מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
בית הספר אליאנס – כל ישראל חברים ולימוד תורה.
חשוב לדעת שהחינוך התורני לכל דרגיו, כמו בכל מוסדות החינוך במרוקו של אז, לא היה נתמך על ידי השלטונות. גם חלקה של הקהילה היה אפסי, אולי שכר השרת אם היה כזה. שכר המורה המלמד היה רובץ על כתפי ההורים, ולעתים היו כאלה שלא היה לאל ידם לשלוח ביום שישי את התשלום " אשרט " המיוחל לרבי, אם בכלל.
אשרט התנאי – בהסכם, כלומר הסכם שסיכם האבא עם המלמד. ויש פירוש ומונח זה בדרך הדרוש, שהתשלום לא ניתן עבור הלימוד, שעליו לא מקבלים שכר אלא על הבטלה. כתוב " ולמדתם אותם " מה אני בחינם גם אתם בחינם.
מצב זה שהביא לנחיתותו של החינוך התורני, לעומת רשת הלינוך של האליאנס הניתן חינם, כיוון שהיה ממומן בחלקו על ידי האליאנס העולמי, חברת כל ישראל חברים. ומספר הנרשמים בו כל שנה היה מוגבל לארבעים עד שישים אחוז, מכל התלמידים בני העיר.
מחוסר מימון ותשתית מתאימה. מספר התלמידים ממראכש שנקלטו באליאנס, בהשוואה ליתר הערים במרוקו היה הנמוך ביותר. בשנת 1936 מנתה הקהילה היהודית במראכש, עשרים וחמישה אלף ושש מאו ארבעים נפש, מספר התלמידים ממראכש שלמדו ברשת אליאנס, אלף מאה ושבע תלמידים בלבד.
לעומת זאת בעיר רבאט, מנתה האוכלוסייה היהודית פחות משבעת אלפים נפש, וברשת אליאנס התחנכו אלף ושלושים תלמידים, יחס של אחד לשלוש. רק בשנות החמישים התאזן היחס הזה, עת הגיע מספר התלמידים לאלפיים שש מאות וחמישים ותשע, ומספר האוכלוסייה במראכש ירד לכשמונה עשר אלף וחמש מאות נפש.
המחזור הראשון של הבנים, הסתיים בקיץ אלף תשע מאות ישרים ושמונה. עד שנות הארעים לא הייתה נהירה גדולה לבית ספר כל ישראל חברים, בגלל התנגדות חלק מההורים לשלוח בניהם ללמוד במוסד לא דתי.
מגמה זו התהפכה בסוף שנות הארבעים, ובתחילת שנות החמישים, הייתה נהירה גדולה למוסדות כל ישראל חברים, שלא יכלו לקלוט את כל הפונים. כל שנה בתקופת הרישום, כחמש מאות תלמידים לא התקבלו בית הספר מחוסר מקום, ובזמן הרישום היו מראות עגומים של אמהות וילדיהן הבוכים, ומתחננים קיבלו את ילדיהם.
ורק בשנת 1951 בנו עוד עשר כיתות כדי לקלוט הפונים הרבים. בתקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית המראכש, עקב הנהירה מן הכפר אל העיר. באחד המאמרים על מצב החינוך במראכש, בעשור האחרון בשנות השישים, עת קרב ובא דלדולה של האוכלוסייה בעיר, זאת עקב העלייה המסיבית לארץ ישראל ומחוצה לה.
והנה מקצת הדברים שכתב יוסף דדיע,בו העלה על נס את זכרם של מנהלים ומורים של בית ספר אליאנס במראכש, ומנהליו לדורותיו, נראה שלא היו לו דברי הערכה על ההנהגה המקומית והוא כותב :
אי נחת חברתית עמוקה הייתה התוצאה ממחדליהם של מנהיגי הקהילה, שדאגו אך מעט מאוד להרחבת בתי ספר, ובעיקר שלא הקצו בתים שהיו בבעלותם. מבחינה מסוימת – המחיר, התערבות חפוזה המתנכרת והמתנגשת בינה לבין המסורת. מנהיגים שדגלו ועדיין מחזיקים בדעות מיושנות…של חינוך חובבני של החדר יצא לאור בחודש מאי 1989 ועוד.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
יש לציין שבתי ספר של כל ישראל חברים עסקו בחינוך יסודי בעל שמונה שנות לימוד. הייתה גם אפשרות להמשיך במגמה חקלאית, ומקצועית אחרות. אלא שלבוגרים של שנות הארבעים במגמה מקצועית חקלאית של האליאנס, לא מצאו עבודה בחקלאות.
ואם מישהו הצליח למצוא, זה היה בחווה הצרפתית באזורים מנותקים מההוויה היהודית. לכן לא היה מעשי, כי עבודה במקום כזה הייתה מנתקת אותו מיהדותו ומדרך חיים בה גדל והתחנך. שני נערים מאלה הכרתי, אחד רוב משפחתי שלמה דרעי ז"ל, והשני חבר שהכרתי שגם הוא גמר באותה מגמה, ושניהם לא עשו שימוש במה שלמדו ונאלצו לחזור למקצועות אבותיהם.
החינוך בכל ישראל חברים משך את ההורים, בגלל הבטחת עתיד בניהם הכלכלית, כי השכלה יסודית שרכשו בבית הספר, הכשירה אותם לעבודה בפקידות הממשלתית ובמשרדיהם שלך בעלי מקצועות חופשיים : בנקאים, פקחים, מנהלי עבודה, כמתווכים בן העובד למעביד, ועוד מקצועות טכניים אחרים.
עתה אי אפשר להתעלם מהתחרות הגלויה, הנושפת בעורפו של החינוך התורני השמרני. דרך השילוב עדיין לא נראתה באופק, ורק בסיומה של מלחמת העולם השנייה, התפנו הרבנים וראשי הקהילה לטפל בבעיה של הבריחה מערכי היהדות של הנוער, אשר עתה אפיינו אותו סממני התרבות החדשה, השפה והלבוש כפי שהתפקיד מחייב.
שלמה הבן של השכן, למד חרטות מכאנית ומכונאות. היה אחד מני רבים שהוכרח לעבוד בשבתות ובחגים, כמנה הצרפתים, הפסקת צהריים במפעלים הייתה ארוכה, ושלמה היה מספיק לבוא לאכול בבית עם המשפחה, מבלי להחליף סרבל העבודה שעליו, סטטוס של אותם זמנים בהשפעת החינוך שקיבלו באליאנס.
לכאורה חלקם היו נקרעים בתוכם, ולא מעט הדבר הציק להם. רבים מהצעירים האלה היו משכימי קום, כדי להספיק להתפלל במניין הראשון שנגמר עם הדמדומים, ולהסתלק עם שחר טרם יפגשו ברבנים, אולי יגערו בהם.
מפני שהיו נחרדים מהתופעה של אי שמירת קדושת השבת והחג. והיו גם כאלה שסירבו להיכנע למעסיקיהם לעבוד בשבתות ובחגים, תרמו לכך אלה מהיהודים בעלי מפעלי מזון, שהעסיקו מאות מבני המקום למרות שהוכרחו לקיים נוהג העבודה המקומי שעובדים בשבת, הם נהגו מידת מה של גמישות והבנה לגבי הסרבנים מבני דתם.
התופעה הייתה חריפה יותר בקזבלנקה וערי הנמל האחרים, צעירים רבים עבדו בשבתות והחליפו את השבת ביום ראשון ליום מנוחה, כמנהגם של הצרפתים. את הביטוי למורת רוח מהמצב הזה, נתן רבי דוו קורקוס, בפסק דין שנושאו " קידושי משחק " של צעירה בשם ז'רמין.
זה היה במועדון האליאנס של הנוער היהודי, הייתה שם חתונה, רקדו ושרוץ בתוך ההמולה והרעש, אחד מהבחורים שם, לקח טבעת מאצבעו של חברו, ונתן בידה של ז'רמין, ואמר לה במרוקאית בטבעה זו אני רוצה שאת תהייה אשתי. והיא ענתה לו, שזה לא יעזור לו, וזאת מבלי לשאול אותה כלל אם היא רוצה.