"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

ירושלים של מרוקו

צביונו של המלאח היהודי

המלאה היהודי הישן של מקנס היה מקום קטן – רק שלוש מאות  מטרים רוחבו וארבע מאות מטרים אורכו. מאות בתים היו דחוקים ומגובבים זה לצד זה וזה בתוך זה, וביניהם סמטאות וחצרות, רחובות מעוקלים, חנויות ודוכנים.

בין דמויות המופת שעל סיפוריהן גדלו ילדי המלאח היו דמותה של הקדושה ללה סוליקה הי״ד שמסרה נפש על שמירת הצניעות; היה את סיפורם של קדושי אופראן, חמישים יהודים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם בשמחה לאחר שמיאנו להתכחש לאמונתם בשעת השמד; והיו גם דמויותיהם של אבות משפחת טולידאנו עצמה – רבי דניאל ׳ראש רבני קסטיליה׳ אשר יצא בראש גולים בעת גלות ספרד, ורבי חיים טולידאנו עליו אמרו כי זכה לגילוי אליהו.

המלאח: שמורת טבע רוחנית

חומות המלאח שתי פנים להן: מחד, מגינות הן על היהודי מפני הסביבה המוסלמית העוינת; מאידך, חוצצות הן בינו לבין העליבות השוררת מחוצה לו.

עד להגעת הצרפתים הרי בהתהלכו מחוץ למלאח היה מעמדו הרשמי של היהודי מוגדר כד׳ימי – כלומר אדם נחות-דרגה שקיומו נסבל רק כל עוד שילם את מס הג׳יזיה וסבל בדומיה את חרפת הקלון שהמיטו עליו המוסלמים. לעיתים אף נדרש לחלוץ את נעליו בהתהלכו ב״מדינה״ המוסלמית או לשאת על בגדו תו מזהה – והכל על מנת להשפילו ולבזותו. אולם בהגיעו לבין כותלי המלאח שב היהודי והיה לבן־מלך. כאן יכול היה לבנות עולם רוחני עשיר של תורה ומעשים טובים, עולם שזר לא יבין ושהגיע לשיאים של אמונה ויראת שמים שמעסים היו כמוהו.

בתקופה בה אנו עוסקים חיו במלאח של מקנס כששת אלפים יהודים. מספרם הלך וגדל עד כדי תשעת אלפים נפש ערב הקמת המלאח החדש בשנת תדפ״ד (1924). כל אלה חיו בכ-250 ״חצרות״ – ממוצע של ארבע משפחות לכל חצר. בקרב יהודי המלאח רק מעטים זכו להתגורר בחצר פרטית משל עצמם. מרבית החצרות היו משותפות וסביבם מספר דירות הבנויות בקומה אחת או שתיים. בכל דירה התגוררה משפחה שלמה. בחדרים הסמוכים חיו בני המשפחה המורחבת ובהם הסבא והסבתא ולעיתים אף הילדים הנשואים.

חומה עבה הקיפה את המלאח ובה שער גדול שהוגף מדי לילה. חומות המלאח התוו את גבולות עולמו הפנימי של היהודי הדר בו ומבחינתו המתרחש מעבר להן שייך לעולם אחר. כאשר יהודי אמר"כל העולם יודע" כוונתו הייתה ״כל המלאח יודע״. החומה היוותה חיץ פיזי בין העולם החיצוני לבין זה הפנימי, אך לא פחות מכך גם הייתה גדר רוחני ששמר מפני ההשפעות השליליות שבחוץ.

צנועים ופשוטים היו חייהם של מרבית יהודי מקנס, אך כנגד הדלות החיצונית מה מאירים היו חייהם הפנימיים. לא בכדי כינו אותה ״ירושלים של מרוקו״. בתחומיו הצרים של המלאח ספון היה עושר רוחני ללא שיעור. בכל סמטה ופינה נמצאו תלמידי חכמים ונקיי דעת, מופלגים בחסידות ובעיון התורה. רבים מהם לא התפרסמו לפי שהמצאת הדפוס טרם באה למרוקו והספרים שחיברו לא ראו אור, אולם בני הקהילה ידעו להעריך את גדלותם וקדושתם. במקנס גם בעלי המלאכה והסוחרים הפשוטים ביותר היו ספוגים יראת שמים ומאוגדים במסגרות מיוחדות ללימוד תורה. ענייני הצבור נחתכו על פי הוראת הרבנים שסמכותם היתה איתנה והכל סרו למרותם. השבת נשמרה בקפדנות ואמונה תמימה פעמה בכל הלבבות.

שירת הבקשות

״קום, בני, קומה נא!״ 

ברוך חש את מגע ידו החמימה של אביו מעוררת אותו מהתנומה שנפלה עליו. הוא פקח את עיניו. נרות השבת עדיין בערו בצלוחיות השמן. ניחוח הסכ׳נה – החמין השבתי הנפלא שהכינה אמו הרבנית – עוד היה מורגש בחלל הבית.

רבי יעקב טולידאנו, מדייניה הנכבדים של מקנס, ליטף בחיבה את בנו וקירב אליו נטלה מלאה במים. ״הזדרז ליטול ידיים״, דחק בו. ״תיכף מתחילה שירת הבקשות״.

ברוך דילג בזריזות מעל יצועו. הוא אהב להצטרף לאביו בלילות השבת הארוכים של חודשי החורף עת היו יהודי מקנס מתכנסים בבתי כנסיותיהם כדי לשורר ולרנן לפני מלך מלכי המלכים.

בחוץ שרר קור עז והכוכבים הבריקו ברקיע כמו פנינים קטנות. ברוך הידק לגופו את הג׳לביה המחממת העשויה צמר גס ולפת את כף ידו הגדולה של אביו. הם צעדו בשתיקה, ברוך הקטן מנסה לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אביו. מפעם לפעם דילג מעל שלולית מרופשת, שכן רחובות המלאח הישן לא היו מרוצפים. בעודם צועדים הצטרפו אליהם יהודים נוספים שהגיחו מהחצרות והסמטאות. עד מהרה ליוותה אותם קבוצה נכבדה. כולם סבבו את דמותו התמירה של הרב טולידאנו, שמעיל ה׳זוכא׳ השחור ומצנפת הדיינים שלראשו ציינו את מעמדו הרם.

מרחוק כבר הבחינו באורן של מנורות השמן הרבות שהבליחו בעד החלונות של ׳צלאת שמואל טולידאנו', בית הכנסת הוותיק בו התפללו בני משפחת טולידאנו מדורי דורות. ככל בתי הכנסת שבמרוקו הצניעה הפשטות החיצונית של המבנה את הקדושה הספוגה בין כתליו. בית הכנסת קידם את פני הנכנסים בניחוח בדי הדסים הסובבים את התיבה ובריחם המתקתק של ספלי תה מתובלים בעלי נענע.

מאות המתפללים נעמדו בחרדת קודש בעת כניסתו של הרב, שכן נערץ ואהוב היה רבי יעקב טולידאנו על הכל. סיפורי מופת התהלכו על גדלותו בתורה ויראת השמים המופלגת שלו. רבים ניגשו לנשק את ידיו. רבי יעקב תפס את מקומו וסימן לפייטן להתחיל.

פתח הפייטן בסלסול:

״דודי ירד לגנו לרעות בגנים / להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי / שערי ציון אשר אהבתי״

והקהל השיב לו בנעימה:

״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך / ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך / וגם אמנה את אחותי"   

וכך, חרוז אחר חרוז ופיוט אחר פיוט, עלתה שירת תפילתם של בני קהילת מקנס, עד שאפפה את כל סמטאות המלאח הנם את שנתו. אף רבי יעקב עצמו נתן קולו בפיוט וזמר, לפי שגדול היה כוחו בחיבור פיוטי קודש כמסורת רבני משפחת טולידאנו, ולכל פרשה ופרשה ידע להתאים פיוט המביע את רחשי הקודש המפעמים בליבו לפי ענייני דיומא.

שעות ארוכות נמשכה שירת הבקשות עד שדבקו שמורות עפעפיו של ברוך הצעיר זו לזו ובחלומו דימה לראות כי מלאכי מרום עצמם פותחים פרגוד של מעלה ומביאים את הפיוטים והניגונים כעולות וכזבחים לפני היושב במרומים.

סדר יומו של רבי יעקב טולידאנו היה עמוס בצרכי ציבור. הוא התחיל עוד בטרם עלה השחר והסתיים הרבה לאחר תיקון חצות. רבי יעקב היה ממהר לבית המדרש למסור שיעור תורה ונחפז לבית הדין כדי להכריע בדבר הלכה. עיתים היה מזדרז לקיים מצוות ביקור חולים, ופעמים אחרות ־ לדון בתקנת הציבור. עשרות דורות שימשו בני משפחת טולידאנו בקודש, ניווטו את חיי הקהילה בתקופות סוערות מתוך אחריות ומסירות, הרביצו תורה בעדרים והעבירו את שלשלת הזהב הלאה. ברוך הצעיר רץ בעקבות אביו, עקב אחר מעשיו, והדוגמה האישית שהוא רואה נחקקת בליבו הרך. מכאן הוא לומד כיצד מנהיגים ציבור. זהו בית היוצר המשריש בו מגיל צעיר כי אחריות הרבים מוטלת על כתפיו.

בבית אביו למד את העיקרון הבסיסי לאורו ניתב את חייו: כזה ראה וקדש.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 34