ספינת אגוז-מקורות שונים


 ספינת אגוז יגאל בן נוןגילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקוסגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

 ספינת אגוז יגאל בן נון

גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

בלילה סוער של חורף 1961  טבעה הספינה אגוז ועליה 44  עולים שניסו להבריח את גבולותיה הסגורים של מרוקו. התחקיר שערכו מוסדות המדינה לא שאל את השאלות הקשות על נסיבות הטביעה.  כשמסירים את הלוט מעל לנסיבות מתגלה סיפור כואב ומורכב. 
בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו: ״אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה״.סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

קליפת אגוז במצולות

הפיכתה של מרוקו למדינה עצמאית לוותה בהבטחות רבות של שוויון ליהודים אך הם לא הורשו לצאת מהמדינה. המאמצים לפתיחת שערי מרוקו בפני המבקשים לעלותלארץ הביאו לטביעתה של הספינה אגוז ועליה עשרות עולים. תחקיר נסיבות המקרה נותר גנוז בארכיונים והוא מותיר שאלות לא מעטות//יגאל בן-נון.

הספינה אגוז

ספינת העולים אגוז טבעה בחוף הים תיכוני של מרוקו בלילה שבין 9 ל־ 10 בינואר 1961 כשעל סיפונה 48 נפשות. ממצאי חקירה רשמית על נסיבות הטביעה לא פורסמו מעולם אך חיפושים בארכיון משרד החוץ, בארכיון הציוני, בארכיונים פרטיים ובעדויות של גורמים נוספים מגלים חלק גדול מהסיפור.

לנוכח מציאות חדשה

ב־ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת, והסולטן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך מרוקו. התנועה הלאומית המרוקנית הייתה להוטה להציג את המדינה הצעירה כמקום שוויוני הפתוח למרוקנים בני דת משה, ובמסגרת זו אף מונה היהודי ד״ר ליאון בן זקן לשר הדואר. עם קבלת העצמאות עזבו צרפתים רבים את המדינה וכך נפגעה שדרה חברתית של בעלי מקצועות מנהליים וכלכליים שהיו חיוניים למדינה, וגברה נחיצותם של היהודים. כדי למנוע את יציאתם מהמדינה נמנעו השלטונות מלהנפיק להם דרכונים, וכך למרות מצבם הכללי הטוב החלו היהודים לחוש מחנק במרוקו.

באותן השנים ביקשה מדינת ישראל להביא אליה עולים חדשים, ורצונה השתלב עם החשש של יהודי מרוקו מן השינויים שעברו על המדינה. מי שסייעה להפוך את הרצונות האלה למעשה הייתה ׳המסגרת׳, רשת מחתרתית שהקים המוסד בצפון אפריקה, שהופעלה על ידי שליחים מישראל ופעילים מקומיים. המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה )סבתה( ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר. כאשר נסתמו דרכי יציאה אלה התבצעה הברחת היהודים באמצעות ספינות מבריחים מנקודות שונות בחוף הים התיכון לגיברלטר. בין עצמאות מרוקו ל־ 1960 יצאו את מרוקו 54,295 יהודים בדרכים מחתרתיות באמצעות המסגרת.

במשך שנת 1960 ניהלה ישראל מגעים אינטנסיביים עם שלטונות מרוקו לפינוי מאורגן של הקהילה. ב־ 28 במרס  1960 נפגש יעקב כרוז, יד ימינו של ראש המוסד איסר הראל, עם מהדי בן ברכּה, שמפלגתו הרכיבה את ממשלת השמאל במרוקו, ונוצרו הבנות בין שתי המדינות ביחס להגירת היהודים תמורת פיצוי על הנזק הכלכלי שייגרם למרוקו כתוצאה מעזיבתם. כשבועיים לאחר מכן נפגש שליחו של יורש העצר, בן סאלם גסוס, עם גולדה מאיר לשם תדרוך הישראלים במגעיהם עם בית המלוכה בנושא ההגירה הקולקטיבית. ב־ 11 באוגוסט 1960 נפגש אלכסנדר איסטרמן, עוזרו של נחום גולדמן, יו״ר ההסתדרות הציונית, עם יורש העצר מולאי חסן, והנסיך הסכים ליציאה קולקטיבית של יהודים בחסות ארגון הומניטרי . בסוף ,1960  עד ימים ספורים לפני האסון, התנהלו מגעים קדחתניים שסיכמו את התמורה שתשולם למרוקו על הפגיעה הצפויה בכלכלתה כתוצאה מיציאת היהודים.

במקביל למגעים אלה התקיימו במשרד החוץ בירושלים דיונים על התגובה הראויה למניעת יציאתם של יהודי מרוקו. ההתלבטות העסיקה את המוסדות היהודיים והישראליים שטיפלו ביציאת יהודי מרוקו. הם ידעו שרק מגעים דיפלומטיים דיסקרטיים עם הארמון עשויים להניב תוצאות, ובמקביל העריכו שלחץ ציבורי פומבי ישפיע על החלטות השלטונות, אך גם עלול לסכן את עצם קיומם של המגעים החשאיים. למרות שההסכם עמד כבר לביצוע, המשיך המוסד להוציא משפחות עולים במחתרת באמצעות ספינה לא כשירה להפלגות, דבר שגרם לטביעתה.

להתפרץ לעלות

כבר מסוף שנת 1959 חלה תפנית בעמדת הגורמים הישראליים שטיפלו בהגירה ממרוקו. הם התייאשו מן הדיפלומטיה החשאית של הקונגרס היהודי העולמי וחששו שהשלטונות מוליכים אותם שולל בעניין הנפקת דרכונים ליהודי מרוקו. לעומתם סבר גולדמן שממדים גדולים של הגירה חשאית יעוררו את התנגדות השלטונות, שעד אז העלימו עין מן הפעולות המחתרתיות. ראשי המוסד והסוכנות היהודית לא האמינו שאפשר להגיע להסכם כזה ללא הפעלת לחץ על מרוקו. ראש המוסד, איסר הראל, החליט ליזום עימות עם השלטונות והצליח לשכנע את ראש הממשלה בן גוריון בנחיצותו של מעשה ראוותני שיפנה את דעת הקהל בעולם נגד מרוקו. כך התבטא אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה:

בשיקולים השונים של שיטת העבודה חזרנו לפעמים לרעיון של ריכוז גדול של יהודים מתפרצים לעלות, מתוך מחשבה שהם יעצרו על ידי שומרי החוק ויעמדו למשפט. הנחנו שהבאת יהודים רבים, בהם נשים וילדים, למשפט ולמאסר תחייב את השלטון לתת את דעתו לתהודה שתהיה לעניין בתחום המדינה ומחוצה לה, דבר שבוודאי לא היה רצוי לו, שכן הוא מעמיד פנים שהוא מקיים שלטון מתקדם ומקנה זכויות שוות לכל האזרחים לרבות לאזרחיו היהודים- ) ארכיון המדינה, משרד החוץ,  (4324/5

ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

 

במשך השנים נפסל הרעיון מחשש ששלטונות מרוקו יגיבו בסגירה הרמטית של הגבולות. למעשה גם מנהיגות הקהילה לא הייתה נותנת יד למעשה הרפתקני זה, אך רעיון ההחרפה היזומה של היחסים עם השלטונות לא ננטש לאורך כל תקופת המגעים הדיפלומטיים.

בחודש אוקטובר 1960 נסעו לאיטליה שני קצינים לשעבר מחיל הים הישראלי, מישה רבינוביץ׳  (משה רביד) ודב מגן, במטרה לחכור אנייה להוצאת משפחות ממרוקו. אחרי שבדקו בגיברלטר את הספינה פיסס (מזל דגים) התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה. הם העריכו כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר. רבינוביץ׳ התנגד לחכירת הספינה שהייתה קטנה מדי לצרכי הגירת משפחות, ואילו מגן המליץ לבצע את הרכישה רק אם תוחלף קרקעית העץ הרקובה. הוא דרש שתימצא בה סירת גומי מתנפחת שתוכל לשאת עד חמישים נוסעים, ושהספינה לא תישא על סיפונה יותר משלושים נפשות. הספינה נרכשה לבסוף ושמה שונה לאגוז. שני קציני חיל הים המליצו לבדוק אתרי הפלגה מחוף האוקיאנוס אך במטה בפריז ויתרו על הרעיון בגלל עלותו ואישרו הפלגות רק מן הים התיכון. בעל הספינה הסקוטי, שקיבל תשלום מינימום עבור כל הפלגה ועוד תשלום על כל מפליג בספינה, לחץ לקיים הפלגות רבות ככל האפשר למרות שרב החובל הספרדי ושלושה אנשי צוותו התלוננו על עייפות אחרי כל נסיעה. אחרי כל הפלגה ביצע בה בעל הספינה בדיקות ותיקונים שוטפים. לאחר שיפוצה דחסו בה בכל הפלגה כ־ 25 נוסעים שהוסתרו בצפיפות בבטנה כדי שלא יתגלו על ידי פקחים לאורך כ־ 700 הקילומטרים עד לגיברלטר. אגוז קיימה 13 הפלגות, ובהפלגה ה־ 14 ירדה למצולות.

המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר.

ליל חורף קר

בהפלגה הגורלית עלו לאגוז שבע משפחות ובהן 21 ילדים מתחת לגיל 16 . נהגי המסגרת הסיעו אותן לאורך כ־ 500  ק״מ מקזבלנקה עד לעיירה אל־חוסיימה, ואת סוף הדרך אל חוף ההפלגה עשו העולים בהליכה. מבצע העלאת המשפחות ומטענן לסירות והעברתן לספינה ארך כשלוש שעות, בפיקודם של השליחים גד שחר כמפקד חדש, יוסף רגב ויהודה אלבוחר. ערב קודם לכן התקיימה ישיבת מטה כדי לוודא שננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים בתחום הליווי, התצפיות והקשר.

