מורשת יהדות מרוקו

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בפתח השער

ה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. אשורר שירה לכבוד התורה, ולכבוד חכמי התורה, בעת סיום כתיבת פרקי חייו של האיש הגדול שכולו תורה – תולדות זקננו הקדוש, אדוננו מורנו ורבנו, הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל, ראב״ד מקנס ומחבר הספר ״קיצור שלחן ערוך השלם״.

אין אדם עומד על דעת רבו אלא עד לאחר ארבעים שנה (ע״ז ה ע״ב, ועיי רש״י דברים כט ו), ועל כן דווקא עתה, בהיותנו סמוכים למועד יובל שנים להסתלקות רבינו, יכולים אנו להתבונן ביריעת חייו הגדולה, להתחקות אחר קצות דרכיו והנהגותיו ולסקור את פועליו, מתוך הסתכלות רחבה הצופה על פני הכלל תוך שאיננה מתעלמת מן הפרט. ובסייעתא דשמיא עלה בידינו להעלות עלי ספר תמונה מפרקי חייו, תולדותיו והליכותיו בקודש, למען תעמוד לנגד עינינו דמות דיוקנו ונקבל מושג כלשהו משיעור קומתו הגדולה ופרשת ימי חייו שכולם שווים היו לטובה ברצף אחד של עמל התורה ועבודת ה׳ ובמסירות נפש למען עם ישראל.

אכן ככל שנגלו לעבר פנינו מעט מהמון פעליו, כך נתעצמה הרגשתנו שלא זכינו אלא ליגע במקצת בשולי אדרתו וקצות דרכיו, אולם גם המעט הזה יש בו כדי ללמד במידה גדושה תלמוד ומעשה רב, הן מהליכותיו בקודש על התורה ועל העבודה, וממסירות עמלו בחינוך בניו וביתו אחריו, והן מהנהגת הכלל בניהול עדתו וניווט ספינתה מול סערות ומשברי התקופה ואתגריה, כאשר התנשא רבינו כארי לעמוד בפרץ ולקומם לבל ייהרסו, ולהניח את יסודות עולם התורה הספרדי לדורות.

קווים לדמותו של גדול בישראל בכלל, ושל רבינו בפרט, לא יעניקו לקורא תמונה נכונה, אם לא יכיר ולו במעט את נסיבות התקופה ומאפייני הסביבה בהם חי ופעל. לפיכך הרחבנו מעט אודות הרקע ההיסטורי ותהפוכות הימים בהם פעל רבינו הגדול, בבחינת בינו שנות דור ודור.

בהקשר זה, שומה עלינו לייחד אי אלו דברים אודות יהדות מרוקו בעת החדשה,עת רבת עלילות ותהפוכות, בתוכה פעל רבינו ואת תהפוכותיה צלח, ומתוכה ועל גבה הנחיל מורשה לשעה ולדורות.

מעטות הן הקהילות היהודיות, לאורך ולרוחב ההיסטוריה היהודית כולה, שחוו גלים רצופים כל כך של טלטלות תהפוכות ותמורות משמעותיות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, כפי שחוותה יהדות מרוקו בתקופתו של רבינו.

עד לשנת תער״ב (1912), עוד חיו יהודי מרוקו בין חומות ה׳מלאח; דורות על גבי דורות בעולם משלהם בו הקפידו על קלה כבחמורה, דבקים בה’ ובתורתו, ללא יוצא מן הכלל. הם היו נתונים מחד להתעמרות השליט המוסלמי, אך מוגנים מאידך מפני השפעות זרות שמחוץ לחומות. אך בשנה זו(1912) הפציע הכיבוש הצרפתי, ויהודי מרוקו הושלכו באחת למציאות חיים שונה לחלוטין, שוני שהתבטא מחד בשיפור מעמדם האזרחי וזכויותיהם תחת השלטון החדש, אך מאידך התלווה אליו איום רוחני כבד בדמות שינוי ערכים רעיוני שהביאה עמה את התרבות החדשה אל בין החומות, איום שביקש לחולל מהפך כולל ומקיף בחיי הכלל והפרט, כאשר במרכזו הקמת בתי הספר של היאליאנס' בקהילות רבות, שנוסדו במטרה מוצהרת לשנות מן היסוד את אורחות החיים של יהודי מרוקו.

טרם הספיקה יהדות מרוקו להסתגל למציאות חדשה זו, וכבר נתרגשה ובאה עליה צרת פעילות החילוניות הציונית לגווניה, ששיאה בימי ״עליית הנוער״ משנת תש״ט(1949) ואילך, יוזמה־מזימה נפשעת עד מאד, אשר הצליחה לנתק רבבות ילדים מבית אבא, ניתוק פיזי רגשי ורוחני, מתוך מטרה מוצהרת לנתק דור שלם ממורשת בית אבותיו, לחנכו ולעצבו מחדש ברוח כפרנית ומנותקת.

בתוך כך התחולל שוב מהפך שלטוני במרוקו, עם סיום הכיבוש הצרפתי וקבלת העצמאות המרוקאית, זעזועים פוליטיים ותמורות פנימיות שגרמו לקהילה היהודית להידלדלות שורותיה, כאשר חלק ניכר עוקר לצרפת, קנדה ואף בריטניה, ואילו מרבית בני הקהילה עולה לארץ ישראל ופוגש בה מציאות חיים חילונית, ובכך נעקר שוב באחת מחיי קהילה מגובשת וסדורה לחיי מהגרים עולים נטולי מסגרת קהילתית, תחת ממסד מנוכר ומתנכר לכל היקר והקדוש, ומציאות חיים כללית שכמוה לא העלו על דעתם.

תוך פרק זמן של פחות מיובל, התמודדה אפוא יהדות מרוקו עם שרשרת רצופה של זעזועים ותהפוכות, עם אתגרי המודרנה, ’השכלה’ ותרבות זרה, ציונות והגירה, הידלדלות הקהילה והתרופפות מוסדותיה עד לעליה ארצה אל תוך מציאות קשה – תהליכים שבגלויות אחרות התפרסו על פני משך זמן של מאות שנים, התחוללו במרוקו בפרק זמן של עשרות בודדות של שנים. כה מהירים ופתאומיים היו השינויים, עד שבני הדור שנולד לתוך התקופה הצרפתית, התקשו אף לזהות את מרוקו הישנה עליה שמעו מאבותיהם, וגם תקופתם השתנתה במהירות בדור ילדיהם, בני הדור הבא שנולד בתקופת חידוש השלטון המרוקאי והעליה לארץ ישראל. פערים שכמעט בלתי ניתנים לגישור נפערו בין אבות לבנים, ושושלת המסורה מדור לדור ניצבה בפני סכנה קיומית.

בעין כל הסערות הללו, התנשאה דמותו העוצמתית של רבינו זצוק״ל כקברניט נאמן לספינת דורו. הוא היה מאותם יחידים ששתלה ההשגחה העליונה בתפוצות ישראל בעתות משבר, כאשר בחוש אחריות ואכפתיות אין קץ שנתייחדו ונתברכו בהם יחידי הדורות, נשא על לוח לבו הטהור את משא הדור, ובעת בלע את הקודש התנשא כארי בקהילתו ומחוצה לה לעשות לתורה שלא תשתכח מישראל ח״ו, לכונן משכנות לאביר יעקב, ולהנחות יחיד ורבים אל בתי המדרש ואל המאור שבתורה. לא פעם יצא למסעות בני מאות קילומטרים בימים ובלילות, במרחבי מרוקו כולה, להקים בתי תלמוד ובתי חינוך, מקוואות טהרה ומוסדות קהילה, להפיץ רוח טהרה ולהעמיד בקרן אורה, ועד אחרית ימיו בארץ הקודש נטל מעת לעת את מקל הנדודים אל ריכוזי העולים ועוד הייתה אמת-הבנין נטויה בידו לקומם הנהרסות ולהנחיל מורשה לשעה ולדורות.

וכה דרשו רבותינו(מדרש תנחומא נח, ה): ”אמרו על נח שראה שלוש עולמות בחייו: עולם ישן שלפני המבול, עולם חרב בעת המבול, ועולם חדש לאחר המבול”. בדומה לכך, ניתן לומר על רבינו שראה שלושה עולמות בחייו: את עולם יהדות מרוקו הוותיק והמפואר כבדורות קדומים, את דור ההתמודדות וההיאבקות עם אתגרי ההשכלה והחילוניות, ואת דור נסיעת השורשים החדשים בארץ ישראל והקמת עולם התורה המפואר של יהדות המזרח. ולא זו בלבד שראה בעיניו את שלושת העולמות הללו, אלא בהיותו ׳האיש על העדה׳ ועמוד האש ההולך לפני המחנה, מורה דרכה הרוחני של קהילת מקנס ומדמויות המופת במרוקו כולה, אף נטל חלק מרכזי בעיצובם ובגיבושם.

לאחר שהתאבק בשנות ילדותו ונערותו לרגליהם של גאוני יהדות מרוקו, מעתיקי תורתם ושמועתם של חכמי קסטיליה, ניגש רבינו לבצר את חומות היהדות באמצעות התקנות שהנהיג בקהילתו יחד עם הדוגמה האישית אותה נתן, של יראת שמים זכה, דקדוק מופלג בהלכה, ואהבה עזה מאין כמותה לכל יהודי. מול סכנות ההשכלה והחילוניות, שינס מותניים בהקמת תלמודי תורה וישיבות, ממרחק הביא לחמו כשהוא שואב מתורתן של הישיבות הקדושות בצרפת ובאנגליה ונוטל מהן דוגמא למתכונת תורנית שיש בכוחה לחסן את הדור הצעיר מפני מדוחי הזמן.

מאוחר יותר, כאשר החלה הקרקע להישמט תחת רגליהם של יהודי מרוקו,לא היסס רבנו להיאבק במלוא כוחו נגד מגמות הכפירה והשמד של פעילי העליה הציוניים ובכך הציל רבים מרדת שחת. אף בערוב ימיו, לאחר עלייתו לארץ ישראל, לא תשש כוחו ולא נתן מנוחה לגופו, אלא הפעיל את מלוא כוח השפעתו לעורר את לב פרנסי היהדות החרדית לצורכי חינוכם של בני עדות המזרח, כאשר בעצמו נטל חלק פעיל בהקמת מוסדות חינוך, ישיבות ובתי מדרש בארץ ובעולם, למען הקם מחדש בארץ הקודש את תפארתה התורנית של יהדות ספרד המעטירה.

בכל השינויים הגדולים הללו שעברו על יהדות מרוקו, לא חל שינוי ברבינו עצמו, הוא ״רבי ברוך״ מהדור הותיק, והוא ״רבי ברוך״ מהדור המתחדש. בצדקותו ובתומו נשאר כתמיד, וממנהגי אבותיו והליכותיו בקודש לא מש ימין ושמאל. מתחילתו ועד סופו אחז הוא בדבקות במנהגי אבותיו, בהנהגותיו המיוחדות, בתפילותיו ספוגות הרגש, כפי שנודע למשל בפיוטו הנשגב ׳אשורר שירה׳, ובחוש המידה הבלתי מתפשר אשר על פיו ידע לקבוע מה לקרב ומה לרחק. כה נאמן היה רבינו לדרך אבותיו, שאף כי חייו חופפים את העת החדשה במרוקו, ניתן היה לראות בו בבואה להדר גדולתם של ענקי הרוח שקמו לה לגולת מרוקו מימים ימימה.

עד אחרית ימיו לא הסכים רבינו לדבר בשפה הצרפתית, השפה הרווחת בין כל בני דורו במרוקו, כאומר: למרות מאמציו הכבירים להשפיע על הדור הצעיר, אין הוא שייך באמת לדור החדש, אלא מחובר הוא לכבשונם הרוחני של אבות אבותיו, שושלת הזהב המפוארת רבני משפחת טולידאנו שהעמידה מקרבה עשרות דורות של גדולי תורה.

יחד עם פעילותו האדירה והרחבה למען הכלל, דאג לשמור במסירות נפש על חינוך ילדיו ונכדיו, ואכן הוא זכה להקים דור ישרים מבורך, המהווה המשך לחוליות הזהב של תלמידי חכמים יראים ושלמים, וגם הם זכו לקומם את עולם התורה בארץ ישראל ובתפוצות.

מאז הסתלקותו ראינו חוב קדוש לחקוק על לוח לבנו ועל לבות כל בית ישראל את דמות דיוקנו וקצות דרכיו בקודש, למען תהי לנו דמותו למופת, נר לרגלינו ואור לנתיבות חיינו, בבחינת ”מתי יגיעו מעשי למעשי אבות^,״.

על הספר

בגשתנו אל המלאכה לשרטט מעט מקצות הליכותיו של רבינו הגדול, הסתמכנו אך ורק על מקורות מהימנים ומדויקים, הן בתיאור התקופה בכל פרטיה, והן בתיאור מעשיו והליכותיו של רבינו.

לעזר רב היו לנו שני חיבורים מופתיים: הראשון הוא פרי יצירתו של רבי אברהם עמאר [הנשוי לנכדת רבינו] שעוד בחיי חיותו של רבינו רשם עובדות והנהגות מאשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. החיבור השני הוא פרי יצירתו של רבי דוד שניאור, שחקר ודרש את תולדות רבינו מפי בני המשפחה ומפי תלמידיו הוותיקים. אף אנו הוספנו ודרשנו וחקרנו ממשפחת רבינו ובהם בנו רבי יוסף זצוק״ל, בתו הרבנית מרים מרצבך תליט״א, לצד רבים מנכדיו ונכדותיו, תלמידיו ומקורביו שחיו במחיצתו.

עבודה מקיפה נעשתה אף בקרב תלמידיו ומכריו הרבים שחלקו עמנו מאוצר הזיכרונות אשר להם. בצד כל עובדה וסיפור השתדלנו לרשום את מקור הדברים, ואף באלו שאין מקורם מצוין מעידים אנו נאמנה שכולם ללא יוצא מן הכלל נרשמו לאחר דרישה וחקירה מדוקדקת.

יצוין שמאחר ורבינו היה חסיד ועניו בתכלית, והסתיר רבות מהנהגותיו בקודש,

על כן נזהרנו בכמה מקומות ולא חשפנו את כל הנהגותיו. זאת משום שהסתפקנו שמא לא היה רצונו שיתפרסמו הדברים, ובפרט שישנן הנהגות שאינן שוות לכל נפש.

עוד יצוין שלאורך כל הספר לא כתבנו אלא תארים כלליים בלבד, דוגמת: ״רבי",

או"הרב", למען ירוץ בו הקורא.

למותר לציין שכל הערה תתקבל בברכה, ובנוסף פונים אנו לכל היודע על עובדות והנהגות נוספות שלא נרשמו בספר, שישלחם אלינו כדי לשלבם, בע״ה ובל”נ, במהדורה הבאה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

עיר נצורה

בליבה של מרוקו, בין יערות ארז מוריקים ומעיינות זכים, שוכנת העיר מקנס. אזור זה התברך באקלים ים־תיכוני נוח, ובבוא האביב היו השדות הסמוכים לעיר מתכסים במרבד ססגוני של פרחי בר, נרקיסים ואיריסים. עצי שקד, אלה ושסק לבלבו במלוא הדרם. פירותיו האדומים של עץ האשחר בצבצו בינות לענפים מרשרשים. ריחו המתקתק של צמח השומר נישא באוויר ודילג מעל חומת האבן הסובבת את השכונה היהודית(ה׳מלאח׳).

