פאס וחכמיה
פאס וחכמיה מאת רבי דוד עובדיה – כרך א'
בשער.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.
והייתה להם חוויה עצומה, והרגשה כנה, כאילו ישבו בפרברי קאטלוניה, קאשטליה ואנדלוסיה. שם רו להבדיל את מבנה העיק העתיקה שבירושלים והסמטאות המפותלות שבתוך החומות, ועם התושבים יצרו ורכשו יצירות תורניות ופילוסופיות ברוח נביאי ישראל.
בשנים האחרונות עם קיבוץ גלויות בארץ ישראל יש תסיסה רבה. התרוצצויות ודפיקות המפעמות בלב בני הדור הצעיר. ותשוקה עזה להציץ גם מבעד אשנב קטן לראות ולחזות הבער המפואר התרחש בארץ מוצאם.
חפץ ה' בידינו הצליח, ובזה מלאנו את מבוקשם וערכנו לפניהם השולחן הטהור הזה ועליו לחם הפנים אבירים שעליו טבחו ונסכו את דמם. וזה להם לאות ולמופת ומהם יראו וכן יעשו. מהם יקחו לקח מהמסירות המופלאה שמסרו את נפשם במזבח ה' על ערכי הרוח של עם ישראל בבחינת " כזה ראה וקדש ".
כמובן שעוד לא הצלחנו לכונן ספרים שלמים בעמודים נרחבים על כל קהילה וקהילה מקהילות ישראל בארצות המערב הפנימי או החיצון. כלומר מרוקו.
והאמת ניתנת להיאמר כי אם בקהלות הללו לא חסר חומר וגם לא חסרים כתבי יד המפוזרים בכל הספריות בקצוי תבל. שהשתמשו בהם חוקרי זמננו, החל מאותו נחשון שקפץ לים החקירה לגבי קהילות הללו הרב משה טולידאנו ז"ל בספרו " נר המערב ", וכלה במנוח פרופסור ח.ז. הירשברג ז"ל בספרו תולדות היהודים בצפון אפריקה.
חסרים לנו כלי קדש שימסרו את זמנם לתור ולחפש במכמני הדורות, להחיותם ולעלותם ממעמקי הנשייה.
בספר פאס חכמיה בשני הכרכים אוספו ובאו כרוניקות מקוריות שנכתבו על קהילה זו במרוצת השנים ונמצאות בספריות ובאוניברסיטאות בכתב יד ועותקים רבים על ידי אלמונים, ולקויים בטעויות וחיסורים, החוקרים הנ"ל השתמשו בהם כמקורות רשמיים ועליהם ביססו וייסדו בניין מחקרם.
ולצערנו הרב הזניחום מבלי להוציאם לאור, ונשארו כעצמות היבשות מגולגלים הארונות הספריות. ומדי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי " התחיינה העצמות האלה ".
הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח. מי יהיה הגואל. עד שהגיע העת לכל חפץ. ניגשתי אל המלאכה, והן היום בעזרת השם יתברך הקמת להם יד ושם. קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם עור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם. ויש לקרוא מה למשמש ומה למשש בהם. ולגלות מה שלא נגלה ולא נחקר עוד.
פאס וחכמיה
ומזקנים אתבונן והלכנו בעקבותיהם של רבותינו הראשונים גדולים חקרי לב שחקרו אחרי שנות דור ודור וכתבו דברי ימי חיי גדולי ישראל ויחידי סגולה לקדושים בארץ המה. וערכנו מערכת מיוחדת לתולדות חכמי ורבני העיר פאס קבתי עם כיבנה וחכמיה בשעתה.
שממנה יצאה הוראה לשיראל, והיא הייתה בית היוצר ומרכז רוחני לגלות מרוקו בהלכה ובדקדוק ובפילוסופיה ובכל דבר חכמה. ועליה אמרו כי מפאס תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ספרנו כבודם ותהילתם צדיק בצדקתו והקדוש בקדושתו על פי סדר אלף בית מבלי לבחור מי להקדים ומי לאחר. כי הם רשאים ולא אנו.
ברם זכור אותו האיש לטובה ורבי משה עמר שמו אשר היה מעיר לעזור במלאכה הכבדה הזאת האיר והעיר עליה. יזכרהו ה' לטובה ולברכה.
מבוא.
עיקר החומר המלוקט בזה, במבוא, הוא הנמצא בעיקר במקורות לועזיים, כי המקורות היהודיים ידועים וניתן למצוא אותם בהרבה ספרים ( וכמובן בספר זה גופו ) עבריים, הציטוטים מובאים כלשונם, מהספרים הרשומים בביבליוגרפיה שבסוף המבוא.
מרוקו.
ממלכת בצפון מערב אפריקה בתחום מערכת האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב, והים התיכון בצפון, גובלת באלג,יריה ובסהרה הספרדית. נקראה בפי הערבים אל מע'רב אל אקצא ( המערב החיצון ). גם הרמב"ם ז"ל בתשובותיו " ומעשים בכל יום תג'אר עמי הארץ פירוש ג'אמע בלאד אלגרב – ארץ המערב.
בספרות ימי הביניים היו נוהגים לקרוא לכל החלק המערבי הגובל באוקיאנוס האטלנטי משני עברי גיברלטר בשם ארץ המערב, ולגדולי ישראל היו מתארים בתואר נר המערב.
מרוקו הייתה חלק גדול מוריטניא שהייתה לפנים ממלכה חופשית ובשנת 42 כבשוה הרומים וחלקוה לשני מחוזות. שטחה של מרוקו הוא כ- 445.050 קמ"ר. רוב הא ולכוסיה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים.
ההתיישבות היהודית במרוקו החלה קודם החורבן השני כאשר היו באים מארץ ישראל עם הכנענים והפניקים שישבו על שפת הים הגודל. אחרי חורבן הבית נתווספו עוד יהודים שנמלטו או שנדחו לשם כשבויים. יש שהרחיקו נדוד אל ההרים בין שבטי הברברים אשר קיבלו אותם בסבר פנים יפות. יש אגדות שיואב בן צרויה היה בסבתא ( הירשברג תולדות א' עמוד 337 ) ושירר גשיט סבור כי ישוב יהודי באפריקה התחיל כבר בתקופת התלמיים.
התלמיים – בית מלוכה הלניסטי ( ממוצא יוני ) , ששלט במצרים מסוף המאה ה – 4 עד אמצע המאה הראשונה לפני הספירה . נקרא על – שם מיסד השושלת תלמי ה – ר ( פטולמיוס בן לגוס ) המכנה סוטר ( המושיע ) . תלמי ה – ו היה מצביא בצבאו של אלכסנדר הגדול , מלך ממוצא מוקדוני שכבש את מצרים בשנת 332 לפני הספירה . לאחר מות אלכסנדר היה תלמי סוטר אחד הדיאדוכים ( יורשים ביונית ) שנאבקו על השליטה בממלכתו העצומה של אלכסנדר.
בהערה מספר 73 מצביע הוא על מציאת אבן עם השם יואב ותמונת שד בעל כנפיים פרושות מהמאה הז' או הו' לפני הספירה.
ממשלת מרוקו הייתה בתחילה תחת הכליף מבגדד ונמשכה ממשלתו עד 788 ואחריו תחת ממשלת אימאם אידריס מצאצאי עלי.
היהודים היו לד'מי ( בני חסות ) וחויבו במס גולגולת אשר הסתכמה בכ- שלושים אלף דינרין לשנה ותמורת זה נתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה פאס שבמאה ה-11 הייתה רובה יהודית.
ממשלת מרוקו נשתנתה בכל פעם תחת מושלים שונים ומשונים, ומצב היהודים נשתנה עמהם לרעה או לטובה. יש לציין שתחת שלטון האדריסאיים ועד השתלטות המוחמדון היה מצב היהודים טוב וכך גם תחת שלטון בני מרין והשריפים הסעדים במאה ה-16. יהודים רבי פעלו אז כמתורגמנים שגרירים ומוכסים. וממילא היה גם מצב אחיהם טוב יחסית משל כלל האוכלוסייה.
מאידך במאה ה-11 בשל עומס המסים שהוטלו על היהודים על ידי שליט המורא ביטון ובעקבות הגירוש ממראכש היגרו יהודים רבים לספרד ולמקומות אחרים. עם השתלטות המוחדון בא חורבן שמד ודלדול בקרב האוכלוסייה ובעיקר על היהודים.
הראב"ע מונה כ-23 קהילות שחרבו, רבים נהרגן עלן קידוש השם ביניהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן מפאס וכן אלפים המירו דתם למראית עין. ואחרים עזבו את מרוקו כאמור. ברשות המושלים האלמואחדין 1146 – 1269, שהיו קנאים ושונאי הדת היהודית היה מצב היהודים בכח רע תחת רדיפות ומציקות והוכרחו לשאת אות קלון על בגדם.
והרמב"ם אשר היה אז בפאס עם אביו רבי מימון הדיין כתב לקהילות דברי ניחומין וחיזק אותם באמונה, היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות בצורת ורעב חילופי שושלות ומרידות השבטים.
על היהודים הוטל מלבד מס הגולגולת ומס הקרקע, גם מסים שונים לרגל כל מקרה, וחוייבו לספק לחצר הסולטאן בחנם שמן למאור, בשר, בשמים וסבון וכו'… ופרנסת חיל הסולטאן שמנו כששת אלפים איש. מלבד תשורות יקרות לחגם בכל הזמנים והמועדים.
על פי תקנות פאס עמדו בראש הקהילה היהודית ז' מטובי העיר ובראשם " הנגיד " שקבע את חלוקת המסים בין המשפחות והוא מסרם לאוצר הסולטאן. המס היה נגבה בחזקת יד על ידי גדוד של אנשי חיל שבאו ושללו כל הבא ביד והיו מכים את היהודים בלי חמלה.
תפקיד המגידות עבר פעמים רבות בירושה מאב לבן. ובמאה ה- 19 נבחרה מועצת נכבדים אליה צורף " גזבר " שנבחר על ידי מועצת העיר והם היו אחראים לניהול הקהילות ולבחירת הדיינים.
פיזורם של היהודים בכל רחבי מרוקו היה אחת הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית.רוב היהודים עסקו במלאכות שהיו בזויות בעיני האוכלוסייה הערבית. הם היו רוכלים, צורפים, חייטים, רצענים, צבעים ואורגים.