שיירה של שש משאיות בפיקודו של המתנדב אבי קורשיה נסעה צפונה לכיוון החוף, ובמרחק כ־ 200 מטר כיבו המשאיות את אורותיהן. המשפחות צעדו לתוך ערוץ נחל בסיוע חוליית מתנדבים שסייעו להן לשאת את מזוודותיהן וסיפקו לילדים כדורי הרגעה וחלב. חגורים בחגורות הצלה עלו בני המשפחות על סירת גומי בקבוצות של שישה בכל אחת, בליווי שני אנשי צוות, והגיעו לספינה שהמתינה להם כחצי קילומטר בלב ים.

מוריס בן הרוש, חבר בחוליית החוף, ליווה את ששת בני משפחתו שהפליגו בספינה ומצאו בה את מותם. בין המפליגים שמונה בני משפחת אדרי, שישה בני משפחת אזולאי, שישה בני משפחת אלמליח, חמישה בני משפחת בן לולו, חמישה בני משפחת ממן, שלושה בני משפחת דדון, פרחה גוזלן בת  ה־ 70 יהודה דהן בן ה־ 19 דוד אלקובי בן ה־ 14 הנוסעת אסתר ליברטי עשתה את המסלול מקזבלנקה לאל־חוסיימה שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות בוטלה ההפלגה בגלל תקלות ובפעם השלישית טבעה האנייה. נוסף על 43 העולים, הפליגו באנייה גם האלחוטן הישראלי חיים צרפתי וארבעה מלחים ספרדים. בסך הכול 48 איש.

על הספינה פיקדו רב החובל פרנסיסקו מוריה רינלדו בן ה־ 38 גיסו פרנסיסקו )פאקו( פרז רולדן ועוד שני מכונאים ספרדים – מיגל סנשז וקריסטובל מויה. הספינה יצאה מגיברלטר, התקרבה לחוף מלייה ושטה עד למפרץ אל־חוסיימה. שם הוריד הצוות הספרדי לים סירת גומי מתנפחת והיא שטה מן החוף לספינה הלוך ושוב. צוות הספינה היה עייף אחרי שהות בלב ים משעה6.15  בבוקר. הממונים על ההפלגה קיבלו דיווח שהים אינו שקט והלילה אביך. הים רוגש אך צפוי להירגע לקראת הלילה. למרות האזהרה הוחלט לשלוח את הספינה ללב ים. בתחילת ההפלגה, בשעה 1:30 בלילה, הודיע האלחוטן הישראלי חיים צרפתי מן הספינה למטה בפריז שהים אינו שקט וביקש להקשיב להודעה נוספת בשעה 3:00  לפנות בוקר. מאז נותק הקשר האלחוטי עם אגוז. אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, קיבל בביתו בקזבלנקה את הבשורה המרה, ומסר את הדיווח על האסון לראש הקהילה דוד עמר.

ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

 

ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

עדותו של רב החובל

לפי עדותו של רב החובל מוריה, בשעה 3:00 שטה ספינתו לכיוון גיברלטר במהירות של חמישה קשרים. עם התגברות הסערה הוא החליט להפחית את המהירות והפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים. כשהבחין שפורצים מים מתחתית הספינה הורה לחסום בשמיכות את החור בחרטום ושינה את כיוון הנסיעה בחזרה לאל־חוסיימה. החרטום שקע וירד מתחת לפני המים. חיים צרפתי שיגר קריאות עזרה לכל עבר.

רב החובל קשר חגורות הצלה לאנשי צוותו והם סייעו לשאר הנוסעים לחגור חגורות שנותרו פתוחות. כשרצה להוריד את סירת ההצלה מן הגשר לים, התברר לו שאנשיו כבר עשו זאת, אך היא נשמטה מידיהם. הוא ביקש מן המכונאי פאקו פרז לירות רקטות תאורה ובמקביל ניסה צרפתי לשווא לשלוח קריאות חירום לתחנת האלחוט.

בשעה 3:15 הורה רב החובל לנטוש את הספינה. אנשי הצוות לחצו על המפליגים לקפוץ לים אך רובם המשיכו לאחוז בדפנות הספינה הטובעת. שני מלחים עלו על הסירה ללא הקברניט. ״אני נשארתי על הסיפון עד שהבנתי שהכול אבוד ואז החלטתי לקפוץ למים״ )עדות קברניט אגוז, בצרפתית, ארכיון המדינה, משרד החוץ, (3755/1 המלחים הצליחו לעלות על הסירה היחידה וניצלו, אך פאקו פרז וחיים צרפתי שסייעו לקברניט לא הצליחו לעלות עליה וטבעו. המלחים חיפשו את יתר הצוות אך משו מן הים רק את הקברניט. בחתירה לחוף הגיעו עד לאניית הדיג הספרדית קאבו דה גאטה וזו העלתה אותם לחוף בשעה 6:00 לפנות בוקר.

בפריז הזעיק אפרים רונאל יחידות של חיל הים הבריטי, הצרפתי והמרוקני להגשת עזרה. בשעה 7:15 נצפו לראשונה שלוש גופות. בשעה 10:30 יצאו מגיברלטר שני מטוסי חיל האוויר הבריטי וספינת הצלה לכיוון מפרץ אל־חוסיימה. הטייס הזעיק ספינת דיג וספינת משמר מרוקנית לאזור וסימן להן את מקום הימצאות הגופות. אחריהן יצאו עוד שמונה ספינות לאזור ועד הערב אספו כתריסר גופות. קברניט אניית הדיג קאבו דה גאטה מספר שצוותו משה מן הים גופות של אישה וארבעה ילדים – אחד מהם תינוק שנמצא בזרועות אמו. בני המשפחה מתו מקור ולא מטביעה שכן חגורות ההצלה שמרו על ראשיהם מעל פני המים.

קציני הים שבדקו את הספינה התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה ונראה היה כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר.

הקברניט המציל האשים את פרנסיסקו מוריה בכישלון חילוצם של ניצולים נוספים. לדבריו, טעה מוריה במיקום הטביעה, וגם השהה את קריאות המצוקה כדי שעבודתו בהברחת המהגרים לא תתגלה למשמר החופים המרוקני. נראה שמוריה היה מבולבל למדי, ורק אחרי שהצוותים בזבזו זמן רב בחיפושים באזור שגוי הסכים להזעיק עזרה. ספינות דיג ספרדיות ומרוקניות הצטרפו לחיפושים אך לא מצאו דבר. גם איש חיל הים נמרוד אשל סבור שעדות רב החובל מוריה אינה אמינה. לדבריו אילו הייתה הספינה הטובעת ממוקמת היכן שפרנסיסקו מוריה רינלדו טען שהיא הייתה, הרי שממרחק זה ״אדם היודע לשחות יכול להציל עצמו ולהגיע לחוף״ )נ׳ אשל, ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר (1993

בחורינו המצוינים

בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני, חבר קיבוץ יפעת, לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ ) מסקנות חקירת אסון, טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 ארכיון גילה גוטמן (. הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו:

אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה  )אליעזר שושני, תשע  שנים, עמ׳ (128

תמונת העולם של שושני לא התאימה לדיווחי השליחים, שלפיהם יהדות מרוקו חיה את תור הזהב שלה, ולכן הוא הסתפק בטענה שהמצב עדיין איננו חמור אך עלול להחמיר.

שושני לא תִחקר את המעורבים במחדל במרוקו מכיוון שלא חשב שהשליחים אחראים לאסון. הוא נפגש בפריז עם אפרים רונאל ועם אלכס גתמון, האחראי הישיר על ההפלגה, והסתפק בעדויותיהם. גם איש חיל הים מנחם כהן נשלח למרוקו אך לא ברור עם מי הוא נפגש. במקום לקיים חקירה הסתפק שושני בהערכה כללית לפועלם של השליחים ושאל אותם שאלות רטוריות:

האוהבים אתם יהודים אלה ? כולם השיבו בחיוב. השליחים מושכים בעול באמונה, בדבקות ובאהבה. הם נדבקו באהבת ישראל והדביקו כל מי שבא במחיצתם. נעשתה עבודה מופלאה ובחשבון גדול, גם הקרבנות אינם מנמיכים את קומת המפעל )תשע שנים, עמ׳ (130

שושני הותיר רמזים עבים למדי בדבר נקודת המבט החברתית שממנה חרץ את דינו. הוא לא החמיץ את ההזדמנות לגנות את התקוממות תושבי ואדי סאליב שהתרחשה כשנה קודם לכן ולהנגיד אותה למסירותם של מתנדבי המסגרת. מסקנותיו של שושני נעמו לראש המוסד, איסר הראל, והוא ביקש ממנו לכתוב את תולדות המסגרת. כך פרסם שושני מסמך פנימי סודי שעותקיו ממוספרים, בשם ״תשע שנים מתוך אלפיים״, השמור בארכיון המוסד ומהווה מקור חשוב לשחזור פרשת הטביעה.

ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

שורה של תקלות

אלא שגם שושני לא יכול היה להתעלם מן הסיבות הישירות לאסון והוא הקדיש פרק אחד לליקויים הרבים, המותירים שאלות רבות פתוחות. מן התשובות שקיבל שושני מן העד המומחה לנושאים ימיים התברר שהדליפה בספינה לא הדאיגה את הישראלים ולדבריהם בוודאי לא היא הייתה סיבת האסון. אפרים רונאל ציין שהשינויים היחידים שנעשו בספינה היו הוספת ספסלי ישיבה בסיפון, אך התברר שהוספתם ללא אישור של מהנדס ימי מוסמך פגעה בבטיחות הספינה. כדי להתגבר על מגבלותיה, הוחלט שהספינה לא תפליג בזמן סערה, אף אם יהיה צורך להחזיר את העולים לבתיהם. אבל ככל שהרבו בהפלגות וככל שהפליגו יותר נפשות על הספינה, כך הרוויח בעל הספינה הסקוטי יותר כסף.

שושני התמודד עם הטענות בדבר מזג האוויר שהפתיע את צוות הספינה. לדבריו ממפרץ אל־חוסיימה הקטן והמוגן מרוחות אי אפשר להבחין בסערה המתחוללת בים הפתוח, סערה שהבחינו בה תחנות תצפית מזג האוויר. לטענת שושני:

כיוון שהספינה באה מן הים אל החוף וההעלאה ארכה חצי שעה בלבד, משמע ידע הקברניט מצב הים מחוץ לאזור המפרץ. מדוע נסע בסערה ? האם צפויה לו טובת הנאה כספית ?(מסקנות חקירת אסון טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 , מתוך ארכיון גילה גוטמן(.

