מורשת יהדות מרוקו

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה . יש לה היבט טכני-מקצועי ; היבט כלכלי-מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר-גלם , פעמים עיקרי , וכן כיסוד קישוטי ; היבט חברתי : מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו ; היבט אסתיטי-פסיכולוגי : היבט משפחתי ומורשתי : העברת המקצוע מאב לבן , וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית ; היבט מוסרי : תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך : היבט דתי : יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך , תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא-מוסלמים , ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין-עדתיים ; ואחרון אחרון – ההיבט המאגי , היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים ( כשדים , עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי-מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף , לרבות התכשיט . לשון אחרת , הקשר בין התכשיט והקמיע.

  אדבר על שני ההיבטים האחרונים , כפי שהם במגרב . וזאת משלושה טעמים :  (א)  עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו , והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים ; (ב) יהודי-המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו , ובעיקר באמונה בשדים (ג'נון) . בעין הרע ובכישוף , וכן באמצעי- המגן הראשי נגד אלה – היד ; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע , או אף כולם – היו יהודים . עובדה זו מעוררת את השאלה , האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה , החומרים . הדגמים והצורות : עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת : והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי-הקדושה המיוחדים להם . בהעדר סימן-זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים , יש להימנע מניסיון זיהוי אתני-עדתי של אותם מוצרים , פרט לתכשיטים שבהם יש סימני-היכר ברורים לכאן או לכאן .

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר : (א)  יצורים בעלי בינה , שהם עויינים ומזיקים בדרך – כלל לאדם , אלה הג' ן . השדים , אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור . (ב) היזק לאדם מחברו . שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס , קינאה וצרות-עין . אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה – קללות וחרפות : או באמצעות העין – המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו . מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים , אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי-תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים , ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם , ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול . על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי- סלע בסהרה מן האלף השלישי ( ויש גורסים הרביעי ) לפני הספירה , קברי הפרעונים וכתובות האשורים : ואלו במסורת היהודית – נזכרת עין המקנא במשלי ( כח : כב – איש רע עין ) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים , דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים . התינוק ענוד קמיעות)ד 'ו תַמַאאִם ) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם . אמרא אלקיס ) המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה , כי מוחמד האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן . בשתי סורות מן הקדומות ביותר( קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא : מן החשיכה , מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו , מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג'ן . הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג 'ן . אבליס ( ראש השדים ) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם . בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם- אסלאמית.

 יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יד פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.

דמות היד במגרב עשויה מחומרים שונים; מתכת(זהב וכסף), בד, עור, עץ, אבן, זכוכית. היא משמשת יסוד קישוטי בחפצים שונים; בגד, רהיט, מרבד, כד, חומת הבית, דלת, משקוף, מפתן, עמוד האוהל, קת הרובה, ובעיקר על גוף האדם. כתכשיט היא מצויה בשביס, תליון של עגיל, ענק, איפוד, צמיד, אבזם ועד העכסים של הרגל.

מחמש אצבעות היד קיבל המספר חמש עצמו משמעות סמלית עצומה" והפך להיות שם־נרדף ליד המגינה עצמה כנ״ל. במוכן זה המספר חמש בא לידי ביטוי בנוסחה המפורסמת ׳ח׳מסה פי עינכ׳ וחמש בעינך), המלווה באותו מחוה של התגוננות לעבר בעל העין הרעה.

בעיני המוסלם, כידוע, חמש הוא, בין השאר, מספר ׳עמודי האסלאם׳ ומספר התפילות שהוא חייב בהן יום־יום.

ההנחה שהאמונה בעין הרעה ובפגיעות מאגיות אחרות השפיעה עמוקות על אמנות הקישוט והתכשיט בעולם המוסלמי, רווחת מאוד בין החוקרים מאז הביעה לראשונה וסטרמארק בשנת 1904, במאמרו ׳המקור המאגי של דגמים מאוריים׳^,. המחקרים הרבים שערך אחרי־כן חיזקוהו בדעה זאת ואף הניעוהו לשער כי באמצעות הערבים הגיעה השפעה זו גם לאירופה. הקשר הסיבתי בין הקמיע והתכשיט נסתבר לו מן הדמיון בין השניים מבחינת חומרי הגלם, הקומפוזיציה, הדגמים והסמלים, ומן העובדה שבמקרים רבים התכשיטים נחשבים כקמיעות הגם שמכנים אותם בו־בזמן כתכשיט. וכן להפך: לעתים קרובות קמיעות מאבדים את אופים המאגי בתודעת עונדיהם והופכים לתכשיט אמיתי. בינתיים גם הופיעו ב־1915 ספריהם של זליגמן על העין הרעה^, ושל קונץ על המאגיה של תכשיטים וקמיעות,^, ואלה הרחיבו את היריעה מעבר למגרב ואף מעבר לאיזור הים התיכון.

את המשך הדיון נרכז בארבעה סעיפים: (א) השפעת האסלאם על היחס לצורפות והעיסוק בה; (ב) הסגולה המאגית המיוחסת לצורפים עצמם ולחרשי־מתכת בכלל; (ג) הסגולות המיוחסות לחומרי הצורפות; (ד) הסגולות המיוחסות לדגמים, לצורות, לסמלים ולצבעים המופיעים בתכשיט כבקמיע.

כבר נרמז לעיל שהאסלאם רואה בעין רעה את השימוש בכלים וחפצים עשויים זהב או כסף. הקוראן אמנם אינו חד־משמעי בנושא זה. בפסוקים המזכירים מתכות אלה אין גינוי מפורש והחלטי לכך אלא רק לאלה הלהוטים אחר נכסי עוה״ז וצוברים זהב וכסף מבלי להוציאם ׳בדרכו של אללה׳(היינו, לצורכי הג׳האד והעדה) עליהם הוא מאיים באש הגיהנום, ואילו הצדיקים בגן עדן יענדו צמידי זהב ופנינים, ילבשו מחלצות משי ויוגשו להם מעדנים ומשקה טהור בצלוחיות וגביעים של זהב (קוראן, ג: יד, ט: לד, יח: לא, כב: כג, מג: לא, עו: טו כא). בקובצי המסורות המיוחסות לנביא, לעומת זה, אנו מוצאים למעלה מ־100 חדית׳ים המדברים בגנות ובאיסור השימוש בכלי כסף וזהב.

 אם לא היה בכך כדי להדיר את האסלאם מהפקה ושימוש רב־תכליתי של מתכות אלו, לרבות קישוט, הרי בעיני המוסלם האדוק בדתו, בפרט במגרב, שם שלטת האסכולה המאלכית המחמירה, דבק בכסף ובזהב רבב של טומאה, דבר שמנע ממנו לעסוק בעיבורם ולהשתמש בהם, פרט לעדיים המיועדים לאשה. על כך יש להוסיף את הבוז שרחש הערבי הנומאדי, גם אחרי התנחלותו, אל העוסקים במלאכות בכלל, לרבות צורפות וחרשי־מתכת, ובמיוחד אל העוסקים בברזל. יחס זה היה זר לברברים יושבי־הקבע, ואף־על־פי־כן מעמדם של העוסקים במלאכות האמורות היה נחות ומובדל בקרב חברות ערביות וברבריות מסוימות גם במוריטאניה, בקרב התוארג ובישובי־הקבע ברחבי המגרב. כל אלה חברו כדי להעניק מעין מונופולין לעיסוק זה ליהודים, מאחר שהנוצרים נעלמו מן האזור למן התקופה האלמוהדית ולא שבו להתיישב בו אלא בעקבות הכיבוש האירופי.

על החזקה שהיתה ליהודים על העיסוק בצורפות ובחרושת מתכת בכלל יש נתונים ספציפיים לגבי אלג׳יריה במאה ה־18 ובמאה ה־19, מרוקו במאה ה־19 וה־20, ותוניסיה במאה ה־20. נתונים אלה מלמדים בבירור כי הצורפים במקום, כולם או רוב רובם, היו יהודים. בתוניסיה, גם אחרי היציאה הגדולה של היהודים ממנה בשנות החמישים, עדיין היוו היהודים שישים אחוז מכלל הצורפים בה. אף במקרה היוצא־דופן של השבט הברברי בני יֶנִי(yenni) בקביליה הגדולה, שלמוצרי הצורפות שלהם יצאו מוניטין באלג׳יריה ומחוצה לה בגלל מקוריותם, ובגלל השימוש הבלבדי כמעט באמייל ׳קלואזונה׳ (cloisonné), נאמר שמוצאם מיהודים שבאו מקביליה הקטנה והתאסלמו. בשל עיסוקם של היהודים במקצוע זה ובמקצועות מיוחדים אחרים ובשל ייחודם האתני והדתי נטו ליחס להם כישורים של מאגיה וכישוף. במארוקו, בתוניסיה ובמזאב היה הנזקק למעשה כישוף פונה אל יהודי (ובמזאב — גם לערבי).

הערת המחבר: אפילו החוק האיבאדי הפוריטאני המחמיר ביותר בענייני מצוות ומוסר, מחייב את הבעל להעניק לאשתו, עם נישואיהם, כמות מסויימת של תכשיטי זהב וכסף. גואשון, א, עמ׳ 28. שונה מזה היחס לזהב וכסף מחוץ לתחום האסלאם. ראה מלון הסמלים, עמ׳ 67א־68א, 564א־566א.

אשר לחומרי הגלם — יצוינו אלה שתפסו מקום בולט ביותר בצורפות המגרבית. על היחס לשימוש בזהב ובכסף כבר דובר. אמנם הקוראן והסונה לא הבדילו בין שתי מתכות אלו מבחינת כשרותן לשימוש ככלי־בית וכתכשיט, אולם בתכשיטנות המגרבית קיימת העדפה ברורה של הכסף על הזהב. הבדל זה מסתבר, כמובן, מן השוני בערך ובמידת הזמינות של שתי המתכות האלו, אבל נוסף לכך גם נאמר במפורש, כי הזהב אכן דבקה בו טומאה דתית־מוסרית, ואלו הכסף נחשב למתכת טהורה וכשרה הרבה יותר.

סיכת פרפר עם מגן דוד במרכזה וח'מסה בראשה.זהב .מרוקו המאה ה-19

 כן נמסר מפי נשים קביליות שהן מעדיפות את הכסף על הזהב משום שהזהב דומה לנחושת. מכל מקום, עובדה היא שהתכשיטנות במגרב ובסהרה (תוארג) מבוססת ברובה הגדול על השימוש בכסף ואלו תכשיטי זהב מצויים בערים הגדולות בעיקר.^,לעומת זה, בחברות מסויימות בסהרה, יש גם שימוש בתכשיטי זהב, אבל ייתכן כי תופעה זו מושפעת מאפריקה השחורה.

אף הנחושת משמשת בצורפות, אבל רק בקרב התוארג העונדים אותה כעכסים על רגליהם, בהאמינם כי מתכת זו יש בה כדי לנטרל את ההשפעה המסוכנת של הברזל והיא גם סגולה טובה נגד השיגרון. הברזל עצמו איננו בשימוש כלל כתכשיט אלא כקמיע. לכאורה יש בזה כדי להפליא, בשים לב לקשר ההדוק שבין הקמיע והתכשיט והעובדה שברזל נחשב כאמצעי־מגן יעיל ביותר מפני שדים וגם מפני העין הרעה — אמונה שהולידה את המנהג הרווח לשים סכין או פגיון מתחת לראשו או לגופו של ילוד.

עֶכֶס

א. עֶכֶס (ז') [ערבית: עִכַּאס כבל לרגל הגמל ולראשו] תַּכְשִׁיט קַדְמוֹן שֶׁל נָשִׁים בְּתַבְנִית שַׁרְשֶׁרֶת עַל הָרַגְלַיִם, כְּעֵין אֶצְעָדָה: "הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים" (ישעיה ג יח).

[עֶכֶס-, עַכְסוֹ; עֲכָסִים, עַכְסֵי-] (הבהרה שלי א.פ)

אבני החן משכו בברקם מאז ומתמיד את עינו ואת לבו של האדם, ובפרט של האשה. בעקבות היוונים והרומאים התעניין גם האסלאם בטיבן. ברם הספר המדעי הראשון בשפה הערבית שהגיע לידינו, הוא כתאב אלג׳ואהר וצפאתהא (ס׳ אבני החן ותאריהן) למתרגם הנודע יחיא אבן מאסויה (מת 857/243), נמנע עדיין מלהתיחס לסגולותיהן המאגיות־הרפואיות. לא כן חיבורו המפורסם של המלומד התוניסי אחמד בן יוסף אלתיפאשי(מת 1253/651), אזהאר אלאפכאר פי ג׳ואהר אלאחג׳אר, המתאר 25 מיני אבני חן, ממיינן לפי סגולותיהן המועילות והמזיקות ומחלקן בין 12 סימני גלגל המזלות. לעיתים הקשר בין צבעי האבן והסגולה המיוחסת לה נראה לעין. כך, למשל, האודם (ruby) מחזק את הלב, גרגרי האודם (cornaline) מונעים דימום ולידת נפל, הפטרה הצהובה (טופז) מרפאת צהבת. פחות מובן, מדוע הטורקיז (הכחול) משכך כאבי שיניים והאיזמרגד (הירוק) משמש תרופה נגד רעל נחשים.

האבנים המשמשות בתכשיטנות המגרבית גם בעת החדשה הן בעיקר היהלום, האיזמרגד, אבן האודם, גרגרי האודם והטורקיז. ביניהן זכתה האבן גרגרי האודם ליוקרה רבה בעולם המוסלמי בשל גונה האדום המבהיק והעמוק ונחשבת מכבר כיעילה ביותר מבחינה מאגית. מוצאים אותה בקמיעות אצל המצרים הקדמונים.ובמכה הקדם־אסלאמית היה מוצב בתוך הכעבה פסל גדול עשוי אבן זו, שגילם את האל הובל (.(Hubal נוסף על הסגולות שצוינו לעיל נאמר על אבן זו שהיא הודפת את עין הרע.

חומר גלם אדום אחר מבוקש ביותר בתכשיטנות המגרבית הוא האלמוג (מרג׳אן בערבית), הנשלה בעיקר סמוך לחופים המזרחיים של אלג׳יריה. השימוש בו רב במיוחד בקביליה ובמזאב, ועיצובו הרגיל הוא בצורת קרן, פנינה ושקד. גם לאלמוג מייחסים תכונות ריפוי וסגולה נגד עין רעה, ולכן הירבו לענוד אותו לצווארי תינוקות. עוד נאמר עליו, שהוא מסוגל לשמור מפני ברקים ושאר פגעים, לשכך ים רוגש, להרבות חלב של מיניקות ועוד. בסהרה עונדים אותם בצורת תלי, כפנינים בצמות המאורים, ומשובצים בתוך משולשי כסף בענקים אצל התוארג.

חומר קישוטי אחר המופק מן הים אך נדיר הרבה יותר מהאלמוג הוא הענבר הצהוב. וגם הוא מקובל כסגולה לרפואה ולחיים ארוכים, ורווח במיוחד בדרום־מארוקו ובמאוריטאניה.

יסוד קישוטי ימי מיוחד הוא סוג של קונכיות הידוע בשם קאורי (courie/couri באנגלית וצרפתית, ודע בערבית) המשמש אלמנט בולט בתכשיטנות המגרבית, אבל משמעותו המאגית שנויה במחלקות. יש גורס (א. פ. גובר Gobert) שמשמעות זו קשורה בדמיון של הקונכייה — כשמביטים עליה מצד הפתח וכשהיא במאונך — לפות האשה. ד׳ שאמפו מצאה אישור מלא לפירוש הזה במחקריה בסהרה המערבית (תבלבלה). לעומת זה סבור וסטרמארק שהקאורי מסמל את העין ואישור לכך הוא מצא בעובדה שהמצרים הקדמונים היו לעתים שמים קונכיות (גדולות יותר) בארובות עיניהן של הגופות החנוטות, וזאת מתוך התרשמות שהקאורי דומה לעין הנעצמת למחצה. כאלמנט קישוטי מצוי הקאורי במגרב במעמד משני בדרך־כלל, לא כמחרוזת על טהרת הקונכיות אלא בעיקר במערך של חמישה מרכיבים קישוטיים (או פחות).

באשר לצבעים — ידוע מה גדול המטען הרגשי והרעיוני הגלום בצבעים מסוימים בתרבויות שונות: שחור כסמל לאבלות, לבן — לטוהר, ירוק — לצמיחה ולרעננות ועוד. בצורפות המגרבית מקובלים הצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק, כחול וצהוב, ולכל אחד מהם מיוחסת משמעות מאגית מסויימת. הצבע השחור נחשב לסגולה נגד עין הרע, אבל בדרך־כלל הוא לא בא בנפרד, כי אם בצרוף ניגודי עם הלבן. הלבן, צבעו של הכוכב נוגה, נחשב סמל הטוהר, האושר והפריון. צפונה בו ברכה מפני שזה הוא צבע החלב והביצה. נוסף לכך מסוגל הלובן לסנוור את העין הרעה. האדום מסמל את חדוות־החיים ומשום כך הוא בולט בשמחות ובפרט בחתונות. לכן נעלי הכלה והמטפחת שמכסה את פניה הנן אדומות. כן יש יסוד להניח, כי השימוש הרב בחינא לצביעת כפות הידיים והרגליים באותן הזדמנויות, נובע בין השאר מצבעו האדום. בתכשיט מיוצג הצבע האדום על ידי גרגרי האודם ובמיוחד האלמוג. הירוק הריהו מטבע הדברים הצבע של הצומח, באסטרולוגיה הוא צבע הירח, ומכאן שהוא משפיע על צמיחה והתחדשות. באסלאם תופס הירוק מקום משמעותי ביותר כצבע של אחד מדגלי הנביא, כצבע האסלאם בכלל ושל שוכני גן־העדן בפרט. אחת הדמויות הפופולאריות ביותר באסלאם הנה אלח׳דר, ׳הירוק׳, המזוהה עם אליהו הנביא. הוא הפך להיות שם פרטי. בהיותו שם של כמה קדושים במחוז קונסטאנטין הוא נפוץ ביותר באותו אזור ובתוניסיה. הצבע הירוק מצוי כיום בדגלי אחת עשרה מדינות מוסלמיות. בתכשיטים מיוצג הצבע הירוק על־ידי האיזמרגד. דוגמה נאה לכך תשמש טבעת־ציפור ממכנאס (מאה 18 או 19), דגם שהיה בעבר מיוחד ליהודים אך לאחרונה הוא מקובל גם על המוסלמים.״ מלבד אבן זו מופיע הירוק גם במעשי אמייל וזכוכית. אשר לכחול מטענו הערכי הוא כפול־פנים. מצד אחד נודעה לו ערכיות שלילית ברורה במסורת הערבית הקדומה, שם אויב בנפש כונה ׳אויב כחול׳ (׳עדו אזרק׳) — כנראה משום שעיניים כחולות (או בהירות) הן תופעה זרה בערב, ועל־כן חשודה ובלתי אהודה. כחול כהה, לעומת זה, נחשב צבע של אבלות במזרח הקדמון וגם מאוחר יותר. מצד שני ידוע כי הכחול דווקא משמש בקמיעות גם במזרח הקרוב, ויש שנוהגים לצבוע את חומות הבתים בסיד של כחול בהיר. ברם, הסתירה היא מדומה, שכן אותו כוח מאגי הנעוץ בצבע הכחול מסוגל לשמש אמצעי יעיל נגד אותו כוח רע הנאצל מן העין הרעה וממזיקים אחרים. בתכשיטים מיוצג הכחול על־ידי ׳אבן אילת׳(טורקיז) ובמעשי אמייל וזכוכית. היחס לצבע הצהוב מסויג כלשהו ודו־ערכי, ושימושו בתכשיטנות מועט. הוא מיוצג בה על־ידי הענבר ופנינים צהובות ששקיפותן דומה לזו של הענבר.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-1982 –עמ' 36-33

יצוין כי הצבעים ירוק, כחול וצהוב מופיעים בתכשיטים גם באמצעות הטכניקה הידועה במונח הצרפתי ׳אמייל קלואזונה׳ שנזכר לעיל. המדובר בחומר זגוגי מעורב בתחמוצת מתכתית המשוה לו את הגוון המבוקש. מתיכים תערובת זו לתוך תאים או משבצות שדפניהם חוטי מתכת מולחמים ללוחית. טכניקה זו נשתמרה במגרב ב־ 3 אזורים כפריים: בקביליה הגדולה (אצל בני יני), בתיזנית שבדרום מארוקו ובמוקנין שמדרום לעיר סוסה (תוניסיה). תפרושת רחבה זו, הריחוק והניתוק בין שלוש הנקודות והאופי הטכני המתוחכם של המלאכה עוררו שאלה בדבר מקורה, דרכי העברתה ואופן השתמרותה. מאחר שמשמעותה המאגית של אומנות זו אינה ברורה ואולי נעדרת מעיקרה, לא נעסוק בה כאן.

לבסוף יצויין כי המטען הערכי של הצבעים מותנה לא רק במיקומם בקשת אלא גם במידת בהירותם, ולכך דווקא היו הערבים רגישים יותר מאשר לגון הצבע כשלעצמו.

אשר לצורות וסמלים הרי צורת היד היא הרווחת ביותר ועליה כבר דובר לעיל. אחריה יש למנות במגינים מפני עין הרעה את הסהר, הצלב, הקרן, הפרסה, הלב וכל חפץ נוצץ, וכן צורות גיאומטריות כגון המשולש, הריבוע, העיגול, המעוין. זעיר שם מופיע גם המפתח.

מן הצורות הצמחיות אנחנו מוצאים שושניות, לעתים במערך של 5 עלים. בין בעלי־החיים תופש הדג את המקום הראשון, אחריו בא הנחש. הצב נדיר אבל משמעותי וכן העקרב. הציפור והסלמנדרה נחשבות סמלים יהודיים — קביעה שצריכה ביסוס.

ולפירוטם של הדברים: ערכו המאגי של הסהר(הלאל בערבית) קשור בין השאר בפאזות של הירח, היינו הוא מסמל את התחייה, הגדילה וההתחדשות, משמעויות שנשתמרו במילים ׳חודש׳ ו׳מולד׳ בעברית, croissant/crescent בלועזית. כן נחשב כסמל של עוז ועצמה ויוקרה. שתי קרניו של הסהר מתפרשות כקרניים טובות לנגח בהן את העין הרעה. הירח/ הסהר הנו גם סגולה לפריון הגבר, בשל דמיון שתי הקרניים לאבר הזכרות. האמונה בכוחו המאגי של הסהר/הירח קדומה, כמובן, מן האסלאם. היא ממלאת תפקיד נכבד בפולחן הפאגאני של האלה ארטימיס/דיאנה. במגרב הסהר מופיע על מצבות פוניות של האלה תאנית פני בעל וכן על מצבות רבות באלג׳יריה. באסלאם נודעת לו חשיבות יתרה באשר הופעתו קובעת את תחילתו ואת סיומו של צום חודש רמדאן. הוא מופיע על מטבעות ובאמנות בראשית ממלכת האסלאם. במאה הי״ד הוא מתנוסס על דגלים מארוקניים ובמאה הי״ט העות׳מאנים קובעים אותו כסמל רשמי של ממלכתם ושל האסלאם בכלל (לעומת הצלב, סמל הנצרות), המתבטא בהצבתו על כיפות של מסגדים. סבורים כי היתה זו השפעת התורכים שהעניקה לסהר את תפוצתו הרבה בתכשיטנות האלג׳ירית והמגרבית בכלל,^, בה הוא מופיע כאלמנט שני אחרי היד, בין סגור (או כמעט) ובין פתוח.

הצלב כסמל וכיסוד קישוטי מופיע במקומות שונים בתכשיטנות המגרביתי" (ראה תמונות 1, 2), צורותיו שונות: הצלב הלאטיני, הצלב היווני ומה שקרוי ׳הצלב של אגאדיס׳(Agadis), עיר בסהרה הדרומית־מזרחית, צורה יוצאת־דופן זו בין צורות הצלבים המוכרים לנו רווחת בקרב התוארג." משמעותו המאגית של הצלב במגרב נעוצה בין השאר באמונה שארבע זרועותיו יש בכוחן לפזר את פגיעת העין הרעה לארבע רוחות השמים. ראיה לכך שמשמעות זו עדיין רווחת בין אנשי המגרב מביאה שאמפו בחיבורה על היד. מובא שם צילום של צלב לאטיני גדול, עטוף שחורים, שהוצב בידי פועלי בניין מוסלמים לפני אתר בנייה בתוגורת (בסהרה הצפונית המזרחית). מעל נקודת־ההצטלבות של צלב זה מצוייר דיוקן של אדם ועל שתי זרועות הצלב פזורים שברי ראי. בנקודת־ההצטלבות תלויה ׳יד של פאטמה׳ בצורת כפפה רגילה ממולאה חול. לפנינו איפוא דוגמה מרשימה לצירוף של שלושה יסודות מאגיים: צלב, ראי ויד. הראי חשוב כיוון שהוא מחזיר את פגיעת העין הרעה למקורה. ולפיכך ראי ושברי ראי מופיעים בהקשרים שונים בתכשיטנות המגרבית. העובדה שהתרכובת המאגית הזו היא מעשה ידי מוסלמים והם הציבוה במקום בולט מלמדת כי בתודעה האסלאמית במגרב אין הצלב המצוי נתפש תמיד ובכל אתר כסמל נוצרי דווקא.

מן הצורות הגיאומטריות אולי המצוי ביותר בתכשיטנות במגרב הנו המשולש. הוא מופיע בדגמים שונים, הן כפשוטו או עם נקודה או עיגול בתוכו(ואזי נתפרש כדימוי לעין), והן כשני משולשים המונחים זה על גבי זה במהופך, ואזי המיבנה הופך לכוכב, למגן דוד היהודי ול׳חותם שלמה׳ (ח׳אתם סלימאן) האסלאמי, בעל חמש הקרניים, והן כמעויין. שימושו הבולט ביותר הוא באבזמים המארוקניים והקביליים הגדולים וכיסוד קישוטי קבוע באריגים הברבריים.

בין הסמלים השאולים מעולם בעלי־החיים כבר הזכרנו את הדג, הנחשב כמביא עושר, שגשוג ופריון. הדג הוא אולי הסמל המצוי ביותר בתכשיטנות אחרי היד ומופיע (בפרט כתליון של ענק) בגדלים שונים ובמידות שונות של סיגנון. דגי מעיינות מסויימים נחשבים כקדושים ואין לגעת בהם. נוהגים לצייר דגים על שידות נישואין ועל כלי חרס. כידוע הדג  נחשב כסמל נוצרי ושמו ביוונית — ichthys — נתפרש כראשי־תיבות של ישו. הנחש עורר מאז ומתמיד את דמיונם של הבריות, אין תימה אפוא שאף דמותו (ראש וגוף) תופשת מקום בולט בתכשיטנות המגרבית, במיוחד כסוגרים של צמידים ובעגילים. זעיר שם אנו מוצאים גם עקרב כאלמנט קישוטי מישני, צמוד לתליון או לענק. הצב מופיע לפעמים כחיה מוגנת ובעלת סגולה מאגית בבריכות מקודשות למרבוטים שונים. דוגמה נדירה של דמות סלמנדרה כיסוד קישוטי־מאגי משמש תכשיט ממראכש. בתוך כף־יד מסוגננת, שכל אצבעותיה צמודות זו לזו, מופיעה סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר אל הכף. כאמור, יש חושבים שחיה זו היא סמל יהודי(ראה תמונה). אכן נזכרת הסלמנדרה בתלמוד (חגיגה כז ע״א וסנהדרין סג ע״ב), במדרש תנחומא, בספר הזוהר(שמות ריא ע״ב), אצל רש״י(חולין קכז ע״א) ובספר חסידים. התכונה העיקרית המיוחסת לה בכל המקורות הללו היא היותה שרץ אגדי שנברא מן האש, ונראה כי אין האש שולטת בו.

מן הראוי להצביע לבסוף על התפקיד המרכזי שממלאים שני יסודות קישוטיים בתכשיטנות הנשיית המגרבית: האבזם והשרשרת. הראשון, שעיקר תפקידו להצמיד קצות מלבוש זה לזה, מורכב מטבעת פתוחה, שקצותיה דמויים ראשי נחשים, והסיכה מוצמדת אליה, אשר חודה מזדקר מפתח הטבעת, וראשה מתרחב לעתים לממדים גדולים ומהוה תשתית ליסודות קישוט שונים. השרשרת משמשת מעין ׳קורת קישור׳ ומחברת את היסודות הקישוטיים השונים למערך אדריכלי סימטרי. דומה כי אבזמי שרשרת כשלעצמם בדרך כלל נטולים משמעות מאגית־דתית, אך הם משמשים מאחזים ליסודות מאגיים ושאינם מאגיים כאחת.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-

מן הנאמר מתברר שהצורפות המגרבית נוטה לא להסתפק בניצול יסוד קישוטי־מאגי אחד בלבד בכל תכשיט, אלא לרכז יסודות מאגיים שונים בתכשיט אחד, וזאת כנראה, כדי להוסיף על יופיו וגם להגביר את יעילותו המאגית, על־ידי הגדלת ׳המינון׳ של אמצעי־מגן ומשפיעי ברכה. בסים תיעודי להנחה זו מספק שוב ספרה של שאמפו. להלן דוגמאות מתוכו לתכשיטים שבהם מצוי צירוף של יסודות מאגיים אחדים:

מחרוזות פניני ענבר מלוטשות. בסגר חקוקה כתובת עם שני תליונים: יד זהב וסהר המחזיקים, כבמלקחיים, פנינת ענבר.

(מתוניסיה) דג מקטיפה ממולא נסורת. תחת עין הדג רקום השם ׳אללה׳, על גופו שושניות בנות 5 עלים, בפה תלוי דגון. בצדו השני של הדג — יד ששלוש מאצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו .

(מקירואן): זוג עכסים מכסף. בצד הפנימי חקוקים יד מסוגננת ודג ובתוך הטבעות החלולות חצץ המשמיע נקישות תוך הילוך — כדי להבריח את השדים .

יד־תליון, שפרקי אצבעותיה הם דמויי דג .

(מוורגלה): ענק מורכב מ־7 יסודות: 3 שרשראות, שמוצמדים להן 7 קישוטים:3 קופסאות מרובעות ובתוכן קמיע כתובה;2 קופסאות משולשות ובהן תלויות 2 ידיים, לכל אחת קרן אלמוג ובמשולשים תלויה יד אחת .

(מג׳רבה היהודית): תליון עתיק המורכב מ־5 תליונים, בקצותיהם 5 ידיים, בכף היד פנינה אדומה. הכל תלוי בלוחית משולשת ועליה סהר .

ענק מורכב מפניני אלמוגים, 3 טורים של גרגרים משולשים עם יד שמצדדיה בליטות בצורת דג וקרן .

(מאוראס): ענק מורכב מ־5 עיגולים (טבעות) בהם תלויות שרשראות המסתיימות בידיים .

מערך של 5 קונכיות, 5 תליונים וראי באמצע (מס׳ 81).

תכשיט בעל מטען מאגי גבוה מהוה החפץ המכונה שעיריה (מלשון שעיר, שעורה). הוא מורכב מטור של גרגרי שעורים מודבקים אל סרט או רצועה ותלויים בהם ידיים, כוכבים, דגים, סהרונים וסהר גדול עם כוכב. עונדים אותו כנזר או איפור והנו נפוץ בכל צפון אפריקה.

שאלה פתוחה היא, האם יש ליחס משמעות מאגית לסמל המסחרי של הצורף. המגוון הגדול של סמלים אלה שאנו מוצאים באלג׳יריה, למשל, מראה פנים לכאן ולכאן.

הערת המחבר:         אמנם מופיעים בין אלה רוב הסמלים המאגיים שנדונו לעיל, כגון המשולש, הכוכב, המולד, הראי, הנחש, קרני אייל, הצלב, העקרב, הגלגל והקונכית; אבל רוב רובם מציגים בעלי־חיים, צמחים וחפצים שונים ביותר, שאינם שייכים לאוצר הסמלים המאגיים במגרב, הידועים לכותב שורות אלה. לדוגמה: קאנגורו, ברווז, ראש כבש, צרצר, אשכול ענבים, פטרייה, פטיש, מלקחיים, משפך, מקטרת, קומקום לקפה, כפפה, מצחייה של שוטר, אקדח וכיו״ב.

בסיכום, הצורפות־התכשיטנות המגרבית בעת החדשה מציגה מגוון של יסודות קישוטיים בעלי מטען מאגי מבחינת החומר, הצורה, הצבע או המספר. יסודות אלה מופיעים בנפרד או בתרכובת, בצורה מסוגננת פחות או יותר. שאולים הם מאוצר סמלים אוניברסאליים או שהם בעלי אופי אזורי ושייכים לגרמי שמיים, עולם החי, עולם הצומח, הגיאומטריה ולעצמים מעצמים שונים. המכנה המשותף לכולם הוא מגמתו הדו־תכליתית של התכשיט: הן ליפות והן לשמור מפני העין הרעה ומכל פגע רע מעולם הנסתר. בזה מגלה התכשיט קירבה גינטית לקמיע ומהווה, לדעת רבים, שלב התפתחות ממנו וצורה ישומית אחת במערכת ענפה של פרופילאקטיקה מאגית הכוללת גם את הקישוט באדריכלות, בקראמיקה, בעבודות עץ, טקסטיל, עור ומקלעת, ואולי גם כתובות־הקעקע על גוף האדם, הנפוצות מאוד במגרב. אין צורך לומר שכוונת כותב שורות אלו לא היתה לעסוק באופן מעמיק כלשהו ולו בהיבט אחד מן ההיבטים שהועלו, אלא להסב את תשומת־הלב לנושא בעל עניין, שהוא אולי רחוק במקצת מדעת העוסקים בחקר הצורפות היהודית בארצות האסלאם.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-1982- סוף המאמר

בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם

רחל חסון

הנחה מקובלת היא על המקורות השונים, כי הצורפות בארצות האסלאם היתה אומנות יהודית. מן הגניזה של קאהיר אנו למדים, שהצורפות במאה ה־11 ובמאה ה­-12 במצרים ובשכנותיה, עד עדן, אכן היתה מקצוע שעסקו בו יהודים בדרגת מומחיות גבוהה. כבר תחת שלטון הפאטימים מתבלטות שתי משפחות יהודיות במצרים, ובמיוחד משפחת בנו סהל, בעיסוקן בסחר תכשיטים. במצרים במאה ה־ 11 הביא סחר התכשיטים לעוסקים בו רווחים נאים יותר מאשר אלה שהופקו מהלוואות בריבית, עיסוק המיוחס לרוב ליהודים, שכן בני המעמד הגבוה הרבו באותה עת לרכוש תכשיטים וחפצי־ערך. אף א׳ אשתור מציין כי במקורות מתקופות שונות יש ידיעות על יהודים במצרים וסוריה שהיו צורפים, ובלא ספק היו כאלה גם בימי הממלוכים. דוד הראובני שבא חמש שנים אחרי נפילת הממלוכים לבירת מצרים, מספר שהלך אל שכונת היהודים ועמד לפני פתחה של חנות שהיו בה צורפים יהודיים. מה גדול היה התפקיד של יהודי המזרח באמנות זו, על כך מעיד הכינוי שניתן לה בימי הביניים על ידי הנוצרים באירופה ׳מעשה היהודים׳.

גם בספרד המוסלמית שימשו היהודים כצורפים, כפי שכותב א׳ אשתור: ׳והנה בכל אותם ענפי כלכלה, שהיו מלפנים משגשגים באנדלוסיה ופרנסו רבים בכבוד היו היהודים רֹב מנין ובנין, הצורפים, יצרני הבדים היקרים (…) בחלקם הגדול יהודים היו.

בפרק הזמן שלאחר שלטון הממלוכים עד המאה ה־19 לא מצאתי נתונים ועובדות שיהיו משמעותיים לנושא דיוננו. בשנת 1884 שיגר מוריס כהן, מורה בבית־הספר של חברת כי״ח בבגדאד, דו״ח לועד ׳אגודת האחים בלונדון׳, ובו הוא כותב: ׳בידי היהודים נמצאת כל מלאכת הצורפות, כסף וזהב. לעומת זאת בידי המוסלמים נמצאות המלאכות (…) מספר היהודים העוסקים בצורפות 250 לעומת 40 סנדלרים, 10 חייטים, 40 בנקאים, 50 סוחרי משי׳.

על יהודי מצרים במאה ה־19 כותב י״מ לנדאו:

דבריו של ליין, ששהה במצרים בשנים 1853-1825 מתארים למעשה את מצב היהודים באופן נכון, רבים הם העניים המתפרנסים מן הציבור, ישנם בנקאים ומלווים בריבית, מהם חלפנים ומהם צורפי זהב או כסף. אף בימי השלטון הבריטי היו צורפי זהב וכסף יהודיים שסובבו בכפרים ומכרו את סחורתם.

את המצב בכורדיסתאן באותה תקופה מתאר א׳ בן־יעקב:

באמצע המאה ה־19 נמצאו בכורדיסתאן כמה משפחות יהודיות של רוכלים וצורפי כסף וזהב. הנוסע לאיירד ראה אותן נודדות מכפר לכפר וציין כי אלה אינן בלתי רצויות אפילו בבתי הכורדים הקנאים, כי הם עושים וגם משנים את תכשיטיהן של הנשים.

אף בארצות המגרב נתפרסמו היהודים כצורפים, וחוקרים רבים מציינים את חלקם הרב בצפון־אפריקה במאות.20-19

מן המקורות שלפנינו עולה איפוא, שהיהודים תפסו מקום בולט, ולפעמים אף מילאו תפקיד דומינאנטי בענף הצורפות בארצות המזרח, והיה להם חלק ניכר במגוון המלאכות הקשורות למתכות היקרות. עובדה זו מקבלת אישור אף מן המקורות הזרים. חלקם הניכר של היהודים במלאכת הצורפות ניתן להסבר הן במסורת יהודית רבת־שנים, שהביאה למומחיות והכניסה רווחים סבירים, והן בשל חוסר נטייתם של המוסלמים למלאכה זו.

למרות ריבויָם של הצורפים היהודים, הם לא הטביעו חותם יהודי על העדיים שיצרו. עובדה זו היא אחד ההיבטים התמוהים בסוגיית ׳מעמדה׳ של האמנות היהודית בארצות האסלאם מחד גיסא והתרומה היהודית לאמנות האסלאם מאידך גיסא. סוגיה זו בכללה סתומה יחסית, שלא כתחומי המדע והרפואה שהתרומה היהודית בהם היא ברורה וידועה. עובדה היא שחפץ אשר איננו נושא כתובת עברית או סמל יהודי מובהק כלשהו, אין אפשרות לזהותו כיהודי. ראוי לציין בהקשר זה, שגם את תפקידם של הארמנים או הקופטים בעבודות אומנות חילוניות שנעשו בארצות האסלאם קשה לזהות, אלא אם כן מצויה עליהן חתימת האומן, או כתובת שאינה בערבית או פסוק דתי המוכיח שהאומן אינו מוסלמי — אלה הן הדרכים העיקריות המסייעות לנו לדעת את זהות האומן, יוצרו של החפץ. אין בידינו אמצעים העשויים ללמדנו אם האומן היהודי בארצות האסלאם אכן חש את זהותו היהודית וחפץ להביעה, שכן עבודתו החילונית היא ככל עבודה מוסלמית אחרת: הוא לא השאיר כל חתימה ונשאר אנונימי לחלוטין.

סקירת התקופות השונות בארצות האסלאם, למן התחלת הכיבוש המוסלמי במאה ה־7 ועד המאה ה־18, תוך שימת־דגש על קבוצות תכשיטים כפי שהן באוספים של מוזיאונים שונים ובספרות העוסקת בנושא הצורפות, מלמדת כי לא ניתן לייחד אפילו קבוצה אחת ולהגדירה כ׳יהודית׳. אפשר להסיק מכך שתי מסקנות אלטרנאטיביות: (א) היו תכשיטים יהודיים מיוחדים, השונים מכל האחרים, אך הם לא נשתמרו עד המאה ה־18, אולי משום שהותכו כדי ליצור מהם תכשיטים אחרים, אופנתיים יותר. מסקנה זו אינה סבירה ביותר, שכן תכשיטים לא־יהודיים מתקופות קדומות כן נשתמרו. נראית לנו יותר המסקנה השנייה והיא: (ב) היהודי באשר הוא היה חלק מסביבתו, וגם אם חש את זהותו היהודית־דתית הרי שהתייחס לתכשיטים, במרבית המקרים, כאל חפצים בעלי צביון חילוני ולכן השתמש באותם תכשיטים שהשתמש בהם המוסלמי שבסביבתו. אף יש לזכור, שתכשיט אינו מונומנט טעון סמלים אלא חפץ, פריט של לבוש, שמתהדרים בו בהתאם לצו האופנה, שאף היא חולפת.

רחל חסון-בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם –

פעמים 11 1982–עמ' 19-17

החל מן המאה ה־18 ואילך יש בידינו תכשיטים יהודיים מארצות האסלאם המעוטרים בכתובות עבריות. לכן אפשר לומר שעד המאה ה־18 אין תכשיטים יהודיים מובהקים מארצות האסלאם השונות, ופרט לכתב העברי או לסמל יהודי אחר רב המשותף מן השונה בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי, ולמעשה אין הבדל חד־משמעי ביניהם. אפילו תכשיטים שיוצרו במערב־אפריקה, בטימבוקטו למשל, הגיעו לצפונה, והשימוש בהם היה שוה בקרב נשים מוסלמיות ובקרב יהודיות.

התכשיטים המקובלים ביותר במאה ה־18 וה־19 בקרב יהודי ארצות האסלאם היו התכשיטים בעלי הצביון המאגי, כלומר קמיעות, נרתיקי קמיעות וכדומה. נפוצה במיוחד היתה הח׳מסה, שהיא צורת כף־היד על חמש אצבעותיה ומקורה במזרח הקדום. היא מופיעה כבר במצרים העתיקה על גבי מזבח־אבן מעמרנה, באיראן על גבי חותמות סאסאניות ובחצי־האי ערב בתקופה הפאגאנית, שם היא נמצאה בשילוב עם כתובת תלמודית. למשמעויות הפולחניות של כף־היד יש שלושה ביטויים: (א) הטבעת כף־ידו של הח׳ליף עלי באבן במבנים מקודשים, במיוחד בעיראק, בסוריה ובאיראן; (ב) חמשת האצבעות של כף־היד המסמלות את חמשת האישים השיעיים החשובים ביותר, דהיינו מוחמד, עלי, פאטמה, חסן וחוסיין. ביטוי זה רווח במיוחד באיראן, ושם נישאה כף־היד גם מעל דגלים בתהלוכות המוחרם. נוהג זה התפתח, ככל הנראה, לזכר בנו של עלי, הקדוש לשיעים, שכף־ידו נקטעה בקרב כרבלה; (ג) הביטוי שאופיו מאגי מובהק — תכשיט קמיע בצורת כף־יד, שהרבו להשתמש בו בצפון־אפריקה הן היהודים והן המוסלמים.

עיצוב הח׳מסות היהודיות, כלומר אלו שנשאו כתב עברי או סמל יהודי מובהק, הושפע מאמנות הסביבה המוסלמית, ולו רק בשל העובדה שהצורפים היהודים יצרו תכשיטים גם לאוכלוסים הלא־יהודים. הסמלים המקובלים ביותר בתכשיט הקמיע היהודי היו, נוסף לכתב העברי — המגן־דוד, מנורת שבעת הקנים, דמויות של מלאכים וכן אותיות וחותמות מאגיות. לעומת זאת, את הקמיע המוסלמי אפשר לזהות ברוב המקרים לפי עצם הצורה של כף־היד לכשעצמה, אף כי לפעמים חקוקים בו פסוקים מהקוראן. דרישותיו של היהודי מן הקמיע היו מרובות יותר, ולכן נשא הקמיע שלו כתובות או סמל יהודי אחר. עם זאת, אפילו קמיעות עם כתובות עבריות לא היו שונים מן הקמיעות המוסלמיים של זמנם. בקמיעות יהודיים כבמוסלמיים אפשר למצוא אותם טיפוסים צורניים, והעיקרים שבהם הם שישה:

א-קמיע דמוי־עלה ששימש בתליון, שהוא בדרך־כלל קמיע עם כתב עברי ובמרכזו מוטיב פרחוני או אבן משובצת (ראה תמונה 1). לעומתו הקמיע המוסלמי (ראה תמונה 2), ונראה שפרט לשוני בכתב יש קרבה מרובה בין שני סוגי הליוני קמיעות אלו.

ב-נרתיק גלילי לקמיע. זהו נרתיק טיפוסי לקמיע, ששימש רבות כתכשיט והיה אופייני הן ליהודים בארצות האסלאם והן למוסלמים. גם כאן הכתב הוא ההבדל היחיד בין השניים לעיתים נמצא בנרתיקי קמיעות אלו עיטורים פרחוניים ללא כתב, שהיו בשימוש הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים

ג-נרתיק לקמיע מתומן בצורתו. לפנינו דוגמאות מפרס מאותו פו־ק־זמן, פחות או יותר. האחת מעוטרת בכתובת עברית (תמונה 6), השנייה מעוטרת בכתובת פרסית (תמונה 7) והשלישית ללא כל כתובת (תמונה 5).

ד-קמיע הח׳מסה שהוזכר לעיל, דוגמאות לרוב מצויות מרוב ארצות האסלאם, לרבות איראן, צפון־אפריקה וכורדיסתאן, על הח׳מסות היהודיות מצויות כתובות עבריות (תמונה 8), בעיקר המלה ׳שדי׳, בעוד שעל הח׳מסות המוסלמיות לרוב אין כתובות כלשהן, אלא עיטורים פרחוניים (תמונה 9).

ה-קמיע דמוי־אבזם לחגורה. גם בטיפוס זה ההבדל בין קמיע יהודי למוסלמי הוא הכתב (ראה תמונות 11-10).

ו-קמיע לזרוע. הקמיעות מסוג זה מורכבים משלושה חלקים. חלק מרכזי, לרוב עגול, ולשני צדדיו שני חלקים סגלגלים. החלק המרכזי של הקמיע היהודי מעוטר בכתב וחלקיו הצדדיים היו בדרך כלל ללא כל עיטור (תמונה 12). בקמיע המוסלמי היה החלק המרכזי משובץ באבן חלקה ואלו חלקיו הצדדיים עוטרו באותיות ערביות שמשמעותן היתה, ככל הנראה, מאגית(ראה תמונה 13 — קמיע־זרוע מסוג זה היה נפוץ גם בהודו בתקופה המוגולית).

לבד מקמיעות בעלי הצורה המיוחדת יש קבוצה גדולה אחרת של קמיעות עגולים, מלבניים, מרובעים ועוד, שגם בהם יש זהות צורנית ועיטורית בין הטיפוס היהודי לטיפוס המוסלמי. ניתן אף למצוא קבוצה של תכשיטים, שיוצרו במיוחד באיראן, המעוטרים בדמויות־אנוש, לרוב זוגות(ראה תמונות 15-14). ואלו בקמיעות הצפון־אפריקאיים לא נמצא דמויות אדם.

מעטים הם הקמיעות והתכשיטים המעוטרים במנורת שבעת הקנים, ואלה מופיעים רק מסוף המאה ה־19 ואילך, אף־על־פי שמנורת שבעת הקנים היא סמל יהודי מובהק. נראה שגם טבעות שימשו כקמיעות. ידועות הטבעות האיטלקיות מן המאה ה־17 , שיש להן צורת בי״ת. וידועות לנו גם טבעות דומות מצפון־אפריקה, אך ללא כתב עברי. עם זאת מצויות טבעות מוסלמיות ויהודיות פשוטות לגמרי בעיצובן ומעוטרות בכתובות או באותיות מסתוריות, שכן עוד בתפיסות הגנוסטיות רווחה האמונה בכוחן של האותיות. אמונה זו פותחה בקבלה היהודית ועברה ממנה לאסלאם (תמונה 16 ותמונה 17).

בצפון־אפריקה נוצרו תכשיטים, במיוחד קמיעות, שעוטרו במגן־דוד או עוצבו בצורת מגן־דוד. צורה זו מופיעה גם־כן על תכשיטים רבים מאיראן. למגן־דוד משמעות מאגית, שמקורה אינו ברור לנו, ולו שתי צורות אופייניות. האחת בעלת חמישה קודקודים (חותם־שלמה), והשנייה בעלת שישה קודקודים. שתי הצורות היו כבר ידועות לעמי הקדם בארץ־ישראל, בהודו, בבבל ובמצרים — כעיטור וכסמל שבכוחו לגרש כוחות מזיקים (׳עין הרע׳). מן המאה ה־11 ואילך החל השימוש במגן־דוד ובחותם־שלמה להתפשט עד המאה ה־17, ורק במאה ה־19 הוא נעשה לסמל היהודי המובהק. לכן סביר להניח שרוב התכשיטים המעוטרים במגן־דוד שנוצרו בצפון־אפריקה החל מן המאה ה־19, אך לא בהכרח כולם, נעשו בשביל יהודים. לפנינו דוגמה של שני תכשיטים: האחד מעוטר במגן־דוד, בסהר ובכתובת מוסלמית שיעית דתית (תמונה 18); והשני — קמיע יהודי מפרס מן המאה ה־או (תמונה 19 ). שבמרכזו מגן־דוד וסביבו כיתוב עברי. אפשר שיש בכך אישור לסברה, שצורת מגן־ דוד שימשה כסמל מאגי כללי אצל המוסלמים. מעניין במיוחד הוא תליון כסף מתומן, המעוטר בשריגים ובפרחים ומוקף בשתי רצועות־כתב — החיצונית עברית והפנימית ערבית; הטבעות אשר משתלשלות ממנו מתארות את השמש והאריה — הסמל הלאומי של איראן. תכשיט זה אשר ללא הכתובת העברית היה יכול להיחשב תכשיט מוסלמי לכל דבר, מעיד יותר מכל על ההשפעה ההדדית בין התכשיט המוסלמי לזה היהודי. (ראה תמונה 2 בעמוד 61) ויש בדומה לו תכשיטים יהודיים ומוסלמיים (ראה תמונות 21-20).

תכשיטים אחרים כגון: עגילים, צמידים, או טבעות שנהגו לענוד הנשים היהודיות בכורדיסתאן, בצפון־אפריקה או באיראן — אין בהם ייחודייהודי, ואין הם שונים מתכשיטים בסוגם שנהגו לענוד הנשים המוסלמיות. אלו גם אלו נהגו לענוד את עגילי־הסהר העשויים בטכניקות המקובלות של חוטי זהב (פיליגראן) וגרגרי זהב, ריקוע או חריטה; את עגילי־הטבעות; או את הטבעות השונות שהיו משובצות באבנים יקרות, או יקרות למחצה, או מעוטרות בדגמים פרחוניים או בדגמי עלים, עם שרשראות מורכבות מכדורי זהב או כסף. ידועה הסברה, שהנשים היהודיות בצפון־ אפריקה ובבוח׳ארא העדיפו תכשיטים משובצים באזמרגדים ובפנינים, או סוג תכשיטים, כגון טבעות בצורת ציפור^,וצמידי הירח והשמש (כאלו המעוטרים לסירוגין בחלקי זהב וכסף). אך זו אינה אלא סברה ולא ניתן ללמוד ממנה על אופיו המיוחד של התכשיט היהודי.

לסיכום ייאמר, כי בדיקה ראשונית, ובהכרח היא אינה ממצה ויסודית, של המצאי והספרות כנושא זה מלמדת, כי הן מבחינת הטכניקה, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת הדגם, לא היה הבדל של ממש בין התכשיט היהודי לתכשיט המוסלמי, לבד מתכשיטים הנושאים כתובות עבריות או סמל יהודי. האמור לעיל חל על רוב ארצות האסלאם, פרט לתימן שבה בולט ההבדל בין התכשיט היהודי למוסלמי. אך סקירה זו אינה עוסקת בתכשיט היהודי כתימן." אולם למרות מסקנה ראשונית זו, לפנינו נושא מורכב וסבוך, שחקירתו היא עדיין בחיתוליה והיא טעונה לימוד מעמיק ונפרד של האומנות היהודית בכל ארץ מארצות האסלאם, ולפעמים של כל מחוז, עיר או כפר בפני עצמם.

בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי-רחל חסין-פעמים 11 תשמ"ב-1982-עמוד 26

יסודות מאגיים

בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים:

 (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים;

(ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים.

 עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהערר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר:

(א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור.

(ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים,^, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול. על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי (ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי (כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

הערת המחבר: קשה לאמוד, ולו באופן כללי, את חלקם של היהודים בצורפות ובתכשיטנות המגרבית. להלן כמה נתונים חלקיים; באלז׳יר במאה ה־18 היתה צורפות הזהב כולה בידי היהודים (אוידל, עמ^,35). משום כך לא הופיע ברשימת ראשי הגילדות שמו של ראש הצורפים כי לא היה מוסלם <שם.88). ברשימת הצורפים הותיקים באלז׳יר כל השמות הם יהודיים <שם, 135). גם בקונסטאנטין עסקו רק יהודים במלאכה זו(שם, 437). באוראןפעלו22 צורפים יהודים, בתלמסאן — 30. בכל מחוז אוראן היתה הצורפות כולה בידי יהודים (שם, 412). בלגואט היו 13 צורפים, מהם 12 יהודים (שם. עמי 344). אשר למארוקו קבע,1949 ,R. LeToumeau, Fes Avant le Protectorat , עם^, 352. כי מספר ניכר של יהודים היו צורפי כסף וחוטי תיל זהב. לפי טראם, עמ׳ 93, כמעט כל צורפי הזהב העירוניים במארוקו היו יהודים. גם שאמפו(עמי 5) מדברת על רוב יהודי במקצוע זה. על כפרי צורפים יהודים ממגורשי ספרד באנטי־אטלס (בפרט תאהלה) ראה ביזאנסנו, עמ׳ xiv-xv. אשר לתוניסיה מצא אבראהימי(1975) כי 60% של התכשיטנים המורשים היו יהודים (וזאת אחרי היציאה הגדולה של היהודים מארץ זו). לינדן־מוזיאום עט׳ 57.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית).״ האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר (קיג, קיר) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבליס (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם., בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומו, מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יה פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.״

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982 –עמוד 31