קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

התוכן

תשובת ר׳ אהרן רחבה ומקיפה יותר מהתשובות האחרות הנ״ל, כי היא דנה בנושא מצדדים שונים. הוא גם מביא את טיעוניו של ״החכם הפוסק״ האוסר, וסותר אותם אחת לאחת. להלן מספר נקודות מרכזיות שנדונו בתשובה:

א. האם יש איסור מדרבנן להלוות ברבית לנוכרים, האם יש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובין כדי חייו ליותר מכדי חייו. (דיון מקיף בסוגיה בבא מציעא ע ע״ב).

ב.   דיון בדברי רבינו תם ״שמה שנהגו להקל לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו״. האם יש לחלק במשא מלך ושרים בין היהודים הנמצאים בירושלים לבין היהודים היושבים באירופה. וכן במקום שהתירו משא ומתן עם עובדי עבודה זרה משום איבה, האם יש לחלק בין יהודים הנמצאים תחת שלטון מוסלמי לבין יהודים הנמצאים תחת שלטון נוצרי.

ג.   האם הנוצרים בימינו נחשבים כעובדי עבודה זרה או רק מעשה אבותיהם בידיהם ואינם עובדי עבודה זרה. האם יום ראשון נחשב כיום אידם .

ד.   בימים שאסרו המשא ומתן עם עובדי עבודה זרה, מטעם שהגוי הולך ומודה לאלהיו על כך ועובר הישראל משום ״לא ישמע על פיך״. האם הלואה ברבית בכלל המשא ומתן ואסורה״.

ה.   האם יש לחלק בין הלוואה לנוצרי סתם לבין הלוואה לכומרים.

ו.   מה הגורם להחרפת שנאת הנוצרים ליהודים? לדעת ״החכם הפוסק״, הלוואה לנוצרים ברבית היא הגורמת ואילו ר׳ אהרן תולה שנאת הגויים ״שהמה [הגויים] הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים, ומראים עושרם לכל כמו שהוא ידוע״. דברי ר׳ אהרן מזכירים לנו נימוקי התקנה שנתקנה בפאס בשנת השס״ו (1606) שהוא היה בין החותמים עליה, המגבילה יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר, מחמת ״שעיני הגויים רואות וכלות״.

בתשובה נפלו מספר שגיאות בכתיב ואין עקביות בכתיב מלא וחסר. יש לתלות כל זה בהעתקות השונות. נראה כי הסופד שהעתיק התשובה שלפנינו, לא היה דייקן במיוחד. אנו השתדלנו להיות נאמנים למקור. כמו כן הערנו על השיבושים שנפלו בהעתקה, רק באותם המקומות שהשיבוש גורם לקשיים בהבנה.

התשובה

טופם. נשאול נשאלתי לחוות דעתי על מה שנוהגים בירושלים ע״ה תוב״א להלוות מעותיהם ברבית לכומרים השוכ[נים] שם, אם יש בזה שום איסור. כי חכמים ורבנים יראי ה׳ ושונאי בצע מפאת יראתם חששו לדבר זה, ונשאו ונתנו בו ומתוך עיונם ופלפולם גמרו והורו לאיסור^.

ואני בעוניי כאשר ראיתי לעיין בדבר זה מצאתי כי דברי האוסרים מיוסדים על שני טעמים. האחד מטעם איסור הלואה ברבית לגוים וזה מדרבנן^. והשני משום לתא דע״ז, כי בזה עובר על לא ישמע על פיך  או ולפני עור לא תתן מכשול, שהם שני לאוין דאורייתא.

ולזה הנה באתי לחקור ולראות אם יש שרש לשני טעמים אלו או לאחד מהם לאסור זה. ובתחלת כל דבר אביא הסוגייא אשד אמרו במסכת בבא מציעא פ׳ איזהו נשך, אשר ממנה הורה הרב הפוסק לאיסור מטעם הרבית. וז״ל: מרבה הונו בנשך ובתרבית אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא אפילו רבית דגוים. איתיביה רבא לרב נחמן לווין מהם ומלוין אותם ברבית, אמר רב חייא בדיה דרב הונא בכדי חייו. רבינא אמר הכא בתלמיד חכם עסקינן, מאי טעמא גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו וכיון דת״ח הוא לא ילמד ממעשיו. איכא דמתני לה להא דר״ה אהא דתני רב יוסף, אם כסף תלוה את עמי, עמי וגוי עמי קודם. פשיטא אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא אפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם, עד כאן. ופליגי ר״ת ור״ח _׳ ר״ת סבר דלישנא בתרא סותר לישנא קמא.

שכן כתבו בתוספות שם: ומה שנהגו עתה להלוות לגויים אומר ר״ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, לקיימא לן כאידך לישנא דאי איכא דמתני לה אחא, ולא אסרו רב נחמן ורב הובא רבית הגוי מעולם, ע״כ ״. ומהאי משמע דלר״ת תרי לישני הללו קא מפליגי, דללישנא קמא אסרי רב נחמן ורב הונא רבית הגוי וללישנא בתרא לא היו דברים מעולם, ולא אסרו מעולם רבית הגוי כפשטא דמתניתין. וחר״ן ז״ל כתב בחידושיו״ על דברי התוספות: דלא משמע הכי דודאי משום לישנא בתרא לא דחי כל מה דאיתמר לעיל דהא רבא אותביה לרב נחמן, ורב חייא ורבינא שקלי וטרו בה אלא ודאי משמע דהכא לא משני ביה ללישנא קמא אלא דהא אמר רב נחמן לאו אההיא אמרה אלא [אהא, אבל] ודאי רב נחמן אמרה או משמיה או משמא דאחרים, הילכך פסק ר״ח כתרי תירוצי דלישנא קמא לחומרא ולא שרי אלא כדי חייו לת״ח, אבל לאינשי אחריני אפי׳ כדי חייו לא שמא ילמד ממעשיו, ע״כ¹². משמע דסבר דהני תרי לישני לא פליגי אלא מלתא דרב נחמן משמיה דרב הונא, ע״כ.

ולי קשה בהאי דעתא דר״ח טובא, דגם אם נודה שנוכל לסבול זה דאיכא דמתני לד, אהא, מה שאין דרכנו לפרש בשום מקום מהתלמוד, הנה במעט מהעיון נראה פשוט דהני תרי לישני פליגי וסתרי אהדדי, דללישנא קמא רב נחמן אסר הרבית וללישנא בתרא התיר אותו לכל בשוה. כיון דדברי רב נחמן אתו על מה שהקשה תלמודא על מאי דא׳ התוספתא, דקרא דאם כסף תלוה את עמי, אתא לומר דגוי ועמי עמי קודם. והקשה תלמודא בדבר זה פשיטא, ואמר רב נחמן אמר לו הונא לא נצרכו לומר דבר זה אלא כאשר יזדמנו לו מעות להלוות את הגוי ברבית או לישראל בחנם, דישראל בחנם קודם. ובודאי אין תירוץ זה עולה כהוגן אלא אם נאמר דרבית הגוי מותר, דאי לא תימא הכי עדיין קושיית פשיטא במקומה, דמהיכא תיתי לי שיקדם ההלואה לגוי ברבית שהוא אסור כפי לישנא קמא, להלואה לישראל בחנם שהיא מצוה דאורייתא. דאע״ג דהוציאו הכתוב בלשון אם, כבר אמרו רז״ל  דאם זה הוא אחד מתלתא דכתיבי באורייתא שהם לחובה. ואלו הם ואם מזבח אבנים ״, ואם תקריב מנחת בכורים לה׳, והאי אם כסף תלוה את עמי. נהי דלהאי איכא לתירוצי במה שנסמוך לישנא בתרא ללישנא קמא כפי תירוצייהו דרב חייא ורבינא, ואם כן יובן אומרו לגוים ברבית ת״ח להעשיר ולעם הארץ בכדי חייו.

אלא שעדיין כפי זה לא נחה דעתינו בתירוץ הקושיא, ועדיין נאמר דמהיכא תיתי לי שיקדם הלואה לגוי ברבית שהוא דבר רשות שבדוחק התירי לו, להלואת ישראל שהיא מצוה מן התורה. ואיך נדמה שנעזוב מלעשות מצוד. כדי לעשות דבר הרשות שבקושי התירו לו. ובודאי שזה סיוע גדול להרמב״ם ז״ל, דאמר דהלואת הגוי ברבית מצוד.. משום דבשלמא אם הוא מצוה ניחא דאית רבותא במאי דאמר דעמי קודם, משום דלגוי ברבית מצוה ולישראל בחנם מצוד,, האי מצוד. והאי מצוה איכא למימר דמצוה דגוי קודם, דעביד מצוד. ואיכא רווחא ליה וגם שאמר הכתוב להלוות להם ברבית כדי לחסרם, לזה הוצרך לומר שעמי קודם. אלא אם תאמר שאינו אלא רשות היכא תיתי לי דדבר הרשות יקדם לדבר המצוד., דא״כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. אלא ודאי דרב נחמן בהאי לישנא לא מיבעיא דלא אוסר הרבית בשום ענין, אלא לדעתו הוא מצוה. ודייקא נמי מדברי התנא דתני עמי וגוי עמי קודם. דמשמע כי לא מנע אלא הקדימה אבל בלא קדימה היה מצוה או רשות. ואם כן היטיב לראות ר״ת במה שא׳ דללישנא בתרא לא אסר רב נחמן רבית של גוים כלל, וגם במאי דאמר דהלכה כדברי המקל דהכי הוי מוסכם מכל הפוסקים דבדברי רבנן הלכה כלישנא בתרא להקל.

ולפי דעתי זו היא סברת הרי״ף״ כיון דאייתי תרתי לישנא בלי ביאור בדעתו כלל, לפי שהוא סמך על כללא דאית לן כמו שאמרנו. הגם כי ראיתי לרב הפוסק לאיסורא מבקש צדדי למעבד להרי״ף ז״ל מהמחמירים. ובראשו אמר דכיון דלא פירש דעתו בודאי אית לן למשמע מיניה דפסיק לחומרא כר״ח. ולא ידעתי מה טיבן של דברים הללו דהיכי נשמע מדסתם דבריו דפסק לחומרא, אדרבה הסברה נותנת בהיפך דכיון דסתם דבריו ולא פי׳ החומרא, בודאי אזיל לקולא, כיון דבדברי רבנן יותר הדוש הוא, ואם פסק לחומרא יודיענו החומרא, כיון שהוא היפך מאי דקי״ל דהלכה כדברי המקילים. ולא צריך לומר כי הא בגין דכחא דהיתרא עדיפא, וצריכא כמו שאמר הוא, אלא ודאי יותר צריכה הודעת החומרא ובה כחד. 