על פי הדו״ח רב החובל קיבל הוראות שלא לנסוע בסערה ולחפש מקלט באיים הסמוכים:

לא מתקבל על הדעת שהצוות יחפש הרפתקה או ירצה בסיכון חייו. ההסבר המתבקש הוא שהקברניט סמך על יכולתו להתגבר על הסערה. היו הוראות לא לנסוע בסערה. היו שאלות חוזרות מן המטה בפריז, עוד לפני ההפלגה האחרונה, מדוע אין מתקינים את סירות הגומי. מדוע לא קוימו ההוראות? )שם(.

לטענת דב מגן, אחד משני הקצינים שנשלחו לבדוק את הספינה טרם רכישתה, טביעת אגוז היא תוצאה של מעשים ומחדלים שאנשים אחראים להם, כפי שכתב בעלון קיבוץ רבדים:

איך בכל ההפלגות לקח רב החובל מספר נוסעים לפי המותר ודווקא בנסיעה הזאת ?43 איך זה שבכל 13 ההפלגות הראשונות הוא גרר אחריו סירת הצלה וב־ 14 לא? מה זה ׳לפתע פרצה סערה?׳ זהו לא בדיוק אזור מוכה הוריקנים. הספינה לא טבעה ׳בנסיבות טבעיות׳. כל זה מדליק אצלי נורה אדומה. מה זה: זדון, טיפשות או סתם חוסר הגיון? מבחינתי זהו מחדל, ולמחדל יש אחראים. אני חושב שלא לחינם דו״ח החקירה חסוי עד היום (אליעזר בשן, ׳לא סתם הדו״ח חסוי׳, קיבוץ 9, בדצמבר 1992 , עמ׳ 4)

לדברי קברניט הסירה המצילה, השהה קברניט אגוז את קריאות המצוקה כדי שלא תיחשף עבודתו בהברחת המהגרים למשמר החופים המרוקני.

לפי הדו״ח כבר בהפלגה השנייה של הספינה ב־ 28 באוגוסט 1960 היה מכשיר הקשר מקולקל. בעיות האלחוט לא תוקנו והספינה המשיכה להפליג למרות התקלות. איש חיל הים נמרוד אשל ציין שמיצר גיברלטר הוא אזור הומה כלי שיט בכל שעות היממה, ואם מכשירי הקשר היו פועלים כשורה הרי שקריאת כלי שיט במצוקה לעזרה הייתה נענית בזמן קצר. לדעתו, דו״ח שושני מונה ליקויי בטיחות בסיסיים כה רבים שדי בכל אחד בנפרד לפסול את הפלגת הספינה. אשל תוהה על ההסתפקות בציוד לא תקין בזמן שבו צי הסוחר הישראלי היה גדול, חדיש ומצויד כראוי בכוח אדם מקצועי ובידע טכנולוגי ומסיק מכך מסקנות קשות.

יש לציין שבכל הפעלת כלי שיט בדגל ישראלי או אחר, נשמר תמיד כלל מוסכם אחד והוא השמירה על כללי הבטיחות. האמנם כנרמז בדו״ח הכריעו שיקולי חיסכון של גזבר הסוכנות היהודית ומנעו מספינה העוסקת בהסעת עולים, ציוד העומד בתקן  ?(נ׳ אשל  ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר 1993)

ללהיטות להוציא את היהודים מארצות ערב לפני שיאונה להם רע התלוותה התנהלות חסרת אחריות שסיכנה את העולים.

עימות בכל מחיר

לכאורה אגוז לא הייתה שונה מספינות מעפילים שטבעו לפני קום המדינה (ראו ׳ספינות שלא הגיעו׳ בעמ׳ 36 בגיליון זה)

בכל המקרים לקח היישוב סיכון מודע לפני שהוציא את האניות ללב ים, והתחשב במצבם של העולים כפליטים נרדפים ובמצבו של היישוב שנרדף על ידי ממשלת המנדט. אולם בעוד שלפני קום המדינה הפליגו העולים במנוסה מאימי המלחמה באירופה וביקשו לפרוץ מצור בריטי שחסם את הכניסה לארץ, אגוז לא הייתה צריכה לפרוץ בכוח את הכניסה לישראל, ויהדות מרוקו לא עמדה בפני סכנה קיומית. אך הנהגת המדינה הייתה משוכנעת שהקטסטרופה לא תאחר לבוא. עמדה זו לא הייתה מנותקת מן המציאות. לנגד עיני ראשי המדינה עמד גורלם של יהודי ארצות ערב האחרות שגורשו בחוסר כל מארצותיהם, והם ראו לנגד עיניהם גם את המדינה הצעירה והשברירית המשוועת לאכלוס כדי להפוך לבת קיימא. כך אפשר להבין את להיטותם של המוסדות הישראליים להוציא את היהודים ממרוקו למרות הסיכונים.

אבל ללהיטות הזו התלוותה גם התנהלות חסרת אחריות שסיכנה לא רק את העולים שהפליגו באגוז. חודש אחרי הטביעה החליט אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, על דעת עצמו ובניגוד לממונים עליו, להתעמת עם ממשלת מרוקו. הוא פרסם בשם הקהילה היהודית כרוז המאשים את מרוקו באחריות לטביעת ספינת העולים. הכרוז חולק בחשאי בתיבות הדואר של היהודים בערי מרוקו על ידי חניכי תנועות הנוער הישראליות. פעילים בתחום ההגנה העצמית החליטו להדביק את הכרוז על קירות בערים מכנאס ופאס. בפאס נתפסו ועונו שני מתנדבי המסגרת בזמן שהדביקו את הכרוז ליד תחנת משטרה. השלטונות המרוקניים שעד אותו זמן העלימו עין מפעולותיה של הרשת הישראלית החליטו לנהוג ביד קשה ועצרו את הפעילים המרכזיים של המסגרת במכנאס ובפאס, אך לא נגעו כלל בשליחים שנותרו במדינה.

כמה מן השליחים עזבו את המדינה על דעת עצמם ואחרים הודיעו למתנדבים שעדיין לא נתפסו שאין להם מה לדאוג ושעליהם לחכות להוראות בבתיהם. כמה מן המתנדבים במטה המסגרת בקזבלנקה, שהעריכו שחבריהם העצורים עלולים למסור את כתובותיהם אם יענו אותם, החליטו להסתתר או לברוח ממרוקו בדרכים שונות. האחרים נתפסו בידי המשטרה, נכלאו ועונו קשות. שניים מהם מתו אחרי זמן מה כתוצאה מעינויים אלה – רפאל ואקנין, ממתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות, ומרסל רואימי. הדרישה מן המתנדבים להישאר בבתיהם, בעוד רוב השליחים מישראל עוזבים את המדינה או מסתתרים, העלתה את הטענה שראשי המסגרת לא נטשו את רעיון העימות הראוותני עם שלטונות מרוקו והיו מעוניינים במעצרי המתנדבים כדי להפעיל לחץ על מרוקו וכדי להפיח רוח לחימה בקרב הקהילה. הם השתמשו בשמה של הקהילה שראשיה התנגדו לתוכן הכרוז, ולמעשה גזרו כליה על המשך פעילות הרשת המחתרתית של ישראל במרוקו.

פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

התמונה מימין
איש הצצות הספרדי פאקו פרז לא עלה על סירת ההצלה, אלא נשאר כדי לנסות להציל את הנוסעים היהודיים ונספה.
התמונה משמאל
האלחוטן חיים צרפתי אמור היה לסיים את תפקידו ולחזור לארץ ולהתחתן .ברגע האחרון נעתר לבקשת מפקדיו להחליף אלחוטן אחר, ונספה באסון

Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage-Michel Knafo-Le Mossad

Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage

Ils ont pris sur eux la traversée de la frontière la mer agitée et les nuits obscures et silencieuses, ce ne furent pas des héros couverts de gloire mais ton peuple Israël, hommes, femmes et enfants.

Les traversées du bateau Egoz et l'opération Bazak – opération qui consistait à coller des tracts et à les distribuer, et qui a eu lieu aussitôt après la catastrophe du naufrage – représentent un chapitre particulier dans l'histoire de l'immigration clandestine des juifs du Maroc en Israël.

Le cours des évènements aurait été bien sûr différent dans sa finalité s'il n'y avait pas eu la catastrophe du naufrage et l'affaire des tourments affligés aux juifs de Casablanca, par suite de la visite de Abdul Nasser au Maroc. Les diverses pièces du jeu d'échec auraient été déplacées sans aucun doute d'une manière différente par les joueurs et le doute subsiste sur le fait que l'opération Bazak aurait alors bien eu lieu.

On peut supposer que même sans ce chapitre, l'œuvre de faire immigrer les juifs du Maroc en Israël se serait trouvée au même stade qu'elle se trouve aujourd'hui, mais avec ceci, les traversées du Egoz, qui s'achevèrent par une grande tragédie, et l'opération Bazak qui lui succéda à la suite du naufrage, qui est un peu comme un panneau de signalisation qui se dresse au loin, constituent un chapitre de la grande épopée du retour des fils à l'intérieur de leurs frontières.

Du début de soh activité et jusqu'à son dernier voyage, Egoz a transporté des centaines de juifs du Maroc à Gibraltar. Certes, ce chiffre ne peut pas rivaliser avec le nombre d'immigrants qui ont réalisé leur immigration en Israël pour la même durée pendant la période de la troisième Alyah, mais du point de vue de l'expression historique de la volonté du peuple juif de vivre, et du point de vue de l'intelligence dont ont fait preuve les protagonistes de la Misguéret, ces chiffres ne sont pas seulement des témoins à charge, mais constituent aussi les témoins à décharge les plus dignes de foi. Des dizaines d'immigrants qui sont arrivés à tour de rôle sur les plages de Gibraltar avec Egoz peuvent servir de matière d'un roman à suspens, dont ils constitueraient l'un des chapitres dans le Combat pour la vie d'un peuple qui a enduré toutes les souffrances.

