תקרית פטי ז'אן – י.צור


תקרית פטי ז'אן

קהילה קרועה, ירון צור.פטי זאן 2

התקרית בפטי ז'אן                                                

העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ.  כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי. בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.

בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים. אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה.  הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu  של מרוקו.

עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי : " תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".

כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים. אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי "  ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחות מרתקת, מאשר העבר הרחוק.

ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי. המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית. במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.

הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).

                 " בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל. על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה. ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.

כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית. בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :

                 בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות. הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.

הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים. אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב   l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc.

אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".

הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה. התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :

                 " האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ?  את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר. על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.

לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי,  התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.

במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום. יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.

שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו. בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.

המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ". הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם

תקרית פטי ז'אן…קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה – ירון צור פטי זאן 2

היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ. עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.

העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה. למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.

כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג. בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.

תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד. לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.

 מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים. אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר. וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.

ההמון והיהודים.

תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות. הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.

אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי. ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.

תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי. משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.

ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה. הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.

בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100 נפש. הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.

על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית. הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית. הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.

נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה. לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן,  עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים. השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.

ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה. רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.  לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.

דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה. הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.

הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.

לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה. אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.

מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן. תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.

מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות. לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.

תקרית פטי ז'אן…קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה – ירון צורפטי זאן 2

ייתכן שהייתה זו התפרצות של אלימות בלתי מרוסנת שהידרדרה למעשי הזוועה, שלא התמצו בהעלאה על המוקד אלא כללו גם התעללות בקורבנות או בגופותיהם. תנועות המוניות רבות מכירות פן זה של אלימות ברברית המופנית כלפי מי שנתפש כאויב או כראוי להתעללות.

יש לאלימות מסוג זה תפקיד בגיוס ההמון, ותנועות לאומיות רבות נזקקות לה כאמצעי להתססת צבורים עממיים והלהבתם.

התקרית ממחישה את העובדה, שההמון היווה את העורף החברתי של התנועה הלאומית, ולא עבר ברובו תהליכי מודרניזציה, היה עלול לתפוש את הגרמים שפעלו במאבק הלאומי, את מטרותיו ואת שיטותיו באופן שונה, לעתים שונה לחלוטין, מזה של העילית.

אגב כך מתעוררת כמובן השאלה מה היו נקודות החיבור בין ראשי הלאומים להמון. בתקרית פטיז'אן בלט תפקידו של דיוקן הסולטאן המודח כסמל המאבק, סמל שהפגיעה בו הייתה הניצוץ שהצית את פתיל הפורענות. השנאה כלפי הצרפתים הייתה גם היא מרכיב שהיה לו תפקיד ברור בפרשה. הפניית הזעם העממי כלפי היהודים, שמילאה תפקיד כה חשוב בפטיז'אן, לא הייתה לכאורה נקודת חיבור בין ההמון לעילית.

ואולם גם ראשי הלאומיים ביטאו ועתים אמביוולנטיות, כעס ואיומים כלפי היהודים. זאת ועוד , אם יחס שלילי ליהודים שירת בעקיפין את גיוס ההמונים לתנועה, כי אז ייתכן שהעילית הייתה יכולה למצוא בו עניין. איננו יודעים מה הייתה תגובת הפעילים המקומיים של תנועת השחרור על התקרית ועל התפתחותה, אך אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שפעילים מסוג זה נטלו חלק בהידרדרות ההפגנה לטבח ביהודים, או שהיו להידרדרות תוצאות חיוביות מבחינת ההתלהבות הלאומית באזור.

ברי שאין לראות את התקרית כמשקפת את מגמות העילית הלאומית. להפך, תקרית פטיז'אן, כמו גם פרשת אוג'דה וג'ראדה, הביכה את הלאומיים. אך הפעם היה קשה יותר לייחס את האירועים למזימה ציונית או קולוניאלית. ההידרדרות של הפגנה לאומית פשוטה ושגרתית לטבח ביהודים הייתה ברורה.

השפעת התקרית.

ספק אם ידיעות ברורות על תקרית פטיז'אן הגיעו לכלל יהודי מרוקו.  הצרפתים הטילו איפול על התקרית במידת יכולתם, ורוב היהודים שהגיע אליהם שמע המאורע המחריד אפשר שלא עמדו על אופיו המורכב של המאורע ועל השלכותיו לעתיד היהודים במאבק לשחרור. מבחינה זו ספק אם הייתה לתקרית בפטיז'אן השפעה דרמטית וישירה על ההתרחשויות בקרב כלל המיעוט היהודי במדינה.