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

יתירה, כיון שהוא הפך המוסכם, אלא ודאי כיון דאייתי התרי לישני וסתם דבריו, סמך על כללא דאית לן דהלכה כלישנא בתרא, ואין אוסר רבית הגוי כלל. וכפי זה סתמו בפירושו דלא חש ללישנא קמא כלל. ובהא דל מהכא פלפול זה הרב, באומרו דאיכא ג׳ משמעיות בתרי תירוצי דלישנא קמא. והוקשה לו דאמאי לא פריש הרי׳׳ף סברתו בזה, משום דלרי״ף לישנא בתרא סתר לישנא קמא וליתא ללישנא קמא כלל ואין לדרוש אחריו. ומאי דהכריח ולימד סברת הרי״ף מסברת הרמב״ם  באומרו שהוא תלמידו, אין לו הכרח כלל, וקל להבין.

ומה שהקשה הר״ן  על זה דמאי דאמר דאי אפשר לומר דדברי רב נחמן אדחו מלישנא בתרא, דאם כן איד אותביה רבא לרב נחמן ושקלי וטרו רב חייא ורבינא לתרץ הקושיא. נראה בעיני דאין זו קושיא משום דמאן דמתני לה אהא משום דדעתיה דרב נחמן לא אסר רבית זה מעולם, לא מהני להא תיובתא דרבא ולא לתירוציה דר׳ חייא ורבינא. וכפי זה בודאי ר״ת וגם הרי״ף כלהו סברי שאין איסור כלל ברבית הגוי.

איברא דכפי הנראה משאר הפוסקים דכולם נטו ללישנא קמא ואיפליגו בהבנת התרי תירוצים דאיתמרו עלא, דנמוקי יוסף אמר דהלכה כתרויהון לקולא, ודינא הוי דלעם הארץ הותר בכדי חייו ולת״ח הותר אף להעשיר, דאזלינן בתר טעמא דגזרא שהיא שמא ילמדו ממעשיהם ולת״ח ליכא למיחש להא. וגם הרמב״ם  אמר הכי דהלכה דשניהם לקולא. ונולד להם סברא זו משום דדעתייהו דתירוצא דרבינא הדרא אמתני׳ דתני לווין מהם ומלוין אותם ברבית. ואמר דהאי מתני׳ דהתיר לגמרי בלי תנאי כדי חייו, לא אמר זה אלא לתלמיד חכם, ולעם הארץ לא התיר אלא כדי חייו כמו שאמר רב חייא. ומוכרחים אנו לפרש הכי משום דאחר דרבינא התיר לתלמיד חכם אפי׳ להעשיר, אי אפשר לומר דלעם הארץ הוריד שני מדרגות, והוא שלא התיר לו אפי׳ בכדי חייו, אלא ודאי כיון דא׳ רבינא ותלמיד חכם אפשר להעשיר. לעם הארץ התיר בכדי חייו.

וגה מטעמא אחרינא ליכא למימר דדעתיה דרבינא אתיא לאסור לעם הארץ אפי׳ בכדי חייו, משום דמתני׳ תנן לווים ומלווים אותם סתם, ולא חילק אלא כתב הכל מלוין. ואין לנו לומר אם כן דאין מלוין אלא תלמידי חכמים, שלא יובן זה מהמשנה. ולזה אם יש שום חילוק אינו אלא שיעור הלואה, דלעם הארץ בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר. אבל כולם מלוים זה בכדי חייו וזה אפי׳ להעשיר, משום דאזלינן בתר טעמא כמו שאמרנו.

אחר דרבינא אזל בתר טעמא, בזה הראה לנו דלעם הארץ דבכדי חייו לא חיישינן שילמד ממעשיו, הותר לו בכדי חייו. וזה הכרח שלישי להכריח דרבינא לא אסר לעם הארץ להלוות בכדי חייו. ועם זה יובן דרבינא: לא פליג אדר׳ חייא אלא הכי קאמר ליה האי דאמרת בכדי חייו לחוד הוא מותר להלוות, יודה לנו דת״ח מותר אפי׳ להעשיר, משום דטעמא מאי גזור רבנן לעם הארץ שלא ילוה יותר מכדי חייו אלא כדי שלא ילמד ממעשיו, אם כן אמרינן דת״ח דודאי לא ילמד ממעשיו מותר יותר מכדי חייו. ולהכי הרמב״ם והרמב״ן ונמוקי יוסף  כולם פסקו כתרי שינויי לקולא. 

ור״ח  פסק כתרי לישני לחומרא, וא׳ דלת״ח כדי חייו ולשאר אינשי כלל כלל לא. משום דהוא מפרש דרבינא הדר לדברי ר׳ חייא, וה״ק האי דאמרת דהאי תנא התיר בכדי חייו, (לא) לא עסקינן אלא בתלמיד חכם שמא לא ילמוד, אבל שאר אינשי אפילו בכדי חייו לא. ובהא קשה לן דמתניתי׳ תנא בהחלט דלווים מהם ומלוים להם ברבית, דמשמע דהלואה התיר כולל לכל. אבל כפי פי׳ הרמב״ם  ושאר הפוסקים ניחא, דההלואה כוללת דהכל מלוים, אלא טעמא דאיסורא דגזרו רבנן הוא אשר הוליד החלוק בין תלמיד חכם לשאר אינשי. וכפי דעתי האי דאמר רבי חייא דמתניתין בכדי חייו לחוד, יליף הא ממאי דאמר התנא לווים מהם ומלוים אותם. דמדמי לווים למלוים, דכי היכי דלווים אין זה אלא למה שצריך לכדי חייו לחוד, ובתר דא נולד לנו ההבדל בין ת״ח לשאר אינשי מטעם הלימוד.

 וזה הלא מה שחדש רבינא על דברי רבי חייא, וכפי זה יתיישבו דברי הפוסקים כקולי תרויהון. ולדברי ר״ח ״ יאמר דמתני׳ התירה כדי חייו כמו שא׳ רבי חייא, אבל מכח הטעם הוליד רבינא שלא יהיה זה אלא לת״ח לחוד, כי הוא לא ילמד בזה המעט, אבל בשאר אינשי אפי׳ בזה המעט ילמדו. וזה הוא הבנת דבריהם, אבל רובא דרובא מהפוסקים כולם נטו לקולא ופסקו כתרי שינויי לקולא. וגם רש״י ז"ל זה דרכו, דא׳ בדברי רבינא הכא במאי עסקינן וכו׳ ז״ל: רבינא א׳ האי מתני׳ דקתני מלוים אותם ברבי׳ בת״ח עסקינן, ע״ב. דוק אומרו האי מתני׳ שנר׳ שהם דברים בטלים, ועוד מאי דאמר מתניתין דקתני מלוין אותם ברבית דהוא יתיר ג״כ, דמי לא ידע מאי דקתני במתני/ אלא ודאי ברישא נשמר מדברי רבינו חננאל״ דאמר דרבינא הדר לדר׳ חייא, ואח״כ כיון לומר דמתני׳ דקתני מלוין מבלי השמת גבול להלואה, אין זה אלא בת״ח מטעמא שהוא לא ילמוד,דלשאר איגשי יש גבול להלואת שהוא לכדי חייו ולא יותר כמו שפסקו הפוסקים. וגם הר״ן  שהביא דברי ר״ח זה דעתו, לפי שאחר שהביא בחדושיו דעת ר׳׳ח, הביא סברת מאן דפסקי לקולא דמשמע דהכי סבירא ליה. ואם כן מדינא דגמי מותר לכל אדם בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר.

משום דאין איסור הלואה ברבית לגוי מצד עצמו, דאדרבא מצות לחסרו, אלא משום חששא דלא ילמד ממנו בהיותו רגיל אצלו. ובת״ח דליכא האי חששא מותר אף להעשיר, ולשאר אינשי דבדבר מועט לא ילמד מותר בכדי חייו, והבי הלכתא מכללא דאית לן הלכה כדברי המקל מדרבנן. ועוד דר׳יח יחידאה הוי לגבי כל הני.

ואח״ב באו הגאונים ז״ל, וראו שנתפשט המנהג בכל גלילות ישראל להלוות לגויים ברבית, ולא ראו לבטל המנהג. כיון דמדינא דגמי הותר לת״ח בלי קצבה ולשאר אינשי בכדי חייו. ולזה בקשו טעמים לקיים המנהג ולעזוב לישראל לנהוג כמנהגם. ור״ת אחר שפסק כלישנא בתרא דלדעתו לא נאסר הלואה לגוי ברבית כלל, הדר וחש ללישנא קמא ואמר וז״ל: ומה שנהגו עתה להלוות לגוים ברבית אומר ר״ת משום דאפילו ללישנא קמא יש להתיר ולהקל, לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו, ע״פ והבונה בזה אין קצבה לכדי חייו של אדם לפי שאנו משועבדים למלך ושרים, המרבים עלינו בכל יום מסים וארגוניות ותמיד שואלים ממנו, ולזה אין קצבה לכדי חיינו, כי לא נדע מה ילד יום מה עלילות שיעלילו עלינו.

והרב הפוסק לאיסור דחה זה, באמרו כי בירושלים תוב״ב הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים ומהארנוניות כי המשקל עליהם, והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אלו היה חוצה לה. ומלבד כי ר״ת ע״ה לא נתן דבריו לשיעורים כי על כל גלילות ישראל בגלות דבר, והגלות הוא המוליד העלילות. נפלא בעיני דבריו אלה, ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה, ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע, ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים. ואיך ירצה הרב לדחות דברי הגאונים בדברים, כי בודאי בכל מקום בעונותינו ישראל מדוכים ומעונים מרבוי מסים.

 וגם בכל יום ויום הם מעותדים לזה, ובזה אין קצבה להם לכדי חייהם כלל. ולפי קוצר דעתי לא דברו הגאונים על רבוי המסים לחוד, אלא הוא הדין על כל המקרים אשר יולדו לנו מפאת הגלות, ואם כן הם אמת ודבריהם אמת בכל זמן ובכל מקום. וכן כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י, הביאו הרב המגיד פרק חמישי מהלכות מלוה ולוה״, וז״ל: כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י ז״ל שהותר זה לדורות מפני שרבו המסים והארגוניות ואין שיעור לכדי חייו, ע״כ. וגם הר״ן ז׳׳ל כתב, והרמב״ן ז״ל כתב, ועכשו בארצותינו עשו כל אדם עצמם כת״ח, וטעמא דמלתא אמרו התוספות דכיון שרבו מסים וארגוניות אין קצבה לכדי חייו, ע״כ. וכיון דאתא לידן עניין דבריו אלו שאין להם הבנה, דאם אינם ת״ח איך עשו עצמן כת״ח. ומדברי נמוקי יוסף״, נראה שעשו עצמן כת״ח מפני שאין (להם) קצבה לכדי חייו.

 ולא יתיישב עם זה אומרו שעשו עצמן כת״ח, אחר שעדיין אינם מבקשים אלא כדי חייהם, אשר בזמן הזה אין לו שיעור. נהי שנוכל לפרש שעשו עצמן כת״ח להלוות ברבית להתיר מכדי חייהם, לפי שאינם יודעים מה ילד יום מהמסים, עד שלא יספיק זה לכדי חייהם, אבל עדיין הדבר דחוק. ולזה נראה לי שכונתו בזה לומר, דכיון דטעמא דהותר לת״ח אף להעשיר הוא מפני שאין הת״ח רגיל בהם ללמוד מעשיהם, ולזה אינו מרבה בישיבה עמהם גם אם תהיה ההלואה מרובה. אבל עם הארץ הוא רגיל בהם לישב עמד,ם מבלי הלואה, ולכן יש לחוש שעל ידי ההלואה ירבה ישיבתו עמהם וילמד, ולזה אמר שעכשו עשו עצמן כת״ח שאינם מרבים בישיבה עמהם ואינם רגילים בהם, ולזה הותר להם אף להעשיר אחר שנוהגים כת״ח. והוא טעם אחר מלבד טעמו של ר״ת ז״ל והוא גם כן מה שכתב הרמב״ם ז״ל, בת״ח שאינו רגיל בו ללמו׳ מעשיו הותר לו להלוות לגוי ברבית ואפי׳ להרויח. ועל דבריו אלו אמר הרב הפוסק לאיסורא, שאומר שאינו רגיל בו. ולא אמר שילמד ממעשיו שהוא לשון הגמי. שבזה בא ללמד באיזה חכם הוא מדבר שהוא מי שתורתו אומנותו ואינו יוצא אלא בעת ההכרח.

אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.

התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.

הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות. 

ולדעתי זה דבר שלא כיון אליו הרמב״ם ע״ה, שמי שתורתו אומנותו אינו רגיל עם שום אדם כלל ולא יאמר על זה שאינו רגיל בו, ולזה בודאי שלא כיון אלא להתיר. והוא הפך מה שאמי  לשאר אינשי שגזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. כי לפיכך ללוות מן הגוי ברבית מותר שהוא בורח ממנו ואינו רגיל אצלו, ולזה אמר שת״ח שאינו רגיל בו, ר״ל שגם שילומו ברבית אינו מתחלתו רגיל בו ללמוד על ידי הרגלו ממעשיו, כי אינו מרבה ישיבתו עמו הותר לו, וזהו שאמר שאינו רגיל בו ללמוד, ולא אמר שאינו רגיל בו ולא ילמד. על זה אמר הרמב״ם  שעכשו עשו כל אדם עצמם כת״ח שאינם רגילים בהם ללמוד ממעשיהם, ולזה הותר להם להלוות אף להעשיר כמו הת״ח.

ובאמת שתמיד הוקשה לי במה שאסרו להלוות לגוים ברבית והתירו כל מיני משא ומתן עמהם, אם לא יהיה ביום אידם או שלשה ימים קודם. כי אם רבנן חששו שמא ילמד ממעשיהם של גוים, הנה זה הלמוד לא יבא אלא מתוך ההתדבקות עמהם אשד זה יוליד אהבה, ודבר ידוע הוא שהמשא ומתן יוליד יותר אהבה בחברה עמהם ממה שיוליד ההלואה להם ברבית, כי זה אדרבה יוליד שנאה ומיעוט חברה כי הגוי יברח ממנו, ואמאי אם כן התירו המשא ומתן ואסרו הרבית. אלא שאחר העיון נראה לי בזה דבר נחמד, והוא שבזמנם שהיו היהודים רבים ביחד ומתעסקים זד. עם זה, לא גזרו רבנן עליהם המשא והמתן עמהם, משום דישראל כשרים הם ולא יהיה משאם ומתנם אלא זה עם זה. כי כן נצטוו ממאי דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. ולזה במשא ובמתן עמהם מלתא דלא שכיחא אז, ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אמנם הלואת המעות ברבית, בודאי שלא יהיה זה אלא עם הגוים כי לישראל אסור. ולזה כל עסק זה אינו אלא עם הגויים, ולזה גזרו עליו ואסרו להלוות להם ברבית כדי שלא ילמדו מעשיהם. ולזה בזמננו זה שמשכננו עם הגוים דרובא דרובא הס גוים, ולהרויח פרנסתינו וחיינו בהכרח נשא ונתן עמהם, למה אם כן נאסור להם הלואר. ברבית, דמה לי עסק זה לאסור אותו, מה שלא נאסר להם עסק אחר מהטעם שאמרנו.

ומצאתי עזר לדברי אלה מדברי התוספות הנ"ל שאמרו וז״ל: ועוד שאנו שרויים בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נשא ונתן עמהם, הילכך אין לאסור רבית משום שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. וכן כתב הרא״ש ז״ל הרי לך שבאותו הזמן אעפ״י שהיו ישראל, עם כל זה התירו המשא והמתן עם הגוים מטעם שאמרנו משום דלא שכיחא. כיון שהיו ישראל מתקבצים הרבה במקום א׳ וכל עסקם אלו עם אלו, ואסרו הרבית דשכיחא משום שמא ילמד. וא״כ עכשז שהזמן הכריחנו להיות עסקינו עמהם בזה הותר, למה נאסור להם הרבית משום שמא ילמד, יותר משאר משא ומתן בהיות שחששה זו שייכא ברבית יותר מבמשא ומתן. וא״כ הרי לך טעמא רבא מגדולי המורים להתיר לנו להלוות לגויים ברבית. ומיהו זה אשר יתעקש לדחות דבריהם בדברים שאין להם טע' ולבטל מה שהשתדלו המה לקיים המנהג. כדי שלא יפסק חיותינו ופרנסתינו. א״כ לית דינא ולית דיינא אשר יאסור להלוות לגוים ברבית, דכד סלקינן ונחתינן חזינא לדינא שהוא מותר להלוות לגוים ברבית. או משום דלישנא בתרא דחי ללישנא קמא כמו שאמד ר״ת. וגם מהרי״ף  כמו שאמרנו, וכפי זה מעולם לא נאסר זה כלל. או משום דגם לישנא קמא דאמר דנאסר הרי התירוהו בכדי חייו. ואין כדי חייו של אדם בזמן הזה קצובים, משום רבוי מסים וארגוניות. כמו שא׳ הרב האוס׳ וגם בזמנם היה להם מסים ומלכים ושהם מחדשים התביעות. ואם נאמר שפרשיו נתרפו, אם כן נתנו דבריהם לשיעורים, כי הם התירו כדי חייו כפי מה שהוא כדי חייו של כל אדם ואדם, ואין כדי חייו שוה לכל אדם ולכל זמן, ולזה לא נתנו לו קצבה אלא בכדי חייו. ורצונם בזה בכל א׳ כפי מה שיצטרך ולכל זמן כפי מה שיהיה, דאין כאן שיעורים שהכל שב לכדי חייו. או מכמן שהותר המשא והמתן עמהם מפאת ההכרח שאנו ביניהם ובהכרח נתעסק עמהם, מה לי עסק זה מה לי עסק אחר. ואם כן נראה מזה הצד בודאי מותר להלוות לגויים ברבית.

וגם מהצד האחר שהוא משום לתא דע״ז, דאזיל הגוי ומודה לאלהיו על זה, ועובר הישראל על לא ישמע על פיך״, אין לנו לדרוש ולחפש על היסוד הזה אלא בזמן שאסרוהו ז״ל, שהוא הזמן אשר יש לחוש על זה, כמו ששנינו בריש פ״ק דע״ז: לפני אידיהן של גויים ג׳ ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילם ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרעם ולפרוע מהם וכוי. אלו הימים הם אסורים בכל מה שאמר, כי אחר עבור יום אידם מותר בכל אלו הדברים. שכך שנינו: לאחריהם מותר. באופן דאין איסור הלואר, אלא ביום אידם או ג׳ ימים קודם יום אידם. נהי דיום אידם מן הנראה רבו אבל כבר אמרו התוספות  על זה, דרוב אידיהם מן הקדישים הם, ואינם נחשבים מכלל אידיהם שבהם דבר התנא.

וא״כ האי דנקט הרב הפוסק לאיסור בהחלט בכל זמן, לא דק בהא, דבכל השנה מותר בכל מאי דאסר התנא במתניתין ביום אידם בגולה. או ג׳ ימים קודם בארץ ישראל. נהי דיום א׳ נראה דחשבו התלמוד מכלל יום אידם וקרי ליה יום נוצרי. דא׳ שמואל״ יום נוצרי לדברי ר׳ ישמעאל לעולם אסור. וא׳ רש״י ז״ל, נוצרי שצרה להם לעשות יום איד בא׳ בשבת, לדברי ר׳ ישמעאל לעולם אסור לעשות עמהם משא ומתן, דאסר ג׳ ימים לפניהם וג׳ ימים לאחריהם הרי כל השבת כולה. ובתר דפשיט תלמודא דתנא ג׳ ימים בלא אידיהם אסור. הקשו התוספות  דאם כן אמאי אצטריך שמואל להודיענו דלר׳ ישמעאל לעולם אסור. ותרצו דאשמעינן שיום נוצרי חשיב יום איד. וכפי זה לרבנן דלא אסרי אלא ג׳ לפניהם אין אסור לשאת ולתת עמהם אלא יום ה׳ ויום ו׳ ויום ז׳ ויום א/ אבל יום ב׳ וג׳ וד׳ מותר. וכן כתב הרמב״ם בפי׳ המשנה וז״ל: דע שזאת אומת הנוצרים הטועים אחר יש״ו אפי׳ שדתותיהם שונות כולם עע״ז  הם, ואידיהם כולם אסורים לשאת ולתת עמהם, וראוי לנהוג עמהם מה שינהג עם עע״ז. ויום אידם מכלל אידיהם של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עמהם, עם מי שמאמין ביש״ו בא׳ בשבת כלל בשום דבר. ובכל ינהג עמהם בא׳ בשבת מה שינהג עם עע״ז ביום אידם לבד, וכן ביאר התלמוד, עכ׳׳ל״. ונפלאתי הפלא ופלא כי לא מצינו בשום פוסק מהפוסקים שזכר זה כלל, וגם התנא לא חשיב יום א׳ בכלל אידיהם, עד דאלמלא דמסתפינא מהדר גאונו של הרמב״ם ז״ל, הייתי אומר דכל שאר הפוסקים סברי שיום נוצרי לא חשיב איד כלל. וזה מפני שנוכל לפרש דהאי דאמר שמואל יום נוצרי לדברי ר׳ ישמעאל דהכי קאמר יום נוצרי דלדעת ר׳ ישמעאל חשיב איד כפי סברתי דא׳ ג׳ לפניהם וג׳ לאחריהם, לעולם אסור לשאת ולתת עמהם. ויש הכרח לזה דא׳ יום נוצרי לדברי רבי ישמעאל

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

 וכפי סדר הדיבור לא היל״ל  אלא יום נוצרי לעולם אסור, וכפי זה תרתי אשמעינן דיום נוצרי חשיב איד, ושלעולם אסור. ולפי דהאי ושלעולם אסור לא אצטריך ללמדנו כיון דפשיט לן דהן בלא אידיהן קאמר, לפיכך אמרו התוספות» דמאי דאשמעינן הוא שיום נוצרי חשיב איד. וזה אליבא דר׳ ישמעאל אשר אין הלכה כמותו, ולחני לא חשיבי כל הפוסקים יום א׳ לאיד, ולא אשתמיט חד מינייהו להודיענו זה אלא הרמב״ם ז״ל ועם כל זה איני אומר קבלו דעתי בזה.

יהיה מה שיהיה אין האיסור אלא ביום אידם בלבד ובארץ ישראל ג׳ ימים לפניהם, ואם כן התימה על הרב הפוסק לאיסור, דאכן גזר בהחלט האסור להלוות להם בכל זמן, כיון דלאחר האד מותר מיד, ולהטותם אפי׳ בחנם מותר כל שכן ברבית, ומי יתן ויודיעני איך אליבא דידיה, התיר להם המשא והמתן עמהם בכל מאי דאסר התנא ביום אידם, והם אינם מותרים אלא בג׳ ימים בשבוע, כפי דעת הרמב״ם ז״ל ואסור להם ההלואה בריבית כל השנה, באופן שאסר המותר ולא הקפיד לאסור מה דהוא אסור, באופן דכל הימים שאינם יום איד או קרוב אליו לית דין ולית דיינא שיאסור להלוות להם ברבית, כי בודאי לכ״ע מותר להלוות להם בחנם כ״ש ברבית, כי לא חששו חכמים דאזיל ומודה אלא ביום אידם או קרוב אליו, שאז הוא עוסק בצרכי ע״ז ובתקרובת שלה, ולזה אזיל ומודי על כל הנאה שיתהנה מהם, כי הוא אומר שסייע אותו ע״ז מפני שהוא עוסק בצרכיה, אבל אחר עבור זה לא.

ומה שיש לנו לדרוש ולחפש הוא בימים האלו שאסר התנא המשא והמתן עמהם, אם בכלל זה הלואה להם ברבית או לא. והנה מצאנו ראינו בעלי ההוראה, כאשר ראו מנהג הדורות להתיר לא בקשו דברים לבטל המנהג אדרבא אשרוהו וקיימוהו, ואמרו שהדין עמהם ובהיתר הם מלוים אפילו ביום אידם. וזה מכמה טעמים, כי בראשונה אמרו דהאי טעמא דאזיל ומודי לא חיישינן ליה אם יש בו חשש איבה. וכן כתב בעל שלטי הגבורים בשם ר׳ אליעזר ממיץ ז׳׳ל, וז״ל: האי איסורא [דאזיל] ומודה שרו בה רבנן במקום איבה מדקאמר בפ״ק דע"ז_׳ לא אשקליה הוייא לי איבה. אלמא במקום איבה שרו בה רבנן וע״ז  סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם. נהי דהתוספות״ דחו ראיה זו דאמרו דאין מכאן ראיה להתיר משום איבה [דר׳ יהודה נשיאה לא התיר משום איבה] אלא היה מבקש עצה כיצד יעשה מה שיקבל ולא ליהוי׳ תמן איבה, ע״כ⁴. ולד׳ אחר ההשתחויה להדר גאונם, אין מכאן דחייה לראיה דנהי שהוא היה מבקש עצה היאך ימנע מלקבלן באופן שלא יהיה שם איבה עב כל זה העצה שנתן לו רשב״ל אשר הוא קבלה, בזה התירו לו לקבלה כיון דאמר לו שיקבלנה וישליכנה לבור ואין תקנה זו אלא כדי שלא ליהנות ממנה. אבל למאי דאזיל ומודי לא תקן לו בזה שום דבר, אדרבה דחה חששה זו'משום איבה, כיון דההוא מינא לא ידע שהוא השליכם לבור אלא חשב שנפלה לו מידו, דהכי אמר ליה שישליכנה כלאחר יד. ונהי דרש״י ז״ל  אמר שבזה לא ישמח המין. גם כל זה לא יבטל ממנו ההוצאה על שקבלה, אלא ודאי טעמא דאזיל ומודי יש להתיר אותו משום איבה. וגם אחר שנודה לדחיית התוספות בהלואה מיהא ניחא להם האי טעמא דמשום איבה, שאמרו וז״ל: ועוד דטעמא משום איבה תינח להלוותם וכוי״״. הרי לך בהדיא דאמרו דלהלוותם יש לחוש לאיבה. וגם ברא״ש ז״ל ״, אחר שראה דברי התוספות תפש טעמא דא דמשום איבה, שאחר שתמה על מנהגנו שאין אנו נמנעים מלישא וליתן עמהם וללוות ולהלוותם, ואמר להתיר תמיהתו מאי דפי׳ רשב״ם בשם זקנו רש״י ז״ל, אמר וז״ל: ועוד יש לומר כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מנייהו ביום אידם איכא משוט איבה. והביא ראיה לזה מההוא מינא דשדר לר׳ יהודה נשיאה כמו שאמרנו, ולא חשש לדחיית התוספות במאי דקאמרי שהיה מבקש עצה שלא לקבל מבלי איבה, משום דודאי אלו לא מצא העצה היה מקבל משום חשש איבה אחר שלחצתהו האיבה ולזה א׳ וז״ל: אלמה אי לא היה מצי לאישתמוטי דלא ליהוי איבה הוד, שקיל אע״ג דאזיל ומודה. והביא ראיה ממה שאמרו בפי אין מעמידין סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה. וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות לגוי מן הבור. ואפי׳ דדחי לה התם אינו אלא משום שיכול לעשותו באותו ענין דלא ליחד ליה איבה, אבל אילו לא היה אפשר להשתמט בלא איבה אפי׳ אביי מודה דשרי, ע״כ ״. הרי לך דהרא״ש התיר גם הוא משום איבה.

והרב הפוסק לאיסור חשב לדחות זה באומרו שהמה דברו בזמנים שהיו ושבים ביניהם דבזד. יש לחוש משום איבה, משום שהיו כבושים תחת ידיהם, אבל אנחנו תחת ישמעאל ואין להקפיד משים איבתם. ובמחילה מכ״ת״ לא דק בזה, בודאי כאשר התירו משום איבה לא חששו אלא לאיבת אותו הפרטי לבד, כגון מינא דר׳ יהודה נשיאה דודאי אלו לא קבל הדינר מידו לא מפגי זה יהיה לכל העם איבה עמו, אלא שחשש לאיבתו עמו, עם היות שלא היה כבוש תחת ידו, ורצה לקבל מידו אעפ״י שיודה לאלהיו, אלו לא מצא אפשר לו לאיבה. והכי נמי אובוקי  לבן נכרית או אולודי לנכרית דשרי בשכר משום איבה. ואם כן גם הנוצרים יושבי ירושלים כיון דכל השנה כולה הם נושאים ונותנים עמהם, שזה מותר הוא כמו שאמרנו לעיל, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה עמהם. וכיון שהם דרים יחד במקום אחד, תגרום להם בודאי נזק. וכן הביא הרא״שראיה למשרי משום איבה ממאי דאמרו בירושל׳ וכן תניא בתוספתא, בד״א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ואם כן מהאי טעמא דאיבה דחינן האי איסורא דאזיל ומודי.

ובר מדין איכא טעמא אחרינא למשרי משום דהאי טעמא דאזיל ומודה ליתא עכשו. וזה לפי מה שאמר רשב״ם ז״ל בשם זקנו רש״י דיל דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו, כדאמרינן בפ״ק דחולין  גויים שבחוצה לארץ לא עע״ז הם אלא מנהג אבותיהם בידם. והכוונה שאינם יודעים עבודתה ולהכי לא אזלי ומודו. ואין לדייק בהא ולומר דהא בגויים שבחוצה לארץ, אבל לא שבארץ ישראל. שהרי התוספות ״> כדי להשתמר מזה אמרו שם הילכו בארץ ישראל נמי אינם אדוקים כל כך שיהיה מעשיהם בשם ע״ז. ועם היות שהרב הפוסק לאיסורא בעי למדתי זה, באמרו שלא אמרו זה אלא לענין שהיו מעשיהם לע״ז, במחילה מכ״ת לא דק בזה כלל דאם אינם אדוקים לעשות מעשיהם לשמה [אכשר]»», אלא מפני שאינם יודעים טיב עבודתה, ואין זה אלא מפני שאינה חשובה כל כך בעיניהם לעשות מעשיהם לשמה. וכל שכן דגם אם הגיע להם שום הנאה שאינם מודים לה עליה כי אינם יודעים שממנה נמשך להם, שאלו

היו יודעים ומבינים זה בודאי שהיו עושים כל מעשיהם לשמה. וסכלות זה בודאי שגם בארץ ישראל הוא, כי אוירא דארעא דישראל לא מחכמאלתו בדא להודיעם זה. ואם כן צדקו דברי התוספות״ במה שאמרו שגם בארץ ישראל אינם אדוקים כל כך בה כדי לעשות מעשיהם לשמה, וכ״ש לתלות הצלחת מעשיהם בה. וכן אמר רשב״ם  בלשונו, דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו והביא ראיה מהאי דאמרינן בפ״ק דחולין ולא חלק כלל, ואם כן מאין לנו לחלק. ואיד נכחיש זה ואנו רואים שאין עבודתם לע׳׳ז בא״י משונה ממעשיהם בחוצה לארץ, ואם כך גם בארץ ישראל מותר להלוות להם אפילו בחנם, משום דטעמא דאזיל ומודה נדחה. וכ״ש להלוותם ברבית דליכא הנאה למיזל ולהודו׳. ובעל התרומות כתב לקח בזה, וכתב בעל שלטי הגבורים  על שמו, דטעמא שאין מהרין עכשיו מלשאת ולתת עמהם הוא לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע״ז על משאם ומתנם.

ומה שרצה לחלק הרב האוסר מן הממרים לשאר גוים, הא ודאי ליתא מכמה פנים אחד מן הסברא דבודאי בימי הגאונים אשר התירו זה היה לגוים וממרים וגלחים, ולא מצאנו בכל המתירים מי שחלק בזה, אלא כלהו אמרו בהחלט דמאי דאסר התנא הוא מותר עכשו. ואילו היה בזה שום הפרש הוה להד לאיפלוגי בהא ולא יאמרו ההיתר סתמי. ועוד מה שאמרו בעלי התוספות בדבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמהם, וזה לשונם: ומיהו נכון להחמיר כשבא הגוי וא׳ הלויני מעות לשקר״י שקורי׳ אופרי״ר אבל ר׳ אלחנן אמר דגם באותו אופרי״ר אין שום איסור שמה שנותנים לגלחים ולממדים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם הא לך בהדיא דאמר שמה שנותנים לגלחים אין בו איסור כלל. וכן כתב הרא״ש  ז״ל, שמה שנותנים לגלחים בזמן הזה אינם קונים ממנו לא לגויי ע״ז ולא לתקרובת ע״ז אלא אוכלים ושותים אותו ולכן שרי

עלה לנו מזה דטעמא דאזיל ומודה אינו בזמננו אפילו ביום אידם. וגם אם נאמר דאיתה יש לנו טעם אחר להתיר ההלואה ברבית, והוא דבה לא שייך למיחש דאזיל ומודי. והם דברי ר״ת הביאום הפוסקים כולם, וז״ל: פסק ר״ת דמותר להלוות לגוי ברבית אפילו ביום אידם משום דלא אזיל ומודי דמצר הוא. דהא אמרינן, ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא. וכן כתבו התוספות  והרא״ש בשמו. והרב הפוסק לאיסור רצה לדחות דברי ר״ת בדברים אשר לא יועילו, כי ברישא אמר שצרת הרבית ללאו יצתה אחר שהשיגה ידו המעות שהיה צריך אליהם, בודאי כי אין לוה מעות ברבית אם לא יביאנו ההכרח לזה שהוא צריך למעות. ולא נעלם זה מאביר הפסקנים או מהגאונים שנמשכו אחריהם. ועם כל זה אמרו כי לא יספיק שמחת השגת מעות עם היותו צריך אליהם, להסיר דאגת הרבית מלבו שהוא צריך ליתן להם ושלא מצאם בלי רבית. ולזה החליט ר״ת הפסק ואמר שברבית מותר להלוותם אפילו ביום אידם. וכן נראה מדברי הגמרא  שאמר ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא. ובודאי עצה זו אינה אלא למי שהוא שצריך למעות, ולא אמרו להשיג זה דיזבון ברתיה ולא לוזיף ברביתא, מפני שצרת הריבית יותר גדולה ממכירת בתו. ואם כן גם אם ישיג מה שהוא צריך מהמעות, צרת הרבית צרה גדולה ולא יצתה בהשגת המעות גם אם יהיה צריך ליה. נהי שברא״ש ז״ל  כאשר רצה להכריח דברי ר״ת מהגמי  דאמר׳ בשלמא להלוותם קא מרווח לתו, ועל זה אמר הוא, ואם ברבית קא מיירי מאי קאמר דקא מרווח ליה אדרבא מעוטי ממעט ליה. ואף אם ת״ל דחשיב רווח כיון שצריך עתה למעות מ״מ וכוי. ומכאן יש לטעות ולומר דחשיב הרא״ש זה ריוח. ולמעיין לא יטעהו זה, דלא אמר הרא״ש זה אלא לומר דההכרח במאי דאמר אלא ללוות מהם מעוטי ממעט ליה, יותר גדול מההכרח ממאי דא׳ בשלמא להלוותם קא מרווח ליה, משום דבהא יתעקש המתעקש לומר דחשיב ריוח השגת המעות ולא מפני שהוא סבר הא. דאם כן איך פסק כר״ת דא׳ דלהלוותם ברבית שרי משום דמצר ליה, וזה דבר ברור.

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

והתוספות והרא״ש הביאו ראיה לאמת את דברי ר״ת, ממאי דפריך תלמודא על מתני׳ דאי שאסור להלוותם ולהלוות מהן, בשלמא להלוותם דקא מרוח לתו אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה. ועל זה אמרו התוספות מעוטי קא ממעט ליה מכאן ראיה לפי׳ ר״ת דמיי׳ בלא רבית דמאי קאמר מעוטי קא ממעט ליה אם מלוה ברבית כדי להרויח. והרא״ש אחר שהביא דברי ר״ת הרחיב זה יותר ואמר: וכן משמע מדברי ד.גמ׳ דא׳ בשלמא להלוותם קא מרוח להו ואי ברבית מאי קאמר דקא מרווח לד,ו אדרבא ממעט לחו, ואף אם ת״ל דחשיב ליה ריוח במה שצריך עתה למעות, מכל מקום לא הוד. ליה למימר אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה, כיון שלוה ממנו ברבית. באופן שהכריחו מדברי הגמ^׳, דהאי דאסר התנא להלוות להם אינו אלא בסתם, דבהא שייך למימר דקא מרווח להו, דברבית קאמר אדרבא מרווח ליה מלוה מעותיו ברבית. והרב הפוסק אמר לדחות זה, דכל ראייתם מהאי דאמר מעוטי קא ממעט להו, ובנוסחתינו חשב לדחות דברי הגאונים.

ואני נפלאתי מהרב עד דאמינא דכד נאים ושכיב אמד להאי מילתא, דגם אילו היתד. הראיה נדחית אי לא כתיב מעוטי קא ממעט ליד. לא היל"ל זה, דבודאי אנו חייבים לדחות נוסחתינו מפני נוסחתם, כי המה ידעו הנוסחא האמתית ומי לנו גדול מהם בתלמוד. כ״ש דגם אם לא נגרום מעוטי קא ממעט לתו בשאלת אמאי, אמור, זה דלא הוקשה לו אמאי אסור אלא משום דמעוטי קא ממעט להו הפך מאי דאמר בחלוקת להלוותם דקא מרווח להו. דאלו כן מה הוקשה להם דאמרו אמאי, ע״כ אינו אלא משום דממעט להו, והתלמוד קצר ואמר אמאי מפני שהוא קל להבין טעמא דאמאי. ועוד דסמיך למאי דאמר בחלוקת לשאול מהם דלעיל מיניה.

והנה ידעתי דיקשה עלי ויאמר דאם כן דסמיך אמאי דאמר לעיל, אמאי לקמיד. בחלוקת לפרוע מהם הדר אמר, אלא לפרוע מהם מעוטי קא ממעט להר, ולא אמר אמאי לחוד. בודאי כי לכאורה היא קושיא, אלא בוא וראה טעם תשובתם, והיא דבשני חלוקות אלו שהם חלוקת לישאל מהם וחלוקת וליפרע מתם, הוצרך לומר דממעט להו משום דהיא גופה קמ״ל, משום דלכאורה אין מהם מיעוט בחלוקת לישאל מהם, כיון דשאלה בעינא הדרא והוא עתיד להשיבה אליו נראה דאין ממנה מיעוט לשואל, לפיכך אמר דלאותה שעד. שאינה אצלו הוא ממעט להו, ובחלוקת לפרוע מהם גם כן לכאורה גם בזו אין בה מיעוט, לפי שסוף סוף הוא צריך לפרוע ואינו נותן מנכסיו דבר, לזה צריך לומר דממעט ליה דשמא אין עכשו המעות מצויים בידו. אבל בחלוקת ללוות מהן לא צריך לומר דממעט להו, כיון דמלוה לא הדרא בעינא ואינו יודע אם יהיה לו במה לפרוע אחר שיוציא המעות, ולזה לא אמר אלא אמאי. וכונתו לומר משום דממעט ליה, ולא אמרו משום דהא מיעוט נראה, וא״כ הראיה אמיתית והדין דין אמת. וכן הסכימו בו כל הפוסקים כולם, דבודאי מותר להלוות לגוים ברבית אפי׳ ביום אידם, וכ״ש כל השנה כולה דלית בהא חששא דאזיל ומודה, אחר שהוא מצר ומצטער על איבוד מעותיו, כי הרבית נושך בו כל היום וזה נוסף על צערו שהוא צריך לישראל ללוות ממנו, ועל מה זה יודה אדרבה יקלל באלקיו ופנה למעלה. וכן כתבה הריב״ה סימן קמ״ח  וז״ל: ואסור וכוי ודווקא בלא רבית אסור להלוותם אבל מותר להלוותם ברבית. ולא הביא על זה שום חולק.

אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר

ואפילו ממדת חסידות ליכא לאפרושי מהאי, שכן מצעו שהר״ן ז״ל בריש

פ״ק דע״ז אחר שהביא כל הטעמים ללמד דעכשו מותר לשאת ולתת עמהם, אמר ולפי ענ״ד בעל נפש ימעט, וכן כתב הרמב״ם״ ומייתי ראיה דכל היכא דאיכא [לאישתמוטי] לא שרינן. ואחר זה כתב ומיהו להלוותם ברבית כתב ר״ת דמותר אפי׳ לדינה דגמי דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודי, ע״כ. הא לך דאמר דלשאת ולתת עמהם דבעל נפש ימעט, הוציא מזה ההלואה ברבית ואמר ומיהו להלוותם ברבית מותר. ואין צריך לבעל נפש למעט כיון דהוא מצר לו. והרב הפוסק כיון שלחצתהו הסכמת הפוסקים כולם לדברי ר׳׳ת, בקש צדדים להפריד להרי״ף ולהרמב״ם מהם בטעמים חלושים. דברישא א׳ דכיון דלא חלקו בחלוקת ההלואה אלא כתבו המשנה בצורתה, ודאי סברי דבכל אופן אסור להלוותם. ולחזק זה אמר אחר דהרי״ף הביא חלוק ברישא דמתני׳ בחלוקת אסור לשאת ולתת עמהן, ובסיפא דמתני׳ באסור הפרעון, ולא חלק באמצעיתם באסור ההלואה, דבודאי סברי דבהאי חלוקה אין לחלק, אלו תורף דבריו. ואף אלו מודינא ליה בהא, אין זה אלא ביום האיד בלבד או לפניו ג׳ ימים בארץ ישראל דבהא איירי התנא. אבל כל השנה כולה אליבא דכ״ע מותר כדא׳ לעיל.

אמנם במעט העיון יראה דגם בהא לא צדק משום דהאי קושיא אינה קושיא, לפי שסתם ההלואה בלא לווי אינה אלא הלואה דג״ח ^, דאם היא ברבית לא תקרא הלואה סתם אלא בלווי ברבית. ואם כן פשיטא דמתני׳ [איירי] אלא בהלוואת חסד בחנם, דומיא דלהשאילן ולישאל מהם שאין בכאן רבית. וראה כי גם בחלוקת לפרוע או ליפרע מהם דאמרו בגמ׳  אמר ריב״ל מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם. אמר הרא״ש״ על זה: פי׳ כי דהאידנא דבר ידוע הוא דאפי׳ מלוה בשטר כספק מלוה הוא דידם תקיפא ובקל מעלילים להפקיע אפילו מלוה בשטר. ועוד אני או׳ דכל פרעון והלוואות דמתני׳ איי׳  בלא רבית אלא בהלואה דג״ח, הילכך מלוה בשטר לא חשיב כמציל מידם. אבל מלוה בשטר ברבית כל מחשבותם להפקיע הכל כמציל מפי ארי חשיב׳, ע״כ ״. הא לך בהדיא דאמר סתם הלואר. דמתני׳ אינה ברבית. ואם כן להכי לא אצטריך תלמודא לפרש, והרי״ף והרמב״ם אזלי בשטתו. ואני מוסיף בזה ואומר דבמלת לשאת ולתת עמהם, ששם משותף הוא לכל מיני משא ומתן בין בדבר המתקיים ובין בדבר שאינו מתקיים, הוצרכו לחלוק ביניהם מה שחוייב להם כפי הטעם. וכן בענין

הפרעון דגם הוא מלה משותפת בין למלוה בשטר ובין למלוה ע׳׳פ הוצרך לחלוק ביניהם. אבל בהלואה דסתם הלואה היא הלואת חן לא הוצרך לחלוק ביניהם, דסתם הלואה אינה ברבית. וזה דבר מוכרח דלזה לא חש ר״ת למאי דחלק תלמודא ברישא ובסיפא דמתני׳ ולא חלק באמצעיתה, דבודאי אין זה אלא מהאי טעמא דאמרינן. ואם כן היוצא לנו מזה דבהלואה אין צריך לחלק דסתמו כפירושו.

ואחד זה פלפל הרב פלפול חריף, ואמר דמאחר דהרמב״ם» סבירא ליה שאסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים, וטעמא דמלתא משום דאע״ג דהמוכר עצב עכ״ז ישמח ביום אידו מפאת המעות אשר בידו ומודה עליהם, ולא חש הדמב״ם לעצימת הנולד לו מפאת המכירה, גם בעציבות הרבית לא יחוש דכיון דהמעות מצויין בידו אזיל ומודי, אלו תורף דבריו. ובודאי דאגב חורפא שבשתא כי הקיש הקש במה שאין דומה לו, דהתם אם הוא עצב על המכירה יש לו נחמה במעות שבידו, ואלו עציבותו אינו אלא על החפץ בלבד כי דמי החפץ בידו הם ולא הפסיד דבר, אמנם ברבית שהוא מפסיד מעותיו ברבית שצריך ליתן, אין לו במה להתנחם על הפסד זה כי לא ישוב עוד לידו אדרבא כל העצבון הולך ומתמעט. וזה אבל גדול אליו שכל זמן ההלואה הרבית נושך בו, ומה זה אשר ינחמהו על זה עד שנחוש שיודה לאלהיו. וראה דהאי טעמא דמצר לו אמרה ר׳ יהודה במתני׳ דאמר דנפרעים מהם מפני שמצר לו. ולא דחו רבנן טעמא אלא משום דהאי צרה אינה תמידית, כי כן אמרו לו אעפ״י שמצר עכשו שמח הוא לאחר זמן. וא׳ רש״י ז״ל לאחד זמן, למחר. לומר שאין עצבונו מת™ כלל, אבל ברבית שצרתו עליו תמידית מצד הפסד מעותיו, לא יספיק המצאת המעות בידו להתנחם על זה ולא יודה על זה. ובודאי דבזה (דברי) הרמב״ם גם הוא יודה דמותר להלוותם ברבית גם ביום אידם. משום שהוא מצר ואינו שמח, כיון שהמעות שבידו באו לו על ידי הפסד.

וגם מה שאמר שאסור משום דאנו מחזיקים בידי עע״ז», גם בזה לא דק, דגם אם אנו נותנים להם מעות כתבו התוספות בסוף דבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמד,ם״, וזה לשונו: ולפי פי׳ ר״ח אין לתמוה על מנהגנו שהרי אין עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הדוחה דהרבה מעות מצוי להם לאותו דבר, ע״כ. ועוד שמה שאנו נותנים לגלחים ולכומרים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם. [ועוד] כתבו התוספות באותו דבור כי גם שיאמר הגוי הלויני מעות לשקר״י שקורין אופרי״ר שר׳ אלחנן אמר שאין שום איסור במה שאנו נותנים להם לגלחים ולכומרים, כי אינו ממש לצורך ע״ז אלא לצורך הנאתם. [וגם] מה שאמר שאנו מעלים אותם במעות שאנו נותנים להם, כי בזה אנו נותנים להם החיים, ודינא הוי [דהמינים] מורידים אותם ומונעים מהם סבות החיים, ע״ב. בודאי שכל העם יודעים שאין חיותם תלוי במעותינו, כי גם אם נמנע מליתן אותם להם לא מפני זה ימותו, שיש להם מקומות רבים אשר יתנו להם [כל] מה שהם צריכים ונהיר. ביוקר יותר אינם מקפידים בזה, כי לא יעזבו עצמם למות ברעב בשביל [זה]. אם כן אין אנו מחיים אותם במעותינו וגם לא נסיר חיותם כאשד לא נלוה אותם. וגם מה שאמר [שכל] שמדות שאירעו לאבותינו היו בשביל איסור הלואתם לגויים ברבית. ח״ו כי לא היה מפאת לקיחת [רבית] מהם, כי אדרבה מצוד, להלוותם ולחסר ממונם. ואם אינה מצוד., התורה התירה אותו לאמרה [לנכרי] תשיך. וגם איסור מדרבנן משום שמא ילמדו, ליתא כמו שאמרנו לעיל. אבל כל רעתם לא בא להם כי אם גרמה אותה ההלואה אלא משום קנאה מהם, שהמה היו הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים [ומראים] עשרם לכל, כמו שהוא ידוע ואין לנו להאריך בזה.

אם כן בהא סלקינן ובהא נחתינן ולא אשכחנא שום צד איסור בהלואה לגר ברבית, לא משום רבית ולא משום לתא דע״ז. ולמה נאסור אנחנו מד, שהתירו רבותינו הגאונים מטעמים נכונים וישרים לבקש [מבני] ישראל המעונים ומדובים בגלות, אשר אין להם שדות וכרמים להחיות עצמם ולהתפרנס מהם וכ״ש [בי] תשלים תוב״ב שהפרנסה בדוחק, ותו לא מידי.

וזה נראה לי זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים

הועתק אות באות מגוף פסק הח׳ השלם המורה הנז' ולראיה חתמנו שמותינו פה אחד בשבת חמשה עשר לחדש סיון, שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים תוב״ב. — 

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

דומה, כי דמותו האגדית של ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ לתורה, בניגוד לדמותו ההיסטורית, קופחה במחקר. זאת, הן מחמת דלות המקורות ופיזורם בפינות ספרותיות מרוחקות, והן בגלל שאישיותו ההיסטורית והפרשנית מיקדה את מירב תשומת הלב של החוקרים. פליאה היא מדוע לא עיטרה יהדות המגרב והמזרח את ראש בנה הדגול בעטרת תפארת אגדות וסיפורים, בדומה למה שעשתה יהדות מזרח־אירופה לבן דורו ר׳ ישראל בעש״ט.

יש לציין, כי חלק נכבד משבחי ר׳ חיים סופרו דווקא מפי חסידי הבעש״ט שהפכו למעריציו המושבעים של ר׳ חיים בן עטר ופרושו ״אור־החיים״.

את סיפורי השבחים של בעל ״אור החיים״ ניתן לחלק לשתי קבוצות: א. סיפורי גדולתו ונפלאותיו ב. סיפורים על קשרים (עפ״ר מדומים) בין אישי החסידות ובינו. בעוד שהקבוצה השניה נולדה כולה במזרח אירופה, לא מן הנמנע שאף סיפורים מן הקבוצה הראשונה נוצרו שם, או הושפעו מסיפורים אשכנזיים שנתגלגלו למזרח. סיפורי הנפלאות שבקבוצה הראשונה מתרחשים בחלקם הגדול בחו״ל, ורק במיעוטם בארץ ישראל. בספר ״אות־ברית״ לר׳ יוסף כנאפו מסופר: ״הרב החסיד עיר וקדיש כמוהר״ר חיים בן עטר, שחיבר ספר הקדוש אור החיים, היה עובר אורח במדבר שמם עם השיירא במקום חיות ולסטים. והרב ז״ל כשראה אריה גבור בא לפניו לטרוף טרף לעצמו, אזי גילה בריתו ברית קודש, וכשראה אותה האריה ברח מפניו עד גדר מהלאה למגדל עדר וכששאלו אותו על הדבר הזה, אמר מר והגיד לעמו שמעולם לא ראה טיפת קרי לבטלה ח״ו, ומפני זה זכה להבריח הארי החי…״. בסיפור זה מופיעים שני מוטיבים ידועים: א. חית טרף שאינה נוגעת לרעה בצדיק  ב. פרישותו היתרה של איש קדוש, שבזכותה נעשה לו נס.

סיפור ארוך ומפותח, שאף הוא אירע בחוץ לארץ, מספר על הצלתם המופלאה של יהודי מדינה אחת בזכות ר׳ חיים. מלכה של אותה ארץ, שהירבה לעסוק באסטרולוגיה, חיפש את בן גילו, דהיינו אדם שנולד ביום ובשעה בהם הוא עצמו נולד. כאשר גילה את ר׳ חיים, ומצאו דר בבית דל ובעוני משווע, התפלא המלך על שמעמדם של שני בני גיל אחד יכול להיות כה שונה. עד מהרה נתחוור למלך שר׳ חיים אמנם נחות ממנו בעושר ובשלטון, אך עולה עליו בכוחותיו המאגיים והרוחניים. לא זו בלבד, שלמרות בגדי ההדיוט שלבש המלך, ר׳ חיים חש מיד כי מלך עומד לפניו, הוא אף הפליא להראות למלך נצורות שהתרחשו באותה עת במרחקים. בעזרתה של מראה הראה לשליט את בגידת אחד משריו ונסיונו לפתות את המלכה, ר׳ חיים יעץ למלך לירות בדמות השר אשר במראה ולהורגו. ושוב הראה לו במראה כיצד נטמנה גופת השר בחול שבין חביות היין, אשר במרתף המלך.

ר׳ חיים סיפר למלך כי שונאי ישראל עתידים להעליל עלילת דם על היהודים, ולהאשימם ברצח השר, וביקשו שלא לתת ידו להרע ליהודים. המלך הבטיח לבדוק היטב את המאורעות שאירעו בעת העדרו, לערוך סעודה גדולה לפני המשפט העתיד להערך, ולחכות לבואו של ר׳ חיים. אכן, ר׳ חיים הגיע במועד, נתקבל בכבוד גדול ונתמנה לאחד השופטים. הוא הציע למלך לטעום מן היין השמור במרתף, וברדתם שמה נמצאה גופת השר. עדי השקר הוזמו, וכומר שעמד בראש המסיתים לגרש את היהודים בא על עונשו ותומת.

מסיפור זה יש בידינו מספר נוסחים. העתיק ביותר הוא קונטרס ביידיש בן ארבעה דפים. בשערו נאמר: ״איין ואונדרליכע געשיכטע וואס עס האט זיך גיטראפן מיט רבינו אור החיים הקדוש וואס ער האט באוויזן מיט זיין חכמה, און האט מציל גווען כמה נפשות פון אומשולדיגן טויט״. נוסח שני נדפס בספרו של ר׳ אהרן מרקום  ושלישי בידי ר׳ ישראל בן ששון המביא באסופת סיפורים קטנה מספר סיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר, תוך כדי הדגשה (בשער הקונטרס) כי הסיפורים לוקטו ׳ממקורות נאמנים׳. שלושת הנוסחים דומים למדי, אך ההבדלים הלשוניים והעניניים מעידים שלפני כל כותב היה מקור אחר. ר׳יא מרקוס, הנוקב בשם העיר בה, התרחש המעשה, שמע את הסיפור — ככל הנראה — לא לפגי 1861, השנה בה עבר לקראקא ונתקרב לחסידות. בן ששון לא הכיר מן הסתם את הקונטרס ביידיש, ולא את תרגומו העברי, אס כזה היה קיים אי־פעם. פעם נוספת נדפס הסיפור בספרו של ר׳ אברהם שטרן״, המעיד כי בילדותו ראה את הסיפור מודפס ביידיש, ומתוך חשש שמא אבד הקונטרס בשנות מלחמת העולם השניה והשואה, גמר בדעתו להדפיסו בספרו. מצד שני מוסר שטרן לקוראיו, כי שמע את הסיפור גם בעל פה, ושהוא החוליה הששית בשרשרת המוסרים. לפי עדותו קיבל את הסיפור מפי ר׳ שמחה גולדברג, אב״ד שברשין. זה שמע אותו מפי ר׳ צדוק הכהן מלובלין שקיבלו מפי ישיש כבן תשעים, אשר שמע אותו מפי ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי [החיד״א], שקיבלו מפי מורו בעל ״אור־החיים״. מסתבר שרשימת המוסרים לא באה אלא להקנות מהימנות למסופר, שכן שטרן עצמו מעיד כי עוד בילדותו היו יהודים שהטילו ספק באמיתותו.

מתוך השוואה בין נוסחו של שטרן לבין הנוסח היידי הקדום מזדקרים הבדלים לא־מהותיים. ייתכן שלפנינו נוסחה שונה, אך מתקבל יותר כי זכרונו של שטרן בגד בו בפרטים מסויימים, בעוד שבפרטים אחרים פעל דמיונו הפורה. אין ספק ששני נוסחי היידיש העם אותו סיפור.

מבחינת הסיווג הספרותי שייך סיפור זה — כקודמו — לספרות השבחים, ספרות המספרת על קדושים ומעשיהם המופלאים. בין יתר כישורי הקדוש מובלטות ראייתו למרחקים, ידיעתו את הנסתרות וכוחו בביטול גזרות רעות מעל היחיד ומעל הציבור. אכן, עניין אחרון זה עומד במרכזו של הסיפור הנדון. הגזירה, שכאן היא עלילת דם, נובעת — כמקובל — מהעלמו של לא־יהודי, וביטויה המעשי היא האשמת היהודים ברציחתו. גילויה של הגוויה, בזכות הצדיק, מביא לחשיפתה של האמת, להזמתם של העדים ולהצלתו של הקיבוץ היהודי, שסכנת גירוש, ואף השמדה פיזית, ריחפו מעל ראשו.

מוטיב מיוחד במינו בסיפור זה הוא מוטיב המראה. בסיפורים שונים מצאנו מראות, אשר מהן משתקפות דמויות מלאכים, שדים, או צדיקים המגלים את העתיד. כן מצויות בסיפורים מראות שלהן תפקיד בתהום האהבה. המראה שבסיפורנו משלבת את רוב האלמנטים האלה, אך יש לזכור שלא באהבה עסקינן, אלא בניאוף המתגלה במראה.

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

אווירת התמיהה והמבוכה המאפיינת את תחילת הפגישה בין המלך לר׳ חיים, משתנה עד מהרה. מהרגע בו השליט מתבקש להציץ במראה הופכת האדרה הסגולית לזאת של כובד ראש. שאלותיו של ר׳ חיים בדבר המימצאים הנראים במראה הולכות ונשנות, והמבנה הדיאלוגי  (המשותף למרבית הנוסחים) מסייע להסרת החייץ האגדי ולביסוס אשלית המציאותיות. מראיית העולם כולו, דרך ראיית ממלכתו, מגיע המלך לראיית ארמונו וחדר משכבו.

דומה, כי מוטיב המראה והמבנה הדיאלוגי של סיפורנו מקורם בסיפור נוצרי ביניימי על נואפת, שעקבותיו בולטים בסיפור חסידי מסויים, שלא מן הנמנע כי השפיע על הסיפור הנדון. אמנם בסיפור הנוצרי והחסידי היורה הוא הנואף [הזומם לפגוע בבעל] ולא הבעל הנבגד, אלא שמוצרי מפלח החץ לבסוף את לב הנואף כשם שבסיפורנו הלז נורה. גם בסיפור הנוצרי וגם כאן נטמנת הגוויה והאשה מנסה להסתיר את האירועים מבעלה בשובו ממרחקים. בסיפור הביניימי נשפטה הנואפת למוות ונדונה לשרפה, ואילו כאן המלכה אינה נפגעת, שהרי כלל לא נאפה.

כנרמז לעיל, אין לחשוב כי הסיפור הנוצרי השפיע ישירות על הסיפור הנדון, ויש להניח כי השפיע בעקיפין, דרך הסיפור שנדפס בסיפורי קדושים. הנחה זאת מתחזקת בגין עובדת הדפסתו של הנוסח (היידי) הראשון של הסיפור בלמברג, , מקום בו נדפסו אוספי־סיפורים רבים, וע״פ בית־עקד־ספרים לח. ד. פרידברג גם ספר סיפורי־קדושים.

בספרות הסיפורית היהודית לדורותיה מצאנו סיפורים רבים אודות ויכוחים עם כמרים ומכשפים, שכתוצאה מהם נתבטלה גזירה חמורה. לא־פעם מתקשרת בסיפורים דמותו של הגיבור־המציל עם אגדת הסמבטיון ועם גולי עשרת השבטים אשר מעבר לנהר. גם על ר׳ חיים בן עטר מצוי סיפור — בשני נוסחים — שענינו שביתת ר׳ חיים באחת השבתות מעבר לסמבטיון. נוסח אחד נדפס בספרו של ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן ודומה לו נוסח נוסף שנדפס בספרו הנ״ל של ר׳ אברהם שטרן.

ר׳ אברהם ן׳ סוסאן שמע את הסיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר בכל הנראה מאביו, שגדל בעיר סאלי שבמארוקו, מקום לידתו של בעל ״אור־החיים״. שהייתו של ר׳ חיים מתוארת בלשון מליצית, והיא, ככל הנראה, לשונו של המסגנן האלמוני עליו רומז המחבר בהקדמתו. את נוסחו של ן׳ סוסאן אביא בנספח, ואילו להלן אסכם את נוסחו של שטרן:

אחרי עלייתו של ר׳ חיים בן עטר לארץ ישראל, הוא יצא את הארץ כשד"ר (שליחא דרבנן), ובאחת מנסיעותיו הגיע עד לסמבטיון הנודע. אחרי חצות היום, באחד מימי הששי, עבר ר׳ חיים את הנהר ובחיותו תועה ביער עבות פגש בענק שגרזן בידו. מתוך פחד עלה ר׳ חיים וטיפס על אחד העצים. הענק כרת עצים ובקע ענפים, ובכל מעשה ומעשה היה אומר ״לכבוד שבת קודש״. הבין ר׳ חיים כי יהודי לפניו, ירד מן האילן ונתקבל בלבביות, ואף הוזמן על ידי הענק לביתו. לקבלת שבת לקחו הענק לבית הכנסת, מקום בו עמד כל אדם בהתאם למדרגתו הרוחנית. היו אשר מדריגתם אפשרה להם להיכנס פנימה, והיו שזאת אילצתם להישאר בפרוזדור. הענק, מארחו של ר׳ חיים, היה שמש בית הכנסת וגם בעל קורא. מיד עם היכנסם לבית התפילה ניגש ר׳ חיים אל ארון הקודש, וכל הנוכחים התפלאו על מדריגתו הרוחנית הגבוהה. בסיום התפילה הוזמן ר׳ חיים על ידי הרב לסעוד על שולחנו, אך השמש טען כי הלז הוא אורחו. הרב והשמש נתפשרו: שתי ארוחות השבת יסעד האורח על שלחן השמש, ואילו את הסעודה השלישית יסעד על שלחן הרב.

בסעודה השלישית דרש הרב דרשה על פסוק מסוים, וציין כי זה עתה שמע בישיבה של מעלה פירוש חדש על הפסוק, אשר נמסר שם בשמו של ר׳ חיים בן עטר. ר׳ חיים (שהרב לא הכירו) טען שלאותו פרשן היתה כוונה שונה ועמוקה מזו שבדברי הרב. כזאת אמר פעמים מספר, עד שהרב הבין שהיושב ליד שולחנו אינו אלא ר׳ חיים בן עטר, בעצמו. הרב הרעיף אותות חיבה וכבוד על אורחו החשוב, ולאחר השבת דאג שיחזירו אותו בשלום אל מעבר לנהר.

מדברי שטרן לא ברור אם שמע גם סיפור זה (הבא בספרו אחרי סיפור ביטול הגזירה) מפי ר׳ שמחה גולדברג. אולם הדבר מתקבל על הדעת, שכן שטרן מקפיד להזכיר את מקורותיו, ולו היה שומע סיפור זה ממקור אחר, היה מציין זאת. בנוסה נוסף, שנדפס זמן רב אחרי ״מעשה הצדיקים״, נמצאים מספר

שנויים. יציאתו לדרך של ר׳ חיים באה לשם תיקון חטא, אותו חטא בשעה שעבר בשתיקה על ביזוי תלמידו. הוא התחיל את גלותו ביום הראשון בשבוע, וביום החמישי חכך בדעתו היכן לשבות. מחשבותיו סובבו על פרשת השבוע, ותוך כדי חידוש פרשנות נרדם. רוח עזה אחזה בו, והעבירה אותו לתוככי־יער

מעבר לסמבטיון. שם פגש ר׳ חיים חוטב עצים ממלמל ׳לכבוד שבת׳ בכל פעולה ופעולה, אשר הזמינו לשבות בביתו. חוטב העצים, שכיהן כרבה של הקהילה, אמר ליד השלחן דברי תורה ששמעם במתיבתא דרקיעא בשם ר׳ חיים. כאשר כינה האורח [ר׳ חיים] את בעל הפירושים הללו בשם חיים בן עטר, ללא הוספת כנויי כבוד, כעס הרב המארח, ובתור עונש סגרו במחסן עצים. במוצאי שבת גילה " שר של אש׳ לרב, כי אורחו הוא ׳צדיק הדור׳, וכי שמו הוא רבי חיים בן עטר. הרב מיהר לבקש סליחת האורח, ובשומעו כי קיבל על עצמו גלות לשם כפרת עוון, התיר לו נדרו, ור׳ חיים שב למקומו.

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

סיפור נוסף המתקשר לנסיעותיו של ר׳ חיים הוא סיפור בעל התשובה. מסופר, כי ר׳ חיים הפליג בים ואניתו טבעה. הודות לאחיזתו בקרש הצליח להגיע ליבשה ולהינצל מטביעה. הוא נדד ביערות ולן על העצים. פעם ראה בית בודד ריק מאדם ומלא כל טוב. נכנס, סעד לבו ושכב לישון. בהתעוררו נרעש למראה תושבי הבית, חבורה של ארבעים רוצחים. הללו עמדו לרוצחו נפש, ואך לבקשת מנהיגם דחו את מזימתם. בשיחתו עם ר׳ חיים גילה המנהיג, כי לפנים נמנה על תלמידיו. הוא הודה ברצח הוריו וביקש מר׳ חיים תיקון תשובה. הוא הבטיח לקיים כל המוטל עליו, ובלבד שיזכה לחיי העולם הבא. ר׳ חיים דרש ממנו לשוב מחיי חטא ולקיים אה מצוות התורה. כן ציווה עליו לגדל במסירות נחש קטן, אשר עתיד לנשכו ולהמיתו. מוות זה יהווה כפרה, בבחינת מידה כנגד מידה, שכן, אף הוא גודל על ידי הוריו במסירות וגמל להם רעה תחת טובה. ראש הרוצחים הציל את ר׳ חיים מידי חבריו, והביאו למקום מבטחים. הוא עצמו עזב את החבורה, ונהג בהתאם לדברי ר׳ חיים. אחרי פטירתו הופיע לר׳ חיים בחלום, ובישר לו שזכה לחיי עולם הבא בזכות התיקון שקיבל מידי ר׳ חיים.

ב. הסיפור החסידי קובע שהבעש״ט שמע את שמע ר׳ חיים בן עטר, והעריצו הערצה רבה. דומה כי איגרתו של גיס הבעש״ט, ר׳ גרשון מקוטוב, שנכתבה בשנת תק״ח, היא העדות הראשונה לקיומם של שבחי ״אור־החיים״ עוד בימי הבעש״ט. ואלה דברי האיגרת הרלבנטיים לענינינו:

אהובי גיסי, אדכרנא מלתא, כד הווינא במדורך קדש, אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו ר׳ חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו לי בשבחו גוזמא … וסיפרתי להחכמים דברים מת שאמרת עליו ונבהלו משמוע…. אם המכתב אותנטי, וזאת אכן הדעה המקובלת כיום במחקר, הרי יש בו עדות נוספת לטענת הבעש״ט לראייה מרחוק, אך בעיקר עדות לכבוד שרחש הבעש״ט כלפי ר׳ חיים. כמו כן מתברר, כי זמן קצר לאחר מות ר׳ חיים כבר סופרו עליו בארץ ישראל ״פלאי פלאות״, ולפחות סיפור אחד שר׳ גרשון רואה בו ״גוזמא״. מאידך גיסא, כאשר ר׳ גרשון מוסר לחכמים בארץ את דברי הבעש״ט על ר׳ חיים (״והוא ניצוץ של משיח״ ועוד) עמדו החכמים על גודל האבדה ״ונבהלו משמוע״.

אף הסיפור המאוחר שם בפי הבעש״ט שבחי ר׳ חיים. וכה סיפר הבעש״ט לתלמידיו:

דעו, כי — תהילות לאל — אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה. כי בכל לילה כשאני עולה עליית נשמה בכל לילה במתיבתא דרקיעא, דהיינו במתיבתא דלעילא, כדי ללמוד רזין טמירין וחידושין דאורייתא, ובשעת חזירתו כשאני יורד משם, אז אני רואה בשאר צדיקים שהם עולים עכשיו. וכל כמה שמשתדלים להקדים העלייה אינם יכולים להגיע לי [!] כי אם בירידתי המה עולים, דהיינו בדרך מגיעים אלי. אך המערבי, דהיינו שיש צדיק א׳ בארץ המערב, וזה שמו אשר יקראו לו: חכם רבי חיים במ״ו [בן מורנו ורבנו] משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו לעולם. וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי כדי להקדים לו, איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך, בשעת עלייתי.

בסיפור החסידי מקובלת ההנחה שהבעש״ט פירסם את שמו של ר׳ חיים במזרח־אירופה והמליץ על לימוד ספר ״אור־החיים״. ״והרב בעש״ט זללה״ה גילהו ופירסמו בכל מדינות פולין ואשכנז. כן פירסם לחיבורו אור החיים על התורה לכל המדינות הנ״ל. והעיד על ספרו שכל דבריו הם על פי רוח הקודש…״.

אין בידינו עדויות היסטוריות על תפוצתו של ״אור־החיים״ בין ראשוני החסידות. מסופר, כי ד׳ פנחס מקוריץ העריך מאוד את הספר, טען שהוא פירסמו בעולם, ואף ציוה על בנו ללמדו. נראה, שר׳ אפרים מסודילקוב, נכד הבעש״ט, היה ראשון ההוגים החסידיים המצטט את פירוש ״אור־החיים״ בדרשותיו. בשם ר׳ ישראל מריז׳ין, נינו של ר׳ דוב בער ממזריטש, נמסר, כי בעוד שבדורות הראשונים ״היה הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש על התורה לטהר את הנשמה״. בנו, ר׳ דוד משה מטשורטקוב, המוסר דברים אלה, מוסיף, כי אצל אביו היתד» חובה ללמוד שיעור שבועי ב״אור־החיים״ .