Par exemple, il serait possible d'inscrire les têtes de chapitre qui conviendraient à cette même histoire: mode de vie folklorique du melah juif en terre marocaine, mode de vie et traditions juives en famille et dans la société, liens des générations pour la préservation de l'héritage juif dont le début remonte à la terre antique – tout ceci rassemblés à l'intérieur des limites d'un appartement et le portail de la rue et du quartier; Le très vieil exil et amer destin juif en terre étrangère parmi les non juifs; La prière quotidienne du matin, de l'après-midi et du soir et les voeux de "l'année prochaine à Jérusalem" ainsi que "Et nos yeux contempleront ton retour à Sion avec miséricorde" les jours des fêtes.

Tout ceci, séparément et ensemble, constitue un échantillonnage de type d'homme qui tend sa main pour la délivrance vers des cieux libres.

Et, ceux accoutumés à effectuer toutes ces choses-là, avaient pris sur eux de transporter des inconnus à travers les chemins, en les dissimulant aux yeux des polices qui guettaient, vers des plages, de l'autre côté de la mer puis vers la terre promise. Du premier contact pris entre les inconnus et les candidats à ce grand chamboulement, la mission était confiée entre les mains éduquées et compatissantes, par des chemins qui n'en étaient pas et par les nuits complices, qui permettaient de se cacher de ceux qui les recherchaient. Le silence des voyageurs dans la voiture qui ployait sous l'abondance des secrets et les battements du cœur que l'on pouvait sentir alentours, lorsque devant et derrière et sur les côtés nous poursuivaient, au cœur de la nuit, toutes les lois et tous les décrets et les interdits, qui accompagnaient les porteurs d'uniforme au visage sévère et les cachots et les chambres de torture. Et en face d'eux, face à l'obscurité des ténèbres de l'exil, régnait toujours et en tout lieu, l'espoir de la vie et du prolongement de l'existence, ce même espoir qui exigeait la désobéissance et la résistance dans toutes conditions, tout ce qui était incarné dans: "malgré tout cela".

Tout cela avait fait converger les chemins du Maroc au delà de la côte: l'homme dans son désespoir profond et dans son espérance de vivre malgré tous les dangers!

Et dans cette épopée, il y a aussi la place pour une maison abandonnée à l'écart des routes, qui a été choisie pour servir de refüge provisoire avant le grand saut pour l'attente de conditions météorologiques propices ou un peu meilleures; sur une plage où le sable qui grince sous les chaussures de ceux qui se frayent un chemin dans l'obscurité; pour de petites lumières vacillantes et le mouvement des rames dans la mer; pour une barque enfoncée dans le sable jouxtant l'immense mer courroucée – qui est non seulement l'ennemi qui conspire mais également l'ami qui te mène à la délivrance. Ceci constitue la toile de fond et l'image réelle. Ainsi, se frayèrent leur chemin les convois vers la plage, eux et leur petite embarcation qui partait puis revenait, revenait et repartait. Douze convois avaient réussi à arriver à bon port, et le dernier, le treizième, avait fait naufrage. Les cris de détresse de ceux qui se noyaient et qui appelaient au secours se sont étranglés, le fond de la mer s'est refermé sur eux et dans leur oraison funèbre ces seuls mots: "Béni sois-tu juge suprême de vérité". Une page supplémentaire de la martyrologie juive s'est terminée. Voici donc les titres de chapitre sur lesquels s'est construite l'intrigue, et elle n'attend plus que la volonté d'un grand artiste pour en ériger le monument commémoratif pour les générations à venir.

En tant qu'enfants du peuple juif, nous sommes habitués à sanctifier la vie. La Torah d'Israël n'a été faite que pour la vie, ainsi qu'il est dit: "et qu'il vive par elle et ne meurt pas par elle" ainsi que: "Tout celui qui fait vivre une âme d'Israël est comme s'il faisait vivre le monde entier". C'est pourquoi il ne faut pas s'étonner que la tragédie des quarante-quatre immigrants et de l'homme du Mossad, Haïm Serfati, radiotélégraphiste sur le bateau, qu'un traumatisme si profond ait pu être provoqué chez tous ceux qui s'occupaient d'immigration.

Le bateau Egoz avait été loué à Gibraltar du propriétaire d'un chantier naval, un écossais du nom de thomas Scott, dont l'activité consistait aussi au trafic de marchandises. Les conditions de la location incluaient le paiement minimum pour la navigation, en plus du paiement par tête pour toute personne transportée du Maroc à Gibraltar. Les deux types de paiement consistaient du moins un intérêt commercial pour le propriétaire du bateau, mais assuraient le nécessaire à la sécurité des voyageurs dans le bateau, y compris la sécurité de l'équipage. Un paiement minimum avait été effectué afin d’empêcher les irruptions de voyages par toutes conditions, sans prendre en considération les dangers de la traversée de cette grande mer dans une petite et vieille embarcation, qui était la résultante du profit commercial du propriétaire du bateau.

Le transport des immigrants par ce bateau était une étape avancée parmi les nombreuses opérations de l'immigration clandestine. Par l'intermédiaire d'Egoz, il était possible de transporter les immigrants clandestins directement d'un point quelconque d'une plage marocaine à Gibraltar, une distance d'environ 300 Kms, chose qui n'avait pas été faite par les bateaux de pêche des passeurs – qui partaient de certains points à proximité des enclaves espagnoles et naviguaient vers des parties continentales de ces enclaves elles-mêmes (il nous faut dire, pour être plus précis encore, que certaines traversées ont été effectuées directement par différents passeurs depuis la région de Tanger à Gibraltar, une distance d'environ 80 Kms). Grâce au voyage direct d'Egoz, a pu être épargnée aux immigrants une étape de transit sur la route de l'Europe. Selon les concepts de travail en vigueur alors, le bateau d'Egoz contenait un nombre appréciable d'immigrants – entre 40 et 45 personnes – et, ce qui n'était pas non plus de la moindre importance, était que la traversée avec Egoz donnait la possibilité de contrôle sur le parcours clandestin des immigrants – ce qui n'existait pas avec les autres bateaux de passeurs. Dans toutes ses traversées, y compris la dernière, qui devait engendrer la catastrophe que l'on sait, se trouvait à bord un homme de la Misguéret, dont le rôle était de maintenir le contact radio avec Paris et Gibraltar, et ceci renforça un peu l'impression de possession de la Misguéret sur le bateau pendant ses traversées.

L'idée de louer un bateau pour des actions indépendantes – afin de se libérer de la dépendance envers les passeurs de Ceuta, Mélilla, Gibraltar ou Algeziras, était né à la fin de 1958, et était le fruit de la réflexion de Binyamin Rotem, commandant les services de renseignements de la Misguéret à Paris.

Le centralisateur qui se trouvait dans la ville des lumières cette année-là, s'y était opposé avec virulence. Il pensait que le danger qui y était inhérent était trop élevé, et préférait la navigation le long de la côte vers les enclaves espagnoles.

C'était un argument qui avait été entendu plus d'une fois par lui, mais lorsque l'on consulte le compte-rendu détaillé qu'avait fait Dov Maguen (Bertchik), au patron du "Mossad', Issar Harel, le 16.11.1958 [qui est rapporté plus loin], et qui nous est parvenu récemment, on peut s'interroger sur cet argument. Nous apprenons de ce compte-rendu, contrairement à ce qui a été affirmé à ce jour, que la raison pour laquelle le bateau Egoz n'avait pas été acheté cette même année de ce même Thomas Scott était liée à l'absence de documents conformes du bateau, et non pas à l'opposition quelconque de telle ou telle personne.

Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage-Michel Knafo-Le Mossad-page378-384

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage Meir Knafo- Le Mossad

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage

Meir Knafo

Lors de mes rencontres avec les juifs du Maroc, et lors de mes conférences en Israël devant des élèves et professeurs, je suis interrogé sur les raisons qui nous ont amenés à utiliser des passeurs et le bateau Egoz dans des conditions tellement dangereuses, c'est pourquoi je ressens le besoin de décrire l'ambiance qui régnait alors au Maroc, qui n'est même pas connue des juif du Maroc qui vivent là-bas encore aujourd'hui [Méir Knafo était pendant cette période l'officier des unités marines de la Misguéret ].

C'était une période dans laquelle le sultan Mohamed V avait attribué aux pays arabes radicaux la priorité dans sa politique, et la relation du roi du Maroc envers les juifs de son pays était la conséquence de sa politique pro-arabe. Plus les relations du roi avec les pays arabes se resserraient, et plus s'aggravait la situation des juifs du Maroc. Le signe du changement possible dans la politique inter-arabe du Maroc fut donné par le parti Istiqlal, qui avait à sa tête Allal-el-Fassi. Une délégation qu'il dirigea partit au Caire, en visite officielle, et s'entretint avec Gamal Abdul Nasser, et lors de son retour au Maroc, il soutint l'adhésion du Maroc à la ligue arabe et l'accélération du processus d'arabisation du dispositif étatique. En fin de comptes, le Maroc adhéra à la ligue arabe, et s'engagea à honorer toutes les décisions anti­-israéliennes qui furent adoptées par cette organisation.

Le passage rapide à une ligne nationaliste dure provoqua une crise sérieuse également en ce qui concerne l'Alyah. Le pouvoir marocain commença à arrêter de nombreux de nos membres actifs locaux, et fut renforcée la surveillance des institutions juives. En parallèle, furent augmentés les postes de contrôle sur les routes, et la surveillance aux frontières se resserra.

Toutes ces actions constituèrent un coup dur sur le moral des juifs, et il existait une inquiétude réelle sur le sort de la communauté, bien que pendant toute cette période s'était poursuivi le passage clandestin via Tanger – et le passage en règle via Ceuta.

Au Maroc, il y eut dans cette même période, les visites du président de Guinée, Sékou Touré, et du président du Congo patrice Lomomba, et chacune de ces visites étaient accompagnées d'intrigues renouvelées envers les juifs. Cette situation nous contraignit à consacrer plus d'attention à notre autodéfense.