הניחוחות הרעננים התפשטו בין הסמטאות הצרות בהן התרוצצו ילדים בהמולה עליזה. חדרו לתוך בתי המדרש בהם ישבו תלמידי חכמים עטויי גלימות והתכנסו לתלמודם. בישמו את דוכניהם של רצענים וחייטים, של אמני הרקמה והצורפות, והגיעו עד לקיתונות הדלוחים ביותר של השכונה היהודית המתעוררת לחיים.

בתקופה זו של השנה היו נפתחים שערי העץ הכבדים של המלאח לכל מלוא רוחב שיעורם – לא בקמצנות ובחשדנות כבחודשי החורף הזעופים – אלא בהרווחה יתירה כיאה לימים בהם מתכונן עם ישראל לחג החירות. ראשונים לצאת היו הילדים שצווחות הגיל שלהם נשמעו למרחוק. הללו פרצו בצהלה לתוך המגרש הגדול המפריד בין המלאח לבין המדינה – העיר העתיקה של מקנס המוסלמית – ומשם נפוצו אל המרחבים הפתוחים. בעקבותיהם באו הנשים הכובסות ובידיהן גיגיות מתכת גדולות ובגדים שיש למרקם, לעמלנם ולגהצם לכבוד החג הקרב ובא. אחרונים באו נכבדי הקהילה שצעדיהם מדודים כיאה לתלמידי חכמים שדעתם מיושבת עליהם וכל הליכותיהם אומרות כבוד והדר.

גם בעיר המוסלמית הסמוכה היה האביב נותן אותותיו. חמָרים וגָּמָּלים בירכו את שכניהם היהודים בברכת ״סבאת אל ח׳יר״ [=בוקר טוב] ידידותית מהרגיל. אפילו השריפים חמוצי הפנים – אלה המוסלמים הקנאים המהדרים באיבתם ליהודים יותר משאר אחיהם – התעדנו והתרככו קמעא. רוח אביבית ומפויסת של אחווה וידידות חפפה על הבריות.

כך היה מדי שנה בשנה, אולם שונים היו הדברים בפרוס ימי חג הפסח של שנת תרס״ג(1903).

מאז ומקדם היו חייהם של יהודי מרוקו תלויים על בלימה. די היה בכל רוח שאינה מצויה כדי לתלוש את מסכת הידידות מעל פני שכניהם המוסלמים ולחולל פוגרומים עקובים מדם שכונו ׳תרִיתֵל׳. אחת בשנה נהגו שבטי הערבים והבֶּרְבֶּרים להתכנס בהמוניהם כדי לחגוג במקנס את יום אידם – ׳יום העיסאווא׳. היו אלה ימי פורענות ואימה שבהם הסתגרו היהודים בין חומות המלאח והמתינו לשוך המהומה. תשלומי שוחד מופלגים היו ניתנים למושל העיר על מנת שירחיק את ההמון המשולהב מהאזור היהודי. אף על פי כן גילו לא פעם היהודים בתום ימי החג כי חנויותיהם השוכנות באזור הערבי נפרצו ונבזזו וכל רכושם ירד לטמיון.

למציאות זו כבר היו היהודים מורגלים, ובחלוף הסערה העונתית היו חייהם שבים למסלולם. אלא שבשנה זו עמדה באוויר תחושת מועקה חריפה מהרגיל. רוחות של תמורה נשבו בעולם – ותמורות במרוקו תמיד בישרו רע ליהודים.

מרוקו הייתה שקועה בתסיסה עזה מחמת בחישתן של מעצמות אירופה הרחוקות: הגרמנים והצרפתים, הבריטים והספרדים. כולן ביקשו לעצמן השפעה בתוככי הממלכה המתפוררת. לבסוף הגיעו הדברים לכלל פיצוץ. בעיצומן של חגיגות העיסאווא הכתירו שבטי הברברים מנהיג בשם מולאי חפיד והכריזו על מרד בשלטונו של מלך מרוקו מולאי אָזִין, אותו האשימו במכירת הארץ לאירופאים.

היהודים הגיפו את שערי המלאח והמתינו בחשש לבאות.

עד מהרה התמלאו פאתי מקנס בהמון אדם. פרשים רכובים על גמלים, לוחמים עטויי רעלות, גברתנים חמושים בשבריות וברובי ענתיקה, אספסוף נושא קרדומים וכלי משחית למיניהם. תחילה פנה המחנה הגדול לעבר עיר הבירה פס, השוכנת מרחק יום רכיבה ממזרח למקנס, מקום משכנו של המלך.

אולם לוחמי ׳המשמר השחור' צבאו האישי של המלך, הדפו אותם לאחור. המורדים שינו כיוון וביקשו עתה לכבוש את מקנס, העיר השניה במלכות.

החרדה בתוככי המלאח גברה מיום ליום. היהודים לא לקחו צד במריבה זו שבין שני מלכים המתקוטטים על כתר אחד, ואולם בידוע הוא שבנפול מוסדות השלטון מזדרזים המורדים לפרוק את זעמם על היהודים. היהודי מעצם הגדרתו הוא ד׳ימי – בן־חסות נחות דרגה. כביכול כל קיומו נובע רק מההגנה שפורש עליו המלך. בדין הוא אפוא שכל המבקש לפגוע במלך יפגע תחילה בבני חסותו היהודים…

את ליל הסדר של אותה השנה, עשו היהודים בתפילה כי יזכו בקרוב לראות גאולה וישועה. לצאת מתחומי הרובע היהודי – לא העזו. את צרכי החג סיפקו להם סוחרים ערבים שהביאו את המוצרים עד פתח המלאח. כאשר הפציע אור השחר בבוקר יום השבת, ב׳ דחול המועד פסח, התממשו החששות הגרועים ביותר: נחשול ענק של מורדים צר על חומות העיר ומקץ לחימה קצרה חדר לתוכה. ״העיר בעלת מאה המינרטים״ [מינרט = בית תפלות] – כפי שכונתה מקנס – נפלה שדודה ורצוצה.

מהומת דמים פרצה בעיר. הפולשים הברברים שללו ובזזו כל שיכלו. אל האנדרלמוסיה הצטרף גם האספסוף העירוני שניצל את שעת הכושר כדי לבזוז את שלוש מאות החנויות של יהודי העיר. כל תכולתן נשדדה, ואפילו הדלתות ואבני הריצוף נלקחו. אבל הפורעים לא הסתפקו ברכוש. הם ביקשו גם את הנפש. סמטאות המלאח מלאו קולות נהי ויללה. מתוך בתי הכנסת הדהדו תקיעות שופר ונשמע קולם של היהודים הזועקים י״ג מידות ואומרים סליחות ותחנונים לביטול רוע הגזרה.

למחרת, בעוד היהודים מכונסים בבתי הכנסת לתפילת שחרית של חול המועד, פתח האויב בהרעשה ארטילרית על המלאח. השאון היה מחריש אוזניים. המתפללים התפזרו במנוסת בהלה. כדורי עופרת הלמו בבתים הישנים וחלקם קרסו על יושביהם. בחור אחד, יהושע פאריינטי הי״ד, נהרג מפגיעת פגז.

חבורת ברברים רעולי פנים התקרבו אל שערי המלאח וניסו לפרוץ אותם בקרדומיהם. מכת אש פתאומית ניחתה עליהם מעל החומות. היו אלה קומץ יהודים חמושים בכמה רובים עלובים שקמו לעמוד על נפשם. הברברים נסוגו תוך שהם מותירים ששה חללים, אך עד מהרה שבו בכוחות מתוגברים.

ביום השישי לחול המועד אזלה התחמושת במלאת. היהודים נקראו למסור את כלי העופרת שברשותם – כפות, מזלגות וכיוצא באלה – לידי הצורפים, שהתיכו מהם קליעים וכדורים. הברברים הסתערו על החומות לסירוגין אך נהדפו שוב ושוב. מי שלא נשא נשק הצטרף למתפללים שהתכנסו בבתי הכנסת וזעקו לרחמי שמים. צחנה חריפה של אבקת שריפה החניקה את הסמטאות הצפופות. האבק צרב את העיניים ותימרות עשן כיסו את עין השמים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 25

דומה היה כי הקץ קרב ובא.

באותם רגעי אימה יצא הצדיק רבי חיים משאש אל רחובה של עיר, להתחנן ולשפוך שיח בפני ריבונו של עולם, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם. קדוש עליון היה רבי חיים וסיפורי פלא התהלכו עליו. דמותו הקורנת וזקנו הצח כשלג העניקו לו ארשת של מלאך אלוקים. זעקה גדולה נשמעה מפיו של רבי חיים שנפל על פניו ארצה. הוא זעק מנהמת ליבו ועורר את העם בקול חוצב להבות האש. ״בני! שובו אל ה׳ בכל לבבכם – אולי יושיענו האלוקים ולא נאבד!״

״שמע ישראל, ה׳ אלוקינו, ה׳ אחד!״ זעק רבי חיים וכל העם חזרו אחריו.

״למנצח מזמור לדוד, יענך ה׳ ביום רעה ישגבך שם אלוקי יעקב!״ החל קורא את מזמור כ׳ בתהילים, פסוק אחר פסוק, כשכל העדה עונה עמו אחריו בבכי תמרורים. כך חזר שוב ושוב על סדר זה בעוד העם גועה בבכי וכדורי העופרת של הפורעים שורקים מעל לראשיהם.

ופתאום התחולל הנס: האויבים נתקפו פחד ונסו מהמקום אחוזי בהלה. לימים יאמרו יהודי מקנס כי רבי חיים משאש מסר עבורם את חייו שכן מקץ מעט יותר משנה, בח׳ תמוז תרס״ד, הסתלק בפתע פתאום ונלקח לישיבה של מעלה.

לאחר בריחתם הפתאומית של המורדים בקעו קולות צהלה מכיוון המוחז׳ן, ארמון השלטון שבמעלה העיר. מסתבר, כי מושל חדש עלה על כס השלטון והלה הזדרז להשיב את הסדר על כנו. שליח בהול הגיע למלאח מכיוון באב אל-חמיס, השער הגדול של ארמון המושל המעוטר באריחים גיאומטריים.

המלך החדש זקוק לחותמת עשויה זהב ואין כמו הצורפים היהודיים הבקיאים בייצורו של חותם זה. כך הדבר אצל יהודי מקנס: רגע אחד מבקשים את נפשם וכעבור רגע מבקשים את עזרתם         

עם שוך הקרבות יכלו היהודים להתחיל לאמוד את ממדי הנזק. החנויות הבזוזות עדיין בערו וההריסות חסמו את המעברים. היהודים התנחמו בכך שלפחות מנין הנפגעים בנפש היה מועט.

אך הסכנה טרם חלפה.

בזמנים טרופים שכאלה מעטים היו עוברי הדרכים, אולם בשלהי חודש אייר הגיע יהודי מהעיר פס הסמוכה ובפיו בשורות קשות. הוא סיפר להם כי המהומות צפויות להתחדש. יש שטענו כי יד הגרמנים בדבר. אחרים האשימו מנהיג דתי קנאי שהגעיש את דרום הממלכה. תחושת הרווחה שאחזה ביהודי מקנס במוצאי חג הפסח התבררה כמוקדמת מדי.

בערב חג השבועות מלאה מקנס שוב בהמוני ברברים ושבטי מדבר אחרים. דלתות המלאח הוגפו בשנית. נודע כי כוח צרפתי עושה את דרכו למקנס והמוני מוסלמים התכנסו בה כדי להגן על העיר מפני הפולש הנוצרי. היהודים עקבו בחרדה אחר ההכנות למלחמה. ידוע ידעו כי לא משנה ידו של מי תהיה על העליונה – חייהם בסכנה. הברברים גייסו למערכה ״מכשפים״ ושאר רופאי- אליל בתקווה שבכוח לחשיהם יבלמו את הנשק האירופאי המודרני. טקסים מוזרים נערכו בעשרים השערים הסובבים את מקנס, ותרנגולת שחורה נשחטה בכל אחד מהם.

בתוך המלאח הגבירו היהודים את השמירה. זקיפים הוצבו על הגגות כדי להתריע בפני ניסיונות חדירה של מוסלמים. את ליל שבועות של אותה השנה עשו יהודי מקנס באמירת ה״תיקון״ כשברקע מצטלצלות זעקותיהם של הברברים המשלהבים את עצמם לקראת ההסתערות על השכונה היהודית. ״תחילה נטפל באירופאים – אחר כך נשוב לסיים אתכם את המלאכה״, הבטיחו.

בבוקר יום חמישי, י״ב סיוון, זיהו המשקיפים היהודים תנועה גדולה בקצה האופק. רעם תותחים התגלגל באוויר. במקנס נפוצה השמועה כי היה זה ירי שמחה של המוסלמים לרגל תבוסת הצרפתיים. שעות ארוכות עמדו היהודים במתח מבלי לדעת מה צופן להם העתיד. האם נוצחו הצרפתים ועתה יממשו הישמעאלים את איומיהם, או שמא דווקא ידם של האירופאים הייתה על העליונה? שמועה רדפה שמועה ואיש לא ידע איזו מהן מהימנה.

בשעה שלוש אחר הצהרים החלה לפתע בריחה מבוהלת של המוסלמים. גדודים מסודרים של פרשים רכובים על סוסים אבירים הופיעו בדהרה קלה. מדיהם המצוחצחים למשעי לא הותירו ספק: אלה היו הצרפתים שידם הייתה על העליונה.

אחדים מהחיילים הצרפתים היו יהודים ואלה נופפו בהתרגשות לאחיהם הכלואים מעבר לחומות המלאח.

"פתחו! פתחו את השערים!" קראו בתערובת של צרפתית וערבית. ״הסכנה חלפה!"

שלושה חודשים היו יהודי מקנס נתונים במצור כשחייהם תלויים להם מנגד. עתה חלצו את עצמותיהם ומצמצו מול אור השמש. בתוך ענני האבק שאפפו את המלאח, הצטיירו להם החיילים הצרפתים כדמויות מצילות חיים.

"ליהודים הייתה אורה ושמחה והעיר מקנס צהלה ושמחה״, מספר עד ראיה. "ביום השבת בעלות המנחה באו כל שרי צבאות צרפת רכובים על סוסיהם האבירים לתוך המלאח. ויקבלו אותם היהודים בשמחה ובשירים. ותהי שמחה גדולה בעיר. ותשקוט הארץ!״.

המפגש הראשון בין יהודי מקנס לבין השלטון הצרפתי הפורש את כנפיו על מרוקו, היה רגע היסטורי מכונן. מעתה ניצבה יהדות מרוקו בפני תמורות גשמיות ורוחניות מרחיקות לכת.

בין אלפי יהודי מקנס שיצאו לקבל את פני הצרפתים היה גם הנער הצעיר ברוך טולידאנו שבאותם הימים היה כבן י״ג שנים. בעיניו הפקחיות בחן את השליטים החדשים המלהגים בשפה זרה ובלתי מוכרת. ספק אם הנער בעל הפנים הרציניות יכול היה לשער בנפשו את התפקיד המרכזי השמור לו במאבקים הגדולים ובתהפוכות שעוד יבואו בשנים הבאות.

סכנת הפוגרומים והרדיפות חלפה, אך כנגדן צצו סכנות מסוג חדש והפעם רוחניות.

עידן חדש הפציע על יהדות מרוקו.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 29

ירושלים של מרוקו

צביונו של המלאח היהודי

המלאה היהודי הישן של מקנס היה מקום קטן – רק שלוש מאות  מטרים רוחבו וארבע מאות מטרים אורכו. מאות בתים היו דחוקים ומגובבים זה לצד זה וזה בתוך זה, וביניהם סמטאות וחצרות, רחובות מעוקלים, חנויות ודוכנים.

בין דמויות המופת שעל סיפוריהן גדלו ילדי המלאח היו דמותה של הקדושה ללה סוליקה הי״ד שמסרה נפש על שמירת הצניעות; היה את סיפורם של קדושי אופראן, חמישים יהודים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם בשמחה לאחר שמיאנו להתכחש לאמונתם בשעת השמד; והיו גם דמויותיהם של אבות משפחת טולידאנו עצמה – רבי דניאל ׳ראש רבני קסטיליה׳ אשר יצא בראש גולים בעת גלות ספרד, ורבי חיים טולידאנו עליו אמרו כי זכה לגילוי אליהו.

המלאח: שמורת טבע רוחנית

חומות המלאח שתי פנים להן: מחד, מגינות הן על היהודי מפני הסביבה המוסלמית העוינת; מאידך, חוצצות הן בינו לבין העליבות השוררת מחוצה לו.

עד להגעת הצרפתים הרי בהתהלכו מחוץ למלאח היה מעמדו הרשמי של היהודי מוגדר כד׳ימי – כלומר אדם נחות-דרגה שקיומו נסבל רק כל עוד שילם את מס הג׳יזיה וסבל בדומיה את חרפת הקלון שהמיטו עליו המוסלמים. לעיתים אף נדרש לחלוץ את נעליו בהתהלכו ב״מדינה״ המוסלמית או לשאת על בגדו תו מזהה – והכל על מנת להשפילו ולבזותו. אולם בהגיעו לבין כותלי המלאח שב היהודי והיה לבן־מלך. כאן יכול היה לבנות עולם רוחני עשיר של תורה ומעשים טובים, עולם שזר לא יבין ושהגיע לשיאים של אמונה ויראת שמים שמעסים היו כמוהו.

בתקופה בה אנו עוסקים חיו במלאח של מקנס כששת אלפים יהודים. מספרם הלך וגדל עד כדי תשעת אלפים נפש ערב הקמת המלאח החדש בשנת תדפ״ד (1924). כל אלה חיו בכ-250 ״חצרות״ – ממוצע של ארבע משפחות לכל חצר. בקרב יהודי המלאח רק מעטים זכו להתגורר בחצר פרטית משל עצמם. מרבית החצרות היו משותפות וסביבם מספר דירות הבנויות בקומה אחת או שתיים. בכל דירה התגוררה משפחה שלמה. בחדרים הסמוכים חיו בני המשפחה המורחבת ובהם הסבא והסבתא ולעיתים אף הילדים הנשואים.

חומה עבה הקיפה את המלאח ובה שער גדול שהוגף מדי לילה. חומות המלאח התוו את גבולות עולמו הפנימי של היהודי הדר בו ומבחינתו המתרחש מעבר להן שייך לעולם אחר. כאשר יהודי אמר"כל העולם יודע" כוונתו הייתה ״כל המלאח יודע״. החומה היוותה חיץ פיזי בין העולם החיצוני לבין זה הפנימי, אך לא פחות מכך גם הייתה גדר רוחני ששמר מפני ההשפעות השליליות שבחוץ.

צנועים ופשוטים היו חייהם של מרבית יהודי מקנס, אך כנגד הדלות החיצונית מה מאירים היו חייהם הפנימיים. לא בכדי כינו אותה ״ירושלים של מרוקו״. בתחומיו הצרים של המלאח ספון היה עושר רוחני ללא שיעור. בכל סמטה ופינה נמצאו תלמידי חכמים ונקיי דעת, מופלגים בחסידות ובעיון התורה. רבים מהם לא התפרסמו לפי שהמצאת הדפוס טרם באה למרוקו והספרים שחיברו לא ראו אור, אולם בני הקהילה ידעו להעריך את גדלותם וקדושתם. במקנס גם בעלי המלאכה והסוחרים הפשוטים ביותר היו ספוגים יראת שמים ומאוגדים במסגרות מיוחדות ללימוד תורה. ענייני הצבור נחתכו על פי הוראת הרבנים שסמכותם היתה איתנה והכל סרו למרותם. השבת נשמרה בקפדנות ואמונה תמימה פעמה בכל הלבבות.

שירת הבקשות

״קום, בני, קומה נא!״ 

ברוך חש את מגע ידו החמימה של אביו מעוררת אותו מהתנומה שנפלה עליו. הוא פקח את עיניו. נרות השבת עדיין בערו בצלוחיות השמן. ניחוח הסכ׳נה – החמין השבתי הנפלא שהכינה אמו הרבנית – עוד היה מורגש בחלל הבית.

רבי יעקב טולידאנו, מדייניה הנכבדים של מקנס, ליטף בחיבה את בנו וקירב אליו נטלה מלאה במים. ״הזדרז ליטול ידיים״, דחק בו. ״תיכף מתחילה שירת הבקשות״.

ברוך דילג בזריזות מעל יצועו. הוא אהב להצטרף לאביו בלילות השבת הארוכים של חודשי החורף עת היו יהודי מקנס מתכנסים בבתי כנסיותיהם כדי לשורר ולרנן לפני מלך מלכי המלכים.

בחוץ שרר קור עז והכוכבים הבריקו ברקיע כמו פנינים קטנות. ברוך הידק לגופו את הג׳לביה המחממת העשויה צמר גס ולפת את כף ידו הגדולה של אביו. הם צעדו בשתיקה, ברוך הקטן מנסה לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אביו. מפעם לפעם דילג מעל שלולית מרופשת, שכן רחובות המלאח הישן לא היו מרוצפים. בעודם צועדים הצטרפו אליהם יהודים נוספים שהגיחו מהחצרות והסמטאות. עד מהרה ליוותה אותם קבוצה נכבדה. כולם סבבו את דמותו התמירה של הרב טולידאנו, שמעיל ה׳זוכא׳ השחור ומצנפת הדיינים שלראשו ציינו את מעמדו הרם.

מרחוק כבר הבחינו באורן של מנורות השמן הרבות שהבליחו בעד החלונות של ׳צלאת שמואל טולידאנו', בית הכנסת הוותיק בו התפללו בני משפחת טולידאנו מדורי דורות. ככל בתי הכנסת שבמרוקו הצניעה הפשטות החיצונית של המבנה את הקדושה הספוגה בין כתליו. בית הכנסת קידם את פני הנכנסים בניחוח בדי הדסים הסובבים את התיבה ובריחם המתקתק של ספלי תה מתובלים בעלי נענע.

מאות המתפללים נעמדו בחרדת קודש בעת כניסתו של הרב, שכן נערץ ואהוב היה רבי יעקב טולידאנו על הכל. סיפורי מופת התהלכו על גדלותו בתורה ויראת השמים המופלגת שלו. רבים ניגשו לנשק את ידיו. רבי יעקב תפס את מקומו וסימן לפייטן להתחיל.

פתח הפייטן בסלסול:

״דודי ירד לגנו לרעות בגנים / להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי / שערי ציון אשר אהבתי״

והקהל השיב לו בנעימה:

״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך / ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך / וגם אמנה את אחותי"   

וכך, חרוז אחר חרוז ופיוט אחר פיוט, עלתה שירת תפילתם של בני קהילת מקנס, עד שאפפה את כל סמטאות המלאח הנם את שנתו. אף רבי יעקב עצמו נתן קולו בפיוט וזמר, לפי שגדול היה כוחו בחיבור פיוטי קודש כמסורת רבני משפחת טולידאנו, ולכל פרשה ופרשה ידע להתאים פיוט המביע את רחשי הקודש המפעמים בליבו לפי ענייני דיומא.

שעות ארוכות נמשכה שירת הבקשות עד שדבקו שמורות עפעפיו של ברוך הצעיר זו לזו ובחלומו דימה לראות כי מלאכי מרום עצמם פותחים פרגוד של מעלה ומביאים את הפיוטים והניגונים כעולות וכזבחים לפני היושב במרומים.

סדר יומו של רבי יעקב טולידאנו היה עמוס בצרכי ציבור. הוא התחיל עוד בטרם עלה השחר והסתיים הרבה לאחר תיקון חצות. רבי יעקב היה ממהר לבית המדרש למסור שיעור תורה ונחפז לבית הדין כדי להכריע בדבר הלכה. עיתים היה מזדרז לקיים מצוות ביקור חולים, ופעמים אחרות ־ לדון בתקנת הציבור. עשרות דורות שימשו בני משפחת טולידאנו בקודש, ניווטו את חיי הקהילה בתקופות סוערות מתוך אחריות ומסירות, הרביצו תורה בעדרים והעבירו את שלשלת הזהב הלאה. ברוך הצעיר רץ בעקבות אביו, עקב אחר מעשיו, והדוגמה האישית שהוא רואה נחקקת בליבו הרך. מכאן הוא לומד כיצד מנהיגים ציבור. זהו בית היוצר המשריש בו מגיל צעיר כי אחריות הרבים מוטלת על כתפיו.

בבית אביו למד את העיקרון הבסיסי לאורו ניתב את חייו: כזה ראה וקדש.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 34

שושלת הזהב של משפחת טולידאנו

משחר ינקותו היה ברוך מקשיב באוזניים כרויות בעת שאביו היה מעלה על נס את הליכותיהם ומעשיהם של גדולי הדורות הקודמים, שושלת הרבנים לבית טולידאנו. שורשי המשפחה – כך סיפר – נעוצים בעיר טולדו (היא טולטילה) בירת מחוז קסטיליה שבספרד, עיר שנודעה בגדולי ישראל הרבים שישבו בה, מהם: רבינו יונה ובעל היד רמ״ה ועוד. ראשי המשפחה באותם הימים היה הגאון רבי יוסף – שכונה בפי בני דורו ׳המקובל האלוקי'; ובנו רבי דניאל – הידוע כ׳ראש רבני קסטיליה׳.

לאחר הגירוש הגיעו רבי דניאל ורבי יוסף לעיר סלוניקי. מאוחר יותר השתקעו השניים בעיר המלוכה פס, מקום שבו הקים רבי דניאל ישיבה נודעת. לרבי דניאל נולדו שני בנים: חיים ויוסף. משני אלו השתרגו שני הענפים הראשיים שמשפחת טולידאנו מתייחסת אליהם

כעבור דורות אחדים נדדה המשפחה מהעיר פס לקהילה החדשה שנוסדה במקנס_; שם נותרה עד לעת החדשה. י״ב דורות של רבנים כיהנו פאר במשפחת טולידאנו. לעיתים זכו בני המשפחה למעמד איתן בחצר המלך בו השתמשו כדי להיטיב עם בני עמם. כזה היה רבי דניאל טולידאנו "השני" שתבונתו ויושרו הגיעו לאוזני המלך עד שמינה אותו לאיש סודו והטיל עליו שליחויות מדיניות. ממעמדו זה מילא רבי דניאל תפקיד פעיל במאבק נגד משיח השקר שבתאי צבי.

אולם בין שמעמדם של יהודי מרוקו היה איתן ובין שנרדפו בגזרות ותלאות שונות – כפי שהיה ברוב הזמנים – לא משה תורה והלכה מפיהם. במרחבי מרוקו סערו סופות עזות, אבל בין חומות המלאח זרם נהר איתן של תורה ואהבת השם שלא יבש ולא חדל לרגע.

גילוי אליהו וברכת הבנים שהתקיימה

בין סיפורי הפלא שהיו מתהלכים בקרב בני משפחת טולידאנו היה מעשה באחד מאבות המשפחה, רבי חיים טולידאנו, יהודי ירא שמים שכל הליכותיו עטופות ברזין דקדושה. שתי בנות היו לרבי חיים. באחד הלילות התעוררה הבת הקטנה ושמעה את אביה לומד בחדר הסמוך עם אדם נוסף. קולות הלימוד היו מתוקים מדבש והיא הביטה אל החדר כדי להתוודע לזהותו של החברותא המסתורי. להפתעתה לא ראתה איש מלבד אביה. או אז הבינה כי היא חוזה במראה פלאות אשר לא כל אדם זוכה לו – גילוי אליהו…

הדבר חזר על עצמו ארבעה לילות רצופים כאשר בכל פעם זוכה הבת הקטנה לראות בגילוי אליהו. רק בלילה הרביעי נעורה גם אחותה הגדולה וזכתה לראות בפלא. לפי המסופר אמר אליהו הנביא לרבי חיים בטרם נפרד ממנו: "בתך הגדולה אשר שמעה קול אחד – תזכה לבן צדיק; ואילו בתך הקטנה ששמעה ארבעה קולות – תזכה לארבעה בנים צדיקים!״…

ואכן התקיימה ברכה זו כלשונה:

בתו הגדולה של רבי חיים נישאה לרבי אברהם בירדוגו ונולד להם בן גדול בתורה – רבי משה בירדוגו שנודע בכינויו המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המגרב בגאונותו וחסידותו. בתו הקטנה של רבי חיים נישאה לרבי משה טולידאנו ונולדו לה ארבעה בנים, כולם צדיקים וחסידים, גדולי תורה ומאורי דעת ששמם יצא לתהילה בכל קצוות הארץ.

הבן הגדול, רבי ברוך, עלה לארץ ישראל ושימש כדיין בירושלים עד לפטירתו בי׳ טבת שנת תע״ב וקבורתו בהר הזיתים סמוך לקברו של הרש״ש. בהגיע הבשורה המרה על הסתלקותו לארצות צפון אפריקה קשרו לו מספד ונהי בכל קהילות אלג׳יריה ומרוקו.

הבן השני, רבי חיים, המוכר בכינויו מהרח״ט, הקדיש את כל עתותיו לתורה ושימש כאב״ד במקנס. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים שרובם לא ראו את אור הדפוס, פרט לספר ׳חוק ומשפט׳ בו מובאים פסקי הלכה שכתב וכן ספר ׳עץ הדעת׳ על הש״ס. הבן השלישי הוא רבי יעקב טולידאנו, המכונה מהרי״ט. הבן הרביעי, רבי אהרן, כיהן כדיין בעיר טנג׳יר.

בשנת תק״י התמנה המהרי״ט כראב״ד העיר מקנס, תפקיד אותו מילא במשך ארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תקל״א. הוא נחשב לגדול הדור ונושא דגל ההוראה בכל ארצות המערב.

על רבי יעקב מסופר, כי בשעה בה נתבקש אחיו הגדול רבי ברוך לבית עולמו בירושלים ועוד בטרם הגיעה הידיעה על כך למרוקו הרחוקה, חלץ את נעליו וישב על הארץ כדין אבל. כאשר נשאל לפשר מעשיו סיפר לנוכחים כי ביום האתמול התבקש אחיו לישיבה של מעלה. כעבור מספר שבועות, כאשר הגיעה הבשורה הקשה, התברר לכל כי עיניו הטהורות של רבי יעקב, צופיות למרחוק.

רבי יעקב חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם פירוש על חמשה חומשי תורה, ביאור אגדות התלמוד, ביאור על הש״ס בשם 'ברית יעקב/ וכן ספר ׳אהל יעקב׳ על פירש״י עה״ת.

דמותו של רבי יעקב טולידאנו

בין צאצאיו של מהרי״ט נמנה רבי יוסף טולידאנו. עני היה רבי יוסף אולם בפרוטותיו הדלות שכר לעצמו שני חדרים: בראשון התגוררו הוא ובני משפחתו, ובשני שיכן תלמיד חכם עני כדי שילדיו יזכו לגדול במחיצתו של תלמיד חכם אמיתי, לכך התפלל ושאף כל ימיו.

תפילותיו של רבי יוסף נענו במלואם. בנו, רבי יעקב, שנולד בחודש תשרי שנת תרכ״ו – 1866 – ונקרא על שם סבו הדגול, ספג מלא חופנים אהבת תורה ויראת שמים עד שנודע כאחד מהמצוינים בעיר מקנס. את תורתו רכש רבי יעקב בלימוד בחבורה של חברים מקשיבים בני גילו ובהם רבי אלישע עטייא ורבי יעקב בן רבי משה.

השמועה על הבחור השקדן והמתמיד הגיעה לאוזניו של רבי ישועה סודרי, ממשפחה מיוחסת של בני תורה ובעלי יראה. עשיר ובעל אמצעים היה רבי ישועה אך היטב ידע כי הממון הוא רק אמצעי ולא תכלית. בליבו פעמו אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים וכך חינך את ילדיו. בנו הבכור, רבי אהרן, דודו של רבי ברוך טולידאנו, היה תלמיד חכם מופלג שחתימתו מתנוססת על תקנות העיר לצד חתימותיהם של רבני מקנס האחרים. בתו שמחה נישאה לרבי שלום עמאר, לימים חמיו של רבינו. גם לבתו חנה חיפש חתן כלבבו: כזה שמובטח בו כי יהיה מורה הוראה בישראל וישקוד על דלתות התורה כל ימיו. רבי יעקב טולידאנו, למדן, ירא שמים ובעל מידות טובות, ענה על כל הדרישות.

נישואי בני הזוג נחוגו ברוב שמחה בי״ח סיון שנת תרמ״א (1881). היו אלה נישואין של ענבי הגפן בענבי הגפן. הרבנית חנה עתידה הייתה לצעוד במשך עשרות שנים לצד בעלה הגדול ולתמוך בו בכל מפעליו הברוכים.

לרבי יעקב ולרבנית חנה טולידאנו נולדו ארבעה בנים ובת אחת. הבן הגדול, רבי ברוך, נולד בשנת תר״נ. בשנת תרנ״ב נולד בן שני, רבי יצחק. כעבור שנתיים נולד רבי חיים. בשנת תרנ״ו נולד רבי חביב. בת הזקונים, אסתר, נולדה בשנת תרנ״ח. לימים נישאה לרבי ימין אלכרייף וילדיהם זכו להיות מרביצי תורה ותלמידי חכמים.

רבי ישועה פרנס את רבי יעקב חתנו שנים רבות על מנת שיוכל להתמסר ללא טרדה ללימוד התורה. שנים מאוחר יותר עתיד היה רבי ישועה לתמוך גם בנכדו, רבי ברוך טולידאנו, בתחילת דרכו, כדי שתהא תורה מחזרת על אכסניה שלה.

כישוריו של רבי יעקב לא נעלמו מעיני הבריות ולא ארכו הימים עד שנקרא לשמש ב׳מעמד׳ – המועצה המורכבת מרבנים, דיינים, תלמידי חכמים ונכבדים אחרים שהיו אחראים על ניהול עניני הקהילה. כאשר הוסמך רבי יעקב לדיינות בשנת תרס״ד(1904) כבר היו מדברים בו נכבדות כמי שעתיד להיות מקברניטיה הרוחניים של קהילת מקנס. אולם בעל ענווה היה רבי יעקב. ככל שהכבוד רדף אחריו – כך ברח ממנו. בכל אימת שביקשו למנותו פרנס על הציבור היה מתחמק באומרו כי מקנס משופעת בחכמים המופלגים ממנו בשנים ובדעת ולהם יאה התהילה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 38

בבית מרומם זה גדל רבינו וממנו שאב את הדוגמה הרוחנית ואת יראת השמים שאפיינו אותו משנותיו הצעירות ועד שיבה. מאביו קיבל גם את יסודות הלימוד בעיון, ובפרט את מסורת המנהגים ודרכי ההוראה כפי שמקובלת היא בידם של רבני משפחת טולידאנו מדורי דורות עד לאבותיהם חכמי קסטיליה ולמעלה בקודש.

בנוסף להשפעת הוריו הגדולים, ספג רבינו מגיל צעיר את האווירה המיוחדת של המלאח היהודי – הוא המלאח המקורי אשר לפני בוא הצרפתים ומהפכת ההשכלה שהביאו עימם.

במבט גשמי ומצומצם הצטייר המלאח כמקום דל, אבל כמה טהרה וגדלות הנפש היו מקופלות בין חומותיו. מבחינתם של יהודי מקנס לא היה העולם הזה אלא פרוזדור לחיי נצח, ואם כן מה חשיבות יש אם מפואר הוא הפרוזדור או פשוט – העיקר הם קנייני הנצח אותם צובר האדם בחייו ולהם הוא צריך להקדיש את עיקר מעייניו. ואם בדרך כלשהי הצליח אחד מבני הקהילה לצרף פרוטה לפרוטה ולחסוך כמה דירהאמים, הרי שיש לתתם לצורכי מצווה או לבנות בהם בית מדרש.

רק לאור השקפה זו ניתן להסביר את העובדה המפליאה שחרף חיי הפשטות והצניעות שאפיינו את יהודי מקנס, נודעה העיר כיעד ראשון במעלה עבור שד״רים וגבאי צדקה מכל רחבי העולם היהודי. תלמוד תורה בטבריה, כלות עניות בירושלים, בתי מדרש בסלוניקי או בבגדד – כולם זכו למתת ידם הנדיבה של יהודי מקנס שלא תהו ולא התרעמו על פשר הנהירה ההמונית של פושטי יד

 לעירם. ברורלהם כי אם מבקשים מהם עזרה לדבר שבקדושה – הרי שיש לתת במלוא היכולת.

בפרט היו חביבים על יהודי מקנס הקמת בתי כנסת ובתי מדרש. לא פחות מ"ט בתי כנסת שונים פעלו בתחומיו המצומצמים של המלאח הישן עד כי נדמה כי שאיפתה של כל משפחה הייתה להקים בית כנסת, ואם לא היו בידה האמצעים לכך אזי לפחות לרכוש חלק מבית תפילה. היה את ׳צלאת [בית הכנסת] טוֹבִי/ ו׳צלאת אל-חָכִּם׳ הקרוי על שם רבי יעקב בירדוגו ממשפחת גולי ספרד. וגם ׳צלאת הלביאה׳ על שם דבר פלא שאירע בימי קדם, כאשר הקדוש רבי שמואל בן וואעיש, מגדולי חכמי מקנס, גירש מתוכו לביאה. מרובים היו בתי הכנסיות במקנס, והגיעו הדברים לידי כך שרבני העיר אסרו על הקמת בית כנסת חדש ללא אישור הקהילה.

בתי הכנסת הללו היו פשוטים בחזותם החיצונית, מחמת גזרת המלכות שאסרה בניית בתי תפילה מפוארים ליהודים. אך עששיות השמן שבערו בהם עד לשעות הלילה המאוחרות העידו על התמדתם בתורה של יושביהם.

בית כנסת ׳הלביאה׳

אחד מבתי הכנסת המיוחדים שמקנס התעטרה בהם היה בית הכנסת שבמבוי בן עטאר שנקרא על שם קדוש עליון רבי שמואל בן וואעיש זיע״א מגדולי חכמי מקנס. לבית כנסת זה נקשר סיפור יוצא דופן:

בימיו של רבי שמואל בן וואעיש לכדו הערבים יושבי העיר לביאה אימתנית אותה הגישו כדורון למלך. הלה בנה עבורה כלוב ברזל גדול בחצר ארמונו, סיפק את מזונה ביד רחבה, והתפאר בה בפני אורחיו הרבים.

דא עקא שבאחד הימים הצליחה הלביאה לפרוץ את כלוב הברזל ולצאת לחופשי. במשך שעות ארוכות הסתובבה ברחבי העיר והטילה את חיתתה על יושביה. רק מקץ מאמצים רבים הצליחו חיילי משמר המלך ללכוד אותה ולהשיבה אל הכלוב. מאורע זה גרם למלך חרדה רבה. מה אם יעלה בידה של הלביאה לפרוץ שוב את כלובה? ומה אם תיתן בו את עיניה ותחליט לקבוע עליו את סעודתה?

הרהר המלך בבעיה עד שמצא לה פתרון יצירתי: הלביאה תורחק מחצר הארמון ותונח למשמרת באחת מחצרות המלאח היהודי. באופן כזה גם אם תשתחרר הלביאה ותטרוף אי אלו אנשים בדרכה אל החופש, יהיו אלה בסך הכל יהודים שאיש לא יחוש בחסרונם. הלביאה נקשרה אפוא בשלשלאות ברזל ומדי יום היה מגיע אחד מעבדי המלך ומשליך לפניה את מזונה.

באחד הלילות התממש חששם של יהודי מקנס. הלביאה ניתקה את מוסדותיה ויצאה לשוטט ברחבי המלאח. אותה שעה יושב היה הצדיק רבי שמואל בבית הכנסת 'בן עטר׳ ומקונן מרה על גלות השכינה. כה שקוע היה בתפילה עד כי לא שם לב לחיית הטרף האימתנית המתגנבת חרש בעד הדלת הפתוחה ומתקרבת אליו בלאט. רק כאשר עמדה החיה מולו ממש ונהמה בקעה מגרונה הרים רבי שמואל את עיניו ונתקל במבטה מזרה האימה.

רבי שמואל, שדעתו נתונה הייתה לקינתו ולתפילתו, לא הבחין בכך שמדובר בלביאה. לתומו סבר כי כלב גדול עומד מולו. הוא נטל את מקלו והחל מכה את הלביאה ומגרש אותה מבית הכנסת. הלביאה נהמה וזעקה, אך לא הייתה מסוגלת לפגוע לרעה באיש האלוקים עד שנאלצה בחירוק שיניים לסגת לעבר פתח בית הכנסת.

בינתיים הגיע משרת המלך כמדי ערב כדי להשליך ללביאה את מזונה, והנה לחרדתו הוא מגלה כי השלשלאות מנותקות וחיית הטרף איננה. עד מהרה הוזעק חיל המשמר ופתח בחיפושים נמרצים. קולות הנהמה הובילו את הפמליה אל עבר בית הכנסת ׳בן עטר׳ בו מצאו את הרב הקדוש יושב בשלווה בעוד החיה נוהמת מולו בחוסר אונים…

מאותו היום התפרסם שמו של רבי שמואל כאיש אלוקים קדוש ונערץ גם בקרב גויי מקנס. המלך לא העז להשיב את הלביאה אל שכונת היהודים, אולם החצר בה התארחה החיה נקראה מאז ואילך בשם ׳דאר אלביא', כלומר חצר הלביאה, לזכר הנס שהתרחש בה בזכותו של הצדיק.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 42

שנים ראשונות ב׳חדר'

בתי המדרש במקנס שימשו גם בתלמודי תורה עבור ילדי המלאח. בחדרים הפשוטים שקירותיהם ספוגי קדושה רכשו הילדים קנייני נצח של תורה ויראת שמים. בכיתות הלימוד הללו, שכונו בשם ׳צלאח', הם התחנכו בידי מלמדים פרטיים שקיבצו כמה ילדים והתפרנסו מהפרוסות המעטות ששילמו להם ההורים. כאשר בגרו ועמדו על דעתם, היו בחירי התלמידים מסתופפים בצלו של אחד מתלמידי החכמים המופלגים שמקנס התברכה בהם. עבור הבנות לא היו מוסדות לימוד רשמיים. את עיקרי ההלכות שנצרכו להן רכשו מהדוגמה האישית שהעניקו אימותיהן, ומוסר ויראת שמים ספגו מתוך אווירת הקדושה שאפפה את הבית בו גדלו ומתוך האמונה התמימה שהקיפה את המלאח כולו.

תיאור אופייני לאופן הלימוד בצלאח מצאנו בכתביו של אחד הרבנים שחי באותן השנים במקנס:

בגיל חמש הביאני אבי אצל מורי ורבי… אצלו למדתי המקרא היטב עם תרגומה בנחת כנהוג ועם פירוש רש״י. וגם למדתי כתיבה יפה בשלושה מינים כנהוג באותו הזמן: כתיבת חצי-קולמוס, כתיבת רש״י, וכתיבת סת״ם.

בן עשר שנים גמרתי למודי בחדר ונכנסתי ללמוד בישיבה בלימוד לילה ויום, תלמוד ומפרשיו. ושבח לא-ל שראיתי סימן ברכה בלימודי עם חידוד השכל בעיון שקניתי אצל מורי הרב. בבוקר היינו לומדים בישיבה סוגיא של הגמרא עם פירוש רש״י ותוספות עד הצהרים. אחר הצהרים היינו התלמידים חוזרים לישיבה לבדנו לחזור על מה שלמדנו בבוקר עם הרב, עד הערב. אחרי ערבית היינו חוזרים לבית הרב לחזור על לימודנו עד לשעה מאוחרת.

היינו ישנים בביתו של הרב כל לילות השבוע מלבד לילי שבת ומוצאי שבת בהם היה לנו רשות לישון אצל משפחותינו. ובכל לילה אחר הלימוד היה הרב ישן עמנו. אחד התלמידים היה נשאר לשבת מוטה מעט וקורא דברי מוסר מספר ׳שבט מוסר׳ או ׳פלא יועץ׳ להשמיע לתלמידים דברי תורה עד שתחטפם שינה, ובראות הקורא כי נרדמו כולם היה גם הוא מטה את ראשו לישון… ובשעה ארבע לפנות בוקר השכם היינו הולכים להיות כולנו מהעשרה ראשונים בבית הכנסתי.

התיאור מבוסס על עדותו של הרב מימון בן עטר, מתלמידי החכמים שבמקנס שבהמשך חייו חי במצרים.

בעלות השחר היה ברוך אץ להצטרף לאביו בבית הכנסת המשפחתי על שם רבי שמואל טולידאנו. תפילה בבית כנסת זה היה בה משום לימוד, שכן בין המתפללים בתפילת הוותיקין נמנו שמנה וסלתה של מקנס, שלשה דורות של רבנים ובהם לא פחות משישים תלמידי חכמים בעלי שם.

זו הייתה אווירת הקדומים שספג לקרבו רבינו באותן שנות בראשית: משפחה דגולה בעלת היסטוריה ארוכה של למדנות והנהגה; קהילה שמורה ומוגנת שכל הליכותיה רוויות יראת שמים ושמירת תורה; סיפורי מופת של דורות העבר; תפילה שכולה דביקות בפני בורא עולם; וחיים הסובבים מבוקר ועד ערב סביב הערך העליון של ״והגית בו יומם ולילה״.

השפעות אלו עיצבו את אישיותו של הנער הרך וחותמו ניכר עליו כל ימי חייו. גם מקץ שנים רבות היו זקני מקנס מצביעים על רבינו ואומרים זה לזה: "הנה דוגמה חיה למקנס של פעם! כך נראתה ׳ירושלים של מרוקו׳ בשיא תפארתה!"

שופרא דמקנס מעין שופרא דגלות ספרד

שתי עדות נפרדות היו בקרב יהודי מרוקו. היהודים שחיו בממלכה מימות קדם כונו ׳התושבים; ואילו היהודים שהגיעו בגל ההגירה הגדול בעקבות גירוש ספרד כונו ׳המגורשים׳. התושבים והמגורשים נבדלו ביניהם בכמה עניני הלכה ומנהג. עובדה זו שימשה במרוצת הדורות כר לכמה מחלוקות גדולות, בפרט בקהילות בהן חיו אלה בתוך אלה. גם בחלוף מאות שנים לאחר הגירוש עדיין ניתן היה להבחין בהבדלים שבין העדות כאשר צאצאי ה׳תושבים׳ בולטים יותר בנוכחותם בכפרים ובעיירות שבדרום מרוקו, בעוד צאצאי ה׳מגורשים׳ משפיעים יותר בכפרים ובעיירות של צפון ומערב מרוקו.

קהילה גדולה ונכבדה של יהודים ׳מגורשים׳ השתכנה בעיר פס, עיר הבירה של מרוקו באותה תקופה. לימים התפצל ממנה ענף שהשתקע בעיר מקנס הסמוכה אליה וממנה התפתחה הקהילה המפוארת בעיר זו. מי שביסס את קהילת מקנס על יסודות איתנים ורומם אותה עד מלוא קומתה הרוחנית, היה ענק הרוח רבי רפאל בירדוגו, המכונה ״המלאך רפאל״ על שם עוצם חסידותו ובקיאותו בנגלה ובנסתר. עמדו לצידו המשפחות המיוחסות שבין גולי ספרד כדוגמת משפחות טולידאנו, בירדוגו, מאימראן, ואבן צור.

לאורך הדורות שמרו המשפחות המייסדות של קהילת מקנס על צביונן ועל מגילות היוחסין שלהן, עד כדי כך שאף בעת החדשה יכול היה המבקר בקהילה לחוש בהוד הקדומים החופף עליה ובזיו הקדום של תור הזהב הספרדי שעדיין היה מפעם בסמטאותיה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 45

במעלליו יתנכר נער

עדינות הנפש ושקידה בתורה

משחר ילדותו ניכר היה ברבינו כי נשמה גדולה שוכנת בקרבו. הוא התברך בכישרונות מעולים, בתפיסה מבריקה ובזיכרון חד. ממקום מושבו בבית הכנסת סמוך לאביו הגדול היה מתבונן בתפילות מלאות הדבקות של תלמידי החכמים. המראה הותיר בנפשו רושם כביר ועד אחרית ימיו נודע רבעו בתפילותיו המלאות מתיקות והתלהבות.

מתגבר על מכאוביו שלא לצער את אביו

אין בידינו תיאור מפורט על הליכותיו של רבינו בשנות ילדותו, אולם מהסיפורים המעטים שבכל זאת נודעו מצטיירת דמותו של ילד בעל אישיות מיוחדת במינה – בעל רגש עצום, נפש זכה, וחמלה עמוקה כלפי כל יהודי הזקוק לעזרה.

דוגמה לכך היא מעשה אותו סיפר ידידו מנוער, רבי יוסף משאש, לימים רבה של העיר חיפה:

בגיל תשע חלה ברוך. הוא שכב במיטתו והתפתל ביסורים. רבי יוסף בא לבקרו וניסה להסיח את דעתו בסיפורים שונים – אך ללא הועיל.

לפתע נכנס לחדר האבא, רבי יעקב. אך הבחין ברוך באביו ודומה היה כאילו חלפו מכאוביו. שעה ארוכה שהה האב בחדר בנו החולה וכל אותה העת לא נפלטה מפיו אפילו אנחה קלה. רק לאחר שיצא האב חזר ברוך להיאנח ולדאוב.

״כיצד פסקו היסורים כאשר נכנס אביך אל החדר ושבו מיד כאשר עזב?" התפלא יוסף.

השיב לו ברוך בפשטות:

"דע לך ידידי, כי היסורים לא חלפו אפילו לרגע אחד. אולם כל עוד אבי היה בחדר לא יכולתי להיאנח משום שהדבר היה גורם לו עגמת נפש!״   

מפעימות הן תעצומות הנפש של ילד בן תשע המצליח לכלוא את סבלו מתוך רגישות מופלאה לצער שיגרם לאביו הגדול.

כיבוד הורים והכרת הטוב

בהזדמנות אחרת, הבחין יוסף כי חברו אינו אוכל בהפסקת האוכל בעיצומו של יום הלימודים. ״בוודאי שכח את האוכל״, חשב לעצמו. הוא הציע לחלוק את פתו עם ברוך אולם הלה התחמק ממנו.

לבסוף ניאות להסביר:

"אמש ביקש ממני אבא שאביא לו משהו, אך העצלות גברה עלי והשתמטתי ממנו. לאחר מעשה התחרטתי על כך… החלטתי שעל ביטול מצוות כיבוד אב אקבל על עצמי תענית ולא אטעם למחר מאומה״.

ללמדנו מושגים של ילד בן תשע בכיבוד הורים.

ביום מן הימים השתתף ברוך עם חבריו בסעודת מצווה לרגל סיום מסכת. בשעה שכולם נהנו מהסעודה שהוגשה לכבוד המאורע, הוא עצמו לא טעם מאומה.

"מדוע אינך אוכל?" תהו חבריו, ״הלא סעודת מצווה היא זו!״ נענה וסיפר:

אתמול נוכחתי עם אבי בבית הדין בעת שחייב את אחד מבעלי הדין בסכום כסף גדול. בכעסו הרב החל אותו אדם להסיח דברים קשים באבא, תוך שהוא משתמש במילים בוטות ביותר. בראותי זאת לא יכולתי להחריש. קמתי והוכחתי את האיש על פניו. כסבור הייתי כי נהגתי כראוי, אבל לא כך חשב אבי. להיפך: הוא הצטער על שפגעתי בכבודו של אותו אדם. משום כך בצאתי מבית הדין קיבלתי על עצמי תענית למחרת היום כדי לכפר על הצער שגרמתי לאבא…

רבותיו המובהקים בנגלה ובנסתר

השפעה מרכזית על בניין עולמו הרוחני של רבינו הייתה לאביו, רבי יעקב טולידאנו. כאשר גדל, עבר רבינו בין חכמי מקנס, דולה מתורתו של האחד וממשיך אל הבא אחריו. כל אחד מהם הטביע חותם מובהק על קומתו הרוחנית. בכך נעשה רבינו למעין אספקלריא מאירה שבה השתקפו אוצרות החכמה והדעת של חכמי מקנס כולם.

רבו המובהק בתורת הנגלה היה הגאון רבי חיים בירדוגו, ראש בית המדרש הגדול במקנס. רבי חיים היה מורם ורבם של מרבית תלמידי החכמים בני גילו של רבינו במקנס ובהם רבי יצחק אסבאג, רבי מרדכי עמאר, ועוד רבים.

תחת הדרכתו של רבי חיים סלל רבינו את דרכו לשליטה מעמיקה בכל מכמני התורה – בש״ס ובפוסקים, בדברי הראשונים והאחרונים. מרבי חיים קיבל את דרך הלימוד שאפיינה אותו כל חייו. זו הייתה מבוססת על חתירה אל האמת תוך התרחקות מפלפולים דחוקים ופירושים עקומים. מידת האמת הייתה מאז ומעולם נר לרגליו ולאורה צעד בלא פשרות.

שיטת הלימוד שהייתה מקובלת בבתי המדרש במקנס באותם הימים, התמקדה בליבון עיוני מעמיק. כל סוגיה נלמדה בעמל ויזע עד שירדו לעומק השיתין. כל האפשרויות בהבנת הסוגיה נבחנו בכור המצרף אחת לאחת עד שנותרה האמת הצרופה ואין בלתה. בשיטה זו קצב הלימוד היה איטי, אולם היא העניקה ללומדים הבנה צלולה בסברות ישרות המבוססות על יסודות איתנים.

כשם שהיה רבי חיים בירדוגו רבו המובהק של רבינו בדרך הלימוד, כך היה הגאון רבי חיים משאש מתווה דרכו הרוחנית ומעצב אישיותו בשחר נעוריו. הוא השפיע עליו שפע של יראת שמים טהורה, החדיר בו אהבת תורה, והדריך אותו בדרך דקדוק המצוות.

דוגמה למושגים הגבוהים שקיבל מרבי חיים משאש ניתן ללמוד ממעשה שסיפר רבינו עצמו על הימים בהם יצק מים על ידי רבו הגדול:

פעם קרא לי רבי חיים לשרתו. הוא ישב בבית הכנסת ולמד ואני עמדתי הכן לצידו – כאשר אני משפיל את עיני ארצה, שכן לא יכולתי להביט בפניו הבוערות לעוצם קדושתו וצדקותו. בשלב מסוים הושיט לי רבי חיים את תפיליו וביקש ממני כי אכרוך אותן. עשיתי זאת בשמחה, כרכתי את התפילין בשתיקה.

לפתע נשא רבי חיים את עיניו הקדושות והבחין כי אין שפתי נעות.

הדבר כאב לו והוא אמר לי: ״הלא תדע בני שעונש גדול מגיע למפנה ליבו לבטלה אפילו רגע אחד? מדוע אתה שותק? אמור איזה מזמור תהילים, או משנה, או הלכה שאתה יודע בעל פה, ובלבד שלא תפנה את ליבך לבטלה!״…

רבי חיים משאש היה ידוע כאיש אלוקים קדוש ומלומד בניסים. תפילותיו הספוגות אש קודש נאמרו ברתת ובאימה והיו מפורסמות בשערים. באותה התקופה שימש רבי חיים כדיין בעיר מקנס. הוא לא הסתפק בעבודתו הקבועה בבית הדין אלא קיבל על עצמו את האחריות הרוחנית הכוללת למצבם של בני העיר. אם הבחין במעידה רוחנית אצל מי מהם היה מזדרז להוכיחו במתק שפתיו, לאמץ ברכיים כושלות ולחזק לבבות נרפים, ולא הייתה נחה דעתו עד שהשיבו למוטב.

השפעה עמוקה הייתה לרבי חיים משאש על תלמידי בית המדרש במקנס. מנהגו היה להתפלל מדי יום תפילת מנחה בבית המדרש עם התלמידים כאשר תפילה זו כשלעצמה הייתה שיעור מוסר חי. התלהבותו העצומה של רבי חיים בתפילתו, עמידתו לפני בוראו כבן המתחטא לפני אביו וכעבד לפני רבו, הותירה בתלמידים רושם בל ימחה.

מדי יום היה רבי חיים מוסר שיחת מוסר בפני התלמידים. הדברים היוצאים מליבו הטהור היו חודרים ללב השומעים וחורשים בהם תלמים עמוקים של אהבת תורה ויראת שמים טהורה. רבינו שתה בצמא כל מילה היוצאת מפיו של רבו הגדול. הוא אימץ את הנהגות רבו הגדול בדרכי החסידות והעבודה התמימה. לימים צעד גם בדרכו הציבורית של רבו ונטל על כתפיו את האחריות למעמד הרוחני של הציבור כולו.

בהקדמה שכתב לספרו של רבי חיים שיצא לאחר הסתלקותו תיאר רבינו את השיחות המוסריות ששמע מרבו הגדול. וכך הוא כותב:

׳אשרי מי שראה פניו אפילו בחלום, כי היו פניו פני שכינה. הקדושה היתה חופפת ורוחפת על פניו, וכל הרואה אותו מכיר ומרגיש כי איש אלוקים קדוש הוא. ונהירנא כד הוינא טליא, והייתי לומד בהישיבה אצל אדמו״ר הרב החסיד הקדוש כמוהר״ר חיים בירדוגו זצוק״ל, שהוא אחד מתלמידיו, היה בא אצלנו רבינו הגדול הרה״ק המחבר זיע״א להתפלל מנחה, והיה הוא בעצמו שליח ציבור, והיה אומר החזרה בקול נעים וקדוש ומלהיב כל הלבבות בחרדה גדולה. ואחר תפילת מנחה יושב עמנו כשתי שעות ויותר, ומתחיל למשוך ליבנו במוסריו ובסיפוריו הנעימים והקדושים, עד שהיו עינינו מורידים כנחל דמעה, וליבנו היה מואס בהבלי העולם הזה מלהבות דברי קדשו. אשרהו ואשרי חלקו עם אבות העולם אברהם יצחק וישראל׳.

בין ההנהגות המיוחדות שקיבל רבינו מרבו הגדול, יש למנות את הנהגתו לקום בכל לילה באשמורת לאמירת תיקון חצות. בכל לילה, מאז הימים בהם הסתופף במחיצתו של רבי חיים משאש במקנס ועד לאחרית ימיו בארץ ישראל, נוהג היה רבינו לקום מדי יום באשמורת, לשבת על הארץ ולומר תיקון חצות בדמע. היה זה מחזה מרטיט לראות איך התמוגג בתחינה לפני רבש״ע על גלות השכינה וגלות ישראל. מי שזכה לעמוד במחיצתו באותה שעה שואב היה מלא חפניים רוח קדושה וטהרה וחיזוק בעבודת ה׳ יתברך.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 51

תורת הסוד

בין רבותיו של רבינו יש למנות את המקובל האלוקי רבי יוסף אלקובי שהחכימו בתורת הנסתר. מטבע הדברים היה זה בשלב מאוחר יותר בחייו לאחר שמילא את כריסו בש״ס ופוסקים. לימוד זה לא נעשה בפרהסיה אלא בצנעה ובחשאי, בעליית הגג של בית הכנסת.

ושוב נמצא רבינו תלמיד המחכים את רבותיו. עומק שכלו ורוחב הבנתו באו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנסתר כשם שבאו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנגלה. הוא היה כמעיין המתגבר ושתה בצמא את כל מוצא פיו של רבו הדגול עד שנעשה בקי בזוהר הקדוש ובכתבי האריז״ל, אך עד אחרית ימיו הקפיד שלא לגלות פן זה באישיותו בפרהסיה.

עשרים שנות חייו הראשונות של רבינו עברו עליו כשהוא ספון ראשו ורובו באהלה של תורה ומקדיש את רוב עתותיו לעיונה ולימודה. שנים אלו היו תקופה של סער וסופה במרוקו. טלטלות רבות ומהפכות גדולות עמדו בשער ומקץ שנים לא רבות עתיד רבינו עצמו להימצא בעין הסערה.

אולם לעת עתה, פסחו כל אלה על רבינו שהיה מסוגר בתוך ״תיבת נח״ שמאחורי חומות המלאח ועסוק בבניין עולמו הרוחני. לימים יאמר כי שנים אלו שבהן יכול היה לקיים ״שבתי בבית ה׳ ״ ללא הפרעה, הן שהעניקו לו את תעצומות הנפש לעמוד כצור איתן בפני כל הגלים השוצפים שעתיד היה לפגוש בחייו.

אמה של מלכות

הרבנית רחל בת רבי שלום עמאר

שנת תר״ע (1910), בהיותו כבן עשרים שנה, בא רבינו בברית הנישואין עם רעייתו הרבנית רחל לבית עמאר. מגיל צעיר נודע אביה, רבי שלום עמאר, כאדם פלאי שהרשים את רואיו במידותיו האציליות וברוחב דעתו. מכמני התורה פתוחים היו בפניו ואף בחכמת התכונה היה לו יד ורגל. בגיל י״ח שנים התמנה לדיין ובגיל עשרים ושבע הוענקה לו משרת הראב״ד. בכך המשיך בדרך אביו, רבי שמואל עמאר, שישב אף הוא על כס הרבנות במקנס בתקופה מוקדמת יותר. רבי שלום נשא לאשה את הרבנית שמחה, ויחד בנו בית של תורה ויראת שמים.

חרף גילו הצעיר לא חת רבי שלום מפני איש. כאשר נודע לו פעם שבעיר מוכרים בפסח ממתקים שיש בהם חשש חמץ, כינס לאלתר את בני הקהילה ונשא דברים חוצבי להבות על חומרת איסור חמץ בפסח. באותו מעמד נוכח רבינו, אז עלם צעיר לימים, שסיפר כי הדברים הביאו אותו לידי בכי ממש.

גדולי הדור העריכו את רבי שלום וחזו לו גדולות, אך לדאבון לב לא זכה להאריך ימים. בהיותו בן שלושים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה כשהוא בשיא פריחתו. אפילו את חופת בתו לא זכה לראות.

אופן פטירתו היה פתאומי ופלאי. בחודש אלול שנת תר״ן הביע רבי שלום את רצונו לעלות לארץ ישראל במהלך השנה הקרובה. אף הוחלט כי ההכנות המעשיות לעליה יתחילו מיד לאחר חגי חודש תשרי. אלא שמשמים מנעו את העליה הזאת.

בערב חג הסוכות של אותה השנה, הגיעו לידי רבי חיים משאש, מגדולי רבני מקנס, שני אתרוגים מובחרים אותם הציג בפני רבי שלום. רבי שלום בחר אחד מהם לעצמו, אולם בעת שהחזירו למטפחת נשמט האתרוג מידו, נפל לארץ ונפסל. צערו של רבי שלום היה גדול עד כי התעלף (!). רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו להשיב את נפשו. רבי חיים גער בו: ״הן מצוות ארבע מינים מופיעה בתורה רק פעם אחת ואילו מצוות שמחת החג מופיעה שלוש פעמים. הכיצד יבטל השלושה מפני האחד?״

אולם רבי שלום ראה במה שאירע סימן רע לבאות ומיאן להתנחם.

ואכן, עוד באותו לילה נתקף בחולי הקדחת ממנו לא החלים עד שהשיב את נשמתו לבוראה ביום שמחת תורה. צער רב הצטערו יהודי מקנס על ״האתרוג המהודר״ שצמח בעירם, אדם פלאי בחכמתו ובמראהו שנלקח מהם בחטף והותירם יתומים.

הסתלקותו הפתאומית של רבי שלום הותירה חלל כואב בקרב כל תופסי התורה במקנס ובפרט בקרב בני המשפחה. מי שנעשה למתווה הדרך הרוחני של המשפחה וגם הכניס את הרבנית רחל אל החופה היה אחיה, רבי מרדכי עמאר, לימים מפוסקי העיר מקנס.

בבית זה שבו השתלבו תורה וחסד צמחה הרבנית רחל. הדוגמה האישית שספגה בבית אבא התוותה את הדרך בה צעדה במשך כל חייה לצדו של רבינו.

פיקחות, חכמה ואצילות מיוחדות היו שזורות באישיותה של הרבנית רחל, ״אמה של מלכות״.

ממקום שבתה בירכתי ביתה פקחה עין על כל הליכותיו וניווטה אותו בחכמה בסערות החיים. קשה לתאר את מעלותיו המופלאות של רבינו בלי ה״עזר כנגדו" שפעלה לצדו כל ימיו. ואכן, הרבנית רחל התאימה להפליא לאישיות בעלה הדגול בבחינת ענבי הגפן המשתרגים זה בזה ובונים זה את זה.

סיפר אחד הנכדים:

היחס בין רבינו והרבנית רחל כל ימיהם היה כמו זוג צעיר. איזה כבוד והדר היו ביניהם. ההערכה שראינו לימדה אותנו מה כוונת דברי חז״ל ״מכבדה יותר מגופו״. סבא בחכמתו ידע להעריך את רום ערכה ואת הערכתו לרבנית ניתן היה לראות בכל הליכותיו בבית ומחוצה לו.

שותפות מיוחדת זו התחילה עוד כשהייתה הרבנית רכה בשנים עת נישאה בגיל 15, והיא נמשכה וגברה עד לימי שיבה וזקנה. באחרית ימיו של רבינו, כאשר התקשה בהליכה, הייתה הרבנית קמה משנתה לפנות בוקר ומלווה אותו לתפילה עם הנץ החמה. מה נאדר היה המראה כאשר צעדו שניהם יחדיו אל בית הכנסת, מתוך הערכה הדדית עצומה שניכרה בכל הליכותיהם. לאחר שהגיעו לבית הכנסת שבה הרבנית הביתה והזדרזה להתחיל בהכנת ארוחת בוקר. החריצות הזאת אפיינה את הרבנית בכל שנותיה והותירה רושם עז על האורחים הרבים שבאו בצל קורתה.

גם לעת זקנה, כאשר לא הייתה עוד מטופלת בילדים ובאורחים לרוב, לא חרגה הרבנית ממנהגה ולא שינתה מדרכה. יושבת הייתה במטבח, מתקינה את כל הסידורים הנחוצים כדי שבעלה הגדול ימצא הכל מוכן וערוך בשובו הביתה. שכן בעיני הרבנית עבודת הקודש של בעלה ועבודות הבית שלה לא היו כי אם שני צדדים במטבע אחת, שותפות כבירה של עבודת ה׳ המלווה את החיים כולם מתחילה ועד סוף.

הקפדה על מעשר כספים

עם נישואיו קיבל רבינו נדוניה מכובדת. רעייתו התייתמה בגיל צעיר אולם בהיותה בת למשפחה עשירה נפלה בחלקה ירושה לא מבוטלת. ככלות ימי המשתה הביא רבינו שמאי שיאמוד את שווי הנדוניה על מנת שיוכל להפריש ממנה מעשר כדין.

מצווה זו של ׳מעשר כספים׳ חביבה הייתה על רבינו כל ימיו. מאז הרוויח את פרוטותיו הראשונות נזהר להפריש מעשר מכל סכום שבא לידיו. בפרט הקפיד שלא להשתהות בהפרשת המעשר פן ישכח לקיים את המצווה. כה רבה הייתה שמחתו בעת שחילק את מעשרותיו עד שניתן היה לחשוב כי זה עתה זכה בסכום כסף גדול, ולא שהוא מעניק לאחרים מפרוטותיו הדלות. ואין לתמוה על כך, שכן רבינו חש באופן הפשוט ביותר כי ״יותר ממה שעושה בעל הבית לעני – עושה העני לבעל הבית״.

הנדוניה שירדה לטמיון

לאחר שהפריש מעשר כספים נחה דעתו של רבינו. כעת התפנה לחשוב מה יעשה ביתר סכום הנדוניה שנפל בחלקו. הואיל ושאיפתו הייתה להקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה חיפש דרך להתפרנס מממונו ללא ביטול זמן. לבסוף מצא פתרון שהניח את דעתו: את כספי הנדוניה מסר לסוחר נאמן כדי שהלה ישקיע אותם בעסקיו ויחלוק עמו את רווחיו. על פי התכנית, הסכום שאמור היה רבינו לקבל מדי חודש יכול היה לאפשר לו להתפרנס בכבוד ולהקדיש את כל כולו לתורה ולעבודת ה׳ מתוך הרחבת הדעת.

ביקש רבינו לישב בשלוה, אולם הקדוש ברוך הוא סלל עבורו דרך אחרת.

תקופה קצרה לאחר נישואיו התחוללו שוב פרעות במלאת. חנויות רבות של יהודים נבזזו על ידי פורעים מוסלמים ונהרסו עד היסוד. בין החנויות שעלו באש הייתה גם חנותו של הסוחר – שותפו של רבינו. ביום בהיר אחד איבד הסוחר את כל רכושו ועמו הוריד לטמיון גם את כל כספי הנדוניה של רבעו.

לפתע פתאום מצא את עצמו רבעו מבלי פרוטה לפורטה.

מבלי אומר ודברים קיבל עליו רבינו את הדין באהבה. ״הלא לימוד התורה מתוך הדחק – מעלה גדולה יש בו!״ אמר לרעייתו. ״כנראה מן השמים מצפים ממני לתורה במדרגתה הגבוהה ביותר!״

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 56

צדקה גם מתוך הדחק

באין מוצא שכר רבינו חדר קטן אותו ריהט באשר מצאה ידו. כך הקימו רבינו ורעייתו את ביתם מתוך צמצום ופשטות. אולם הרחקות לא הסיחה את דעתו של רבינו מלימודו. רבינו קיים בעצמו את מאמר דוד המלך ע״ה: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״. הוא התנתק מהקושי הכלכלי ושקע כולו בלימוד התורה.

יתר על כן, גם בימים קשים בהם הוא ובני ביתו חיו במחסור לא ויתר על מנהגו מימים ימימה לדאוג לעניים ולדלים. הוא המשיך לפקוד את בתיהם של בעלי הממון בקהילת מקנס מהם גייס כדרכו תרומות עבור עניי העיר. מעשיו הרבים בתחום הצדקה והחסד זיכו אותו בכינוי ״רבי ברוך דלעניים״ – ״רבי ברוך של העניים״.

מהכספים הרבים שעברו תחת ידו, לא לקח לעצמו אפילו פרוטה. ככלל, מיאן רבינו ליהנות ממתנת בשר ודם. גם בתקופות הדחק לא הסכים ליטול מאומה מזולתו. בתו של רבינו, הרבנית גאולה, סיפרה על מקרה אופייני שהתרחש בתחילת ימי נישואיה:

באחד הימים חלפה הרבנית ליד חצרו של אדם ירא שמים ומוקיר רבנן שהיה עסוק אותה שעה בקטיף קישואים. שמח אותו אדם על ההזדמנות שנקרתה בידו להיות מתמכי דרבנן ונתן לה במתנה חבילה גדולה של קישואים. אולם כאשר שב רבינו אל ביתו והבין כי הקישואים ניתנו כמתנת חינם לא היה קץ לצערו. ״הרי יודעת את שאינני רוצה ליהנות ממתנת בשר ודם!״ התאונן באזני רעייתו. ולא נרגע רבינו עד שהבטיח סבו, רבי יוסף, כי ייגש בעצמו לשלם לאותו יהודי את מחיר הקישואים.

אף כי גדלה במשפחה אמידה הרי שעם הקמת ביתה התמסרה הרבנית רחל לחיי פשטות. בתקופת לימודיו בכולל קיבל רבינו תמיכה שבועית בסך חמישה פראנקים. את הכסף הזה מסר לרעייתו וממנו כלכלה את הבית בחכמה ובתבונה.

מידת ההסתפקות של הרבנית הייתה מופלאה. שפע כלכלי גדול מעולם לא היה בבית, שכן גם כאשר זכה רבינו לתפקיד רבני רשמי ששכרו בצדו, היה מפזר את חלק הארי של הכנסתו לצורכי צדקה וחסד. כך למשל מעולם לא קנתה בגדים מן המוכן. היא הייתה קונה בדים בזול ותופרת בעצמה את בגדיהם של כל בני הבית, הבנים כמו הבנות. כאשר גדלו הוצאות המשפחה, לוותה הרבנית סכום כסף ורכשה בו מכונת תפירה לצורך תפירת כפתורים, אומנות המצריכה זריזות ודייקנות, ממנה פרנסה את המשפחה.

על מידת הצמצום והפשטות שהייתה מנת חלקם סיפרה הרבנית מרים מרצבך, בתו של רבינו:

באחד הימים נפלתי למשכב, והרופא הורה שאוכל מאכלים מזינים כדי להתחזק ולהבריא. אמא השיגה מעט בשר ממנו הכינה קציצות. כך נמשך הדבר כמה ימים עד שיום אחד התבונן אבא בפני והכריז: ״אמא, אני חושב שמרים כבר בריאה! את יכולה לחזור להכין מרק ירקות!"

רבינו ראה בעצמו גזבר נאמן שקיבל מהבורא פיקדון. גזבר בעל אחריות יודע כי עליו לתת דין וחשבון על כל פרוטה ולהקדיש לכל מטרה בדיוק את הסכום הנחוץ לכך. כל עוד הילד חולה, יש הצדקה לקניית בשר בימות החול, אולם מרגע ששב לאיתנו יש ליעד את הכסף למטרות אחרות. על לשונו שגורים היו דברי חז״ל "צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם״. ועוד היה מוסיף את דברי האריז״ל בשער הפסוקים אודות הממון: "כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב״ה… וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו״.

♦ ♦ ♦

פשוט היה הבית במראהו ודל ברהיטיו, אבל יופיו והדרו שכנו בשלום המופתי ששרר בתוכו. בבית הגדול הזה נולדו ילדי משפחת טולידאנו: הבת הבכורה, רבקה, נולדה בשנת תרע״ב (1912) ונישאה לרבי שלמה טולידאנו. אחריה נולד הבן הגדול, יוסף, בשנת תרע״ד(1914). בשנת תרע״ה (1915) נולדה בת נוספת, מזל-טוב, שנישאה לרבי יוסף טולידאנו אך נפטרה בקיצור ימים. בשנת תרע״ז(1917) נולדה הבת מרים שנישאה לרבי דוד מרצבך. בשנת תר״פ (1920) נולדה הבת פרלה שנישאה לרב יצחק סייאג. הבת גאולה נולדה בשנת תרפ״ד (1924) ונישאה לרבי יוסף טולידאנו לאחר פטירת אחותה מזל-טוב. בשנת תרפ״ט(1929) נולד הבן שלום, שנפטר לדאבון לב בהיותו בן עשר שנים. בשנת תרצ״ג(1933) נולד בן הזקונים, יעקב.

כאשר התרחבה המשפחה, נעשתה הדירה הקטנה צרה מלהכיל את כל יושביה. תחילה עבר רבינו לבית הוריו שם חי במשך כשנתיים ימים. לאחר מכן חיו במשך שנים רבות בביתו של הגיס, רבי מרדכי עמאר. החיים בתנאי צפיפות שכאלה שכיחים ומקובלים היו במקנס, אולם גם כאשר בסופו של דבר עבר רבינו לדירה משל עצמו סירב עד ערוב ימיו לקנות בית וחי רק בשכירות. ״אנחנו יושבי עראי בעולם הזה ואין לנו ענין בצבירת נכסים ומקרקעין״, נימק את הנהגתו.

לפוס צערא אגרא

רבינו לימד כי מסירות הנפש והקשיים המתלווים לקיום המצווה הם חלק מהמצווה. לפיכך קיבל באהבה את היסורים, הקשיים ואף העלבונות שנאלץ לעיתים לספוג. דוגמה לכך במעשה שאירע בתחילת חיי הנישואין כאשר הרבנית נפלה למשכב. מאמצי הרופאים לרפואתה לא העלו מזור עד שהיה חשש לחייה. רבינו אמר לבני הבית המודאגים: ״רק תוספת של זכויות ומסירות נפש יוכלו להציל את המצב!״

והנה הקב״ה זימן לידו מקרה – בבחינת ״רצון יראיו יעשה״.

היו אלה ימי חורף, והקור במקנס באותה שנה היה עז מן הרגיל. ניגש רבינו אל משרדי וועד הקהילה, דפק על השולחן והכריז: ״רבותי, מוכרחים לקום ולעשות מעשה! יש להקים חברת ׳מלביש ערומים׳ ולחלק שמיכות לעניים שאין להם!״

דרישתו של האברך הצעיר לא מצאה חן בעיני אחד מראשי הוועד. הלה, שישב בחדר סמוך, נזעק לעברו וגער בו בחריפות לעיני כל הנוכחים: ״מי אתה שתגיד לנו איך לפעול!״

לשמע תגובה זו קרנו פניו של רבינו. תיכף חזר לביתו ובישר לרבנית: ״ברוך ה', הישועה הגיעה. זכות העלבונות שספגתי היום למען העניים בוודאי תביא לך מזור!״

ואכן, לא ארכו הימים, והרבנית שבה לאיתנה.

רחל אימנו

מפעליו הגדולים של רבינו לא יכולים היו להתממש אלמלא התגייסה להם גם הרבנית בכל כוחה. בזכותה יכול היה לפתוח את דלתות הבית בפני האורחים הרבים, בהם טיפלה במסירות כאילו היו בניה שלה עד כדי כיבוס בגדיהם והכנת תבשילים שיערבו לחיכם. בזכותה הכניס לבית יתומים ואלמנות שהיו סמוכים על שולחנו שנים רבות עד שנעשו לחלק בלתי נפרד מבני הבית. בזכותה הביא למקנס את ילדי הכפר העניים שנזקקו לטיפול רפואי. ״אמא רחל״, היו מכנים אותה התלמידים.

״את כל היהדות שלי אני חב ליחס האמהי שקיבלתי ממנה בזמנים קשים״, שח אחד התלמידים. "אלמלא דאגתה ומסירותה מי יודע איפה הייתי היום״.

בזכות מסירות זו יכול היה רבינו גם להפנות מזמנו למעשי צדקה וחסד שהצריכו היעדרות ממושכת מהבית. לנסיעות הללו היה רבינו יוצא כשבצקלונו תבשילים שהכינה הרבנית תוך הקפדה על דקדוקי הכשרות המיוחדים שלו ביודעה כי בעלה לא יאכל משום מטבח אחר. רבינו יצא לדרכו בלב שקט, ביודעו כי הוא משאיר את כל ענייני הבית תחת טיפולה והשגחתה של אשת החיל המסורה שלו.

יראת השמים ורגישותה של הרבנית לכל דבר שבקדושה היו מיוחדים במינם. היו לה ׳הדגשים׳ דקים שבדקים שמקורם באצילות הנפש.

כך, למשל, ידעה להעיר כאשר הבחינה באחד מצאצאיה האוחז בתיק התפילין בידו האחת בעוד שבידו האחרת הוא אוחז בשקית אשפה. ״אמנם יפה שאתה מבקש לעשות חסד עם בני הבית״, הייתה אומרת לו. ״אולם אין זה נאה ומכובד שאדם יחזיק באותה העת תפילין ולהבדיל שקית אשפה״.

איסור אין בכך – אולם מי שיש לו רגשות קודש חש את הצרימה שבדבר.

בדומה לכך, כאשר באה ללון אצל ילדיה ונכדיה ביקשה שיסדרו לה מקום שינה בחדר שלא מצויים בו ספרי קודש. ״איך אפשר לישון מול ארון מלא ספרי קודש?״ התפלאה.

אף תפילותיה של הרבנית היו מיוחדות במינן. היא לא התפללה מתוך סידור, אלא בכל בוקר סגרה את דלת חדרה, פתחה את החלון, וכשהיא מביטה אל השמים החלה לדבר ישירות אל הקדוש ברוך הוא. הכל בצניעות אופיינית מבלי שאף אחד יראה. אם מאן דהו פתח את הדלת באמצע הייתה מפסיקה את תפילתה, שכן כל צדקותה ועבודת ה׳ שלה היו מתוך צניעות מופלגת.

מן המפורסמות היה בקרב בני מקנס כי תפילתה של הרבנית פועלת ישועות.

לא עקרה אחת ולא שתים נפקדו בזכות תפילותיה, ולא מעט חולים חייבים את רפואתם לזכות תחינותיה ששטחה בעבורם בפני מלך רם ונישא.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 62

יותר מ׳אשת חבר׳

אף שלא למדה לימודים תורניים במוסד מסודר, הייתה הרבנית ידענית גדולה בכל הנוגע להלכות הבית, הן מצד היותה בת תלמיד חכם והן בזכות ההתבוננות בהוראותיו ופסיקותיו של בעלה הגדול. היא ידעה לצפות מראש בשאלת טריפות איזה יכשיר רבינו ואיזה יפסול. היא ידעה מה ישיב לכל שאלה בהלכות שבת וברכות ובתחומים נוספים. מבחינה זאת הייתה לא רק ׳אשת חבר; אלא בעצמה ׳חבר׳ במלא מובן המילה.

את הידע המקיף הזה שרכשה הרבנית ניתן לזקוף גם לזכותו של רבינו עצמו שהיה בבחינת ״שולחן ערוך״ חי. מי שהתבונן בהנהגותיו במהלך יום שלם יכול היה לראות את השולחן ערוך קם לתחיה לנגד עיניו, סימן אחר סימן, סעיף אחר סעיף. כל פסיעה, תנועה, ותזוזה שלו היו מנוהלים באופן מדויק על פי ההלכה.

אבידה כואבת

ניסיון קשה פקד את הרב והרבנית כאשר נלקח מהם בדמי ימיו הבן היקיר בן העשר – שלום – שהיה קרוי על שם זקנו רבי שלום עמאר. האסון אירע בחודש כסליו שנת ת״ש 1940). הכאב היה נורא, צורב ומפלח, אך רבינו קיבל על עצמו את הדין באהבה והצדיק דין שמים.

בהקדמה לספר ׳מנחת יהודה׳ שכתב באותה העת, מעלה רבינו את רחשי ליבו המיוסר: ולהבדיל בין החיים תהי צרורה בצרור החיים נפש אור עיני, כוחי ואוני, מרגלית יקרה, שלם בני שנלקח ממני בעווני בכסליו דהאי שת״ה, לפ״ג, והיו ימיו עשר שנים. עודנו באבו ולא ימוש מתוך האהל אהלה של תורה, ולומד גמרא ודינים וכו', עד שהגיע זמן המקרא קראו רבו ואיננו, כי לקח אותו אלוקים. אוי לי על שברי! נחלה מכתי! צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי! יהי רצון שיחשב לי לקרבן כפרה כעולה ושלמים וכקטורת הסמים, ויזכה ללמוד תורה בישיבה של מעלה, והוא ברחמיו ית״ש יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל, ולא נחזי כהאי סימנא אלא סימנא טבא, ויראיני בשמחת ובחופת בני ובנותי ובני בניהם, אמן כן יהי רצון.

אחרית ימיה

את יראת השמים העצומה שפיעמה בה, החדירה הרבנית רחל לילדיה. בנוסף, השרישה בהם גם הערצה עצומה כלפי אביהם הגדול כדי לעורר בהם שאיפה להדמות לו. לאחר פטירתו של רבינו, היא הציבה תמיד את דמותו לנגד עיני צאצאיו. תמיד הייתה מזכירה מה היה אבא אומר, איך אבא היה נוהג, ומתוך כך לימדה את ילדיה ונכדיה כיצד הם עצמם צריכים לשאוף לנהוג.

בצלילות הדעת ובתבונה עמוקה העניקה גם עצה ותושיה לכל בני המשפחה, כישרון שהיה חבוי אצלה בכל שנותיה אבל התבלט עוד יותר לעת שיבה לאחר שנפטר רבינו. פיקחותה הייתה ידועה בכל המשפחה ולא אחת היו נכדים ונינים עולים לביתה על מנת לשמוע את עצתה. ואילו היא מצידה זכרה בזיכרון מפליא את שמותיהם וסיפוריהם של כולם עד שיכלה לזהות בעיה מסוימת אף בטרם פצה השואל את פיו.

הרבנית האריכה ימים עשרים ושתים שנה לאחר הסתלקות בעלה הגדול. באותן שנים ארוכות נעשתה לאבן שואבת שממנה נוטלים בני המשפחה עצה ותושייה. תמיד הייתה שמחה ומודה על חלקה בעודה אומרת: ״אם כך רצה הקדוש ברוך הוא – הרי שזהו הטוב ביותר!״

באחרית ימיה התייסרה במשך שלוש שנים ביסורים קשים. אולם גם אז המשיכה שוב להודות לבורא עולם על כל רגע של חיים תוך שהיא מקבלת את יסוריה באהבה. באותן שנים קשות הייתה הרבנית מוצאת את אושרה כל אימת שזכתה לברך ברכה או לענות על ברכתו של אחר. זכות זו הסבה לה שמחה כה רבה עד שדי היה לה בכך בכדי להודות על מתנת החיים.

במוצאי השבת האחרון לחייה של הרבנית, כאשר כוחותיה אזלו כמעס לחלוטין, נערכה עבורה הבדלה. וראה זה פלא: את ברכות ההבדלה היא שמעה מיד תוך שהיא מקפידה לענות 'ברוך הוא וברוך שמו׳(כמנהג קהילת יהודי מרוקו) ו׳אמן', ואף להודות לעורך ההבדלה לאחר שסיים להבדיל.

אם כל חייה של הרבנית היו מסכת אחת ארוכה של דבקות בה׳ ומסירות נפש למען שמו ויראתו, הרי שאותן שנים אחרונות עלו על כולנה. ניכר היה בה כי גופה עדיין נמצא בארצות החיים אולם נשמתה כבר מקושרת למקורה העליון בעולם האמת. לא פעם הייתה מכריזה לפתע באמצע היום: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, או קוראת ׳וידוי׳ כמי שעומדת להפרד מהעולם הזה. בשנה האחרונה לחייה, חיה כל רגע מתוך תחושה כי עליה לייחד את שמו של מלך מלכי המלכים ולהתוודות לפניו.

הרופאים התפלאו לנוכח מצבה הגופני החלוש, והתקשו להאמין כי ניתן להמשיך לחיות במשך שנים בצורה כזאת על פי דרך הטבע. אולם לאמיתו של דבר לא היה בכך חידוש, שכן הרבנית מעולם לא חייתה על פי דרך הטבע. כל מציאותה הייתה למעלה מן הטבע, כך במהלך כל חייה וכך גם באחרית ימיה.

הרבנית הסתלקה לעולמה ביום כ׳ אייר תשנ״ג, מוקפת בבניה שאמרו אתה פסוקי ווידוי וקריאת שמע בעת יציאת נשמתה. אחר מיטתה הלכו קרוב לארבע מאות מצאצאיהן!) יחד עם המוני בני ישיבות וגדולי תורה, ובראשם ראש הישיבה הגרא״מ שך שאף בא לנתם את המשפחה בימי השבעה. בדברי ההספד עמדו בניה ונכדיה על גדולתה שהייתה בבואה של האימהות הצדקניות בדור הקודם שכולו קדושה, טהרה, צניעות ואצילות. היא נטמנה בבית החיים פוניבז', בסמוך ונראה לקבר בעלה הגדול.

לאחר פטירתה הוציאו נכדיה וניניה את הספר ״מפרי ידיה״ בו נקבצו עשרות מאמרים תורניים שכתבו צאצאיה וכן מילי דהספידא שנאמרו לזכרה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 65

כניסת הצרפתים

ה׳אליאנס׳ מנסה לתקוע יתד במקנס

יום כ״ח שבט תרס״ב(1902) התכנס קהל רב בשערי המלאח. צעיריה ומבוגרים הביטו בסקרנות בבני הזוג ולדז׳י שהופיעו לבושיה מחלצות אירופאיות, ובעקבותיהם משתרכת עדת סבלים הנושאים את צרורותיהם. רגילים היו יהודי מקנס באורחים שפקדו אותם מכל רחבי העולם היהודי, אולם שני אלה לא היו אורחים רגילים.

להשתקע באו.

להשתקע ולהשפיע באו.

אדון ולדז׳י שלף מכיסו מטפחת צחורה ומחה את אגלי הזיעה שצצו על מצחו. הוא לחץ בנימוס את ידיהם של נכבדי הקהילה שבאו להקביל את פניו וחילק הוראות לסבלים.

"שמא יאמר כבודו כמה מילים?" הציע אחד הנכבדים לאדון ולדז׳י.

הלה נשא את עיניו נוכח הקהל הגדול שהתגודד סביב, כחכח בגרונו, פתח ואמר: "בני קהילת מקנס היקרים! יום חג הוא לכם היום הזה. היום הפציעה עליכם שמש התרבות הצרפתית הנאורה! זכיתם שארגון ה׳אליאנס׳ נאות להקים בעירכם בית אולפנא שיקדם אתכם ויוביל אתכם אל הארץ המובטחת של המודרנה. כולי תקווה שתדעו להעריך את המתנה היקרה שאנו נותנים לכם, מתנת התרבות האירופאית, ותסייעו לנו בבניית עתיד חדש לדור העתיד!״

אם נשמעה נימה קלה של התנשאות ויוהרה בנאום הקצר הזה – הרי שלא היה זה במקרה.

בני הזוג ולדז׳י היו מורים שנשלחו מפריז על מנת להקים במקנס בית ספר במתכונת מודרנית מטעם ה׳אליאנס׳ – או כפי שנודע גוף זה בכינויו העברי ׳ארגון כל ישראל חברים׳(כי״ח). הם היו הסנונית הראשונה שבישרה על האתגר הרוחני הגדול הצפוי לקהילת מקנס בשנים הבאות.

המורים, בוגרי המכון להכשרת מורים של האליאנס, זלזלו ב״דפוסי החשיבה המיושנים״ של הקהילות בהן באו ללמד. כבני התרבות האירופאית האנינה התייחסו בזלזול מופגן כלפי ״המסכנים" שלא זכו לטעום את טעמה של תרבות נאורה זו ועודם שרוים בחשכת העבר.

מטבע הדברים, הרבנים וראשי הקהל התייחסו אליהם בחשדנות. הם לא ששו להפקיד את ילדיהם היקרים להם מכל בידי מחנכים בני תרבות זרה. בחלקות לשונם הסבירו מורי כי״ח כי כל שהם מבקשים, הוא רק להנחיל שיטות חינוך מתוקנות בהתאם לעקרונות הפדגוגיה המודרנית ולא לגעת בתכנים. בפועל, היו מטרותיהם אחרות לגמרי: הם ביקשו לשנות מן השורש את הצביון הרוחני של הקהילות המסורתיות, צביון בו ראו אבן נגף מיותרת.

מורי ה׳אליאנס׳ באו לחולל במרוקו את המהפכה הצרפתית.

מי היה ה׳אליאנס׳?

בשנת תרי״ח (1858) זעזעה את יהדות אירופה ׳פרשת מורטירה׳. הילד אדגרדו מורטירה, בן למשפחה יהודית מבולוניה, נחטף באישון לילה בידי שליחי האפיפיור בתואנה כי בינקותו הוטבל בחשאי לנצרות על ידי המשרתת הנוצריה של הבית, ועל כן יש לגדלו בהתאם לדתו החדשה. לא הועילו מחאות יהודי העולם ופניות נרגשות של אישים ידועים מכל רחבי תבל. האפיפיור סירב להחזיר את אדגרדו למשפחתו והלה גדל עד אחרית ימיו כנזיר נוצרי.

פרשת מורטירה זעזעה במיוחד את היהודים המשכילים בצרפת ובאנגליה שדימו בנפשם כי דברים כאלה לא יתכנו עוד באירופה ״המודרנית והנאורה״. בשנת תר״ך (1860) התכנסו בפריז קבוצת יהודים ובראשם המנהיג הצרפתי- יהודי אדולף כרמיה ויסדו את ארגון ה׳אליאנס׳ במטרה ״להגן על כבודם וחירותם של היהודים בכל העולם״.

ראשי הארגון החליטו כי לצד שתדלנות פוליטית להצלת יהודים במצוקה מוטלת עליהם גם חובה חינוכית להביא את בשורת ההשכלה המערבית ליהודי המזרח השרויים כביכול ב״בערות״. הם הסתייעו בממשלת צרפת שביקשה להגביר את השפעתה הפוליטית בצפון אפריקה באמצעות הפצת התרבות הצרפתית ומצאה בארגון ה׳אליאנס׳ בעל ברית נאמן למימוש שאיפה זו.

ה׳אליאנס׳ ביקש לשנות מהשורש את צביון הקהילה היהודית בצפון אפריקה, מקהילה המבוססת על אמונת חכמים וקיום מצוות התורה, לקהילה ״מודרנית״ המבוססת על הלשון הצרפתית והתרבות האירופאית עם ניחוח יהודי קלוש. הגדיר זאת אחד ממנהיגי האליאנס: ״מטרתנו לעודד ולסייע לרפורמה הפנימית של אחינו על ידי ההשכלה, זו הדרך המבטיחה את הבראת הקהילות…״ ראשי האליאנס לא הסתירו כי המפתח להשתלטות על הקהילות עובר דרך חינוך הדור הצעיר: ״הישיש חושש מפני השינוי והקנאי הדתי דוחה אותו. הילד הוא האדמה הברוכה המוכנה תמיד לקבל את הזרע החדש…״

רבני מרוקו חששו מפני הסכנה הרוחנית הצפונה בהצעת העזרה של ארגון האליאנס, אולם אנשיו היטיבו להסתיר את כוונותיהם מאחורי מסווה של ״מסורתיות״ כביכול. ראשי האליאנס ידעו כי הורים יסרבו לשלוח את ילדיהם למוסד חילוני מובהק. לפיכך, בדרך של פשרה טקטית ניאותו להותיר בידי הרבנים את הפיקוח על מקצועות הקודש שנלמדו במוסדות עד שיבשילו התנאים לסילוקם הגמור של מקצועות אלה מתוכנית הלימודים.

תלמידי ה׳אליאנס׳ התחנכו להערצה עיוורת של התרבות הצרפתית שהוצגה בפניהם כמקור לכל הטוב והנאה בעולם. גם במקומות בהם נלמדו מעט ׳מקצועות קודש׳ ידעו המורים החדורים בקנאות חילונית כיצד לגרום לתלמידים להבין אלו מקצועות חשובים באמת. במקרים רבים הוכרחו התלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה; שמעו דברי זלזול קשים בקיום מצוות; וכפו עליהם לאמץ לעצמם שמות צרפתיים. אף כי מעט לימודי קודש נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של ה׳אליאנס׳ הרי שבעת הגשת תעודת הגמר לא ייחסו כל משקל לציוני התלמידים במקצועות היהדות – ללמדך אלו מקצועות היו מבחינתם ״השכלה״ אמיתית ואלו היו בעלי ערך מועט…

בדרך זו הפכו אפוא בתי הספר של כי״ח לסוכן השינוי המשמעותי ביותר בהחדרת תרבות אירופאית חילונית בשכבות רחבות של ציבור יהודי מרוקו, בניפוץ חומות ההגנה ששמרו על הצביון הרוחני מקדמת דנא ובחילונו של הדור הצעיר. המאבק על נפש התלמיד היה אפוא לשדה המערכה החשוב ביותר על עתידה הרוחני של יהדות מרוקו.

בתחילה האמינו רבני הקהילה במקנס כי כוונת אנשי ה׳אליאנס׳ היא רק לשפר את תנאי הלימוד ואת שיטות ההוראה – דבר שלא עורר התנגדות. אשר לתכנים הנלמדים – מוסכם היה שאלה יקבעו בידי הרבנים. הואיל וכך, ניאותו פרנסי הקהילה להקצות לבית הספר החדש סכום של שלושים דירהם לחודש, עלות כבדה עבור קהילה שהכנסותיה מועטות.

אולם הבעיות לא איחרו לבוא.

תחושת האדנות והיוהרה של המורים החדשים גברה מיום ליום. קשה היה להתעלם מזלזולם המופגן בכל הקדוש והיקר, מה עוד שהם עצמם לא הקפידו על שמירת המצוות כראוי. האדון ולדז׳י אטם אזניו בפני כל ביקורת. בזחיחות דעתו לא יכול היה להבין היאך לא מודים לו בכל יום על המתנה הנפלאה שהביא אתו: הכנסת ילדי המלאח תחת כנפי התרבות. ברור היה לו שקודם בואו לא הייתה לילדים הללו כל תרבות. השיא היה כאשר המורים מנעו מהרבנים לפקח על ההתנהלות הכוללת של בית הספר והגבילו אותם למקצועות הקודש בלבד. ״אנחנו מלמדים, ואילו אתם תשלמו ותשתקו!״ אמרו להם.

כאן כבר פקעה הסבלנות.

רבני מקנס ובהם רבי יעקב טולידאנו יצאו למאבק נחוש נגד בית הספר.את שמו של המוסד, ׳אסקואלה׳ בשפת הלדינו, שיבשו בכוונה ל״אש-אוכלה״ – היינו מוסד חינוכי שהוא במאכלת אש עבור כל הבא בשעריו. בעקבות מאבק זה, חלה ירידה תלולה במספר הילדים בכיתות כי״ח. באחד ממכתביו למרכז כי״ח בפריז, מתאונן אדון ולדז׳י על ה״עוול הגדול״ שעושים לו הרבנים אותם הוא מאשים כמובן בקנאה וצרות עין. נשגב מבינתו כיצד אנשים שמציעים להם את מתנת התרבות הנאורה מסוגלים לסרב לה…

מאבקם הנמרץ של רבני מקנס הוכתר בהצלחה. חודשים מעטים לאחר הגעתם החגיגית למקנס נאלצו האדון והגברת ולדז׳י לעזוב את העיר בבושת פנים. חומות המלאח של מקנס שוב היו מוגנות מפני התרבות הקלוקלת. בתי ספר של כי״ח היכו שורשים במרבית קהילות צפון אפריקה, אולם מקנס שמרה על מעמדה כ״שמורת טבע״ רוחנית שהשפעות החילוניות לא חדרו לתוכה.

אולם, היה זה רק הקרב הראשון מני רבים. המערכה הממושכת עתידה הייתה להימשך עשרות בשנים, לפשוט צורה וללבוש אדרת אחרת. כוחות ההשכלה נהדפו לאחור למשך עשר שנים עד אשר שבו בכוחות מחוזקים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים-

תנאי הלימוד הדחוקים ב׳צלאח'

מאיימים על העתיד הרוחני

לפי שעה, המשיכו יהודי מקנס לשלוח את ילדיהם הקטנים ללמוד ב׳צלאח׳ – תלמודי התורה של יהודי מרוקו – כפי שעשו מימים ימימה. בכיתות הלימוד הפשוטות הללו ספגו ילדי ישראל מנות גדושות של אהבת תורה ויראת שמים. השיטות הפדגוגיות החדישות ביותר, לא יכלו להתחרות בתום ובטוהר שרכשו התלמידים מפי מוריהם שהרביצו בהם תורה בדרך ישראל סבא.

דא עקא, שמבחינה גשמית תנאי הלימוד בצלאח היו דחוקים ביותר.במרוקו לא הייתה מערכת חינוך פורמלית. חינוך הילדים היה באחריות ההורה ולא הקהילה. כל הורה הסתדר כמיטב יכולתו. בעלי אמצעים יכלו לשכור עבור ילדיהם מלמד פרטי. אבל רוב ההורים התפרנסו בדוחק, דבר שהשליך על גובה השכר הניתן למלמד. לא היה פיקוח כולל על מערכת החינוך. הכיתות היו צפופות, ולעיתים חשוכות. ספרים לא תמיד נמצאו במידה הדרושה. סדרי הלימוד נקבעו על פי המלמד ולא הייתה אחידות בגילאי התלמידים בכיתה וברמתם הלימודית.

רבינו מרביץ תורה בצעירי הצאן

בעודו אברך צעיר לימים הקדיש רבינו חלק מזמנו להרבצת תורה בצעירי הצאן. בהמשך חייו היה רבינו מרביץ תורה לעדרים ומוסר שיעורים נפלאים בעומקם וברוחבם, אך את צעדיו הראשונים בהוראה עשה דווקא ב׳צלאח', בקרב תינוקות של בית רבן. כמו משה רבינו שמנהיגותו נבחנה בעדרי הצאן, כך התחיל רבינו את שליחותו החינוכית עם הטלאים והגדיים הרכים שבלעדיהם אין תיישים.

רבינו התוודע למציאות הכאובה של המלמדים ב׳צלאח׳ ולתנאים הקשים בהם פעלו. הוא עמד על החשיבות המכרעת של חינוך הדור הצעיר, לא רק לעתידם הרוחני של התלמידים עצמם כי אם לאופי הקהילה כולה. בשדה החינוך יוכרע העתיד. מי שישפיע על חינוך הקטנים יקבע את אורחות חייהם ואת צביון הקהילה לכשיגדלו.

רבינו נכח באותם הימים עד כמה גדול הוא המחסור במערכת חינוך ברוח ישראל סבא המותאמת לצורכי הדור ומסוגלת להתמודד עם אתגריו. היה זה בעיניו חסרון גדול ממנו נשקף האיום הגדול ביותר לעתיד היהדות במרוקו. מכוח תובנה זו, עתיד היה לחולל יוזמות חינוכיות מרחיקות ראות בתחום הרבצת התורה שהשפעתן תהדהד לדורות.

את שיעוריו נוהג היה רבינו לסיים בדברי כיבושין וחיזוק בעניני יראת שמים ועבודת ה׳. מי כמוהו ידע כי תורה שאינה מלווה ביראת שמים טהורה איננה בעלת ערך. תלמידיו מאותן תקופות נזכרים בשיעורים הללו בערגה רבה, וכל שלמדו מרבינו נותר חקוק בליבם לעולמי עד.

עידן חדש במרוקו עם הופעת השלטון הצרפתי

שלוש אניות מלחמה הטילו עוגן בנמל קזבלנקה בי״ב ניסן תרע״ב (1912). הן בישרו על השלב הבא ב׳מהפכה הצרפתית׳ שפקדה את מרוקו. האניות, חמושות בתותחים ובדגלי ה׳טריקולור׳ הצרפתיים שהתנוססו על תורניהן, סימנו את הפיכתה הרשמית של מרוקו למדינת חסות של צרפת. זה מכבר התעצמה והלכה ההשפעה הצרפתית במרוקו, אולם עם חתימת ׳הסכם פאס׳ בין הסולטן עבד אל חפיד לבין ממשלת צרפת בוטלה למעשה עצמאותה של הממלכה. הסולטן הפך לדמות ייצוגית בלבד, וכל סדרי הממלכה הוכפפו מעתה להוראות הפקידים שבאו מפריז.

השינוי במעמדה המדיני של מרוקו לא נעצר במישור הפוליטי. היו לו השלכות מופלגות על מצב היהודים בממלכה. לא עוד היו חייהם ופרנסתם נתונים לשיגיונותיו של כל איש דת מוסלמי קנאי או נסיך רודף כבוד. השלטון הצרפתי הביא אתו סדר, וחיי אדם שוב לא היו הפקר. שוויון זכויות ניתן לבני כל הדתות, והיהודים יכולים היו לזקוף את ראשם לאחר שנים של סבל והשפלה. מאידך, השפעת התרבות האירופאית החילונית גברה והעניקה רוח גבית למאמצי האליאנס לחדור לתוככי הקהילות השמורות.

פרעות ה׳תּרִייתַּל׳

אולם, לפני כל השינויים הללו ציפתה ליהודי פאס עוד פורענות אחת גדולה: פרעות ה׳תרייתל׳.

ההתפרצות החלה בל׳ ניסן תרע״ב (1912), זמן קצר לאחר חתימת ׳הסכם פאס׳ השנוי במחלוקת. יחידה של חיילים מרוקאים הרגו את הקצינים הצרפתיים שפיקדו עליהם, והכריזו מרד גלוי נגד הסולטן הבוגד שמכר את ארצו לאירופאים. באותה שעה הסתערו חמשת אלפים חיילים על ארמון המלוכה ועל בניין השגרירות הצרפתית. לאחר שנהדפו ביריות ובאש ארטילרית שפכו המורדים את תסכולם על מי שהואשמו מאז ומעולם בכל תחלואיה של מרוקו: היהודים, כמובן.

עדי ראיה מתארים בתיאורים קשים את מה שאירע לאחר מכן:

היהודים ניסו לנעול את השער של המלאח תחת מטר יריות החיילים המוסלמים, אך ללא הצלחה. החיילים פרצו למלאח ואחריהם הגיעו גם המוני מוסלמים מתושבי העיר. במהלך הימים הבאים בזזו את החנויות, הבתים הפרטיים ובתי הכנסת במלאח. הטבח והחורבן היו איומים.

שלושה ימים נמשכה ההשתוללות ללא הפוגה. הרוצחים שוטטו ברחובות ושפכו את דמו של כל יהודי שנקלע בדרכם. הם הסתערו על המלאח תוך שהם מכים ובוזזים ללא רחמים. כך מתאר זאת בן־התקופה:

רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה מביאה לתוצאה מפחידה מזאת…

כל המלאח נשדד ונשרף. המלאח הפך לעיר רפאים שדודה ובזוזה עד היסוד, הרחוב הראשי אינו אלא עיי חורבות עשנים מהם מבצבצים שרידי אדם… בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה״ר…ספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה          קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית עבור התאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו. במשך שלושה ימים והולכים נודדים רעבים וצמאים, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות. גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

כשוך הפרעות נמצאו מוטלות בין ההריסות גופותיהם של 51 יהודים הי״ד. עוד מאות רבות נפצעו באורח קשה. 12,000 בני הקהילה היהודית הפכו לחסרי בית. הסולטן פתח בפניהם את שערי ארמונו והעניק לרבים מהם מחסה זמני בגן החיות המלכותי. כך נראו מחזות מזעזעים שבהם לצד כלובי הדובים והאריות ושאר חיות רעות, שוכנו בכלובים הסמוכים מאות משפחות יהודיות חסרות כל.

גם בשעה קשה זו התגלו יהודי מקנס בגדלותם. בהגיע אליהם דבר האסון שפקד את יהודי פאס התארגנה מגבית חירום ספונטנית שבמהלכה גויס סכום עצום של עשרת אלפים פרנק לטובת הניצולים. שכירי יום המתפרנסים ממשכורת דלה של שני פרנק ליום תרמו חמשה ואף עשרה פרנקים. בעלי ממון תרמו מאות פרנקים. ״ברגעים אלה יהודי מקנס נתנו דוגמה שאין לה אח ורע בעולם!" מתאר בהתפעלות אחד מכותבי העיתים.

בחלוף חודשים אחדים שבו החיים למסלולם, אבל האסון טלטל את יהודי מרוקו והמתיש עד כמה רעועה הקרקע שמתחת לרגליהם. שוב הוכח כי שנאת ישראל כמוה כגחלת הלוחשת מתחת לפני השטח. גם כאשר אינה מרימה את ראשה בגלוי די בניצוץ אחד קטן שיהפוך אותה לדליקה משתוללת.

עם בוא הרגיעה הגשמית, גבר האיום הרוחני שנשקף ליהדות מרוקו. בעקבות כינון המשטר הצרפתי במרוקו זכה ארגון ה׳אליאנס׳ למעמד רשמי. הוא נהנה מגיבוי מוחלט מצד השלטונות והכפיל את מאמציו להחדיר את שליחיו גם לקהילות השמורות ביותר.

במקנס החלו הכנות לפתיחתו המחודשת של בית ספר ה׳אליאנס׳ לאחר הפוגה בת עשר שנים. הפעם נזהרו המארגנים מטעויות העבר. כלפי חוץ הם שמרו על זהות מסורתית ורכשו את אמונם של נכבדי הקהילה בטרם יתגלו מטרותיהם האמיתיות. המורים שהביאו היו בחלקם שומרי מצוות ונאמר כי ילמדו לימודי חול רק שעה או שעתיים ביום. בנסיבות הללו גדולה הייתה הסכנה שחפצם של אנשי ה׳אליאנס' יעלה בידם ותחת הזהות המסורתית הקלושה יצליחו להשתלט על הדור הצעיר. לא ארכו הימים, ובית ספר 'אליאנס׳ הוקם מחדש באיצטלא מסורתית, והחל לשכנע רבים מן ההורים לשלוח אליו את ילדיהם.

אך הקב״ה שמר על יראיו, ודווקא בשעה זו זכו נאמני התורה במקנס לתגבורת בלתי צפויה בדמות יהודי שהופיע ממחוזות רחוקים והביא עמו רוח חדשה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים