מורשת יהדות מרוקו

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה

הימים בהם נכנס רבי יעקב לתפקידו לא היו פשוטים. דבקים היו יהודי העיר בתורה ובמצוות כבימי קדם, אבל חילופי הזמנים הביאו איתם ניסיונות ואתגרים שצריך היה להתמודד איתם בתבונה ובעוז. אהוב היה רבי יעקב על בני קהילתו שכן אהבה עצומה פיעמה בליבו כלפי כל אחד מהם. ״כמים הפנים אל הפנים״ אף הם השיבו לו באהבה. יחד עם זאת, לא הניח רבי יעקב לאהבה זו שתקלקל את השורה. בחכמתו ובהקפדתו זיהה ופעל למניעת כל סטיה מדרך התורה. את סגנון ההנהגה המשלב אהבה עמוקה לכל יהודי לצד יראת שמים עזה, הוריש רבי יעקב לבנו רבינו.

יהודי מקנס ראו ברבם הנערץ איש אלוקים קדוש, אשר מראהו כמראה מלאך ה׳ צבקות. סיפורים רבים התהלכו אודות הקפדתו בכל הענינים שבקדושה. נכדו, רבי יוסף טולידאנו, סיפר כי באחד הימים נכנס רבי יעקב לבית המטבחיים המקומי כדי לערוך בדיקת פתע לסכיניהם של השוחטים. בזה אחר זה הגישו השוחטים את סכיניהם ורבי יעקב בדקם בנחת. והנה נמצאה אחת הסכינים פגומה. למראה הדבר רבי יעקב פשוט… התעלף.

כאשר פקח את עיניו פרץ בבכי תמרורים על שאירעה מכשלה בבית המטבחיים שתחת פיקוחו, ולא נחה דעתו עד שקיבל על עצמו תענית. רק לאחר בירור מעמיק, ניאות רבי יעקב לאשר לשוחטים לשוב למלאכתם, אולם בתנאי קודם למעשה שבכל יום ויום בטרם צאתם לבית המטבחיים, יציגו בפניו את סכיניהם לבחינה מדוקדקת.

דילמת המלאח החדש

זמן קצר לאחר שובו למקנס, נדרש רבי יעקב להתייחס לסוגיה חשובה שהעסיקה את בני הקהילה: שאלת היציאה מחומות המלאח.

משהגיע המשטר הצרפתי ובאה יציבות למרוקו, החלה בכל הקהילות היהודיות תנועת יציאה מגבולות המלאח הצפופים לטובת מגורים בתוך או בצמוד לשכונות האירופאיות החדשות שקמו בפרברי הערים הוותיקות. תחילה עזבו יחידים, אך בהדרגה נוספו אליהם רבים, עד שהתופעה הפכה לזרם המוני.

סכנה רוחנית גדולה נשקפה מעזיבת המלאח. היציאה הייתה לעיתים תרתי משמע, גשמית ורוחנית. חומות המלאח גוננו על היהודים מפני התרבות הסובבת. בתוך המלאח חי היהודי בקרב אחיו, בסמוך ונראה לבתי כנסיות ובתי מדרשות, תחת השפעתם הטובה של רבנים ומנהיגי ציבור. שונים היו הדברים עת יצא היהודי אל העיר הגדולה. שם חי לצד צרפתים שאת מנהגיהם עלול היה לחקות וממעשיהם ללמוד. רחוק היה מבית הכנסת – מרחק פיזי ורוחני כאחד. אם חפץ להשתתף בשיעור תורה בבית המדרש, ארוכה ומכבידה הייתה הדרך. ילדיו ובני משפחתו גדלו באווירת חולין ופריקת עול.

באחד הימים קיבלו יהודי מקנס הצעה אטרקטיבית מראש העיר החדש שמונה לתפקידו בידי הצרפתים: ״שבו עמנו וסחרו את הארץ״, הציע. "נקצה לכם מגרשים נעימים בפאתי השכונה האירופאית החדשה, ובה תרוו רוב נחת״.

ההצעה עוררה תסיסה בקהילה. כלום לא הגיע הזמן לצאת מחשכת הסמטאות אל מרחבי האור? והרי החיים בתנאי המלאח מסוכנים הם ומועדים לפגעים ומחלות והתורה ציוותה ״ונשמרתם לנפשותיכם״?

השאלה הונחה על שולחנם של חכמי מקנס ובהם רבי יעקב. חכמי העדה שעינם צופיה למרחקים, זיהו את העוקץ הטמון בהצעה הקורצת. ראשית, אין הצרפתים דורשים אלא טובת עצמם. מחפשים הם אוכלוסייה נוחה שתחצוץ בינם לבין המוסלמים, למקרה שבו יתחילו אלה להתמרד כנגדם, ומי מתאים יותר לתפקיד השעיר לעזאזל מאשר היהודים? ביום עברה יפרוק ההמון המוסלמי את זעמו על היהודים, בעוד הצרפתים יתגוננו מאחורי כידוני חייליהם.

בנוסף, הבינו חכמי העדה כי מאחורי הצעת הצרפתים מסתתרת כוונה זדונית של ״הפרד ומשול". מחירי המגרשים החדשים שהוצעו ליהודים היו יקרים, כך שרק בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם לבנות שם את בתיהם. באופן כזה תתפרק הקהילה, כאשר המבוססים והאמידים יעברו לחיות בצל הצרפתים ויותירו את אחיהם העניים וחסרי האמצעים, כשהם חלושים ומדולדלים מאי פעם.

מעבר לכל אלה, היה החשש מפני ההשפעה הרוחנית ההרסנית של מהלך כזה. איך אפשר יהיה לשמור מצוות כראוי בסביבה זרה ועוינת? האם לא יתביישו היהודים לבנות סוכות בעיר האירופאית? ומה יהיה צביון השבת בסביבה הנכרית והמנוכרת? בתוך המלאח המוקף חומה מותר לטלטל בשבת, אבל איך יוכלו קרובי משפחה מחוץ למלאח לבקר אלה את אלה בלי לחלל את השבת? איך אפשר לשמור שבת כאשר מסביב פתוחות כל החנויות והעגלות נוסעות כרגיל?

מחמת כל הסיבות הללו גיבשו חכמי מקנס החלטה שהייתה מפתיעה ויוצאת דופן, לא רק כלפי השלטון הצרפתי, אלא גם כלפי קהילות מרוקו האחרות: לא יוצאים מחומות המלאח אלא אם כן כולם יוצאים כאחד ועוברים בצוותא למלאח חדש ומתוקן!

♦ ♦ ♦

דרישתם של רבני מקנס התקבלה אצל השלטונות בתמיהה ובפליאה. מעולם לא עלה בדעתם רעיון כה מוזר, כמו העברת כל יהודי המלאח בקבוצה אחת. מובן שרעיון כזה גם לא עלה בקנה אחד עם כוונותיהם הנסתרות. בשום קהילה יהודית אחרת במרוקו לא נעשה כדבר הזה.

אולם, לא ארכו הימים והתברר כי משמים גלגלו את הנסיבות באופן שה״רעיון המוזר״ יתגלה כאפשרי בהחלט, בבחינת ״הבא להיטהר מסייעין בידו". לעסקני מקנס נודע כי סוחר נכרי עשיר מחזיק בבעלותו מגרש רחב ידיים בסמוך ונראה למלאח. אותו סוחר נאות למכור את השטח ליהודים במחיר סביר, ואף הסכים לממן את הפיתוח הסביבתי הדרוש לבניית שכונה מודרנית ומשוכללת. השלטון הצרפתי ניסה תחילה להערים קשיים, אבל אפילו פקידי המשטר נאלצו להודות שהיה זה פתרון מושלם לצורכי היהודים.

וכך, בשנת תרפ״ב (1922), החלו עבודות הבניה בשטח המלאח החדש. המלאח החדש היה צמוד למלאח הישן ורק החומה חצצה ביניהם. למרות זאת, עדיין נדרשה תעוזה רבה מצדם של החלוצים הראשונים שהעזו לצאת אל מחוץ לחומה. בין ראשוני המתיישבים במלאח החדש, היה רבי יהושע בירדוגו שבנה בו את ביתו ואת בית המדרש שלו. במהרה הצטרפו אליו עשרות ומאות משפחות נוספות. גם משפחת טולידאנו הייתה בין העוברים למלאח החדש, ובמרוצת הזמן הוקם על ידה בית כנסת משפחתי מיוחד שעל נסיבות הקמתו יסופר בנפרד.

המבקרים שביקרו במלאח החדש היו אחוזי התפעלות ממראה עיניהם. סיפר אחד מהם:

"הרחובות רחבים ונעימים. הבתים בני קומה אחת או שתיים, מיועדים למשפחה אחת, ונוצצים בלובן סיודם. בחלק מהבתים כניסה מהודרת מקושטת לוחות חרסינה ועצי נוי… הבתים מחוברים למערכת המים והחשמל ־ הפלא ופלא!

אולם, הדבר המופלא ביותר היה, שהמלאח החדש העניק תנאי חיים מרווחים ונעימים לאלפי היהודים שחיו בו, מבלי שהללו יאלצו לשלם על כך במחיר התפוררות רוחנית כפי שאירע במקומות אחרים. החומות שגוננו על המלאח הישן המשיכו לגונן גם על המלאח החדש. המבצר הרוחני של יהודי מקנס לא נפרץ.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה

מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 97

בחכמה יבנה הבית – הקמת תלמוד תורה חדש

עם המעבר למלאח החדש, נפתחו גם אפשרויות חדשות בתחום חינוך הילדים. רבי יעקב לא חדל ממאמציו לכונן תלמוד תורה ראוי לשמו שימשוך את לב הנוער, וישמש תחליף הולם לבית הספר של ה׳אליאנס׳. בתפקידו כרב העיר הטיל על עצמו אחריות כפולה ומכופלת לכך. מיד כשהחלו עבודות הבניה בשכונה היהודית, היה מראשי המזרזים והמעודדים להקמת בניין נאה ומרווח עבור תלמוד התורה. עד מהרה נמצא מגרש מתאים לדבר, אולם אמצעים להקמת המבנה – אין.

את הדחיפה להשלמת הפרויקט נתן ביקורו של שד״ר מארץ ישראל, רבי רפאל ביבאס. הלה היה דרשן בחסד שבא לגייס תרומות עבור תלמוד התורה שניהל בטבריה בו למדו ארבע מאות ילדים. במשך כל ימי שהותו במקנס התארח רבי רפאל בבתיהם של גבירי הקהילה, כאשר בכל שבת הוא נושא דרשה בבית כנסת אחר, ולאחר מכן עורך מגבית לטובת תלמוד התורה. בארבעת השבועות בהם שהה במקנס, הצליח רבי רפאל לגייס סכומים נכבדים.

הצלחתו של רבי רפאל עוררה בקרב פרנסי מקנס קנאת סופרים המרבה חכמה. ״הכיצד מצליח רבי רפאל לגייס מבני קהילתנו תרומות נכבדות עבור תלמוד תורה בארץ ישראל, בעוד שאצלנו במקנס יש הרבה מעבר לארבע מאות תלמידים במלאת החדש, ואין בו בניין ראוי לתלמוד תורה?!״ שאלו.

באסיפה דחופה שכונסה למטרה זו בביתו של רבי מימון משאש הוחלט לגייס מעשירי העיר הלוואות לבניין תלמוד התורה שיוחזרו בתוך ארבע שנים מתרומות יהודי הקהילה. תוך ימים ספורים, הצליחו פרנסי הקהילה לגייס התחייבויות משלושים ושלשה גבירים בעלי ממון שניאותו להלוות מכספם להקמת תלמוד התורה. להשבת הכספים ערב וועד הקהילה שארבעה מחבריו אף משכנו את קרקעותיהם למטרה זו.

בחודש אדר תרפ״ז(1927), התקיים טקס חגיגי בו הניחו רבי יעקב טולידאנו ורבי יהושע בירדוגו את אבן הפינה לבניין. שנה לאחר מכן כבר עמד המבנה על תילו, משוכלל בהדרו. ניהול המוסד נמסר לידיו של רבי ידידיה טולידאנו. כעבור מספר שנים עבר התפקיד לרבי שלום משאש, לימים רבה של ירושלים. שבע עשרה שנים החזיק רבי שלום בתפקיד מנהל התלמוד תורה, וגידל דורות של תלמידים לתורה ויראת שמים, עד שהתמנה לרבה הראשי של העיר קזבלנקה. משכורתם של המלמדים ושל המנהל שולמה מקופת וועד הקהילה, דבר שהעניק למוסד החדש יציבות וכושר התמדה.

לתלמוד התורה במלאת החדש נודעה תרומה אדירה בביצור חומות היהדות במקנס. קשה לדמיין את עתידם הרוחני של צעירי הקהילה אלמלי הוקם. למדו בו תלמידים מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, ובשנים מסוימות הגיע מנין תלמידיו לאלפיים נפש ואף ויותר. לימים לקחה רשת ׳אוצר התורה׳ את תלמוד התורה תחת חסותה והוא המשיך לפרוח ולשגשג. גם בתקופות מאוחרות יותר, בעיצומו של גל העליה לארץ ישראל, כאשר האוכלוסייה היהודית במקנס הצטמצמה מאוד, עדיין למדו בתלמוד התורה כאלף ושלש מאות ילדים.

♦ ♦ ♦

יהודי מקנס לא חדלו מלטכס עצות כיצד להפוך את תלמוד התורה למושך עוד יותר עבור התלמידים והוריהם. אחת הדרכים לכך, הייתה באמצעות מפעל 'הזנה לילד׳ אותו יזמה הרבנית רבקה טולידאנו(קרובת משפחה של רבינו). היא ארגנה סביבה קבוצה של עקרות בית חרוצות מנשות הקהילה, והטילה על כל אחת מהן לדאוג לארוחה חמה אחת לחודש לכל ילדי התלמוד תורה. כך זכו מאות התלמידים לארוחה מזינה דבר יום ביומו.

כלל קבעה הרבנית רבקה: אין בודקים בציציותיו של ילד המגיע לחדר אוכל אם נמנה הוא בין תלמידי התלמוד תורה או שמא לומד הוא ב׳אליאנס׳. אדרבא, מעודדת הייתה דווקא את ילדי ה׳אליאנס׳ לסעוד עם ילדי הת״ת. לא ארכו הימים, וחלק מאותם ילדים ביקשו מהוריהם להעביר אותם לתלמוד התורה.

בנוסף, הייתה הרבנית רבקה עורכת מגבית מיוחדת לקראת החגים לצורך קניית ביגוד והנעלה עבור תלמידים שאין הפרוטה מצויה בביתם. היא עצמה אספה את התרומות, ניהלה את הפנקסים וטיפלה בקניות. אף כאן לא נפקד מקומם של תלמידי ה׳אליאנס׳. ״אברהם אבינו הגיש לאורחיו סעודה טעימה ודאג לצרכיהם הגשמיים״, הייתה שבה ומזכירה לסובביה. "מתוך כך עלה בידו לקרב טועים לאביהם שבשמים״.

עם שובו של רבי יעקב למקנס, פרש רבינו מעיסוקיו השונים והתמסר לסייע לאביו בתפקידי הרבנות. בשנותיו המאוחרות חלוש היה רבי יעקב ולא פעם נאלץ להעדר מבית הדין. בזמנים אלו היה רבינו ממלא את מקום אביו, מסייע לו בפסיקת הלכה ובכתיבת תשובות.

כאשר נחלש רבי יעקב עוד יותר, עד כי לא היה מסוגל כמעט לצאת מביתו. התחיל רבינו למלא את מקום אביו באופן סדיר. רק בן כ״ז שנים היה אז רבינו, אבל אביו פנה לשלטונות ברבאט הבירה וביקש כי יעניקו לו הכרה רשמית במעמדו כממלא מקומו. ההסכמה התקבלה  בשנת תרצ״ב (1932), ומאותה שעה ואילך נמנה רבינו באופן רשמי עם דייני העיר, כאשר משכורתו משולמת מדי חודש בחודשו.

אולם ראו זה פלא. מדי חודש בחודשו כאשר קיבל את משכורתו, נוהג היה רבינו להעבירה בשלמות לידי אביו. בדרך זו ביקש להבהיר כי משרת הדיינות אינה שייכת לו, ואין הוא אלא ממלא מקומו של אביו הגדול. מסיבה זו, על אף מעמדו כדיין רשמי בבית הדין, סירב רבינו לחבוש את מצנפת הרבנות על ראשו בחיי חיותו של אביו. המסר שהעביר היה ברור מאין כמותו: אין לו משלו כלום, ואין הוא אלא ממלא מקום בעלמא בעוד הדיין האמיתי הוא אביו.

הסתלקותו של צדיק

רבים היו מפעליו של רבי יעקב למען הכלל והפרט בתקופת כהונתו כראב״ד העיר מקנס, אך הוא לא זכה להאריך ימים על ממלכתו. כעשר שנים בלבד לאחר שובו למקנס, בי׳ באב תרצ״ב, השיב רבי יעקב את נשמתו הטהורה לאביו שבשמים.

בשעותיו האחרונות, עם דכדוכה של נפש, נכנסו נכבדי העדה להיפרד מרבם הנערץ. בין הבאים היו גם כמה ממתנגדיו של רבי יעקב. הללו ביקשו לנצל את ההזדמנות האחרונה כדי לבקש את מחילתו של הצדיק על שפגעו בכבודו. אלא שרבי יעקב הבהיר להם כי אינו מוצא מקום לסליחה כלל. ״מעולם לא הקפדתי על איש!״ אמר בפשטות והאציל להם מברכתו.

לאחר מכן, ביקש רבי יעקב מנכבדי העדה כי ימתינו מעט, משום שברצונו לברך את בנו רבי ברוך ולסומכו בנוכחותם של שבעת טובי העיר, שכן ראוי הוא לאצטלא של רבנות ואין מתאים ממנו למלא את מקומו כרבה של מקנס. רבינו נקרא אל מיטת אביו שסמך את שתי ידיו על ראשו, בירך אותו בברכת ׳מי שברך׳ נרגשת, ולאחר מכן הכריז בקול גדול: ״יורה יורה! ידין ידיו!״

ברגעיו האחרונים של רבי יעקב, עוד הספיק רבינו לגשת אליו בשנית ולהפציר בו כי יברכנו.

״במה אברכך, בני?״ שאל רבי יעקב ומיד המשיך – "אין לי אלא לברכך שכל נטיעות שנוטעים ממך – כל צאצאיך – יהיו כמותך!״

בענוותנותו השיב לו רבינו בתמיהה: ״עד כאן אבא, ולא יותר?״

רבי יעקב ענה לו: ״הקשית לשאול בני – ולוואי!״.״

ידע רבי יעקב את טיבו של בנו, וברור היה לו כי אין ברכה משובחת מאותה ברכה שהאציל לו בטרם הסתלקותו.

אחר מיטתו של רבי יעקב

כל ימיו נהג רבינו לכנות את אביו מתוך יראת כבוד בשם ׳מוהרי״ט׳ או ׳אביר יעקב׳ כשם ספרו. בהקדמתו לספר 'מנחת יהודה׳ שהוציא לאור במסגרת ׳חברת דובב שפתי ישנים׳ מפליג רבינו בשבחי אביו:

שלא בזכותי עשה לי אלוקים את החיל הזה, רק בזכות אבותי הקדושים וזכות עטרת ראשי הרב מו״ר אבי זצוק״ל, שהוא היה אחד מבני עליה. קנאתו לשם ה׳ צבאות הייתה לפלא, אשר לא נשא פנים לרוח היום, וכמעט היה מוסר עצמו על קדושת ה', ויהי צדק איזור מתניו והאמונה איזור חלציו. כמה נסים היו נעשים לו בחייו, וכל יודעיו באמת היו אומרים שהוא אינו מן הדור הזה כי אם מדורות הראשונים,אך לא נודעה קדושתו רק עד אחר הסתלקותו.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

חלומות פלא וחזיונות

רבינו ממשיך ומספר על שורה של חלומות פלאיים להם זכה לאחר הסתלקות אביו:

בלילה שנתבקש לישיבה של מעלה כשקמתי ממיטתי נפל בפי פסוק זה: ״ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו". ובלילה שני וארא בחלומי את המאור הגדול צדיק יסוד עולם, ים התלמוד, איש אלוקים קדוש כמוהר״ר חיים הכהן זצוק״ל, כולו לבוש שחורים ומעוטף שחורים, ובא ונכנס לביתו של מו״ר אבי, וישב שם ודומם, ואח״כ קם ורצה לצאת. אמרתי לו: ״רבי, לא תצא מפה עד שתברכני!״ ובירכני בברכת מי שבירך. אמרתי לו: ״ברך מו״ר אבי!״ ולא רצה. אמרתי לו:

"רבי, לא תוכל לצאת עד שתברך למו״ר אבי!" פתח פיו הקדוש: ״מי שבירך… הוא יברך הבנים בניו של ר׳ יעקב זצ״ל״ 

בלילה השלישי סיפר לי מר אחי כמוה״ר חביב הי״ו, שראה בחלומו שבא אליו משרת מן הממשלה ובידו מכתב ואמר לו: "תקח זה המכתב מן הממשלה״. לקחו ומצא כתוב בו: ״מן השמים תנוחמו״. ובתוך השנה הייתי רואה לעט״ר ואומר לי: ״דע בני, שאני מכובד בשמים הרבה, ובפסקי דינים שלי חשובים הרבה!״

עוד פעם אחת ראיתי בחלומי להרב הקדוש כמוה״ר יצחק בן וואליד זצוק״ל בעיר טאנג׳יר יע״א, בבית הכנסת של הרב אברהם טולידאנו זצ״ל, וראיתיו ב׳ פעמים: פעם א׳ כחכם צעיר זקנו שחור, ואמר לי: ״צדק צדק תרדוף״, ופעם ב׳ כזקן וקרא לי ואמר: ״בא בני, אל תירא, אביך מישיבתנו!״ והניח ידו על ראשי וברכני בברכה המשולשת בתורה, וסיים לי: ה׳ ישמרך מכל רע וכו', ישמור צאתך ובואך, מה ביאתך לעולם בלא חטא – אף יציאתך מן העולם בלא חטא.

לא רק בניו, אלא גם מקורביו ומיודעיו של רבי יעקב זכו לחלומות מופלאים שהעידו על גדלותו של הצדיק(שם):

״סיפר לי גביר אחד ממיודענו ומאהובינו, שהיה לו דין לפני עטרת ראשי בדיני ממונות, והוציא אותו חייב, והאיש הזה היה בליבו עליו – שנראה לו שעיקם עליו את הדרך. כשנתבקש לישיבה של מעלה ראה אותו בחלום במקום אחד גבוה ויפה אף נעים ומלמד לדיינים דיני התורה. אמר לו: ״ראית כבודי – על שלא החנפתי והייתי דן דין אמת!״ ומאותו זמן נח דעתו והכיר קדושתו".

♦ ♦ ♦

הערכה רבה רחשו בני קהילת מקנס לרבם הנערץ. את הערכתם הגדולה ביטאו במילים שנחקקו על גבי מצבת קבורתו בבית העלמין שבעיר מקנס, באוהל של רבני משפחת טולידאנו:

"יעלזו חסידים בכבוד. פה נטמן אור ישראל וקדושו, נזר אלקיו על ראשו,. שר וגדול בישראל, ותהי על שכמו המשרה, דן אמת לאמתו, כדת וכשורה, תומך דין יתום ואלמנה בצדק ואמונה.

אהבתו והתמסרותו אל האמת היה עד להפליא, לא ישא פני איש ולא יחת מפני כל גבור ואיש מלחמה, פניו כפני חמה, עט״ר וצ״ת הרה״ג מע״ו מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל, הוא הגבר הוקם על לרב ראשי וראב״ד, בשתי קהלות קדישות, בעוב״י מארקש ובעוב״י מקנס. כל העם מקצה הורידו כנחל דמעה, וזעקו הוי הוי אבד חסיד מן הארץ, צדקת ה׳ עשה.

ובכן היה לאין, מחמד כל עין, ויעקב הלך לדרכו בן ס״ז שנה, עש״ק ביום שריפת התורה יוד אב תרצ״ב, ש׳ יפיפית מבני אדם, על כן ברכך אלקים לעולם לפ״ק תתענג בדשן נפשו ובטוב תלין וזרעו ירש ארץ,

אכי״ר״.

כיבוד אם

לאחר פטירת אביו זכה רבינו לקיים ביתר שאת את מצוות כיבוד אם. הוא הביא את אמו, הרבנית חנה, להתגורר בביתו, שם זכתה לכבוד מלכים עד יומה האחרון. רבינו בעצמו היה מטפל בה ודואג לכל מחסורה.

כדי לשמח את אמו, ולהשכיח ממנה מעט את מכאוביה ויסוריה, היה רבינו ניגש אליה מדי בוקר וערב, דורש בשלומה ושואל לרצונה, תוך שהוא ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים כל משאלה אשר עלתה על דל שפתיה, קטנה כגדולה. לעיתים די היה לה באוזן קשבת, ובמקרים אחרים זקוקה הייתה לעזרה מעשית, אותה הגיש רבינו בלב חפץ, תוך שהוא שש על הזכות אשר נפלה בחלקו.

באחד הימים התנצל רבינו בפני תלמידיו ואמר להם:

צר לי אם אני עייף מעט היום, אך לא הספקתי לנוח כלל בצהריים.

אפילו לסעוד את ליבי לא מצאתי פנאי. היום בבוקר ביקשה ממני אימי לקנות עבורה נעלי בית. לשם כך עליתי לרובע המוסלמי ־ למדינה – שם ניתן למצוא מבחר של נעלי בית שישביעו את רצונה וישמחו אותה. שעה ארוכה התרוצצתי מחנות לחנות עד שמצאתי נעלי בית בדיוק כפי שביקשה. רק אז שבתי אל ביתי להביא לה את הנעליים, אולם היה זה כבר מאוחר מכדי שאספיק לאכול את ארוחת הצהריים…

יתכן שבאותו היום היה רבינו מרוכז מעט פחות בשיעורו, אולם דבר אחד ברור: מראה פניו השמחות על זכייתו במצווה הנפלאה של כיבוד אם, היה שיעור נפלא עבור תלמידיו שלא נמחה מליבם כל ימיהם.

רבינו ניצל את ההזדמנות היטב. הוא הקדיש פרק זמן ניכר כדי להאריך בפני תלמידיו על חשיבות מצוות כיבוד הורים, תוך שהוא מפליג בשבח מצווה יקרה זו.

הנהגה נוספת הוסיף רבינו כדי לכבד את אמו כראוי: המנהג בביתו של רבינו היה שבשבת סעדו המסובים סביב שני שולחנות. בשולחן אחד הסבו רבינו ואורחיו ובשולחן השני הסבו שאר בני הבית – הרבנית והילדים. את מקומה של אמו קבע רבינו לצדו, עמו בשולחן, כאשר הוא עצמו נוהג בה כבוד מלכים, ועומד הכן לשרתה ולמלא אחר כל מבוקשה.

כך, שבת אחרי שבת, יום אחרי יום, עד לפטירת אמו, כלכל רבינו את שיבתה בכבוד ובשמחה, במסירות ובאהבה. מלבד קיומה של מצוות כיבוד אם בשלמות הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת, זכה בדרך זו להנחיל מורשת זו לדורות הבאים, בצורה של דוגמה אישית מוחשית מאין כמותה.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 106

פרק ו

האיש על העדה

תקיפות בדין לצד אהבה לכל יהודי

בן ארבעים בלבד היה רבינו, עת נמסר לידיו שרביט ההנהגה כצוואת אביו. בשנת תרצ״ב (1932), ככלות ימי בכי אבלו של האב הגדול, התמנה רבינו לדיין שלישי בבית הדין של מקנס. באותה השעה הלבישוהו בגלימת דיינים שחורה היורדת על פי מידותיו ולראשו חבשו את עטרת הדיינות: מצנפת הדורה בצבע אדום ובחלקה התחתון סרט שחור זכר לחורבן, כמנהגם של חכמי קסטיליה מימים ימימה.

מראהו של רבינו המעוטף בגלימה ובמצנפת לראשו, עורר יראה ורטט בלב כל רואיו עד שנתקיימו בו דברי הפסוק (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.

בתקופה הראשונה לכהונתו שימש רבינו כדיין שלישי בבית הדין, כאשר רבי יהושע בירדוגו, זקן הדיינים, מכהן כראב״ד. בחלוף מספר שנים, עם פטירתו של הדיין הנוסף בבית הדין, התמנה רבינו לדיין שני, משנה לראב״ד. רק בשנת תש״א (1941), עבר רבי יהושע בירדוגו לכהן כדיין בבית הדין הגבוה שבעיר רבאט ולרבינו הוצעה ראשות בית הדין.

ההצעה עוררה אצלו התלבטות. מחד, היה רבינו בורח מהכבוד וסבור היה כי בין חכמי מקנס מצויים תלמידי חכמים הראויים ממנו לתפקיד. מאידך, רב היה חששו מההשפעה המזיקה של התרבות הצרפתית. הוא ידע כי העמידה בראשות בית הדין בזמנים כאלו, תצריך מידה גדושה של תקיפות ואומץ לב ציבורי. בתור רב העיר יהיה ביכולתו להשפיע לטובה, ועל כן סבר שההשגחה זימנה אותו לנווט את דרכה של הקהילה בתקופה הסוערת הצפויה לה.

שיקול זה הוא שהכריע את הכף. לימים, בעת ביקורו אצל רבי יצחק ועקנין בעיר טנג׳יר, סיפר רבינו על לבטי הנפש שליוו אותו בתקופה זו: ״החשבתי את עצמי כפחות גדול בתורה מחכמים אחרים שחיו ופעלו במקנס באותה תקופה, אבל הרגשתי שעלי לקבל את התפקיד, כדי לעמוד בתקיפות בפרץ ולהוביל את המערכה על שמירת צביון התורה בעיר מקנס!״

מינויו של רבינו לראב״ד מקנס היה בעל משמעות רחבה, שכן במרוקו לא התקיימה חלוקת תפקידים בין משרת ה׳רב׳ למשרת ה׳דיין׳. משהתמנה רבינו לראב״ד מקנס התמנה מיניה וביה גם לרבה של מקנס והגלילות, כאשר מתפקידו לפקח על כל ענייניה הרוחניים של העיר ובידו גם סמכויות אכיפה חוקיות.

מוכיח בשער

בשבתו על כס הדין נהג רבינו נשיאותו ברמה, מבלי מורא ומבלי חת. חרף ענוותנותו הגדולה, הייתה לו עמדה חסרת פשרות בשמירה על גדרי הדת ולכבוד שמים. הוא לא נשא פני איש ומרותו הייתה מוטלת על כל יהודי העיר, מגדול ועד קטן, מדל ועד שוע. בתפקידו כראב״ד ניתנו לרבינו סמכויות נרחבות, לרבות הסמכות לענוש פורצי גדר ולהטיל קנסות. בשעת הצורך לא היסס לעשות שימוש בסמכויות אלו. היו מקרים בהם שילם רבינו מחיר אישי וציבורי על דברים שהשמיע באוזני בני שיחו, ובכל זאת סירב לנהוג אחרת.

סגנונו חסר הפשרות של רבינו, עשוי להתמיה את הקורא בן זמננו המורגל לכך שאת האחים הטועים יש לקרב בדרכי נועם ובעבותות אהבה. אולם, זאת יש לדעת כי צביון הקהילה במקנס שונה היה ממסגרות החיים המוכרות לנו כיום, ואף ממבנה הקהילות החרדיות בארצות פולין ורוסיה. עצם העובדה, שאת תוכחותיו כלפי מחללי שבת ופורצי גדר יכול היה רבינו להטיח בהם בעת בואם לבית הכנסת בשבת מעידה על שוני זה. באיזו קהילה בארצות אחרות היו מחללי השבת פוגשים את הרב בבית הכנסת בשבת? ובאיזו קהילה מארצות אחרות היו פורצי הגדר מתפעלים בכלל מדברי הכיבושין של הרב?

בקהילות יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מקנס בפרט, גם פורצי הגדר ראו עצמם חלק מהקהילה. גם הם הגיעו לתפילות בשבת בבית הכנסת ונפגעו עמוקות מכך שהרב לא העניק להם את הכבוד הראוי בעיניהם. את העובדה הזאת ניצל רבינו כדי להוכיחם עד שיחזרו בתשובה.

גבורת הארי

כאשר חש רבינו כי דבריו אינם נשמעים במילי דשמיא, תלה את האשם בעצמו. מספר אחד ממקורביו:

באחד הימים התעורר רבינו משנתו כשהוא סר וזעף. לשאלתי מה אירע, סיפר כי בחלומו ראה והנה אריה גדול קם עליו ומאיים לבלעו.כמעט שעלה בידו הדבר, אלמלא עמד אביו, רבי יעקב, והצילו ממלתעות האריה תוך שהוא מבטיח כי יתקן את הדרוש תיקון.

"אני יודע במה מדובר״, סח רבינו בכאב לב. ״אתמול היה לי ויכוח בנושא מסוים עם וועד הקהילה ולא התגברתי מספיק כארי. משום כך עמד עלי האריה לבלעני ולא הרפה עד שהבטיח לו אבי כי הענין יתוקן… ואכן, בכוונתי לתקן את הדרוש תיקון תיכף ומיד!"

עומד בפרץ

אהבה עצומה פעמה בליבו של רבינו לכל יהודי באשר הוא. נכון היה לסייע לכל נצרך בכל מה שיידרש. אולם הדבר לא מנע בעדו מלנקוט באמצעים נמרצים כאשר חש בסכנה רוחנית המאיימת על קהילתו. לכשתמצי לומר, הרי שתקיפות זו ינקה מכוח האהבה המופלגת שרחש כלפי כל יהודי.

כך היה בדוגמה הבאה:

בימי חודש אדר שמרבים בהם בשמחה, נתקל רבינו בכמה יושבי קרנות שערכו משחקי קלפים פומביים. בקרב בני הנוער היו שנסחפו אחר אווירת ההוללות, ובכל הפסקה בלימודים באו להביט במחזה. רבינו ראה בכך פרצה בגדרי הקהילה, והחליט לשים לה סוף.

על פי החוק המרוקאי נאסרו משחקי מזל, ואף ניתנה לפקחים הממשלתיים סמכות להחרים את סחורתו של מי שנתפס בשעת מעשה. רבינו הפעיל סמכות זו והנחה את הפקחים לפעול נגד המעורבים בעיסוקים אלה. הוא לא נרתע ממחאות ואיומי הסוחרים, עד שהביא למיגור התופעה.

״אל תאמר קדיש!״

בגודל תבונתו, השכיל רבינו לנצל רגעים קשים שבהם הלבבות פתוחים לשמוע דברי כיבושין כדי לתקן קלקולים שונים.

כך היה במקרה הבא:

ספר היה במקנס אשר במפגיע השאיר את מספרתו פתוחה גם לאחר שעת כניסת השבת. חילולי שבת היו תופעה שיהודי קהילת מקנס כמעט ולא הכירו. מעשהו של הספר יצר תקדים חמור עבור כל בעלי העסקים בעיר, שהרי כך דרכו של יצר הרע – היום הוא מתמהמה בסגירת החנות בעת כניסת השבת ולמחר כבר יסית אותו לפתוח את חנותו בעיצומו של יום. מדי ערב שבת היה רבינו מגיע למספרה ודורש מהספר להזדרז ולסגור את חנותו – אך הלה בשלו. כל נסיונותיו של רבינו לבלום את הפרצה, בין בדרכי נועם ובין באמצעות קנסות ועונשים, לא נשאו פרי.

חלפו מספר שנים ואמו של הספר נפטרה. בין המשתתפים בהלווייתה היה גם רבינו. כאשר נסתם הגולל והבן ביקש לפתוח באמירת ה׳קדיש', נעמד רבינו ולחש לאוזנו של היתום: ״אסור לך לומר קדיש!״

הספר לא ידע את נפשו, אך רבינו המשיך והסביר לו: ״כל מהות ה׳קדיש׳ היא לעשות נחת רוח לנפטר. איך תעשה נחת רוח לאמך בשעה שאתה פוגע בריבונו של עולם? כלום סבור הנך שאמך הנמצאת בעולם האמת רווה נחת ממעשיך?״

חדרו הדברים לליבו של האיש ובו במקום – עוד בטרם פתח באמירת קדיש – קיבל על עצמו שמירת שבת כדת וכדין.

לימים סיפר האיש, כי גדול היה הצער שחש באותם רגעים, אבל זה הדבר שגרם לו לחזור בתשובה שלמה. הוא נעשה שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה ובדרך זו חינך את ילדיו, והכל מכוח התוכחה הנוקבת שנאמרה בעיתוי הנכון.

בני קהילתו של רבינו ידעו שליבו רוחש אהבת אין קץ כלפיהם. גם אלו שספגו את שבט לשונו לא נפגעו ממנו. משום כך, גם תוכחה נוקבת שנאמרה בשעה כה קשה יכולה הייתה להתקבל ולחדור אל הלב.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 112

רבי רפאל ברוך טולידאנו (תר"ן, 1890 – י"ח בחשוון תשל"א, 17 בנובמבר 1970)

לא תגורו מפני איש

אחד התחומים בהם באה לידי ביטוי ההקפדה של רבינו היה נושא כשרות השחיטה. הוא עצמו בדק את סכיניהם של שוחטי העיר. אם פרט כלשהו לא עמד באמות המידה שהציב, לא היסס לפסול את השחיטה כולה. היו מקרים בהם אף פסל את השוחט עצמו מלעסוק בשחיטה.

פעם נודע לרבינו כי אחד השוחטים שחט עופות במשך יום שלם מבלי לבדוק את הסכין, והתעורר חשש לכשרותו. משהתברר לו שיש אמת בשמועה, לא היסס רבינו. הוא פרסם כרוז כי כל מי ששחט באותו היום אצל פלוני יבוא ויטול את דמי העופות ששחט שכן השחיטה פסולה. לשוחט לא נותרה ברירה אלא למלא אחר הוראתו של רבינו על אף ההפסד הכלכלי הכרוך בה.

במקרה אחר, הסתייג רבינו מהתנהלותו של שוחט שנחשב ירא שמים, אך לא קיבל את התקנות וההקפדות של הרב. על אף שהלה נמנה עם ידידיו הקרובים של רבינו, אסר עליו הרב להמשיך לשחוט עבור הקהילה. רק לאחר שהשוחט התנצל בפני רבינו וקיבל על עצמו לנהוג על פי הוראותיו, ניאות רבינו להתיר לו לשוב למלאכת השחיטה.

צריך גם ״צדק״

כאשר נגעו הדברים לשמירה על גדרי הדת, נהג רבינו בבחינת ׳יקוב הדין את ההר', אולם כאשר נגעו הדברים לעניינים שבין אדם לחברו, הייתה גישתו שונה לחלוטין. הוא ידע לרדת לעומקה של הלכה ולמצות את חקר האמת עד תומו,אך במקביל הקפיד הקפדה יתירה להתרחק משורת הדין. גישה זו הנחיל גם למקורביו ושומעי לקחו.

דוגמה לכך במעשה הבא אותו סיפר רבי שלמה גיגי:

אביו של רבי שלמה היה שותף בעסק עם יהודי פלוני שנפטר לבית עולמו. לאחר הפטירה ביקשו יורשיו למכור את חלקו בקרן. האלמנה העניקה לרבי שלמה את זכות הראשונים לרכישת חלקו של המנוח, הן מ׳דינא דבר מצרא' והן באשר ידעה את תומתו ויושרו.

כדי לברר כראוי את שווי חלקו של המנוח נבחרו שני בוררים, אחד מטעמו של כל אחד מהצדדים. לאחר שיקול דעת ובחינה יסודית, חרצו הבוררים וקבעו כי שוויו של המקח הינו שישים אלף ריאל. אלא שלאחר מעשה הזמין אליו רבינו את רבי שלמה, וביקש ממנו כי יוסיף על הסכום עוד עשרת אלפים ריאל כדי להתרחק משורת הדין.

״אבל הסכום נקבע על ידי הבוררים!״ טען אביו של רבי שלמה.

״ראה נא״, הסביר רבינו. "הנה דוד המלך אומר בתהילותיו (קיט קכא) – ׳עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי׳. דוד המלך אינו מסתפק בכך שהוא פעל על פי ה׳משפט, דהיינו שורת הדין. הוא מזכיר את זכותו בכך שנהג לפנים משורת הדין – על פי הצדק! וה׳צדק׳ אומר שצריך לוודא שהיתומים לא יקופחו בשום אופן ויקבלו את המרב שביכולת ירושת אביהם להניב!״

מיותר לציין כי רבי שלמה לא הפסיד מוותרנות זו. ברכת שמים שרתה במעשה ידיו והוסיפה לו כהנה וכהנה.

נקיות כפיים

מפורסם היה רבינו בנקיות הדעת, בניקיון כפיו וביושרו, עד שגם המלעיזים התקשו למצוא רבב בהנהגתו. על כך יעיד המעשה הבא:

יהודי מתושבי מקנס, עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, רחש אמון רב כלפי רבינו. לאחר שהסתלק לעולמו נפתחה צוואתו של העשיר ועיני היורשים חשכו. הם ציפו כי הרכוש העצום יתחלק ביניהם ויאפשר להם לחיות חיי רווחה חסרי עול. בפועל התברר כי אביהם הותיר להם רק חלק קטן מהרכוש ואת כל היתר העביר באפוטרופסות לרבינו.

הדבר לא מצא חן בעיני היורשים, אך ברירה לא הייתה להם, שכן הצוואה הייתה כתובה וחתומה על פי עדים נאמנים. בלית ברירה נאלצו למסור לידיו של רבינו את הסכום העצום, אולם בליבם חיבלו תחבולות כיצד להשיב את הכסף לרשותם.

בנסיבות אלו בא העורב אצל הזרזיר ומצא מין את מינו. אל יורשיו של העשיר חברו מספר אנשים מקרב עסקני הקהילה אוהדי התרבות הצרפתית. הללו הפיצו דברי לעז ורכילות על רבינו כי משתמש הוא בכספים לצרכיו האישיים.

כל מי שהכיר את רבינו ידע שהטענה חסרת שחר ומשוללת הגיון. שנאת הבצע של רבינו הייתה מן המפורסמות. ידוע היה כי את כספו הוא מפזר ברוחב יד למען עניי העיר. כלום יעלה על הדעת שדווקא בכספי הפיקדון שנמסרו לו בנאמנות ישלח יד?!

אולם כדרכם של דברי לשון הרע שיש ביכולתם לעוור את עיני השכל, גם רכילות זו החלה לקנות שביתה בקרב יושבי הקרנות. בענוותנותו הגדולה, פנה רבינו לדייני העיר וביקש מהם להכריע בגורל הכספים שהופקדו בידו כדי לקיים מצוות"והייתם נקיים״.

הוסכם כי הסוגיה תימסר לבוררותו של רבי שלום משאש, מבני העיר מקנס שעתה כיהן כראב״ד בעיר קזבלנקה. לא בלב קל קיבל על עצמו רבי שלום את המטלה, בפרט לאור העובדה שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת ליורשי המנוח. למרות זאת לפי בקשתו של רבינו נאות לקחת על עצמו את הבוררות.

במשך מספר ימים בחן רבי שלום את טענות כל הצדדים, שמע עדויות והשווה נתונים, בירר פרסים והשלים את תמונת המצב. לאחר מכן הכריע באופן ברור לטובת רבינו. כך נוכחו בני העיר להיווכח שוב בענוותנותו וניקיון כפיו של רבם הגדול.

הרחק מלזות שפתים

על נקיות דעתו של רבינו מבלי רבב יעיד גם המעשה הבא:

בשנת תש״ח הגיעו אל רבינו שניים מתלמידיו הקרובים וביקשו להבחן אצלו. האחד רצה להבחן לדיינות וחברו ביקש לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. רבינו ביקש למלא אחר מבוקשם, אולם נקיות דעתו לא הניחה לו לעשות כן. הוא חשש כי אם יעשה זאת, ירננו אחריו ויאמרו כי הוא דואג לתלמידיו למשרות לפרנסתם.

משום כך, שלח רבינו את תלמידיו להבחן אצל גדולי תורה אחרים. את האחד שלח לבית הדין הגבוה בקזבלנקה, ואת רעהו שלח לעיר רבאט. מה גדלה שמחתו כאשר שבו שני התלמידים לאחר תקופה ובישרו לו כי עברו את המבחנים בהצלחה. בפרט רבתה שמחתו על שזכה שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, באופן שלא הותיר מקום לפקפוק ולזות שפתיים.

שלא ירננו הבריות

סיפור דומה מספר גם רבי רחמים בן עמארה, מתושבי מקנס:

רבי רחמים ביקש להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה לשמה, אולם משהכריזה מועצת הרבנות במרוקו על קיומם של מבחנים לדיינות דחקו בו מכריו שייגש גם הוא להבחן.

מועצת הרבנות דרשה מכל מועמד להציג המלצה מרב העיר שתעיד על יראתו, חכמתו, אורח חייו ומשפחתו. הואיל והיה רבי רחמים מקורב לרבינו ואף למד עמו תקופה ארוכה בחברותא, פנה אליו באחד הימים וביקש ממנו למלא את חוות הדעת ולכתוב עבורו מכתב המלצה. אולם רבינו ביקש ממנו לשוב אליו למחרת היום אל בית הדין, כדי למלא את המסמכים בהשתתפות כל חברי בית הדין.

הדבר הפליא את רבי רחמים, שכן רבינו מכיר אותו שנים רבות וקשר עמוק נרקם ביניהם. מדוע אפוא מטריחו לבוא לבית הדין כאילו היה אדם זר? כלום אינו יכול למלא את חוות הדעת באותו מעמד בביתו?

חש רבינו במבוכתו של רבי רחמים, אך עמד על דעתו שיגיע אליו לבית הדין.

לאחר מעשה הסביר לו רבינו: ״דע לך כי דווקא בשל יחסי הקרבה והידידות השוררים בינינו, לא רציתי למלא את המכתבים על דעת עצמי. שלא ירננו הבריות ויאמרו כי המלצתי מבוססת על הידידות העמוקה שבינינו. לפיכך עמדתי על כך שתגיע לבית הדין ומכתב ההמלצה ייכתב בשיתוף כל הדיינים. מעתה אין מקום ללזות שפתיים!״

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 116