אחרי גירוש ספרד בשנת 1391 והגלות האחרונה בשנת 1492 ופורטוגל בשנת 1496 באו פליטים רבים מארצות אלו להתיישב במרוקו ועמם הביאו שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בין לאומי ופתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים הגדילו את המסחר והרחיבו אותו אף מחוץ למדינה.
באו בברית מסחר עם מצרים ועם ארצות אחרות כספרד, איטליה, צרפת, ואנגליה. הן עסקו ביצוא נחושת עורות צמר שעווה ודגן ומאידך יבוא מארצות נוכריות מעשה אורג ברזל כלי זכוכית נשק ואבק שריפה. ואחדים מהם נתעשרו עושר רב למרות ריבוי המסים.
בשל ההצלחה הרבה והקשרים ההדוקים בהם נקשרו היהודים עם ארצות אירופה נתמנו מקרב היהודים שגרירים, וחותמי מסמכים מסחריים עם ארצות אירופה בשם הממשלה במרוקו, והשפעתם הייתה מכרעת בערי הנמל הפורטוגאליות שבחוף האטלנטי.
פאס וחכמיה
אולם המצב הזה הורע מן העת שהגיעה למלוכה ממשלת האלידים והשריפים פילאלי – 1664, המושלים האלו עצרו בעד מהלך המסחר והתפתחותן, וכאשר המסים התרבו והמסחר נחסם ונעצר, נתדלדלו היהודים שהעשירו והעניות גברה בתוכם.
אז היה היהודי אנוס ללמד את בנו אומנות בעודו ילד כבן שש ושבע כדי שיעזור בפרנסת הבית. והרבנים בראותם כי המצב הרוחני הולך ומתדרדר הוכרחו לעמוד בפרץ ולתקן תקנות שלא יקבל אומן לבית מלאכתו נער פחות מבן י"ג שנה בטרם חוק לימודיו, גם תקנו שיהיו תלמידי חכמים פטורים ממס הקהילה כדי הלקל מעליהם עול הפרנסה ויוכלו לעסוק בתורה.
על זכות זו יצאו עוררין מצד בעלי האומנות ובעיר פאס הגיע הדבר אל הממשלה כנגד הרבנים, אך יד הרבנים הייתה על העליונה כי להם היה הכוח לעשות תקנות לטובת העם. הרבנים אף פקחו על חיי המשפחה והתקינו תקנות שלא לבזבז ממון הרבה על תכשיטין ועל מותרות.
לסיוע הרבנים עמדו הנגידים ורשאי הקהילה אשר בידם השלטון לאשר ולקיים את התקנות וכמעט שאפשר לומר שלהם הייתה ממשלה בחתי מוגבלת על היהודים בהסכמתם ובאישורם של השלטונות במרוקו.
על אף הצרות והרדיפות שסבלו יהודי מרוקו בכל העתים והזמנים, יהדות מרוקו קנתה לה שם דבר בהיסטוריה היהודית בשל ענקי הרוח והמעש, חכמים וסופרים, מראשוני הראשונים ועד לאחרוני החרונים, אשר יצרה עמדה והעניקה לעם היהודי בכל שנות גלותם. כאלה היו חיי היהודים במרוקו, דלות גשמית מצד אחד, ועושר רוחני מצד אחר.
אכן רבים היו העתים שחשכה גדולה ועננים קודרים ושחורים רחפו על שמי יהדות זו, כאשר הדם היהודי היה הפקר לכל, ומאידך שם זרחה להם שמש צדקה ומרפא בכנפיה בדמויות פאר השופעות אור וזוהר עד ימינו.
ונכון לצטט כאן מדבריו של הרב ההגיוני הנשגב בר המזימה, אוצר האמת והחכמה הרב שאול אבן דנאן ז"ל המיוחד וראשם ורבם של רבניה האחרונים ביהדות זו, מה שכתב שהקדמתו לספר מלכי רבנן וזה לשונו.
המחבר אינו מביא את כל ההקדמה כפי שהיא מופיעה בספר " מלכי רבנן " אך אני העדפתי להביאה במלואה בפניכים מתוך הספר הנזכר – אלי פילו.
התיישבותה של התפוצה הישראלית, פה מארוק, עתיקה לימים, אשר לכל הדעות הנאמרים בענין, יש לה למעלה מאלפים שנה, מאשר נאחזו היהודים בארץ אחיזה פוריה ועצומה, ויפוצו על פניה תפוצה אחר תפוצה בכל משכיות מארוק כמשפט תפוצותיהם בכל הארצות, ותקופות רבות ושונות חלפו עלימו, לפנים גם תקופה של תפארת עז ותגבורת איל.
מאות בשנים אחזו למו מעמד של שלטון עצמי מדיני באחת מארצות מארוק, ובמלחמת עז וכבוד נצחון הכניעו את רודפיהם תחתם וישלטו בם ימים רבים. ולאחרונה בגדו בם צוררי נפשם בגידה פתאומית בהיותם בשקט ונפש ויעשו ביהודים הרג רב ונרם אבד ועד כל זכר הממשלה היהודית ההיא, ויבואו הנשארים עם שאר אחיהם היהודים הנפוצים במארוק, בחליפות תקופות כמראה הגוונים אוכם וחוור, דין וחסד, פעם במציק צר ולחץ מר, פעם במנוחה עתית, אל בהבדל דתי מכל זכיה, לבדד ישכון על פי החוקה והמשטר המוגבל לו, בימי המבוכות והשערוריות המתהוות בארץ בתמורות השלטון כאשר הלך בדרך כל הארץ.
או במרד אשר פרצו מפניו המון ממשלתו, בעתי מצוקה אלה, נפגע בן ישראל פגיעה קשה בתמרורי החיים, ובכל פעם היה שעיר לעזאזל עדי נאש במיטב חיי העולם, ובתענוגי זכויותיו, ויהי כשה מובל לרצון בעליו, וכשור מועד לחפץ קונהו.
חופש החיים ודרור אנוש לא ידעו תכונתם ואף רשמי אותותם לא נכרו למו, ויהי העם העברי שקוע בנבכי ים מצוקת הגלות, וכמו אבן צלול במצולת טיט מועקת השעבוד, שרעפיו תעו מדרכי כח יופי העולם הכללי. וילכו למו רק קבר עיוניו תשישה וגויעה באין איל, מביטים בדרכי חייהם המועטים וששים בם כעל כל הון, ובעת הייתה למו הרווחה אך מעט קט, סבלו על שכמם צשא כבד עם הארץ בזמות מורשי לבבם, שכך חובתם.
באומרם מעת גער ה' בנו ויתשנו מעל אדמתנו, ענוי ולחץ חבל נחלתנו, חובתנו ונעשנה לכוף כאגמון ראשינו לפני גויי הארץ אשר אנו בקרבו, מסתפקים בחיי תגבולים אשר הושמו עליהם מאת גויי הארץ, מבלי פרוץ גדר חלילה, ותמיד למולם פגעי אסון ושוד ורצח כמעט כל הימים מסיבות רבות כי יתגוללו על היהודים, כי עברו ברית הפרו חק, וגם סופת העם וזעף סערותיו אל ינוחו כמעט בארצות מארוק, ובעתים אלה תולעת יעקב לבז ולמשיסה ולמרמס בטיט חוצות.
כה חלפו על היהודים במארוק מעת התיישבותם בארץ עד זה זמן לא כביר בעת אשר עמי אירופא החילו לשם לב בדרכי מארוק באשר נתיניהם נשתקעו בארץ לרגל מסחרם. צירי הממשלות נכונו כמעט בכל הארץ ויהיו לקול מבשר בכל העמים את אשר יקרא את התושבים במארוק, מזה היתה הרווחה גם ליהודים בארץ הזאת, ופעמים רבות היו האירופאים מגן ליהודים האופני לחצם בדברים המבעתים לב שומעם למשל, גזרת חוק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו.
הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופא, ומאז והלאה מעט מעט הוסרו חרצובות עמל הלחץ והשעבוד אשר היו לפנים, ותחל רוח החופש האנושי לפעם לבות העם היהודי בארץ מארוק, ויחילו להתנער מעט קט מעפר שפלותם לעצור בעד מועקת שעבודם באשר מצאה לאל ידם עזר מעמי אירופא.
אמנם בצעדים ננסים צעדה לפניהם הרווחה הלזו, יען עם הארץ קשה בעיניו למאוד כל שינויי ההרגל, ומה גם השערוריות בארץ לא ינוחו תמיד ויד הממשלה בשפל המצב ואין לאל ידה לעצור בעת רעת ההמון, וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושעה רבה.
הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע, פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש מחלצות בגדי החופש והדרור. עיניו אשר היו עצומות מראות זכית אנוש נפקחו עתה כרגע, הביטו לראות מה יתרון לאדם על האדם על פני תבל ?
מה היא נסיבה אשר תגבי האחד במרום על ותשפיל רעהו לפניו בעמק התהום ? הלא יוצר אחד לכמו, ובבטן אחד יוצרו גם שניהם ? באמת פליאה דעת ! בחדווה רבה קדמו ביאת הצרפתים למארוק, וישישו מאד על חבל גורלם, בממשלה הענקית אשר עז לה בתבל וממנה יוצא מקור מעין החופש והדרדר המשתרע בקרב ארצות העמים.
וכאשר זממו עשתונותיהם כן הוא. כי עקב האמת התרוממות עם שפל, יען מודעת זאת בכל הארץ כי אבן בוחן לקו המשפט והצדק בקרב עם וממשלה חירות העם היהודי, וגם פה, הבחינה הלזו נכרו רשמי אותותיה לעיני העם, כי שעבודו הפרך אשר היו לפנים לא נראו עוד בארץ.
פאס וחכמיה
ועיני האופל והעלטה אשר כסו שמי מארוק זה ימים כבדים נתפזרו עתה במרבית חוג השמים, רוח החופש נשבה אז על פני הארץ ותהי לנשמת רוח חיים באפי העם היהודי.
בימים הרבים ההמה, ימי התשישה והגוויעה התכיכה והרפיון לחיי חומר וגשם העם היהודי, ימי תוקף חליו ומכתו האנושה, מועקת הלחץ והשעבוד התדירי האופן נורא, בימים הנוראים האלה, כלכלה מליהו ותסעדהו על ערש דוי, רוחו החיונית הבאה פנימה בקרב משכיותיו, היאתורתו העתיקה הנאמנה והצדקנית, הקדושה והטהורה, היא הייתה לו למשיב נפש לחזק ולאמץ כוחותיו הנחלאים והנדכאים מתגרת בני המצר אשר העיקו לו מסביב.
תורתו אשר הגדיל והפלא עשות במשך ימי נדחו היא שעמדה להגין בעדו מפני שוטניו מבית ומחוץ, אשר נלחם במו, דור ודור בכל תפוצותיו, משטרי קהילותיו והנהגת חנוכיו הציבוריים אשר יסד לו בכל מדינה ומדינה עיר ועיר על פי רוח תורתו המה למרכז האומה להפיח נשמת חיים באפי העם היהודי ללבנו ולהרחיב עז בנפשו למען יוכל שאת רובי התלאות וחוזק הרדיפות אשר לו מסבי.
חכמיו וגדוליו אשר בכל דור ודור עטרו את העם בתפארת הדר חכמתם העצומה בחדרי התורה ובספרותיה, גם נטפו מר לקחם הטהור על העם פעם בפעם להורותם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, רועים נאמנים נהלו את העם אשר פעלו ועשו רבות להקמת העם העברי ולהמשיך שנותיו עדי ישיב אלהים את שיבתו לשכון כבוד בארצו.
כך היא עבודת העם העברי בכל תפוצותיו, וגם פה מארוק הפליאה קהילת ישראל בחכמת תורתם הקדושה ובספרות המדעית ובהגיון לשונם הלאומי.
זה למעלה מאלף שנים היו בארץ הלזו המדקדק הראשי מורנו הרב יהודה לקריש ז"ל אב לדקדוק הלשון העברי, נודל בעיר תאארת ויבר פיסא עיר הרב האלפסי זצ"ל, מרכז התורה והחכמה, גם תורתו של הרמב"ם ז"ל לקחת לה חלק מתורת מארוק שהביאו אביו הקדוש לשמוע בלמודים מחכמת החסיד רבי יהודה הכהן בן סוסאן ז"ל.
מהר"י בן מיגש ז"לשמש ברבנות בקהילת פאס כידוע, בגלות ספרד באו למארוק קהילות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד, וינהלו את העם היהודי במארוק בתקנות ישרים וחוקים אמת דור אחר דור, ועד היום עוד שבט הרבנות והחכמה עוד בידם כמעט בכל הארץ, ואין לך תקופה ותקופה אשר לא הגדילו לעשות רבני וחכמי העדה בהנהלת עדתם במעגלי הדת והאמונה, לא זזו מדרכי התורה ימין ושמאל.
באמת, היהודים במארוק, עם לאומי דתי יתחשב, על פי דיניהם ורבניהם היו מתנהלים בכל אופני כללם ופרטם, משובותיהם היו בבית לאומי דתי לישראלי מארוק, מקלט בטוח לכל אופני דתם ועבודתם.
את ההנהלה הקדושה הזאת הייתה על פי מרכזי התורה והחכמה המה חכמי ישראל אשר לכל דור ודור, מהמה שם קדשם נחקק בששר על לב בני ישראל גלוי ומפורסם באורח פלא ובדרכי הנס כי נמלטו ספריהם הקדושים מערפלי הארץ ויצאו לאור הדפוס ויהיו מאמאריהם התורניים והמדעיים למקור ישע החכמה לכל העם היהודי.
ורבים מהמה טבעו ונטמעו במשאון חשכת הארץ עטופים אופל ועלטה אשר פרשו שחקים ממעל על כל יושביה כי עלה קיטור הארץ, קיטור הסכלות ויכס עין כל הארץ, עיני העדה האלה כבחדריהם היו תמיד, מעיני מים החיים הנאמנים סתומים היו בעפרות חומר הארץ העכור, וכחלוף ימי צבאם עלי ארץ, גם חכמתם גם תורתם גם שמם הטוב עדו וחלפו ויובלו לקברות עם גוייתם, כי מצוקות הארץ הצדריים שמני השוד וחגי ההתהוללות שכחו כל זכר למו.
כי במועדי ארץ אלה, תועלת יעקב לבז ולמשיסה, וכל ספרי קדשם וכל כתביהם למרמס בטיט חוצות, וכל החולף מדורות שעברו היה לאין, ועם ישראל דל כחומר וכרוח כי אבדה חכמת חכמיו, בכל זאת כאשר ירווח לו אך מעט קט עוד יחדש כנשר נעוריו וינער עצמו מאבק נפלתו, והוא צולע על ירכו כאביו הקדוש יעקב איש תם יאחז צדיק דרכו דרך החיים הנצחיים תורתו חיי רוחו אשר דרכיה דרכי נועם רוח וגשם נשקו צמודים יחד יהיו תמיד תורת ישראל לעם ישראל….
ידיו רב לו, ושפתותיו ידובבו בקבר, זכרו יהיה ברוך.
פאס וחכמיה
ייסוד פאס.
קשה להכריע ולדייק בדבר שנת התייסדותה כי לפי ספר רוצ' אלכרטס ( מחברו לפי דעתו של ימ"ט הוא אבו מחמד תאלח , נוסדה בשנת ד תקס"ח ( 808 ) ולפי אבן חלדון בשנת 707 – 708 ומייסדה היה אידריס השני. לפי רוצ' אלכרטס מסופר כי חיו בסביבות פאס בזמן היווסדה שבטים ברבריים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פגאנים לפי דתם : ומסופר עוד כי בזמן ההוא פגש אידריס השני במקום ההוא נזיר נוצרי וכן יהודי.
ואחרי הבנותה הגרו אליה כשמונת אלפים ערבים ויהודים מספרד ומאסיה, וכמאה שנה להתייסדותה נזכרה הקהילה בתיאורים מכובדים.
השכונה ה " מללאח "
המללאח הראשון והיחידי במרוקו במשך ימים רבים היה זה של עיר פאס, ותחילתו הייתה בגלל פוגרום שהתרחש ברובע היהודי של העיר ב " מדינה, מקום שעודנו קרוי " פונדק אל יהודי ", הסופר עמנואל אורתגיא כתב שאבו יוסף יעקב למריני בן המלך הוא שנתן עצה כזאת שהיהודים יגורו בנפרד במקום מויוחד, ויש מי שחושב שזה נתנו ליהודים מחסה מהתפרצויות אלימות, ולאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438.
והאמיר יעקב הנזכר האשים את היהודים שמילאו את מיכלי המנורות של המסגד ביין, ובשנת 1557 גם במראכש הוקצה ליהודים רובע מיוחד ובו נפרדו מעל המוסלמים, ובשנת 1682 נוסד המללאח השלישי במכנאס, ובמאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים חדשים : בסאלה, ברבאט, בתיטואן ובמוגאדור.
יש מי שחושב שהשם מללאח נוסד על כי המקום שהוקצה למלללאח היהודים בפאס, היה מיועד למלוח בו הראשים הערופים שהיו נתלים ימים רבים בפתחי שערים.
אוכלוסייה. הסופר הערבי אל בכרי כותב בשם מקור שקדם לזמנו כי בעיר פאס גרים יהודים במספר רב " יותר מאשר בכל הערים האחרות, עד שנהפכה בפי המוסלמים ל " בלאד בלא נאס " כלומר עיר בלי אדם על פי מה שהם הישמעאלים מחזקים לעצמם בשם אדם.
לפי דברי ליאון האפריקאי גדלה האוכלוסייה יהודית במיוחד מעת בואם של מגורשי ספרד עד שאי אפשר היה לשער את מספרם. דייגו דה-תורס נוקב מספר של אלף איש, ואולי כוונתו לאלף משפחות. הכומר ניקולס קלינאדר שחי במללאח פאס בין השנים 1540 – 1541 מציין פעמיים שמניינם של היהודים הוא ארבעת אלפים איש.
לדעת מרמול היו במללאח בשנת 1545 בעקך יותר מעשרת אלפים יהודים ובמקורות העבריים מצויינים באופן סתמי שבפאס היה מספרם של היהודים רב.
מרמול כותב : ברובע זה המללאח יש רחבה גדולה מעוטרת בחנויות, בתי כנסת ובתים בנויים יפה, בה חיים היהודים כבעיר נפרדת, מספרם מגיע ל – 10.000 איש מפני שיש בכל בית ארבע – חמש מפשחות מקביתם גורשו על ידי המלכים הנוצרים ובהם כמה עשירים. בראשם עומד " שייך " או מושל שהוא השופט והוא הגובה את מה שעליהם לשלם לנסיך…………
מגורשי פורטוגל וספרד
הגלויות השונות של יהודי ספרד המתחילות בשנת ד"א קנ"א מאז כבר הגיעו קבוצות של גולים מספרד הנוצרית לפנות המערב המבודדות, כדוגמת הכהנים מדבדו שנזכרו כקהל יוצאי שיביליה, משפחת פרץ שהגיעה עד ואדי דדס מעבר להרי האטלס, על משפחה זו ושלטונה בדדס ראה בספרי קהלת צפרו כרך א עמוד 82 – 84
תעודה מספר 71
התקנ"ב.
אילנא רבה ותקיפה, וחזותיה לסוף כל ארעא, גברא דנהירין ליה שבילי תלמודא כשבילי נהרדעא, הוא ניהו החכם החשוב הדיין המצוין העניו כמוה"ר מרדכי אביטבול יש"צ ולהטור השני נופך ספיר ויהלום, אבן יקרה, מהודו וזיוו כל הארץ מאירה, בוצינא דנהורא, מניה יתזן כל בשרא, החכם החשוב הדיין המצוין כמוה"ר יצחק בנו והטור השלישי טורא דמתברי טינרי ושלהובין נפקין מיניה לכל סטרא, לאקמא שכינתא מעפרא, החכם החשוב הדיין המצוין שלום אביטבול יש"צ וכן להטור הרביעי לשם שבו ואחלמה, החכם החשוב הדיין המצוין כהר"ר יחייא אביטבול נר"ו בעיר דאדש.
אחרי דרישת שלומכם, מה נכבד יום בשורה, ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שבא לפנינו מבשר טוב משמיע ישועה וגבורה, הוא ניהו מוביל כתבא דנא האי גברא, ריחו נודף כאפרסמונא דכיא, החשוב ומעולה הרב יעקב בן עטייאה אשר רבים השיב מעון להחזירם לדת הקדושה צדקתו עומדת לעד ולעולמי עלמייא, ויבא יעקב ויספר לנו איך עדיין גיבורים בישראל משיבי מלחמות בגבורה שלוחמים עם אויביהם בחרב וחנית מסע ושריה.
ויושע ה' את ישראל מיד המצרים המצירים אותנו ונופלים אויבינו לפניהם בחרב חללים חללים ערום ועריה, וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל לנקום נקמת בני ישראל מכל צרינו, אשר אנחנו בעוונותינו הרבים שרויים ביניהם דלים ושפלים עניים ומרודים כל ימינו.
וכל עת רתת וחלחלה אחזתנו בזוכרנו גדולתנו ומתעלתנו בבית קדשנו ותפארתנו, ונהפוך הוא שהיו תחת ממשלתנו כל הימים שהיינו עובדים לאל חי בלב שלם והיה עושה עמנו נסים ונפלאות ומופתים, ומעת רם לבבנו ושכחנו שם אלוהינו.
ורבו משובותינו וסרה האחדות ממנו, ועברנו על לא תשנא את אחיך, וגברה שנאת חנם בינינו, והיא שהחריבה את בית קדשנו, ונפלה עטרת ראשינו, ונוטל הכבוד ממנו, ולארצות אויבינו גלינו, לא שקטנו ולא נחנו, ושוללים וגוזלים ממוננו, ובכל זאת לא שבנו מדרכנו ושנאת חנם לא סרה מאתנו.
ולכן לא שב אפו יתברך מעלינו ונטשנו ושכחנו והנה יד ה' היה בנו, ויקם ה' שטן לישראל זד יהיר לץ עשה שפטים בנו וטרף והרג כל מחמדינו וחמס ושלל את ממוננו ויגיענו ועם כל זה לא שכחנו שם אלוהינו ועמדנו על מעמדנו.
כי אם ממשפחתם ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים, ועושר רב הוציאו מספרד וכל המלאכה נמבזה ונמס אותם החרימו, וספר יחושיהם שהוציאו מירושלים מגלה עפה כתובה פנים ואחור הביאו עמם לידע שורש אחיהם הנותרים וכו… עד כאן לשונה.
הנה מבואר שיושבי עיר דאדש הם משבט יהודה מבני פרץ מזרע המלוכה דכתיב ביהו חא יסור שבט מיהודה וכו… עד כי יבא שילה והיינו דאהני ליהו שעדיין שבטם ומוראם על אומות העולם לעולם, ועוד טעמים שסיפר לי הרב יעקב בן עטייא הנזכר שיש ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעולואחדות ולא יש ביניכם שנאת חנם כלל ולא תשאו חרב וחנית איש על חבירו.
והנושא חרב על חבירו יתן קנס גדול ויצא מן העיר, ועוד שמרחמים על עניים ואביונים ולא תונו את הגר, ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן אף אם אין בכם כי אם מצות אלו די שבשכרם יושיע אותכם מכל צריכם האל המושיע, וידוע לכבוד תורתם שקיבלנו מאבותינו שאנחנו משפחת אביטבול משבט יהודה.
ולא ידעתי אם מפרץ קאתינא או מזרח ושלח אתינא, עכשיו שמעתי שיש בעיר דאדש משפחה זו כמה מהם חכמים מחוכמים מהם גבירים ושועים וחורים ובזה נתפשט אצלי הספק שמפרץ קאתינא שמו שכתוב בספר " פרח לבנון " הנזכר שיש להם ספר יוחסין שהם מבני פרץ.
ואני לדודי ועלי תשוקתו לכפול אלף שלומות מאדון השלום לכבוד הרב יצחק אביטבול אשר נפשי נקשרה בנפשך אף כי לשמע אוזן שמעתיך ועיני לא ראתך, שיכתוב כבוד תורתו אלי ענייני ומנהגי העיר בכלל ובפרט ואם יש לכם ספר יוחסין מאבותיכם הקדושים ?
וכיצד הם הנהגות ותקנות המדינה וסדר מלחמותיכם ? הכל בכתב יד כבוד תורתו אלי תשלח כי חשקה נפשי לידע מנהגיכם וחוקותיכם שאתם משכילים בכל דרכיכם וה' עמכם כן יהיה עמנו אמן כן יהי רצון.
ומבקש אני עבדכם שתבקשו רחמים עלינו מעשים טובים יש בידיכם בקשו מאלוהיכם רחמים עלינו שיטע ה' אהבה ואחווה בינינו ויעשה למען שמו המהולל בגויים ולמכן שכינתו.
עבד ה' שלמה אביטבול.
פאס וחכמיה
המגורשים בדרך כלל, לדעת דוד קורקוס, נחלקו לשתי קבוצות :
1 – יוצאי קסטיליה ואראגון כונו כמוסלמים טאכארינוס כלומר מאראגון מוולנסיה ומקאטאלאן הם כונו " קאשטיליאנוס " רובם גלו למערב אלג'יריה ולמרוקו ומשם עברו לפאס. שפתם הייתה ספרדית ומעט ידעו עברית וערבית.
2 – קבוצה שנייה, יוצאי הממלכה המוסלמית האחרונה בספרד שגראנאדה הייתה עיר הבירה שלה הללו מקראו בעיקר אנדאלוסיה והנוצרים קראו להם מוריסקוס כיוון שדיברו ערבית או " עזמייא ". שמות המשפחה שלהם היו אבן עטר, אבן וואליד, אבן צור, חסאן.
3 – היהודים מפורטוגל שהיו מן האנוסים ועברו לפאס ובעיקר למראכש גדי לשוב ליהדות ובפאס, כבערים אחרות היו חילוקי מנהגים עם התושבים.
ויש לציין שהמגורשים שמלפני שנת 1492 היו שמים עצמם " תושבים " ביחס למגורשים החדשים מספרד ומפורטוגל ולדוגמא משפחת אבן דנאן ועוד.
בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.
בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.
הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.
לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים
קונסוליות.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.
הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.
החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.
הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.
למן המחצית הראשונה של המאה הט"ו כשלא הורשו יהודי ספרד ופורטוגל להמשיך קיומם בגלוי מצאו להם מקלט בערי החוף של מרוקו כמו ארג'יליה סאלי אזמור ואספי. ערי נמל אלה שימשו כשער לפנים הארץ לפאס או למראכש. בין המגורשים שמניינם נאמד בשלושים אלף איש היו בוודאי בעלי מלאכה ועשירים שהביאו עושרם עמהם, ועל זה מעיד אנדרס בירנאלדיס, שהיה עד ראיה לגירוש, ולפי התעודות המתייחסות לגירוש ספרד שפורסמו לאחרונה על ידי לאוי סויאריז פירנאנדיז שקהלה קטנה שילמה 6.000 זהב לרב חובל אחד שהעביר את אנשיה למלכות פאס ותלמסאן והקברניט רימה אותם הם הפסידו את הכסף ובלי ספק נאלצו לשלם פעם שניה כדי להגיע למרוקו מחוז חפצם.
בהם נמצאו רבנים רופאים ומלומדים בעלי מלאכה, עניים ועשירים ואחדים מהם התכוון רבי אברהם זכות שכתב ספר היוחסין, רבי חיים בן חביב בעל ביאורים למקרא, רבי אברהם אלמו שנינו, רבי מימון בן שמואל בן דנאן, המגורש מקאסטיליא שנהרג על קידוש ה' לפני 1526, ורבי יעקב קאניזל בעל ביאור על התורה שקבורתו בפאס, ואנוסים רבים עברו לפנים הארץ לפאס או למראכש, הערים שימשו מרכזים לשיבה ליהדות.
רבי יעקב קניזל – אנציקלופדית " ארזי הלבנון.
חי במאה הג' לערך. ידוע לצדיק ובעל מופת, ובעתות צרה ליהודי פאס היו הולכים להשתטח על קברו ונענים. ובמיוחד שעת שיש עצירת גשמים הלכו להתפלל על קברו. רבי יעקב קבור בקרבת קברו של רבי יהודה בן עטר זלה"ה.
רבי יעקב היה מחכמי פאס. רגילים לדבר שאת ספרו, פירושים על רש"י, הכולל בעיקר לקט עשיר על ראשוני פרשני רש"י, כתב בין השנים רמ"ו – רס"ו – 1586 – 1587. מלבד זאת אין לנו ידיעות כל שהן על חייו ופועלו ולא על מותו.
ספר פירושיו נדפס לראשונה בשנת רפ"ד בקירוב בקושטא, כאשר לא היה בין החיים, רבנו ליקט בספרו פירושים מסוגים שונים מדברי פרשנים ידועים ובלתי ידועים, ומצויים בו פירושים רבים שאינם מוכרים ממקור אחר. הספר יוצא לאור מחדש בירושלים תשנ"ח על ידי רבי משה פיליפ.
מנהגי הנישואין, הגירושין והירושה, של המגורשים היו שונים בהרבה משל "התושבים " היו מעוניינים לרתק המגורשים ואסרו את שחיטתם דבר זה הביא למריבה גלויה בין שתי הקהילות, נמשכה משנת רפ"א עד רצ"א – 1526 – 1535, פרשת מריבה זו מסופרת בקונטרס עץ חיים לרבי חיים גאגין אחד מן המגורשים שהיה משתתף בוויכוח זה ובסופו של דבר הצליחו המגורשים במלחמתם על השחיטה, אך הקרע עם התושבים לא נתאחה עש לשנים האחרונות. כלומר במשך ארבע מאות וחמישים שנה.
מולאי מומד אשיך 1472 – 1505, התייחס אל המגורשים דאז בסבק פנים יפות וסייע להם להיקלט ומשפרצה הכולירה ( חולי-רע ) שעשתה שמות בעיקר במגורשים פתח המלך אוצרותיו והשתדל שהחולים ימצאו מזור ומתיהם העניים ייקברו על חשבון המדינה, רבי אברהם אדרוטל היה עד לכך ומספר זאת בספרו " ספר הקבלה " מהדורת הרכבי עמוד 21.
בשנת רס"ח – 1508, החל מצבם להשתפר בנו בתי קומות יפים מצויירים ומכויירים, פתחו ישיבות שנתמלאו בתלמידים והקימו בתי כנסת.
מסחר וכלכלה, אומנות ותעשיה.
הגיאוגראף הערבי שהתנצר, ליאון האפריקאי, כתב בספרו על אפריקה " עד היום היהודים הם לא רק הסוחרים והמתווכחים בעיר פאס, אבל הם גם רוב הצורפים, משום שאיש מוסלמי לא יעיז לטבוע מטבעות של כסף בתוקף איסור החל על הממלכה הזאת – מטעם דת האסלאם שלגבה מלאכת הצורפות כמוה כנשיכת נשך ותרבית.
הסופר אל בכרי כותב " כי פאס היא המרכז של פעילות המסחר של היהודים וממנה יצאו למסעיהם לכל הארצות ", בקיצור היא הייתה שוק למסחר היהודים הבין לאומי. ובזמן שלטון המוראביטים בנו היהודים את ראשם ורובם של יושבי פאס וכל ענייני המסחר התעשיה והמשק הממלכתי נחתכו על ידי שרים ופקידים שמהם יצאו.
על מסחר היהודים כותב הסופר בעלום שם " כתאב אל-איסתיבצר " עמוד 165, אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר, בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עצמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיו להם עושר רב ומדה מכובדת.
אוגוסט ינוס, בשנת 400 בערך, מודיע כי היהודים עסקו במסחר ובשיט על פני המים באין מעצור, ומתווכח הוא עם כנסת ישראל : הסנגונה אומרת : אין אנו שפחה חרופה ומשרתתם של הנוצרים. מאחר שבני לא הוליכו בשבי ובמקום שיבואו ברזל ושיאו אותות עבדות בכלל הם חופשים לשוט בימים ולסחור בארצות.
והודות לגאזי מוסא שהתאסלם, התפתח במרוקו ענף גדול קני הסוכר, הוא ייסד את המלחצים הראשנים שהפיקו סוכר הטוב ביותר בתקופה, והיהודים התמידו, כנראה בשמירתם על תעשיה זו ( קורקוס במחקר עמוד 291 )
פאס וחכמיה
הדפוס.
אומני הדפוס מפורטוגל הקימו בית דפוס בפאס בשנת רע"ו – 1516 שהיה שייך לרבי אליעזר טולידאנו בחיסבון, והבעלים היו רבי שמואל ורבי יצחק בנו, הספר הראשון שנדפס בפאס, באותה שנה, היה ספר אבודרהם ובמשך חמש שנים לקיומו נדפסו לפחות שישה ספרים ומאז העבודה בדפוס הופסקה בשל חוסר הנייר שהספרדים מקנאת הדת אסרו שמלוח למנוע הדפסת ספרי דת יהודים.
חברות.
חברת הצורפים " אלסכאכין " אצייאגין, הכנת המתכת זהב וכסף וצירופה מסיגים יהודי פאס הצטיינו במלאכה זו והוציאו מתחתי ידם תכשיטים יפים להליא ובראשית המאה הי"ח היו בפאס כשבעים צורפים מהם עשרה זהבים, במלאכה הייתה גם מלאכת לבזום דלנצ'אם אבזמי חגורות.
חברת החייטים רקמה בחוטי משי, ולחבר קצה עם קצה " אלברשמאן ואלשבאך " " לחזום ", חגורות העשויות ממשי, " תאחרארת " מלאכת המשי החל מעבוד המשי והכשרתו לאריגה וכלה במלאכת אריגת המשי ועשיית אביזרי הלבשה ממנו, " עקאד " כפתורים רקומים במשי, עשיית הכובעים שהיו משונים משל גויים אחיטי צפוי לקיר מבד קטיפה ירוק ואדום מעשה רקמה בצורות שונות, גאפאראת מלבושים עליוניים מעילים וכו'….החליפה הבדעייא הקפטאן, ה"קסוווא " והמכנסיים " כייאטאת למלף ".
חברת סופרי סת"ם מומחים לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות במסגרת החברתית הזאת הייתה גם קביעת עתים לתורה ולתפילה ולגמילות חסדים.
בעלי האומנויות היו מתרכזים לפי מקצועים במקום אחד ובמקומות נקראים שווקים שוק החייטים, שוק הרצענים, שוק השולחנים, שוק הרוכלים, שוק לגזל, שוק מוכרי בשמים אלעטארין, שוק מוכרי פירות וירק, שוק הקצבים וכו'……
מלאכת " צפאר " או " תאספרת " ייצור כלים מנחושת צהובה : מגשים, מחתות, פמוטות. " רכאבאת " משוורות מכסף ונחושת לרוכבי הסוסים. " תאחדאדת " נפחות, רצענות, והיא במובן השני, רידודו של חוט זהב עבה לעלה דק וליפופו על חוט של משי ונקרא " סקללי ".
על פרטי תעשייה זו ראה " אומנים ובעלי מלאכה " – חיים בן טוב, ספונות, ספר יוד, ירושלים תשכ"ו. וידועוה משפחת כוהנים במרוקו שכינוייה כהן סקלי ולפי המשוער מוצאה מהאי סיציליה.
תעשיית הנעליים מעור שהייתה בהיקף גדול, מלאכת חרשי עץ מסגרות רשתות ומעקות, מלאכת עוואד ייצור קלשונים, אופני עגלות ידות כלים.
מלאכת קרשאל ייצור מכשירי לסריקת הצמר בצרפתית נקרא ,CARDES.
בניה וחקלאות.
קניית שדה לפירותיו יערות של זיתים, סבוב בכפרים לקניית תבואה, לאחסנה בזמן הזול ולמורכת בתקופת היוקר. כוורת לדבש ותעשיית השעווה, גידול בקר וצאן ומכירת חלב. מסחר בטבק. עיבוד עורות. מסחר בשמן. גתות ותעשיית הסבון. ייצור סופגניות. מכירת פחמים. " בקאלין " חנויות מכולת. רוכלות, אופי עוגות. רופאים, משוררים, מגידי עתידות.
גזירות ושמדות.
באיגרתו של רב שמואל בן חפני כותב :
ישאו אחינו שלום ממני ומן ישראל סופר הישיבה בחורינו המהיר בתורת יי ומן ראשי הסדרים וראשי המדרשים והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים והחכמים ובני הגאונים והשופטים והתנאים והתלמידים והסופרים כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו.
ואל אלוהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב המכ תמכהו הכהן ( ישעיה, כז, ז ).
ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר אז תשמח בתולה במחול וגו'…. ( ירמיה לא, יג ).
ולפניו נהלל ואותו נודע על הרעה ועל הטובה ( תולדות היהודים הירשברג, עמוד 76 ). והוא קושר בהשערה מכתב זה למאורעות שאירעו בזמן המאבק בין בית אומיה לשבט הזנאתה הברבי על השלטון בפאס.
עבד אל מומין בפאס הכביד אפו גם על היהודים הושבים בפאס להמיר דתם בדת מוחמד וללכת לבית תפלתם ולהתפלל וסגר כל בתי כנסיות וזו הייתה סיבת בריחתו של רבי מימון ושני בניו לאלכסנדריה של מצרים ( כסא המלכים ). יוסף בן עמראן נשתמד וכשחזר ליהדותו היה חבריו של הראב"ע ( תולדות הירשברג א, עמוד 349 ).
הגיאוגרף ליאון האפריקני יודע לספר על הסכנה הנשקפת ליהודי פאס מפעם לםעם, כי שבט המרינים, אשר התנשא למלוך מקרב ברית שבטי המדבר, והיה במות המלך נהגו השבטים להתאסף יחד ולעלות על עיר הבירה בבהמתם ונשקם ולתבוע זכות ירושת השלטון ולרגל זה מהרו החמסנים והקנאים למיניהם להסית ההמון ביהודים ולשים את המללאח לבז ולשלל.
ומוסיף עוד לספר שהיהודים ישבו בראשונה בפאס אל באלי העיר. ובכל פעם שנשמע דבר מותו של המלך היו מתנפלים עליהם ושדדו את נויהם וכדי להצילם מסכנה זו נזקקו המלכים להעביר אותם מהעיר הישנה לעיר החדשה, היא עיר המצודה והיכל המלך, ובמחיר ההצלה הזאת שמו עליהם מסים, ושם הם יושבים על ככר ארוכה שעליה בנויים בתי כנסיות הדירות והחנויות.
בימי המרד של תכ"ד – מח להיג'רא 56 – 1033 נהרגו בעיר פאס יותר מששת אלפים יהודים ומשנת 1145 והלאה התחילו הרדיפות נגד היהודים ועל הזמן הזה קונן רבי אברהם אבן עזרא את קינתו.
אוי אפס / כל קהל פאס / וחיש אבדו במהרה
עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא
עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה
ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה
ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא
ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה
וחנזין / מתחננין / בקול עבר ובצורה.
ולפי הכתב יד מטריפולי השמד היה בשנת אלף שבעים ושתיים שנה לאחר חורבן בית שני כלומר השנים – 1138 – 1140 לספירת הנוצרים.
בימי האלמווחדים היו יהודי פאס מובדלים מיתר התושבים בסימני נוול ללבוש בגדים כבדים עם בתי זרוע ארוכים עד לשוקים ולכסות ראשם בצעיפים גדולים ובמצנפות צהובים, ושלא ללבוש ירוק כלל.
ומדי פעם בפעם היו התנפלויות על היהודים עם נזקי טבע מחלות, שריפות דבר ורעב. ובכל פעם הרגו מהם מספר רב ומרוב הצרות היו נאלצים להמיר את דתם.
ליאון האפריקאי כותב על מצב יהודי פאס : " הם בזויים בעיני הכל אין איש מהם רשאי לנעול נעלים ואין להם כי אם סנדלים מגומא, הם חובשים לראשם מצנפת שחורה, מי שרוצה לחבוש כובע, עליו לתפור עליו חתיכת בד אדומה.
בדומה לזה כותב מרמול כרך ב' עמוד 70 : " כיוון שאומה זו מעונה מאוד באפריקה, יורקים על פניהם ברחובות, מכים אותם, לא מרשים להם לנעול נעליים. רק לאחדים שרגילים לבוא אל המלך והגדולים, יתר היהודים אין להם כי אם נעליים מגומא, ובבואם אל המלך הם מחויבים לחולצם.
כן הם מחויבים לחבוש מצנפת שחורה ועליה או על הכובע, וכן על בגדיהם צריכים לשים טלאי כדי להיבדל מאחרים, אם יש יהודי עשיר והמלך מחרים את ממונו, ולפעמים אפילו לוקח את חייו, אך יודעים הם להסתיר יפה והם פקחים בעסקים, עד שהמלך והשרים מפקידים בידיהם ניהול משקם והכנסותיהם….באופן כל אחד מהשרים יש לו בן משק יהודאי, דבר העוזר ליהודים להתבסס וחשוב להם מאוד.
פאס וחכמיה
אגרת לדוכס דה-מדינה סידוניה מתיטואן 11 בינואר 1549 מספרת בזמן המצור – 1545 – של השריף הסעדי על עיר פאס " בעיר הנצורה חסרו מצרכי אוכל הסבל היה רב, העניים עזבו את העיר בקבוצות גדולות, כי לא היה במללאח ממה להתקיים.
הנטל היה כבד על העשירים, ומיתה לא יכלו לשלם את המס גם בעד העניים ובעלי המלאכה שנשארו מחוסרי עבודה, כדי לפרנס את כולם היו העשירים צריכים לתת סכום של אלף דוקאטים זהב בכל חודש,מצב זה נמשך למעלה משנה אחת והפך רבים לעניים הנכבדים תארו את מצבם זה ומצב אחיהם לפני המלך.
הוחלט לתת לאלפים וחמש מאות יהודים לעזוב את העיר, תחילה יצאו תשע מאות זקנים נשים וילדים, אחריהם אלף איש ולבסוף שש מאות. הנשארים ליוו את את אחיהם עד לשערי העיר. ישבו על הארץ חגרו שק ושמו אפר על ראשם, מקור נוצרי מדמה את בכייתם לבכיית ירמיהו על חורבן בית המקדש וירושלים.
כל אחד ראה את בני משפחתו עוזבים, זה את בנו וזה את בתו. זה את אביו וזה את אמו. הוא מוסיף, בלא התפלאות שאוכלוסיית פאס כולה, יהודים ומוסלמים, נתאחדה באסונם המשותף.
תהלוכות אבל עברו על מחנות השריף, ובזמן זה פסקו הקרבות, השריף עצמו, ראשי צבאו ואנשיו, נכמרו רחמיהם על היהודים, לראשי קהילת מכנאס נודע מראש על בואם ויצאו לקבל פניהם. כיוון שהדרכים היו בחזקת סכנה, הודיע השריף שהמפונים יהיו בחסותו וכל הפוגע בהם ייענש עד מוות – דוד קורקוס המחקרים עמוד 259.
קאלינארד מוסיף לספר על היהודים ובשנאתו מוקיע אותם בתוך דבריו : " גם הם משלמים כאן מס גבוה וזה בכל חודש, עד כדי כך שתמיד אני מבכה את גורלם, ככל שהמלך זקוק לכסף כך הם צריכים לשלם. משום שהפ מושפלים על ידי השנאה, הופכים מחודדים, הם מכינים עצמם בעוד מועד לשלם למלך, בצורה שאין נוצרי אף לא מורי יכול לעשות תחבולותיהם של היהודים.
דבר שאני סולח להם בקלות, . כי איך המסכנים הללו ישלמו מס כה גבוה, אם לא היו גונבים בחוכמה, והם מעדיפים זאת על מיתה משונה בבית הסוהר "
בימי המירדים – האלמוואחדין – ששלטונם המשיך כ-90 שנה חשכו שמי ישראל במערב, וקנאיהם השמידו בחרב בחרב כל המסרבים לקבל דת מוחמד ורבים מהיהודים קדשו את השם ומהם שמצאו מפלט בארצות הנוצרים והרמב"ם שהיה מפליטי השמד באנדלוסיה כותב באיגרותיו :
" כי לא נשאר יהודי אחד בכל המערב מגבול תונס ועד סאלי בקצה המערב ". ומלוא רוחב השואה הזאת מזכיר לפעמים אפילו את השואה שאירעה בדורנו.
וכעבור שני דורות, המושל האמיר אל מנצור גזר על האנוסים שיהיו מצויינים בצבע לבושם צבע צהוב ובלשון המדינה בשם " ספר אל יהודי " – צבע היהודי.
ראיתי לנכון להביא כאן מה שמספר בוסנו מתעלוליו של הסולטאן איסמאעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 :
" פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם שיתאסלמו. הוא טען שהיהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם. כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את נועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם, ניתנה להם ארכה להשיב.
כשחזרו, בתוספת מתח, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים שנה הבאות. היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח, סולטאן זה שהצטיין בתאוות הבצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מהיהודים ומאחרים.
גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפיה או יחס חיובי למשיח היהודי, אדקבא, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים. כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתאי צבי…………
חיי הרוח.
רבי יהודה בן קורייש, אבי הדקדוק העברי וחוכמת הבלשנות, אשר תחיית הלשון ניכרת על פי הזרע שזרע בפירושיו ובחקירתו, תקע מאז יתד נאמן בעיר פאס, עם שני אבות מניחי הלשון דונש בן לבראט מחדש הפיוט העברי, ורב יהודה אבן חיוג' אבי המדקדקים שהיו מילידי פאס, על שירי דונש כתב רבינו סעדיה " שלא נראה כמותו בישראל ".
רבינו רש"י ובעלי התוספות מזכירים אותו לשבח. ואחד מתלמידי רבי יהודה אבן חיוג' היחה רבי שמואל הנגיד, והרבא"ד בספר הקבלה כתב עליו שהוא העמיד לשון הקודש על בוריו אחרי שנשכח בגולה בין שנות 860 – 880 בפאס קיים המנהג לתרגם את הפרשה וההפטרה בלשון ארמית. וחלקים אחדים בעברית, כנראה שזה נשתלשל מהרסאלה ששלח בן קורייש לחכמי פאס.
רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1120-~ 1198), רב, ראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר (Posquières), שבחבלפרובנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" ו"בעל ההשגות". היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.
וכבר משנת ד' תרמ"ז – 987 שאלו קהל פאס מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא….והוא דיינא דבבא. והתשובה היחידה שנותרה משאלות ותשובות מהם ואליהם, לכל רבננא ותלמיד הון ובתאי וצבורי דמותי בהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס טאבי מעליי בחירי נהיר יוכו…..
כלומר : לכל הרבנים ותלמידיהם ובעל הבתים והציבור שמושבם ( היה ) בפאס ( ועתה ) באשיר לאחר שנשתנה ( מושבם ) מפאס הטובים והמעולים הנבחרים הנאורים.
כמו כן באיגרתו של רבי שמואל בן חפני גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי אל אנשי פאס מדובר על פורענות גדולה שמצאה את קהילת פאס וזה לשונה :
שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה בן חפני הראש אב הישיבה של דולה אל העדה הגדולה הקושה הדומה לאבן הראשה, המאירה בעשישית, ובגודל נר נברשה, הממהרת והחשה, לקיים מצוות ולא בוששה, הקהלה המהוללת, והיא בכל יופי ונואי נכללת, היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת ה' באפס כלם ובשנה………..
כמו כן רב שרירא גאון ובנו רב האי דאון השיבו לאנשי פאס על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספר היכלות ( ראה בספר אהל דוד עמוד 551 ועמוד 722 )
הרב יוסף בן גליל כתב וזה לשונו : נכנסתי בעיר פאס שנת מ"ז – 1287 וביקרתי למר דוד בן זכרי והוא מוטל על ערש דוי החולי שנפטר בו והיה מדבר עמי, עד שהודיעני מה שאספר, אמר שאירע בזאת המדינה שכהן אחד גירש את אשתו ולבסוף רצה להחזירה.
מה שאין הדבר ראוי לו מן הדין ועמדתי על הגט ההוא והוא חתום בשני עדים, אלא שהעד הראשון הוא קרוב לכהן והתרתי לו להחזירה, אחר עיינתי בעניין ומנעתי אותו מלהחזרה עש ששלחתי שאלות למר יהודה גיאן נ"ע ולרבי יחצחק בן עמאר לסיבטא והגיעוני תשובותיהם שהכהן אינו יכול להחזירה.
פאס וחכמיה
עם היות שהעד קרוב, ושלחתי שאלה לרב המופלא הרשב"א ז"ל וסיפרתי לו כל המעשה ובעודי ממתין התשובה ראיתי בחלומי שהיה הרמב"ם בונה לו אלו הבתים :
עבר אשר נרצע לעבדני / אל תפחדו כי לא תהי נכלם
באו דברינו לאין מבין / לא ידעו דרכם ומסלולם
התבוננו בהם ולא ידעו / כי אנוש מבין במקהלם
ובעת אשר באו בידי אישים / הם ידעו יפים ומהללם
אז ידעו כי הם מחקקים / על קו אמת הם עומדים כלם
תמתין עד יבוא דברי הרב / על ידי גביר נודע בני שולם
וקרא בקול גדול ואל תרא / כי האמת זרח ולא נעלם.
וכשנתעוררתי משנתי כתבתים ושמחתי בהם, ואל היו ימים מועטים עד שהגעני מברצלונה וידאל שולם והביא תשובת שאלה מהרב הנזכר כמו שהוריתי בהחזרת האיש הכהן את אשתו וכך גזרו הבתים הנזכרים, ונשארתי מתפלא מהבתים הללו ממשקלם וממאמרם, ועד היום שמלאכת השיר אינה מטבעי ולא הרגלתי בה מעולם, ולא שמעתי בתים אלו מעולם ( אהל דוד עמוד 469 ).
והרב מרדכי דידיע בן סוסאן המערבי בספרו " אלסרח אלסוסאני לכמסת גזא אל תורה " בימי הנעורים ממדינת פאס בעיר הגדולה לאלהים ( אהל דוד עמוד 63 )
עיר פאס בה נכתבו פרקים חשובים בהתפתחות חיי הרוח והמדע העבריים והיא השפיעה על חיי התורה הספרות והדקדוק בתפוצות ישראל, ובעולם כולו. לפני הגירת גולי ספרד שהתחילה בשנת קנ"א – 1391 ושבה ונתחדשה בימי המרינים – שלטון בני מרין – חזרה פאס להיות מקום חכמה בכלל ותורה בפרט, ועל זה מעיד רבי יוסף כספי אשר בהיותו בספרד בראשית המאה ה-14 השתוקק לעבור לפאס וללמוד וללמד בסביבה הרוויה חיי רוח שלה וכך הוא מספר :
" אם יחייני ה' אעבור………………..ואסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת …".
בתשובות הרשב"א נזכרים חכמי התורה מפאס ושם היו גם מקובלים רבי נסים ורבי יהודה בן מלכה שהאחרון היה פילוסוף גדול ומקובל אלוקי ואלוף לעטרת ישראל. אנשי פאס עמדו בקשר עם ארץ ישראל דוד החרש ואבדוני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר היצירה שחיברו רב סעדיה גאון.
במאה הי"ד אחרי השמד של המייחדים באמצע המאה הי"ב חזרה עיר פאס עוד הפעם להיות עיר של חכמים ושל סופרים וביחוד בחכמת הנסתר ההערכה עליהם אנו מוצאים בתשובה של רבי שמעון בן צמח תשב"ץ חלק ג' רפ"ה :
" האיתנים מוסדי ארץ העומדים על אדון כל הארץ להם הגלגל קורא גודרי פרץ….בית דינם המקודש….לא באתי ללמד כי ידעתי עמכם החכמה והתבונה והכל לפניכם כשולחן הערוך….חכמים חברים מקשיבים זקנים על מלאת יושבין במדינת פ"ס תרב תפארתכם ואנשי מצוותכם יהיו כאין וכאפס.
חוג הרבנים בפאס היה מורכב ממגורשים. וקאלינארד ניקולס שהוא אחד מהמלומדים באירופה מעיד שבמללאח " היו הרבה מלומדים הראויים להערצה, אחדים מהמשפחות שלהם ושל התושבים אוג'ואילוס, אטויל, אלחדאד, אלמו שנינו, אמיגו, אנפאוי, אבן דנאן, דונדון דנינס, הכהן, חאגיז, טובי מונדה, מייארה, נהון, אבן סונבאל, עוזיאל, פראוניל, צפט, קורקוס, רמוך, רותי.
בסיכום בעיר פאס נשמרו מסורות של הרבה דורות, והיא הייתה אחת הבירות של לימודי קודש, ומרכז התורה לא רק בצפון אפריקה, ושהרמב"ם לא הסס לבוא שמה ללמוד אצל רבי יהודה אבן שושן, ושם התיידד עם תלמידו החביב עליו יוסף בן עקנין מסויטה.
אבא מאיר ז"ל ( המחבר ) בהקדמתו לספר בת רבים כתב וצייר לפנינו את תמונתה וזה לשונו : " כהופעת אור המאור הגדול ( אור החשמל ) המאיר לארץ ולדריםם, אשר המכונה, עומדת לראש פנה, ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים, אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכת ליל המרחפת על פני תבל.
וכמו בריכה של מים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה, להשביע נפש שוקקה, כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה, כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה, אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים וגדולים, שרפי קודש הלולים…..
ומה גם לעת באו שעירה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם שהעמידו בה משטרים וסדרים, חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש שאגת אריה וקול שחל, ובוגדים בגדו כמו נחל, בכל זאת החזיקו במעוז התורה הקדושה……
ועשו להם אזנים ופתחו עיניים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים, ויסולו מסילה חדשה, טדרך כבושה בענייני דת ודין כנודע, ואור תורתם היה זורח מקצה המערב ועד קצהו, ויבססו משפטי התורה על בסיס חזק ונאמן.
והגם שכמה גדולים רכשו להם רבנים מצויינים, יקרים מפנינים, עם כל זה העיר הזאת המעטירה, לה היה משפט הבכורה, שכולם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה, ועל דגל רבניה הק' יחנו, ואחרי דבריהם לא ישנו….עד כאן לשונו הזהב תנצב"ה.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
להלן ההקדמה המקורית מתוך הספר בת רבים לרבי רפאל בן סמחון.
הקדמת א״א עט״ר זלה״ה שר התורה
רבה של עיר צפרו הוא הודה הוא הדרה .
כהופעת קרני אור המאור הגדול ואור החשמל המאיר לארץ ולדרים.
אשר המכונה . עומדת לראש פנה. ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים
אדירים. אל הבתים ואל החצרים . ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף
אופל וצלמות ולגרש חשכת ליל המרחפת על פני ת כ ל , וכמו בריכה של מיס
חיים אשר תמיד כל חיום תשפיע בחוזקה להשביע נפש שוקקה.
כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש-לכל הארץ. אשר מיום היותה
הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה . ועל
חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי. קודש הלולים כמו שהעיד בנו
האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר״י בירב זצ״ל בקונטריס
הסמיכה וכמו שתראה בתשובות הרשב"א ח"א סימן אלף קפ״ה לחכם רבי דוד
בן זבדי ממדינת פאס ומה גם לעת כאן שעריה רבותינו המגורשים אנשי
השם חל״ב אשר גובה להם ויראה להם שהעמידו בה משטרים וסדרים.
חדשים לבקרים
ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול
נוגש שאגת אריה. וקול שחל, ובוגדים בגדו כמו נחל . בכל זאת החזיקו
בכל תוקף במעוז התורה הקדושה. ועשו להם אזנים. ופתח עינים בתקנותיהם
ובמנהגיהם הטובים. ויסולו מסלה הדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע
ואור תורתם היה זורה מקצה המערב ועד קצהו. ויבסםו משפטי התורה
בסיס הזק ונאמן
והגם שכמה ערים גדולים רכשו להם גם המה רבנים
מצויינים . יקרים מפנינים . עכ״ז העיר הזאת המעטירה . לה היה משפט
הבכורה. שכלם היו נגררין אחרי דבריה ואחרי עצתה. ועל דגל רבניה הקדושים
יחנו. ואחרי דבריהם לא ישנו. ומה גס עירנו זאת הקטנה שהייתה ממש
כבת הצעירה השוכבת על ברכי הורתה העדינה. ודדיה ירווה בכל עת ועונה.
עד כי בישע אלהיס. גם היא התעודדה ורכשה לה רבנים גדולים אשר רדו
דוכשס מכורת העיר העליזה הזאת והשפיעו על עדתם במרה גסה תלי"ת.
וגס אחרי כן כמוה ככל ערי המערב היו יונקים כפעם בפעם מלשד חכמתה
ושואבי מים חיים ממעייני ישועתה.
ואף כי בבר המה נסעו למנוחות במנוחה נכונה עודם חיים עתה יען כי תמיד נשאו את עטס עט סופר מחיר אשר לא
ייעף ולא ייגע. להשיב שואל דבר על כל ריב וכל נגע . ונתנו מחמדיהם.
וימלאו אוצרותיהם ספרים רבים.על כל דבר חכמה ובינה ועד אחרון התנוםסו
כאבני נזר והאירו ברקים שני צנתרות הזהב האראלים והמצוקים. כמוהריב"ע
ומוהריב"י זצ"ל אשר מאריות גברו ומפיהם לפידים יהלוכו וברוח מבינתם
העשירו את הספרות ההלכתית עושר רב כל הון יקר ונעים חוסן ישועות
הכמת ודעת חל"ב וזיע"א עד כי הייתה העיר הרוממה הזאת למחיה . מקור מים
חיים לתורה ותושית
ודעת לנבון נקל כי ימצאו בתוכה ספרים רבים ונכבדים
עומדים צפופים למאות ולאלפים . אך אהה איה איפה הם ? לא מהם ולא
מהמהם ולא נוה בהם. ולדאבון לב אין זיכרון לראשונים. אשר היו מלפנים
.
יען כי רובם ירדו לטמיון ואבד עליהם כלח. בתגרת יד הרדיפות והמהומות
אשר התהוללו כפעם בפעם בארצות המערב יתפ"ץ אשר העיר הגדולה
הזאת לקחה מהם מנה אחת אפים ותמיד היו הוזים ושוכבים ביער של
זאבים כגודע היל"ד.
ומהם יצאו מן העיר בעבור בצע כסף מפני שהיו ביד
אגשים אשר לא ידעו חן ערכים ויטו אחרי הבצע עד שכמעט נתרוקנו האוצרות
הרבים אשר אצרו אבותינו הראשונים במצור ובמצוק ומגור מסביב והנשארים
בהם שארית הפליטה הנם שוכבים בעלטה. והכל צפוי למאכולת עשו רמה
וכל רמש האדמה.
ועמהם תמות הכמה ואין איש שם על לב ואין אתנו יודע עד מה
וכבר ברור שלפני פנינו עמד אחד קדוש שדאג לזה ויעט
כמעיל קנאה להציל לקוחים למות ולשום פליטת שארית לפליטים הנמצאים
במחתרת הוא ניהו הרב הגדול מעו"ם. עמוד התורה. ארי שבחבורה הדו"מ
המקובל האלהי כקש"ת כםוהר"ר רפאליעקב בן סמחון זצ"ל שהיה רב ומורה צדק
בעיר הזאת נעמ"י הוא היה גיבור ציד לפגי ה' ויגש יעקב ויגל את האבן מעל
פי הבאר וישק את בנ"י מים חיים המפכים ויוצאים משפוני טמוני חומר רב
אשר רכש לו מכתבי הראשונים בפרט פסקי שגי הרבנים הנזכרים ואסף איש
טהור משופרי ספרי הפוסקים אשר היו מלפנים. ומסולתם ומשמנם גבל עיסה
יפה . מנופה בי"ג נפה , וברוח מבינתו סדר את המערכה לכל דבר הלכה
כל מין למינו. על סדר האלף בית איש על דגלו באותות יחנו ויערוך שלחן מלא ברכת
ה׳ מלחם הפנים. ויין הרקח ועסיס רימונים. ועלה בידו קובץ נחמד כליל יופי
שוהם רשפה. חכו ממתקים וכלו מחמדים
הכי קרא שמי בת רבים כשמו כן הוא מאוסף וממולא ממקורות שונים אשר אצרו הראשונים. והכול
בדרך קצרה מובלת אל המטרה. ואף גם זאת יטמון ברמז שמו ושם הוריו
בר״ת רפאל יעקב בן מכלוף בן תאמו. היא אמו
ויפוזו זרועי ידיו. הלכות קבועות כמסמרות נטועות, בדרך קצרה שירדו מעשיהם ממקום טהרה
ועליהם יאיר נתיב הביאור והמקור הנקרא אר"ש המוריה, נצב לתלפיה.
והוא מורה מקום מאין מוצא הדין ומאין נבעו מצפוניו, דבר דבור על אופניו
ומעלה על שלחנו תמצית כל הלכה . פעמים בא בקצרה ופעמים בארוכה
בביאור מספיק להלל מאד ;
הספר היקר חזה אנודת הבושם פרחים ושושנים ממינים שוגים. איש
על דגלו שש ומתפאר בגוונים שלו. ותמיד הוא עולה על שלחן מלכים לפני
כל יודעי דת ודין ויושבי על מדין ותמיד היה מורק מכלי אל כלי ויד הכל
ממשמשת בו והכל צריכין למארי היטיא.
לאכול את הבֶריה סולת נקייה ,ומשנתו קב ונקי ודרכו דרך ישרה. מלא כל טוב מאבני הפץ וכל סגולה
יקרה • טוב וערב ומועיל מתוק לנפש ומרפא לעצם, ומה גם לעת כזאת
אשר ספרי הפוסקים בעצלתים סוגרו על מסגר והכל רצים .
אחרי הקיצורים הננסים. וצל ההרים רואים כאנשים עתה הספר הזה יהיה מרגוע לנפשם
למלא את ידם מלא הפנים . הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים. ויאירו
העיניים כאור החמה שבעתים. דברי חכמים ומידותם. ספיר גזרתם. ובצרור
החיים תהיה צרורה נשמתם:
זכרה להם אלהי לטובה לצאצאי הרב המחבר וזרעו לברכה. ה"ה
האחים המבורכים נדיבים ושועים הרב יהודה והרב שמואל בני המו"ץ משכים
ומעריב זר"ק הרב עמרם נ״ע נכד הרב המחבר אשר הזילו זהב מכיסם להוציא לאור
חמדה גנוזה אשר גנזו אבותיהם למנו"ן אביהם הרע״מ ז"ל תהיה בעדם סתרה
צנה וסוחרת. ברך ה׳ חילם. ונגע לא יקרב באהלם אכי״ר;
ולי אני הצעיר המדוכה ומעונה בעוני. עומד ומצפה לרחמי שמים ישלח
לי מרפא ארוכה. מרפא חיים לטובה ולברכה. וזכות התורה הקדושה וזכות ה"ה
זיע״א תגן בעדי. וה׳ יכין צעדי אכי״ר . כ״ד החו"פ צפרו בשלהי אייר
התשי״ב ליצירה
ע״ה ישועה שמעון חיים עובדיה
מכונה ישמ״ח ס"ט
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
דברי הימים.
אתחיל לכתוב ספר דברי הימים ונקרא אלתווארך ( התאריכים ) לקטתי מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו עטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש נחזק הדיין המצוין כבוד מורנו ורבנו שמואל אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות מר אביו הרב המופלא נר ישראל סבא דמשפטים הדיין המצויין כבוד מורנו ורבנו סעדיה אבו דנאן זצוקלה"ה.
ומכתיבות אדוני זקיני הרב המופלא גאון עוזינו הדיין המצויים כבוד מורנו ורבנו סעדיה זצוקלה"ה, וחמכתיבות הרב המופלא הדיין המצויין כבוד מורנו ורבנו שאול סירירו זצוק"ל.
אמרו רבותינו ז"ל עלינו לשבח את רבי חנינא בן דוסא וסיעתו שכתבו לנו להיות מחבבין ישראל את הצרות, ולהעלות על ספר את הנסים שעשה לנו ה, אלהינו.
אמר שאול בן לא"א דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים. ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת תס"ד – 1604 – עד שנת תס"ו – 1606.
ספו ותמו יושבי פאס יע"א ברעב מראש חודש תמוז עד ראש חודש כסליו של שנת שס"ו הנה מתו מרעב קרוב לשמונה מאות. בני פיס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים.
ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו את דתם. והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי עוסקי התורה אין דורש ואין מבקש.
אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים, ולא די לנו הצער שאנו בו כי נתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מוות לבניהם.
דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו בו עשרה או עשרים ברעב. והתענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו ולא נענינו, ה' יאיר אפילת עמו ישראל.
בעשרים לאדר ב' שנה הנזכרת, על ההרים אשא קינה.
על פיס העדינה.
הייתה למשל ולשנינה.
נתחזק הרעב מרובע קב קמח שווה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.
הרכים והענוגים. יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים.
מה אעידך מא אדמה לך פיס המהוללה ועתה היא מחוללה.
איכה הייתה למנה. מעי מעי אוחילה, ואבכה ואיללה, קירות לבי הומה לי על שבר בת עמי.
נקרא כי שודדה עיר המהוללה והעדינה. על זאת תאבל הארץ כי צרה כמכבירה מחרון אף ה'.
הצרי אין בגלעד ומדוע לא עלתה ארוכה בת עמי.
כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים עשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב אין מרחם ואין משיב נפש.
ראש חודש אדר ב' עלה אל האלהים איש חסיד וקדוש כבוד הרב יעקב בן עטר ז"ל. גם הוא בעוונותינו הרבים מת ממזי רעב אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, כסדום היינו בחרון אף ה' נחמת זקן ועולל כנהמת ים.
הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פיס ובמקום אשרי העם. איכה יועם. הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי. אוי לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב שלושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם. ותשאר עיר פיס שדודה וגלמודה.
אמר הכותב שמואל ס,ט בן לא"א – לאדוני אבי – החכם החשוב הדיין המצוין כבוד מורנו הרב שאול אבן דנאן זצוק"ל חם לבי בקרבי בהגיגי דברי פי החכם ז"ל את אשר כתב שאירע להם בימים ההם ובעת ההיא מהתלאות והצרות, את דברי הבצורת. בערה בי אש הרעב והמהומות אשר קרה אותנו בזמנינו זה.
היום הזה ה"י בטבת משנת התפ"ד – 1724 ליצירה ומשנת התפ"א – 1721
ואנו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו בהם גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה.
והאליאלי של כל שנה ושנה לא ירדו בהם כלל ועיקר עד שיבשו האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחיטה הולכת ומוספת בכל שנה. ובשנה שעברה היא התפ"ג – 1723 – ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא – מידה מיוחדת לתבואה – ב"ם ד"ת ללמו"ד. מוד – מידה מיוחדת לתבואה קטנה יותר מהספחא
ובכל שנה ושנה הייינו מתינים ב' וה' שלש של שלש, שלש ועד עצירה גדולה לא הגענו. אבל בשנת התפ"ג ליצירה הנזכרת עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו יע"א עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא לאחר מכן.
וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר ב' ג' ימים מראש חודש ניסן עד ערב פסח וירדו השערים והייתה החיטה שווה עד ששים אוקיות לספחא. ותכף ומיד חזר ומוסיף ועולה עד היום בעוונותינו הרבים יום עשרה בטבת הנזכר משנה הנזכרת היא שווה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לספחא השם יתברך יאמר לצרותינו די ויאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון.
ואם באתי לספר התלאות והצרות והצרורות אשר עברו עלינו בפאס ולכותבם ולבארם יכלה הזמן והמה לא יכלו. הגם שיהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו והאגמים קולמוסים לא יכילם סופר להעלותם על ספר. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה.
ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, חללי פאס המלאה והמהוללה והעדינה. הייתה למשל ולשנינה. ולמי אבכה ואכף אל כף אכה איכה הייתה לזונה. קריה נאמנה. מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
ועכשיו בעוונותינו הקבים הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים בכפרים ובערים. לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאים עשרה לכל דבר שבקדושה ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה.
השם יתברך יאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון נתקיים בנו בעוונותינו הרבים ארצכם שממה וכו….אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו…..בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם חריבים ממש מבלי יושב ופתחי החצרים סגורים ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם.
ויש בתים שהרסו הבניין בתוכם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חריבים וחצרותיהם בגורים מבלי יושב. ויותר ממאה וחמשים חצרות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא " אלגורנא " – בית מטבחיים, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים העפר, ולקחו הגויים את העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אלזדיד.
וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בניינים בה קרוב לשלוש מאות חצרות ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטיםעל שמריהם בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם חריבים והורסים את הבניין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים ובונים בהם בפאס אזדיד.
ויכולני לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כסדום היינו ולעמורה דמינו. השם יתברך יסלק חרון אפו מעלינו אמן כן יהי רצון.
חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות. צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. בני אדם נשתנו מראיהם נפוחים כנאד מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש. בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות מושלכים על האשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים.
ועיני ראו ולא זר מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים ומוצץ וגוזז בהם כגוזז את הפת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם. אוי לעיניים שכך רואות. והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים ומכוסים בבלווי הסחבות. ומחזרים על החנויות בשווקים וברחובות האמונים על תולע והמעוגנים והאוכלים למעדנים הם מושלכים בחנויות. כל ראש קרחה וכל זקן גדועה מלאים כנים חומ"ה מכף רגל ועד ראש ואין חונן ואין מרחם.
ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי החברה יצ"ו – החברה – כלומר לברה קדישא של חסד ואמת – בפנקס. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולו קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו.
כי שתי רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון הכיס. והשלישית מיעוט השפע. בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דווקא ואינו נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוונותינו הרבים.
ובמקום אשרי העם איכה זהב יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים ומלבד לוזאייע, שהיו שוחטים בעלי בתים בתיהם. לוזאייע – היא קניה ושחיטה של בהמות על ידי מספר משפחות לפני שבת וחג, בדרך כלל.
ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת קודש. וקרוב לה' שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א והייתי גובה ב' פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים.
וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו אחת בכל השבוע. והשם יתברך יראה בעוניינו ובדלותנו ובהשפלותינו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ויחזיר עטרה ליושנה במהרה בימינו, ויעננו בגשמי רצון ברכה ונדבה אמן, נצח , סלה ועד.
אמר הכותב נחזור לדברי החכם ז"ל – כלומר רבי שאול סירירו – שהיינו בו. וזה לשונו יום שבת קודש שנת שע"א – 1611 – כלו מדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו ביום ח' לתשרי בא הצר הצורר בא ריחאן שלו"ל ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים. ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר בכפליים.
והתחילו לגבות ולא הספיק היום ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כיפור וביום כיפור, ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כיפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה, והחכמים בוכים ומייללים, זעקה בבוקר ותרועה בצהריים. ונשבת בהם קול ששון וקול שמחה. ונתווספו על זה חולאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו.
אחד עשר יום לתשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בן מולאי אסי"ך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באיחאן הנזכר יימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבד אללאה הנזכר ולא קיבל פניהם.
אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. אוי לעיניים שכך רואות. וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני ראול הקטן מכולם וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.
על זאת אספרה ואילילה. כי שמה ושערורה הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם. וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה. השם יתברך יוציאנו לאורה כן יהי רצון. וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא.
וביום ה' ח' ימחם לחשון שנת שע"ה מתו ב' חכמים. החסיד כבוד מורינו הרבה יוסף הכהן והחסיד העניו המאושר בכל ענייניו כבוד מורינ הרב מאיר סבאע ז"ל. ודרש עליהם החכם הקדוש כבוד מורינו הר וידאל הצרפתי. השי"ת יעאיר אפילתינו. ויאמר די לצרותינו. כן יהי רצון.
וביום חמישה ועשרים לכסליו שנת שע"ה יום חנוכה נתן המלך מולאי אסי"ך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י, לנוצרים. כך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.
ומולאי אסי'ך הנזכר עבר לטיתואן יע"א והעניש לגויים אנשי העירמאת אלף אוקיות, והאלאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות. והיהודים עשרת אלפים אוקיות. ואפילו הספרים הניחום ערומים. וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענש אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ועול היין. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.