Dans la presse locale furent publiés des articles de provocation, dans lesquels le sionisme était présenté comme un "crime', et les juifs qui essayèrent de fuir le Maroc comme des personnes qui portaient atteinte à la sécurité de l'état. Sur la scène inter-arabe, l'orientation Nassérienne du Maroc, pris une envolée supplémentaire. Le prince, Moulay Hassan, fit une visite au Caire, et le premier ministre, Abdallah Ibrahim, fit lui aussi une visite officielle en Egypte, et le roi décida d'organiser à Casablanca le futur congrès des ministres des affaires étrangères des pays arabes. Même la grave situation économique intérieure augmenta la détresse des juifs du Maroc, et obligea la Misguéret de trouver des solutions rapides à ce problème. Telle était la situation au Maroc lorsque la Misguéret décida de s'y consolider, tout en connaissant les contraintes qui régnaient dans le pays et le rajout aux limites qu'avait imposé le régime, et elle essaya de se frayer de nouvelles voies d'immigration. La Misguéret trouva des partenaires fidèles dans les membres actifs locaux parmi les juifs du Maroc, elle élargit l'enrôlement de membres, et s'organisa pour des missions d'autodéfense.

Des membres furent alors envoyés, et je fus l'un d'entre eux, à des stages d'instruction en dehors du Maroc. Nous avions accumulé des armes, obtenues par différentes voies, qui furent dissimulées dans des "cachettes', et nous n'aurions pas hésité à les utiliser en cas de besoin contre d'éventuels émeutiers, mais jamais contre les forces de sécurité.

En 1960, se développa la tendance d'arriver à la situation dans laquelle il nous serait possible d'activer des moyens de navigation autonomes, et ne pas compter seulement sur les bateaux des passeurs. En dehors de la crainte des dénonciations, les bateaux des passeurs étaient petits, et la fréquence des passages était lente. D'un autre côté, existait la perspective suivante que si la Misguéret mettait en activité d'une manière autonome un bateau de moyenne grandeur, il serait alors possible de faire passer en une nuit un nombre plus grand de juifs que ne pourrait le faire en plusieurs nuits les bateaux de passeurs.

Je fus nommé officier des unités marines également pour les opérations du bateau Egoz, et selon l'instruction de Yossef Réguev, j'acquis à Casablanca un canot de sauvetage qui provenait des excédents de l'armée américaine. C'était un canot, qui se gonflait au moyen d'un ballon de gaz. Selon le conseil des experts, l'Egoz aurait du gonfler le canot de sauvetage avant toute traversée, et le tramer derrière lui jusqu'à Gibraltar.

En septembre 1960, fut effectuée la première traversée de l'Egoz par les unités marines. Lors de l'une de ses premières traversées, y participa l'antenne de la ville de Fès, qui était composée d'une unité de quatre femmes et quatre hommes, sous la responsabilité de Michel Parienté, en coordination avec le commandant de Gonen, Yossef Réguev et sous la supervision des unités marines. Cette unité était composée de: Solange Benaïm, Suzanne checouri, Dolly Serfaty (boroch) et Rachel Parienté (Assouline), Shlomo Serfaty, Charly Abéssira, Elie Lévy et Félix Monsonégo.

Pendant cette même période, la tension augmenta au Maroc. Le roi du Maroc convoqua la "conférence de Casablanca" qui eut lieu le 3.1.1961 et qui traita de "la crise du Congo', dans laquelle participa entre autres, Gamal Abdul Nasser, président du commandement arabe uni. Excepté la ligne anti-occidentale qui fut adoptée dans la présente conférence, elle servit de tribune à l'incitation effrénée contre Israël et contre son action dans le continent africain. Le roi du Maroc exprima la détermination de son pays de participer à la libération de la Palestine "des mains de l'envahisseur sioniste', et le discours de Nasser contre Israël fut particulièrement vénimeux. La visite de Nasser à Casablanca provoqua une grave effervescence anti-juive dans tout le maroc.

Un chapitre tragique de l'immigration clandestine constitua le naufrage du bateau Egoz, sur ses 44 immigrants (inclus le représentant de la Misguéret, Haïm Serfaty), sur la route de Gibraltar. Egoz réussit à effectuer 12 traversées dans des conditions de clandestinité absolue, et faire sortir des juifs de la côte du Maroc vers les sentiers de la liberté qui mènent à la terre d'israël. Pendant la treizième traversée Egoz échoua en mer avec les 44 âmes pures qui s'y trouvaient.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage

Meir Knafo– Le Mossad-page 387

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad

 

Les préparatifs avant la dernière traversée d'Egoz

Il faut signaler, que pendant ces quelques jours où le dirigeant égyptien séjourna au Maroc, les actions de l'immigration ne cessèrent guère, même pas un seul jour. C'est l'inverse qui serait plutôt vrai, le flux des immigrants augmenta même dans une certaine proportion.

A 2:00 du matin, quelques heures avant l'arrivée de Nasser, nous apprîmes que les routes qui permettaient la sortie de Casablanca furent fermées par la police, et qu'il n'était donc pas possible de faire sortir un groupe d'enfants âgés de 12 et 14 ans qui attendaient de faire leur Alyah. A 03:00 nous nous réunîmes pour une séance urgente, et il fut décidé de s'adresser à un juif propriétaire d'un magasin, dans lequel furent vendus des tenues de scouts. C'est de cette manière que les enfants partirent, sous le camouflage d'un groupe d'éclaireurs, et le public venu pour saluer le président Nasser les applaudit, croyant qu'ils étaient des éclaireurs défilant pour témoigner leur respect à l'hôte prestigieux.

Ainsi partirent ces garçons et ces filles dans une opération qui fut appelée "Manos".

Tout ceci se produisit avant la nouvelle opération d'Egoz. Nous attendîmes l'occasion imminente pendant laquelle les conditions météorologiques seraient propices à une nouvelle traversée de ce bateau.

La route de la dernière traversée

L’opération fut fixée pour la nuit du 10 au 11 janvier 1961. Deux jours avant, fut fixée la liste des immigrants, et elle comprenait, entre autres, quelques familles qui déjà à trois ou quatre reprises furent obligées de faire la longue et difficile route entre Casablanca et Al-Hoceima puis rebrousser chemin, à cause des mauvaises conditions météorologiques – neige et chemins bloqués, mer agitée – ou à cause d'un mouvement suspect dans le lieu de l'opération, qui était tout autant connu des contrebandiers que des gardes-frontières.

Le mardi matin, 10 janvier 1961, furent sortis les immigrants de leur domicile par les jeunes du "Ballet" et transportés par taxi sur les lieux de rencontre à Casablanca, et transférés dans nos voitures. Ces endroits étaient sécurisés par les hommes de Gonen, et il fut fixé que toutes les dix minutes une voiture partirait de Casablanca avec des conducteurs de l'antenne Makéla. Tout se déroula dans un ordre exemplaire.

Quelques minutes avant que la dernière voiture d'immigrants parte de Casablanca, deux voitures des membres des unités marines prirent le chemin sous mon commandement, afin de sécuriser la route de Al-Hoceima et le lieu de l'opération, et se charger de l’embarquement des immigrants de la plage à Egoz.

A leur suite, partit une voiture dans laquelle se trouvait Yossef Réguev, le commandant de Gonen, et avec lui deux hôtes. En route, le temps était clair et agréable, c'est pourquoi l'espoir était grand qu'Egoz arriverait à destination sans la moindre avarie, et cette fois-ci l'opération ne serait pas annulée.

Les voitures des unités marines s'arrêtèrent à Parador-de-Kétama, afin de me permettre d'appeler chez moi, à Casablanca, et selon un code convenu d'avance, mon épouse devait me faire savoir "si la fièvre de notre enfant est tombée', ce qui signifiait que nous sommes autorisés à poursuivre notre route. C'était ce qui fut convenu avec Alex, et ce même jour en effet "l'enfant n'avait pas de fièvre', et les voitures continuèrent leur voyage dans les montagnes du Rif, tout en garantissant la sécurité du convoi.

La route était étroite et serpentait, montait et descendait alternativement. Dans cette portion montagneuse, il neigeait, mais non comme les fois précédentes où la route était barrée. Un profond abîme s'ouvrait béant des deux côtés de la route, et sur les versants abrupts et enneigés perçaient quelques sapins. Un brouillard épais recouvrait les environs, et j'étais dans l'obligation de descendre du véhicule de tête, d'avancer afin d'indiquer à Haïm Benchetrit la direction du voyage. Je procédais ainsi à plusieurs reprises jusqu'à la descente vers la plaine côtière, là-bas la neige avait disparue et le temps était plus agréable

Les véhicules de l'unité marine arrivèrent au pont, 6 Kms avant Al Huceima à l'heure fixée, les membres de la cellule descendirent et les deux conducteurs continuèrent vers la forêt, à une distance de près de trois kilomètres de là, afin de cacher les véhicules. J'ai placé sous le pont l'un de mes hommes en observation, puis j'ai suivi avec mes autres camarades le cours d'un fleuve qui mène à la côte, j'ai examiné le secteur où il n'y avait pas âme qui vive. Là aussi j'ai placé un de mes hommes en observation et qui assurerait la garde puis je retournais vers le pont, en dessous duquel j'ai pris position avec mes hommes. Les membres de l'unité portaient des cagoules afin de masquer leur identité aux immigrants.

Il faisait très froid cette nuit là, mais dans les temps fixés et selon des horaires précis, arrivèrent les unes après les autres les voitures des immigrants. Sous la couverture des membres des unités marines et avec leur aide, les familles descendirent des voitures et furent rassemblées, selon leur ordre d'arrivée, sous le pont. Je donnais aux immigrants les dernières instructions et les organisais en vue de notre longue et difficile marche vers la côte.

A tous il fut ordonné de garder le silence le plus absolu, et jusqu'à la montée sur le bateau en pleine mer il leur était interdit de parler, de fumer ou d'allumer une torche. Dans un ordre exemplaire, les immigrants avancèrent dans le cours du oued. Ils étaient très émus mais ne le manifestaient pas. Ils savaient qu'ils étaient entre les mains sûres des "sionistes"'.

Les membres des unités marines et leur commandant, qui accumulèrent une grande expérience dans ce genre d'opérations, agirent avec rapidité et un zèle surprenant: ils distribuèrent aux nourrissons des biberons et aux enfants – des bonbons, et aussi des calmants aux adultes qui en exprimèrent le besoin.

En tête du cortège marchèrent deux éclaireurs de l'unité marine – l'un d'eux était Michel Parienté – et à leur suite se trouvait Yossef et ses deux hôtes. Je changeais de temps en temps de place, et Haïm Benchétrit servait d'arrière-garde et s'inquiétait que personne ne fût oublié derrière. De temps en temps j'arrêtais le cortège, afin de vérifier un chemin encore plus sûr et éviter les rochers du oued. Les mères marchaient serrant dans leurs bras leurs enfants recouverts de couvertures, et les enfants de David Dadoun tenaient les mains de leur père, ainsi que le faisaient tous les enfants du cortège. David Elkoubi, adolescent âgé de 14 ans, se trouvait seul là-bas, sa famille avait immigré en Israël une semaine auparavant, alors qu'il était allé au marché acheter un blouson et qu'il n'était pas revenu à temps chez lui.

Les personnes âgées marchaient derrière, le parcours était d'une heure de marche.

Il y avait dans le cortège un cas qui sortait de l'ordinaire: l'une des familles amena avec elle la grand-mère, qui était âgée de plus de quatre-vingts ans. Haïm Benchetrit se porta volontaire pour la porter tout le chemin sur son dos, et nous la montâmes la première sur la barque qui l’emmena vers Egoz.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-390

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad

 

La séparation avec les membres de la famille

Le convoi arriva sur la plage, et les membres des cellules de protection se dispersèrent pendant que les immigrants étaient allongés pour s'y reposer. Voici que l'heure arriva des séparations entre Maurice Ben-Haroch, l'un des hommes de la cellule, et les membres de sa famille. Quelques jours avant le voyage, Maurice fêta avec eux le mariage de son frère aîné, Jacques, âgé de vingt-neuf ans, avec Denise Bar-Chechet. Voici que pour l'heure tout le monde se rencontrait à nouveau sur la plage. Denise n'aurait pas pu monter sur le bateau avec Jacques sans avoir été préalablement mariée et sans avoir reçu la bénédiction de son père et de sa famille. Maurice était très ému et rempli d'orgueil du mérite d'avoir aidé à l'immigration en Israël de ses parents [de tous les membres de sa famille, seul son frère cadet, Arié, avait déjà immigré et demeurait au kibboutz].

Il s'approcha de moi, et me demanda la permission d'enlever sa cagoule, afin qu'il puisse faire ses adieux aux membres de sa famille. Il embrassa son frère Gabriel sa sœur Jacqueline, sa belle-sœur Denise, et son frère Jacques. Tamar, sa mère, était très émue et éclata en sanglots. Maurice la rassura et lui promit que bientôt il les rejoindrait. Avec son père, Raphaël, ils se serrèrent dans les bras l'un l'autre et, ensemble avec moi et les autres membres, il aida sa famille à monter sur la barque.

Maurice Ben-Haroch est né dans la ville de Salé. Dans son jeune âge, il arriva à Casablanca et étudia à l'école ORT. En 1959, lorsqu'il commença à travailler en tant que contremaître dans une fabrique de sucre, je l'enrôlais dans les rangs de la Misguéret. Il prit part à la sécurité des plages de l'immigration clandestine. Je lui avais trouvé un appartement studio – qui était loué par la Misguéret – et qui servait de lieu de rencontres aux membres des unités marines et unités de protection. L'appartement se trouvait dans le quartier européen, et dans cet appartement, lui et ses camarades, avaient prêté serment à la Misguéret et à l'état d'Israël. Maurice était un homme très discipliné et évitait de se faire remarquer. Il était grand de taille et avait une immense force physique, mais jamais il ne l'utilisa dans un but qui ne fut pas justifié [Maurice fut un habitant de Kiriat-Yam et travailla au service des douanes de Haïfa. Il décéda en l'année 1998. Le jour de son enterrement, fut prononcée son oraison funèbre par son chef, "Ramon" (Michel Knafo)].

Dans un autre coin de la plage se trouvait David Dadoun et ses deux enfants, Daniella et Jacky. Quelque temps auparavant, David fut arrêté à l'aéroport de Casablanca alors qu'il était en possession d'un faux passeport. Sa femme et deux de ses enfants, qui étaient eux-mêmes porteurs de faux passeports, avaient réussi à passer sans difficultés et quittèrent le Maroc. David fut arrêté par la police et, quelques jours après, il fut relâché. La Misguéret était inquiète, parce qu'il avait une fonction "d'aide" et était en relation avec l'un de ses chefs, Haviv Abitbol. C'est pourquoi, il fut décidé de le sortir le plus rapidement possible du Maroc. Lorsqu'il fallut lui annoncer son départ, on ne se rendit pas chez lui: les hommes des unités de protection le guettèrent dans la rue, recouvrirent sa tête d'un sac et le firent pénétrer dans la voiture, qui se dépêcha de s'éloigner de l'endroit. "L'enlèvement" fat exécuté avec une telle rapidité que David n'eut pas le temps de réagir. Le long du chemin dans le oued, David se conduisit avec une nervosité compréhensible, mais lorsque arriva le convoi sur la plage, il se réjouit et était persuadé que, cette fois-ci, il arriverait en paix en Israël.

Même Henry Mamane, serveur connu à Casablanca, se trouvait un jour auparavant à son travail, lorsqu'un homme de la Misguéret, Amram Benayoun, lui téléphona et lui proposa d'immigrer dès le lendemain et maintenant il se tenaient sur la plage avec toute sa famille.

L’embarquement

Arriva l'heure de l’embarquement sur Egoz. La mer était calme et l'obscurité totale servit à Ramon et à ses amis d'alliée naturelle dans l'opération de l'immigration clandestine. Pour ces opérations, l'on choisissait des nuits sans lune. Sur la ligne d'horizon, il était possible de distinguer la silhouette d'Egoz, qui ancrait à une petite distance de la plage.

Je fis descendre de mon épaule la torche et je transmis le signal au bateau [la torche servait comme moyen de communication avec le bateau lorsque le contact radio était déficient]. C'étaient des signaux convenus. Haïm Serfaty, agent du "Mossad" et radiotélégraphiste israélien d'Egoz, reçut le signal et, en quelques minutes, s'approcha une barque à rames vers la plage, dans laquelle se trouvaient deux marins, les beaux-frères du capitaine. Je faisais un signe à deux autres membres de la cellule, et tous trois entrèrent dans l'eau. Deux d'entre eux tinrent la paroi de la barque, pendant que moi et trois autres hommes aidions les immigrants à monter sur la barque de sauvetage, six passagers seulement à chaque fois. La barque était conduite de la plage jusqu'au Egoz, allers et retours, sept fois: en premier, les femmes et les enfants, ensuite les personnes âgées et enfin les hommes du groupe et les valises, une pour chaque famille. Lors de l'opération, les hommes du groupe d'immigrants ne cessèrent de réciter en silence des chapitres des psaumes.

L'eau du mois de Janvier était glacée, mais nous étions heureux du fait que l'opération de l’embarquement s'achevât rapidement et avec succès. Elle dura un peu plus de 45 minutes. Yossef Réguev, qui n'était pas à sa première opération, affirma que jamais ne fut menée une opération d’embarquement d'une façon si nette et rapide comme cette nuit-là, et "c'était grâce à l'expérience qu'avaient accumulée Ramón et ses hommes."

Les membres des unités marines et moi-même, dans nos vêtements mouillés et tremblants de froid, avons examiné d'abord la plage, puis partîmes dans la forêt afin d'annoncer à Avi Korchia et Roger Bitton – les chefs de la section des conducteurs qui transportèrent les immigrants cette nuit-là, et se trouvaient en attente de fin de l'opération – qu'ils pouvaient retourner à Casablanca et que l'opération s'était terminée avec succès.

Et puis, nous retournâmes tranquillement par la route normale à Casablanca. Tout d'abord, nous nous attardâmes à parador-de-Kétama, afin de me permettre de téléphoner à ma femme et de lui demander, dans la langue codée, d'annoncer à Alex que l'opération s'était bien passée. Ensuite, nous nous attardâmes à Ouazane et nous allâmes nous recueillir sur la tombe de rabbi Amram Ben Diwan, et à 8:00 du matin, nous arrivâmes à Casablanca.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-392

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad

Une catastrophe inexplicable

Après une courte sieste chez moi, et dans les environs de midi, je fus appelé en urgence à l'état-major, et là-bas, il me fut annoncé que l'Egoz avait fait naufrage et que probablement il n'y avait pas de rescapés, et que même Haïm Serfaty était parmi les disparus.

Alex Gatmon, commandant de la Misguéret, ne participa pas cette fois-ci à l'opération.

Il était chez lui et attendait le compte-rendu lorsque le radiotélégraphiste entra et dit: "Je suis désolé de vous l'annoncer, il s'est passé une catastrophe: Egoz a fait naufrage avec ses quarante-quatre passagers." Il y eut un silence dans le petit appartement de Casablanca.

Il y a des moments qu'il est impossible de décrire', dit Carmit, la femme d'Alex, qui se trouvait sur les lieux. Elle témoigna qu'Alex blanchit, mais lorsqu'elle le regarda elle vit qu'il ne perdit pas le contrôle de ses réactions. Comme toujours, dans ces moments de crise, il était serein.

Carmit rajouta: "J'ai même regardé le radiotélégraphiste, "Babet". C'était un homme cultivé, un israélien, qui arrivait sur sa trentaine, qui avait une moustache épaisse et une calvitie précoce. Et après l'annonce, ces deux hommes restèrent l'un en face de l'autre. "Y a-t-il eu de hautes vagues?" questionna Alex. "Non" répondit le radiotélégraphiste. "Mais comment ça s'est passé?" questionna Alex.

Carmit termina: "Comment ça s'est passé? Jusqu'à ce jour, il n'y a pas de réponse!'

Même aujourd'hui, quarante-six ans après la catastrophe, il n'y a pas de témoignage digne de foi quant aux circonstances du naufrage d'Egoz, et tout ce que nous savons prend sa source du compte-rendu que le capitaine Francisco Morilla Reinaldo – qui ne bénéficie pas de notre confiance – a été contraint de faire, et du témoignage du capitaine du bateau "Cabo-de-Gata".

Les années écoulées ne me donnèrent pas de repos, et non plus à Haïm Benchetrit, qui participa avec moi à presque toutes les opérations du bateau. Le souvenir des victimes d'Egoz restera toujours vivant dans nos mémoires.

Le destin tragique du jeune David Elkoubi, quatorze ans

Haïm Elkoubi

Parmi les noyés d'Egoz, il y avait le jeune David Elkoubi. Son histoire est une histoire triste, celle d'un enfant isolé dont la famille immigra en Israël une semaine auparavant – car peu de temps avant leur départ précipité, et du fait de son absence, il n'a pas fait partie de ce voyage.

Haïm Elkoubi, le frère de David, était âgé de onze ans au moment du naufrage d'E g o z. Voici son récit sur David, tel qu'il fut raconté à Méir Knafo.

Je me souviens très clairement, et en détail, de l'organisation et des préparatifs secrets qui précédèrent la fuite de la famille de Casablanca. L'aspiration de David était Israël, et il fut celui, malgré son jeune âge, qui poussa mon père et ma mère à réaliser leur rêve.

Un jour de l'année 1961, notre voisin arabe rentra voir ma mère, et lui dit son intention de demander la main de notre sœur, âgée de 15 ans, pour son fils. Ma mère entra en panique et lui répondit qu'ils étaient tous deux mineurs, et qu'il fallait attendre que le temps fasse son œuvre. Cet évènement provoqua l'urgence de notre fuite du Maroc, notre monde s'était écroulé.

David découvrit qu'un proche de notre famille était un membre actif de l'immigration clandestine, et s'adressa à lui et le courtisa avec assiduité. Lorsque les membres de la clandestinité apprirent l'histoire, ils décidèrent de nous faire sortir d'urgence du Maroc. Dans un délai court, nous reçûmes la nouvelle que le Shabbat au matin, un taxi viendrait nous chercher et, sous l'apparence d'une excursion à travers le Maroc, la famille serait évacuée sans éveiller le moindre soupçon ou attirer l'attention. La dafina du shabbat fut envoyée au four du quartier et les courses du Shabbat, ma mère les effectua comme à l'accoutumée. Et en effet, le Shabbat matin, le taxi arriva.

Avant son arrivée, David demanda à se rendre au marché afin de se procurer un blouson d'hiver, dont il avait envie depuis longtemps, quand il tarda à revenir, ma sœur fut envoyée le chercher. Le chauffeur de taxi qui arriva entre temps insista auprès de nous pour que nous partions immédiatement, avant qu'il n'attirât l'attention des voisins, dans le cas contraire il devra décamper au plus vite. Au début, nous avons refusé de laisser mon frère et ma sœur seuls au Maroc, mais dès qu'il nous a été promis qu'ils partiraient à la prochaine opération, nous avons donné notre consentement et nous avons pris le taxi. Après un cours voyage, j'aperçus soudain ma sœur à l'intérieur d'un taxi qui roula face à nous. Je criais au chauffeur de s'arrêter, et lorsque nous l'avons recueillie elle raconta qu'elle n'avait pas réussi à localiser David.

C'est le cœur lourd que nous avons continué, et après douze heures de voyage, nous sommes arrivés à la plage de Al-Hoceima. Il était 23:00 heures, les enfants en bas âge étaient fatigués et pleuraient bruyamment, et afin de les calmer, les hommes des unités marines leur avaient distribué des bonbons et des biberons. Et après une longue et exténuante traversée en mer, nous sommes arrivés à Gibraltar où nous sommes demeurés une semaine sans savoir ce qu'il en était advenu du sort de David. De Gibraltar nous avons pris l'avion pour Marseille, pour le camp d'Arènas.

Le lendemain de notre arrivée à Marseille, à six heures du matin, ma sœur qui habitait en France était apparue dans le camp, et nous a apprit la nouvelle amère: "l'un des journaux français relatait l'information du naufrage d'un bâteau, d'immigrants clandestins en route vers Israël, et dans lequel il y avait quarante- quatre juifs." N'ayant pas réussi à joindre David, l'information a éveillé en nous ce lourdes craintes quant à son sort. Une semaine plus tard, nous avons pris l'avion pour Israël, et à l'arrivée, nous avons transmis des détails sur l'identité de David afin de lui permettre, à son arrivée, de nous joindre au camp de transit Guéoulim de Kfar-Saba vers lequel nous avons été dirigés. Quelques jours après, ma sœur nous a envoyé une dépêche de France qui contenait la nouvelle amère: "parmi les noyés d'Egoz, se trouvait également David."

Je me souviens qu'avant de quitter Casablanca, nous avons remis les clefs de chez nous à notre voisine catholique, et également le numéro de téléphone de notre oncle – afin qu'il vienne et recueille David chez lui. L'oncle a raconté plus tard que lorsque David était revenu à la maison et qu'il avait appris que "sa famille l'avait abandonné', il était dans un choc total. Il éclata en pleurs amers et avait refusé d'entrer à la maison, il s'était assis devant la porte, avait refusé de manger et n'avait fait que pleurer. Il ne s'était calmé que lorsque l'oncle vint le chercher. Le fait d'avoir laissé David seul à Casablanca m'a poursuivi toutes ces années.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-399

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo

L'interrogatoire des familles des naufragés

Maurice Ben-Haroch

Maurice Ben-Haroch participa à l'opération dans laquelle immigra clandestinement sa famille

Le mercredi 11 janvier, furent trouvés les corps flottants de vingt-deux immigrants, tous portant des ceintures de sauvetage et tous moururent, probablement, de peur et de froid. Les corps des vingt-deux autres, et parmi eux celui de Haïm Serfaty et celui du mécanicien espagnol Paco Pérez, qui ne fuya pas avec les autres, furent ensevelis dans une mer cruelle.

Dans les vêtements des noyés, la police trouva des cartes d'identité, et à la suite de cela furent arrêtés et interrogés les proches des noyés d" Egoz, comme David Azoulay, fils de Hanna qui périt avec cinq filles et garçons, et la mère de Fifi, aujourd'hui Gila Gutman, qui a traversé la frontière clandestinement par l'intermédiaire des unités marines sous le commandement de "Ramon" dans l'opération "Manos" – dix jours avant la catastrophe – ensemble avec sa sœur Yolanda et autres quarante jeunes.

Maurice raconte: "juste après avoir appris la nouvelle de la catastrophe et, avec la certitude qu'il n'y avait pas de rescapés, je suis arrivé à Salé, chez mon oncle, et ensemble nous avons observé la période de deuil chez ma grand-mère paternelle. A la fin de la période de deuil, je suis retourné à Casablanca, mais selon les instructions de "Ramon" (Michel Knafo), je ne suis pas retourné chez moi, mais à une autre maison. La police me recherchait, et il était clair que j'étais brûlé et que je devais me sauver du maroc. Il y eut deux tentatives de me faire passer la frontière clandestinement, sans succès, et seulement en mars 1961, lorsque Ramon était déjà arrêté, les camarades réussirent à me faire passer dans l'enclave espagnole de Mélilla, et de là vers Israël.'

INEDIT!

Les recherches des noyés d’Egoz, les humiliations et les menaces, et leur inhumation à Al-Hoceima

Ce témoignage de Mr Choukroun Alberto Ben-attar fut recueilli au mois de juin 1998. par Michel Parienté. Mr Alberto Choukroun était pharmacien et adjoint du président de la communauté juive de Tétouan dans les années 60. Il servit dans l'armée espagnole entre les années 1923-1926. A la déclaration d'indépendance du Maroc, il fut enrôlé en tant qu'officier supérieur dans la nouvelle armée marocaine et eut la distinction de recevoir la décoration prestigieuse du royaume du Maroc "Haouissam Haalaouite".

L'opinion répandue qui prévaut jusqu'à aujourd'hui est que l'inhumation des morts fut faite dans la sérénité – mais les choses ne furent pas ainsi. Les tractations  entre les responsables de la communauté de Tétouan et le pouvoir de Al-Hoceima furent accompagnés de menaces sur ces mêmes juifs qui arrivèrent en ce lieu afin d'enterrer les défunts selon les traditions de la religion juive. Pendant cette même période, Hakoub Sarfati était président de la communauté juive de Tétouan. Monsieur Choukroun raconte que le mercredi 11 janvier 1961, sur le chemin de la synagogue pour effectuer la prière de l'après-midi, son attention fut attirée par un grand titre du journal "España" et ses yeux se voilèrent. Dans le gros titre il etait dit qu'un bateau qui transportait des juifs du Maroc à Gibraltar fit naufrage.Mr  choukroun, fortement émotionné, ne poursuivit pas son chemin vers la synagoue  mais arriva en courant chez Don Hakoub Sarfati, président de la communauté juive.

Après un bref entretien, ils décidèrent tous deux de se rendre immédiatement à Al-Hoceima. Ils prévinrent Shimon, le chauffeur de la communauté, puis prirent la route. La route de Tétouan à Al-Hoceima, de 350 kms, était mauvaise et dangereuse. A Al-Hoceima, ils se rendirent immédiatement au poste de police local et demandèrent à rencontrer le commissaire principal. Seulement après des heures d'attente, l'officier consentit à les recevoir pour un entretien – et ceci grâce à l'intervention de militaires, anciens amis de Mr Choukroun.

Le gouverneur de la région à cette période était Torres Abdelhalek, nationaliste extrémiste, membre du parti Istiqlal, proche par ses opinions de Gamal Abdul Nasser et anti-sioniste par excellence. Abdelhalek s'opposa aux demandes de Mr Choukroun et du président de la communauté de rencontrer le commissaire, et seulement après les supplications des deux hommes, l'officier les reçut et les informa au sujet des corps repêchés en mer. L'officier tint aussi des propos virulents à l'encontre des représentants de la communauté, sermonna contre le sionisme de façon la plus incisive – y compris des insultes contre l'état d'Israël – et injuria ceux qui propageaient le sionisme au Maroc.

Etant donné que Messieurs Choukroun et Sarfati conservèrent leur sang-froid et ne réagirent pas à son attitude acerbe, l'officier de police les conduisit lui-même à l'hôpital où se trouvaient les corps. Toute la région côtière était fermée par les forces de police et l'armée marocaine – personne n'entrait ni ne sortait, y compris les journalistes qui se rendirent sur les lieux et également dans les approches de l'hôpital.

Messieurs Choukroun et Sarfati téléphonèrent à Tétouan et demandèrent que leur soit envoyée une camionnette avec les membres de la confrérie religieuse mortuaire. Concernant le départ de cette camionnette, Alia Ben-Ayoun, la femme de Saadia, aujourd'hui habitante de Dimona raconte: "Monsieur Revah (Roach), directeur de la confrérie religieuse mortuaire, téléphona et demanda l'aide de la communauté de Tétouan pour l'inhumation des morts. Mon mari, Saadia Ben- Ayoun (Ohayon), avec Fortunato Ben-Zaken, qui décéda à Ofakim, Massaoud Vahnis, Hossé Ben-Hamou qui décéda au Vénézuéla et monsieur Revah-Roach, partirent de Tétouan et arrivèrent à Al-Hoceima à 2:00 du matin le mercredi.' Monsieur Choukroun raconte que les corps avaient été transférés au centre de rééducation de Al-Hoceima, qui fut créé par "le fond Rothschild". Ce centre fut ouvert après l'affaire de "l'huile frelatée', qui débuta à Meknès et provoqua la mort de plusieurs dizaines de personnes et fit des centaines de paralysés.

Les corps qui furent retrouvés près de l'île "Penion Via San Horho" (Al- Hoceima), restèrent provisoirement dans ce centre, et messieurs Choukroun et Sarfati s'adressèrent aux membres de la communauté juive de Al-Hoceima et leur demandèrent de participer à la localisation des autres corps le long des côtes. Monsieur Choukroun avait de nombreux amis à Tétouan, et il réussit à contacter l'un d'eux, un marocain nommé Cabayo. L'homme, qui était pêcheur et ami intime de monsieur Choukroun, accepta de participer aux recherches et à la localisation des corps. Il refusa d'accepter la moindre rétribution, et à ses dires, il fit cela pour l'amour de Dieu.

Cabayo navigua sur son bateau de pêche le long des côtes et trouva un corps qui était coincé entre les rochers d'une petite île, pas loin de Al-Hoceima. Il fit monter le corps sur son bateau, sous la surveillance sévère des gardes-côtes marocains et des militaires, et le déchargea dans le port de Al-Hoceima. Cabayo, qui possédait une grande expérience et était un vieux marin, dit avec assurance à monsieur Choukroun: "Ces personnes ne sont pas mortes noyées, mais de froid!'

Le corps fut transmis, sous la surveillance de Mr Choukroun, du port au centre de rééducation, dans lequel se trouvait déjà, ainsi que nous l'avons dit, d'autres corps. Le bateau de pêche "Kabo-de-Gata" trouva les corps d'une femme et quatre enfants. Ces cinq victimes moururent de froid et non pas de noyade. Les corps furent transportés par le bateau au port de Al-Hoceima, et de là, ils furent emmenés au centre de rééducation.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-page 402

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo

Même ce centre était sous la sévère surveillance de la police, et l'entrée en était interdite, même aux journalistes, et spécialement à ceux du journal français Paris Match. Ils tentèrent de toutes leurs forces d'interviewer monsieur Choukroun, mais celui-ci refusa énergiquement. Son refus provenait d'une instruction claire du pouvoir marocain, qui ne voulait pas dévoiler la tragédie, l'existence des corps et leur emplacement.

Dans le centre de rééducation se trouvait aussi l'institut de médecine légale, et le médecin pathologiste responsable, membre de la Croix-Rouge française, déclara que la mort des vingt-deux naufragés fut provoquée des suites d'une noyade. Cabayo n'était pas d'accord avec cette affirmation et resta fidèle à sa première opinion. Il répéta que le médecin pathologiste se trompait, étant donné que tous les morts portaient leur ceinture de sauvetage bien attachée à leur corps et leur visage, au moment où il les trouva, se trouvaient hors de l'eau.

Monsieur Choukroun dit que jamais il n'oublierait ce dont il fut témoin. Le corps d'une femme qui serrait son enfant fut une image dure et inoubliable.

Mr. Tsarfati et Choukroun s'adressèrent à l'officier de police et demandèrent qu'il leur fut permis de transférer les corps au cimetière de Al-Hoceima et de les inhumer dignement selon les traditions de la foi juive – mais l'officier de police refusa énergiquement d'accéder à cette demande.

A ce sujet, il y eut de dures polémiques entre le camp juif et le pouvoir marocain, qui refusait énergiquement de remettre les corps afin qu'ils soient inhumés. Le gouverneur Torres Abdelhalek avait une grande influence parmi les habitants arabes dans toute la région de l'ancien Maroc espagnol, c'est pourquoi l'officier de police de Al-Hoceima ne pouvait pas décider contre son gré. Seulement après des pressions et des humiliations – qui mirent les nerfs à fleur de peau de messieurs Choukroun et Sarfati – l'officier de police accéda à leur demande. Est-ce que ce consentement fut-il la conséquence d'une pression locale ou d'une pression internationale? Ce qui est clair est que, les bonnes relations de monsieur Choukroun, officier supérieur à la retraite de l'armée marocaine, influencèrent favorablement l'affaire, et le jeudi 12 janvier, furent finalement convoqués les deux représentants juifs par le commissaire de police qui leur dit: "bon, prenez les corps malpropres de vos morts et enterrez-les – bien sûr, sous le contrôle policier." Mr. Choukroun fit l'acquisition à Al-Hoceima de linceuls et recouvrit tous les corps, sans leur retirer leurs habits, selon les consignes de police.

Aliah Ben-Ayoun: "les corps des défunts furent transportés par camionnette du "centre" au cimetière juif de Al-Hoceima. Le chemin fut parcouru, un certain nombre de fois, par mon mari Saadia avec monsieur Revah Roach, jusqu'à que furent transportés tous les vingt-deux morts. La scène la plus dure fut la séparation d'un bébé du corps de sa maman – qui le tenait fortement serré – afin de permettre leur inhumation séparément. Sur la main de l'un des corps furent découverts des marques de henné, témoignage d'un mariage qui avait eu lieu quelques jours avant le naufrage. La cérémonie de l'inhumation eut lieu au cimetière à 16:00 environ, et fut effectuée par le rabbin Bénadiva.

La Misguéret décida d'envoyer Itzhak Haliwa, membre de "la branche civile" et adjoint du président de l'assemblée des communautés du Maroc, à l'oraison funèbre: "Le 11.1.1961, j'ai été alerté par Itzhak Adania et Dov Shomroni, qui m'ont raconté que les corps des naufragés d'Egoz ont été retrouvés et transportés à l'institut médico-légal de Al-Hoceima, et que je devais m'y rendre en tant que représentant de la Misguéret et participer à l'inhumation.

Je suis arrivé à Tétouan le 12.1.1961, et de là, ensemble avec les dirigeants de la communauté de cette même ville, Habouko Nahon et Habouko Sarfati, directement au cimetière. Les deux hommes m'ont transmis les photos des défunts prises par un photographe professionnel du nom de Elfassi, appelé dans ce but par le gouverneur de la ville de Tétouan. Je ne sais quand ont été trouvés les corps et je n'ai pas non plus cherché à le savoir.

L'oraison funèbre a été récitée par le rabbin Bibas, également de Tétouan. La cérémonie de l'inhumation a été courte, et y ont participé seulement une poignée de juifs qui étaient arrivés de Tétouan, et parmi lesquels celui qui est aujourd'hui le grand rabbin de la ville de Rishon-le-Tsion, le rabbin Yossef Azran. J'ai transmis plus tard ces photos au docteur Pinhas Katsir, en présence de shlomo Aroh.'

Après avoir accompli toutes les obligations religieuses, messieurs Choukroun et Sarfati et les membres de la confrérie mortuaire religieuse retournèrent le même jour avec les deux camionnettes à Tétouan. Lorsque monsieur Choukroun retourna chez lui, il était encore sous le choc de la vision des corps. Il s'allongea sur son lit et ne reprit conscience que 48 heures plus tard. Sa femme fut prise de panique et fit appeler un médecin qui était un proche parent, et après l'avoir ausculté, tranquillisa madame Choukroun et lui promit que son mari reviendrait à lui dans quelques heures. Le médecin ne bougea pas du lit de monsieur Choukroun, et lorsque celui-ci se réveilla, lui demanda ce qui s'était passé. Après qu'il eut reçu l'explication, il voulut savoir pourquoi sur le visage de chaque mort était affiché un sourire et pourquoi il semblât qu'ils étaient heureux. Le médecin expliqua qu'il s'agissait d'un phénomène connu: lorsqu'une personne meurt de froid, son visage prend l'expression d'une personne souriante. En vérité, il ne s'agit pas d'un sourire, mais d'une contraction du visage due aux douleurs causées par le froid.

Trois jours après qu'il fut rentré chez lui, monsieur Choukroun reçut des menaces téléphoniques disant qu'il serait bientôt assassiné. Les mêmes menaces furent proférées à l'encontre de monsieur Hakoub Sarfati, et elles se poursuivirent pendant deux mois sans interruption. "Nous vous égorgerons et nous liquiderons tout celui qui est lié au sionisme et au judaïsme" disaient ces menaces.

Dans le même temps, fut tué le commissaire de police de Al-Hoceima dans un accident de voiture, alors qu'il était en route vers Al-Hoceima – dans la dangereuse descente de Kétama – et peu de temps après, sur la même route et exactement dans la même descente, fut tué le gouverneur de Al-Hoceima, Torres Abdelhalek, que son nom et sa mémoire soient effacés.

Aussitôt après leur mort, la population arabe commença à parler de conspiration sioniste et que la main du Mossad était derrière ces accidents. Ces rumeurs, qui prenaient de plus en plus d'ampleur, ont provoqué la panique parmi les communautés juives de Tétouan et Tanger. Ils eurent le sentiment d'être désormais les otages du pouvoir marocain, ignoraient l'existence d'un réseau clandestin juif, déployé sur l'ensemble du Maroc, et qui les aiderait à arriver illégalement en Europe. Et alors commença le départ des juifs de la région vers l'Espagne. Cette atmosphère de panique provoqua aussi le départ de centaines de juifs de la région et leur montée en Israël.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-405

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר