מורשת יהדות מרוקו

היסודותהספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי

פעמים 49

ענייני משקל

בתחום המשקלים, שירתו של נג׳ארה מעמידה תמונה מעניינת. כאמור, השיטה ־כמותית שלטת באופן מוחלט בשירי־החול שלו. אבל בין יתר שיריו השקוליםהמשקל הכמותי נדיר מאוד: כ־30 שירים בלבד מתוך כ־700 שקולים בשיטה ־כמותית. רוב שירתו עומדת בסימנה של שיטת שקילה חדשה, הברתית־פונטית. בשיטה זו מונה המשורר מספר מסוים של יחידות הגייה בכל טור של שיר, כאשר השוואים הנעים והחטפים נמנים כשאר התנועות. המהלך הזה, כפי שידוע, איננו חידושו של נג׳ארה. הוא מתועד לפני ימיו: בפרובאנס, באיטליה ובמזרח. חידוש זה הוא מן התמורות החשובות שנתחוללו בשירה העברית מאז התחילה לשקול במשקלים מדויקים. לכאורה השינוי קטן מאוד, שהרי השיטה ההברתית־פונטית אינה יותר מאשר התאמה פשוטה של השיטה ההכרתית הדקדוקית הספרדית אל דרך הגייתה של העברית ברוב קהילות ישראל בתקופה הזאת. בעיקרון, שורה של שמונה הברות דקדוקיות זהה לגמרי לשורה של שמונה הברות פונטיות, אבל ההבדל בין השתיים, כרושם הנקלט מקריאתן השקולה בשתי השיטות, הוא עצום. בכל זאת גם במהלך זה אין בגידה אמיתית, עקרונית, באסכולה הספרדית ובשיטות האירגון השירי שלה. נג׳ארה והמשוררים שהשתמשו בשיטה זו ספק אם ראו את עצמם מחדשים בתחום הזה. הם ודאי כיוונו רק לתקן תיקון נחוץ בשיטת השקילה של הפיוט הספרדי.

ד. סוגים ותכנים

בעניין הסוגות (הז׳אנרים) יש הבדל ניכר בין הסוגים הנפוצים בפייסנות הספרדית ובין אלה המיוצגים בשירי ר׳ ישראל. ההסבר לתופעה הזאת טמון לא ברצונו של הפייטן המאוחר לנתק עצמו מן המסורת שהכיר, אלא בשינוי שחל במשך הדורות במעמד הפיוט בתוך תפילת החובה. מחד גיסא, נדחקה רגלה של הפייטנות מן התפילה, ומאידך גיסא נוצרו הזדמנויות חדשות לאמירת שירי־קודש בהקשרים חוץ־ ליטורגיים, שהבולט בהם הוא ההתכנסות לאמירת שירי־הבקשות. להזדמנויות כאלה הקדיש ר׳ ישראל את מירב מרצו וכוחו. אבל במורשת נג׳ארה יש גם לא־מעט סוגי פיוט המוכרים לנו מספרד, והם מעוצבים בתבניות דומות או זהות למקובל שם, כגון פיוטי ׳מי כמכה׳ ארוכים מאוד, תוכחות, תחינות, קינות לתשעה באב וכן מספר לא־ מבוטל של רשויות. שירים אלה באים בקובץ השלישי של ׳זמירות ישראל׳, ׳עולת חדש׳, וכן במפוזר בספר ׳שארית ישראל׳. הואיל ושירת־הקודש היא שירה פונקציונאלית, סוגי השירה המצויים במורשתו של פייטן משקפים את צרכי קהילתו. בסוגי פיוט אלה, הנהוגים גם במזרח בימי נג׳ארה, ניכרת אפוא נאמנות בולטת שלו למסורת הפייטנות הספרדית.

חוקרים ראשונים ואחרונים העמידו על המקום המרכזי שנושא הגלות והגאולה תופס בשירי ר״י נג׳ארה. אכן בכשני שלישים ממספר שיריו עולה נושא זה, אם מעט ואם הרבה. ברור שאין חידוש בעצם העיסוק בתכנים אלה, שפירנסו את השירה העברית והפיוט מאז ראשיתם. החידוש הוא בגודש הרב של פיוטים הדנים בעניין זה אצל נג׳ארה — כלומר הבדל כמותי יותר מאשר מהותי. התעלמותם של חוקרים מן הנושאים המגוונים, שהם מחוץ לתחום ׳גלות וגאולה׳ בשירת נג׳ארה, מטשטשת את המראה האמיתי של תכני יצירתו. הנושאים הללו חופפים בהרבה מקרים את המצוי בשירה הפייטנית לדורותיה, אבל יש בהם גם מרכיבים יוצאי־דופן כגון עניינים אישיים, דברי מוסר כלליים, התייחסות למסגרות אשר לעיטורן נועדו השירים (נישואין, מתן צדקה, הדלקת נרות של שבת ושל חנוכה וכדומה). ריבוי העיסוק בנושא גלות-גאולה אפשר שהוא קשור ביעודם של חלק ניכר משירי המשורר, שהם שירי־ בקשות, ונועדו להישמע במעמדים, שעיקר תכליתם היתה לבקש על הגאולה. מכל מקום אין כאן סטייה מן המסורת התמאטית של הפיוט הספרדי אלא היערכות כמותית שונה.

בפיוטים בנושא הגאולה, מרבה נג׳ארה לעצב את שיריו במהלכים אלגוריים, שמתארים את מצבה של כנסת־ישראל בגולה ואת תשוקתה להיגאל, בתמונות מרהיבות ונועזות של קשרי אהבה רגילים. המהלך האלגורי בשירים הללו הוא מורשת הפיוט הספרדי הקלאסי, הידועה מימי רשב״ג. בחלק גדול מן היצירות הללו יש גםשאיבות עמוקות מאוצר המוטיבים של שירת החשק העברית בספרד ושל מה שחדר מן המקור הזה אל הפייטנות הספרדית הקלאסית. מוטיבים כגון: סבל הנדוד והפירוד, אכזריות האהובה (החשוקה), עיניה היורות חיצים, יופיה הנאדר, נשיקותיה המתוקות  והמשכרות וכד׳. אין כאן אפוא חידוש של נג׳ארה אלא הגדשה מסוימת של היסודות המסורתיים. אבל לעיתים הוא חרג בתעוזתו בשימוש במוטיבים כאלה, גם מעבר למצוי בפיוט הספרדי, ועל כך הוא זכה לביקורת חריפה מבני־דורו. יש בשיריו אולי גם איזו הנמכה של נעימתם אל כיוונים ליריים־אינטימיים יותר בדו־שיח בין הנפשות הפועלות. כיוון זה הוא, אולי, פועל יוצא של האקלים העממי־מיסטי האופף את מכלול יצירתו.

