מורשת יהדות מרוקו

מאבק המערביים עם הספרדים

המבנה הדמוגרפי של הספרדים בירושלים היה שונה מזה שבערים אחרות בארד. המערביים הגיעו אל קהילה ספרדית מסודרת למדי בעיר. מרות ההנהגה הספרדית הייתה נתונה בידי ועד עדת הספרדים, המורכב מיהודים יוצאי תורכיה, יוון והבלקנים, והייתה מעוגנת במשרה של החכם באשי. הנהגת העדה הספרדית היא שקבעה את דפוסי הקהילה ואת חלוקת משאביה. אמנם הגיעו לירושלים תרומות נכבדות מן המגרב, ונשלחו שד"רים רבים מטעם כולל הספרדים אל המגרב, אך מרבית המערביים בעיר היו שרויים בדוחק רב. הם זכו לקבל אך מעט מהכספים שנכנסו לקופת הספרדים ; כמעט שלא הגיעו אליהם כספים מן ההקצבות לעניים, וגם לא מן ההקצבות לתלמידי החכמים.

עם התגברות העלייה מן המגרב בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 גברה ההתמרמרות של בני העדה. שורה של פרשיות נפרדות (ראה בהמשך) מתחברות לרצף אחד במאבק לאוטונומיה של העדה המערבית. מאבקים אלה הרתיעו מערביים מלהתיישב בעיר, ומאידך גיסא דרבנה ההנהגה החדשה את הגידול במספר בני העדה המערבית בירושלים.

ההתמדות למרותו של ועד העדה הספרדית התגבשה כשהגיש לירושלים מטבריה ר' משה תורג'מאן ובנו ר' יעקב, בשנות השלושים של המאה ה-.19 יחד עם הגבירים יהודה ושלום פטיטו הם פעלו להיטיב את מצבם הדחוק של המערביים, פעולות שהצריכו מאבק בסמכות הספרדית. בתחילת שנות הארבעים החריפה המחלוקת. הספרדים, בהנהגתו של הראשון לציון ר' אברהם חיים גאגין (אג"ן), לא ויתרו למערביים, ואף הרחיבו את הסכסוך, כאשר פנו לשלטונות העות'מאניים ולקונסול הצרפתי אדמונד דה ברר (De Barre're), שחלק מהמערביים היו נתיניו. הם האשימו את המערביים בפרסום תלונותיהם בחוץ-לארץ ובקשירת קשר עם מיסיונרים שהחלו לפעול בארץ. הספרדים בעלי השררה פרסמו בשנת תר"ז (1847) את האשמותיהם בקונטרס "עדות לישראל" כדי להכשיל את ניסיונות המערביים ליצור קשר משל עצמם עם קהילות שבחוץ לארץ. במסגרת ניסיונות אלו תוכננה יציאתו של ר' יעקב תורג'מאן כשד"ר למגרב. אבל בשיתוף פעולה בין הספרדים, השלטונות העות'מאניים והקונסול הצרפתי הוא נעצר ביפו כדי לסכל את יציאתו לחוץ לארץ, ובכך למנוע, כאמור, את הקשר הישיר בין המערביים בארץ לבין הקהילות שם. סיוע בא לו מאשכנזים בירושלים ומהשר משה מונטיפיורי (ראה להלן) .

קבוצות אשכנזים מסוימות, ובראשן ר' אליעזר ברגמן, התנגדו אף הן למרות הספרדים בקהילה. הצלחת פעולותיהם הביאה לידי הקמת כולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד) בשנת תקצ"ז (1837). פעולותיו של ר' אליעזר ברגמן (ממייסדי כולל הו"ד) ותמיכתו של משה מונטיפיורי בשינויים במערך הישוב היהודי בארץ ישראל עודדו את בני העדה המערבית, וסייעו להם במאבקם בסמכות המסורתית. ר' אליעזר ברגמן הושיט להם עזרה בתחומים שונים : הוא נתן להם חדר בביתו להקמת בית כנסת נפרד, ובחדר זה התקיימה גם ישיבת "נר המערב". ספר תורה נשאל מהאשכנזים, מאחר שהספרדים התנגדו לצעד זה בחריפות. לאחר כשישה חודשים נלקח ספר התורה ונסגר בית הכנסת בשל התנגדותם של הספרדים, שחששו מפני פיצול סמכותם ומשאביהם. בסוף שנות הארבעים ארגן ברגמן "רשת" של שני סוחרים יהודים, אברהם לארידו בגיברלטר ומאיר רוזנטל בבירות, כדי להעביר כספים מהמגרב אל המערביים בירושלים (בערבותו של ברגמן) בלא ידיעת הספרדים. בצעד זה ניסו המערביים לקבל תמיכה כספית ישירות מקהילותיהם, בדומה לזכויות שזכו בהן אנשי כולל הו"ד מהקהילה האשכנזית.

בעת ביקורו השני של משה מונטיפיורי בארץ ישראל בשנת תקצ"ט (1839) פנו אליו ראשי המערביים וביקשו את עזרתו. בשנות הארבעים התערב מונטיפיורי לטובת ר' יעקב תורג'מאן לאחר מעצרו ביזמת הספרדים. הערות שנכתבו בשולי המפקדים שיזם מונטיפיורי בידי סופר העדה לוי יפלח מעידות אף הן על מעורבותו של הפילאנתרופ היהודי האנגלי (ממוצא מרוקני) בפעילותם של מנהיגי עדת המערביים, ר' משה תורג'מאן ובנו ר' יעקב, פעילות שנועדה לבסס את הזכות לשלוח שד"רים למען העדה. רמז נוסף לעזרתו של מונטיפיורי למערביים בשנים אלה נמצא בקיומן של רשימות נפרדות של מערביים בטיוטות למפקדים השני והשלישי בירושלים בשנים תר"ט (1849) ותרט"ו (1855) טרם הקמת ועד העדה המערבית העצמאי. רישום נפרד ("לוח דק"ק המערבים"), נערך גם במפקד תרכ"ו (1866), שש שנים לאחר פרישתם של המערביים מהעדה הספרדית.

המערביים התלוננו על יחס של זלזול והשפלה מצד הספרדים, אך עיקר טענותיהם היו כלכליות : קיפוח בהקצבות לעניים ולתלמידי חכמים, הטלת מסים כבדים על קבורה ועל ירושות, מתן משרות הקהילה לספרדים בלבד וחלוקה בלתי צודקת של התרומות שהגיעו מקהילות מוצאם. הם דרשו רשות לשלוח שד"רים מטעמם ולקבל את הכספים באופן ישיר. בשל הקשיים הכלכליים והמריבות המרות עזבו חלק מבני העדה את העיר ועברו לקהילות אחרות כגון יפו וטבריה, ואף לצור ולמצרים, והיו מערביים שנמנעו מלעלות לארץ. חכמי המערביים פנו לקהילות במגרב בקונטרס משלהם, ופירטו בו את המצוקה בירושלים, את טענותיהם ואת דרישותיהם. הקונטרס, "משפט לאלוקי יעקב", נקרא בפומבי ליד הכותל המערבי בנוכחות כל בני העדה, ובכך ניתנה גושפנקה ציבורית לצעד נועז זה. לבסוף פורסם כרוז מודפס, "שלום ירושלים", המודיע על פיוס בין הצדדים. דרישותיהם של המערביים ושל הספרדים בוטלו.

הרוחות נרגעו, אך לא שקטו לגמרי. בשנת תר"ח (1848) נפטר הראשון לציון הרב גאגין, התקיף ביותר בהתנגדותו להתארגנות המערביים. במקומו מונה ר' יצחק יעקב קובו. באותה תקופה הגיע לירושלים קונסול בריטי חדש, ג'יAימס פין. נטיותיו לתמוך ביישוב היהודי ולסייע ליהודים נתגלו עד מהרה. גורמים אלה, וגידול מספר העולים לירושלים, דרבנו את המערביים לחדש את מאמציהם להיפרד מן הספרדים במטרה לשפר את מצבם.
שכונת מחנה ישראל