של רבי יוסף אביטבול, רבי אברהם הרוש ורבי מסעוד פינטו, נזכרו כסופרח בית דין. בשבועת האלמנה אנו פוגשים בשמות הרבנים שישבו בדין ונזכרו כמה פסקי דין במאה השישית והשביעית.

והם : רבי שלמה אסבאג, ורבי משה בנו, רבי שלמה אזנקוט, רבי אברהם אסולין, רבי יוסף חרבון, רבי אלעזר אלחזאן, רבי ימימון פינטו, רבי דוד צבאח ורבי משה רוזיליו, רבי יעקב אבטאן. בתקנה דיו הקומיסיון של רבי מסעוד בן מוחא נזכרו חוץ מרבי יוסף הרוש הנ"ל.

רבי יהודה אביקציץ ורבי יוסף פינטו, ורבי ימין צבאח, רבי סעיד הכהן, ורבי דוד לוסקי, יש להוסיף עליהם אלה שנמצאו בתיעוד המצבות בבית העלמין במראכש שנפטרו עד לסוף המאה השישית והם לא מעטים כמו רבי משה חליוה, רבי מרדכי צרפתי, ואחרים. הלא המה נמצאים כל אחד בערכו לפי שמות המשפחה.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחא

ות אחרות.

חינוך והשכלה.מראכש

יהדות מרוקו כפתה על עצמה ניתוק מרצון מהסביבה, מחשש של השפעה  זרה עליה. וזה תאם את החשיבה היהודית השמרנית, הגרסה שאין למסד את לימוד חכמת חיצוניות לצד הלימוד היהודי התורני. אולם היו כאלו שסברו אחרת, ומשפחות עשירות מעטות שלחו את בניהם ללמוד בארצות החסות.

היו אלה יחיד סגולה שזכו לקבל מעין חסות דיפלומטית של מדינות זרות. אלה הם הנציגים המסחריים של אותן מדינות. החסות הזאת הפקיעה את סמכותו של הממשל המרוקאי לשפוט, את היהודי בעל החסות זרה, או לאסור אותו.

מדינת אנגליה הייתה הראשונה שקבעה כך בהסכמם המסחרי שלה עם מרוקו בשנת 1856, והצטרפו אליה עוד מדינות אחרות. לחסות קראו " לחמייאה " ( ההגנה ) במראכש היו כמה משפחות שנהנו מיחס מועדף זה, .

הם זכו להיות סוכנים בלעדיים של מוצרים ושירותים של אותן מדינות. אלה ניצלו מעמדם להעביר אינפורמציה ליהודי אותן מדינות על מצב אחיהם במרוקו, ויחס הממשל אליהם.

המלך מולאי אלחסאן 1873 – 1894, לא ראה בעין יפה, מתן החסויות של המדינות הזרות למשפחות יהודיות, הוא תרגם זאת כהתערבות בעניינה הפנימיים של ארצו, ולכן ביקש לצמצם את תוחלת ההסכמים בנידון.

אנגליה הסכימה אתו, דומה כאמצעי לצמצום השפעתה של צרפת, מאחר וזו הלכה וחדרה יותר למרוקו, ודחקה ארצות אירופה אחרות המקיימות קשרי מסחר עם מרוקו, שאין יהודי מרוקו יכוליםלוותר על אזרחותם, אלא על פי הסכמת מאת המלך.

וכל נתינות תינתן רק על פי הסכמת השלטונות. סעיף חמשה עשר של ועידת מדריד קובע ף " כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ, יבחר לאחר שובו למרוקו, בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.

בהתחלה היהודים חששו מהביטול, ופנו לעזרתה של כל ישראל חברים, וזו הסתפקה בהבטחה של נציגי מרוקו בועידה, שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם, ולמשפט צדק כלפיהם. והסיכום הזה השביע את רצונם.

אולם למרות התערבות ארגונים יהודיים לטובת יהודי מרוקו, מצבם לא השתפר, במיוחד בכפרים הרחוקים ממרכזי השלטון. בעשור האחרון למאה התשע עשרה, גורשו יהודים משלושה כפרים.השתמרו תעודות המתארות את מה שקרה במראכש, בהן דווח שנתי על ועד שליחי הקהילות בבריטניה בשנים 1895 ו 1895. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תחת הכותרת " רדיפות במראכש ". תואר שם מעשה ההשתדלות להספקת אכזריותו של מושל מראכש חאג', מוחמד וידא, שעבד בשיתוף מלא עם הקאדי שלו. לשם כך ביקר במרוקו מר שמואל מונטגו, חבר פרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות.

הוא עשה כדי להביא להפסקת הדיכוי של מושל מראכש חאג' מוחמד וידה, שעבר בשיתוף עם הקאדי שלו. המושל שאף לאלץ את היהודים החלשים להוציא אותם לשמד. הוא לא הסתפק בפגיעה בגופם, אלא רצה לפגוע גם בדתם.

ובאמצעות הפגיעה בדלת העם, חשב לקבל לידם את הונם של האמידים שיבורו לעזרתם. " מסופר בדו"ח על הלחץ שהופעל על שני יהודים שהתאסלמו. אחד מהם נאלץ לדרוש מאשתו ובניו שיעשו כמוהו, והם סירבו..

הקאדי פקד על האישה להתאסלם, אולם היא ברחה לעיר אחרת עם ילדיה. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש נגש רצונה, תוך איום שאם לא יביאו אותם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל.

בעלי החסינות נתבקשו לפעול.

סופר גם על מעשה בצעיר יהודי ממראכש, שקנה ירקות בשדה ונגנבו ממנו, ולאחר שהתלונן על הגניבה הוכה כמעט עד מות. עוד כתוב שם שמנהיגי מראכש פנו אלינו לסיוע, אבל אנו חסרי אונים.  ובהיותינו מודעים לתקדימים של מעשה חסד של אחינו בעלי השפעה בחו"ל לעשות להצלת אחינו המדוכאים " אני פונה אליך בשם כל בני דתנו, כדי ששורש הרע ייעקר, ותוצאותיו יימחקו.

אם העול  לא ייעקר באיבו, הוא עלול להתפשט. שליחי הקהילות ואגודת אחים התלוננו לפני שר החוץ הבריטי הרוזן מרוזבירי, וביקשו את עזרתו בקשר למכתבי התלוןנות שהגיעו אליהם. בהם מכתב שנשלח מוגדור, בו מפורט מעשה אכזריותם של המושל חאג' מוחמד וידה והקאדי שלו, על התעללותם ביהודי דמנאת. ובו הם מבקשים שהוא יפעל לפיטוריהם המיידיים של השנים. הכותבים סברו, שכם כל ישראל חברים פנתה לשר החוץ הצרפתי, שיפעיל את השפעתו שם לטובת היהודים.

לא ברור אם כן פניותיהם של שליטי אירופה השפיעו על המרוקאים, יש להניח שליהודים במראכש ובדמנאת הערים אליהם מתייחסים המסמכים, הדבר לא עזר. בתקופה ההיא סבלה מרוקו מחוסר יציבות של שלטון מרכזי, אבותינו כינו את השנים הללו בתואר : " לעאמאת דסיבא (שנות ההפקר) באן דין ואין דיין.

מראכש העיר-חביב אבגי

 

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

בתקופה זו במרוקו נמצאת על הכוונת של המעצמות, שכל אחת מהן לטשה עיניה לזכות בה להשפעה גדולה יותר. באותה עת עמדה על הפרק, חלוקת השפעות מדינות אירופה על אפריקה. זה מה שעניין אותם, ולא מה שקורה שם עם היהודים.

גם לאחר כניסת הצרפתים למרוקו, כל עוד שלא ביססו שם את מעמדם, מצבם של היהודים היה בכי רע ונתון בעליות וירידות.

בערוב ימיו של מולאי אלחסאן, נראו סימנים מדאיגים של יתר שינוי המצב לרעה. ומותו הייתה מכה קשה ליהודים. חילופי השלטון שהתעכבו בן גברא לגברא, יצרו חלל שנוצל לשוד וביזה בשכונות של היהודים. מולאי אלחסאן הראשון מת ביולי 1904.

מותו הביא לגל עכור של ביזה ושוד, הרב של בתי כנסיות, גזירות של עבודת כפיה בשבתות, וחוקים דרקוניים של מושלים מקומיים. את מקומו של מולאי אלחסאן תפס בנו מולאי עבד אלעזיז. עליו מסופר שהתחנך בחברת ידידים יהודים, ורחש להם חיבה וידידות.

אבל היה צעיר מדי וחסר ניסיון. גם בימי שלושת המלכים האחרונים, אשר עליהם נאמר שהיו מחסידי אומות העולם, לא חסרו רעות ופרעות ביהודים. זאת מהעדר שלטון מרכזי שיוכל לכוף מרותו על כל המדינה.

לכן בתקופה זו מצבם של היהודים, היה שונה ממקום למקום. הכל תלוי היה במושל המקומי וביחסו ליהודים שתחת חסותו. יהודי סאלי, רבאט, אנתיפה, ועוד, המשיכו לסבול מהתנכלויות לחייהם, מעמדם ורכושם. בנוסף לעבודות כפייה אנשים ונשים שהוטלה עליהם גם בשבתות.

זאת חרף התערבות לטובת היהודים של שגרירים ושליחים ממשלות אירופה, ובראשם צרפת שהייתה ראש הדוברים לטובתם של היהודים. מדינת מרוקו בעת ההיא הייתה משוסעת ומפולגת מבפנים. ימי מלכותו של מולאי עבד אלעזיז היו כארבעים שנה.

הוא עלה למלוכה בהיותו כבן ארבע עשרה. בהיותו קשוב לרוח הקידמה של תרבות אירופה, שאף להצעיד את ארצו לעידן המודרני. אולם חוסר הניסיון המדיני היה בעוכרו בדרכי הנהגת המדינה, וזה הביא להתקוממות עממית נגדו. הוא נטה לשמוע ליועציו האירופיים, שלא לקחו בחשבון את הפגיעה בגאוותם הלאומית והדתית של האוכלוסייה המרוקאית.

הם ראו בהתנהגותו של המלך, פגיעה בוקה המבוססת על חוקי הקוראן. בראש המורדים עמד אדריס זילאלי, מטיף דתי שעשה את מסעות ההסתה שלו רכוב על אתונו, ועקב כך היה ידוע בכינויו " אבו חמארא ". כלומר בעל האתון.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.

מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.

ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.

והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.

למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.

עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.

ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת.   אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.

במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש 

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.

מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.

ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.

והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.

למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.

עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.

ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת.   אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.

במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר