פאס וחכמיה-ד.עובדיה


פאס וחכמיה-ד.עובדיה

אוי לשמועה נשמעה יום ג' לאדר הנזכר על עיר תאדלא שנכנסו בה גויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו למישים ספרי תורה ואלפים חמישה חומשי תורה והרבה ספרים. וגזרנו תענית כמו יום ט' באב. הי"ת ויתעלה ינקום נקמתנו כן יהי רצון.

יום ב' לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל ארבעת אלפים אוקיות. ובט"ו לאייר הנזכר גם כן נתנו עוד שלושת אלפים אוקיות ביד אלקאיי"ד מחמד גרנ"י ואלקאייד מחמד אסנוס"י יימח שמו וזכרו.

הגידו זאת ביהודה. כי ערב שבועות שלח מולאי אסי"ך להאלקאייד גרנ"י לגבות כ"ה אלף אוקיות מהנגיד כבוד מורינו הרב יעקב רותי. והוא אין לאל ידו. והיה לו שטר כתוב וחתום כראוי על הקהל שכל נזק דאתי ליה מחמת הנגידות שיחזור הכול על הקהל. ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות הנזכרים בעד הנגיד.

אם יהיו כל הקרעים גלויים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו שהוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל מתשרי עד סיון, שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו, ובחמשה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמות רבות שלא נוכל להעלות על ספר.

ובי"ג לתשרי של שנת השע"ב – 1612 – עוד הענשנו ששת אלפים. ויהי לנו צער גדול כי העם כולם עניים והחיטה שווה ארבעים אוקיות לסחפ"א והעיר סוגרת ומסוגרת. ובליל שבת קודש אחד ועשרים לחשון שנה הנזכרת יצא מולאי עבד אללאה וחייליו לברוח וציווה לסגור הדלתות והוציא כל אשר לו בחצי הלילה והעיר במצור עד ישקיף ויראה ה' משמים ועשינו סליחות ושם ישבנו גם בכינו.

וים ב' כ"ג לחשון שנה הנזכרת ואנחנו בתענית שמענו שהמלך מאסף הערבים להילחם עם אנשי פאס אלבאלי עד היום יום ד' לכסלו ואנחנו המצור ובמצוק. וכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן ציווה המלך. 

בליל ראשון ז" לחודש כסלו שנה הנזכרת, הייתה צעקה גדולה ובהלה שהאלמללאח ואהיל שראת"א – גדוד חיילים משבטי הסביבה – נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם. ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם, ועשינו סליחות וקיבצנו כל ילדי תלמוד תורה קטנים וגדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.

וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכייה רבה ואמרנו אחינו בית ישראל דעו כי אין לנו זכות ולא פנים מאת ה" על זאת הצרה כי בעוונותינו הרבים עברו על כל מה שכתוב בתורה אבל באנו לשאול מאת ה' ב"ה על זאת הצרה בזכות אלו הקטנים.

וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים והגדולים. והעידו הזקנים שני שמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכח גדול כזה וסליחות כזה שאמרו הקטנים בתוך הסליחות אנו ואין לנו אב ואם כי תורת משה רבינו עליו השלום, שתשמע לקול בכייתנו והיא תתחנן לבוראנו עלינו.

וכשמוע הקהל קולם ובכייתם געו כולם בבכייה רבה. ועשינו י"ג ויעבור ותכף ומיד ענה אותנו הקב"ה אשר הפליא לעשות עמנו. …..ועשו שלום אנשי פאב אלבאלי ופתחו הדלתות. מאת ה' היייתה זאת. היא נפלאת בעינינו.

עוד עד י"ב לכסליו הנזכר לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהם החזיקו בידי שראת"א אויביהם, ויהי הסניו"ת – שנאה והתנפלות של היהודי – נולך ומתגבר על היהודים, וגזרנו ג' תעניות וביום הג' ש"ל ישתבח ויתעלה שמו העונה אותנו מכל צרה וצוקה.

ובאו השלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים ואמרו שהיהודים אין להם אשמה והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט האלקאדי. והלכו היהודים לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שעושה להם רעה. 

מי יוכל לכתוב ולספר הצער שאנו בו שכל יום מסים מה שלא הוכל לספר כי אין דבר המלך אלא היהודים. ובחמישה עשר לטבת שנה הנזכרת ארבעת אלפים אוקיות מלבד המאה אוקיות שבכל יום ויום.

ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת וגנבו ב' ספרי תורה והשליכום ברחוב בדינה החדשה. שם ישבנו גם בכינו וקרינו כמה קינות וקרענו כסותינו ולמחר צמנו. והגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היו במעל הי"ן.

ובכ"ד לשבט הנזכר עוד ענש אותנו המלך שלושת אלפים. והחיטה שווה שישים אוקיות לסחפא. ובניסן עוד שלח ארבעת אלפים מלבד המאה אוקיות שמוטלים עלינו בכל יום לשומרי החומות, והיו האורחות מקולקלים ובסיון היה מס שלושת אלפים אוקיות.

וב"ח לסיוון עשו מלחמה מולאי חמד בן עבד אללאאה עם מולאי זידיאן ומת במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אסיך ומתו שרים גדולים בעיר מארויכוש. עוד בסיוון באו גנבים לבית הכנסת הגדול של כבוד הרב בעדין אבן רבוח והפשיטו הספרים השם ינקום.

וביום שבועות בשחרית כשהוציאו ספר תורה מן ההיכל יצר נחש גדול מאוד כרוך על התפוחים עד שהחזירו ספר תורה למקומו וחזר הנחש למקומו. בסוף סיוון נתפשרו והקהל יצ"ו עם המלך לתת לו קק"ם – נם בכל שבוע מלבד מה שנותנים לשרים.

ובראש חודש אלול הנזכר נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד הוא ואחד עשר אנשים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות וקרינו ויעבור ונידונו למי שהלשין. ואף על פי שהיה מפורסם. ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות. ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו.

ביום יו"ד בשבט שנת השע"ג ואנו קוברים איש ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו. והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו סליחות ובכי גדול וצדקות. השם יתברך חמל עלינו. והשלימו המלכים ועשו שלום. 

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

ביום י"ח לטבת שנה הנזכרת הייתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך, על אודות לעשור ורצו לתפוס למלך ויהי יום צרה, ועשינו סליחות עד שבת קודש מחצי היום עד הערב והילדים וספר תורה. והשם יתברך הוציאנו לאורה וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך.

ובכ"א לטבט הנזכר היה יום צר ומבוכה, סבו אנשי פאס אלבאלי העיר מכל צד להיכנס לפאס אזדיד, ועשינו סליחות בבכייה ובמצקה. והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו.

פאס וחכמיה

ובט"ו לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסין לעזור אל המלך, וגזרנו תענית. ואנשי פאס אזדיד הולכים ודלים. והשם יתברך יאמר לצרותינו די.

ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס אלבאלי מפתח באב אלבוג'את והייתה עת צרה, השם יתברך ירחם עלינו אמן כן יהי רצון. והיה ליטרא שמן שווה א"ם ד"ת, וליטרא בשר ח"ת ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והייתה העיר סוגרת ומסוגרת.

ובניסן של שנת שע"ג הנזכרת הייתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית יום ז"ך לניסן ועשינו שבע ברכות בכל בתי כנסיות ולא נענינו.

וביום ראש חודש של אייר התענינו שלא כדעת כל החכמים, ויש מי שיאמר שלא נוציא כי אם ספר תורה אחד והוציאו ב' ספרי תורה ג' קראו בפרשת החודש והמפטיר בפרשת בחוקותי ואמרנו כל נדרי ג' פעמים להתיר הנידויים והנדרים ועשינו צדקה יפה והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כבוד מורנו הרב וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם ולקח הנושא של דרוש בעור בשרם בהרות.

ומאמר מדרש חזי הסיבי עיניך משל למלך שכעס על מטרונא וכו… והלכנו לביתנו ולעת ערב באנו להתפלל מנחה ונעילה, ובעוונותינו הרבים והרעים לא נענינו, אוי לעיניים שכך רואות. ביום זה הלך אהובי כבוד הרב אברהם פימיינטא לעיר תיטואן יע"א והיה איש חסיד ויודע ששה סדרי משנה על פה ומן החמס אשר היה בעיר הלך לו.

ויום ד' לאייר עוד לא נענינו, והמלך עשה גזל גדול במראקס והניח רובם עניים וכמה מתו ברעב ונשתמדו. השם יתברך יאמר די לצרותינו. אמן כן יהי רצון. 

וביום ה' עשינו תענית ג' ונתקבצו כל הקהל כולם במקום הנזכר כולם יחפים ובהכנעה גדולה, ודרש גם כן החכם הנזכר ונשא הנושא אל כלי חרס על מים חיים, רוצה לומר שראוי להתגודד בכלי חרס וכו….והמאמר למה תוקעין בקרנות לומר געינו כבהמות וכו…….

ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שבע ואחר כך אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחויב עד כאן לשונו. מצב שיש לו בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי שאינו מרחם על בניו.

והנה הקב"ה אבינו שי לו במה לפרנס, ועוד מכוח הצדקה. ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידותו שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכששמע כל הקהל געו בבכייה גדולה אשר כמוה לא נהייתה.

ודרש גם כן בל' ערבי והניח אפר על ראשו ועל ספר התורה וגעו כל העם בבכייה גדולה. ונכנע לבם לאביהם שבשמים והסכימו והכריזו על עניין בגדי משי שלא ילבשום וקצת דברים אחרים. וקמו כל העם לצעוק צעקה גדולה על ההסכמה.

ואני שאול הצעיר צעקתי צעקה גדולה ומרה ושתקתי צעקת הקהל ובדברי עמדו ולא ענו עוד. ואמרתי שאין ראוי להתרעם עלינו שאם החכמים הם מנהיגי הדור ראוי לשמוע להם ואמרתי להם סיבת ההסכמה וטעמה וקבלו דברי ושישרו דברי בכיניהם לקחתי רשות מהשי"ת ומתורתו הקדושה ומהחכמים ומהנגידים כבור הרב יעקב רותי יצ"ו ואמרתי שהן אמת מיום שנתגרשו היהודים מקשטילייא לא היה יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה.

ובריא לי שהיום הזה יום גדול ונורא וסליחה וכפרה ורבים שהקניטו קצת אנשים בדברים יבקשו מהם מחילה בקול רם, ועמד רבי יהודה עוזיאל על רגליו ואמר שמעו קהל קדוש אני מבקש מחילה מיצחק לובאטו שקללתיו והקנטתיו בדברים בבואו לפני לדין עם חבריו, וכן עשו רבים ונכבדים. וגם הנגיד יצ"ו.

וכל זה היה לפני כל הקהל, ואחר כך אמרתי שיום זה יום סליחה וכפרה אומנם אני רואה שג' חלקים מן העבירות נתכפרו ורביעי עדיין והוא יותר חמור והוא עוון הגזל, מי שגזל חבירו או מצא אבידה או שכח שום דבר אצלו מזה העוון עדיין לא נטהרנו.

כי הנה א"א שבקהילה גדולה כזו אין בידה עוון מכל אלו כי כמה שני לא שמעתי שבא אחד להשיב גזילתו. והוכחתי את העם עד שבכו בכייה גדולה. ואמרתי להם כמה בוכים ואפר על ראשם עשו וכריסם מלאה מגזל טוב לבוש בעוונותינו הרבים מלהתבייש לפה הקב"ה יום עומדו לפניו יתברך לדין.

וגעו בבכייה גדולה וכל אחד פרסם גזילתו. ואחד פרדסם מה שגזל זה שלושים שנה ואמר אני גזלתי לפוני כך וכן ואני הצעיר מברל למי שמודה בגזילתו ואומר מי שבירך וכו….הוא יברך פלוני שהודה בגזילתו והודה על פשעיו שיש בידו ומחזיר גזילתו של פלוני .

ורבים השיבו גזילות נכסים וחפצים רבים והיה היום הזה יום תשועה גדולה. ואיש אחד ושמו מסעוד מעיר מארויכוש הודה על פשעיו שזה ימים עשה מלשינות לאחד מהקהל וצווה לפרסמו ולקוראו מלשין בקול רם והתנדב לבל ישוב להלשין עוד מהיום הזה והלאה. 

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

וכן כל היום כולו אנו מחפשים ומפשפשים על העבירות אשר בידינו.. אבל הגדולים שעסקם תמיד עם הציבור לגבות המס לא היה שם מי שהודה על פשעו זולת איש אחד שמו חנניהכ בן מייארא ייזכר לטוב הודה ופרסם עצמו שנשארו בידו ששים אוקיות מחשבון הקהל, ובראותי כי אין שם איש שיודה צעקתי עוד בקול גדול ואמרתי אליכם אישים אקרא אלכה לי אל הגדולים ואין קול ואין עונה.

וישבנו שם עד שעה בלילה ורוב העניים ורוב הבינוניים הם שעשו תשובה גמורה כיום כיפור. ויצאנו בשמחה ולא ירדו גשמים, אומנם היו רוחות וטללים שעד היום לא היה אפילו טל מן השמים כי אם רוח חרישית. וביום ששי גם כן השיבו גזילות גדולות וישלח בעד הנגיד והיה שם איש אחד ושמו מנחם סאנאניץ שכל ענייני הקהל יוצאים על ידו והוא נקרא רישפטור – גובה מסים, ודבר עמי קשות על מה שאמרתי בלוכחה אלכה לי אל הגדולים.

ואני השבתיו קשות ואמרתי לו שמן הראוי להוכיח אל הגדולים שהקולר תלוי בצווארם כי הרגלים הולכים אחרי הראש. וכמה מן הקהל לקו מלכות מ'. והים שבת קודש התחיל גשמים לירד כמו שעה והועילו. ובליל ד' ירדו גשמי רצון ברכה ונדבה. וכל זה השבוע קע"ע אני אחד מן הדיינים להיותי יושב במדרש חדש עם החכמים לשפוט. וכמה גלויות באו להשיב. ועכשיו איש על מקומו יבא שלום.

אמר שאול אכתוב מה שקרה לים עם מנחם סאנאניץ ואני נשבע לך בשבועה ובאלה שאיני משנה כלל בכל הדברים אשר אני מגיד אפילו בדבר אחד אלה דברי אמת כל מה שאני כותב. ומשעה שהיה כך היה. בלי תוספת ומגרעת.

כשבאתי לביתי הייתי עצב ועלה בדעתי שלא להוכיח עוד. אחר זה הייתי משיב אל לבי כי אולי פן יהיה חטא זה מוטל עלי הגם שחרפוני ראוי להוכיחם כמו שכתוב הוכיח תוכיח וכו…. אפילו  כמה פעמים. וכן הנביאים היו ישראל מחרפים ומגדפים אותם ועל כל זה היו מוכיחים אותם.

והייתי בזו המחשבה כמו ב' שעות. אוי לי אם לא אומר אם אוכיח אם לא. אחרי כן לקחתי ספר תנ"ך והתפללתי להשם יתברך שיענני בשאלתי זאת לדעת מה אעשה, וכאני מתפלל פתחתי את הספר וזאת הייתה תשובתי בראש הדף. 

באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש. ותחילת העניין בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל. ושמחתי על זה אחר כך אמרתי עוד בתפילתי ריבונו של עולם אתה יודע כוונתי וגם שהשבתני תשובה ברורה ועל כל זה אל ייחר אפך בעבדך והשיבני עוד תשובה שנית.

ופתחתי הספר ובא הגורל פרי צדיק עץ חיים וכו…הן צדיק בארץ ישולם אוהב מוסר אוהב דעת לא יכון אדם ברשע. וכתבתי זה ביום ו' י"ב לאייר. ובעת כותבי חזרתי והתפללתי ואמרתי ריבנו של עולם גלוי וידוע לפניך כי רצוני להוכיח העם אבל מה אעשה שהשעה מסוכנת ואני מפחד מן הרשעים לבל יזיקוני.

ומילנו גדול משמואל הנביא עליו השלום שאמר ושמע שאול והרגני כ"ש יתוש כמוני שאין בי זכות כלל ולכן ה' אלהי ענני בגורל זה, האם אשים אל לבי פחד הרשעים שאני יגור מהם והנני שואל ממך ושתהיה תשובתי בזה האופן שאפתח הספר ואשליך ז' עלין וז' דפין וז' פסוקים וז' תיבות וז' אותיות והאות הח' יהיה פסוק המתחיל באות זה תשובתי.

ופתחתי הספר ומצאתי בראש הדף פסוק , לא מרוכם והשלכתי ז' עלין וז; דפין וז' פסוקים וז' תיבות וז' אותיות והיה האות הח' אות יו"ד. וביקשתי פסוק המתחיל באות יו"ד ומצאתי פה יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך וכו….וכל זה כתבתי להודיע השגחתו יתברך שמו וקבל עם ועדה להוכיח בכל כוחי. השם ישתברך יהיה בעזרי אמן כן יהי רצון.

הערת המחבר – שמעתי שבזה הגורל היה משתמש גם הגר"א – הַגָּאוֹן רַבִּי אֵלִיָּהוּ (מווילנא, גדול חכמי התורה במאה ה-18- וראה בספר אלפ"א בית"א של הרב המחבר – הרב שאול סירירו זצ"ל בערך "תורה ". וראה בספר " גורל החודש למהרח"ו הנד"מ דף כ"ג שהביא דוגמא של גורל בקצת שינוי.

בשמונה עשר לאייר השנה הנזכרת באו אנשים מעיר מארויכוש והגידו לנו כי חמל עליהם השם יתברך מן המסים כי הרבה להרע להם האלקאיים – מורד, קודם בסיבת אברהם בן וואעיש שהיה עם המלך זידאן והענישם יותר ממאה ושלושים אלף בזו השנה עד שברחו רובם וקצתם והמירו דתם..

ותפס האלקאיים את אשתו של אברהם בן ואעיש וייסר אותה יסורין קשים והענישה מאה וחמשה אלף, ומולאי זידאן היה בהרים קרוב לעיר בורח מן האלקאיים והיה הולך ודל והאלקאיים הולך וגדל.

יום חמישי ששה ועשרים לאלול נהרג איש בליעל המצר לישראל שמו עלי מזייא"ן שלו"ל ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר אוי"ר.

אמר הכותב אפשר שזה הבליעל היה כמו שתיק טמיא אלכייא"ט בן מנצו"ר ושלו"ל שהיה בזמננו עם המלך מולאי סמאעל יר"ה בשנת התע"ב ליצירה והיה מצר לישראל והעניש להרבה יהודים והפסידו ממון הרבה ושרפו את היהודי יצחק בן עמארא הוא ובנו ביום ששי ערב שבת קודש י"א לתמוז שנה הנזכרת היקר עד שקצו היהודים בחייהם.

 ולאחר כך נהרג גם כן הוא במיתה משונה על ידי אלקאייד אלגאזי בוחפר"א ששחט אותו ושלל כל אשר לו כן יאבדו כל אויביך השם וכל אויבינו וכל שונאינו ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים אמן כן יהי רצון ובע"ה.

ב"ה לקמן אכתוב כל מה שאירע לנו בימיו אם יגזור ה' בחיים ויאר אפלתינו בקרוב אמן כן יהי רצון ישמח צדיק כי חזה נקם כן יעשה עמנו נפלאות אמן כן יהי רצון נאום הצעיר ע"ה שמואל אבן דנאן סיל"ט.

בשנת השע"ד ליצירה באה שמועה מן אשארק (המזרח) ששר אחד הנקרא׳ כיליף הרג מולאי אשי"ך והשר שלו סידי בוכביר׳א, ושחטו אותו ואת אחיו ואת כל הגדולים שהיו עמו והיו מוליכים את ראשיהם בידם ומכריזים ואומרים ככה יעשה למי שיסכים בנתינת לאראג׳י לנוצרים.

והלך כיליף הנזכר ללקצא׳ר לעשות מלחמה עמהם ושלחו לנו היהודים להתפלל עליהם. ויום שמחת תורה עשינו מצלאין, ונתנו בעוונותינו הרבים אלפים אוקיות. השם יתברך יוציאנו לאור כן יהי רצון.

בכ"ב לחשון השנה הנזכרת באה שמועה שמולאי זידא׳ן נצח לאלקאיים ותפסו. והייתה החיטה שווה ק"ם כ"ם לסחפא. והמלך מולאי עבדל אללאה הלך לרדוף אחר כיליץ הנזכר אשר הרג לאביו מולאי אשי״ך הנזכר.

ובחמשה לטבת שנה הנזכרת באה שמועה שנהרג האלקיי׳ם הנזכר הוא ובנו אלקאייד עזוז וביום הזה בעצמו הרג סידי סלימאן למולאי אדרים שבפ׳אס אלבאלי. מי יוכל לספר תלאותינו שבכ"ה יום לטבת הנזכר הייתה החיטה שווה קק"ם לסחפ"א.

ובאומות העולם מתים בכל יום יותר משישים וביהודים שבח לאל עדיין לא מת אחד מהם. וזכרה לי אלהי לטובה כמה אני משתדל בקופה של צדקה עם האלגזבר כבוד הרב חיים אביעטר עם החכם החשוב הדיין המצוין כבוד מורנו הרב שמואל אבן דנאן נר"ו השם יתברך יחון וירחם עלינו אמן כן יהי רצון.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

דברי הימים. 

יום א׳ ט׳ לשבט שנה הנזכרת הגיע אלמו׳ד של חטים ק״ם, שלש מאות אוקיות לסחפ״א ומתו מאומות העולם יותר משבעת אלפים.

אמר שאול אם אמרתי אספרה כל תקורות אותנו אספרם מחול ירבון, כי כבד הרעב מאד ומתו מישראל יותר ממאה וחמישים נפשות. ומאומות העולם עוד יותר מז' אלפים. והנס מהרעב יפול בחרב כי כל הדרכים בסכנה. והרעב שהיה בשנת שס״ו לא התמיד כל כך כמו הרעב שהיה בשנת שע״ד הנזכרת ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו במסים וארגוניות. הי״ת יחמול על שארית עמו ישראל אכי״ר ויאמר לצרותינו די בזכות אל שדי אוי״ר.

אמר הכותב נחזור לעניין שהיינו בו שהוא תאריך של שנת השע"ו – 1616 ליצירה מצאתי כתוב בכתיבת יד החכם אדונינו מורנו כתר ועטרה לראשינו החכם השלם הדיין המצויין העניו. ומאושר בכל ענייניו נודע בשערים שמו כמה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה אביו של החכם זקיני הנזכר כמו״ה סעדיה ז״ל וז״ל:

בש׳ הוש״ע ה׳ את עמך את שארית ישראל ליצירה רוב אדר לא ירדו גשמים וג״כ בחדש ניסן מיום שנכנס החדש נתמעטו הגשמים עד ערב פסח גזרנו תענית על הצבור, ביום חמישי י״ג לניסן אע״פ שאין גוזרים בתחלה שלא להפקיע את השערים עכ״ז לאודות שהיתה השעה דחוקה עד מאד וקצת ממנו היו אומרים להעשרת כן מיום ב׳ הקודם, לכן עשינו לפנים משורת הדין והתענינו ביום חמישי ואגב אורחין בעלייתינו לב״ה של התושבים עם מטה א׳ של הרוג שהרגו בן דודו, עשינו סליחות הרבה בקבר איש האלהים בפתח בית הקברות ה״ה הח׳ הש' כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל.

ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי זצ״ל החי הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה וארבעה חכמים הסמוכים אליו. ולעת ערב ירדו גשמים בליל ששי ולמחרת היום עד כדי רביע היום ואח"כ פסקו הגשמים והיה העולם בצער גדול. וקצת מבתי כנסיות הי״ג עשו סליחות ביום שני של פסח שלא ברצוננו.

וביום חול המועד היתה צעקה גדולה בכל העיר לחפש ולבער ולהתם עושי הרשעה. ומקדמת דנא דרשתי בלילה על ענין המלקות וכל הקהל כולם לקו גדולים וקטנים ות״ח. והאנשים הידועים לעשות רשעה הביאום המקנאים קנאת ה׳ צבאות והודו על חטאתם והתודו עליהם ולקו גם הם מלקות. ולאחר המועד מלבד כמה סליחות ויעבור שעשינו כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בימים ובלילות בחה״מ ובמועד אחרון גזרנו על הצבור ג׳ תעניות ב׳ וה' וב' וז' ברכות וכל הקהלות הקדושות לא התפללו כי אם בב׳ בתי כנסיות הי״ג, ה״ה: שלנו התושבים ״הגדולה״ הי״ג, ושל הת״ת הי״ג, בשחרית ובמנחה ובנעילה ובערבית בתרועה ובקול שופר. 

ואחר צאתנו מבית התפלה היינו עולים לבית החיים ז״ל של התושבים והמגורשים ישצ״ו והסליחות והתחנונים ביני בתי כנסיות הי״ג של מדרש א׳ ומדרש חדש הי״ג. ולאחר כל זאת ביום ב׳ ר״ח אייר היתה צעקה גדולה בתרועה ובקול שופר בשווקים וברחובות ביניבתי כנסיות הי״ג – כלומר אמרו סליחות ברחוב, בין שני בתי הכסת –  וברחובות העיר ובפתח שער האלמלא״ח בין קברי ההרוגים הקדושים שנהרגו בימי הגזרה בש׳ הרכ״ה ליצי׳ לתפ״ץ. סש' עז' כלומר לפמ"ה – לפרט מן הפרט – היא שנת ע"ז = שע"ז = 1617 למניינם.

 והם הקבורים במקום אשר יושב שם גובה המס והפתח ההוא סגור בעבור הכהנים היוצאים והנכנסים. וג״כ בבית הקברות הסמוך לפתח שער האלמלא״ח ושער מלאח אלמסלמין ועשינו שם צעקה גדולה ומרה ובכינו לרוב וקרינו לאחר הסליחות זכור ה׳ מה היה לנו ע״ס מגילת קינות השיבנו וכו'. ולהגדיל הבכי קרינו קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא.

וגעו כל העם בבכיה רבה ובאותה שעה נתקדרו השמים בעבים. וכשהגענו לביתנו בחסדו הגדול הבורא ית׳ עם היות שהוציא הקב״ה חמה מנרתיקה עכ״ז תשועת ה׳ כהרף עין והנה בחצות היום גשמי ברכה ורצון ונתקדש שם שמים על ידינו. ולעת המנחה נאספו כל הקהלות הקדושות לב׳ בתי כנסיות שהיינו מתפללים בהם בג׳ תעניות ועשו שמחה גדולה בפיוטים וזמירות ותשבחות ודרשנו על הודאת גשמים וצוינו לכל הקהלות הקדושות שגם למחר יבואו לב׳ בתי כנסיות ודרשנו דרוש ארוך על ההודאה ג״כ ועשו צדקה יפה ונתחלקה באותו היום לבעלי תורה ולעניים ולאביונים וכאשר עשינו בכל התעניות וחסדי ה׳ ב״ה, הזכרנו לקהלות הקדושות ומשם לח׳ ימים וארובות השמים נפתחו היטיב והקב״ה היטב אחרית שנה מראשיתה בחסדו הגדול עד שכל בני העיר יהודים וגוים היו תמהים על ככה מה שלא עלה על דעתינו וחסדי ה׳ שלא תמנו כי לא כלו רחמיו.

ואם באנו לספר הקורות אותנו יכלה הזמן והמה לא יכלו. מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די אמן. נאם הכותב עמוס התלאות בשי ע״ז לפ״ק– 1617 – שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב כל העובר עלינו הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן ס״ט הי״ו. ע״כ מ׳׳ך.

עוד מצאתי בכתיבת יד החי השי הדו״מ כמוה״ר שאול סירירו זצ״ל הי ­בש׳ השע״ו שנים לאייר התענינו תענית ג׳ מפני עצירת גשמים והלכנו לפתח האלמלא״ח ששם קבורים ההרוגים על קידוש ה׳ והרבינו בתפלה והלכנו עוד לבית החיים אשר בפתח בא"ב ליסלאמיין  –המוסלמים –  והשמש חזקה ולעת מנחה וה׳ הרעים השמים בקולות וברקים וירדו גשמים ונתקדש ש״ש והיתד, שמחה גדולה והלכנו לבתינו לשלום ולמחר קרינו בב״ה הלל הגדול כי״ר שיענה אותנו בכל צרה וצוקה כי״ר.

זכרה לי אלהי לטובה מה שאני משתדל זה לי תשעה שבועות עסוק עמהם כל היום ומשתדל בהספקת העניים ועשיתי נדבה בבה״ך וקצת יחידים שאלתי מהם בסתר עד ישקיף וירא ה׳ משמים להזמין להם פרנסתם וזה עשיתי לעבודתו ית׳ אולי יחנן ה׳ שארית יוסף ויהי פליטה לאלו האומללים הנשארים בעיר הזאת בזכות תורתו הקדושה. ומה׳ אשאלה שיהיה כעוזרי ויוציא ממסגר נפשי. ע״ך. עמוד 15

עוד כתב מורינו החי הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל. עוד אירע לנו בשי ואשע״ה – השפ"ב 1622 בחוקיך תמיד ליצי׳ מחצי כסלו ועד ר״ח אדר שני לא ירדו גשמים כי אם מעט מזער מיום ה׳ ליום ה׳ אחר שקבלנו כמה תעניות בתחילה על היחידים גזרנו ג׳ תעניות והג׳ היה ביום ר״ח שבט ולכן לא התענינו בו.

ולאחר כל זאת בפרשת משפטים כשהייתי דורש ומוכיח לרבים קנאת ה׳ צבאות נתלבשתי בה כהרף עין ומאת ה׳ היתה זאת ונדיתי לגדעון כהן ולארורה חברתו בת משה ן׳ אזולאי אשת יונה ן׳ לולו. ולאחר צאתנו מבה״ך הי״ג נתקבצו כל החכמים יצ״ו והסכימו כולם בהסכמה אחת לנדות לגדעון הנזכר בהאלמלא״ח בהכרזה ועל קברי הצדיקים בבית החיים בתרועה ובקול שופר.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

דברי הימים. 

 ולעת ערב בליל ו׳ בחצות הלילה ירדו גשמים ולמחרת יום ו׳ לא ירדו גשמים ומשם והלאה בכל יום מתחילים לירד מעט מזער ומסתלקים הגשמים והעננים מה שלא ראינו מימינו ותהום כל העיר ויצאו האלייאל׳י ( הלילות ) כולם לבנים וחשבו חשבונות הגוים עובדי אדמה שקרוב למאה ושנים עשר יום שלא ראו גשמים כאותו המעט שספרנו. אמגם טללי ברכה היו לרוב ובסוף אדר א׳ קודם היום שחשבנו ב״מ לעשות עצירה גדולה הבורא ית׳ ויתעלה רחם עלינו וירדו גשמים גשמי רצון ברכה ונדבה ויום ב׳ וגי וד׳ וקרוב לה׳ ימים גשמים לרוב וירדו בכל גבול מערבינו זה ונתרפאת השנה ת"ל ובסוף חדש אדר ב׳ ג״ך וקודם הפורים ת״ל.

פאס וחכמיה

 כלל העולה מנין התעניות עם התענית של היחידים ותענית ופטירת מרע״ה – היא תענית ז' באדר, יום פטירת משה רבנו – וצום אסתר הכל י׳ וסי העשירי ­יהיה קדש. וביום פטירת מרע״ה היו גשמים לרוב וג״ך קודם תענית אסתר ובו ביום, ה׳ ברוך הוא יגמור בעדינו וייטיב אחרית שנה מראשיתה. וג"ך בראש חודש ניסן בתחילתו וביום מועד אחרון ירדו קצת ןעדיין עינינו צופיות להשלים הבורא ית׳ בחסדו הגדול בתת גשמי רצון ברכה ושלום בארץ כי"ר.

ואח"כ ירדו גשמים בסוף אייר לרוב וג"כ בתחילת סיון המאושר מלבד הצנה המורבה ה׳ יגמור בעדנו בע״ה ששמענו אומרים שהשנה טובה כן יעשה ה' בתת ב­­שלום בארץ. נאם הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן. ע"כ מ"ך בכ״י הרב הנזכר זלה״ה. נאם הכותב ביום ה׳ ז״ך לחשון בש׳ תפד"ה ליצירה– היא שנת התפש"ט 1729. בשנה זו כתב המספר אץ המאורע שקרה כמאה שנה לפני כן- ­בעבד רחמן ונאמן המקוה רחמי יוצרו להושיבו שקט ושאנן שמואל אבן־ דנאן סיל״ט.

אמר הכותב ראיתי לכתוב לך כאן דבר תמוה מ"ך בלשון ערבי בקונטריסין שלנו ולא חתם שמו הכותב. וז״ל בשנת השי״ג ליצי׳ (1553) אתעטל אסתא מן אוול לעאם ולא נזל התא לר״ח שבט ד׳ שהור מזדייא וכאנת סדדא כתירא חתא אוצל זרע סת אווק לסחפא ודהשת נאס כתיר עליהא קטעו לחכמים ג׳ צומות עלא ליחידים פי טבת אוול י׳ בטבת וב׳ ווכרין ולא נזל אסתא; אורא דאליך אעווד קטעו עליהום לצבור תלאתא ווכרין. ב' וה' וב' צאמו לקהל צייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל הגדול פלמלאה לכול ומנורא דאליך רפד. עאויד צומנא יום ה׳ ונזל סתא כתיר וחרתו נאס כתיר מקאם מא בקא ווקת כאנו נאס יחרתו בלחמיר ובלבג׳אל ופמודע זאוז יחרתו בזוזתאיין וואנא רית בעיני עסרא זואז פרד כי״ט פי דאר אזאוייא וואחד פי דהר לאכור עלא קד מא בקא ווקת ומנורא מא חרתו נאס רכס אטקיק הי״ת יכממל עלינא בלכיר כי״ר, ומן אוראה זאת זא לעאם צאלח כתיר זא לעדס כתיר חתא סווא ד׳ פלוס למוד ולחימס כדאליך ארבע פלוס ללמוד וזרע אוקייתאיין ונס לסחפא, האדא עלא אוול סיף, הי"ת יכממל בכירו כי׳׳ר, ע״ך מ׳׳ך

התרגום לעברית :

וזה לשונו בשנת השי"ג ליצירה 1553נתאחרו הגשמים מתחילת השנה במשך ארבעה חודשים רצופים ולא ירדו על לראש חודש שבט והיה צער גדול עד שמחיר החיטה הגיע לשש אוריות לסחפא – מדת היבש – והאנשים נבהלו מאוד לכן גזרו החכמים ג' צומות על היחידים בטבת ; הצום הראשון בי' בטבט ועוד שני צומות אחרים, ולא ירד גשם ; אחרי כן גזרו שוב על הציבור ג' צומות אחרים. אחרי הצום הראשון ירדו גשמים וקראנו הלל הגדול בתוך השכונה היהודית ואחרי כן פסקו הגשמים ; עוד פעם צמנו יום חמישי וירדו גשמים עזים והחלקאים חרשו הרבה אדמות. ומכיוון שהזמן היה מצומצם התחילו לחרוש גם בחמורים וגם בפרדים – בדרל כלל חרשו בזוגות שוורים – ובמקום לחרוש בזוג בהמות, חרשנו בשני זוגות – כדי להספיק מהר – ואני ראיתי במו עיני עשרה זוגות מושכים במחרשה בפעם אחת, במקום הנקרא דא"ר אזאייי"א, זוג קשור בזוג שלפניו, מכיוון שלא נשאר זמן. ואחרי שחרשו ירש מחיר הקמח, השי"ת יגמור עלינו לטובה כי"ר, ואחרי כן הייתה שנה ברוכה מאוד, יבול העדשים היה גדול עד שהגיע ד' פלוס – מטבע – למוד – שם מדה לתבואה – והאפונים כמו כן לד' פלוס למוד, והחיטה הגיעה לשתי אוקיות וחצי לסחפא – מדה לתבואה – וזה היה בתחילת הקיץ, השי"ת יגמור לטובה כי"ר. עד כאן מצאתי כתוב.

אמר הכותב אחי׳כ חקרתי ודרשתי והכרתי ע״י חתימה כתב יד הח׳ השי הדו״מ כמוה״ר סעדיה אביו של הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן תאן הנז׳ לעיל והם דברי אמת. יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כ״כ כמו היום הזה. ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמונתו יחיה וכמו שפי׳ המפרשים על פ׳ לדור ודור אמונתך. נאם הכותב ביום ו׳ כ״ח לחשון ש׳ תפד״ה התפ"ט – 1729  ליצי׳ עבד רחמן ונאמן; ובצל שדי יתלונן. שמואל אבן דנאן סיל״ט.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

מ״ך בכ״י הח' הש' והכולל כמוה״ר אליהו מאנסאנו זלהי׳ה וז״ל מ״ך בכתב הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל שאול דנאן יזיי״א וז״ן מ״כ בכתב הח' הש' זקינינו כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה בכמוהר״ר שמואל זלה״ה. שהגירוש שהיה בפאיס אלבאליי היה בשי קצ״ח – 1438 למניינם – לפ״ק. וסימניך והפיץ קצח וכמון . והגירוש שבהאלמלאיח היה בש' הרכ״ה 1456 –  ליצי׳ וסימניך הרכ״ה בך והענוגה . וגירוש קהל קאשטיליא היה בשי נז״ר 1495 – והסי׳ בא יבוא ברנ״ה . וכדי שלא ישתכח ממני כתבתיו כאן .

עוד העתקתי מכתב הח' הנז' וז״ל. העתק מכתב כמוהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה אחיו של זקננו כמוהר״ר שמואל זלה״ה וז״ל אור ל״ז למב״י ש' ואתם עבדי נאם ה׳ ואני אל לפמ״ה – לפרט מן הפרט –  והיא ש׳ השפ״ד ליצירה – 1624 עש״ק ב״ך יברך לחדש אייר אידע נס עצום וגדול לא היה כמוהו ובדורינו שהפליא א׳ בין ישראל ובין אוה״ע. רעשה הארץ רעש גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. ונשאר הרעש קרוב לשעה גדולה קרוב כשעמוד השחר עולה. וה' הוא ובית דינו הסכימו ונהרסו בתים ועליות. מרווחות. מחוטבות תבנית היכל ונעשו תל עולם. ומתו בפא״ס אלבאלי אלפים ומחצה ועוד קטנים אין מספר ונעשו בתיהם קבריהם. ומבני ישראל וממקנהו לא מת אחד. ברוך אשר הפליא חסדו. ה׳ יגמור בעדינו בביאת הגואל. והי״ז בס׳ וזכרתי את בריתי יעקב וכוי. ולפי שהיה נס עצום רשמתיו. נאם מימון אבן דנאן עכ״ל. והעתקתיו יום ו׳ בשבת ז׳ ימים לחדש אדר אי. ס׳ וגם נמוגו כל יושבי האר״ץ מפניניו לצירה – היא שנת תקל"ב = הארץ מפנינו – 1772

עוד מ״ך בכ״י הח׳ הנז׳ ז״ל. נתבש״מ: הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן זלה״ה ביום ש״ק כ״ב לחדש כסלו בשי התקכ״ט ליצירה – 1769. אחר תפלת שחרית ונקבר ביום א׳ בשבת. ודרשו עליו בבה״כ שהיה מתפלל בה, והיו ימיו שבעים ושבעה שנים מ״מ, שהוא נולד בש׳ התנ״ב ליצירה – היא שנת 1692

מ״כ בכת״י ישן נושן מכמוהר״ר אליהו מאנסאנו זלה״ה, עת צרה התצ״ז ליציירה אמרתי אספרה קצת מצרותינו. הצרורות והעמוסות על שכמנו. צרות תכופות זו לזו. אין צרה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם. והאחרון הכביד זו קשה מכולם. שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. כי אם השמים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם בשביל שדברי עונות גברו מני ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחות. כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שיניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך. ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. ובשני בשבת י״ב יום לחדש שבט התחילו היהודים להתענות, ובשלישי בשבת י״ג לחדש הנז׳ הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשת ימים לילה ויום. ובאחד בשבת י״ח לח׳ הנז׳ התחילו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשאול הגשמים. גם אנשי פא׳ס אזדי׳ד התחילו ג״כ לשאול בשני בשבת י״ח לח׳ הנז׳.

ובו ביום היו היחידים בתענית, ולעת ערב עלינו במתי מעט עם ב״ד יצ״ו לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמה״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא. והשכבנו להרב ז״ל. והלכנו כל א׳ לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בשבת ד׳ לחודש הנז׳ לעת ערב ג״כ עלו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל ועשו לפניו כסדר אתמול ואין קול ואין עונה. גם ברביעי בשבת עשו כסדר אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבע״י הפסקת ב׳ ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בשבת כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו תענית צבור והתפללו כל א׳ בבה״ך שלו וכשסיימנו תפלת שחרית עלינו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הידועים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיבה – הקובה – הכיפה שע בנין שער השכונה -ואמרנו שם קצת סליחות לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קוב״ה אשר היה מימי קדם.

 ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פא׳ס אזדי׳ד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונד׳ק אלאאוד׳א שם קבורים צדיקים ועתיקים וגאוני עולם כידוע. ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות. ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן. וחזרנו לדרכנו ביגון ואנחה. וברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ורבעו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו, והנה עמד לנגדנו איש מומר, ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים אוה״ע הדרים בפא׳ס אזדי׳ד קטון וגדול שם נקבצו ויאמרו איש אל רעהו הבה נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הגדולה הזאת הבאה על כל העולם.

 והעלו שהם נתפסים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם בעוה״ר מושרשים בנו. הראשונה היא מים שרופים הנק׳ בערב׳י מ׳א אלחיי׳א היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א– בית ייצור לעראק –  והיום הזה אין לך בית אשר לא תמצא שם סם המות ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה. ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות. ב׳ היא שבועת שוא ושקר שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גוים היה, ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה׳ ועכשיו נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא ביטול תפילות. כי הם יודעים שהבוקר אור היהודים קמים בהשכמה וזריזות ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם. ועכשיו כשעמוד השחר עולה כל א׳ יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו, והסכימו לשלוח לנו שליח לתקן המעוות אולי יחנן ה׳.

ובחמישי בשבת כ״ט לשבט גזרו ג״ך תענית צבור ועשו כסדר יום ב׳, אך ורק לא הלכו חוץ לעיר. ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שבעיר ההיא ירדו גשמים עד שתתה הארץ. ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפליא חסדו לנו בליל ש״ק אדר א' והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבוקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד לעת ערב והם יורדים טיף טיף. להדי טיף טיף. וקרינו ההודאה כן יעננו ביום קראנו ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שביום ש״ק ו׳ באדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים והפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה' וביום ה׳ י״א באדר שהוא צום אסתר אחר התפלה עלינו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוה״ר יעקב קניזל» זלה״ה יקרינו איכה יועם זהב וכו', זכור ה׳ וכו', וקרינו סליחות ותחנות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול ז״ל וקרינו שם ג״כ קצת סליחות, ועמד כמה״ר שלום אדרעי ודרש, הנושא זכור ה׳ כי וכוי, המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים. ודקדק, ע״ך נמ״ך וחבל על דאבדין.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

בכ״ד לחדש טבת וסי׳ ד"ך נכלם בש׳ התפ״ד ליצי׳ על ההרים אשא קינה, על פא׳ס העדינה, היתה למשל ולשנינה, בעוה״ר נתחזק הרעב ונתמוטטו ידי בעלי בתים ובני העשירים הם נפוחים כנאד מזי רעב. ובכל יום מתים ברעב עשרה ויותר והמתים הם נשארים על פני הארץ שני ימים ושלשה בלא קבורה. ועיני ראו ולא זר הנשים נושאים מטת המת על כתפם. הזאת העיר שיאמרו לה כלילת יופי, היתה צבי לכל הארצות, ועכשיו׳ היא בשפל המצבות. והיינו שומעים משל הדיוט אומרים לגנאז׳א די פא׳ס חסי׳ן מן לערוס׳א דלבלדא׳ן – טכס ההלויה של נפטר בעיר פאס, נאה יותר מחתונה של ערים אחרות – אוי לעינים שכך רואות.

על זאת תאבל הארץ. כי קול כחולה בכל בית ובכל חצר. הקטנים בוכים ומייללים ושואלים לחם ואין אומר השב, אוי לעינים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות. ואין לאל ידינו בעוה״ר להשיב נפשם, העיר כולה חריבה ושממה וחצירות חריבים ממש מבלי יושב. והשוקים חריבים והחנויות סתומות, ובכל לילה שוברים הגנבים דלתות החנויות שנים ושלשה בכל לילה הן גוענו אבדנו כולנו מרוב הצרות וחסרון כיס והרעב. עד שאיש את רעהו ואת קרובו לא ידעו. ואפי׳ יראה בניו ואחיו נפשם יוצאה ברעב לא ישים את לבו אליו. ובעוה״ר עינינו ראו האב המכה את בניו ואומר להם לכו מאצלי והמירו דתכם. אוי נא לנו על שברנו. כי עונותינו הטו אלה.

 ביום הזה חמישי בשבת ד״ך לטבת ש׳ הנז' היה הכרוז מכריז בכל האלמלא׳ח בשוקים וברחובות מן הבקר ועד הצהרים בזה הלשון אמן יחב יסכן באטל פי אצ׳ייאר ופלחוואנת יג׳י ולא ילזמו חתא פלס אגיד באס יחידהום – מי יגור בבתים ובחנויות חנם אין כסף רק כדי לשמור עליהם – , ואין קול ואין עונה ואין קשיב. ובכל יום הולכים מכאן ששה שמונה בעלי בתים הם ובניהם ונשיהם וטפם על רגליהם והם נפוחים כנאד למקנא׳ס ולמקומות אחרים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, ויאיר אפילתנו ויאמר די לצרותנו. ובגשמי ברכת ונדבה יעננו.

מ״ך אמר שמואל אבן דנאן בן לא״א הח׳ השי הדו״מ כמוהר״ר סעדיה זלה״ה. עוד אירע לנו ג״ך בפא׳ס יע״א בשי יחד״ו ירננ״ו לפ״ק – 1584 עוד סי׳ לשי הנז׳ כפי הענין ונתתי לכם ל״ב חד״ש שלא ירדו הגשמים מר״ח טבת ועד ח׳ ימים באדר וגזרו ב״ד על הצבור ג׳ תעניות ב׳ וה' וב' ואח״כ בחמישי גזרנו על היחידים להתענות והתפללו בבה״ך הי״ג של הח' כה״ר בנימין נהון ובליל ו׳ ירדו גשמים מועטים ופסקו עוד על הצבור ג׳ תעניות אחרות בה״ב והיה יום ב׳ שהוא ראש לג' תעניות שניות יום ר״ח א

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

דר ונפלה מחלוקת גדולה בין החכמים על ענין התענית אם מתענין או לאו. ואח״כ הסכימו שהואיל שיש פנים לכאן ולכאן מכמה לשונות ולכן הסכימו שכיון שהתחילו אין מפסיקין. והתענו ביום ר״ח וקראו בשחרית בפ' החדש ר״ל צו את קרבני וכוי. ובמנחה. פ׳ ויחל כמנהג שאר תעניות. וביום החמישי עשו צעקה גדולה ומרה ובכיה לרוב מאד בבית הקברות של התושבים בראשונה ובשוקים וברחובות וסגרו כל החנויות מחצות היום ואילך וג״כ בב״ה של המגורשים

ועל קברי כל החכמים ואעפ״כ לא נענינו עד יום ה׳ שרצו החכמים לעשות למחרת עצירה גדולה ולהתפלל בז׳ ברכות, והאל ענה אותנו בגשמי רצון לרוב ביום ב׳ ואע״פ שקבלנו עלינו התענית מאתמול שלחו החכמים בשחרית לבדוק בארץ אם יש שם שיעור האמור בדברי רז״ל וכו' ומצאו שיותר מג׳ טפחים, בארץ הרכה ולאח״כ הכריזו על הקהל בשוקים וברחובות לבל ישלימו תעניתם ומעט מזער מהקהל השלימו תעניתם. ובלי ספק שגשמי השנה הנז׳ הם גשמי ברכה ונדבה בריוח והשפעה טובה וקראו כל הקהלות כולם ברכת הגשמים בבתי כנסיות ולא קראו הלל הגדול שלא נענו ביום התענית עצמו רק ברחמי שמים טרם מכה ציץ רפואה פרח והוא דעת הרשב״א ז״ל ונתתי סי׳ אני הצעיר לימים שלא ירדו גשמים ח״ס דחס קוב״ה עלן ואפריקינן. וגם קצת משכילים נתנו סי׳ אכ״ן סר מר המות לפי שלא נסתפקו הלבבות בגשמים עד ג׳ ימים לכן עשו אותו סי׳ והאל ישלים עלינו בטובתו אכי״ר.

מ״ך ש׳ שנ״ה״ לפ״ק – שנת  השנ"ה – 1595כאן מטייאר עלא וואחד ליהודי מסכין סעד בן לעוואד הי״ן וישים מיתתו כפרתו על עמו ישראל אכי״ר. כרג׳ יתפרג׳ פג׳נאן מולאי אסי״ך המלך יר״ה ותפאג׳א מעא וואחד למסלם וקאם עליה ליהודי ודראב למסלם בוואהד למדיס וג'א ראג׳ל לחאכם לסיך יחיא ועבאה ועדבו פלקצבא מן כ״ה בניסן חתא ברא למסלם ולא מאת שי חתא עייא אלחאכם מה יהדד עליה באלמות אייאך יעטיה סי חתא מא רא מנו מסאסא כרג׳ו בעוה״ר פ׳ הוציאו את, המקלל ל״ג לעומר ח״י לאייר ורגימוה באלקצא״ב והווא הי מסכין ובעד האדאך חרקוה והוא חי ולא עלאס אילא באטל ומת עלא קידוש ה׳ אשריו שעמד בנסיונו כי עליך הורגנו כל היום חתא אין סמענא למסלמין יסכרוה ויקולו אמא צחו בדין. ובעד האדיך עטאוו עליה לקהל נ״ם ב״ם אלחאכם ודפנו סאיין בקא מנו קאלו די ראווה באיין בקאת אסנסלא די דהרו מכמס־א, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות בקינא בעוה״ר למשל ולשנינה, ופי דאך אנהאר גזר המלך עלא ליהוד אלמלאח יעטיוו עשרין מייא. בעדן עטאוו בעאד תתקם— כם עלא לאמר די אמר עאויד יעטיוו עשרין מייא אוכרא ותבת פינא סאיין קאלו מלמתלא אלמות,א פינא ודייא עלינא. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו ומעל עמו ישראל בכל מקום שהם. ולא יזיד כתר מן סכטו. נאם הכותב המר ונאנח הנשען על קדוש ישראל הצעיר שלמה אבן דנאן.

תרגום: קרה מקרה על יהודי אחד ושמו סעיד בן אלעוואד, ה׳ ינקום נקמתו וישים מיתתו כפרתו, הוא יצא לטייל בגן מזלאי אסיך המלך יר״ה, והתווכח עם גוי אחד. היהודי הכה את הגוי באיזה מכשיר, הגוי הזה הלך אצל השופט אסיך יחיא, לקחו את היהודי ועינו אותו בבית המעצר מן כ״ה בניסן עד שהבריא הגוי. השופט איים עליו כל הזמן בעונש מוות וכשלא הצליח להוציא ממנו כסף הוציא אותו להורג בפרשת הוציאו את המקלל, רגמו אותו כשהוא חי ואחרי כן שרפו אותו בעודו חי על לא עוול בכפיו, הוא מת על קידוש ה' אשריו שעמד בנסיונו, כי עליך הורגנו כל היום, ושמענו מהערבים ששבחו אותו ואמרו כמה היה מחזיק בדת (כנראה שהכריחוהו להמיר דתו). אחרי כן שלמו הקהל לשופט חמשים ושתים אוקיות וקברו את מה שנשאר מגופתו, אמרו אלה שראוהו שנותר ממנו רק שדרתו המצומקת, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזניים שכך שומעות, בעוד,״ר היינו למשל ולשנינה; באותו יום גזר המלך על יהודי המלאה שישלמו עשרים מאות; התקיים בנו הפתגם האומר: ממיתים אותנו, והכופר עלינו. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו ומעל עמו ישראל בכל מקום שהם, נאום הכותב המר ונאנח הצעיר שלמה אבן דנאן.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז פאס -שער הקסבהשל חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

אמר הכותב זה החכם הוא אחי הה׳ השי כמוה״ר שמואל הנז׳ והוא זקנה אביה של אדונתי גבירתי אמי תנצב״ה. והוא היה חכם גדול ג״כ ובקי בחכמת רפואה וחכמת השירטוט והוא היה בריא אולם ועומד על רגליו ואמר לאנשי ביתו שלמחר בשעה פלונית ימות וכן היה. כך יש לנו בקבלה מהראשונים. נאם הכותב ב׳ לכסלו ש׳ תפד״ה ליצי׳ שב״ד. (שמואל בן דנאן).

מצאתי כתוב: בשנת שד״י אתצלטן אשריף מולאי מחמד אשיר איסעלהו(?) כמס שנין פי פאס עד שנת ה׳ אלפים ותלת מייא וארבעתאש: שד״י בחדש כסלו ג׳א לכבאר אין מולאי בוחסון אלמריני סאק אלתורך מן לגזאייר וג'א חאריך עלא פאס, וכרג׳ מולאי מחמד אשיר אשריף אלמדכור ולקאהום עלא תאזא, ובקא עליהא נחו שהראיין ואנקצאר אשריף ורג׳אע לפאם, ועאויד כריג' מרא אוכרא ונזל עלא סבו ואתלאקאוו עלא מוצ׳אע יסמיהו כודייאת למכאלי וכלאק באיינהום טוראד כביר, בארמאייה ובאלנפאץ/ ובעדהא נכצרו אלתורך, כצרהום מולאי עבד אללה בנהו די אצולטאן אשריף למדכור. אלא אורמה ואלעלוג׳ אלדי מולאי אשריף למדכור גדרו והרבו לענד אתורך וקלבו ארמאייה עלא אשדיף ואנכצאר אשריף וטכיל לפאס אלג׳דיד, יום אלחאד ד׳ לשבט שנה שדי.

לילת לתנאיין ה׳ לשבט ש׳ הנד הרב אשריף ומסא פחאלו וכלא ג׳ומלא מן אולאדו וג׳ווארו וכלא מאל כתיר, שאיין לא כלא צולטאן וכלא עודא קריב כמסין נפט ואלבארוד מא יילו טרף ומן אלזראע ושעיר אלהרייא כלאהום ממליץ ואלחדיד ואלקזדיר ואלרסאס מן כול מא יכסבו לצלאטן, וכלא כאייל כתירא וקיידהא וכאנית כאיילהא ארבעין אלף פ׳ארץ, ובלאג למארכיש נחו כמס מייא כאייל ופטריק כלא כאייל אן כתירא ומאל כתירא וקאמת עליה לעולם אלכול וג׳א מולאי זידאן וטכיל לתאפיללת, ומן אלגאד יום לתנאיין אלמדכור ה׳ לשבט ש׳ שדי טכלו אתורך ומולאי בוחסון לפאם לג׳דיד נחו ארבע אלף תורך וזאווא ונהו אלפאיין פאריס שראתא, ומן דכלתהזם מן באב אלג׳ייאד גאזו סי מן אסוייאב אלדי כאנו פי פאס ומן אתורך ומן אשראתא וטכלו מן למלאח למוסלמין, וטלעו מן מלאח למוסלמין עלא אסלוקייא וטכלו ללמלאח וחמסו אלערשא אלג׳דידא ואלכובדא וקתלו נחו י״א רוח הי״ן וג׳רחו נאס כתירא. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מן אלג׳זאייר שמו כה״ר כרפון אלגרבי והווא נגיד עלא לקהל אלגזאייר וישלם ה׳ פעולו כאד לאמאן עלא לקהל יהוד פאס מן אצולטאן אתורכי ישמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר״ה ופלחין רינא טכלית עאמא עלא למלאח עייטנא עלא כהרי כרפון אל אלמדכור אלדי כאן ענד באב למלאח ואלמלאח מסדוד ומשא ועייט אלקאייד ואצולטאן יר״ה וטבלו עלא למלאח וכרג׳ו כול מן טכיל וקתלו נאס כתירא וג׳רחו נאס כתירא ונגימו שאיין בקא מן אלמות ומן אלחאווץ נג׳מנא אלהי ישראל על ידי מושיע ישראל כהר׳ כרפון ישצ״ו, ובעדאליך עטינא לצולטאן אתורכי אוללאזים עשרין

לף דינר סוסייא ובקאוו את,ורך פי פאס לג׳דיד ט״ל יום וכרג׳ו ורחלו ובקא צולטאן פי פאס מולאי בוחסין ואבנו מולאי אנאצר אוזיר פי מכנס אושיך שאול בר שם טוב ן׳ רמוך בשנת אל שדי יברך אותך חיב ירג׳אע שיך ולא כאן שי.

ומן אורא דאליך ג׳א מולאי מחמד אשיך אשריף אלמדכור לפוק חריך עלא תאפיללאת וכדאהא, וכאד כאד. מולאי אחמיד וג׳מיע אולאדהו וסאקהום חתא לואד תאדלא ודבח ארבעא אולאד כאת מולאי זידאן ותלאתא אלדי כוואנהא וג׳א חרך לפאס מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ואגכצאר והרב, וכלא הינא ערב סוס ארחאמנ׳א ואלואדיי׳א קאוום אין לא יסקיהא מא ולא יטעמהא מא (נעמא) בקאוו מסייבין יסעאוו עלא דייאר ליהוד מאת מנהום שאיין לא יקדר יקול חד. בעד דאליך חריך עלא פאס מולא,י מחמד אשיך אלמדכור וכריג׳ מולאי בוחסין ילקאה בקווא כתירא ואתכיד מולאי בוחסין ומחלתו כולהא וג׳מיע לערב נהר אשבת כ״ו יום תשרי שנת שט״ו העם ולקטו וכר ולאגדא די אלחאד דכיל לפאס בקווא אורמאהו בוחסין עלא למזבלא די באב אסבאע הווא פי ג׳יהא וראצו פי ג׳יהא מקטועא ובקא תמא מסייב קד תמן אייאם ובעאד דאליך רמאוויה פי מטמור פי למירס ולא זכה לקבורה. ובעדאליך דבח אצולטאן יר״ה ג׳מיע שייאך לחומאת אלדי פאס, ובעדאליך דבח א למופתי אלדי פאס סי׳ חמד אזקאקי, בעדאליך דבח אלקוצ׳א אלדי פאס סי מחמד אטרון וסי אטרון אכיה קאצ׳י אנית ומשא מולאי עבד אאלה למכנס, ודבח שייאך אלחומאת ודבח אלמופתי ובנו איסמו סי בועלי חרזוק יש״ו, ועטאוו ליהוד הי״ח פהאד לעם למולאי מחמד אשיר עושרין אלף או לתורכי יש״ו עשרין אלף ולמולאי בוחסון יש״ו תנאיין ועשרים אלף ועטאוו צאבון למולאי אשיך קריב אדבעין מייא אל שדיי יאמר לצרותינו די אכי״ר כתב פי פ׳ אלה תולדות יעקב יוסף שנת שט״ו העם ולקטו ואתכיד אשיך שאול יצ״ו וכהר׳ אברהם אכיה ג׳את עליהום אתפקא במייאת מייא. ותכדו יהוד ג׳ומלא כול ואחיד אוחדו אללה ב״ה יסתר מא בקא. טלב מולאי מחמד אשיך ליהוד אלמלאח עשרת אלף סחפא קמח ואתהאעדו מעאה בתנאיין וארבעין אלף סוסייא הי״ח ויאמר לצרות עמו די.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה

והאד אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יהרה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת פי לכמיס בדרבת אשמש וכאן שונא ישראל.עד אין תכלית במ׳׳ר כ״י א״י ר״ת כרוך מאבד רשעים כן יאבדו אויבך י׳ בפרשת א׳ז ישייר ישרא׳ל א׳ת השיר׳ה הזא׳ת.

עוד מצאתי כתוב וז״ל בשנת השיג״ה ידו התחילה המגפה בפאס לבא לי חודש שבט ואחר כך בעונותינו הרבים החל הנגף בעם באלמלאח בחדש אדר ראשון. ובזו השנה ג״ב מת המלך מולאי מחמד אשיר ומאת פי טריק סוס פי מזדאע יסמו עורמת אלקמאח וגדרות אתורך פי כבאתו וג׳מיע מחלתהו מעאה ומאת ולא רפיד חאד ידהז. וגאזו מן תם אתורך לסוס וכאדוהא ובקאוו פי קליל מן אייאם וחווסו ג׳אמיעאן מן יהוד ופ׳סדו בנאת כתאר ואכדו ג׳ומלא מן אולאד ופאתו ימשיוו לבלאדהום וחריר אצולטאן נאצרהו אללה מולאי עבד אללה אבנהו די מולאי מחמד אשיר אלדי רג׳אע פי מודעהו וחריר אביה סי מחמד ומולאי עותמאן וחריך קאיידהום יסמייתו אלקאייד ווליד עליא בובכיר כאן פי מראכיש והצ׳אהא מן אתורך.

 אוסאעת אין אוצלהו לאכבאר אין אצולטאן אתופא דבח אבות וחדאש נפס מן אולאדהו וחאפצ׳הו כרג׳הום פי אנעאשת ובראח פי בלאד מראכיש אלאה עצר מולאי עבד אללה וירחם מולאי מחמד אשיך ולא מן יתעלק קלבהו עלא כאד. אולאדו אוחפצ׳הו תאהום דום מדבוחין אג׳מעין כאה אולאדהו אג׳מעין חתא מן אלמטאע ג׳אדיבהום ודבחהום אוסמיית אכיה מולאי חמד אשריף. וחרך אצולטאן למדכור וכאת וקתלו אתורך ולא מא בקא מנחום ולא חד חי קטעו רוסהום אג׳מעין ואתורך כאנו מייאתאיין וכמסין כלאף שאיין נג׳מאע מעאהום מן מסלמין ובהאדיך אסנא איצ׳א דבח אצולטאן מולאי עבד אללה נצרהו אללז קאייד אכור מן קויאדהום יסמייתו בוג׳מאד, ופי דאך אלעאם אגית חרכו אתורך עלא פאם צ׳אר אדין אוק׳צרהום אצולטאן מולאי עבד אאלה נצרהו אללה ומשאוו מכסורין ורג׳אע אצולטאן עלא כיל ש״ל.

שנת ישו״ב ירחמנו ופי דאך לעאם מנורא פסח שרעת לובא פי ליהוד והרבו כתיר מן פאס לכול מוצ׳אע ובקאת לובא פי למלאח חתא לכ״ט באב יה״ל ורג׳עו ליהוד פי שבת נחמו ומאתו מן יהוד פאס סת אשר מייא וארבעין ומאתו מן יהוד מראכיש כמס אלף וסת מייא ומאתו פיתום סתין מן בעלי תורה, ובעדאליך ג׳אוו מן מראכיש יהוד וקאלו מאתו בסחיח שבע אלף ונוץ ה׳ ב״ה הוא יסלך חרון אפו מעל עמו ישראל אכי״ר.

תרגום: מצאתי כתוב: הוכתר למלד אשריף מחמד אשיר אוסעלנא חמש שנים בעיר פאס עד שנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבע עשרה (1554): שד״י (סימן ש׳ — שלש מאות, ד״י — ארבע עשרה) בחדש כסלו הגיעה שמועה שמולאי בוחסון אלמריני, הנהיג התורכים מן אלג׳יריא ונע לעבר פאס ויצא מולאי מחמד אשיך אשריף הנזכר ונפגש עמהם סמוך לעיר תאזא ונשאר שם כוזדשיים והובס אשריף וחזר לפאס, ויצא פעם נוספת וחגה על יד נהר סבו. ונפגשו במקום הנקרא בשם ״כידייאת למכאלי״ ונוצרה ביניהם מערכה גדולה. ביריות חצים וב…(?) ולאחר מכן הובסו התורכים. הביס אותם מולאי עבד אללה בן המלך אשריף הנזכר. אבל היורים הכופרים שעם מולאי אשריף בגדו בו וברחו לתורכים והפכו את היריות על מחנהו של השריף והביסו אותו וחזר לעיר פאס החדשה ביום א׳ לחדש שבט שנת שד״י.

ליל יום שני חמשה ימים לחדש הנזכר ברח האשדיף והלך לו, והניח בין היתר מעבדיו ושפחותיו והניח רכוש רב, מה שלא הניח שום מלך, והניח ציוד צבאי קרוב לחמשים(׳) ואבק שריפה ללא גבול והניח ממגורות מליאות חטה ושעורה ופאס וחכמיה כרך א' 1ברזל ובדיל ועופרת מכל מה שרוכשים המלכים. והשאיר סוסים רבים בשיעור ובכמות של ארבעים אלף פרשים, והגיע לעיר מראכיש עם כחמש מאות סוסים, ובדרך עזב סוסים הרבה ורכוש גדול.

ומרדו בו כל העולם. ובא מולאי זידאן ונכנס למחוז תאפלאלת ולמחרת, ביום שני הנזכר ה׳ לחדש שבט שנת שד״י כארבעת אלפים תורכים עם מולאי בוחסון נכנסו לעיר פאס החדשה. וכאלפיים פרשים, מהשבט שראתא ומשנכנסו מן השער אלזייאד. עברו מן הנער העזוב שהיו בעיר פאס ומן התורכים ומן אשראתא ונכנסו אל שכונת המוסלמים, ויצאו מן שכונה זו שנקראת מללאח למוסלימים בדרך אל שכונת (היהודים) ובזזו תושבי ״אלערשא החדשה״ והמטחינד,(¡•) והרגו כאחד עשרה נפש השם ינקום נקמתם ופצעו אנשים הרבה. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מתושבי אלג׳יריה שמו כרפון אלגרבי (המערבי) והוא נגיד על קהל אלג׳אזאייר ישלם ה׳ פעולו, וקבל את החסות על קהל יהודי פאס מאת הצולטן אתורכי שמו מולאי מחמד צאלאח, ירום הודו, ומיד ראינו המון עם נכנסים לשכונת היהודים. הזעקנו למר כרפון הנזכר שהיה סמוך לשער השכונה והדלתות היו סגורות. והלך והביא השר והמלך ירום הודו ונכנסו לשכונה והוציאו כל מי שנכנס הרגו אנשים הרבה ופצעו אגשים הרבה והצילו מי שנשאר.

מן המות ומן הביזה. הצילנו אלתי ישראל על ידי מושיע ישראל מר כרפון הנזכר ישמרהו צור ויצילהו ולאחר מכן מסרנו למלך התורכי כחוב עשרים אלף דינר (מדנרי סוס, פלך במדינה נקרא סוס) ונשארו התורכים בפאס החדשה תשעה ושלשים יום. ועזבו ונסעו, ונשאר כמלך בעיר פאס מולאי בוחסון, ובנו מולאי אנאצר שר בעיר מכנאס, והשיך שאול בר שם טוב בן רמוך בשנה (אל שדי יברך אותך) כי השתדל להיות שיך על היהודים. ולא יצא לו.

ולאחר מכן נע ובא «ולאי מחמד אשיך השריף הנזכר למעלה להלחם על תאפילאלת וכבשה, ולקח בשבי אחיו מולאי אחמיד וכל עבדיו והסיעם עד נהר תאדלא ושחט שם את ארבעת בני אחיו מולאי זידאן ושלשת אחיו וגע. במלחמה עבר פאס עם מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ונוצח וברח והניח בני השבט ערב סוס ארחאמנא ואלודאייא עם רב שלא יספיק להם מים לשתות ולא לחם לאכול, נשארו עזובים ודופקים על פתחי היהודים לבקש צדקה, ומתו מהם הרבה שאין הפה יכול לספר.

לאחר מכן ערך מלחמה על פאס מולאי מחמד אשיך הנזכר, ויצא לנגדו מולאי בוחסון במערכה עצומה ונתפס מולאי בוחסון עם מחנהו וכל שבטי הערב שעמו יום שבת ששה ועשרים יום לחדש תשרי שגת שט״ו [שלש מאות וחמשה עשרה לאלף החמישי] (1555) העם ולקטו. כר. ולמחרת יום א׳ חזר לפאס בעם כבד. והשליכו גופתו של בוחסון באשפה של שער האריה. הגופה לצד אחד וראשו כרות לצד השני. ונשארה גופתו עזובה שם כשמנה ימים, ולאחר כך הושלכה למהמורה של מירס, ולא זכה לקבורה. ואחר כך שחט המלך ירום הודו כל

השייכים של השכונות של עיר פאס ושחט עוד המופתי של עיר פאס סי׳ חמד אזקאקי, וכל הקדי״ם של פאס סי׳ מוחמד אטרון, וסי׳ אטרון אחיו שהוא קאדי ג״כ והלך מולאי עבד אללה הנזכר לעיר מכנס ושחט השייכים של השכונות, ושחט המופתי ובנו ששמו סי׳ בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים ה׳ ימלא חסרונם במשך השנה הזאת, למולאי מחמד אשיך עשרים אלף. ולתורכי ימח שמו וזכרו עשרים אלף. ולמולאי בוחסון ימח שמו וזכרו שנים ועשרים אלף. ועוד מסרו ״סאבון״ למולאי אשיר קרוב לארבעים מאות. אל שדי יאמר לצרותינו די אמן כן יהי רצון. כתבתי בפרשת אלה תולדות יעקב יוסף (פרשת וישב) שנת שט״ו העם ולקטו, ונתפס אשיד שאול ישמרהו צור ויצילהו, ורבי אברהם יצ״ו אחיו, ונפדו במאת מאות, ונתפסו כל היהודים כל אחד ואחד ה׳ יגן על מה שנשאר.

בקש מולאי מחמד אשיך שהיהודים שבשכונה יתנו עשרת אלפים ״סחפא״ (ה״סחפא״ עשרה ״מוד״ מדת תבואה) קמח. ונתפשרו עמו בסכום של ארבעים ושתים אלף (דינר) סוסייא (ממטבע מחוז ״סוס״) ה׳ ימלא חסרונם ויאמר לצרות עמו די.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

בשבוע זה יום חמישי שמנה ימים לחדש תמוז יהפכהו ה׳ לטובה שנת שלש מאות ושש עשרה (1556) הודיע המלך מולאי מחמד אשיך יקר בעיני השם על אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת ביום חמישי במכת השמש. והיה שונאי ישראל עד אין תכלית ברוך מאבד הרשעים כן יאבדו אויבך השם. בפרשת (בשלח) אז ישיר ישראל את השירה הזאת.

עוד מצאתי כתוב וזה לשונו בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה (1558) התחילה המגיפה (מגפת הטיפוס) בחלק פאס הישן בחדש שבט, ואחר כך בעונותינו הרבים, החל הנגף בעם בשכונת היהודים בחדש אדר ראשון. ובשנה זו מת המלך מולאי אחמד אשיך, בדרך למחוז ״סוס״ במקום הנקרא עורמת… ובגדו בו התורכים בתוך אהולו וכל מחנהו עמו ומת. ולא הרים איש את ידו. והתורכים נעו משם וכבשו כל מחוז ״סוס״ ונשארו שם איזה ימים ובזזו ושללו היהודים. וענו בנות הרבה, ולקחו עבדים, ועמדו ללכת לארצם, ורדף אחריהם המלך שיתמוך בו ה׳, מולאי עבד אללה בנו של המלך מולאי מחמד אשיך.

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

שמלא את מקומו, וגם אחיו סי׳ מחמד ומולאי עותמא״ן יצא למלחמה, וגם השר ששמו אלקאייד ווליד עליא בובכיר היה במראכיש ששמר על העיר מן התורכים. אך כאשר הגיעה לו השמועה, שהמלך מת, שחט את אחיו, עם אחד עשר נפש מבניו ונכדיו הוציאם בלילה, והכרת בעיר מראכיש, השם יתמוך במולאי עבד אללה, וירחם על מולאי מחמד אשיך, ואין מי שכאב לבו על האח ובניו ונכדיו שנשפך דמם שחוטים כולם. האח ובניו כולם הוצאו ונשחטו ושם אחיו מולאי חמד אשריף.

ונלחם המלך הנזכר הוא ואחיו והרגו את התורכים ולא נשאר בהם אחד חי. חתכו לכולם את ראשיהם והתורכים היד, מספרם מאתיים וחמשים רגלי. ונאספו עמהם מן המוסלמים.

ובאותה השגה גם כן שחט המלך מולאי עבד אללה שיתמוך בו $שם, לשר אחר מן השרים שמו בוזמאד. ובשנה זו ג״כ נלחמו התורכים על פאס… צ׳אר אדין ונצחם המלך מולאי עבד אללה והלכו להם המנוצחים והמלך חזר שמח וטוב לב שבח לאל.

אמר הכותב עד כאן מצאתי כתוב ולא חתם שמו הכותב לידע מי הוא. אח״ך חפשתי בנרות החיפוש ובדקתי ויגעתי ומצאתי שהוא כתב יד החכם כמה״ר סעדיה אביו של החכם כמה״ר שמואל אבן תאן זצ״ל.

ש׳ שבטי יה עדות בדל מולאי עבד אללה נצרהו אללה אסכא דדהב ודדראהים די כאנת מן אייאם בוה מולאי מחמד אשיר, אדהב כאן מן שבעא וקירא׳ט מחאן פלמתקאל ויגוז פי ב״ם א״ת רד למתקאל מן עשרא מיזאן ויגוז פי ג׳ם ודראהם כאנת מרבבעא רדהא מדוורא פחאל אטרכוי״ש וואלאכין מא זאד פיהא מא נקוץ הי״ת יג׳עלהא מבארכא על עמו ישראל. וכאן האדא פי חדש אב שנה הבז׳ נאם סעדיה אבן דנאן ס״ט.

תרגום עברי: בשנת שבטי יה עדות, שכ״א (היא שנת 1561 למנינם) מולאי עבד אללה עשה שינויים במטבע הזהב והדרהם ממה שהיה בימי אביו מולאי מחמד אשיו. מטבע הזהב שהיה שוקל שבעה מיזאן וקיראט במתקאל ושערכו היה שתי אוקיות ורבע אוקיה (מתקאל = 100 אוקיות) שונה למטבע בת עשרה מיזאן במתקאל וערכו עלה לשלש אוקיות. הדרוש שהיה מטבע מרובע עשאו למטבע עגול, ולא הוסיף ולא גרע מערכו וממשקל ו, הי״ת ישים את השינוי הזה לטובה ולברכה על עמו ישראל.

שנת אשכול הכופ״ר דו״די ( היא שנת השל"ה – 1575 למנינם )  ה׳ ימים לחדש כסלו החליף מולאי חמד למריני מטבע המעות של כסף וצוה לעשותם ב׳ שלישים של כסף מזוקק ושליש נחושת. מ״ך בכ״י אבא מארי הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה וחתם שמו.

שנת ישו״ב ירחמנו [חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה] (1558) באותה שנה אחרי חג הפסח התפשטה המגפה ביהודים, וברחו הרבה משפחות מעיר פאס למקומות אחרים ונשארה המגפה בשכונת היהודים עד כט לחדש אב יהפכהו ה׳ לטובה, וחזרו היהודים בשבת נחמו, ומתו מן יהודי פאס ששה עשר מאות וארבעים נפש, ומתו מיהודי עיר מראכיש חמשת אלפים ושש מאות, ובתוכם ששים בעלי תורה. ולאחר כך באו יהודים מן מראכיש ואמרו שסכום היהודים שמתו שם באמת היה שבעת אלפים וחמש מאות, ה׳ ברוך הוא יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

אמר הכותב לכאורה נראה שזה החכם הוא בעצמו שכתבתי שמו למעלה ושהוא אביו של הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל זצ״ל והוא. הנק׳ ע״ש אביו שמת והניח אשתו מעוברת בו; וזכור אני שבימי קטנותי הייתי שומע זקנה אחת והיא מספרת לגברתי ואדונתי אמי נצב״ה מעשה שהיה, שהוא היה חתן ובליל הטבילה הנקי בלשון לעז טורנ׳א בוד׳א לן בביתו עם כלתו והשכים ביקר וקם והלך לפאס לבאלי ומת מאותה הליכה ולא ידעתי אם נהרג או מת על מטתו באיזה חולי בענין שהמכוון לעניינו הוא שמאותו הלילה לא יסף עוד לדעתה ונתעברה מאותה הלילה ונולד החי הנז׳ ונק׳ ע״ש אביו כך אני זכור שהיו מספרים לפני נאם הצעיר הכותב בס׳ נחשתי ויברכני ה׳ בגלליך ברביעי בשבת ארבעה ימים לכסלו בשי תפד״ה( שנת התפ"ט – 1729 ) ליצי עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו להיות שלו שקט ושאנן ובצל שדי יתלונן שמואל אבן דנאן.

עוד מצאתי כתוב בשי חיים שאל ( שנת השצ"ט – 1639 )  לפ״ק ג״א כבאר מן מראכיש אן נזל ענדהום אסאלאיין יום ב׳ לניסן ובקא חתא ליום ו׳ פדהור ורפד ופי דיך אשאעא דכול למא דלוואד ולמא דסמא ועבבא וואחד למוצ׳ע כא יקולולו אצאלתא פלמללאח ליהוד פיה קד מייאתאיין דאר דליהוד ודייאר אוכרין קד כמסין דאר מן מוצ׳אע אכור יקולולו למטאמר וטרא פי למגאבן די ליהוד גירוש עצ׳ים מא כררזו מן דייארהום התא חאזא מא בקאוו לא דייאר ולא מאל, ות׳׳ל מא מאת חד מן ליהוד. ומן למסלמין מאתו קד ת׳׳פ כ״י ופהאדיך ג׳מעא גיא האדאך סאייל פי תאפילאלת והדם מייאתאיין וכמסין דאר דליהוד ודי לעניים ועשרין דאר וולאד בן כלפון וג׳ירהא וכדאליך אצ׳ייור דלגויים מאילהום עאדאד וולאכין מא מאת חד לא מן ליהוד ולא מן למסלמין ומא נהדמו מן בתי כנסיות לא הנא ולא הנא.

תרגומ עבורי: עוד מצאתי כתוב בשנת חיי״ם שא״ל, השצ״ט = (1639) לפ״ק הגיעה שמועה מעיר מראקש שירדו גשמי זעף מיום ב׳ עד יום ו׳ לניסן בצהרים. נפגשו מי הנהר עם מי הגשמים זרמו ושטפו שכונה בשם ״אצאלחא״ בשכונת היהודים שהכילה כמאתיים בתים, וכחמשים בתים בשכונה אחרת שקוראים לה בשם ״למטאמר״, ונגרם ליהודים נזק עצום, לא הצליחו להציל מאומה מבתיהם ונשארו ללא קורת גג וללא רכוש. ות״ל (ותהלות לאל) לא היתד, אבידה בנפש בין היהודים, ואילו מן הגויים מתו כארבע מאות ושמונים איש כ״י (כן ירבו). ובאותו שבוע ירדו אותם גשמי זעף גם במחוז תאפילאלת והרסו כמאתיים בתים של יהודים ושל עניים ועשרים בתים של בני כלפון ועוד. ובתי הגוים נהרסו הרבה, עד כי חדל לספור כי אין מספר, ונזק בנפש לא היה לא בגויים ולא ביהודים כי לא נעדר איש, ובשני המקומות לא נהרס אף בית כנסת.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

שנת שלו'ה היא שנת ה'של"ו – 1576 – בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוה״ר שליו הייתי ויפרפרני, בא מולאי עבד למאלך ירייה ממדינות לאג׳אזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא, ונלחם עמו מד מחמד בן עבד לא, יזכר לטוב ועם שהיה מחנהו כבד מאד כמו מאת אלף רכב ופרשים מחזיקי קשת וכידון וגם עשרים אלף כמו

ארמא, ונצח אותם מו׳ עבד למלאך, וברוך אשר לו נתכנו עלילות, ומסבב הסיבות, שאירע מקרה ומרד אחד משרי ארמא במולאי מחמד. והוא היה משרי ארמא לאנדלוס, ונקרא שמו אבדג׳אל שחיק טמיא, ואח״כ נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב׳ של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה, כמו שלשת ימים ואח״ך נכנס אלמדינא מו׳ עבד למאלך וברח מו׳ מחמד למראכיס, ונתנו קהלות הקודש קהלות פאס עם הנגיד אברהם רותי כמו מאה וארבעים אלף אוקיות ויהי המס כבד מאד על הקהלות, ואח״ך הלך מוי עבד למאלך למראכיס ונלחם ג״כ מלחמה חזקה עם מו' מחמד סמוך למדינת סלא ומתו הרבה מחייליו ושריו, ונכנס מוי עבד למאליך למדינת מראכיס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר לקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה והיה זה בנגידות החי ר׳ יוסף אלמושנינו, ואח״כ באה שמועה אל המלך שמו׳ מחמד מדלג על ההרים, והלך עוד להלחם עמו, וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מוי מחמד אל מדינת מראכיש, ועשה כמה נקמות ביהודים ובס״ת הי״ן ולולי רחמי ה׳ שגברו שלא נכנסו האוייבים ללקצבא ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה, וכתבו אלינו משם ממרכיש שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום.

 ונתנו סימן אחד עשר יום מחורב וכוי והגירוש היה בחדש אדר והששים אלף של הקהל כולה הלכה לאבדון כשנכנס מוי מחמד לשם. ואח״כ באה השמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח והכריזו החכמים על הקהלות לבל יעשה שום אדם תבשיל של דבש ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ״ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל תשעה באב על חרבן שאירע במדינת מראכיש, ואחר עבור חג הפסח גזרו החכמים תענית וקראו כמה קינות וכמה תוכחות ובאותה שנה ג״כ אירע לכמה קהלות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד, ואח״כ בשי השל״ח  בר״ח כסלו, עבר מר מחמד הנז׳ עלינו והצילנו הי״ת מידו ונשאר משוטט על כל הארצות, ולא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מוי עבד למאליך, ובא מוי עבד למאליך ממארכיש בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והיתה המלחמה כבדה עד מאד, בוויאד למכאזין, סמוך למדינת אלקצר יע״א, יאע״פ שמת מולאי עבד למאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים הנה המלך עדיין חי, ובאותו יום מתו ג׳ מלכים, א׳ מולאי עבד למאליך והביאוהו לכאן וקברוהו.

ב׳ מולאי מחמד ועשה לו המלך מולאי אחמד יר״ה [הוא אחיו של המלך מולאי מחמד ומלך תחתיו בשנת פדות שלח] בזיון גדול והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן, ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאשטייאן מלך לזבואה שלו״ל, ובכ״ה והי״ת הצילנו מידו והיתה המלחמה חזקה עד מאד בשי השל"ה יום ב׳ לר״ח אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן. ומלך מולאי אחמד יר״ה ועשה משפטים גדולים בכל השרים אשר היו עם מולאי עבד אלמאלך וגם בדג׳אלי שחיק טמיא כן יאבדו כל אויבך ה׳ ואהביו כצאת השמש בגבורתו האל יקרב לנו משיחינו מלכנו אכי״ר וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל, והנך רואה בעיניך מה עמקו מחשבותיו.

מ״כ שנת השכ״ב פי שלהי ניסן קטעו ידאיין זוז ליהוד פי מכנס דסמייתהום א׳ יצחק ן׳ לבאז, ב׳ יונה לחול נ״ע פי לבאטל בגיר אמאר אסולטאן, וכאן סבאב האד סי עלא עד אדארב מעא כה״ר שמואל נחמוס וחסלו פי אסג׳ין ז׳א ואחד יקולולו אזרהוני יש״ו שיך אלחומא יסאלהום סי חסיפא אמר עליהום ואחד יקולולו סנאנו וקטאע ידיחום בגיר אמר אסולטאן מן תמא לכמס אייאם מאת יונה לחול ולאכור באקי אנדור אש יפעל אדראר ביה הי״ן השם יאמר די לצרות עמו ישראל אכי"ר. 

ת ר ג ו ם : מצאתי כתוב שנת השכ״ב (1562) בסוף

סלאת אלפאסיין

סלאת אלפאסיין

חדש ניסן כרתו ידיהם של שני יהודים בעיר מכנאס שם הראשון יצחק בן אלבז והשני יונה לחול (לחוולי) נוחו עדן על לא חמס בכפם בלי פקודת המלך, וסיבת המאורע על המריבה שהיתה להם עם כה״ר שמואל נחמוס ונכנסו לבית הסוהר, ואז מצאה ידו של גוי אחד שמו אזרהוני יש״ו (ימה שמו וזכרו) שהיה פקח על שכונה אחת. שנטר להם איבה ובא ליפרע מהם את חובו. ובפקודתו צוה לאחד שמו סנאנו שכרת את ידם בלי מאמר המלך. ואחרי חמשה ימים מת יונה הנז' והאחר נשאר בחיים כעת ונראה הלאה מה יצא לו מהמקרה הזה השם ינקום נקמתם ויאמר די לצרות עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

עוד מצאתי כתוב לסמוך ירידה אל ירידה ג״כ.

 אירע במתא פא״ס ש׳ גש״ן לפ״ק, (שנ״ג = 1593 למנינם ) שתפסו יהודי א׳ שמו אברהם בינינו היה גנב עד מאד שהיה מניח ידו על המפתחות והיו נפתחים בלא מפתה ותפסו אותו כמה פעמים למות והיה אומר לאו״ה שהוא גוי והיו משלחין אותו. עד שגנב חצר של אלקאדי ס׳ עבד אלוואהד אלחומאייד ואמר למלך שיהרג ולא רצה המלך עד שיום א׳ בין המצרים כ״ו לתמוז יום ד׳ נכנם ללקצבא ( בירה , מושב השלטון ) אלקאייד יחייא לשפוט את העיר ונפל בידו אמר לו כדי לאיים עליו שיהרגוהו והוא אמר שהוא משומד תפס עליו אסיך יחיא בדיבורו ע״פ עדים שלהם ותלאו ושרפו אותו במקום א׳ שמו ואד אסחול עשו לו ד׳ מיתות ב״ד סקילה שריפה הרג וחנק. והיה לישראל צער גדול מילדי הגוים יש״ו ואמרו עליו כשמת לא מת אלא על קידוש ה׳ והיה מזכיר יחוד שמו ית/ השי״ת ישים מיתתו כפרתו וי״ן. אמר הכותב על כן יאמרו המושלים סרקו יא סראק טאל מא בינינו עאייס. ( תרגום – גנסים ! המשיכו לגנוב כל עוד בינינו ( שם הגנב הזה ) חי ) נאם הצעיר עבד ה׳ ב״ה בס׳ ויברך ה׳ אותך לרגלי ד׳ לכסלו, הכותב בש׳ תפד״ה ליצי׳ שמואל אבן דנאן.

אמר הכותב נחזור לתאריך שהיינו בו שהוא של שנת שע״ו (1616) ועכשו אנו בתחילה של ש׳ ש״פ (1620) כתב כמה׳ שאול סרירו ז״ל ר״ח תמוז שנת ש״פ נסעו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם משהלך המלך למכנאסא ואנשי אלבלאד שמו ב׳ ראשים ובחדש זה הרגו בחוד אחד בנו של ישעיהו בן שניור הי״ן.

רוב תלאותינו מן האנשים היהודים הרשעים שהם סיבה מטבע הזהב(?) ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יהודים ועברו כמה נידויים וחרמות עד שיד ה׳ היתה בנו ונפל עם רב מישראל.

כ״ח תמוז ש׳ שע״ו – 1616 – באה השמועה שמולאי עבדאלה נצח הערבים עם ן׳ גדאר אסיך שלהם. בח׳ תשרי שנת שפ״א יצא המלך חוץ לעיר ונעלו הדלתות ביום ב׳ של חג הסוכות ונתרבו הגנבים בלילות והחומסים והגזלנים ובי״ז לחשון מזו השנה עשו מלחמה אנשי פאס אלבאלי עם פאס אזדיד והגישו לשבור הדלתות. והמה עם הערביים. יום ב׳ לחשון גזרנו תענית אנחנו בעלי חברת ההסגר – אלה תלמידי חכמים שישבו כל הזמן ולמדו תורה – ג׳ ימים וביום הג׳ נפתחו הדלתות ועשו שלום ושלו״לה 

אמר שאול מי ימלל תלאותינו, מי ישמע הצרות המתחדשות עלינו, ביום פורים ש׳ שפ״א – 1621 –  נתנו עשר אלפים אוקיות מלבד ההפסד של בעלי בתים יחידים. והדרכים אין יוצא ואין בא. אחר הימים האלה חזרו אנשי פאס אלבאלי ומרדו במלך מולאי עבדל״א והקימו א׳ עליהם שמו עלי ן׳ עבד    ארחמאן ואין תועלת למלך מכל פאס אלבאלי. וכל יום באות מהמשפחות לרמות את המלך שהם יעשו מלחמה והמלך בכל יום נותן להם מזונות מהיהודים. והוא בתכלית העוני שאפי׳ האלנפאץ' – אם זה בטעות במקום אלנקאד, המשמעות היא מטבעות. כלומר שהוא שבר את המטבעות הגדולות ועשה מהן פרוטות.אך במקור מצאתי כתוב אלנפא"ד. –  שהיו לו שגרם ועשה מהם פרוטות.

בר״ח סיון בא אבן גדאר עם אלף פרשים וביום י״ד לסיון נכנסו לאלמלאח ואמרו שהיהודים הכניסו אותם והיהודים סגרו בתיהם והרבה בתים נסגרו ובד׳ בשבת ליל ט״ו באלמלאח כמו אלף פרשים ומהם שגזלו קצת בתים ובבוקר צעקו היהודים על המלך ונתבטלה הגזירה ש״ל. ובשבוע זה נתנו היהודים אלפים אוקיות מלבד ההוצאה והיה המלך חוץ לעיר עם הערבים ובעלי אלספל׳י עשו לשבא׳ר – אולי גל אבנים לעלות עליו –  ונלחמו עם אנשי אטאלעא וקצת תבואות של ספלי שרפו באש ואין מניחים שום שיירה שתכנס לפא׳ס אלבאל׳י כי אם לטאלע׳א.

אמר שאול לולא חסדי ה׳ שהספקת חברת ההסגר מוטלת עלי ובאה אלי מאת היהודים השוכנים חוץ לעיר הזאת. השי״ת יופיע ברחמיו אליהם כמו שהופיעו בממונם על בני החברה. כי כבר קצרה ידי מהושיע וממנו ית׳ אשאל יופיע ברחמיו אלינו כי״ר.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

יום שבת ה׳ לתמוז ש׳ שפ״א עשו מלחמה אהל אספלי עם אהל אטאלע׳א ונצחו תחתונים לעליונים ושללו בתיהם וברחו אהל אטאלע׳א לפא׳ס אג׳דיד, ונתקבצנו בב״ה של התושבים ועשינו סליחות בבכיה והשי״ת הצילנו. ובכל יום ויום מלחמות גדולות ונצחו אהל ספל'י לטאלע׳א ואהל לקצבא שברו דלתותיה. ואז סגור באב אסבאע ונפתח באב אלבוג׳את. יום ט״ב עשו שלום ונפתחו הדלתות וירד לקצב״א אלקאייד מאמי ועלי ן׳ עבד ארחמאן עלה עמו לשם ואמר שהוא יגבה האלעשו׳ר וכל תועלת המלך וישלחם אליו ה׳ יגמור לטובה, לא עברו ג׳ ימים וחזרו האנשי האלבלא׳ד לסורם. ומי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים כי״ר.

והי אלהים הוא יראה בעוניינו כי גברו יגוננו. צדיק הוא כי פיהו מרינו. הוא יאמר די לצרותינו. היום נתפסו יחידים מן הקהל יום ר״ח טבת שפ״ב והמונו לענה הי״ן היינו ביום אכלונו הממונו ובלילה נדדה שנתינו מן הגנבים שאין שם שבוע שלא יחתרו ב׳ בתים. ונתקיים בנו בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר.

אמר שאול אם באתי לספר התלאות לא יכילם ספר ולא ספור מכובד המס, ומר״ח אדר ש׳ שפ״ב נתוספו כפלים על מה שהיו. ומר״ח אדר התחילו לעשות מלחמה אנשי המלך עם האלמטיין. ויותר משני שלישי האלבלאד עמהם והשר שלהם עלי ן׳ עבד ארחמאן עם משפחת אזראהנ׳א. והיו נלחמים בתוך המדינה בכל יום. והיום יום פורים בעוה״ר נפטר מבינינו מאור עינינו הח׳ הש׳ הדו״מ העניו המאושר בכל ענייניו כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצוק״ל ודרשתי עליו לא מת שמואל אלא לשאול. בבה״ך הגדול של התושבים הי״ג. והנושא קול העם ברעה. ומאמר ושמואל מת. והשי״ת ישים מיתתו כפרה עלינו, ויאמר די לצרותינו.

אחר עבור הפסח נתרבו המסים שלא יסופר. ונתוסף עלינו עוד עצירת גשמים. חיים יום ח׳ לאייר גזרנו תענית. בזאת הלילה חלמתי חלום ואני קורא פ׳ לבשו כרים הצאן וש״ל למחר אחר שחרית ירדו גשמי ברכה והלכתי לביתי שמח והשלכתי גורל והיתה תשובתי רד לביתך ורחץ רגליך.

מן י׳ באדר שפ״ב והלאה והמלך חוץ לעיר, ובאו גנבים בלילה בקרדומות לשבור הדלתות והביאו שומרים ונתוסף עלינו שכר השומרים. והמלך פנה והלך ללג׳בל ובכל שבוע בא הצר הצורר חמדון ומביא פתקאות וגובה המס. וביום שבועות בא וברחו היהודים ותפס אותי ואסרני בבית המלך והקהל בשמעם זאת חרדו חרדה גדולה וצעקו בקול גדול ונתפשרו עמו והוציאני לעת צאת הכוכבים. ויהי בלילה הזה נכנסו י׳ בניו של חמדון לאלמלא׳ח והם רשעים גדולים ולנו בהאלמלא׳ח בבית אשה גרושה אשר היו אונסים אותה לדבר עבירה והיהודים משחיתים עמהם בתוף ובכנור. ובאו הגנבים אשר היו באים בלילות ושמעו קול החליל ונכנסו עליהם והכו היהודים ואת ב׳ בני חמדון הרשעים הכום לפי חרב. וגוי א׳ היה עמהם נהרג גם הוא. ותהי צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ואנחנו האומללים בבכיה גדולה שלא יתעלל עלינו אביהם הרשע. והיו אלה הבנים בגי חמדון הנה גבורים ובעלי נפש גבוהה וכאור הבוקר באו להוציאם מן האלמלא׳ח. והרשע התעולל על היהודים והמלך שלא היה בעיר היה רפואה למחלתינו. ואני הצעיר נחבאתי בבית שר הערבים, מי יוכל לספר הצער שעבר עלינו. והרשע מבקש עלי בכל יום ויום ומתעולל על היהודים ואומר שהיהודים הרגו את בניו. ומן המקום שהייתי מוסתר שם שלחתי רץ לקראת רץ רבו מספר לכל שרי המלך ולנגיד ה״ר יעקב רותי שהיה עם המלך, וברוב שוחדות ש״ל יצאנו מאפילה לאורה. ד״שי״ת יאיר אפילתינו כי״ר. והרשע הלך אל המלך, והמלך הכזיבו על פניו ואמר לו שהגנבים הם שהרגום והאלקאדי הזקן שבפאס אלבאל׳י שלח לו כי הגנבים הם שהרגום ועוד שיהרגו לאביהם כי״ר. הי״ת. וכמה פתקאות הוא מביא מזוייפים בכל שבוע לגבות מה שהוא רוצה מלבד החוק המוטל עלינו משומרים ויין ומים שרופים קרוב לתקק״ם בכל שבוע.

בחדש חשון ש׳ שפ׳יג – 1623 –  הלך המלך לעיר אלקצא׳ר שבאה שמועה לו שאחיו מולאי מחמד גרשו אותו אנשי לקצאר. בט״ו לכסליו באו הגנבים לביתי בחצי הלילה ורצו לעלות מן חלון א׳ בהאלסלבא ״, וקודם שיגיע אותו העולה לחלון הקיץ בן אחי ר׳ דוד ושמע קול בחלון בעליית הרשע. וישקיף בעד החלון כי ראהו פתוח, וירא והנה איש קרוב אליו ויצעק צעקה גדולה ומרה ויבט בעד החלון וירא והנה כמו י׳ אנשים והשליכו לו בקשת ויבוא הברזל של החץ בקורת העלית והאנשים הכירום שמן אנשי העיר הם והצילנו הקב״ה ברחמיו, והשלכנו עליהם אבנים גדולות וברחו מעלינו והלכו להם לבית מנחם סנאניץ ושברו פתח הבית שלו להכנס והשליכו גם הם עליהם אבנים והלכו. בזה החודש הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך והשרים לסי׳ך עלי ששולט בכפר צפר׳ו שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה, והיהודים כבדו אותי כבוד גדול, ושלחו אותי ומגודל החמס הנעשה בענין המס הפרשתי עצמי מן הצבור והנני בביתי ואיני יוצא לשוק עד אולי אוכל לתקן עוות הזמן אמר שאול אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו לכן אקצר ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצתם ברחו ונגזלו בדרך. ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחדש זה מעיר לקצאר כי קצתם מתו ביוקר השער וקצתם ירדו מנכסיהם. וזה סבא׳ב  מולאי מחמד שקמו עליו אנשי העיר ויצא בורח ובאו עמו משפחות ערביים וברברנים והביאו העיד במצור וידל ישראל עד מאד.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החרבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם ( מורדים )   א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה. השי״ת יאמר די לצרותינו. ערב ר״ח סיון שנת שפ״ג העלילו על יהודי אחד עילה כוזבת והרגוהו בפאס אלג׳דיד, הי״ן.

ום ר״ח סיון שנת שפ״ג חלה המלך חולי גדול, השי״ת יוציאנו לאורה. ליל י״ד בסיון מת המלך מולאי עבדלא. ואחר שקברוהו המליכו אחיו מולאי עבד אלמאליך הוא כבן ט״ו שנים. יהיה סי׳ טוב לישראל שלו״ל שמאיר אפילתנו. ועשה כמה נסים עמנו ורב את ריבנו. ונקם את נקמתנו. והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיי׳ן שלא השלימו. והיהודים היום הזה הולכים לבד לכפר צפר׳ו. השי״ת יגמור עלינו לטובה כי״ר.

בחודש אלול התחילה ערבוביא והאלמטיי׳ן מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו׳ אחר התפלה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיי׳ן. אחר מיתתו שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים ואנו בעוה״ר הולכים ודלים כי נוטל המלך על ידי השר עלי ן׳ מוסא שכל עניני המלכות נחתכין ע״י ועל פיו. ובכל שבוע נוטל מהיהודים חוק קבוע תש״ם. ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאסבאר כמה בתים. בחדש כסליו הלך ר׳ מנחם אחי לעיר הנוצרים לארג׳י. ליל שבת כ״ב לחדש אייר ש׳ שפ״ה״ שעה א׳ קודם אור הבקר היה רעש גדול. מי ימלל גבורות ה׳ אשר כמוהו לא היה ולא שמענו מימינו לא אבותינו ספרו לנו שנזדעזע העולם ונפלו כמה בתים והקב״ה יתעלה שמו עשה נס גדול עמנו שנפל כותל גדול הפונה לצד השוק. שאילו ב״מ נפל ביום היה הורג כמה נפשות. והשי״ת הגדיל חסדו הגדול עמנו וגם הבית נתרוצץ מכל צדדיו מחמת הכותל שנפל. וגם הרבה בתים נפלו בהאלמלא׳ח וש״ל לא מת א׳. ובפא׳ס אג׳דיד מתו י״א ישמעאלים. ובפאס אלבאל׳י מתו יותר מאלף וחמש מאות נפשות. והחומה שבהאלמלאח נסדקה מב׳ עבריה. ובעיר צפרו נפלו ד׳ בתים ולא מת א׳ מהם.

 ובעיר מקנא׳ס מתו ב׳ נפשות ונהרסו ב׳ מגדלים, ומבני ישראל לא מת א׳. ולא התמיד הרעש כי אם רבע שעה. ובשעת המנחה נתקבצו כל אנשי אלמלא׳ח והלכו לבה״ך של ת׳׳ת ושם קרינו מזמורים והודאות. ושם עמדתי אני הצעיר ודרשתי, והנושא ״הרעשת ארץ פצמתה״ וכו' והמאמר פ׳ הרואה על הזוועות רב קטינא הוד. אזיל ושמע וכו'. והוכחתי הקהל שיחזרו בתשובה. ואחר המנחה דרש ר״י חאגיז. ועוד היום והאויר מעובה ורעמים עד יום ד׳ ערב שבועות ב׳ שעות קודם הלילה היו רעמים חזקים עד מאד נפל ברד כבד אבנים גדולות עד ששברו הכלים. ואני ראיתי מהם כחצי ביצה גדולה ועדים נאמנים אמרו ששקלו מהם מד׳ אוקיות לכל אי. ואילו ב״מ התמיד שעה א׳ היה הורס הבתים. וכ׳׳ז לא אירע כי אם בתוך העיר ומחוץ לעיר לא היה בדד כלל. כ״ז יורה על עון אנשי העיר. יום ה׳ בסיון אחר חצי היום היה עוביות באויר, וכמעט שהחשיך היום, אח״ך רעמים חזקים ומעט אבני גרד וגשמים בזעם מה שלא ישוער עד שהמים הולכים כנהר וכמעט שהיו בתינו קברינו. והקב״ה היטב עמנו. ומעיר סאלי באה שמועה על ענין הרעש שהפיל ב׳ מגדלים. ומה שנעשה בפא׳ס לא היה בשום מקום. וזה יורה כי בשלנו הרעה הגדולה הזאת. ובכל יום ויום המסים מתרבים והבתים אין שבוע שלא נהרסו ד׳ או ה׳ מהם שמפילים אותם בידים ומהם שנופלים מאליהם ומיום הרעש עוביות גדול. ולפעמים ג׳ ימים רצופים שאין השמש נראה בהם כלל.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

ח׳ לתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים בעולם, והתחיל הנגף. והיו מתים עד ח׳ לתשרי יותר ממאה וחמשים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתים וקטנים מה׳ שנים ולמטה יותר משלוש מאות. ולא נשארו כי אם ד׳ או ה׳ עשירים והם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהם נאמר עשיריה מלאו חמס, השי״ת יוציאנו לאורה.

ובר"ח ניסן שעבר עשו שלום ערבים עם המלך והלמטיין והאלנדלוס לא רצו וגבול עשו ביניהם והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר בכאן בפאס אפי׳ יהודי אחד

בתשרי שפ״ו׳ היה דבר חזק מאד והעיר סוגרת ומסוגרת ומחמד ן׳ לשהאב עשה שלום עם מחמד ן׳ לערבי.

ש׳ שפ״ז העלה הקב״ה רפואה למחלתנו מן הדבר. ובחדש חשון בא חמד ן׳ לערבי הרשע הגדול ותפסו המלך במרמה ותלה אותו על עץ. עד היום בחג שבועות נתרבה הדבר ומתו בכל יום כחמישים עד ששים ומן היהודים ה׳ וששה בכל יום. וגם בצפרו ומקנאס היו מתים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו כי״ר.

י״ג בסיון הוכה עלי ן׳ מוסא ומת. והמלך מולאי עבד אלמאליך חלה באלול ומת.

תחי׳ אדר א׳ הערים פוקח של אזאווייא, עד שלכדו למלך והרגו אותו עם שר א׳ בנו של סי׳ מוח׳ ן' גדאר. והפוקח הולך וגדל וצרות רבות בכל סביבות פא׳ס, וקצא׳ר ותיטווא׳ן מגודל המסים ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התנוקות בכאן ובזאווייא. ובתיטוא׳ן עשו גזירה על ג׳ יהודים ותלו לאשה א׳ ובנה על עץ. והפסידו כמה אלפים השי״ת יאמר לצרותינו די. ש׳ ת״ג ליצי׳ ח׳ לכסליו ליל שבת היתה. רוח סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים ונפלו בפאם אלבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. וזה תפוקח הצליח עם אנשי פא׳ס אלבאל׳י השלימו עמו והיו נכנעים אליו. השר אלקאייד עבו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלכו לפוקח להקל מעליהם המסים. והלך ג״ך ר׳ יצחק הצרפתי הנגיד, ובעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט. והפוקח נתן רשות לשר שהעמיד שמו קאייד בוכביר אתאמרי ע"א – עוז אללאה -.

ובש׳ תה׳׳ו – 1651 – ליצי׳ בט״ו לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמלאח. אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעוה״ר הבה״ך הגדול של התושבים. ויום כ״ג לאלול נהרס בה״ך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם. ונטלו כל תשמישי בה״ך, זולת ס״ת שהצילום בכמה שוחדות.

אמר הכותב ראיתי לכתוב כאן אתאריך של ש׳ תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר כמו שמ״ך בכ״י זקיני חח׳ השי הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל. וז״ל בעוה״ר ש׳ והארץ היתה תה״ו ליצי׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקדש של אזאווייא, שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ י״א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ המחנה לא יבא אל תוך המחנה. וביום א׳ ט״ו לאלול ס׳ עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשינו שמו בית הכנסת שלנו לעיים. אוי לעינים שכך רואות, אוי לידים שכך כותבות, והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים . וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול הרבנים כחרבן של בית המקדש אוי לנו על שברנו ועל מה שאירע בימינו. ובשבוע פ׳ נצבים ם׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם באו גוים משחיתים ונתצו בה״ך הנק׳ ע״ש אתאזי – יהודי מעיר תאזה מזרחית לפאס שבנה בית הכנסת –  ועשו בה השחתה גדולה ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בה״ך של ת״ת על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בת״ך של ר׳ יצחק אבזרדיל  זלה״ה. על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן. הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארנו בעוה״ר בלא תורה בלא תפלה ובלא מצוד, אפי׳ הבל תנוקות של בית רבן שהעולם עומד עליהם נתבטל הקול קול יעקב וכו' הקב״ה יראה בעינינו ובדלותינו ובשפלותינו. ויאבד כל הקמים לרעה עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ך של ר׳ סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה ובה״ך של ר״י רותי, יצ״ו של החכם כה״ר סעדיה בן רבוח הנז' הצילה כה׳׳ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי בובכיר הנז' ועמד בפרץ ואמר לו שהיא בית הכנסת שלו. ובית הכנסת של הנגיד ג׳׳כ עמד הנגיד והצילה. ובין כפור לסוכות נחרב בה״ך של ר׳ חיים עוזיאל. והחי הנז' נפטר ביום ר״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז, הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר.

ובש׳ ת״ח ליצי׳ נפטר ר׳ שם טוב ן׳ רמוך. אחרי הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחיא כהן שהיה רוצה להיות נגיד והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח״כ בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.

בש׳ פתחת שק״י – 1650 – נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים.

והשי״ךכמה״ר יצחק הצרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשיאכ״א בידו. בחדש תשרי קם א׳ ממשפחה א׳… והרג א׳ מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ך הי״ן. והוא שקול כמלך ושמו סי׳ אלמסנאני וההורגו היה, שמו אדקאק. ובחדש חשון בש׳ הנז' הרגו ג״כ בני ס׳ מוח׳ אשרקי לאח אחר של הקדש גדול ממנו במעלה והוא היה אוהב לישראל ושמו ס׳ עבד אלכ׳אלק ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז' וירד ממעלתו הי״ת ישפילהו יכניעהו עד עפר יפילהו ויגדעו וידכאהו ויבטלהו אכי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש׳׳ו אשר הוא מושל עלינו שמו סי בובכר אתמארי יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש. ואנשי פא׳ס אלבאל׳י ״ היו בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז'ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בש׳ הנז' כתבו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשרי״ף א׳ שמו מולאי מחמד מן תאפילאלת והוא היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם• ושערי פא:׳ס אלג׳דיד סגורים ונשארנו במצור ובמצוק מב׳ ימים באייר עד שהשלימו המשים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז׳ מעיר תאפילאלת ושלח א׳ שריו לשר המושל עלינו ס׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפ״י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות. כ״י כא״י.

נתפס השר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ'ולאן, והלכו גדולי הקהל עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל להיות נגיד כ״א כה״ר יצחק הנז' , כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם, ואח״כ נסע המלך ממקום הנז' ויצאו כל בני המדינה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד וחנה פצ׳אר אזאווייא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר