קו לקו. אסופת מאמרים

אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר

ואפילו ממדת חסידות ליכא לאפרושי מהאי, שכן מצעו שהר״ן ז״ל בריש

פ״ק דע״ז אחר שהביא כל הטעמים ללמד דעכשו מותר לשאת ולתת עמהם, אמר ולפי ענ״ד בעל נפש ימעט, וכן כתב הרמב״ם״ ומייתי ראיה דכל היכא דאיכא [לאישתמוטי] לא שרינן. ואחר זה כתב ומיהו להלוותם ברבית כתב ר״ת דמותר אפי׳ לדינה דגמי דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודי, ע״כ. הא לך דאמר דלשאת ולתת עמהם דבעל נפש ימעט, הוציא מזה ההלואה ברבית ואמר ומיהו להלוותם ברבית מותר. ואין צריך לבעל נפש למעט כיון דהוא מצר לו. והרב הפוסק כיון שלחצתהו הסכמת הפוסקים כולם לדברי ר׳׳ת, בקש צדדים להפריד להרי״ף ולהרמב״ם מהם בטעמים חלושים. דברישא א׳ דכיון דלא חלקו בחלוקת ההלואה אלא כתבו המשנה בצורתה, ודאי סברי דבכל אופן אסור להלוותם. ולחזק זה אמר אחר דהרי״ף הביא חלוק ברישא דמתני׳ בחלוקת אסור לשאת ולתת עמהן, ובסיפא דמתני׳ באסור הפרעון, ולא חלק באמצעיתם באסור ההלואה, דבודאי סברי דבהאי חלוקה אין לחלק, אלו תורף דבריו. ואף אלו מודינא ליה בהא, אין זה אלא ביום האיד בלבד או לפניו ג׳ ימים בארץ ישראל דבהא איירי התנא. אבל כל השנה כולה אליבא דכ״ע מותר כדא׳ לעיל.

אמנם במעט העיון יראה דגם בהא לא צדק משום דהאי קושיא אינה קושיא, לפי שסתם ההלואה בלא לווי אינה אלא הלואה דג״ח ^, דאם היא ברבית לא תקרא הלואה סתם אלא בלווי ברבית. ואם כן פשיטא דמתני׳ [איירי] אלא בהלוואת חסד בחנם, דומיא דלהשאילן ולישאל מהם שאין בכאן רבית. וראה כי גם בחלוקת לפרוע או ליפרע מהם דאמרו בגמ׳  אמר ריב״ל מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם. אמר הרא״ש״ על זה: פי׳ כי דהאידנא דבר ידוע הוא דאפי׳ מלוה בשטר כספק מלוה הוא דידם תקיפא ובקל מעלילים להפקיע אפילו מלוה בשטר. ועוד אני או׳ דכל פרעון והלוואות דמתני׳ איי׳  בלא רבית אלא בהלואה דג״ח, הילכך מלוה בשטר לא חשיב כמציל מידם. אבל מלוה בשטר ברבית כל מחשבותם להפקיע הכל כמציל מפי ארי חשיב׳, ע״כ ״. הא לך בהדיא דאמר סתם הלואר. דמתני׳ אינה ברבית. ואם כן להכי לא אצטריך תלמודא לפרש, והרי״ף והרמב״ם אזלי בשטתו. ואני מוסיף בזה ואומר דבמלת לשאת ולתת עמהם, ששם משותף הוא לכל מיני משא ומתן בין בדבר המתקיים ובין בדבר שאינו מתקיים, הוצרכו לחלוק ביניהם מה שחוייב להם כפי הטעם. וכן בענין

הפרעון דגם הוא מלה משותפת בין למלוה בשטר ובין למלוה ע׳׳פ הוצרך לחלוק ביניהם. אבל בהלואה דסתם הלואה היא הלואת חן לא הוצרך לחלוק ביניהם, דסתם הלואה אינה ברבית. וזה דבר מוכרח דלזה לא חש ר״ת למאי דחלק תלמודא ברישא ובסיפא דמתני׳ ולא חלק באמצעיתה, דבודאי אין זה אלא מהאי טעמא דאמרינן. ואם כן היוצא לנו מזה דבהלואה אין צריך לחלק דסתמו כפירושו.

ואחד זה פלפל הרב פלפול חריף, ואמר דמאחר דהרמב״ם» סבירא ליה שאסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים, וטעמא דמלתא משום דאע״ג דהמוכר עצב עכ״ז ישמח ביום אידו מפאת המעות אשר בידו ומודה עליהם, ולא חש הדמב״ם לעצימת הנולד לו מפאת המכירה, גם בעציבות הרבית לא יחוש דכיון דהמעות מצויין בידו אזיל ומודי, אלו תורף דבריו. ובודאי דאגב חורפא שבשתא כי הקיש הקש במה שאין דומה לו, דהתם אם הוא עצב על המכירה יש לו נחמה במעות שבידו, ואלו עציבותו אינו אלא על החפץ בלבד כי דמי החפץ בידו הם ולא הפסיד דבר, אמנם ברבית שהוא מפסיד מעותיו ברבית שצריך ליתן, אין לו במה להתנחם על הפסד זה כי לא ישוב עוד לידו אדרבא כל העצבון הולך ומתמעט. וזה אבל גדול אליו שכל זמן ההלואה הרבית נושך בו, ומה זה אשר ינחמהו על זה עד שנחוש שיודה לאלהיו. וראה דהאי טעמא דמצר לו אמרה ר׳ יהודה במתני׳ דאמר דנפרעים מהם מפני שמצר לו. ולא דחו רבנן טעמא אלא משום דהאי צרה אינה תמידית, כי כן אמרו לו אעפ״י שמצר עכשו שמח הוא לאחר זמן. וא׳ רש״י ז״ל לאחד זמן, למחר. לומר שאין עצבונו מת™ כלל, אבל ברבית שצרתו עליו תמידית מצד הפסד מעותיו, לא יספיק המצאת המעות בידו להתנחם על זה ולא יודה על זה. ובודאי דבזה (דברי) הרמב״ם גם הוא יודה דמותר להלוותם ברבית גם ביום אידם. משום שהוא מצר ואינו שמח, כיון שהמעות שבידו באו לו על ידי הפסד.

וגם מה שאמר שאסור משום דאנו מחזיקים בידי עע״ז», גם בזה לא דק, דגם אם אנו נותנים להם מעות כתבו התוספות בסוף דבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמד,ם״, וזה לשונו: ולפי פי׳ ר״ח אין לתמוה על מנהגנו שהרי אין עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הדוחה דהרבה מעות מצוי להם לאותו דבר, ע״כ. ועוד שמה שאנו נותנים לגלחים ולכומרים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם. [ועוד] כתבו התוספות באותו דבור כי גם שיאמר הגוי הלויני מעות לשקר״י שקורין אופרי״ר שר׳ אלחנן אמר שאין שום איסור במה שאנו נותנים להם לגלחים ולכומרים, כי אינו ממש לצורך ע״ז אלא לצורך הנאתם. [וגם] מה שאמר שאנו מעלים אותם במעות שאנו נותנים להם, כי בזה אנו נותנים להם החיים, ודינא הוי [דהמינים] מורידים אותם ומונעים מהם סבות החיים, ע״ב. בודאי שכל העם יודעים שאין חיותם תלוי במעותינו, כי גם אם נמנע מליתן אותם להם לא מפני זה ימותו, שיש להם מקומות רבים אשר יתנו להם [כל] מה שהם צריכים ונהיר. ביוקר יותר אינם מקפידים בזה, כי לא יעזבו עצמם למות ברעב בשביל [זה]. אם כן אין אנו מחיים אותם במעותינו וגם לא נסיר חיותם כאשד לא נלוה אותם. וגם מה שאמר [שכל] שמדות שאירעו לאבותינו היו בשביל איסור הלואתם לגויים ברבית. ח״ו כי לא היה מפאת לקיחת [רבית] מהם, כי אדרבה מצוד, להלוותם ולחסר ממונם. ואם אינה מצוד., התורה התירה אותו לאמרה [לנכרי] תשיך. וגם איסור מדרבנן משום שמא ילמדו, ליתא כמו שאמרנו לעיל. אבל כל רעתם לא בא להם כי אם גרמה אותה ההלואה אלא משום קנאה מהם, שהמה היו הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים [ומראים] עשרם לכל, כמו שהוא ידוע ואין לנו להאריך בזה.

אם כן בהא סלקינן ובהא נחתינן ולא אשכחנא שום צד איסור בהלואה לגר ברבית, לא משום רבית ולא משום לתא דע״ז. ולמה נאסור אנחנו מד, שהתירו רבותינו הגאונים מטעמים נכונים וישרים לבקש [מבני] ישראל המעונים ומדובים בגלות, אשר אין להם שדות וכרמים להחיות עצמם ולהתפרנס מהם וכ״ש [בי] תשלים תוב״ב שהפרנסה בדוחק, ותו לא מידי.

וזה נראה לי זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים

הועתק אות באות מגוף פסק הח׳ השלם המורה הנז' ולראיה חתמנו שמותינו פה אחד בשבת חמשה עשר לחדש סיון, שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים תוב״ב. —