בהקשר הזה עולים לפנינו בשירי נג׳ארה, לא רק תמונות ומוטיבים שיגרתיים, אלא גם צירופי לשון טיפוסיים, הלקוחים ישירות משירת־החול של משוררי ספרד. כך למשל: ׳עד אן אש נדוד כי תוקד׳ ׳.ירהיבוני עיניךיפה בעת ירמזון // רבים חללים יפילון ובחצים ילחמון׳ יפעתך תמה מביש חמה מחפיר ירח " ימתק לפי יין חכך בו מייי אשכר׳ ועוד כיוצא באלה.

פעמים 49

ה. מלאכת השיר, חיקויים

גם מלאכת השיר של נג׳ארה היא בעיקרון ספרדית. השימוש הרב בקישוטי השיר — בעיקר בפיגורות, כגון צימודים, הקבלות הפכים, שיבוצים (לעיתים מתואמים), אבל גם סמיכויות מטאפוריות,33 ולעיתים אף ציורים מטאפוריים נרחבים — הוא על דרך השירה בספרד. למעשה, אין אמנות שיר אחרת בעת הזאת, גם אם השימוש של נג׳ארה במערכות הללו הוא פחות אינטנסיבי מאשר אצל משוררי ספרד.

מחויבותו של נג׳ארה אל המורשת הספרדית ניכרת גם בשורה לא קצרה של שאילות גלויות מתוך שירי מופת ספרדיים, מאת רשב׳׳ג, ריה״ל ואחרים, והתופעה צוינה כבר במחקר. להלן מספר דוגמאות מובהקות לעניין זה. אחת התוכחות של ר׳ ישראל פותחת:

.ילדי זמן גפן והמות בוצר // יקטוף כאשר ישר בעיני היוצר׳.

 הציור וניסוחו לקוחים מתוכחה מפורסמת של רשב״ג ׳שכחי יגונן״. לשונו של רשב״ג במחרוזת הרביעית היא:

 ׳החי גפן והמות ביצר / ובאשר ילך צעדיו הוא נוצר׳ וכו'׳. בתוספת של תחכום צורני חיקה נג׳ארה את פיוטו המוכר של אברהם אבן עזרא ׳צמאה נפשי לאלהים לאל חי׳. גם שירי־חול מפורסמים מאת משוררי ספרד הגדולים שימשו לו מקור לשאילות. כך למשל משולב שיר הגות קצר, בן שלושה בתים, של משה אבן עזרא בתוכחה של נג׳ארה. להלן שירו של רמב״ע:

 

יזכור גבר בימי חייו כי למות הוא לקוח

ולאט יסע כל יום מסע אכן יחשוב כי ינוח

 דומה אל איש שוקט על צי אך ידא על כנפי רוח.

 

וכך מתחיל ר׳ ישראל את שירו:

ינום גבר יישן גבר

 על מטתו והוא סובר

 כי הוא נח והוא צל עובר

ובלי כנף הוא .יאבר          ינום

 

ידמה איש .יחשב ינוח

 כדר תוך אני בטוח

וידא על כנפי רוח

עד אשר פתע ישבר          ינום וכו׳

 

גם בהמשך השיר משתמש נג׳ארה בציור האדם המפליג בים.

שיר אחר, אף הוא חילוני, אשר נג׳ארה עיבד אותו בשיר שלו, מיוחס לאברהם אבן עזרא.", לשונו כך:

 

שער ראשי הפך לבן על כן אקרא ראשי ראשי

 הנה דלק אחרי לבן רץ ויעבר את הכושי

 

את הבתים הללו עיבד נג׳ארה בשירו כך:

 

אציב לנתיב יצרי דרבן

בראות ההפך שער ראשי

כי אחרי רדף לבן

תעבור את הכושי כי אחרי ובו׳

 

בשני השירים הללו שלו ממשיך נג׳ארה לפתח את נושא שיר המופת: בשירו השני הנושא הוא אופיים החולף של הנעורים ובוא הזיקנה, המבשרת את המוות. כיאה לסוג השיר — תוכחה — ר׳ ישראל מטיף בו לחזור בתשובה כל עוד אפשר. בשני השירים שומר נג׳ארה על קיצוב הדומה לשירי המופת. השירים הספרדיים שניהם שקולים במשקל התנועות (הכמותי), 8+8 תנועות בכל בית: תמורתו באות בשירי נג׳ארה שמונה הברות פונטיות לטור.

הבאנו כאן רק דוגמאות בודדות מני רבות, המלמדות על הכרותו העמוקה של נג׳ארה את השירה הספרדית. סביר להניח שגם רבים מקהלו הכירו שירי מופת אלה. כל הדברים שהעלנו עד כה, וניתן להוסיף עליהם, אינם מכוונים להציג את ישראל נג׳ארה כממשיך ישיר של המסורת השירית הספרדית. מקוריותו ותנופת חדשנותו ומקום יצירתו בצומת של מפנה בהתפתחות השירה העברית אינם מוטלים בספק. אבל הקווים החדשניים של שירתו טעונים הגדרה אמיתית ומפורטת, שאיננה אפשרית בלא מודעות ברורה לאותם חלקים בשירתו שבהם הוא ירש את קודמיו. מובן שמכל קווי ההכר של שירי נג׳ארה, קווי החידוש זכו לפיתוח מועדף בידי תלמידיו וממשיכיו. משוררים אלה, שחשו עצמם פחות מחויבים מנג׳ארה למסורת הספרדית, ניתקו עצמם יותר ויותר מן המסד הספרדי. הפאנוראמה הכללית של האסכולה נראית על־כן בעיני המחקר, במידה רבה של צדק, באור של חדשנות מובהקת. כפי שביקשנו להראות, התמונה העולה מן הקורפוס המוגדר של נג׳ארה שונה במידה לא מועטת. שוני זה מעמיד את נג׳ארה כחוליית קשר בין האסכולה שהוא עומד בראשה ובין זו שקדמה לה.

פיוט לרבי ישראל נג'ארה – מקורות השירה

 

אז שר משה וישראל / לאל אשר ראה עָנְיָם

יום בושו עובדי האליל / וטֻבעו בלב הים

ויצאו כל נשי חיל / תֹף בידה לקחה מרים

 

שוררו שיר לא-ל נאדר בכח

הוציא אותם לחרות מסבלות

 

יום שביעי שמחו, כי מצאו מנוח

ואויביהם צללו כאבן במצולות

 

חן משורר יערב כריח ניחוח

ןכקרבן השלמים מנחה ועולות

ר^, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד

יוסף יהלום

מתוך פעמים מספר 13

הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה — עממית במהותה.

התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית

גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג׳ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה.

אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה, סעדיה לונגו. ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי: לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג׳ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית.^, הוא אף שימש מורה־דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו ׳מימי ישראל׳, שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו, 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו׳. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את ׳בני יאוד״ה קס״ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים׳.^, השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג׳ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי.

באותו זמן רבו מושכים בעט־סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג׳ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה, אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע. מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג׳ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע, שאינו בקי במלאכת השירים ׳ובשמותיהם היקרים׳. הוא חשד, שהשירים אינם מעשה־ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג׳ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו־תנועית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג׳ארה ושינן את לשונו. לדבריו, כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:

אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁירִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם

שִׁירָךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם

זוהי מדרגת השיר בתקופה שלאחר הגירוש. חילופי דברים כאלה ושכמותם מאפיינים את הפעילות הספרותית. זמנה של החצרנות הספרדית הגאה חלף, ומהלך השירה אינו יכול להתנהל עוד על מימיה הרוגעים של הכתיבה הקלאסיציסטית. נעלמה החברה החצרנית המתענגת עונג רוחני על שיחת־גן מתובלת במאמרי חוכמה ומלווה במוסיקה מרוממת נפש. בסאלוניקי נשתמרה אמנם חבורה של בני מדרש השיר, אשר בהשוואה אליהם ישראל נג׳ארה היה ודאי בן הפרובינציה. אבל גם בני מדרש השיר עצמם כבר ניהלו את חיי־התרבות שלהם מחוץ להקשר ההיסטורי. לעיתים נראה, שמשוררי המאה ה־16 שימרו את המסגרות הישנות, אבל מילאו אותן בתכנים זרים ובלתי־הולמים לחלוטין. והדבר ניכר בכתיבתם.

בהיות השירה החצרנית במלוא תפארתה נהגו המשוררים לכתוב מכתמים אורנאמנטאליים, שנושאם מזרקה מפוארת בגן הארמון, תפוח אדמוני בקערת מגדנות או שושן פורח בערוגה מטופחת וכיוצא באלה. אבל המוכשרים והתוססים במשוררי התקופה שלאחר הגירוש מחפשים דרכים חדשות. הם כותבים אף על נושאים, שאין להם מקום כלל בשירה. דוד עונקינרה, למשל, שולח ידו במכתם שנושאו בלתי מקובל בשירה בכלל, ובמיוחד לא בשירה אריסטוקראטית אנינת־טעם.

שתי ואריאציות הוא הנחיל לנו ׳על אשר שמע בהיותו בבית הכסא לקול צבית חן׳ ומה שהרגיש באותה העת:

בהיות אסיר חשך בתוך אשפה / שמע צבית חן מדברת

ויחשוב אותו לעדן גן / בהט ודר ושש וסוחרת

להתבוננות, האמורה לעורר את התפעלותם של השומעים:

דודים ראו משכן אשר היה / מקום לבל צואה ומי רגלים

עתה ראו נדמה לעדן גן / שוכנים בתוכו מלאכי שמים

עד כאן הגיעה מסורת המכתם האורנאמנטאלי, שבו נהגו להציג על דרך ההפלאה חפץ מחפצי הנוי שבגן החצר. אבל מעתה משמש המכתם לתכלית שונה לחלוטין: ההפתעה והחידוש אינם טמונים עוד בצורה המהוקצעת בלבד, אלא גם בנושא עצמו. מאלפת ביותר גם היענותם של משוררי סאלוניקי לשירה העממית תוך זניחת המסגרות המסורתיות. ואכן מחוץ לשערי החצר התדפק בעוז זרם שירה אחר: שירי־עם ורומאנסות משכרות במתיקותן, שהביאו איתם הגולים מספרד, בלשון המדוברת בפיהם משכבר הימים. אחד מהם סיפר על גורלה של הנערה הבתולה: אשי איש לה וירכיך קומו לה רוזה (Asi es la virzen keomo la roza — כזו היא הבתולה כמו שושנה). בעקבות הרומאנסה כתב דוד עונקינרה את ׳ראו דמתה צבית חן בתולה לשושנה כגן עדן שתולה׳" — שיר קלאסי במשקל יתדות ותנועות ובחריזה אחידה לאורך שבעה־עשר בתיו. השיר מתנה את מר גורלה של האשה. בעודה בתולה היא דומה לשושנה, אשר טל השמים משקה אותה. אפילו הציפורים המקננות בענפיה שרות לה שיר מזמור. אבל משעה שיד שלוחה קוטפת אותה, היא קמלה ונובלת חיש מהר. עד כאן המשל הבא בפתיחת השיר. והמשכו הנמשל — הנערה הנאה, אשר כל עוד היא בבית אביה היא זורחת כשמש, שרים ונוגנים עפר לרגליה, אבל לא לעולם חוסן:

אכל אחר אשר פרחי ששונה / אנוש ילקוט ויחבוט את שתילה

 ויתעלץ באהבתה וישיש / ודדיה ירווהו בגילה

מהרה כסתה חשך נְוָתָה / ואין שימחה ואין שלום בחילה

ואין שואל ואין דורש שלומה / אבל תלבש כמו מדה קללה

שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל .

מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל

 

יָרַד דּוֹדִי לַגְּנוּ לַעֲרוּגַת בָּשְׂמוֹ

לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

 

שְׂרָפִים וָאֳפָנִים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ

וּבֵין שְׂדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁם מְסִבּוֹ

 בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

 

רַעְיָתִי יוֹנָתִי בּוֹאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם

כִּי לְמַעַנְךָ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

 

אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעָת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ

וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

 

לַחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מֵחוֹלַת הַמַּחֲנִים

וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

 

וִיהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוֹ קָנָה בְּסִינַי

וְאֶת סֵפֶר הַמִּקְנֶה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הַמּוֹנָי

הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנַי

 

בְּשִׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת אַגִּישׁ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתֶּוָּן

יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֶל חַי נִתְכַּוָּן

שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן

 

בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אַל נֶעֱלַם

הוֹפִיעַ מֵהַר פָרָאן עַל מַלְכֵי גּוֹיִם כֻּלָּם

בִּשְׁנַת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה לִבְרִיאַת הָעוֹלָם

 

לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וְקָהָל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצָתֶיהָ

פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֶל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ

 

אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים

יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים

 

אָמַר לִיקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת

נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכָּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת

יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

 

יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל

הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פִּקּוּדִים נֶחְמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל

הֱוִי לִי לְאִנְתּוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

 

וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֶזּוֹן יַתְיִכי וַאֲכַסֶּה

כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וּלְמִכְסֶה

וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא

 

וִיהִיבְנָא לֵכִי מֹהַר בְּתוּלַיכִי

תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, תִּחְיִי אַתְּ ובָנַיְכי

הָרוֹפֵא לְכָל תחלואָיכי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי

 

וּצְבִיאַת כָּלָתָא דָּא וֶהַוָּת לֵיהּ לְאִנְתּוּ

וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שֹׁת שָׁתוּ

יוֹמָם וְלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

 

וּצְבִי חֲתָנָא דְּנָא וְהוֹסִיף עַל עִקָּר כְּתֻבָּתָהּ

מָה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בָּאוֹרָיְתָא

וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא

 

הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן

כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּן

אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן

 

וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוֹ

לְמִנְיָן שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׂוּ

מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ

 

וְדָא נוֹדָנְיָא דְּהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלָּתָא דָּא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת

מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת

לֵב לְדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

 

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסֶפֶת מְאֻחָר וּמֻקְדָּם

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שֶׁמֹּר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

 

וְרָצָה הֶחָתָּן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ

וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בַּפְּרִי יִשְׁוֶה לוֹ

שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ לוֹ

 

וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחְרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה

לְאִתְפְּרָעָא מִכָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין, אִישׁ לֹא יֶהְגֶּה בָּהּ

מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה

 

וְקַבְּלוּ תֵּרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסֹף

עַל אֶחָד מֵהֶם  כַּאֲשֶׁר יִכְסֹף

תְּנַאי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף

 

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ

בַּלַּיְלָה שִׁיּרֹה עִמָּהּ וּבְיוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ

תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

 

וְהַיְּרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וְדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה

מִטּוּבָהּ הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָה

כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל יִטֹּל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ

וּמִמִּדְבַּר מַתָּנָה

 

וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת

כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹּאת

 

וְשֶׁלֹּא יְנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בַּסִּכְלוּת

 

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַּיָּם יָשִׂים נְתִיבוֹ

כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ

 

וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

בִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

נִשְׁבַּע הֶחָתָן לָקִים כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ

וּלְהַנְחִיל יֵ"ש לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ

נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ

 

וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה

וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מֵאֹרָשָׂה

וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

 

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וַיֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

בַּתְּעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקִים

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

אֲעִידָהּ לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

 

יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְהַקָּחָהּ לוֹ וּלְגוֹרָלוֹ

וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ.

 

שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל .

מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל

כתובות ותנאים-מאיר נזרי

הספר שלפנינו ׳כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל׳ נחלק ל-2 חטיבות: חטיבה א׳ בת 3 חלקים: פרקי רקע, פרקי מבוא וחלק מרכזי הדן בפירוט בכתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳ המהווה מקור השראה לשאר היצירות. חטיבה ב׳ ־ מהדורה של 20 פיוטי כתובות ותנאים, כשהם ערוכים, מנוקדים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות הנחלקים ל-2 קבוצות: א. כתובות מקהילות ספרדיות ובראשן כתובת נג׳ארה מצפת; קהילות מהאמפריה העתומאנית: בלגרד, בוסניה, סלוניקי ותורכיה, וקהילות ממרוקו: סאלי, מכנאס וצפרו. ב. כתובות ותנאים מקהילות שבארצות אשכנז: גליציה, פולין, לטביה, אוקראינה, ליטא וגרמניה.

מהדורה זו היא הרביעית בתחום השירה והפיוט מאת דר׳ נזרי. היא וקודמתה ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל׳ יצאו לאור במוסד הרב קוק בירושלים, מיסודם של הרב י. ל. מימון ודר׳ יצחק רפאל (תש״פ). שתי המהדורות הראשונות: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳ (תשע״ח) יצאו לאור במרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים, מיסודו של פרופ׳ משה בר אשר.

זהו ספרו השביעי של החוקר העוסק בחקר השירה והקהילה. 3 ספריו האחרים עוסקים בחקר קהילות ישראל ב׳סג׳למאסא (בהנהגת חכמי אביחצירא) ומנהגיהן במעגל האדם והשנה בהוצאת אוני׳ בר אילן (תשע׳׳ג, תשע״ו ותשע״ח). החוקר שימש מרצה וחוקר בתחום השירה והפיוט בבר אילן בחסות האקדמיה למדעים וההדיר למעלה מ-600 פיוטים מקהילות שונות.

פתח דבר

בפתח דבר זה כשמו כן הוא אנו פותחים בסקירה כללית של היצירות הנידונות, הן היצירות הפיוטיות שרובן כתובות לשבועות והן היצירות הפרוזאיות שרובן תנאים לשבועות, כאשר כל יצירה זוכה לסקירה משלה. נפתח בסקירה של כתובות ה׳ וישראל, נמשיך בכתובות ישראל והתורה ונסיים בתנאים לשבועות אלה שבשירה ואלה שבפרוזה.

א. כתובות בין ה׳ וישראל

1. 1. כתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳: כתובת נג׳ארה כוללת שני חלקים: ציור חופה של ה׳ וישראל כמשל למעמד הר סיני(1־18) ונוסח שטר כתובה ההולך בעקבות דגם שטר הנישואין לכל סעיפיו: פרטי החתן והכלה, תאריך החופה ומקום עריכתה; התחייבויות יסוד: שארה, כסותה ועונתה: הסעיפים הכספיים: עיקר כתובה ותוספת, מוקדם ומאוחר, נדונייתה וסך הכול; תנאים ובטחונות לפירעון הכתובה: קבלת אחריות, קניין, שבועה ועדים. בחלק של התנאים מסתברת חופה נוספת זו של ישראל עם התורה. בתנאים החיוביים: מעשה ידיה, הדירה והירושה מסתברת חופה כפולה, אולם בתנאים השליליים מתבהרת יותר החופה של ישראל והתורה: 1. ׳ושלא ישא אשה אחרת עליה מילדי נכרים הנלוזות׳ (=לא לפנות להשקפה אחרת המנוגדת לתורה). 2. ׳ושלא יניחנה מתוך כעס והתרשלות׳… (=לא להתרשל בלימוד תורה). 3. ׳ושלא ימשכן כלי חמדה ולא ימכר׳ (ספר תורה). 4. ׳ושלא יצא למקום רחוק… כי אם ספר תורה מונח נגד לבו׳. הפיוט נחתם בחתימה חגיגית הנקשרת ל׳אשרי העם שככה לו', שהקהל אומר בעת הובלת ספר התורה מן ההיכל לבמה.

חידושים בכתובת נג׳ארה: א. כתובת נג׳ארה, שבה נפגשים הדוד והרעיה בחופה מהווה מפנה ביחס לכלל שירי נג׳ארה המוסבים על תקופת הפרידה. ב. הכתובה היא גם מפנה רעיוני וזאנרי גם ביחס לכל המקורות הפיוטיים ואחרים שקדמו לכתובת נג׳ארה המתמקדים בתיאור חופות לדוד ולרעיה, עד שבא נג׳ארה ויצר גם את כתובתם. ג. המבנה האמנותי הכולל חופה כפולה: חופת ה׳ וישראל, המשתקפת ממרבית בתי הפיוט וחופת ישראל והתורה המשתקפת בחלק של התנאים שישפתח דבר בהם מסר ותנאי לחידוש ברית ה׳ עם אומתו. ד. התורה היא נמשל להרבה מסעיפי הכתובה: עיקר ותוספת, מוקדם ומאוחר, דירה וירושה, וכל התנאים השליליים מוסבים עליה, ביטוי לרעיון שהתורה היא התוכן העיקרי לנישואי ה׳ וישראל. ה. גם נושא הגאולה שזור בכתובת נג־ארה כמשתקף משיבוצים מקראיים שונים הלקוחים מנבואות הנחמה והגאולה לעתיד לבוא. ו. הכתובה היא יצירה פרודית רק בנוסחה, אבל בתוכנה היא יצירה אלגורית ההופכת את שטר כתובת הנישואין לנישואי הקב״ה וישראל. ז. הרובד הלשוני של הכתובה משולש: לשון הכתיבה הארמי(הרובד הפרודי), הרובד המקראי השיבוצי החותם בדרך כלל את המחרוזת והרובד המדרשי המשתמע מהקשר השיבוצים למדרשיהם. ח. כתובתו של נג׳ארה הונצחה במחזור לשלוש רגלים ובבית הכנסת והפכה מעתה לחלק בלתי נפרד מ! התפילה וממנהגי חג השבועות ביחס לשאר הכתובות שיועדו רק ליום שני בחו ל.

כתובת ר׳ יוסף אלמושנינו ׳אשירה לה׳ כי בו שבת׳: כתובה זו אינה מכילה אלא חלק מסעיפי כתובת הנישואין, אבל יש בה נושא חדש ביחס ל^{זו ש}ל נג׳איי^,׳ והוא שילוב ז׳ ברכות של החופה בפיוט. מעמד הר סיני שבו נפתח הפיוט הוא הנמשל לציור החופה והקידושין בין ה׳ לישראל. בסעיפי התחייבויות החתן לכלה: מזונותיה, כסותה, פדיונה, רפואתה ועונתה – נחתמות המחרוזות כל אחת בחתימה של אחת מז׳ ברכות (33-25), ואחריהן מופיע אזכור הדיברות וקבלת עול תורה ומצוות (42-34). המסר העיקרי המסתבר על פי הקשר הכללי של הפיוט הוא ההתניה של קיום התחייבויות ה׳ לישראל בקיום התורה על ידם.

כתובת ר׳ דוד פארדו ׳דרך כוכב מיעקב׳: גם כתובה זו מחקה את כתובת הנישואין רק בחלק קטן מסעיפיה, אבל מוסיפה נושא חדש על זו של אלמוזנינו ומשדרגת אותה בשילוב ז׳ ברכות עם י׳ הדיברות. היא נחלקת לשלושה חלקים: א. מתן י׳ הדיברות, כאשר כל מחרוזת נחתמת באחת מהן לפי סדרם (33-1); ב. תיאור מעמד הר סיני(51-34); ג. חתימת כל מחרוזת באחת מד ברכות (81-52). המסר של השילוב הכפול ברור: קיום ברית של חופה וקידושין בין ה׳ לישראל מותנה בקיום י׳ הדברות על ידי ישראל המייצגים את כלל התורה.

כתובת ר׳ רפאל משה אלבאז ׳דודי ירד לגנו׳: גם כתובה זו אינה מחקה את כל סעיפי כתובת הנישואין, והיא מתמקדת במעמד הר סיני ומתן תורה ובמרכזם עשרת הדיברות המפרנסים מחצית מבתיה (טורים 39-1), ורק אחר כך באים הסעיפים הפרודיים: עיקר כתובה, תוספת, נדוניה וסך הכול. בין שני חלקי הפיוט מופיעה חוליית מעבר המקשרת בין שני החלקים: 'כַּלָּה נְעִימָה אִם תִּקַּח אֲמָרַי וְתוֹאִיל / לְדַקְדֵּק בִּפְרָטֵיהֶם כַּמְּפֹרָשׁ עַל יַד יְקוּתִיאֵל / הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל'. המסר ברור: ברית ה׳ עם ישראל מושתתת על ברית ישראל עם תורתו, וקידושי ה׳ את ישראל מותנים אפוא בקבלת התורה וקיום מצוותיה.

כתובת ר׳ זאב וולף בוכנר הכהן ,זרח משעיר׳ (בספרו ׳שירי תהילה׳, ברלין תקס׳יח/1808, עמי ט-יא). כתובת בוכנר היא הקרובה ביותר לזו של נג׳ארה באשר ־היא כוללת מבנה משותף הכולל שני חלקים: א. תיאור מעמד הר סיני בציור של חופה בין ה׳ וישראל בפתיחת הכתובה בהיקף דומה (18-1). ב. שטר הכתובה הפיוטי לסעיפיו הפותח בסעיף התאריך ׳בששי בשבת… למנין שאנו מונין.״׳. המפנה העיקרי בכתובת בוכנר ביחס לכתובת נג׳ארה הוא שילובם של י׳ הדיברות החותמים את עשר המחרוזות האמצעיות (61-32). זאת ועוד, באשר הנמשל לסעיפים הכלכליים והכספיים הוא י׳ הדיברות, הנה אחד לדוגמה: ׳ואנא אפלח… כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ששת ימי המעשה, וביום השביעי ירגיעו וינפשו… זכור את יום השבת לקדשו׳.

הכתובה החסידית הפרוזאית: כתובה זו מופיעה במהדורות שונות, המפורסמת שבכולן היא מהדורת פיעטרקוב תרע׳׳ג. שייכת גם היא לכתובות ה׳ וישראל אבל היא שונה מהן בכמה צדדים: א. היא איננה ערוכה כפיוט הנחלק למחרוזות, אלא כתובה בפרוזה בלתי חרוזה והולכת בעיקבות כתובת הנישואין. ב. מבחינת הנוסח היא מחקה את שטר הכתובה האשכנזי על סעיפיו בדומה לזו של בוכנר. ג. המקורות העיקריים המפרנסים אותה אינם רק מקרא ומדרש, אלא גם מקורות קבליים נוסח הזוהר והאריז׳׳ל. ד. סגנונה הוא חסידי קבלי, ורובדה הלשוני שייך ללשון ימי ביניים. ה. היא מאוד מקיפה וכוללת פרטים רבים לכל סעיף. ה. בכל נוסחיה היא מיוחסת ככתובתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, או כטעות או בכוונה כדי לזכות למעמד מקובל.

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

ר' ישראל נג'ארה באשכנז

אדוין סרוסי וטובה בארי

ברשימת סקירה על מהדורת בלגרד של ספר 'זמירות ישראל' ( 1837/8 ) לר' ישראל נג'ארה מתוודה המלומד והביבליוגרף היהודי הגרמני הדגול יוליוס פירסט ( 1873-1805) כך: 'ישראל נג'ארה מוכר לנו מצעירותנו המוקדמת רק דרך שירו בארמית 'יה ריבון עלם ועלמיא'…; שיריו הנלהבים, המלנכוליים, שובי הלב והעדינים נותרו לנו, לאשכנזים, בלתי ידועים [במקור 'זרים'] עד עתה'. בימינו, כשדמותו של ר' ישראל נג'ארה הולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח התרבותי הישראלי, קביעה זו מעוררת תמיהה מסוימת. האם פירסט ביטא כאן עובדה בדוקה או שמא רק תחושה שקיננה בקרב חוגי המשכילים בגרמניה בלבד ואינה תופסת לגבי כל ה'אנחנו' האשכנזים? למסמך המערער במידה מסוימת את קביעתו של פירסט בעניין נוכחות שירת נג'ארה באשכנז מוקדשת רשימה זו.

בשנת תע"ב (1712) ראה אור בפרנקפורט שעל נהר מיין קונטרס קטן בן שמונה עמודים בשם 'תפילות נוראות ושבחות והודאות וזמירות ישראל' (להלן 'תפילות נוראות').  זוהי מחברת מיוחדת במינה שיזם ר' משולם זלמן בן יעקב אליעזר פישהוף, נינו של ר' שמעון וואלף אויערבך, מגדולי רבני פולין. הקונטרס הובא לדפוס על ידי אברהם נפתלי הירש לוי מקהילת ווירמייש' והגלילות, החותם (בגב עמוד השער) את האזהרה להשגת גבול של הספר ביום ב' באלול תעא ל[פרט קטן]. אברהם נפתלי הירש לוי בן משה שפיץ סג"ל מרעבץ, היה אב בית דין בק"ק וורמס וגם פעל ברבנות בניקולסבורג (כיום Mikoluv   צ'כיה), עיירה קטנה אך חשובה בהיסטוריה היהודית בדרום מורביה. במקום זה צמח באחת השנים בשליש האחרון של המאה השבע עשרה הרעיון להוציא לאור את הקונטרס שמעסיק אותנו.

'תפילות נוראות' הוא מסמך חשוב בהקשר להתקבלותה באשכנז של שירת ר' ישראל נג'ארה, המשורר המובהק של יהדות ספרד והמזרח בעת החדשה המוקדמת.

בשל כותרתו ('תפילות נוראות… וזמירות ישראל'), הקונטרס הזה נתפס אצל חכמי מדעי היהדות במאה הי"ט כמעין 'מהדורה נגזרת' של 'זמירות ישראל' וזאת על אף שנכללו בו שמונה מפיוטי נג'ארה בלבד. למרות קיצורו, הקונטרס חשוב כי הוא מעיד על הנכחתו של נג'ארה ושירתו בחוגי המקובלים (וכמסתבר השבתאים) בציר המקשר בין פראג, ניקולסבורג ווינה בסוף המאה הי"ז.

  דברי השבח וההערצה כלפי המשורר, המופיעים כבר בעמוד השער של הקונטרס, מדברים בעד עצמם:

   זמירות ישראל מה"ה [מהרב הגדול] הקדוש הרב המאור הגדול ר' כמוהר"ר ישראל בן הרב השלם החסיד העניו כמוהר"ר משה נאגארה זצ"ל בן להחכם השלם כמוהר"ר לוי נאגארה אשר הי[ה] בימי הקדוש רבנו הגדול האר"י זצ"ל והעיד הקדוש רבינו האר"י ז"ל שהי[ה] הרב ר' ישראל הנ"ל ניצוץ של ד[ויד] ה[מלך] ע[ליו] ה[שלום] זצ"ל. וז"ל [וזה לשון] הרב ר' ישראל [בהקדמה לספר 'זמירות ישראל', ויניציה, שנ"ט-ש"ס, דף ג ע"א] פי ה' דיבר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו [יש' מג ז]. ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו [תה' צה ז] ראה ראינו כי ידבר אלהים את האדם [דב' ה, כ] אחלצך ותכבדני [תה' נ, טו]. ואומר כי מכבדי אכבד [שמ"א ב ל]. ואם הוא מלך הכבוד [תה' כד י, אשר לא ייחל לאיש ולא יקוה לבני אדם [על פי מיכה ה, ו] לתת כבוד לשמו [על פי מלאכי ב ב], חפץ למען צדקו [יש' מב כא] להנחיל אוהביו [על פי מש' ח כא] חיים צדקה וכבוד [מש' כא, כא]. וכאב את בן ירצה [מש' ג, יב], רצה הקב"ה לזכות את ישראל [משנה מכות ג טז]. ורשם בכתב אמת [על פי דנ' י כא] על יד נביא וחוזה [על פי מל"ב יז, יג] 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' [יש' מג כא] ואמר 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון בי נשבעתי יצא מפי" [יש' מה, כג, בסדר שונה] .

אשר לקט ואסף באו"מר השב"חה משבחי שבחין שיסד הרב הקדוש רבינו ישראל ז"ל ה"ה [החכם הגדול] המופל[א] הרבני המושלם בתורה ובכל המדות תרומיות כש"ת [כבוד שם תפארתו] כמוהר"ר משולם זלמן בה"ה [בן החכם הגדול] האלוף מוהר"ר יעקב אליעזר פישהוף אויערבאך מגיד משרים בק"ק המפוארה ק"ק ניקלספורג יע"א [יגן עליה אלהים] עם תוספות דבריו הנעימים אשר חננו אלקי[נו] בשקלו שקל הקודש, כמבואר בהקדמתו של פירש [!] רב שלום שהוסיף על סליחת א[בי] מ[ורי] ז[ל] הרב הגדול הקדוש והטהור מהר"ר שמעון בה"ה [בן החכם הגדול] הקצין והראש איש ח"י, רב פעלים המפורסם כמהר"ר משולם זלמן פישהוף אויערבאך זצ"ל.

הקונטרס כולל שני חלקים. החלק הראשון הוא התוכחה 'שובו נא שובו אחים ורעים' לרבי ישראל נג'ארה (ז"י, חלק שלישי, עולת חדש, דף ק"כ; מהדורת פריס חורב, עמ' 499 ) המתארת ומפרטת את שבעת מדורי הגיהינום על פי הזוהר (פרשת נשא קכ"ו ע"ב). מלווה את הפיוט פירוש מפורט שחיבר המקובל (כפי שנראה להלן) ר' משולם זלמן בן יעקב אליעזר פישהוף אויערבאך (השני, כדי להבדילו מאבי סבו) אשר קובע: 'ואמרתי עפ"י הזוהר הקדוש שמיוסד כל השבח והתפילה של הקדוש רבנו ישראל נג'ארה זצ"ל והוא שאיתא בזוהר קדישא שראה… אותן [!] שבעה דיני[ם] שחולפי[ם] ועוברי[ם] עם האדם'. ('תפילות נוראות', דף ד ע"א)

עמוד השער של 'תפילות נוראות' מפנה לפרסום אחר של אותו המחבר אשר פורסם בפרנקפורט כמעט באותה השנה, פירושו 'רב שלום' לסליחה המכונה 'משעון לילדים' מאת סבו ר' שמעון בן משולם זלמן פישהוף אויערבך (שע"א-שצ"ח). סליחה זו חוברה לציון המגיפה שפגעה קשה בתושבי וינה ובתוכם בילדי הקהילה היהודית שבה בשנת .1634 הסליחה ראתה אור לראשונה בקרקוב בשנת 1639 . היא הובאה לדפוס על ידי אביו של המחבר, ר' משולם זלמן פישהוף אויערבך (נפטר בשנת 1677 אחרי שגלה מוינה בשנת 1670 לעיר ניקולסבורג) עם הסכמה מרשימה של 'הבית חדש', ר' יואל סירקיש.

החלק השני של הקונטרס כולל שבעה פיוטים מאת ר' ישראל נג'ארה הלקוחים כולם מספר 'זמירות ישראל' מהדורת וניציה שנ"ט-ש"ס. מבחר פיוטים זה מעניין כשלעצמו. שלושת הפיוטים הראשונים הם פיוטי נג'ארה שנקלטו במסורות האשכנזיות מאז: 'יגלה כבוד מלכותך' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ו' ע"ב-ז' ע"א; מהדורת פריס-חורב, עמ' 8), 'יה ריבון עולם' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ז' ע"א; שם, עמ' 9), ו'יודוך רעיוני' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ט"ו ע"א; שם, עמ' 43 ). הנוכחות של 'יגלה כבוד מלכותך' מעלה מיד את החשד שהחוגים שמשולם זלמן פישהוף השתייך אליהם נטו לשבתאות שכן מדובר בשיר הדגל של התנועה השבתאית. שני הפיוטים האחרים הפכו לזמר לשבת,[ אפשר שהמנהג לזמר את 'יה ריבון עלם' בין זמירות לשבת מקורו בחוג המתואר כאן. אמנם אין אזכור ליום השבת בשיר הזה, ואולם מקומו נתקבע בין הזמירות אולי בשל לשונו הארמית שהזכיר את הפיוטים לשלוש סעודות השבת שחיבר האר"י בשפה זו.] מעמד ביתי ואינטימי לביצוע פיוטים שייחודי ליהדות אשכנז.[ המנהג התפשט בין הקהילות הספרדיות והמזרחיות רק במאה הכ' בארץ ישראל. במאה הט"ז למשל קובע ר' מנחם די לונזנו במפורש שמנהג הזמירות אופייני רק ליהודי אשכנז ואיטליה. ראו מנחם די לונזנו, 'שתי ידות', ונציה, שע"ח, דף ע"ה [ע"ג]. הפיוטים בנושא השבת שחוברו בספרד בימי הביניים ואחרי כן על ידי ר' ישראל נג'ארה, שחלקם מושרים עד היום על ידי כלל ישראל ליד השולחן בליל שבת, נועדו במקור לזמרה במעמדים אחרים ובעיקר לפני תפילת שחרית או בין מנחה לערבית ביום השבת.] ארבעת הפיוטים הנוספים, המודפסים באותיות קטנות יותר בהרבה לעומת שלושת הראשונים, הם: 'ירום ונשא גבה מאוד' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ס"ב; מהדורת פריס חורב, עמ' 226 ), הכתובה המפורסמת לחג השבועות 'ירד דודי לגנו לערוגות בשמו' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קיד ע"א-קט"ו ע"ב; שם, עמ' 464 ), הוידוי לעצירת הגשמים הפותח 'רבונו של עולם / יחיד שוכן  במרום שמי ארץ' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קלד ע"ב-קל"ה ע"א; שם, עמ' 585 והפיוט על הצדקה, 'יפתח איש ידו בהיות על איתנו' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קל"ה יש לציין ששני הפיוטים האחרונים הם גם הסוגרים ברצף את .( ע"א; שם, עמ' 588 הספר 'זמירות ישראל' במהדורת ונציה וקשה לקבוע האם יד המקרה בכך או לאו.

ר' ישראל נג'ארה באשכנז-אדוין סרוסי וטובה בארי

ב. כתובות ישראל והתורה

1. 1. כתובת חביב טלידאנו ׳בסימנא טבא׳: כתובת חביב טולידנו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג׳ארה על כלל סעיפיה ותנאיה החיוביים והשליליים בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג׳ארה הם ה׳ וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג׳ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.
2. כתובת חיים כהן ׳אשרי העם שמע קול אלהים חיים׳: כתובתו של חיים כהן דומה לזו של חביב טולידנו יותר מאשר לזו של נג׳ארה, וגם היא פותחת הישר בשטר הכתובה ללא תיאור חופה. הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה שחל ׳בששי ביום שבת קדש' ומדלג על מקום החופה החסר ועל פירוט שמות החתן והכלה ושבחיהם. החתן מקדש את אשתו בנוסח קצר של תארים יאמר החתן לכלתא דא תורה תמימה׳ ומצהיר על התחייבותיו כלפיה. הכלה מביאה נדוניה של תרי׳׳ג מצוות, והחתן מקבל עליהן אחריות. אח׳׳כ מופיעים ארבעת התנאים השליליים: ׳שלא ישא אשד, אחרת עמה, שלא יגרשנה… שלא ימכור ולא ימשכן ספר תורה נאמנה ושלא ילך בדרך ויניחנה / כי אם יוליכנה׳. בהמשך מופיעים שני תנאים חיוביים: ׳מעשה ידיה לו׳ ו׳הדירה בארץ ישראל׳ ואחריהם בטחונות לכתובה: השבועה והעדים בדמות שמים וארץ.
3. כתובת סעדיה בן יוסף ׳אשרי העם ראתה שכינה עינימו׳: כתובה זו מהווה דגם כמעט מלא למבנה שטר הכתובה ההלכתית וסעיפיו ולזה של כתובות נג׳ארה וטולידנו. יתרה עליהן ב׳תוספת נדוניה׳, סעיף החסר בכתובות הנ׳׳ל. גם תנאי הכתובה השליליים דומים לשאר כתובות, אבל בתוספת תנאי אחד ’ושלא יפתנה למחול לו כתובתה׳… שאינו מופיע בהן. פרטי החתן ושבחיהם התופסים בכתובת נג׳ארה וטולידנו 6 טורים, תופסים 54 טורים בכתובת סעדיה (פי 9). בהשוואה לכתובות אחרות יש בה גם הדגשים ייחודיים: א. שילוב י׳ הדיברות בנדוניה והבדל בנמשל של כמה מסעיפי הכתובה כמו סעיף הסר,״כ המתואר בתיאור מידה של תרי׳׳ג מצוות לעומת תיאור תכלית בכתובות נג׳ארה וטולידנו ׳את האלהים ירא ואת מצותיו… כי זה כל האדם׳. בולטים בהיעדרם כמה סעיפים: עיקר ותוספת, מעשה ידיה ותכשיטיה, וחסרים בה ציור חופה בפתיחה, ז׳ ברכות המשולבות בכמה כתובות ומוטיבים של נחמה וגאולה.
4. כתובת יוסף גאנשו ׳אשרי עין ראתה מעמד הר סיני׳: הפיוט בנוי שני חלקים: א. מעמד הר סיני וי׳ הדיברות (מעין פתיחה) התופס כשליש מן הפיוט (33-1). ב. החופה והכתובה על סעיפיה שבין ישראל והתורה (81-34). בחלק השני מפורטים סעיפי הכתובה: תאריך החופה הוא בשבת שחל בו׳ בסיוון. עיקר כתובה הוא תרי׳׳ג המצוות, ותוספת כתובה היא תקנות חכמים וכיו׳׳ב. הנדוניה של הכלה התורה היא אריכות ימים כשכר לקיום מצוות עשה. התחייבויות החתן הן שאר, כסות ועונה כולל סעיפים כלכליים כמו פרנסה שמשמעם קביעת עתים לתורה ימים ולילות ותמיכה בתלמידי חכמים הלומדים בישיבה. מתנת החתן היא טבעות ונזמים, משל לתקנות חכמים וסייגיהם. גם אבי הכלה מעניק מתנה ׳ארץ חמדה ורחבה׳. סעיפים אחרים חסרים, כמו: הסך הכול, הדירה והירושה, ומבין ארבעת הסעיפים השליליים רק אחד מופיע ׳לא ישא אשה אחרת עליה^,. בטחונות הכתובה כוללים רק העדים בלי שבועה וקניין. מוטיב הנחמה והגאולה המלווה את רוב הכתובות חסר. הפיוט נחתם במשמעות מעמד הר סיני, החופה והכתובה ׳ הוּא אֱלֹהֵיכֶם וְאַתֶּם עַמּוֹ וְגוֹרָלוֹ'.

5.כתובת שלמה רוסו ׳ שִׁמְעוּ מְלָכִים ׳: הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה, ומיד מופיעים פרטי החתן ושמותיהם בתיאור קצר: ׳החתן הנעים עם בני ישראל, והכלה היפה ונעימה משיבת נפש תורה תמימה׳. אח׳׳כ פונה החתן לכלה ומקדשה במאמר קידושין מיוחד ׳הוי לי לאינתו על ידי האיש משהי. בהמשך מופיעים הסעיפים הכלכליים: המוהר (עיקר כתובה), ונמשלו – התחייבות ב׳תלמוד ומעשה׳, ותוספת כתובה ׳ לִגְדֹר גָּדֵר וּסְיָג סָבִיב לְבֵיתָהּ / וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת עַל מִשְׁמַרְתָּהּ'. נדוניית הכלה התורה היא 'רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וְשַׁסַּ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה / פֵּרוּשִׁים .וְדָרוּשִׁים וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה'. סעיף הסה״כ הוא ׳ וְרָצוֹן וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת ׳. תנאי הכתובה החיוביים, מעשה ידיה, הדירה והירושה חסרים, והתנאים השליליים הם שישה: 'שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה / וּבְדָת אַחֶרֶת וּבְרִית לֹא יְמִירֶנָּה / וְתָמִיד עַל לוּחַ לִבּוֹ יִכְתְּבֶנָּה', דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנָּה לְהַשְׁלִים אֶת חֻקָּהּ / בְּשָׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ לֹא יָמוּשׁ מֵחֵיקָהּ / 'לֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה' ולהותירה בודדה. בטחונות הכתובה הם שלושה: שבועה, ערבות ׳ וּבַעֲרָבִים טוֹבִים עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים',ועדים בדמות ׳שמים וארץ׳. פיוט הכתובה נחתם בשירה ואיחול לכבוד החתן והכלה.

6.כתובת יוסף משאש ׳יום ששה בסיון: כתובת יוסף משאש הולכת בעקבות כתובת נג׳ארה רק מבחינת השם והסוגה, ואין היא דומה לה, לא לכתובה ההלכתית וגם לא לכתובות אחרות, וייחודה מתאפיין במה שאין בה: לא חופה ולא פתיחה חגיגית כלשהי, עיקר ותוספת כתובה, קניין ושבועה וכן התנאים לסוגיהם החיוביים והשליליים המאפיינים את כל כתובות התורה, אבל יש בה סעיפים אחרים: תאריך, פרטי החתן והכלה, מאמר הקידושין, הסכמת הכלה, הנדוניה, קבלת אחריות והעדים. הכתובה מתמקדת בשבחי החתן והכלה המשתרעים על פני 54 מבין 133 טורי הפיוט. עיקרו של פיוט – עלילת הכלולות ובה שלוש דמויות המקיימות ביניהם שיח משולש: תחילה מופיעה דמות החתן על צדדיה, בהמשך פונה החתן בהצעת קידושין לכלה ובמניית שבחיה על ידו, וזו משיבה לו גם כן בדברי שבח. בסופו של דו שיח מופיע אבי הכלה המוסר מעין הצהרת כוונות המופנות לחתן, שיש בהן הבטחות טובות במקרה של התנהגות חיובית מצדו כלפי כלתו, ואיומים כלפיו במקרה של הפרת התחייבויותיו.

7.כתובת יהודה קלעי ׳יאה לשבח לאל הגדול׳: כתובה זו (שמקורה בלאדינו) הולכת בעקבות מבנה הכתובה של נג׳ארה הכולל שני חלקים: ציור מעמד הר סיני כחופה (20-1), ואחריו נוסח שטר הכתובה (66-21). מבחינת נוסח הכתובה, חסרים בה כמה סעיפים: עיקר כתובה, מאמר הקידושין, אחריות שטר הכתובה ועוד, אבל מופיעים בה התנאים השליליים שבכתובת נג׳ארה וגם סעיף הירושה, ומבין בטחונות הכתובה רק סעיף העדים מופיע. ייחודה הוא בכמה שינויים כמו סעיף הירושה המנוסח בלשון של תנאי והבטחה: ׳ לְפִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הֶחָתָן לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת וְחֻקִּים / הִבְטִיחוּ יְרֻשָּׁה הַשְּׁמוּרָה בַּשְּׁחָקִים ׳. כנ׳׳ל לגבי העדים המופיעים לקיום הבטחת ה׳ להציל את ישראל בשעת מצוקה, אם יקבלו את התורה במקום להיות עדים לקיום תוכן סעיפי הכתובה. כמה סעיפים מופיעים בהבלעה ובנוסח פיוטי בלי קישור רשמי, כמו: למניין שאנו מונים כאן; וצבי חתנא דא והוסיף;… ודא נדוניה…

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

עמוד 18