שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950
חזון וממשות
פתיחה
בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.
ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.
הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.
קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.
במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.
אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו4 ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.5
התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ׳ 289.
בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,
עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.
תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),
מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.
ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו
ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.
שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.
השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ׳ 254.
ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ
ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות
בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.
בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.
הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.
בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.
לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).
ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ
בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.
הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.
המשפט העברי, עמ׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ׳ 452).
שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
החוק הסדיר גם את הנוהל המשפטי: על המתדיינים להגיש את תביעותיהם לבית הדין על ידי ׳כתב קובלנא׳ כתוב על נייר ממשלתי על שם אב בית הדין, התביעה תקבל מספר סידורי, והמתדיינים יוזמנו על ידי המזכיר. בכל פסק דין יהיו רשומים: השם, הכתובת ומשלח היד של כל אחד מבעלי הדין, הנושא הנדון, טענות המתדיינים ודברי העדים, נוסח פסק הדין והתאריך בעברית ובצרפתית. פסקי הדין יועתקו, ללא מחיקות, לפנקס מיוחד ויקבלו מספר סידורי. כל אחד מהצדדים רשאי לקבל עותק מפסק הדין מתורגם לצרפתית, חתום על ידי מזכיר בית הדין ומאושר על ידי אב בית הדין. כן מוסדו באמצעות חוק זה מעמדם של הסופרים (הנוטריונים), ההוצאה לפועל של פסקי הדין וזכות הערעור.
- בעקבות קבלת החוק הוקם ברבאט הבירה בית דין גבוה לערעורים. – היה מורכב גם הוא משלושה דיינים, ראש אב בית דין ושני חברים, ונוסף עליהם מזכיר. כל פסקי בית הדין הגבוה נכתבו בספר ונחתמו בשלושה דיינים. ראו דברי ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי עמ' 467 –
- אב בית הדין היה גם הרב הראשי של מרוקו, תפקיד שלא היה קיים בעבר. הראשון שמילא תפקיד זה היה ר׳ רפאל אנקווה, שכיהן בתפקיד משנת 1918 ועד פטירתו בשנת 1935, ואחריו שימש בתפקיד זה ר׳ שאול אבן דנאן. בית הדין הגבוה פיקח על פעולות הדיינים והיה אחראי לגיבוש נוהלי השיפוט שלהם. סמכותו הייתה מקבילה לזו של הקאצי הראשי.
- גם הבחינות לדיינים פוטנציאליים ונוהלי מינוי הדיינים השתנו. בעבר הוסמכו דיינים על ידי גדולי הדור שבכל עיר על בסיס היכרות אישית וללא בחינה; הם הוכתרו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, והוכרו באופן רשמי מטעם הממשלה. אולם הצרפתים קבעו שעל המעוניין לקבל כושר לדיינות לעמוד במבחן בדיני אישות, נחלות ותקנות בבית הדין הגבוה.- ר' שלום משאש, בתוך: המשפט העברי, עמ׳ 453. ר׳ יצחק חזן פירט את חומר הבחינה: כל ׳אבן העזר’, ומתוך ’חושן משפט’: הלכות דיינים, עדות, הלוואות, שבעות, טוען ונטען, הרשאה, מקח וממכר, מתנת בריא ושכיב מרע, נחלות ואפוטרופוס –
- נוסף על הבחינה על חומר שסוכם עליו מראש נבחן כל מועמד על סוגיה תלמודית שלא הוכנה מראש, והיה עליו להסביר את הסוגיה ולגלות יכולת לדון בה. כמו כן נדרש המועמד לכתוב שני פסקים, שגם הם לא הוכנו מראש; חברי בית הדין הציגו לו שאלות, ועליהן היה עליו לכתוב פסקי דין ׳מנוסחים בצורה משביעת רצון, מנומקים ומבוססים על יסודות ההלכה מהגמרא וב״י [׳בית יוסף׳, חיבורו של ר׳ יוסף קארו על ה׳טור׳] עם נו״כ [נושאי כלים, פרשניו]׳. ולבסוף היה על המועמד להיבחן בעל־פה בנושאים כלליים שעשויים היו לבוא לפני דיין בבית הדין. רק לאחר תהליך זה קיבל המועמד אישור מאת הרבנים הבוחנים חברי בית הדין הגבוה, והללו המליצו לממשלה למנותו. באופן כנראה לא רשמי פנו חברי בית הדין גם לוועד הקהילה ותהו על קנקנו של המועמד.
הערות המחבר: ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי, עמי 468-467. עמדו לרשות הנבחן ספרים פתוחים. אכן במקום אחר תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר, ובתיאור זה אין בחינה רשמית בהלכה, וידיעותיו בהלכות הנזכרות נבדקו ככל הנראה על פי יכולתו להתמודד עם פסיקה בפועל בשאלה שלא הוכנה מראש. וכך תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר בכ״ו בחשוון תש״ז: ׳עברתי בכור המבחן למשרת הדיינות לפני ב״ד [בית דין] הגדול של מרוקו, כי כן דבר המלכות יר״ה [ירום הודה], שכל הצופה למשרה זו חובתו להבחן בב״ד הגבוה בעי״ת רבאט יע״א [יגן עליה אלוהים], בג' עניינים: (א) בכשרון העיון והסברא ע״י לימוד סוגיא בתלמוד. (ב) בכשרון ידיעה והמצאת דין בכתב כעין פסק ובפרטי הביאור לאותה שאלה וכיוצא. (ג) ידיעות בעניינים שונים השייכים לדיינות בשאלות שבעל פה (שו״ת תבואות שמש, אבן העזר, סי׳ קיד, עמ' רו). דוגמה לשאלה בעל פה בענייני דיינות: שאלה בנוגע לתקנות המגורשים (שם, עמי רט).
ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לדבריו הפנייה הייתה בעל־ פה ובצנעה על מנת שלא לפגוע במועמד. הרב מאיר אלעזר עטיה סיפר לי בריאיון עמו, על סמך היכרותו עם מועמדים שעברו את תהליך הבחינות, שבית הדין הגבוה שלח מכתב אל חברי ועד הקהילה ואל רב הקהילה שממנה בא המועמד, ובו שלוש שאלות מרכזיות: אם המועמד מוכר כירא שמים, אם הוא שונא בצע, ואם הוא נוח לבריות. לדברי הרב עטיה היה מי שעבר את כל הבחינות אולם הוועד סירב להשיב בחיוב על השאלות שנשאל, ועל כן הוא לא קיבל מבית הדין הגבוה את האישור (כושר לדיינות). עוד סיפר לי שהמועמדים באו לרבאט לשלושה ימי בחינות ובמקביל לבחינות ניסו חברי בית הדין להתרשם מאישיותם ומיכולתם לנהל קהילה. פעמים גם שוחתו אתם על דברי תורה ועל פרשת השבוע. ע"כ
יש לציין שרב דיליגי עבר מסלול בחינות דומה, וההבדל בינו לבין דיין היה רק באופי המשרה שקיבל בסופו של דבר; רבים החלו את דרכם כרב דיליגי בעיר קטנה ועברו לאחר מכן למשרת דיין בהרכב של שלושה בעיר גדולה.
קודם לכינון הסדרים החדשים לא הייתה לדיינים משכורת קבועה ומובטחת – המתדיינים שילמו לדיין שכר בטלה או דמי עמל אם כתב פסק דין מנומק. אך מעתה מימן הממשל את משכורות הדיינים, מזכירי בית הדין והסדרנים וכן את הבניין על כל הוצאותיו(חשבון הטלפון, עלות הריהוט וצורכי משרד). השלטונות העניקו מעמד ראוי לדיינים, ובכל הקשור למשכורתם ולזכויותיהם השוו את מעמדם למעמד שופטי המדינה. לבית הדין הרבני ניתנה סמכות הוצאה לפועל ואכיפה של פסקי הדין, ואף סמכות להטיל מאסר. הדיינים חויבו ללבוש בדיונים בבית הדין הרבני לבוש רשמי ומכובד, שכלל גלימת משי שחורה ששרווליה פתוחים למחצה, עניבה לבנה ומצנפת אדומה מוקפת רצועת בד שחורה.
יישומו של חוק זה ורוחו הפכו את מערכת בתי הדין היהודיים לרשמית משהייתה. בעבר שפטו דיינים בבתיהם או בבתי כנסת, ואילו מכאן ואילך היו ערכאות רשמיות, שניהלו פרוטוקול מסודר, ושפעלו בבית הדין הרבני או בלשכת הרבנים בבית המשפט האזורי.
לאור התמורות שחלו בסדרי בתי הדין ובאופיים היה צורך להכשיר דיינים מסוג חדש, שייטיבו לנהל משפט רשמי, ידעו צרפתית וערבית וישכילו לנהל דיון ולהתנסח בכתיבה רשמית כיאה לבית משפט מודרני.
הערות המחבר: הרב דוד עובדיה סיפר כי ננזף על שהעדיף את הלבוש המסורתי. ראו: עובדיה, ב, עמ׳ 271-270. וראו: בשן, יהדות, עמי 314. נראה שרוב הדיינים צייתו להחלטה זו ולבשו את הלבוש הרשמי, וראו בתמונות בתוך: המשפט העברי, בעמודים הלא־ממוספרים בין עמ' 448 לעמי 449.
וכך כתב ר׳ שלום משאש: ׳עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ [בית הכנסת] לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א' כותב לבדו מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז [זה לזה] עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שיש לו יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה׳(המשפט העברי, עמי 451).
מוריס בוטבול, הממונה על בתי הדין היהודיים מטעם הממשלה, הוא ככל הנראה זה שהביא להשוואת מעמדם של בתי הדין לזה של בתי המשפט האזרחיים, אולם בהיעדר דיינים שיתאימו לכך הואט קצב השינוי.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 41
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
המדרשה- מרעיון להקמה
משנתמנה ר׳ שאול אבן תאן בשנת 1935 לרב ראשי ולנשיא בית הדין הגבוה ברבאט, נוכח לדעת שהדיינים המכהנים אינם מתאימים לאופיו הרשמי המודרני והממלכתי של בית הדין, ואף צפה שלא יהיה דיי בבוגרי מוסדות החינוך התורני בערי מרוקו בשנים הבאות לבנות שכבה חדשה של דיינים פוטנציאליים שיאיישו את המשרות לכשתתפנינה עם פרישתם של דיינים מבוגרים. הישיבות המסורתיות המעטות שהיו קיימות באותן שנים, הצטיינו אולי בלימוד תורה, אולם לא הקנו לתלמידיהם כלים להתמודד עם המציאות המודרנית החדשה. בתזכיר כללי מאת בית הדין הגבוה שהוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית, בשנת תשי״ב, נכתב:
לא נעלם מרבותינו איך היתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה… אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים. ישיבות הש״ס והפוס'[קים] הולכות ומתמעטות יום יום ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנם, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא רק כיועץ דתי בלבד – בכל עניני הקהלה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן… ועל מי נטשו את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום, אחריות העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.
הערות המחבר: כך נכתב בתזכיר הכללי משנת תשי״ב: ׳והנה עינינו רואות שרבנים מעין אלה [רבנים שחונכו ׳לפי רוח היום׳], גם סופרי בדי״ץ [בתי דין צדק] משכילים רבי האחריות, שוחטים הגונים ומזכירי בדי״ץ מצויינים, כולם יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית׳(המשפט העברי, עמי 288).
ייתכן שמיסוד מערכת הדיינות, שהצריך שלושה דיינים בערים הגדולות ודיין אחד בערים הקטנות, חשף את הצורך בדיינים רבים והגביר את החשש שבעתיד לא יהיו בנמצא.
בתזכיר נוסף שהוגש למועצת הרבנים בשנת תשי״ב, ושעסק באופן ממוקד יותר במצב החינוך הדתי במרוקו, הודגשה חשיבותן של ישיבות הש״ס גם כמכשירות תלמידים פוטנציאליים למדרשה: ׳חלילה לנו לשכוח ענין הכי עיקרי של ישיבות הש״ס. כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני מעכ׳׳ת הבלטנו חשיבות המדרשה שנתקיימה לפני שתי שנים וכולכם בודאי מודים שמוסד זה הוא חלק יסודי בחייה הרוחניים של קהלתנו פאלמארוק [כאן במרוקו], וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למצוא התלמידים הראויים לה. ולמי נסור ולאן נפנה אם לא נקבע מעתה ישיבות ש״ס תשמשנה פרוזדור למדרשה הגבוהה שבהן יתחנכו התלמידים במשא ובמתן בתלמוד, בתנ״ך ובפירושו, בעברית ובדקדוק וגם ירכשו להם ידיעות בדברי עמנו ובספרותו שליטה בצרפתית' (המשפט העברי, עמי 331).
ר׳ שאול אבן דנאן ביקש אפוא ליצור מסגרת להכשרת דיינים ומזכירי בית דין שבוגריה יוכלו להשתלב בעשור הבא בבתי הדין ולעמוד בתנאים החדשים.
הרב שלמה אבן דנאן אמר לי בריאיון עמו שר׳ שאול שלח אליו שליח מאת בית הדין להזמינו לבחינות ואמר לו ׳בעוד שש שנים תוכל להיות דיין', אולם ככל הנראה מטרת המדרשה הייתה להכשיר דיינים פוטנציאליים שבתום לימודיהם ישתלבו בבתי הדין כמתמחים (ריאיון עם הרב דוד בר־חן, מנהל המדרשה בשנים 1960־1966 וכיום רבה הראשי של העיר שדרות, וכן ריאיון עם עמרם סודרי). הרב שלמה אבן דנאן כתב לי על כך בכ״ז טבת תשע״א: ׳המושג "מתמחה" (stagiaire) שימש להנהלת המדרשה בעיקר כהצדקה למינוים המיידי של בוגרי המחזור הראשון כדיינים רשמיים מטעם משרד המשפטים, למרות העדר משרות פנויות ולא זמני כהכרח מקצועי וה״מתמחים" היו כעין עתודה (רזרבה) לעת הצורך… אני בעצמי מלאתי הרכב שלושה בביה״ד של רבאט כשנעדר דיין אחד מההרכב הקבוע׳. כך או אחרת ייתכן שהכוונה הייתה שכבר בשלבי ההתמחות יוכלו להשפיע על אופיו של בית הדין.
בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נזכרו שני אישים, מורים בוטבול וז׳אק(יצחק) דהן, אשר ׳יחד עם הרבנות הראשית העיזו לברוא בית אולפנא גבוה שיתאים למשאלות לבנו. במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, תיאר יצחק דהן את השתדלותו להוציא לפועל את רעיון המדרשה הגבוהה לדיינים, וציין ׳שגם מר בוטבול הבטיחו שקרוב הדבר להתגשם, הוא מקוה שבמשך השנה שעלינו בעזה״ו נזכה לחוג את חג התייסרות המפעל הקדוש הזה׳.
התכנית הוצגה לפני יועץ הממשלה לוזיל, באמצעות סגנו ז׳רמן (Germain) והם אישרו אותה והעבירוה לסלטאן מחמד בן יוסף, לימים המלך מחמד החמישי. הסלטאן תמך בתכנית ואף הקציב סכום של 5 מיליון פרנק למימושה. תקציב זה שימש מן הסתם להכשרת מקום הלימודים, לתחזוקתו השוטפת ולתשלום המשכורות לסגל ההוראה, וכן לכיסוי הוצאות הלימודים של התלמידים וכן לרכישת ספרים וכלי כתיבה, לכלכלה מלאה בתנאי פנימייה, כולל מזון וטיפול רפואי ותרופתי, ואף למלגת מחיה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד.
י׳ קונקי(Conquy), מנהל בית הספר של כי״ח בסלא, תיאר בדו״ח ששלח להנהלת כי״ח בפריז את הרקע להקמת המדרשה:
אין זה סוד שהרבנות של מרוקו מתאמצת לפעול למען כל שכבות האוכלוסייה. אולם הרבנות הזאת קיימת בכמות אך לא באיכות. מוסר העבודה יכול להיות טבעי, זה עניין של ׳לב׳; ידיעת המשפט העברי אינה עניין לאלתור – ניתן לרכשה, וההתפתחות המושגת מתוך לימוד אינה יודעת גבולות. הרבנים הראשיים אנקווה, אבן דנאן, ברדוגו… היו או הם רבנים משכמם ומעלה, אבל שמותיהם המפוארים כוללים לא יותר מיד אחת… על כן צריך להכין עתיד בטוח לרבנות של מרוקו ולהרבות תלמידים שימשיכו את דרכם, בשביל למצוא את הזרעים היקרים לגידול תלמידי חכמים ולקצור בגאווה את הפרות.
בהמשך צוינו כל הגורמים שחברו יחדיו לסייע בהקמת המדרשה: ׳האספה של כל קהילות מרוקו החליטה לתת את כל האמצעים הכספיים שברשותה למטרה זו. הסכמת הנציב העליון הצרפתי, העצות הטובות של יועץ הממשלה, וההסכמה של מפקחי משרד החינוך על המוסדות היהודיים, של בית הדין הגבוה ושל אספת הקהילות של כל מרוקו, אפשרו את הקמת המוסד׳.בין השאר תיאר קונקי בהתרגשות את אירוע הנחת אבן הפינה לבניין המדרשה:
מעמד הנחת אבן הפינה הסמלית היה אירוע מרגש, ובמהלכו הרב אוחיון, לאחר שבירך את הרפובליקה הצרפתית ואת הוד מעלתו הסלטאן, ביקש מההשגחה האלוקית להשגיח על מקום המרכז הרוחני והמוסרי של היהדות. לאחר מכן התקיימה במרכז כי״ח מסיבה נוצצת שנכחו בה מושל האזור, הוד מעלתו הבאשא של רבאט, הממונה על השלטון המקומי, הממונה על השירותים העירוניים, המפקחים ניקולה קזנווט [Cazenavette] ולאנדרי [Landry], המפקח על המוסדות היהודיים, המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, אב בית הדין הרבני, נציגי כי״ח ונציגי ארגוני הצדקה מהערים רבאט-סלא ובראשם נשיאי הקהילות. מר ברדוגו הגדיר באופן כללי את תפקיד המוסד שייקרא על שם קודמו, מר עזר בן־הרוש. מר מוניס, מושל האזור, הביא את ברכת הממשלה לשגשוג המוסד, שעתיד למלא תפקיד מרכזי ביהדות. נאומו ריגש עד מאוד את הנוכחים. תוכן נאומו, סגנונו האצילי והשראתו הנעלה מקורם בלב רחב – הלב של צרפת.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 44
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
ה. קמפוס המדרשה
יוזמי המדרשה והעומדים בראשה השתדלו שמקום הלימודים יהיה מתוכנן ומעוצב בצורה של קמפוס מודרני, בדומה למרכזי לימוד מודרניים מקבילים. במועצת הרבנים השלישית דיווח יצחק דהן שלימודי המדרשה עתידים להתקיים בבניין תלמוד תורה ש׳קרוב ביותר להתקיים׳, והדגיש שנעשים מאמצים שהחדרים יהיו ׳משוכללים ומתאימים לרוח הזמן׳.
אולם בניית הבניין לא הסתיימה עד פתיחת שנת הלימודים הראשונה, ככל הנראה בשנת 1950, ומשום כך התקיימו תחילה לימודי הקודש בבתי כנסת שבעיר ובאולם בית הדין, ולימודי החול התקיימו בבניין הפקולטה למשפטים של המכללה המרוקנית ברבאט. בראשית מאי 1952 עברה המדרשה למשכנה הקבוע בבניין התלמוד תורה ברחוב הנרי פופ. בתזכיר הכללי משנת תשי״ב הודגש כי ׳זה בנין מפואר ומשוכלל כלול מכל מצרכים מודרניים. בקומתו השלישית של הבניין היו כיתות הלימודים של המדרשה; מכאן ואילך התקיימו לימודי החול ולימודי הקודש באותה הכיתה. בקומה השנייה היו חדרי הפנימייה, כל כיתה והחדר שלה. ובקומה הראשונה היו חדר האוכל והמטבח.
- 1. סגל ההוראה
מנהלי המדרשה בראשיתה, ר׳ שאול אבן דנאן, הנשיא, וז׳אק (יצחק) דהן, המנהל הכללי, שאפו לגייס סגל הוראה איכותי. סגל ההוראה התחלק לשלוש קבוצות: רבנים מקומיים חברי בתי הדין, מורים מקצועיים מרבאט, לא־יהודים ברובם, ושליחים מארץ־ישראל.
- תחילה הזמין ר׳ שאול אבן דנאן את ר׳ יצחק חזן, מחבר ׳שו״ת יחווה דעת׳ ולימים חבר בית הדין בקזבלנקה, לשיעורי מבחן, וגם התלמידים התבקשו לחוות את דעתם עליו. לבסוף נבחר לתפקיד המורה לתלמוד של המחזור הראשון (כיתה א) ר׳ דוד אלעסרי מהעיר סלא, שהיה באותה עת דיין בבית הדין האזורי ברבאט, ושהושאל מתפקידו לחצי יום הוראה. הוא לימד בחלק מן השיעורים גם את המחזור השני. לתפקיד המורה לתלמוד של המחזור השני(כיתה ב), נבחר ר׳ מסעוד אוחיון, שאף הוא היה מהעיר סלא, ושהיה תלמידו של ר׳ רפאל אנקווה. מלבד לימוד הש״ס כללה תכנית לימודי הדיינות גם שיעורי הלכה, בעיקר מחלק ׳אבן העזר׳ של ה׳טור׳ ו׳שולחן ערוך׳. שיעורים אלו לימד ר׳ שלמה אילה, ומאוחר יותר הצטרף אליו פעמים מספר ר׳ יהושע ממן. [נולד בצפרו, היה דיין וראש ישיבה בעיר צאפי וראש אב בית הדין במראכש. לימים עלה לארץ־ישראל ושימש דיין בנהריה, בבאר־שבע ובבית הדין הגדול לערעורים בירושלים. מחבר הספרים ׳שו״ת עמק יהושע׳ ו׳שתי ידות׳(׳יד רמה׳ ו׳יד חרוצים').]
דמות ייחודית בסגל ההוראה היה ר׳ משה מלכה, לשעבר רבה של אלעראיש ולאחר מכן סגן נשיא בית הדין בקזבלנקה, ולימים הרב הראשי וראש אבות בתי הדין של העיר פתח־תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. בהקדמה לספרו ׳שו״ת מקווה המים׳ סיפר ר׳ משה מלכה: ׳בשנת השתי״א נתבקשתי על ידי יו״ר וועד הקהלות מר יצחק דהאן י״ץ [ישמרו צורו] לעזוב את האזור הספרדי בכדי למלאת תפקיד מורה לספרות ודינים בבית המדרש לרבנים שנתייסר באותה שנה ברבאט תחת הנהלתו של הרב הראשי כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב ר׳] שאול אבן דנן שליט״א [שיחיה לאורך ימים טובים אמן], ולהיות שמלאכת ההוראה היתה חביבה אצלי קבלתי את ההצעה ולימדתי שם שנתיים׳. בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נאמר שהוא הוזמן ללמד עברית ו׳בית יוסף׳. תלמידיו, בוגרי המחזור הראשון והשני, סיפרו שלימד גם תנ״ך, דקדוק עברי וספרות עברית מודרנית. הוא לימד למשל מסיפורי שמואל יוסף עגנון ומשירי חיים נחמן ביאליק, ותלמידיו נדרשו ללמוד בעל פה שירים.
מלבדו שאפה הנהלת המדרשה לקבל מישראל מורים למקרא, לעברית ולתלמוד. יצחק דהן, שהיה גם המזכיר הכללי של מועצת ועדי הקהילות במרוקו, שלח מכתב בעניין זה אל שר החינוך והתרבות של מדינת ישראל ד״ר בן־ציון דינבורג (דינור), וזה הפנה את הבקשה למחלקה לענייני חינוך ותרבות תורניים בגולה. המחלקה נענתה לבקשה, ובשנת 1953 הצטרף לסגל ההוראה במדרשה ר׳ יהודה סין, והוא לימד עברית, תלמוד והלכה.
ראשי המדרשה פנו אל המכללה המרוקנית ברבאט ואל בתי ספר כלליים בעיר בניסיון לגייס את מיטב המורים גם ללימודי חול. הם לא חששו למנות מורים לא־יהודים ואף מורות. מר טאבו (Tabou), מנהל משרד החינוך העממי במרוקו, שהיה נכון לסייע בכל עת שפנו אליו בנוגע למדרשה, הקצה על חשבון משרדו שתי מורות לצרפתית.- בפועל לימדו במדרשה צרפתית שלוש מורות: גברת דהאן (Dehan), גברת הוגה (Hugay) וגברת אוברטאן (.(Aubertin המורה להיסטוריה הייתה גברת לגארד(Lagard) שהייתה גם מורתו של הנסיך מולאי חסן(לימים חסן השני), בנו של מלך מרוקו מחמד החמישי. המורה היהודי לערבית אליהו מלכה, היה גם הוא ממוריו של הנסיך מולאי חסן(חסן השני).
עמוד 48
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
ז. תלמידי המדרשה
הנהלת המדרשה הפיצה חוזרים ברחבי המדינה והזמינה תלמידים להציג את מועמדותם. מודעות נתלו בבתי כנסת בערים המרכזיות, ומנהיגי הקהילות והרבנים שבכל עיר הפיצו בעל־פה את הידיעה על פתיחת מוסד הלימוד החדש ועודדו צעירים לגשת לבחינות הקבלה.
לימודי המדרשה יועדו לבוגרי תלמודי תורה ובתי ספר בגיל שש עשרה – שבע עשרה. חלק מהמועמדים היו בוגרי בתי הספר של כי״ח, שהצטיינו בדרך כלל בלימודי החול אולם מגיל שתים עשרה לא למדו גמרא, וחלקם היו בוגרי תלמודי תורה – למשל רבים מתלמידי המדרשה היו בוגרי ישיבת ׳בית דוד׳ בצפרו – והללו הצטיינו בלימודי קודש, אולם היו בקיאים פחות בלימודי חול ובשפה הצרפתית.
- ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. בתזכיר בענייני חינוך שהוגש למועצת הרבנים הרביעית, הובעה הערכה לתלמידי צפרו: 'שאלולי העיר ספרו [צפרו] שהעניקה לבדה שנים עשר תלמידים מהעשרים שמונה המדרשה מי יודע אם היינו נוחלים נצחון במאבק הזה למצוא תלמידים הגונים שבלעדיהם עיוננו לא היה מתגשם' (המשפט העברי, עמ' 331). ר׳ שאול דנאן הביע במכתב הערכה מיוחדת לרב דוד עובדיה ולמר טובאלי, ראש ועד הקהילה בצפרו, על הצלחת תלמידיהם בבחינות למדרשה. ראו: המשפט העברי, עמ׳ 332.
ב־5 וב־6 בדצמבר 1949 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור הראשון במדרשה. מתוך כחמישים המועמדים שבאו מכל רחבי מרוקו צריכים היו להיבחר עשרה. הבוחנים היו חברי בית הדין הגבוה ברבאט: ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ יוסף כהן. בבחינות נדרש כל מועמד לפרש סוגיה בתלמוד שלא הכין מראש, והבוחנים נשאו ונתנו עמו כדי לברר את יכולתו בלימוד גמרא. מלבד זאת כללה הבחינה בעל־פה שאלות בידע כללי ביהדות, והייתה גם בחינת הבעה בכתב בשפה הצרפתית בנושא שקבעה המורה לצרפתית דהאן. במחזורים הבאים היו הבחינות מורכבות יותר, ארכו ימים רבים וכללו חומר רב ומגוון יותר, גם במקצועות חול.
- דוד ברוך סיפר לי בריאיון עמו שכ־200 נבחנים באו לרבאט לשבוע. הם התארחו בבתי עשירי הקהילה; כל משפחה אירחה כמה מועמדים. מלבד הבחינה על סוגיה שלא הוכנה נבחנו המועמדים במקצועות קודש אחרים ובמקצועות חול, ובכל יום הייתה בחינה אחרת. בסוף השבוע קיבל כל אחד תשובה אם התקבל אם לאו וחזר לביתו. התוצאות פורסמו גם בטלוויזיה הממלכתית. המבחן התקיים בקיץ, והלימודים החלו לאחר החגים.
מסתבר שנעשו גם בדיקות רפואיות למועמדים. יצחק דהן דיווח במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, שבמועצת הממשלה הציעו שהמועמדים יעברו בדיקה רפואית יחד עם תלמידי בית הספר של כי״ח. ואכן בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נכתב שכל המועמדים עברו גם בדיקה רפואית.
על פי התזכיר הכללי נבחרו עשרה תלמידים להשתלם על חשבון המדרשה: שבעה מצפרו, אחד מפאס, אחד ממכנאס ואחד ממראכש, ושני תלמידים נוספים התקבלו ללמוד על חשבונם. ואלו שמות תלמידי המחזור הראשון, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שלמה אבן דנאן, פאס; דוד אוחנה, מראכש; ישועה אוליאל, צפרו; יהודה איטה, צפרו; מרדכי(וידאל) בן־עזרא, צפרו; עמנואל בן־שמחון, צפרו; שמואל זיני, צפרו; יהודה חמו, צפרו; גבריאל טולדאנו, מכנאס; עמרם סודרי, צפרו.
ב־6 וב־7 בנובמבר 1950 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור השני של המדרשה. שוב נשלחו חוזרים, ובאו כשלושים מועמדים. המועמדים התקבלו בהכנסת אורחים של בני הקהילה ברבאט, ולאחר מכן שוכנו בבית מלון של ר׳ עובדיה בעיר. הרכב הבחינות ותוכנן היו דומים לאלו שנערכו למועמדי המחזור הראשון: מלבד בחינה על סוגיה תלמודית שלא הוכנה ובחינת ידע כללי ביהדות, הייתה בחינת הבעה בכתב – המועמד נדרש לכתוב חיבור ובו סיפור ׳על החיים׳. מזכיר בית הדין הגדול אלברט אוחיון ריכז את הבחינות. לאחר ששבו המועמדים לבתיהם, נשלחו אליהם תשובות באמצעות ועד הקהילה המקומי.
על פי התזכיר הכללי עברו את הבחינות הלימודיות והבדיקות הרפואיות עשרה מועמדים, ובפועל פורטו בתזכיר רק תשעה: חמישה מצפרו, אחד ממראכש, שניים מרבאט ואחד מצאפי. ואלו שמות תלמידי המחזור השני, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שמעון אזואלוס, מראכש; רפאל אלבז, צפרו; אברהם בוהדנא, צאפי; אברהם (אלברט) בן־חמו, דברו; דוד בן־חמו, מיז־לת; ויסגן, אצוירה; שלום מחפודה, צפרו; ויקטור מלכה, תיטואן־רבאט; אליהו מרציאנו, דברו; אליהו סודרי, מכנאס.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 54
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
ת. תכנית הלימודים
תכנית הלימודים שנקבעה בימיה הראשונים של המדרשה, ושבעיקרה נותרה בעינה עד יומה האחרון, כללה לימודי תלמוד, פוסקים ומקצועות חול, והלימודים נמשכו שש שנים.
למשל גם בשנותיה האחרונות של המדרשה, כשההנהלה כבר ניתרה על המגמה להכשיר דיינים, לא היו לימודי חול מלאים.
ייתכן שמייסרי המדרשה הושפעו מדגמים של מוסדות אחרים ומתכניות הלימודים שלהם, אולם לא נראה שהם העתיקו תכנית מסוימת שעמדה לפניהם, ובפרט שלמדרשה ברבאט הייתה מגמה ייעודית להכשיר דיינים ולא רק רבנים ורועים רוחניים כמו בתי מדרש אחרים.
הרב משה עמאר הניח שתכנית המדרשה הושפעה מבתי המדרש לרבנים בצרפת ובאלג׳יריה, בפרט מפני שמנהל המדרשה מר מוריס בוטבול למד בבית המדרש לרבנים בפריז.ראו: המשפט העברי, עמ׳ נג, הערה 224. הרב שלמה אבן דנאן, בן אחיינו של ר׳ שאול שהיה מקורב אליו, ושליווה אותו תקופה ארוכה, הטיל בכך ספק בריאיון עמו. אמנם מתכונת הלימודים של שש שנים דומה, אולם תכנית הלימודים בבתי המדרש בצרפת, ובפרט בבית המדרש לרבנים בפריז, הייתה שונה בתכלית מזו של המדרשה ברבאט. היא כללה תנ״ך,תלמוד, תאולוגיה, תולדות עם ישראל, היסטוריה כללית בזיקה להיסטוריה היהודית, תולדות הפילוסופיה והספרות; בהשפעת הגישה המדעית התווספו לתכנית הלימודים לימודי גרמנית, שפות שמיות (לרבות ערבית) ויסודות במדעי הטבע (לרבות מתמטיקה ופיזיקה). ראו: שוורצפוקס, עמ׳ 93-92.
השיעורים החלו בשעה 8:00 בשיעור צרפתית. בשעות 12:00-9:00 התקיים השיעור בתלמוד. לאחר מכן הייתה הפסקה שכללה תפילת מנחה וארוחת צהריים. בשעות 17:00-14:00 התקיים השיעור בפוסקים, ובשעות 19:00-17:00 התקיימו לימודי החול. בשעה 19:00 ירדו התלמידים לחדר האוכל לארוחת ערב, ולאחר מכן חזרו לכיתות לשם חזרה על לימודי הקודש והחול, ביחידים ובחברותות.
ויקטור מלכה, תלמיד המחזור השני במדרשה וכיום עיתונאי מפורסם בצרפת, פרסם לאחרונה ספר שכותרתו, בתרגום לעברית: ׳יומנו של רב מפוספס׳ (Journal d’un rabbin rate). בין השאר כתב על חוויית הלימודים המעצבת במדרשה. וכך תיאר למשל את לימודי הגמרא במדרשה ואת השפעתם עליו:
מה לימדו אותי שנות לימודי הקודש בבית הספר הרבני, שלמדנו בו גמרא בין 9:00 ל־12:00… אין בידי תשובה. מי יכול להתגאות בהשפעה האמתית של הלימודים הללו עליו, [להתגאות] שהוא בעל חיות או מפולפל כפי שמתגאים מורים רבים לתלמוד? אינני בטוח. האם אני בעל ידע רב יותר [בזכות לימודים אלה]… לפי הניסיון המועט שלי אינני בטוח. האם קרבה לחכמי התלמוד מלמדת לחשוב בצורה נכונה? לפי הניסיון שלי בבית הספר שלי לא השתכנעתי. אולם כל פעם שאני חוזר על הלימודים שלמדנו שם אני מתרגש. וזה קורה לי ארבעים שנה לאחר מכן. הייתה שמחה של ויכוח עם התלמידים האחרים ועם המורים על הסבר אמתי של הטקסט התנ״כי ועל הסבר שנתן חכם אחר. הייתה מין התלהבות לחזור ולשכוח את העולם החיצוני באמצעות ויכוחים שהיו בין חכמי התלמוד הבבלי או הירושלמי לפני 2,000 שנה.
שיעורי הגמרא נלמדו בדרך שונה מלימודי החול ומהמקובל במסגרות החינוך השונות כיום. בשיעורים אלה ישב הרב במרכז, וכל השולחנות בכיתה היו מסודרים בצורת האות חי״ת. צורת הישיבה הכתיבה את אופי הלימוד: לימוד משותף באווירה פתוחה בהנחיית הרב. במשך כמה שעות היה הרב מלמד את המסכת התלמודית שנבחרה לפי הסדר, גמרא, רש״י ותוספות, ופעמים כשהתעוור קושי היו, מעיין גם בפרושי מהרש"א(רבי שמואל איידלס) ומהר״ם (ו׳ מאיר מלובלין)״ הלומדים היו דנים עם הרב באופן פעיל ומבררים אתי את הנלמד. לקראת לימודי ההול היו משנים את מבנה הכיתה למבנה המקובל בכתות לימור מיודניות, מבנה בעל אופי פוונמלי. וליד כל שולחן ישב תלמיד ופניו אל המורה.
מקצועות החול היו עברית, ערבית, צרפתית,היסטוריה כללית וגאוגרפיה. חשוב לציין שבאופן רשמי לא נלמדו במדרשה מקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, מפני שהמטרה הייתה להכשיר דיינים, ומקצועות החול נבחרו רק כדי לאפשר לדיין להבין את סביבתו ולקבל את הערכתה, ובפרט שלדיינים היה גם מעמד של אנשי רבנות האחראים לקהילה. מגמה זו באה לידי בביטוי בתזכיר הכללי משנת תשי״ב: ׳מעונין להדגיש על הוספתנו מחול על הקדש כמעט פי שנים. דאגתנו היתד, בראש ובראשו[נה] להעניק לתלמידים חינוך ממוזג שיאפשר להם גישה תדירי[ת] גם כל שכבו[ת] הקהלה שהם עתידים לנהל, לבד מקשר עצמי בינם לבין העולם החיצוני. יוצא מזה שבינם ובין אנשי עדתם תתארג מסכת הבנה הדדית מרוקמה ביחסים ידידותיים.
יוזמי המדרשה ומנהליה בפועל העדיפו שבוגרי המדרשה לא ישלימו תעודת בגרות, כדי שלא ינטשו את המגמה העיקרית של התכנית ויעשו שימוש בלימודיהם לצרכים אחרים. מאחד הבוגרים מהמחזור הראשון שמעתי שהתלמידים שהתקבלו למדרשה נדרשו לחתום על התחייבות למלא תפקידים ציבוריים בקהילה עם סיום לימודיהם.
אך לא היה איסור מפורש ללמוד לבחינות בגרות,וכמה תלמידים אכן השלימו תעודת בגרות – חלקם למדו בהתכתבות וההנהלה לא מחתה בידם. עם אלה נמנו דוד אוחנה, שלימים למד לתואר שלישי, והרב שלמה אבן דנאן, שעמד בהצלחה בבחינת הכניסה לפקולטה למשפטים של רבאט ולמד שם במגמת סטטיסטיקה וכלכלה פוליטית, שניהם בוגרי המחזור הראשון, וכן אליהו סודרי והרב שמעון אזואלוס, בוגרי המחזור השני.
בסדר הלימוד בגמרא בשש שנות הלימודים במדרשה נלמדו בעיקר מסכתות כתובות, קידושין וגטין. במסגרת לימודי הפוסקים למדו בעיקר את חלק ׳אבן העזר׳ מה׳טור׳ ו׳שולחן ערוך׳, ומעט מחלק ׳חושן משפט׳, בעיקר הלכות עדות. לא היה לימוד מסודר של חלק ׳אורח חיים׳, שכן מדובר בתכנית לדיינות, אולם בחלק מהזמן לימד ר׳ משה מלכה הלכות שבת ומועדים. בשבתות לאחר תפילת מנחה באולם בית הדין השתתפו התלמידים בשיעור בהלכות שבת מפי אחד מהדיינים.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 57
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב.
לימודי מחשבה ומוסר לא היו חלק מהתכנית, אולם רבנים אורחים שביקרו ברבאט הוזמנו לבקר במדרשה ולשוחח עם התלמידים. בתזכיר הכללי נאמר כי ראשי המדרשה השתדלו גם לחנך את התלמידים ולהעמידם על גודל תפקידם:
מבחינה תרבותית־דתית נוסף על דברי מוסר שמטיפים המורים לתלמידים אנו מנצלים כל הזדמנות הניתנת לנו לאסוף אותם ולתאר להם מהו תפקידם להבא וכיצד הם חייבים להתראות בהתהלכם ברחוב ובשבתם בבית. מעירים את תשומת לבם באיזה אופן ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, איך יתייחסו לבריות ולשמים איך יתנהגו בעבודת ה׳ וביראת שמו שהיא תכלית חיינו, ובסוף דברינו אנו מברכים אותם בברכת יה״ר [יהי רצון] שנזכה לראותם כמו שאנו חפצים וכמו שאנו מתארים אותם בדמיוננו. ובכדי להשגיח עליהם גם בעת התפילה קבענו ביהכ״נ [בית הכנסת] בבית המושב של הב״ד [הבית דין] ובו אנו מתפללים עמהם בכנופיא, חול שבת וימים טובים.
הערת המחבר: אך לא היה איסור מפורש ללמוד לבחינות בגרות, וכמה תלמידים אכן השלימו תעודת בגרות – חלקם למדו בהתכתבות וההנהלה לא מחתה בידם. עם אלה נמנו דוד אוחנה, שלימים למד לתואר שלישי, והרב שלמה אבן דנאן, שעמד בהצלחה בבחינת הכניסה לפקולטה למשפטים של רבאט ולמד שם במגמת סטטיסטיקה וכלכלה פוליטית, שניהם בוגרי המחזור הראשון, וכן אליהו סודרי והרב שמעון אזואלוס, בוגרי המחזור השני.ע"כ
בתקופה מסוימת התנדב ר׳ אהרון מונסוניגו ללמד שיעורי מוסר מסודרים," ובמסגרתם לימד ספרים כמו ׳מסילת ישרים׳."
בלימודי החול נדרשו התלמידים לעמוד בבחינות תקופתיות ובכתיבת חיבורים. מזכירות המדרשה הנפיקה גיליונות ציונים אחת לשלושה חודשים. בלימודי הקודש לא היו מבחנים קבועים, אולם מפעם לפעם באו נציגים מבית הדין הגבוה, כגון ר׳ שאול אבן דנאן ור׳ יוסף כהן, ובחנו כל תלמיד בנפרד על קטע גמרא שלא הוכן מראש.
בשתי שנות הלימוד האחרונות התקיימו בחינות גמר לקראת ההסמכה. הבחינות היו דומות לבחינות ההסמכה הרשמיות של בית הדין הגבוה לקראת כושר לדיינות, וכללו כתיבת פסק הלכה ומבחני עיון בגמרא ללא הכנה; הבוחנים, חברי בית הדין הגבוה, ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ שמעון כהן, בחרו את הסוגיה, והנבחן היה צריך להסביר אותה ולשאת ולתת בה.
בבחינות הגמר של המחזור הראשון נבחנו שבעה תלמידים, חמישה מהם הוסמכו בתעודת ההסמכה לדיינות ׳ידין ידיך. כמה מבוגרי המחזור הראשון אכן שולבו בבית הדין בעיר רבאט ובבתי דין אחרים ברחבי מרוקו כמזכירי בית דין וכדיינים מתמחים, ואחד מהם מונה לאחר מכן לדיין של ממש.
בבחינות הגמר של המחזור השני קיבלו הנבחנים שהצליחו בבחינות רק תעודת גמר של המדרשה ולא תעודת הסמכה לדיינות ׳ידין ידיך. הבדל זה בין המחזור הראשון לבין המחזור השני ולמעשה גם יתר המחזורים נבע ככל הנראה משינוי המגמה של ראשי המדרשה.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 59
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
הרב מרדכי בן־עזרא מונה לדיין מתמחה ברבאט, אך כאמור היה על פי בקשתו למזכיר בית הדין בפאס; הרב ישועה אוליאל מונה כאמור לדיין מתמחה ברבאט; והרב שלמה אבן דנאן מונה לדיין מתמחה ברבאט ולאחר מכן לדיין בפאס. רשימת הדיינים בכל בתי הדין במרוקו ראו במאמרו של הרב שלום משאש בתוך: המשפט העברי, עמ׳ 453-445. ברשימה זו לא נזכרו בוגרי המדרשה שהזכרתי כאן למעט הרב שלמה אבן דנאן, שנזכר כדיין בהרכב האחרון של בית הדין בפאס.
הרב מאיר אלעזר עטיה, תושב רבאט באותן שנים, ציין בריאיון עמו שאף שבוגרי המדרשה לא שינו לבסוף את מפת הדיינות של מרוקו כמיוחל, הם עשו תמיד רושם על קהילותיהם ואף השפיעו עליהן, ולדבריו ברבאט התייחסו אליהם כאל תלמידים מוסריים ומחונכים כראוי.
הרבנים הגדולים ויהודים בכל רחבי מרוקו העריכו את המפעל, ורק צעירים קנאים מתחו עליו ביקורת. ריאיון עם הרב דוד בר־חן.
בשנת תשי״ב מתוארת הקמת המדרשה על יד נציגי בית הדין הגבוה באידיליה ובהתרגשות: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה' רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם׳. כך גם בתזכיר שעסק בבעיות החינוך הדתי: ׳כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני נועכ״ת הבלטנו חשיבות המדרשה שנתקיימה לפני שתי שנים וכולכם בודאי מודים שמוס זה הוא חלק יסודי בחייה הרוחניים של קהלתנו פא מארוק. וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למצוא התלמידים הראוים לה'.
ט. מידת ההצלחה של המדרשה
המדרשה זכתה להערכה רבה בקרב היהודים במרוקו, ותלמידיה היו מקור גאווה למשפחותיהם. בצד ביטויי הערכה מרובים מבית, הייתה אמנם ביקורת מסוימת מחוץ, אולם באופן כללי כאמור במרוקו זכתה המדרשה להערכה.
אולם בפועל כעבור כמה שנים שינתה המדרשה את פניה, וממוסד שביקש להכשיר דור דיינים חדש ולשנות את מפת הדיינות הקיימת, הפכה למעשה למעין בית ספר תורני, ששילב אמנם לימודי קודש וחול אולם ללא כל יומרה להצמיח מתוכו את דור הדיינים של הדור הבא. נראה שהיו כמה סיבות לחוסר ההצלחה של המדרשה, לפחות ביחס לשאיפותיה המקוריות.
המדרשה הוקמה כאמור כדי לתת מענה על המחסור בדיינים להרכבים הרבים של בתי הדין, ובפרט דיינים מתאימים לאופי הרשמי החדש של בתי הדין, ומחשש שגם בעתיד לא יהיו די דיינים ראויים. אך בשנה שבה סיים המחזור השני את לימודיו שינתה מרוקו את פניה מבחינה פוליטית ותרבותית. במרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ובד בבד ירדה במידה מסוימת קרנם של הצרפתים, ותרבותם איבדה מיוקרתה. נוסף על כך באותה תקופה פעלו במרוקו אנשי הסוכנות היהודית, ובתחילת שנות השישים החלה העלייה הגדולה לישראל. יהודים אחרים היגרו לצרפת ולקנדה. עם הצטמצמות הקהילה היהודית במרוקו לא היה עוד צורך בבתי דין רבים. בוגרי המחזור הראשון שסיימו את לימודיהם ושהוסמכו לדיינים, לא מצאו משרות פנויות, לרבות אלו שכבר החלו להשתלב בבתי הדין כדיינים מתמחים וכמזכירי בית דין. גם בבתי הדין שנותרו – למעט בית הדין של העיר קזבלנקה – לא הייתה עבודה רבה. בשלב מסוים אף צומצמו התקנים בבתי הדין משלושה דיינים לאחד בכל עיר.
אחד הבוגרים טען שלא כל התלמידים גילו התלהבות רבה בלימודי הדיינות, ושהתכנית שכללה גם לימודי חול, לא הותירה זמן מספיק לשינון החומר.
תקופת השלטון הצרפתי במרוקו נמשכה פחות מארבעים וחמש שנה (1956-1912). ב־20 באוגוסט 1953 גורש הסלטאן מחמד החמישי, וגלות זו הובילה את איחודם של הכוחות בגבולות מרוקו ומחוצה לה שדגלו בעצמאות. ממשלת צרפת נאלצה לסגת, להחזיר את הסלטאן מגלותו ולהעניק למרוקו עצמאות (שוראקי, עמי 243). על רקע ההכנות למעבר השלטון, שהחלו בשלהי 1955 (צור, היהודים, עמ' 58), הסתמנו בקהילה היהודית במרוקו שתי מגמות יסוד סותרות: מגמת השתלבות ושאיפה להגיע להבנות עם התנועה הלאומית במרוקו ועם בית המלוכה, ומגמה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ־ישראל או להגר לצרפת או לקנדה. צעירים רבים ביקשו לעזוב את מרוקו (סעדון, עמ׳ 79). במבצע ׳יכין', שהחל בנובמבר 1961 והסתיים ב־ 31 בדצמבר 1964, עלו כ־89000יהודים, כ־54 אחוזים מכלל היהודים שחיו במרוקו באותה התקופה (שם, עמי 80, על פי דו״ת אהרוני). מוסדות הקהילה היהודית המשיכו לתפקד באופן בסיסי כפי שעוצבו לאחר מלחמת העולם השנייה (שם, 86). ראו עוד: לסקר, היהודים, עמי 212-161; לסקר, ההנהגה,עם׳ 79-64.
הרב שלום משאש תיאר את השינויים שחלו במבנה בתי הדין מאז כינונה של מרוקו העצמאית: במקום בתי הדין של שלושה, 'רק בכל עיר ישפוט דיין א' לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע"פ רצונה, לדייני□ שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד [חיקור דין] מזמן לזמן כפי המצטרך׳(המשפט העברי,עמי 453). הרב יצחק חזן סיפר שבשנת 1965 אישרה הממשלה את חוק איחוד בתי המשפט במרוקו, ועל פיו כל בתי הדין במרוקו אוחדו לבית משפט אחד, שהיה מורכב מאגפים שונים, ואחד מה□ היה בית הדין הרבני. בכל עיר היה בבית הדין הרבני דיין אחד (שופט שלום), ובכל מחוז הוקם בית דין של שלושה שכיהן כבית דין לערעורים על הדיינים המקומיים. ג□ בית הדין הגבוה ברבאט נסגר, ובמקומו ניתנה ליהודים הזכות להגיש ערעור לבית המשפט העליון. התואר רב דיליגי בוטל, ובמקומו מונה דיין במעמד שופט שלום. ראו: המשפט העברי, עמי 468.לא היו שינויים בצורת הבחינות, אולם מאז הסדר החדש לא התקיימו עוד בחינות ולא מונו דיינים חדשים. משה עמאר, בתוך: המשפט העברי, עמ' נג.
לדברי מלכה עברה המדרשה תהליך מרוקניזציה מבחינה אקדמית, והפסיקו ללמד בה ספרות צרפתית, למשל מפרי עטם של פול ולרי ואנדרה ז׳יד, או ספרות עברית, למשל משירי ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ומורים מקומיים החליפו את השליחים הישראלים. ראו: מלכה, הזיכרון, עמ' 32.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 61
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-סיום המאמר
הגירת היהודים ממרוקו גרמה גם תחלופה מתמדת של התלמידים במדרשה והקשתה לקיים מסלול לימודים מסודר, וגם חלק מהמורים עזבו ועלו ישראל. מקרב התלמידים שמשפחותיהם בחרו להישאר במרוקו, היו שעברו ללמוד בישיבות ליטאיות באנגליה, בצרפת וכן בטנג׳יר.
התהליכים התרבותיים שהתחוללו במרוקו ואפשרות ההגירה לארצות מתפתחות פתחו לפני התלמידים והבוגרים אפשרויות תעסוקה מגוונות, וחלק מהתלמידים העדיפו שלא לעסוק בדיינות או ברבנות. יתרה מזו, התגברות החילון, המודרניזציה ופריחת התרבות הצרפתית בקרב היהודים, גרמו לבוגרי המדרשה להתרחק מעולם הרבנות והדיינות, ומיעוטם אף התרחקו מן הדת.
מסתבר כי כל אלו חברו יחדיו לתוצאות שהיו רחוקות ממשאת הנפש של הוגי המדרשה ומייסדיה, עד סגירתה הסופית בשנת 1967.
ויקטור מלכה תיאר מתיחות בין שניים מהמורים וביקר את התנהלותם, והניח שהתנהלות זו השפיעה השפעה מסוימת עליו ועל חבריו שלא לשמש ברבנות או בדיינות ולבחור להם עיסוק אחר. ראו: מלכה, יומנו, עמ׳ 116. אחד הבוגרים ששוחחתי אתו טען שבהיעדר זמן ומוטיווציה להשקיע בלימודי הקודש, ההישגים בלימוד תורה לא השביעו רצון, ומנהלי המדרשה והתלמידים היו מודעים לכך, ומשום כך לא נעשו מאמצים רבים לשלב את הבוגרים במשרות תורניות.
י. התימה: על ערכה של המדרשה מנקודת מבט ישראלית
אין לכחד כי מפרספקטיבה היסטורית לא מילאה המדרשה את היעדים שהציבו מקימיה. על אף המשאבים הרבים שהושקעו בה במשך השנים, כמעט לא יצאו מקרבה דיינים ורבנים, והרוב המכריע של בוגריה השתלב בתחומי עיסוק אחרים.
יש להדגיש כי רוב הבוגרים, אף שכאמור לא נתמנו לרבנים או דיינים, הצליחו לשלב קודש וחול, תורה והשכלה, במסגרות השונות שבהן פעלו, והם רואים במדרשה מסלול שהכשיר אותם לכך.
אולם ראשית, יש לזכור כי אי הצלחתה של המדרשה נבעה בעיקר מסיבות שלא היו קשורות לרמתם של פרחי הדיינות או לתכנית הלימודים הייחודית שיצרו מייסדיה, אלא משינויים היסטוריים מפליגים שקשה היה לצפותם מראש: חילופי השלטון במרוקו ובעקבותיהם גל העזיבה הגדול של יהודים שנהרו לישראל, לצרפת, לקנדה ועוד בתחילת שנות השישים, הביאו לצמצום דרסטי של יהדות מרוקו. אלמלא שונו פני ההיסטוריה, סביר להניח כי לפחות תלמידי המחזורים הראשונים היו משתלבים בבתי הרין המקומיים, בתחילה אמנם כדיינים מתמחים או כדיינים נוספים על הרכב שלושת הדיינים הרגיל, כספרי דדייני או כמזכירי בית דין, אך לאחר מכן היו מתקדמים ותופסים את תפקידי ההנהגה התורנית של יהדות מרוקו. הרב שלמה אבן דנאן, בוגר המחזור הראשון, סיכם זאת יפה בתשובתו על שאלתי על מידת ההצלחה של המדרשה: ׳ההיסטוריה עברה אותנו׳, כלומר ההיסטוריה היא זו שלא העניקה למדרשה ולבוגריה את ההזדמנות הראויה.
ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לא מן הנמנע כי הביקורת של חלק מהבוגרים על רמת הלימודים במדרשה, על איכות התלמידים ועל רמתם הדתית, מקורה בין היתר במפגש עם תרבות דתית אחרת משעלו לארץ.
נקודה זו ביקש הרב שלמה אבן דנאן להבהיר במכתבו אליי מכ״ז בטבת תשע״א: ׳אילו נשארה הקהילה היהודית במרוקו בשלמותה כי אז היתה המדרשה נוחלת הצלחה עצומה, ומוכיחה באופן ברור את נחיצותה החיונית לפעולת בתי הדין הרבניים, לחינוך הדתי ולשירותי הדת בכלל, גם אחרי חילופי השלטון במרוקו בשנת 1956׳.
שנית, וזו הנקודה החשובה לענייני: פרשת הקמתה של המדרשה, אף שלא השיגה את מטרותיה, מעידה על תפיסת העולם של הזרם המרכזי והעיקרי של רבני מרוקו באותה העת, ועל הדרך שבה בחרו להתמודד עם אתגריה הרוחניים של המודרנה, דרך השונה באופן מהותי מגישות שהמליצו על הסתגרות וריחוק. אפילו פרטים שוליים לכאורה, דוגמת הטרחה והעמל סביב הקמת המדרשה, התקוות שתלו בה, וההתרגשות הכנה והחפה מכל ציניות לקראת פתיחתה, כפי שהם עולים מעדויות בכתב ובעל־פה, משקפים את עולמה של יהדות מרוקו ואת עולמם של הרבנים שעמדו בראש הנהגתה. רבנים אלה התייחסו למודרנה בדרך כלל באופטימיות, וראו את תפקידם – לכתחילה ולא בדיעבד – להנחות את הציבור כיצד למזג ולשלב באופן נאות בין ערכיה לבין ערכי התורה וההלכה. ניסיון זה, שלא צלח מבחינה מעשית, אך ערכו רב מבחינה אידאית רעיונית וחינוכית – העניק לנו אפשרות לטעום מטעמה של יהדות מרוקו ואיכויותיה המיוחדות ודרכה המיוחדת במבחן המאה העשרים.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב–סיום המאמר
עמוד 63