מורשת יהדות מרוקו

פרק שני

הלם התבוסה

יהודי מרוקו, מעריציה המושבעים של צרפת, העריכו כי היא מוגנת מכל פלישה על ידי קו מאז׳ינו(Maginot). לא היה להם ספק כי כאשר תפרוץ המלחמה, יכריע צבא צרפת – הנחשב לחזק בעולם ועדיין עטוף בהילת הניצחון של 1918 – את גרמניה הנאצית, האויב המשותף.

לפי שעה, שאבו יהודי מרוקו עידוד מאווירת האחדות וההזדהות עם צרפת של כלל חלקי האוכלוסייה המרוקאית. ואכן מיד עם הכרזת המלחמה על ידי צרפת נגד גרמניה, ב-3 בספטמבר 1939, נענה המלך לציפיות הכמוסות של הקהילה היהודית, ובהזדהות מלאה עם גורלה של צרפת, התייצב ללא היסוס במחנה הציוויליזציה נגד הברבריות. הוא קרא להתגייסות כללית של כל חלקי האוכלוסייה, גם אם הקריאה הופנתה מטבע הדברים בראש ובראשונה לנתיניו המוסלמים:

״המאמין הוא האדם המכבד תמיד את התחייבויותיו. היום, כאשר צרפת נלחמת כדי להגן על אדמתה, כבודה, עתידה ועתידנו, חובה עלינו להיות נאמנים לעקרונות הכבוד של גזענו, להיסטוריה שלנו ולדתנו… מהיום ועד אשר דגלן של צרפת ושל בעלות בריתה יוכתר בהילת הניצחון, אנו מצווים להושיט לה את מלוא עזרתנו ללא סייג, להעמיד לרשותה ללא חשבון את כל משאבינו, להקריב כל קורבן שיידרש… אין לנו ספק שהניצחון יהיה לצד הצדק והחוק״.

הנציב הכללי, גנרל נוגס, הכריז שצרפת ״לעולם לא תשכח באיזו תנופה נדיבה עמדו בגאון מלך מרוקו ועמו לצדה של צרפת, בהגנה על הצדק והחוק״. 'Union Marocaine l ירחון חוגי המשכילים היהודים הדוגלים באימוץ התרבות הצרפתית ובהשתלבות בחברה, הכתיר את מאמר המערכת מ-8 בספטמבר 1939 בכותרת: ״חובתנו ־ לשרת!״ והוסיף:

״בשעות החרדה האלה, צרפת קוצרת את פירות מפעלה התרבותי האדיר.

סביבה, לצדם של בניה האמיצים והנחושים, מתקבצות אוכלוסיות האימפריה שלה. במרוקו, היה נאום הסולטאן לעמו הפתיח לשיתוף הפעולה המלא הזה.

הוא העמיד את מצוות שיתוף הפעולה תחת סימן רגש הכרת התודה, שאין נעלה ממנו… בני בריתנו לא היו האחרונים להיענות לקריאת המלך…

בהתרגשות מהולה בגאווה התפעלנו מפרץ ההתלהבות של כל שכבות האוכלוסייה היהודית לצדה של צרפת המופקדת על שמירת החופש בכל העולם. דחף זה מצא ביטוי במאות, ומחר ללא ספק באלפי בקשות להתנדב לצבא הצרפתי. בשעה זו כבר רשמו ארגון בוגרי בתי הספר של אליאנס, בשיתוף פעולה עם עמותת שארל נטר, 1,250 בקשות כאלה, שלושה רבעים מהן לשירות צבאי מלא״.

לה ויז'י מרוקאן(La vigie Marocaine) העיתון הנפוץ ביותר, שלא הצטיין בדרך כלל באהבה יתרה ליהודים, דיווח:

״בכל הערים הגדולות היהודים האמידים מתגייסים כדי לתרום מכספם למאמץ המלחמתי. המפקח האזרחי על אזור קזבלנקה קיבל מקבוצת יהודים מקזבלנקה סכום של 600.000 פרנקים, כתרומה ראשונה של הקהילה היהודית בעיר לקופת ההגנה הלאומית. רשימת התורמים כוללת את האחים טולדנו (100.000 פ׳); טולדנו ופינטו (100.000 פ׳); יצחק אטיאס, רפאל בנאזרף, מוזס ואלברט בן דהן(100.000 פ׳); יוסף בונאן(30.000 פ׳); חברת בן שעיה (20.000 פ׳); אלי לאסרי (20.000 פ׳); חיים כהן (20.000 פ׳); יעקב כנפו (20.000 פ׳); ז'ק קאנסינו (20.000 פ׳), דוד חטשואל (15.000 פ׳); א. בן אזארף, אליאס אטדגי, טולדנו ולוי, שלמה בן הדוש, אלפונסו בן מרגי, עמרם סיבתי, אלברט פרדון, יום טוב אטיאס (10.000 פ׳)״.

ההתנדבות לשירות הצבאי

מבלי שנתבקשה לכך, הפנתה הקהילה היהודית עורף למסורת בת מאות שנים לפיה היו היהודים פטורים משירות צבאי, והייתה הפעם להוטה (בעיקר היהודים המשכילים, המעורים בחיי הציבור) ליטול חלק ממשי במלחמה, מעבר לסיוע הכספי שהושיטה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בדיווחיו לפריז, הרבה הנציב נוגס לשבח את תרומות היהודים למאמץ המלחמתי, אבל לא הזכיר את הנכונות להתנדב לשירות הצבאי.

מבלי לחכות להנחיות ההנהגה המסורתית אשר דגלה, כפי שראינו בפרק הקודם, בהסתגרות ובהתרחקות מכל מעורבות בפוליטיקה ובענייני הציבור בכלל, הציע הנוער היהודי המשכיל את שירותיו. העיתון העצמאי של העיר רבאט Echo du Maroc׳l דיווח במאמר מ-28 באוגוסט 1939, עוד לפני פרוץ המלחמה, על היוזמה הברוכה:

״משלחת של ארגון בוגרי בתי הספר של אליאנס שכללה את נשיא הכבוד שמואל דוד לוי, את יושבת הראש עו״ד הלן קאזס בן־עטר ואת איש העסקים רפאל בן אזראף, התקבלה אצל המפקח האזרחי של קזבלנקה. היא הזכירה שעוד בחודש ספטמבר של השנה שעברה הודיעה לו על נכונות הנוער היהודי לעמוד לשירות השלטונות ולהילחם למען צרפת אם תפרוץ מלחמה. במצב החדש של היום, אנו חשים שחובתנו המינימלית היא לחזור ולאשר ביתר שאת את נכונות הנוער היהודי לעמוד ללא תנאי לשירות צרפת. ארגוננו ישמח לארגן ולתאם את היוזמות הפרטיות על פי ההנחיות שכבודו יואיל להעביר לנו״.

ואכן היושבת ראש של הארגון, הלן קאזס בן־עטר קיבלה מהמפקד האזרחי קורטין (Courtin) רשות לפתוח משרד גיוס במועדון הארגון בקזבלנקה ברחוב לאספד (Lacepede). הוא אף הציב קצין לסייע בתהליך רישום המתנדבים. היא בעצמה התכוונה להתנדב לכל זמן המלחמה לשירותי הבריאות של הצבא הצרפתי. ״היא הזניחה חלק מלקוחותיה כעורכת דין כדי להתמסר ללימודים בקורס להכשרת אחיות בבית החולים הצבאי בקזבלנקה, ובמקביל פיתחה יחסים עם השלטונות האזרחיים והצבאיים שיהיו לה לעזר רב בהמשך פעילותה״.  [Dr: Serge Lapidus; Helene Cazes-Benattar, Une femme de tete et de coeur.]

הארגון הפיץ בכל העיר כרוזים הקוראים להתנדב:

״ארגון בוגרי בתי הספר של אליאנס, בשיתוף עם עמותת הנוער שארל נטר,מודיע ליהודים המוכנים להתנדב לצבא הצרפתי לכל זמן המלחמה, שמשרד הארגון יהיה פתוח להרשמה בכל יום, מהשעה 9.30 עד 12.00 ומהשעה 16.00 עד 19.30. בנסיבות הקיימות, חובה קדושה לכל בני דתנו להפגין את נאמנותנו ללא סייג לסולטאן ולמדינה החוסה ולהעמיד את עצמנו ברצון, וללא תנאי לפקודת השלטונות העליונים״.

מאות רבות של צעירים נהרו למשרדי הארגון בכל רחבי מרוקו ונרשמו כמתנדבים לשירות בצבא צרפת. רבים אחרים המתינו לתגובת הצרפתים לזרם הפניות, בטרם יקבלו החלטה. על מידת ההתלהבות של המתגייסים מעיד העיתונאי הדגול יליד מוגדור, יעקב אוחיון.

״קרוב ל-2,000 צעירים חתמו על כתבי ההתנדבות בקזבלנקה. בהם שלושה אחים, הבכור רק בן 21, אשר התייצבו בלוויית אביהם. הוא פנה אלי כנציג העיתונות ואמר לי ״יש לי רק שלושה בנים, היום אני מצטער שאין לי יותר״.

״ראשי הקהילה היהודית במאזאגן ארגנו אסיפה גדולה. נשיא ועד הקהילה מר יחיא עמיאל ערך בפני הקהל הרב ניתוח מרתק על חומרת המצב הבינלאומי וקרא לכל הנוכחים להפגין, גם במחיר הדם אם יהיה צורך, את הכרת התודה לאומה החוסה. ׳על הצעירים להתגייס כמתנדבים לצבא, לאחוז בנשק ולהילחם לצד החיילים הצרפתים כדי להגן על צרפת. העמדתי את עצמי אישית לרשות השלטון המקומי ועליכם ללכת בעקבותיי, זאת עצתי היחידה לכם. אלה שאינם יכולים להתנדב לצבא, יתנדבו לתפקידים אזרחיים. חובתנו לסייע לצרפת בכל האמצעים שברשותנו, בגופנו, בכספנו, ברכושנו. אנו נדע להגן על צרפת בשכנוע פנימי עמוק, כי באותה עת אנו נגן גם על דתנו, מסורתנו ותרבותנו, שעליהן צרפת הקפידה תמיד לשמור ולכבד״׳.

למרות גילו המבוגר ומעמדו בראש חברת יצוא ויבוא בינלאומית, התגייס במלוא כוחו הפעיל הקהילתי רפאל בן אזראף, ממייסדי הביטאון הציוני Avenir illustre׳ L. נוסף לתרומתו הכספית האישית לקרן הביטחון, הוא פעל לגיוס כספים ויצא במסע לעידוד הצעירים להתנדב לצבא.

מנהל בית הספר של אליאנס בעיר הנמל הדרומית סאפי התפעל מרוח ההתנדבות והתלהבות שאחזה בקהילה הקטנה ודיווח לפריז: ״היהודים המרוקאים לקחו חלק במפעל זה. מהעשירים ועד הדלים ביותר, כל אחד הרים את תרומתו לפי יכולתו להגנה הלאומית ולמאמץ המלחמתי. אחרים ביקשו להתגייס לצבא הצרפתי לזמן המלחמה, אבל מסיבה שעדיין לא הובהרה, הם עדיין לא קיבלו עד היום מענה חיובי להתלהבותם״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-הלם התבוסה.

היסוסי הממשל

לפליאת כל המעורבים בדבר, שמרו שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי על שתיקה, ולא מיהרו להתייחס לאלפי הבקשות להתנדבות. כך כתב נציג כי׳׳ח במרוקו, שפעל רבות לעידוד תנועת ההתנדבות, להנהלה בפריז במכתב מ-13 בספטמבר 1939 :

״הלכתי לדון בנושא עם מר גאייה (Gayet) מנהל הלשכה האזרחית. הוא מסר לי שהגנרל נוגס מעריך מאד את רוח הקורבן של בני דתנו היהודים. אלפים התנדבו לשרת בצבא, והאחרים העלו תרומה נכבדה למען הקרן להגנה לאומית. מר בונאן (עורך דין מוערך, יליד תוניסיה ופעיל בקהילה) העביר סכום ראשוני של 600.000 פרנקים, שנאספו תוך יומיים, והוא מקווה לגייס בקרוב עוד 400.000 פרנקים נוספים. צרפת, הוסיף מר גאייה ׳יודעת שהיא יכולה לסמוך על בני חסותה היהודים, אבל מה שנחוץ כעת הוא לצנן את גילויי הנאמנות הרועשים כדי לא לפגוע בכמה רגישויות. אין לנו כעת מחסור בחיילים, ובאשר לכסף, אנו נבקש תרומות מאוחר יותר לפי הצורך… אני יודע שרבים תמהים שעדיין לא ענינו לבקשות לגיוס, אך צריך להודות שהשאלה עדינה מאד. אנו לומדים אותה ביסודיות, בהתחשב גם באינטרס של אלה הפונים אלינו. אנו שוקלים לארגן גדודים מיוחדים שבהם יוכלו לשרת המתנדבים היהודים, בהתאם לכישוריהם האינטלקטואלים ולכושרם הגופני. מדובר בגדודים גם למשימות צבאיות, וגם למשימות אזרחיות, כאשר שני הסוגים יהיו יותר קרובים למודל הצרפתי מאשר למתכונת של יחידות הילידים המוסלמים. בני דתכם דוברי הצרפתית יהיו במסגרות האלה מאד מועילים. יקראו להם הגדודים הזרים, אבל אל דאגה, לא יהיה להם דבר מן המשותף עם מוסד לגיון הזרים הידוע״.

למעשה שלטונות הפרוטקטורט הופתעו מאוד ועמדו נבוכים מול נחשול ההתנדבות. הם נאלצו בפעם הראשונה להתייחס ברצינות לסוגיית גיוס היהודים לצבא. לכאורה היה ניסיון קודם של גיוס יהודים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אך הוא נקטע באיבו. במסגרת היריבות המסורתית עם אנגליה, רקם אז משרד החוץ הצרפתי תכנית להקים תחת חסותה גדוד מתנדבים יהודים ממדינות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, אשר יוצב בפלסטינה כדי לא להשאיר בידי אנגליה את בלעדיות התמיכה במפעל הציוני לאחר הצהרת בלפור. מבלי לשאול לדעת הקהילה היהודית המרוקאית, צינן הנציב הכללי המרשל ליאוטי את התלהבותו של שר החוץ הצרפתי, סטפן פישון-Stephen Pichon

״גיוס מתנדבים מהמללאח יצור התרגשות מיותרת. קריאה כזאת לא תובן נכון. היהודים לא יימנעו מלהגיד שאם צרפת זקוקה לעזרתם, סימן שהיא ׳על הקרשים׳… נוסף על כך, וזה העיקר, תהיה לכך השפעה הרסנית על המוסלמים במרוקו, אשר מתעבים את היהודים, ואינם יכולים להשלים עם הרעיון של יהודים הנושאים נשק״.

הנציבות הטילה על אחד המורים בבית הספר למנהל הקולוניאלי ברבאט, הסוציולוג רוברט מונטאן ((Robert Montaigne, לחקור ביסודיות את הנושא הרגיש. הוא הגיש את מסקנותיו רק לאחר פרוץ המלחמה, ב-17 באוקטובר 1939. הערכתו הייתה כי אפשר לגייס 8000-6000 מתנדבים ״בעלי רמה פיזית, אינטלקטואלית ומוסרית טובה, ונראה לי שהדבר תואם את האינטרס של צרפת״.

את מסקנותיו הוא העלה בחיבור בן 14 עמודים שכותרתו: ״מחקר בדבר השימוש ביהודי מרוקו לצורכי המלחמה״. הוא פתח בניתוח מניעי המתנדבים:

״עוד לפני פרוץ המלחמה, מיד לאחר שנראה שהיא בלתי נמנעת, הביעו מאות ואלפי יהודים מרוקאים את רצונם לתרום אישית למלחמה נגד גרמניה וחתמו על התחייבות לשרת כמתנדבים בצבא. המועמדים לגיוס באים לא רק מן השכבות העממיות, אלא גם מן הבורגנות, ומן המעמד המשכיל והאמיד. המחווה הנלהבת שלהם היא בעלת ערך ייחודי, מאחר שהם התחייבו מראש מבלי לדעת איפה ואיך הם עתידים לשרת, וגם מבלי להירתע מהאפשרות הסבירה שצעדם לא ייענה בכבוד הראוי, ושהם לא ינוצלו בהתאם לכישוריהם… הדור היהודי הצעיר במרוקו, המשווה את גורלו לזה של היהודים במדינות אחרות, חש הכרת תודה מסוימת לצרפת ולמרוקו. הוא מודע לכך שצרפת ומרוקו מגייסות את כל אמצעיהן כדי להגן על קיומן. יהודי מרוקו חשים שאל להם להישאר משקיפים אדישים. הם התגייסו מתוך נאמנות לצרפת ולמרוקו, ומתוך בושה להיות היחידים שאינם נלחמים. המלחמה הזאת היא נגד היטלר האחראי לגל שנאת היהודים השוטף את העולם. הוא מסמל עבורם את הרע בהתגלמותו. מזה עשר שנים מצטברת בנפש היהודים השנאה שיצר וליבה. על כן היהודים בכל העולם מרגישים חובה להיות שותפים בכל כוחם למלחמה נגד היטלר והנאציזם. יהדות מרוקו כולה חשה בחובה הזאת, אבל רק המתקדמים והמשכילים מודעים לה בבירור. הם חשים כי רק התגייסותם ונכונותם לשאת בקורבנות הנדרשים, יהיה בכוחם להציב מחסום להתפשטות האנטישמיות״.

אולם מונטאן הבחין במוטיבציה נוספת, לגיטימית אולי, אבל מסוכנת לדעתו, לאור מצבה המיוחד של מרוקו – הרצון לזכות בדרך זו בשדרוג המעמד החברתי־המשפטי. כבר באיגרת למשרד החוץ מ-11 באוקטובר 1938, התריע הגנרל נוגס על ״הסכנה״ – היהודים ידרשו לאחר המלחמה לזכות באזרחות הצרפתית. אבל גם לכך הציע מונטאן פתרון, גם אם לא היה יצירתי במיוחד.

״רוב יהודי מרוקו, אם לא כולם, מקווים שבתמורה להפגנת הנאמנות יזכו בשיפור מעמדם המדיני. אחדים מרחיקים לכת יותר. הם מקווים כי תוענק להם אזרחות צרפתית, כפי שקרה ב-1870 ליהודי אלג׳יריה מבלי שאלה נדרשו להוכיח אותה מחויבות שהם עצמם מראים כעת. בנסיבות אלה צרפת צריכה להיזהר ולהימנע לחלוטין מכל הבטחה, מפורשת או מרומזת, לשיפור מעמדם של היהודים שתעניק להם העדפה על המוסלמים׳׳.

עם זאת, היה ברור כי אין אפשרות מעשית לגייס את היהודים כחיילים רגילים בצבא הצרפתי הסדיר:

״מצד שני, אין אפשרות לגייסם ליחידות המיועדות לילידים המוסלמים, מסיבות דתיות ומהבדלים ברמת ההשכלה. החיילים המוסלמים – שרואים ביהודים בני חסות (ד׳ימי), שנאסר עליהם לשאת נשק מאז ומעולם – לא יהיו לבטח מוכנים לשרת לצדם, ועוד פחות מזה תחת פיקודם: כנתיני המלך, יהיה קשה לגייס את יהודי מרוקו ביחידות הצבא הצרפתי הסדיר, כאשר אין מקבלים בהן גם את חיילים המוסלמים. מצד אחר, אין אפשרות למזג אותם בתוך יחידות הילידים, לא חלילה מטעמים דתיים או גזעיים, אלא בשל הבדלי המנטליות ורמת השכלה העלולים לפגוע בלכידותן הפנימית… של יחידות אלה׳״.

הפתרון הקל – להפנות את המתנדבים היהודים ללגיון הזרים – נפסל על הסף בשל השם הרע שיצא לו בקרב היהודים, ״אנשים שקטים ושלווים בדרך כלל״, שראו בו מפלצת, ולו רק בשל המספר הרב של גרמנים בשורותיו. אך לסוציולוג הייתה הצעה יצירתית – גיוס בתוך יחידות מיוחדות:

״יהודי מרוקו הם לרוב אנשים חכמים במיוחד, מוכשרים, בעלי אבחנה חדה, שקדנים ומשכילים. נדיר שאינם דוברי מספר שפות. הם בעלי יוזמה ומוכנות לקחת סיכונים… ניצול נכון של כל התכונות האלה במקביל להכשרתם בשימוש בנשק, יהפוך אותם ללוחמים מהשורה הראשונה, יעילים יותר במסגרת יחידות מצומצמות, מאשר ביחידות גדולות וכבדות. במסגרת יחידות קלות כאלה, עם מספר מוגבל של חיילים שיוכשרו לפעולות קומנדו ולמשימות שאין להטיל על יחידות גדולות, יפתיעו יהודי מרוקו לטובה ויתגלו, אני חושב, כלוחמים מזהירים״.

מונטאן היה סבור כי יכולה להיות לכך גם השפעה חיובית על החיילים המוסלמים עצמם: ״אם היחידות שבהן משרתים מתנדבים יהודים יצטיינו בשדה הקרב, ויינתן פרסום למעלליהם, יצר התחרות עשוי להתעורר אצלם. בנוסף לכך, תשמש הצטיינות יהודים בשדה הקרב כנשק נגד התעמולה הגרמנית, אשר אינה מפסיקה לחדור לשורותיהם, ועלולה עם הזמן להפחית את המוטיבציה של החיילים המוסלמים להתגייס לצבא הצרפתי״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

סירוב משפיל

ליהודי מרוקו לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את יכולתם הצבאית, והם נתקלו בשתיקה רועמת ומתמשכת של הנציבות שרק ציננה את התלהבותם. בניסיון אחרון לדלות מענה חיובי, כתב יום טוב צמח נציג כי״ח במרוקו להנהלת הארגון בפריז, בתחילת נובמבר 1939, וביקש להתערב לטובתם בפני ממשלת צרפת:

[[Archives de l'AIU, Paris, dossier Maroc

״נפגשתי מספר פעמים עם אדון בונאן (עו״ד ידוע ופעיל קהילתי יליד תוניסיה) ומר זגורי (נשיא ועד הקהילה בקזבלנקה ומפקח על המוסדות היהודיים במרוקו), והיו לנו הזדמנויות לשוחח עם הפקידים הצרפתים בעניין גיוס המתנדבים, קליטת הפליטים מגרמניה והאנטישמיות. מספר צעירים יהודים, בריאים, חובבי ספורט, בני המעמד הגבוה, ביקשו כידוע להתגייס ברגע של התלהבות ומתוך אהבה כנה לצרפת, ועד היום לא קיבלו תשובה חיובית. הם כבר אינם מעיזים לצאת לרחוב מרוב בושה… האם אין אפשרות להתערב בפריז כדי לשים קץ למצב המביש הזה? עד מתי יהיו יהודי מרוקו קורבנות של הטעות שנעשתה עם כינון הפרוטקטורט, לקטלגם כילידים? אין להם אפשרות להיטמע בתוך האירופים, אליהם הם מתקרבים כל יום יותר בהשכלתם ובאורח החיים, והם אינם נחשבים למרוקאים, כי אינם מוסלמים״.

אבל היה זה בדיוק הסיוט של השלטונות הצרפתים. הם נמנעו בכל כוחם מ״לחזור על הטעות״ שעשו באלג׳יריה, כאשר הפרידו את היהודים מהילידים המוסלמים והפכו אותם לצרפתים. נראה שהרצון להימנע מטעות זו השפיע לא מעט על ההחלטה לא לחפש פתרונות יצירתיים, ולהיענות בשלילה לבקשות של הצעירים היהודים להתנדב. עבור הצרפתים היה ברור שכאשר יהיה צורך בחיילים, לא יהיה קשה לגייס אלפי לוחמים ברברים עזי רוח, המוכנים לכך כפי שכבר קרה במלחמת העולם הראשונה, ולא יהיה צורך להזדקק למספר מתנדבים יהודים. נגד להט הצעירים היהודים גייס הממשל הצרפתי את הנשק המתיש ביותר – האינרציה! ללא כל הכרזה, נקברה סוגיית ההתנדבות לצבא תחת מעטה שתיקה. יתר על כן, לצנזורה ניתנה הוראה לא להתייחס כלל לנושא, כפי שמעיד ביומנו האישי העיתונאי יעקב אוחיון:

מכון בן צבי, ירושלים, אוסף רפאל בן אזראף.

״מה עלה בגורל טופסי ההתנדבות? כנראה נזרקו לפח! בהיותי מזכיר מערכת העיתון La vigie Marocaine קיבלתי הוראה מהצנזורה לא להוציא כל ידיעה בנושא, בנוסף על הוראה להצניע ככל האפשר גם את השתתפות היהודים בקרן הסיוע למאמץ המלחמתי: Fraternité de guerre. אלה היו הנחיות הנציב- בזמן ממשלת דאלאדי Daladier הדמוקרטית״

קל להבין את גודל האכזבה וההשפלה של המתנדבים הצעירים המוזמנים לחכות בסבלנות לקריאה לשירות שלא תגיע לעולם. השבועון L'Avenir illustré לא הסתיר את מורת רוחו וקרא לחשבון נפש:

״בוודאי מותר להצטער על שתרומתנו לא התקבלה באותה ספונטניות שבה היא הוצעה. אבל אין לתת להסתייגות זו לרפות את ידינו ולפגוע ברגש הנאמנות שלנו. להיפך, עלינו לרדת עמוק יותר לתוך לבנו ונפשנו כדי לחפש את הסיבות להסתייגות זו המכאיבה לנו בצורה כל כך אכזרית״.

היהודים היחידים שגויסו בסופו של דבר היו כשלוש מאות תושבי הכפרים המסורתיים מדרום המדינה, שנשלחו לצרפת כ״עובדים קולוניאליים״ כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק, בעיקר באזור ליאון.

לעומת זאת, כל יהודי המרכזים העירוניים נקראו להשתתף כמו כלל התושבים בהגנה האזרחית ולכבד את הוראות עוצר הלילה ולעמעם את האורות בבתים וברחובות, כאמצעי מניעה נגד התקפת מטוסי האויב. הם נצטוו לחפור מסביב למללאח תעלות מקלט למקרה של התקפה אווירית. החשש הגדול, שריד ממלחמת העולם הראשונה, היה מפני התקפות גזים. כך למשל הוקמה במללאח של מכנאס יחידה להגנה אזרחית, אשר הפיצה עלון כתוב בערבית יהודית באותיות עבריות, ובו הנחיות ליצור עצמי של מסכות גז מאולתרות. חוברת ההסברה שהופצה בן התושבים פתחה בדברי הרגעה:

״מדובר רק באמצעי זהירות. כי מה שלא יקרה, לא קיימת כרגע כל סכנה. צרפת היא מדינה חזקה ואויביה פוחדים ממנה. ובכל זאת עדיף להתכונן לכל אפשרות, לדעת מראש איך להגיב במקרה הצורך, ולא לצפות לנסים… על כן שימרו על חוברת זו כעל דבר יקר. אל תזלזלו בה, קראו בה מעת לעת, עד שתדעו את תוכנה בעל פה. מי ייתן ולא תצטרכו לה לעולם, ושהאל הרחמן ישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו, אמן!״

כך למרות מאמציהם ובניגוד לרצונם, נשארו יהודי מרוקו כצופים מן הצד על המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע. נחמה פורתא הייתה מנת חלקן של האליטות דוברות הצרפתית, שנוכחו לדעת שבאנגליה היה שר המלחמה הור בלישע (Beiisha Höre) אחד ״משלנו״, ד^לאלנה. הור היה צאצא למשפחת בלישע ממוגדור שהתיישבה באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיתון L’avenir illustré בירך את השר הליברלי הצעיר ״שלו קרוב משפחה בקזבלנקה, ידידינו ז׳ק קאנסינו״. היומון הצרפתי ״פריז סואר ״ (Soir Paris) העלה על נס את ״הכישורים הספורטיביים, ההומור ולהט העשייה של האיש שרבים מנבאים שיהפוך לאחד מגדולי ראשי הממשלה באנגליה, דישראלי החדש. היומון שיבח את החלטתו להחזיר את שירות החובה הצבאי ולשקם את היכולות של הצבא האנגלי.

האכזבה בקרב יהודי מרוקו הייתה גדולה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1940, התפטר בלישע במחאה על היחס הפייסני של ראש ממשלה צ׳מברליין (Chamberlin) להיטלר. בפרשנות על התפטרותו הדרמטית, חזר ופירט העיתון של קזבלנקה את קרבתו של המדינאי הדגול ליהדות מרוקו:

״התפטרותו של הור בלישע הייתה הזדמנות לעיתונות להזכיר את שורשיו המרוקאים של השר הפורש. משפחתו כמו משפחות רבות של הקהילה הספרדית באנגליה – אפריאט, יולי, גדליה, קאנסינו, סבאג, קורקוס – מקורה במוגדור, עיר הנמל שהייתה במהלך המאה התשע עשרה מרכז מסחרי גדול תחת השפעה אנגלית. כל המשפחות הללו חולקות אותה אהבה למרוקו, שבה יש להן עדיין שורשים עמוקים וקשרים משפחתיים ענפים. סבו של השר המתפטר נולד במוגדור וקשרי המסחר שלו עם אנגליה הביאו אותו בסוף להשתקע בה״.

למרות הצבתם שלא מרצונם כמשקיפים שאינם נוטלים חלק במלחמה, התנחמו יהודי מרוקו בכך שלפחות חלקו אותן דאגות עם יתר חלקי האוכלוסייה. כאמור המלך, בשיתוף פעולה מלא עם הנציב, הציב את ארצו במחנה החירות והצדק נגד ברבריות. מנהיגי התנועה הלאומית באזור הצרפתי, שלא נשבו בקסמי התעמולה הגרמנית, תמכו במדיניות בית המלוכה, וזאת למרות צעדי הדיכוי של השלטון הצרפתי נגד תנועתם, סגירת עיתוניהם והגליית חלק מהם במאורעות 1937. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-23 באוגוסט 1939, שיגרו מנהיגי התנועה הלאומית איגרת לנציבות, ובה הבטיחו לא רק שלא ינקטו כל צעד העלול לפגוע במאמץ המלחמתי הצרפתי, אלא הכריזו על נכונותם להושיט כל עזרה שתידרש. זוהי הוכחה לכך שהתעמולה הגרמנית לא הצליחה לערער את האמונה בכוחו הבלתי מנוצח של הצבא הצרפתי, וביכולתו ־להגן הן על אדמת ארצו והן על האימפריה האדירה שלו.

כך יכול היה הנציב נוגס להבטיח לפריז באגרת מ-11 בספטמבר 1939 ש״מצב הרוח של האוכלוסייה המוסלמית מצוין, גם אם אנו עדים להתפשטות של אנטישמיות שקטה״. אלפי חיילים מרוקאים שגויסו בחופזה בעת משבר הסודטים בצ׳כיה, נשלחו לחזית בצרפת מיד עם הכרזת המלחמה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההתייצבות לצד צרפת בעת כזו לא הייתה מובנת מאליה, בעיקר לנוכח ההצלחה הכבירה של התעמולה הגרמנית על דעת הקהל בארצות ערב במזרח התיכון. דוגמה קרובה היא ההשפעה של תעמולה זו על פלג התנועה הלאומית באזור הספרדי.

למרות שב-1 בספטמבר 1939 הכריז הנציב נוגס מצב חירום במרוקו הצרפתית, פעילי התנועה הלאומית באזור לא שמרו טינה. בהרכב חסר, לאחר שמנהיגיה הבולטים הוגלו, שיגרה התנועה כאמור משלחת לנציבות כדי להציע את עזרתה. התמונה הייתה שונה באזור החסות הספרדי. שם רחשו הלאומנים איבה גדולה לצרפת. בהשראת הפלנגות הספרדיות והמופתי הגדול של ירושלים, עבדלחאק טורס, מנהיגה הבולט של המפלגה הלאומית, לא הסתיר את אהדתו להיטלר. הוא סבר שאם צרפת תעזוב, מוטב שגרמניה תתפוס את מקומה כדי להוביל את מרוקו יום אחד לעצמאות. את עמדתו זו פרש בביטאון מפלגתו ב-1 באוגוסט 1939 :

״אם העם המרוקאי יוצג, נגד רצונו, כחפץ נחות ללא ערך שאינו מסוגל לנהל את עצמו, יהיה זה תפקידה של גרמניה, ואם הדבר אינו אפשרי, של ספרד, להוביל את מרוקו ולסייע לה. בטוחני שגרמניה תמלא את תפקידה באופן הטוב ביותר שיענה על שאיפותינו ותכניותינו״.

המלחמה המוזרה

למרות שצרפת ואנגליה יצאו למלחמה כדי להגן על שלמותה של פולין לאחר שנכבשה על ידי הצבא הגרמני, הן לא נקטו כל צעד התקפי כדי להגיש לה עזרה ישירה, או לפחות לרתק אליהן חלק מהצבא הגרמני כדי להקל על צבא פולין. הלחימה בגבול בין צרפת וגרמניה הצטמצמה למבצעים בעלי היקף מוגבל. בצד הצרפתי לחמו חיילים מרוקאים רבים שזכו להערכה רבה על רוח הקרב שהפגינו. ב־18 בנובמבר 1939, בנאומו המסורתי לרגל חג הכתר, בירך אותם הסולטאן על גבורתם שהסבה גאווה לארצם, והביע את אמונו המלא בניצחון צרפת. הוא חזר והעלה על נס את שיתוף הפעולה עם הנציב נוגס ידידו הגדול:

״אנו מבקשים מהוד מעלתו הנציב הכללי להעביר לחיילים המרוקאים המוצבים בחזית את סיפוקנו וגאוותנו מהדרך שבה הם ממלאים חובתם. אנו תקווה שלא יפלו מהגיבורים שקדמו להם ויחזרו עטורי ניצחון עם דגלי החטיבה המרוקאית… אנו חשים שנוכחות כבודו במרוקו בשעה הגורלית שבה אנו נתונים, היכרותו העמוקה עם האסלאם ומסורותיו, הן ביטוי מיוחד של חסדי אללה, שאנו המוסלמים מאמינים באמונה שלמה שהם נועדו כדי להעניק לצרפת את הניצחון הסופי לה ולבעלות בריתה, מגינות הצדק והחריץ׳.

בראשית שנת 1940, כאשר נדמה היה עדיין שהמלחמה מתנהלת ביבשת אחרת, אם לא בפלנטה אחרת, עברו יהודי מרוקו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט לאחל שנה טובה לנציב, והזדעזעו מדברי הגרל נוגס שביקש מהם להשתדל שבני בריתם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר! הערה פוגענית כזאת מפיו של נציב, שלא נחשב אנטי יהודי ונתמנה לתפקידו על ידי ממשלת החזית העממית, הולידה חשש שמא נדבק בדעות הקדומות של הימין הקיצוני הצרפתי… לכך נוספו מספר אירועים מדאיגים בשטח.

בעיר אוז׳דה שבה היו חוגים אנטישמיים רבים, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים בזו הלשון: ״כאן עסק יהודי, עסק של נצלנים״, ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך״. כדי להפיג את המתח, נקט ראש העיר שני אמצעים שראה כנחוצים ביותר: לאסור על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות ולאסור על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר. הוא הצהיר כי ״הצעירים היהודים מהאזור הספרדי (הקרוב לעיר) שיצטיינו בהתנהגות שחצנית ייעצרו, ובמקרה הצורך יגורשו חזרה למקום מושבם״.

אבל הייתה זו אזעקת שווא בלבד, והתקריות לא התרחבו לאזורים האחרים במדינה.

צרפת ואנגליה אשר נמנעו מכל יוזמה התקפית בעלת משמעות בחזית המזרחית, אפשרו לגרמניה להשלים את כיבוש פולין ולהשתלט במהירות בזק על דנמרק ונורבגיה. התנהגות תמוהה זו נמשכה מספר חודשים וזיכתה את התקופה בתואר המפוקפק והמטעה ״המלחמה המוזרה״(la drôle de guerre). בצרפת עצמה, הרחיקו לכת האופטימיים ביותר עם התקווה שהקרבות לא יגיע כלל לאדמת צרפת. במרוקו, הרחוקה מהחזית, על אחת כמה וכמה. על כן העיתון L’Avenir illustré, העומד תמיד על המשמר, ראה חובה להזכיר ליהודי מרוקו במאמר מערכת מ-15 בפברואר 1940: "אנו במלחמה״. כאילו יכלו יהודי מרוקו לעשות למען ניצחון צרפת יותר מאשר להתפלל…

״נדמה שהתפרצות הברבריות הנאצית נגד יהודים לא הולידה התנגדות אמיתית בקרב קהילות יהודיות אחדות. באשר לנו במרוקו, היה זה מופע מצער ומעציב לראות איך התמוסס בזמנו רעיון החרם הכלכלי נגד גרמניה, האויבת המושבעת שלנו. ועכשיו כאשר השחצנות הגרמנית הצליחה לעורר את תגובת המעצמות הגדולות, לא ייתכן שלא נבין שלא תהיה הצלחה בלי מאמץ משותף, ללא גבול, לטובת האומות שגורל ישראל תלוי בהן, כדי להביא לניצחון ולשים קץ לסיוט ההיטלראי״.

לפני הסערה

עד סוף תקופת ״המלחמה המוזרה״ לא שינו השלטונות את יחסן האוהד והמטיב למוסדות הדתיים היהודיים המסורתיים. ב-4 במאי 1940, 25 לחודש רביע 1359 בלוח המוסלמי, פורסם דהיר בעיתון הרשמי journal officiel הדהיר קבע את הקמתו של בית הדין לענייני השררה בהרכב של שלושה דיינים, במסגרת בית הדין הגבוה ברבאט, הרכב חדש מיוחד למרוקו. סמכות בית הדין היא לדון בתביעות אישיות ומשפחתיות, הטוענות לזכויות מיוחדות העוברות מדור לדור כגון בלעדיות זכות שחיטת בהמות גסות, כתיבת גטים, ניהול קברי צדיקים בהם מתקיימת עליה לרגל ועוד, ועוד…. הרב יוסף משאש שעמד בראש בית הדין בסוף שנות הארבעים מפרט את סדר הדין המיוחד:

״כשתהיה תביעה על השררה, שולח התובע כתב קובלנא לבית הדין הגבוה בעיר רבאט, והם שולחים פיתקא דהזמנה לנתבע, וקובעים להם זמן לבא לעמוד בדין בעיר רבאט ביום הנועד, ובאים ושומעים טענות ב׳ הצדדים, וכותבים ומניחים אצלם, וחוזרים כולם למקומם, ועל אב בית הדין מוטל לסדר פסק דין במקומו, ולחתום ולשלוח אותו לסגנו וחותם, והסגן שלחו לשלישי, וקורא וחותם, ונשלחים הפס״ד חתום משלושתם לב״ד הגבוה, והם מודיעים התובע והנתבע את פסק דינם, ויתר שאת לרבני השררה אשר יגזרו כן יקום בלי חקר דין בב״ד הגבוה״.

המסורת המכבדת את מוסדות הדת היהודיים לא תופר גם בתקופות הקשות ביותר של משטר וישי במרוקו, כפי שנראה בהמשך.

התבוסה

במאי 1940 סיים היטלר את כיבושיו במזרח ופתח במתקפת בזק במערב, אך עדיין לא הספיק להביס את הצבא הצרפתי. העיתון L'Avenir illustré נפל קורבן ראשון ונסגר בפקודת הנציבות בטענה של ״נטיות ציוניות מסוכנות״. מאמר המערכת האחרון היה כמין צוואה נוגעת ללב ליהודי מרוקו:

״אל לנו להאמין במעלותינו הגדולות, אל לנו לצפות להכרת תודה על שהעמדנו את עצמנו, את רכושנו למען הצדק והאנושות. עלינו להיות גאים שלא הושלכנו לפינה נידחת של העולם, אותו עולם הנשרף מלהבותינו… מהן חובותינו כעת? במישור הפנימי, לאמץ התנהגות כללית של כבוד שתזכה אותנו בהערכת שכיננו, להימנע מדיונים פוליטיים, לגלות חריצות ולא בטלה מקוממת, לעבוד במרץ מבלי לחכות לתמורה, בידיעה שהעבודה בעצמה היא תחילתו של השיקום החומרי והמוסרי. במישור החיצוני, לשמור לצרפת ולמחזן את הנאמנות המסורתית שבני קהילתנו הפגינו כלפיהם מאז ומעולם״. הנאמנות למחזן לא תעורר בהמשך בעיות, אולם איך אפשר יהיה לשמור לצרפת אמונים כאשר היא בעצמה תבגוד במסורתה היא?

L'Union Marocaine, העיתון היהודי השני בקזבלנקה, זכה לתקופת חסד נוספת בשל נטייתו הפרו צרפתית המובהקת, והוא נסגר רק באוקטובר 1940, במסגרת המדיניות האנטי יהודית החדשה. הוא השאיר אחריו צוואה ברוח דומה, כאילו עדיין שולטים יהודי מרוקו בגורלם:

״קיימות מספר דרכים לשרת את המטרה המשותפת. אחדים נותנים את דמם ואת גילם הצעיר, אחרים את עבודתם או את חכמתם, ואחרים את רכושם. מאלה שאין ביכולתם לתרום מכל זה נדרשים סבלנות, אמונה ואומץ. אלה כלי הנשק היפים של ההגנה האזרחית הפסיבית, ואלוהים כידוע מסייע לסבלנים, אם הם רק יודעים לגלות סבלנות אמתית״.

כך, בשעת מבחן גורלית, עם האיסור לפרסם את שני הביטאונים, לא היה ליהדות מרוקו אף אמצעי ביטוי. יונתן טורש, מנהל L’Avenir illustré, נשאר במרוקו גם אחרי סגירת העיתון. בזכות תפקידו הנוסף ככתב סוכנות הידיעות האמריקאית Associeted Press ניסה לשווא להשיג מהנציבות רישיון להוצאת עיתון קהילתי, כפי שהותר לקהילות היהודיות באלג׳יריה (Bulletin des Sociétés Juives d'Algérie) ובתוניסיה (LePetit Matin}. הוא נאלץ לברוח ממרוקו באוגוסט 1941 ומצא מקלט בארצות הברית, לפני שהספיקה המשטרה לעצור אותו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל

האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

בימים הטרגיים של מאי ויוני 1940, התבהרו מיום ליום ממדי תבוסת הצבא הצרפתי המתפורר. בשל מעמדה האסטרטגי, שיחקה מרוקו תפקיד מרכזי בהחלטת ממשלת צרפת האם עליה להמשיך או לא את המלחמה מצפון אפריקה, תוך הישענות על עורף האימפריה האדירה שלה. עם זאת, תמוה ככל שזה נשמע, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית מעולם לא התכוננה לאפשרות כזאת, כנראה עקב הביטחון המוחלט בקו Maginot שנחשב לבלתי חדיר, והיה אמור למנוע כל סכנת פלישה לאדמת צרפת. עבור הממשלה וראשי הצבא, היו ארצות האימפריה רק עתודות לחיילים ולחומרי כלם, כפי שכותב גיבור ההתנגדות באלג׳יריה:

״הייתה לנו אימפריה ענקית, נמלים גדולים במרחק יום או יומיים מצרפת, ובמרחק מספר שעות טיסה ממנה. ובכל זאת אף שר, אף אחד מהקצינים והגנרלים במטה הכללי, שתפקידם להתכונן לכל האפשרויות, לא חשב על קו הגנה המבוסס עליה״.

הנציב הכללי הגנרל נוגס, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, הסתמך על האמצעים העומדים לרשותו, על התמיכה ללא סייג של הסולטאן ועל הלך הרוח החיובי של האוכלוסייה, הן האירופית והן המוסלמית,. והיה הראשון שתמך ברעיון המתגבש להעביר את שארית הכוחות המזוינים ואת ממשלת צרפת בעצמה לצפון אפריקה, כדי להמשיך ממנה את המלחמה נגד גרמניה ואיטליה.

ב-25 במאי בישרה פלישת הגרמנים לבלגיה על התמוטטות קו ההגנה הצרפתי, ופתחה את הדרך לפריז בפני הצבא הגרמני הדוהר. נוגס הבטיח לראש הממשלה המתלבט פאול רינו Paul Reynaud שבכוחו של צי המלחמה שלא נפגע ושל העתודות באימפריה להמשיך בלחימה לצד האנגלים המוכנים לכך. ברם הממשלה הצרפתית, המטלטלת מעיר לעיר עד לבורדו בדרום, לא הצליחה לקבל החלטה אופרטיבית, למרות התמיכה הנחרצת בפתרון זה של העומד בראשה. באווירת נכאים זו צורף לממשלה גיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל פיליפ פטן(Pétain) ולצדו, כמפקד העליון על הכוחות, הגנרל ויגאן(Weygand). בהמשך הם יתמרנו את הממשלה לחפש הסדר עם הגרמנים, ולא להמשיך בלחימה לצד האנגלים השנואים. בורדו, עיר המפלט האחרונה, נכבשה בידי הגרמנים ב-14 ביוני, והממשלה התפטרה. ב־16 ביוני הטיל נשיא המדינה על המרשל פטן להרכיב ממשלת חירום. למחרת, ב-17 ביוני, הודיע ראש הממשלה החדש לעם הנדהם שהתבוסה בלתי נמנעת, שאין עוד טעם בהמשך הלחימה, וכי הוא ביקש מהיטלר להציג את תנאיו ״לחוזה שלום מכובד״. באותו יום ברבאט, הכריז הנציב הכללי בנאום ברדיו שאין דרך אחרת אלא בהמשך העמידה האיתנה לצד אנגליה:

״קיבלתי בשמחה ובגאווה מכל הארגונים במרוקו, ומכל נציגי האוכלוסייה הצרפתית והמקומית, עדויות מרגשות ביותר לפטריוטיות. כולם כאחד נחושים להגן עד הסוף בנשק על צרפת וצפון אפריקה… חברינו בצרפת מצליחים להתגבר על כל הקשיים וממשיכם להילחם, תוך גילוי גבורה עילאית. אין בשעה זו כל מחשבה על שביתת הנשק״.

ב-18 ביוני חזר הנציב הכללי על אותה נימה באיגרת לגנרל ויגאן, המפקד העליון של הצבא הצרפתי, והודיע לו על נחישותו להמשיך להילחם כדי להציל את כבוד צרפת ולהבטיח את המשך נוכחותה באפריקה: ״לתת לצפון אפריקה להמשיך להגן על עצמה, זה להתחיל כבר עכשיו בתהליך שיקומה של צרפת. אפריקה הצפונית עם האמצעים העומדים כיום לרשותה, מסוגלת לעמוד במשך זמן ארוך מפני כל יוזמות האויב, זמן המספיק שיתרום לתבוסתו״. הנציב הכללי קיבל גיבוי לעמדתו מהמקביל לו בתוניס, מהמושל הכללי של אלג׳יריה, ממושלי אפריקה השחורה ומעמיתו הממונה על החסות הצרפתית על סוריה-לבנון.

כולם סמכו על כוחו של הצי הצרפתי הלא מנוצח שלא סבל כל אבדות, על הציוד הצבאי שכבר העבירה ארצות הברית ומוכנה להמשיך להעביר, ועל כל תגבורת שיכולה עדיין להגיע מצרפת. המתנגדים לשביתת הנשק סברו שגם עם הסיוע של ספרד ושל איטליה, לא הייתה לצי הגרמני היכולת להנחית כוחות בצפון אפריקה, מול כוחם העדיף של ציי אנגליה וצרפת השולטים בים התיכון. ב-19 ביוני היה הנציב נחרץ יותר. הוא כתב לפריז על הסכנה במקרה של כניעה וסיום הלחימה:

״צפון אפריקה כולה מזועזעת. כוחות היבשה, הים והאוויר דורשים להמשיך במלחמה כדי להציל את הכבוד ולשמור על צפון אפריקה. כי גם אם יותר לנו (על ידי האויב) להמשיך ולשלוט בה, נאבד לצמיתות את אמון הילידים… הילידים מצהירים שהם מוכנים להמשיך להילחם לצדנו עד החייל האחרון. הם אינם מבינים איך ייתכן לסחור בארצם מבלי שתינתן להם האפשרות להילחם יחד אתנו כדי לשמור עליה… לחשוב על מסירתה לזרים מבלי לשאול לדעתם ומבלי להלחם, ייחשב בעיניהם לבגידה של ממש״.

יום קודם לכן, ב 18 ביוני, פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת שצרפת אמנם הפסידה בקרב אבל לא במלחמה:

״האם התבוסה היא סופית? לא ולא! כי צרפת אינה לבדה. יש מאחוריה את האימפריה שלה. היא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית השולטת על הים ונחושה להמשיך במלחמה. היא יכולה בדומה לאנגליה לנצל ללא גבול את פוטנציאל התעשייה האמריקאית האדירה… גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת. המלחמה היא עולמית, ואתה ייקבע גורל האנושות״.

תחת רושם הנחישות שהפגין הנציב הכללי נוגס בהצהרותיו ובמסריו, פנה אליו הגנרל דה גול במברק מ-19 ביוני והביע נכונות לעמוד תחת פיקודו. דה גול היה משוכנע שאם נוגס, כמפקד העליון על הכוחות בצפון אפריקה, יעמוד בראש ההתנגדות ליוזמת שביתת הנשק של הממשלה, ילכו כל ארצות האימפריה אחריו:

״אני נמצא באנגליה במגע לא רשמי ישיר עם הממשלה הבריטית. אני עומד לרשותך כדי להילחם תחת פיקודך או לכל פעולה שתיראה לך מועילה״. באותו ערב, בשידור ברדיו לונדון, עוד האמין הגנרל דה גול בנחישותו של הגנרל נוגס וקשר לשמו כתרים בשורה אחת עם גדולי המפעל הקולוניאלי: ״באפריקה של clauzel, Lyautey Noguès,- ,Bugeaud לכל מי יש כבוד עצמי יש רק חובה אחת – להילחם!״.

האוכלוסייה במרוקו עקבה בדריכות אחר ההתלבטות אם להמשיך בלחימה או לקבל את התבוסה כבלתי נמנעת. המושבה הצרפתית הייתה נחושה לא להיכנע אלא להמשיך להילחם, כאשר לצדה, לפחות לפי הגנרל נוגס, האוכלוסייה מוסלמית (אשר למעשה הייתה אדישה). האוכלוסייה היהודית הייתה חצויה בין הסלידה מההשלמה עם שביתת הנשק, הנותנת גושפנקא לניצחון הגרמנים, ובין החשש שדחייתה תהפוך את מרוקו לשדה קרב. רק המיעוט המשכיל, המעורה יותר בחיים הפוליטיים, דבק בעמדה הבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה עד הסוף.

למרות שלא קיבל כל מענה לפניותיו, חזר הגנרל דה גול והציע ב-24 ביוני לגנרל נוגס לעמוד בראש הוועד הלאומי הצרפתי (בהקמה) כדי להמשיך במלחמה. אולם דבר בהכשרתו או באופיו של הנציב הכללי לא הכשירו ליטול תפקיד היסטורי חורץ גורלות. הוא לא ראה עצמו כמורד. התנגדותו לשביתת הנשק הייתה מתוך הממסד ולא מחוצה לו, ועל כן ראה בדה גול מורד והטיל צנזורה על קריאתו המפורסמת מ-18 ביוני. קריאה זו הגיעה לידיעת תושבי מרוקו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מטוסים אנגלים פיזרו כרוזים עם תוכנה מעל קזבלנקה ופורט ליאוטי.

נוגס היה נחוש בכל מקרה להיות נאמן לכל ממשלה לגיטימית, גם אם לא תתאים לדעותיו. התנאי היחיד היה שמירה על שלמות האימפריה: ״אם הפסקת האש עם גרמניה ואיטליה לא תהיה כרוכה בהצהרה ממשלתית חד־משמעית, המבטיחה שאויבינו מקבלים את עיקרון שלמות הטריטוריה של צפון אפריקה, אוכלוסיות המדינות האלה לא יתמכו פה אחד בהחלטה כזו, וימשיכו, בתמיכת מפקדיהם או בלעדיה, את המלחמה עד הסוף״.

ב-24 ביוני קיבל הנציב את 26 חברי האסיפה הלאומית, שהצליחו ברגע האחרון לצאת מבורדו בהתאם להחלטת הממשלה, כדי להיות ראש הגשר למעבר הממשלה לצפון אפריקה. הם הגיעו לנמל קזבלנקה על סיפון האנייה מסיליה ((Massilla האחרונה שיצאה מבורדו. בראש המשלחת עמדו ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה (Edouard Daladier) ושר הפנים לשעבר היהודי ג׳ורג׳ מנדל (Georges Mandel). נוגס הטיל על מזכירו הגנרל מוריז (Morize) ופמליה של שבעה גנרלים אחרים לקבל את פני האורחים הנכבדים. כבר באותו יום קיימו האורחים מצרפת דיונים ברבאט על הפרספקטיבות האסטרטגיות בים התיכון עם נציגי ממשלת אנגליה, שהגיעו במיוחד מלונדון.

למחרת, ב-25 ביוני, יצאו שלושה נבחרים לקזבלנקה – מנדס פראנס ,Mendès-France), קמפינצ׳י (Campinchï) חבר המפלגה הרדיקלית וג׳אן ג׳יי (Jean Jay}, שר הספורט לשעבר בממשלת החזית העממית. פגישתם עם אישים בולטים בקהילה היהודית, במועדון הבורגנות היהודית Le Cercle de l'Union, גרמה לרינונים שליליים במושבה הצרפתית, ואפשרה לפחות לעמוד על התמיכה של הקהילה היהודית אשר נציגיה הביעו את אמונם בצרפת הלוחמת. במקביל, נפגשו דאלאדיה ומנדל ברבאט עם קונסול אנגליה והוחלט על פתיחת משא ומתן בדרג גבוה עם אישים בריטים רמי מעלה – שר ההסברה אלפרד קופר (Alfred Cooper) והגנרל לורד נודף Lord Gorfy). אולם כאשר המכובדים האנגלים הגיעו למרוקו, נאסר עליהם להיפגש עם המשלחת הצרפתית, אשר על פי ההוראות שהגיעו מווישי הוכרזו חבריה כעריקים. הם נעצרו לפני גירושם חזרה לצרפת כדי לעמוד למשפט באשמת בגידה. מנדס פרנאס הכיר בזמן מעצרו את שותפו לתא המאסר, חיים נחמני, פעיל ציוני ממייסדי עמותת חובבי השפה העברית. במקביל, אירחו כמה מנכבדי הקהילה את רעייתו של ראש הממשלה לעתיד וסייעו לה כל זמן שהותו בבית הסוהר, עד חזרתו של בעלה למשפט בצרפת.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

תנאי הפסקת האש

המפתח למהפך בעמדת הגנרל נוגס הייתה חתימת הסכם הפסקת האש, אשר תנאיו נראו לו כקבילים, אם לא מכובדים. יותר מכך, הגנרל ויגאן הבהיר לו סופית שאין כלל לסמוך על הצי, משום שמפקדו האדמירל דארלאן (Darlan) מסרב בתוקף להורות לו להמשיך במלחמה.

ואכן, התנאים שהציב היטלר להפסקת האש היו למרבה הפתעה כה קלים עד שהאנגלים עצמם ראו בהם ״תרגיל מבריק״. הם אפשרו לנציב נוגס להשלים עם הגזירה ולציית ללא היסוס נוסף לממשלת פטן, למרות הצער שבדבר. ההסכם שמר לכאורה על שלמותה הטריטוריאלית של צרפת, ניטרליות צי המלחמה שלה ושלמות האימפריה. בתנאים אלה הודיע הנציב לממשלה על נכונותו להישאר בתפקידו ״להיות הקורבן ולבצע את המשימה המבישה כדי לא לגרום לפילוג של צרפת לשניים״. בנאום לאוכלוסייה ששודר ברדיו הוא הודיע על הכניסה לתוקף של שביתת הנשק:

״הסכם שביתת הנשק נחתם, אבל כמענה למספר פניות המבטאות את רחשי הלב של כל צפון אפריקה, העבירה אלי הממשלה מספר הבהרות:

אין כל כוונה להסכים למסור לזרים, ללא קרב, את השטחים שבהם חלה היום הריבונות הצרפתית – לא בשלמותם ולא בחלקם.

האפשרות של כיבוש צבאי של חלק כל שהוא של צפון אפריקה אינה עומדת כלל על הפרק.

לממשלה אין כל כוונה להפחית במספר החיילים והכוחות המוצבים בצפון אפריקה״.

כפי שבעבר הודיע הנציב הכללי על תמיכת הסולטאן ועמו, לא התקשה גם הפעם לשכנע את הסולטאן להתיישר עם המדיניות החדשה. בנוסף לכך, הסולטאן חש הקלה גדולה כאשר המלחמה התרחקה מארצו, וחלפה הסכנה שמרוקו תשמש שדה קרב. המלך לא יכול היה להיות צרפתי יותר מהצרפתים עצמם, למרות שתבוסתם והשפלתם נגעו ללבו. כך מעיד בנו הבכור, מולאי חסן בספר זיכרונותיו:

״זה היה אחר הצהריים, בסביבות חמש, כששמענו ברדיו את המרשל פטן מצהיר שיש לחתום על שבית הנשק. אבי שיחק טניס. הוא היה מוקף צרפתים מתייפחים, והיה בעצמו מזועזע. הרגשתי שהאסון שפקד כעת את צרפת היה עבורו אבל אישי״.

כאשר נציג הנציבות הודיע לו רשמית על חתימת הפסקת האש, אמר לו הסולטאן, שעוד האמין בניצחון הסופי של צרפת: ״הידיעה שאתה מביא לי מעציבה אותי כאילו הגרמנים פלשו ממש לארמוני. בכל זאת אין סיבה לשקוע בייאוש. אילו צרפת הייתה מדינה קטנה בת חמש או שש ערים, ובעלת היסטוריה קצרה של חצי מאה, הייתה לנו סיבה להיות חרדים בצדק לעתידכם. אולם צרפת היא מעצמה גדולה ועשירה ויהיה זה פשע להטיל ספק בגורלה״.

היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת שבה שמו את מבטחם מובסת, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. באשר לאוכלוסייה המוסלמית, דיווח הגנרל נוגס ״שהילידים מופתעים ביותר מתבוסתנו, אבל שומרים על איפוק והתנהגות נאותה קורקטית, דבר שאי אפשר לומר על צרפתים מסוימים״.

הגנרל ויגאן, המפקד הצבאי העליון, שכנע את המרשל פטן להשאיר בתפקידו את הגנרל נוגס, למרות החלטתו הראשונה להדיחו בשל עמדתו הקודמת נגד שביתת הנשק. הוא הדגיש לשם כך את יחסיו המצוינים עם הסולטאן, החיוניים בשעה זו, והצביע על אופיו הצייתני וגמישותו כערובה לנאמנות בעתיד. הגנרל נוגס הצדיק את האבחנה של מפקדו במאמציו להשכיח את ״עוונותיו״- מינויו לתפקיד על יד ממשלת החזית הלאומית של ליאון בלום, ורגעי התנגדותו לשביתת הנשק. הגנרל נוגס לא אכזב את הממשל החדש, ולאחר שנשבע אמונים למרשל הוא שמר עליהם ־'לא סייג, כפי שנראה בהמשך.

הקלה וחששות

בעוד שתהליך התמוטטותו ותבוסתו של הצבא הצרפתי האדיר היכה את מרוקו בתדהמה, התקבלה החתימה על הפסקת האש בהקלה מסוימת, מאחר והרחיקה לעת עתה סכנה של פלישה גרמנית. אולם הקלה זו לא הייתה מנת חלקה של האוכלוסייה היהודית באותה מידה, בשל החרדה מפני ניצחון של גרמניה הנאצית השנואה. כך יכול היה לכתוב, אמנם בהגזמה פרועה, הגנרל נוגס לאחד מחבריו בפריז ביולי 1940 : ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.

כתמיד, מול אסון בלתי מוסבר בקנה מידה כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונות התפלות. ברצינות גמורה דיווחו שירותי הביטחון בקזבלנקה על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, על פי חוגים יהודיים מסוימים, הופיע בחלום רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, אצל כמה מחסידיו וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו או גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אבל במרחק רב מהמללאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים אליו לרגל.

אבל לא הייתה זו עת להומור. ביומנו האישי כתב העיתונאי יעקב אוחיון: ״יוני 1940. התבוסה. היהודים בוכים כי זוהי גם תבוסת החופש, הסובלנות, השוויון והאחווה״.

ועדיין נותר החשש מפני פלישה צבאית של גרמניה למרוקו דרך ספרד. הסכנה הייתה שספרד, בעלת הברית האידיאולוגית של הפשיזם והנאציזם, תנצל את ההזדמנות כדי להגשים את חלומה שלא נטשה מעולם להשתלט על כל מרוקו ואזור אוראן באלג׳יריה. זאת הייתה תוכניתו של הגנרל פרנקו והתנאי לכניסתו למלחמה לצד גרמניה אשר עזרה לו לתפוס את השלטון. מבלי לחכות, נציב ספרד באזור הצפון הרחיק לכת, ועודד בחשאי את הפאשה של טיטואן להכריז על עצמו כסולטאן ולצאת לכיבוש מרוקו הצרפתית. יתר על כן מיד עם כניסתה של איטליה למלחמה ב-14 ביוני 1940, ניצל פרנקו את התבוסה הצרפתית והשתלט על העיר הבינלאומית טנג׳יר, בטענה שכך יגן על ״הניטרליות שלה״, והיה יסוד לחשוש שלא יסתפק בכך. היטלר היה מעוניין בהצטרפותה של ספרד למלחמה. בפגישה קשה עם פרנקו ב-22 באוקטובר 1940, בעיר הנדי (Hendaye) על גבול צרפת ספרד, שכנע אותו לבסוף לזנוח את החלום המרוקאי עד לשעת הכושר של הניצחון הסופי, שהבטיח כי לא תאחר לבוא. בדילמה אם לרצות את פרנקו או לכבד את התחייבויותיו כלפי המרשל פטן, העדיף היטלר לא להתגרות בשעה זו בממשלת צרפת, אשר התחייבה בפניו להגן על צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה של אנגליה. אולם השליט הגרמני לא זנח את תכניתו להניע בקרוב את ספרד להצטרף לקרבות, כפי שהעביר במסר למוסוליני, בן בריתו הבכיר בים התיכון, בנובמבר 1940  :

״חובה לשכנע את ספרד להיכנס כבר בשלב זה למלחמה. התערבות ספרד תסייע לנו להשתלט על הבסיס האנגלי בגיברלטר, לחסום את המצר ולהעביר לפחות שתי חטיבות גרמניות למרוקו הספרדית. כך תוענק לנו הגנה מפני בגידה אפשרית של הצרפתים במרוקו או בצפון אפריקה״.

לבסוף הייתה זו התעקשותו של פרנקו לדרוש תנאים אשר היטלר לא היה מוכן להיענות להם, מבלי לאבד את שיתוף הפעולה החם עם משטר וישי, שהרחיקה את סכנת השתלטות ספרד על כל מרוקו. ספרד נותרה ניטרלית, והגרמנים לא עברו את מצר גיברלטר. אולם הסכנה ליהודי מרוקו הגיעה מן המקום הבלתי צפוי ביותר – מצרפת החדשה שאימצה את האנטישמיות כאידיאולוגיה וכמדיניותה הרשמית.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תנאי הפסקת האש