ברם הידיעות שהלכו והצטברו  אצל האחראים הצפתים לביטחון הפנים של מרוקו עוררו רושם כי מפטיז'אן ואיך נפתחה תקופה חדשה בתולדות היהודים.  הסימנים לראשיתה של תקופה חדשה נגעו בראש ובראשונה לדחפי העלייה אחרי התקרית. ידיעות על כך הגיעו מן השטח והצטברו בתיקי מנהלת הפנים של הנציבות.

כך מסאלה, עיירה ליד קזבלנקה, דיווחו בסוף החודש על עלייה פתאומית של 16 משפחות, 108 נפש. מרבאט נמסר כי 200 יהודים עוזבים את העיר בדרכם לישראל. ב-30 באוגוסט כבר הערי..כה המחלקה הפוליטית של מנהלת הפנים כי אי השקט שהחל בקרב היהודים מאז הפוגרום וכי הוא הולך וגובר בשל התוכניות לרפורמות במדינה. היהודים,  הסבירו ראשי המלחקה הפוליטית, חוששים שהם ייפגעו מן הרפורמות.

עוד לו יבשה הדיו על הערכה זו וידיעה חדשה הגיעה מאוג'דה. ממקדת האזור נמסר כי במקום נרשמו 50 משפחות לעלייה, ביניהן משפחתו של מזכיר ועד הקהילה. מוסר הידיעה הסביר כי הרישום נובע בחלקו מפרשת פטיז'אן ובחלקו משמועה שהפיצו הציונים כי 1954 היא השנה האחרונה לרישום לעלייה. לקראת אמצע ספטמבר הגיעו ידיעות על עלייה מסטאט,, מבָרשיד ושוב מפדאלה. במרכז המודיעין של הנציבות הגיעו עתה למסקנה שאי השקט שכבר הורגש בשלהי אוגוסט מאיים להתפתח ליציאה המונית.

מי שהכירת את תמונת העלייה במלואה וידע להעריך במדויק את מידת הלחץ לעלייה ממרוקו היה מנהל קדימה, זאב חקלאי. בתקופת השפל בעלייה פעל בצוותו שליח של עליית הנוער, צעיר בשם ניסן חי, שבא לנסות לעודד את העלייה, העלה כמו רבים אחרים חרס בידו, וסופו שעבר לשרת במקום אחר.

בתחילת אוגוסט קיבל חקלאי  מכתב מחי, שסיפר לו שהוא עובד עכשיו במחנה הקיץ של " אורט , בצרפת והזדעזע לשמוע על המאורעות. בטון נרגש ובמליצה השגור אז כבת " תמיד אני חושב מתי תוכל קהילה זו להיגאל מארץ זו ולעלות לארץ ". אך חקלאי ענה לו קצרות , איש מאתנו לא נפגע. ממרחקים נראים הדברים יותר נוראים מאשר במציאות ".

תקרית פטי ז'אן….קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה

בתשובתו הנימוסית והקצרה הסתייג מנהל קדימה מראיית גל העלייה המסתמן כמקיף וככולל. אכן, בשלב זה עדיין רחוקים היו רוב יהודי מרוקו מלהחליט על יציאה מארצם. הדבר בא לביטוי לא רק בשיעור הקטן יחסית של הנרשמים לעלייה, בסך הכול כמה אלפים מתוך אוכלוסייה של קרוב לרבע מיליון נפש, אלט גם בתפישות ובמהלכים של גורמי ההנהגה והשלטון במרוקו, היהודים והלא יהודים. הרעיון שהיהודים עומדים להיגאל על ידי עלייה המונית כללית לישראל רווח רק במחני הציוני במרוקו ובישראל, אך גם שם לא הייתה ציפייה כללית לכך שהדבר יתרחש בעתיד המיידי. כפי שגורל יהודי מרוקו לא נחרץ בשל תקריות אוג'דה וג'ראדה כך גם לא הצביעה תקרית פטיז'אן על כיוון ההתפתחות של תולדותיהם.

סוף הפרק  " תקרית פטיז'אן " מספרו של ירון צור " קהילה קרועה ". הביא לכתב אלי פילו.

פטיז'אן

אזיוו תסמעו יא נאס

עלא מה זרא בסתא דל נאס

פל אוחד אלבלאד, או הייא מכנאס

פי כ'אלפה מג'דורין, יא סמעין

כ'ארזו פסבאח מן דיארהום

חתא סי מא כאן פבאלהום

מסאו חאלו חאונותהום

פחאל אלקאעידה, יא סמעין

שאיירין איביעו או אישרוו

מא פבאלהום אלעדייאן איז'יאו

כיף שאפוהום, והומה ייבכייו

אילא מה פכהום אלחנין, יא סאמעין

פפטיז'אן זאיין איביעו אואישרווי

עלא לאמאן משאוו מג'דורין, יא סאמעין.

כאלאווי אולאדהום, יא ווילי

 כאלאווי אולאדהום פחאל תשישי, תשיש

איזראווי פדאר , יא ווילי, יא ווילי, כיף אריש

מלי מסאווי ליהום אולדהום, יא ווילי

בקאו בלא שיש, יא יא יא יא יא יא  

עייאו מה יכופו אואיזרבו

אולה סאבו כיף יהארבו

כל אוחאד איעייאט לחבאבו

רא חנא מל מות מאמנעין, יא סאמעין

קאלבו אידדממ עלה בנו

באס מה איקטאלוה קבאל מאנו

סבקו ביה, או איישוף בעינו

האד אלגזירה, יא סאמעין

מאן מא ייכתאפו פיהום

בלחדיד סארו איקטלוהום

פנאר ז'אדו סייבוהום

חתא ארזעו רמאד כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן, משאוי מג'דורין

כילי ווילי נבכיא דימא

עלא האד אלעזייאז, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

די מסאוי ז'עמא

לוכון ג'יר מסאלהום מלהום, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

או בקאו הומא אי אי א

מה בקא מא איזמעו פיהום

חתא אוחאד יתעקאל פיהום

חתא אלעדאם מה בקא פיהום

כיף לי זמאעוהום כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן משאו מג'דורין.

תקרית פטי ז'אן-Massacre de Petit-jean

????????????????????????????

PETIT-JEAN

Venez ecoutez oh! gens
Ce qui est arrive a six personnes
Dans une certaine ville pres de Meknes
Disparues trahies

Sorties de chez elles un matin
Ne se souciant de rien
Et ont ouvert leurs magasins
Comme a leur habitude

Commercant vendant et achetant
Ne se doutant de l'approche de l'ennemi
Des qu'elles les virent
commencerent a pleurer
Mais n'ont trouve ame pour les sauver
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

.Laissant leurs enfants Oh! malheur
Elles se separerent de leurs nombreux enfants
courant dans la maison Ah Oouili! quand leurs parents les quitterent
qui etaient comme des poussins deplumes et perdus
…..!Aie! Aie! Aie

Elles etaient parlaysees de peur
Fatiguees de se precipiter pour fuir
Ne trouvant comment se sauver
Chacune reclamant ses etres chers
Devant la mort inevitable

Son coeur suppliant envers son enfant
Demandant qu'on le tue avant son fils
Ils commencerent par lui afin qu'il le voie de ses yeux
Malheur! Oh! Entendeur C'est le cruel sort

Combien etaient nombreux
(Qui ont ete assaillis avec le fer (poignardes
Et jetes dans le feu
jusqu'a devenir poussiere
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

Laissez-moi pleurer sur mon malheur
!Sur ces etres chers Ah! Ouili-Ouili
Qui sont partis
Si au moins on les aurait depourvues de leur bien Ah Ouili-Ouili
.Les epargnant en les laissant en vie Aie, Aie , Aie

On n'a trouve rien d'eux a ramasser de leurs depouilles
Personne n'arrivait a les reconnaitre
Meme les os etaient introuvables
Lorsque on voulu les ramasser ensemble
A Petit-Jean elles sont venues commercer

    Les victimes juifs du massacre de Petit Jean le 3 Aout 1954

Amar Abraham 53 ans

Boussidan Samuel 55 ans

Elfassi Avraham 27 ans

Elfassi Chalom 56 ans

Toledano Davis 16 ans

Toledano Elie 50 ans

L'ÉMEUTE DE PETITJEAN A FAIT DOUZE MORTS

L'ÉMEUTE DE PETITJEAN A FAIT DOUZE MORTS

La Vigie Marocaine

Sept commerçants israélites massacrés par les émeutiers qui les ont ensuite brûlés
PETIT JEANArticle du mercredi 4 août 1954

http://www.judaisme-marocain.org/bibliotheque

Maroc : Les 7 et 8 juin 1948, Jerada et à Oujda ont connu le massacre de 42 juifs

https://www.yabiladi.com/articles/details/54414/maroc-juin-1948-jerada-oujda.html

Maroc : Les 7 et 8 juin 1948, Jerada et à Oujda ont connu le massacre de 42 juifs

 
Au lendemain de la proclamation de l'Etat d'Israël en Palestine occupée, quelques semaines ont suffi pour saper la coexistence pacifique et la paix qui régnaient entre musulmans et juifs dans l'est du Maroc. Le 7 juin 1948, des Marocains de confession juive font l’objet d’une attaque. Le bilan est lourd avec 42 décès et une vingtaine de blessés……Détails……

 
La proclamation, le 14 mai 1948, de la naissance de l'État d'Israël n’avait pas seulement choqué et déçu l’opinion publique arabe et internationale, elle avait surtout perturbé le calme et la paix qui existaient depuis de très longues années au sein de la société marocaine.
Les 7 et 8 juin, Oujda, la capitale de l’Oriental et la ville de Jerada connaîtront des événements sanglants qui marqueront à jamais leurs histoires. Un massacre avait visé plusieurs Marocains de confession juive. A Oujda, cinq personnes sont tuées et 15 autres blessées alors qu’à Jerada, 37 juifs ont été assassinés et 29 blessés.
Ce génocide coïncidait avec une vague de protestations dans divers pays arabes au lendemain de la reconnaissance, par les Nations unies, d'Israël en tant qu’Etat sur des terres palestiniennes, rapporte le magazine Zamane.
Cette coïncidence a poussé certains chercheurs à associer le drame aux évolutions de la situation en Palestine tandis que d'autres affirment l’inexistence de relations entre les deux faits historiques.
Pour ces derniers, le massacre est imputé aux particularités du contexte politique et économique ayant imposé des changements sur la vie des Marocains, musulmans et juifs, en particulier dans la ville de Jerada.

Un discours du sultan à l'origine du massacre ?

Le Maroc étant alors sous Protectorat, les fonctionnaires français estiment, de leur côté, que ces événements ont pris un «caractère local» et qu'ils sont parvenus à cause de l'émigration juive en Israël, qui irrite les Marocains musulmans.
Le 8 juin 2014, le journal israélien Haaretz avait publié un article sur le drame, affirmant que ce massacre avait même accéléré l'émigration des juifs marocains vers l’Etat hébreu. Haaretz rapporte aussi que, quelques jours après la proclamation de l’Etat d’Israël, le sultan chérifien Mohammed Ben Youssef, le futur roi Mohammed V, avait prononcé un discours mettant en garde contre toute forme de solidarité avec l’ennemi sioniste.
«Même s’il avait insisté sur le fait que les juifs étaient des citoyens marocains protégés, son discours incitait implicitement contre les juifs et avait un impact sur les sentiments des Marocains chez qui, la haine envers les juifs n’a fait qu’augmenter», écrit le journal.
Dans la matinée du 7 juin, des manifestations à Oujda se rendent dans le Mellah où ils tuent cinq juifs avant d'en blesser d’autres, poursuit la même source. La vague de haine se déferlera aussi à Jerada, au sud de la capitale de l’Oriental, où des manifestants se sont attaqués aux juifs de la ville, tuant 37 personnes dont le rabbin de la ville Moshe Cohen et quatre membres de sa famille. D’autres personnes parmi les 120 juifs de cette petite ville ont été blessées.
«Les dommages causés aux biens ont également été importants dans les deux villes. Comme la police n'est arrivée que quelques heures après le début de la violence, elle ne pouvait qu'évaluer les pertes», rapporte le média israélien selon qui «lorsque le pacha de Oujda, Mohammed Hajoui a condamné la violence et a même visité les maisons de toutes les victimes, il a été attaqué le 11 juin dans une mosquée de la ville».

Des incidents qui ont accéléré l'émigration des juifs ver Israël

S’exprimant au lendemain de ces tristes événements, le commissaire français René Brunel à Oujda avait affirmé que les juifs étaient responsables de deux massacres, en raison de leur passage à travers la ville d'Oujda sur leur chemin vers Israël.
Il évoquait aussi le fait que les Marocains de confession juive ont publiquement montré leur sympathie avec le mouvement sioniste. Un rapport du ministère français des Affaires étrangères, cité par Haaretz, indiquait que «les habitants de cette région proche de la frontière algérienne considéraient tous les juifs au départ vers Israël comme des combattants du côté de l'entité sioniste».
Mais alors que la France se lavait les mains de toute responsabilité dans ces drames, la Ligue française des droits de l’homme et de la citoyenneté avait accusé les autorités coloniales, qui contrôlaient la province tout comme d’autres régions du Maroc.
En marge des massacres, des travailleurs et des responsables avaient été poursuivis en justice pour incitation à des violences ayant entraîné la mort. Ils avaient ensuite été condamnés à la prison à perpétuité avec des travaux forcés.
Au lendemain des drames, l'émigration des juifs vers Israël s’est multipliée. En 1949, soit un an après le drame, environ 18 000 Marocains de confession juive avaient quitté le Maroc vers Israël.
Pendant la période entre 1956 et 1958, le nombre de juifs ayant quitté le royaume dépassait 100 000 personnes.
Après l’indépendance, feu Mohammed V avait interdit l’émigration des juifs, leur octroyant des droits et en affirmant qu’ils jouissent pleinement de leur citoyenneté marocaine.
Des positions également exprimées lors de ses premiers discours et avec aussi la nomination du Marocain Léon Ben Zaken, de confession juive, pour le poste de ministre dans le premier et le deuxième gouvernement du Maroc.
Toutefois, après sa mort, l’émigration des juifs avait repris et les frontières étaient à nouveau ouvertes.

Par Yassine Benargane et Youssef Dahmani
Source Yabiladi

התקריות באוג׳דה ובג׳ראדה-מלחמת 1948- ירון צור

מלחמת 1948ירון צור

החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין בנובמבר 1947 הגבירה את המתיחות במרוקו. ההשלכות המרחביות של הסכסוך הטביעו את חותמן הן בקהילות היהודים והן בקרב המוסלמים וההידרדרות הגיעה לשיאה עם פרוץ המלחמה בפלסטין בחורף-אביב 1948. בהיותה תנועה ערבית המחויבת לעמדת הליגה התייצבה כמובן התנועה הלאומית המרוקנית לצד הפלסטינים, ואילו היהודים המקומיים תמכו ברובם בצד היהודי בסכסוך ואף התעוררה תנועת יציאה לפלסטין, שצעיריה התכוונו להלחם שם במוסלמים. תופעת ההתנדבות למלחמה בארץ הקודש לא הוגבלה ליהודים בצפון אפריקה. בתוניסיה למשל היא לבשה בקרב המוסלמים ממדים מרשימים. במרוקו היתה ההתנדבות בקרב המוסלמים זעומה, אך היו יוזמות להתרמות לטובת הפלסטינים, להפגנות וכו'. העיתונות הערבית נתנה ביטוי רב למאורעות בפלסטין, והדבר עורר באופן טבעי חששות בקרב ההנהגה היהודית.

בפי המרוקנים עמדו כמה בעיות: איך ובאילו אמצעים יביעו את אהדתם לאחים הערבים הנלחמים בפלסטין ? איך יתגברו על הפער בין הזדהות המוסלמים המקומיים לזו של היהודים המקומיים ? איך ימנעו מן היהודים להביע את אהדתם לצד היהודי במלחמה ? ובמיוחד איך ימנעו את העלייה – שהיא בעת ובעונד אחת סיוע לצד הציוני בפלסטין ואות חותך לניכורם של יהודי מרוקו ממולדתם, מפטרונם מימים ימימה, הסולטאן, ומרעיון הלאומיות המרוקנית ?

על רקע בעיות מורכבות אלו נשא הסולטאן הצהרה זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. בראשית ההצהרה הביע הסולטאן תמיכה חד־משמעית בעמדת הליגה. המלחמה פרצה לאחר שהערבים ״נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה״ – כך הוסברה לציבור המקומי פלישת מדינות ערב, והמלך הצהיר על תמיכה ״בלב ובנפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם״. בחלק הראשון של ההצהרה הודגשו מניעיו הדתיים של הסולטאן. הוא פתח באזכור השליחות האלוהית שהופקדה בידיו ושמכוחה הוא מחויב לשמור על האינטרסים של עמו (כוונתו היתה במובלע לכל נתיניו, מוסלמים כיהודים). זירת המלחמה, פלסטין, תוארה כקדושה, ארץ שבמרכזה ירושלים, שהיא האתר הראשון שאליו כוונו תפילות המוסלמים (קבלה). מטרתם היחידה של הערבים, קבע הסולטאן, היא להגן על ירושלים ״ולהשיב על כנם את השלום והצדק לארץ הקודש, תוך שמירה על המעמד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי״ – רמז להסדר הד׳ימה.

החלק השני של ההצהרה הזכיר את היחס הדתי הצודק והמגן שבו חייבים המוסלמים, וקרא לנתיניו המוסלמים לא לזהות את היהודים המקומיים עם הציונים בפלסטין, לא להיגרר להסתה כלפיהם ולא לפגוע בהם. חלק זה בא לענות על הצורך למנוע הידרדרות בין מרכיבי העם המרוקני לפי תפישת המלך, והוא נשען על נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. המלך קרא לנתיניו המוסלמים לדבוק בנוסחה זו. עם זאת קשה שלא לחוש כבר בחלק זה של ההצהרה שהמלך היה מודע לכך שאולי אין ההפרדה הזאת מוסכמת על הציבור וכי היא דורשה דברי שכנוע מיוחדים: ״הם [המוסלמים] צריכים לדעת כי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת־פנים, ושהעירו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקני, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלסטין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב״.

מבין השיטין מצטייר העימות בין שתי התפישות הלאומיות העומדות מאחורי התחרות הלאומית על נפש היהודים. מצד אחד שרטט הסולטאן את האופציה המרוקנית של היהודים, שלפיה הם תושבי ארץ שהסבירה להם פנים זה מאות שנים ושאת נאמנותם כלפיה הוכיחו באמת המידה הקובעת: תמיכה ללא סייג בבית־המלוכה. מצד אחר הוא שרטט, אמנם בצבעים שחורים משחור, את האופציה הלאומית היהודית הציונית המדומה. אין בה דבר מלכד וחיובי לגבי היהודים אלא היא יישות הנוצרת מחסרי מולדת, מעקודים מקצווי תבל המנסים להשתלט בשרירות על פלסטין. פנייתו אל יהודי ארצו מעידה על תחושתו כי התפישה הלאומית המרוקנית החיובית איננה מטבע עובר לסוחר בקרבם:

אנו מצווים גם לנתינינו היהודים לא לשכוח שהם מרוקנים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולדיריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקנית.

לשון הדברים מלמדת לא רק שיהודי מרוקו נחשדו בנטייה לאופציה הלאומית השלילית, אלא גם שהדרך שנבחרה לעצירת הנטייה הפרו־ציונית בקרבם היתה דרך ההתראה ואפילו האיום: היהודים המזדהים בכל זאת עם הציונות יאבדו את זכויותיהם. להצהרה הסולטאן היו אפוא שני פנים: פן המגונן על היהודים ופן המאיים עליהם..

התקריות האוגדה ובג'רדה

מפי דודו אדם דרעי שסבו היה בין הנרצחים הי"ד

69 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב.

הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים ל"יום ליום" על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?

הרב ישראל מרגלית \\\ מוסף "יום ליום".

הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים. 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת. 
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה. 
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב: 
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד". 
היה זה בדיוק לפני 64 שנים, ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו.
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה. 
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'. 
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות.

התקריות בוג'דה ובג'ראדה- ירון צור

העדויות החלקיות אינן מקילות על זיהוי מקור התקריות, ואולם ברי למדי שרגשות אנטי־ציוניים ופעילים לאומיים היו מעורבים הן בהגברת הלחץ על היהודים לפני התקריות והן בהתפתחות התקריות עצמן. להלן סיפור התקריות. בבוקרו של ה־7 ביוני התרחשו שני אירועים שציינו את ראשית ההתקפה: קבוצת מוסלמים הטרידה ספר יהודי, מבריח גבול מוכר, שניסה להעביר באותו יום חומר דליק בתוך פחיות. המוסלמים טענו שהיהודי נמצא בדרכו לפלסטין וכי הפחיות אינן אלא רימונים שהוא מנסה ליטול עמו. אירוע חמור יותר התפתח בעקבות ויכוח שהתגלע בין שני אנשים – אחד מהם נדקר, ויהודי, שהיה בעצמו הדוקר או שרק בא לעזרת הנדקר המוסלמי, הואשם במעשה. ברחבי העיר הופצה שמועה כי ״יהודי הרג מוסלמי״. בתי יהודים הותקפו, חמישה נהרגו(בהם צרפתי לא־יהודי אחד), וכ־20 איש נפצעו, מהם ארבעה קשה: הנזק לרכוש היה ניכר. נראה שהתערבות מהירה למדי של כוחות הביטחון הצרפתיים מנעה באוג׳דה נזקים כבדים יותר הן בנפש והן ברכוש. ואולם אז הסיטו הפורעים את מרכז הכובד של ההתקפה לעיירת המכרות הקטנה והבלתי מוגנת ג׳ראדה. לעת ערב הם נסעו במשאית ובמונית לג׳ראדה, והפיצו שם את השמועה שיהודי אוג׳דה התקיפו את המוסלמים וכי הסולטאן ציווה לנקום ביהודים. הם כינסו את פועלי המכרות, העמידו בראשם את הח׳ליפה, המושל המקומי, ופתחו בהתקפה רצחנית על הקהילה הקטנה והענייה שבמקום. באוג׳דה היה מספר ההרוגים קטן יחסית, אך בג׳ראדה היה מספר ההרוגים 37 וגם מספר הפצועים היה גבוה יותר מאשר באוג׳דה: 27 איש, מהם 15 פצועים קשה. לעומת זאת באוג׳דה היה נזק ניכר לרכוש, ואילו בג׳ראדה לא היה כמעט מה לבזוז.

כשש שנים בלבד חלפו מאז התקריות האנטי־יהודיות שהתרחשו במרוקו אחרי הנחיתה האמריקנית ועד התקריות החדשות, אך מה גדול היה ההבדל באופיין. תקריות נובמבר 1942 הסתיימו בלא הרוגים, ופה היו כמה עשרות חללים; התקריות הקודמות נתפשו כפרי הסתה צרפתית אנטישמית, ואילו עתה הוחזקו המוסלמים לבדם בעיני היהודים אחראים ליוזמת ההתקפה עליהם. בדרך­כלל טענו היהודים כלפי הצרפתים לכל היותר שלא גילו אחריות מספיקה בשמירה על ביטחונם. האירועים חיזקו את החרדות הישנות של היהודים מפני רבות שיונחתו עליהם מצד הסביבה המוסלמית, לאחר שבימי מלחמת־העולם השנייה למדו להכיר את האיום המגולם בזרים האירופים והנוצרים. אם לתנועה הלאומית היה אינטרס להבליט את האיום בשלטון הזר ולהאדיר את מסורת הדו־קיום המוסלמי היהודי במרוקו, ברי שתקריות יוני 1948 פגעו בו.

חמור במיוחד לעניין הלאומי המרוקני היה התפקיד החדש שקיבל הסולטאן בפרשה זו. התדמית הפטרונית של הסולטאן היתה מן הנכסים החשובים של התנועה המרוקנית הלאומית בדרכה לשכנע את הציבור היהודי כי האוכלוסייה המקומית היא עם שההיסטוריה העצמאית שלו, לפני בוא הצרפתים, היתה נוחה ליהודים. התדמית המגוננת של הסולטאן היתה נחוצה במיוחד בהתחשב בעובדה שהכל ידעו כי יש ליהודים זיכרונות קשים מרדיפות מידי מוסלמים מקומיים: אנשי שבטים, חיילים או תקיפים מקומיים. דמותו הפטרונית של הסולטאן היתה יכולה אפוא לאזן את הפן השלילי בתחום הביטחון הקולקטיבי של היהודים והתנאים אחרי המלחמה היו נוחים במיוחד מבחינה זו. על נכס זה צריך היה לשמור מכל משמר. והנה התפקיד שיוחס לסולטאן בתקריות אוג׳דה וג׳ראד ציין מפנה חד במעמדו כפטרון המסורתי. בהסתה שקדמה לתקריות, ושליוותה לאחר מכן את התפרצות הדמים, נעשה שימוש בסמכות העליונה של הסולטאן לעידוד הפורעים, בניגוד גמור לכוונתו להגן על היהודים, כפי שבוטאה במפורש בהצהרתו מיוני 1948. כתוצאה מכך היטשטש לחלוטין בתודעת מנהיגי הקהילות החלק המגונן של הצהרת הסולטאן, ובהסתמך על החלק המאיים שבה הם ראו בהצהרה זו, שפורסמה פחות מחודש לפני התקריות, רק מעין מתן הכשר להתקפה הרצחנית על היהודים.

הערת המחבר: בשלהי מלחמת־העולם השנייה היתה עוד תקרית הכרוכה באלימות בין מוסלמים ויהודים, שיכולה לאייר אינטרס זה של התנועה הלאומית. ב־30 ביולי 1944, תאריך שבו חל התשעה באב אותה שנה, היתה בעיר צפרו קטטה בין חייל מוסלמי לנער יהודי. בקטטה האישית התערבה אחותו של הנער ולעזרתה באו יהודים רבים. אז באו חבריו של החייל להתנקם ביהודים, רגמו את המלאח והתקיפו בתי יהודים מחוצה למלאה. הנזקים החומריים לא היו גדולים, מספר הפצועים היה קטן ולא היו אבדות בנפש. (התכתבויות בנושא תקרית צפרו באד״ן, מרוקו, 239/DASH; דוד עובדיה, קהלת צפרו, ג, ירושלים תשל״ו, עמי 185-183; אביטבול, יהודי צפון אפריקה במלחמת־העולם השנייה, עמי 139; ראה גם זיכרון אישי אצל אליהו בן הרוש, שורשים; תולדות משפחת בן־הרוש, ללא ציון מקום ההוצאה, 1987, עמי 134). התגובה ההמונית האלימה של חיילי הגומיה קיבלה מן הסתם עידוד מהלכי רוח אנטישמיים בצבא הצרפתי ואולי גם מן הרטינה המוסלמית החדשה נגד היהודים. ואולם היא לא חרגה בעיקרה מדפוס מוכר במסורת הפרעות נגד היהודים במרוקו: התפרעות חיילים. הפוגרום בפאס ב־1912 השתייך למשל לדפוס זה, ובאותה התפרעות קשה הופיע הסולטאן – לעומת החיילים – כמגן היהודים (אמנם כמגן הרחוק מלהיות מושלם. ראה קנביב, יהודים ומוסלמים, עמי 391)

התקריות גם המחישו את רפיפות נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. ברור היה הקשר בין תקריות הדמים באוג׳דה ובג׳ראדה לבין המחויבות המוצהרת של התנועה המרוקנית הלאומית שלא לסבול פעילות ציונית. ואולם במהלך הפרעות התברר שלא רק ליהודים יש בעיה במתיחת קו ההפרדה בין יהודים לציונים, אלא גם למוסלמים. הפורעים פגעו לא רק במטרות ציוניות ולא הבחינו בין סוגים שונים של יהודים. הקריאות ״יהודי רצח מוסלמי״ או ״יהודים התקיפו מוסלמים״, שבעזרתן הוסת ההמון, היו מעוגנות במורשת הישנה של היחסים המקומיים ובתרבותם הדתית של המוסלמים.

מקור יהודי העריך את התוצאות המיידיות של התקריות כדלקמן: ״למאורעות באוג׳דה היו השלכות על שאר ערי מרוקו, כמו פאס ומראכש, שבהן התרחשו תקריות מבודדות, או מקרי הרעלה כמו ברבאט, וכעת יהדות מרוקו כולה מרגישה תחת איום הפוגרום והיא שרויה באווירה של מתיחות קיצונית״. המקור אף ידע לציין כי בקהילות אחרות בצפון־מזרח המדינה התגלו הכנות לפרעות. גם אם היתה הגזמה בעדות זו, אין ספק שהתקריות הגבירו מאוד את חוסר הביטחון של היהודים. הן חשפו את הצדדים השליליים ביותר במרקם היחסים שבין שני מרכיבי האוכלוסייה המקומית ופגעו עמוקות בתזה ההרמוניסטית של התנועה הלאומית ובאינטרס הבסיסי שלה ושל הסולטאן. אין תימה שתגובת דובריה וביטאוניה הרשמיים של התנועה על ההתפתחויות היתה שלילית ביותר: ״כל תקרית בין יהודים לבין מוסלמים עומדת בניגוד למטרה [של אלאסתקלאל] המייחסת חשיבות עליונה לכך שנושא [הפרוטקטוראט] הצרפתי במרוקו יבוא לפני האו״ם…כדי להכשיל את מדיניות ההפרדה הננקטת על־ידי הנציבות, חשוב לשמור על שקט מוחלט לכל נתיני הסולטאן. עליהם להימנע מכל קשר עם הסוכנים הפרובוקטורים של האדמיניסטרציה״.

לעומת אלאסתקלאל, שראתה במאורעות הדמים תוצאה של פרובוקציה צרפתית, לדידה של מד״ע היתה האחריות על ההידרדרות מוטלת כולה על שכם הציונים: הפוגרום היה בעיניו של אלווזאני פרי ״הפרובוקציות השטניות״ שלהם. בכל מקרה, התנועה הלאומית על כל פלגיה התנערה לחלוטין מקשר לפרעות או ליוזמיהן, ותגובת ביטאוניה נועדה לנסות למזער את הנזק שעלול היה להיגרם לה הן במישור היחסים הפנימיים והן במישור תדמיתה הביךלאומית. מבחינה זו מזכירה תגובת הלאומיים המרוקנים את תגובת השלטונות הצרפתיים, שאף הם היו מוטרדים מהשלכותיה של הפרשה על תדמיתם. אף־על־פי שמאורעות הדמים הבליטו את הפן המאיים שביחסים בין המוסלמים ליהודים, הדגיש ביטאון אלאסתקלאל, אלעלאם, את הפן החיובי והמגונן שלהם בהזכירו לקוראיו את הקשר עתיק היומין של יהודי הארץ עם הסולטאן, ״אשר מגן עליהם ומכבד את דתם ואת מנהגיהם״. מנהיגי אלאסתקלאל קראו לכל התושבים לשמור על השקט, ושבו והדגישו בהזדמנות זו את נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים: מאבק יש לנהל רק נגד הציונות, ״דוקטרינה קולוניאליסטית ואימפריאליסטית [שמטרתה] לפגוע באינטרסים של מרוקו״.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה

פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב….

שלהי חודש אייר שנת תש״ח (יוני 1948). הימים הם ימי שמחה לישראל בכל התפוצות, כשלפני פחות מחודש הוקמה מדינת ישראל, עם ישראל נוטש את הגלות מאחוריו ושם פעמיו אל עבר הארץ המובטחת – הארץ שזכינו לשוב אליה לאחר אלפיים שנות גלות.

על אף שרוב אומות העולם הצביעו באו׳׳ם בעד הקמת מדינת ישראל, עדיץ ברוב ככל מדינות ערב לא היו מוכנים כלל להשלים עם שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך, רובם סגרו את שעריהם בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה, ובמקומות לא מעטים אף נערכו פוגרומים ביהודים וברכושם. אחד מהפרעות הינו ׳פרעות אוז׳דה וג׳ראדה', מן הפוגרומים הפחות ידועים בתולדות עם ישראל ובקרב יהודי מרוקו. עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב.

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב

מאז ומתמיד היו מעת לעת התנכלויות של המוסלמים במרוקו לשכניהם היהודים, אלא שיחסם העוין החריף יותר בעת שנודע להם שאיפתם של עם ישראל להקים בית יהודי בארץ ישראל. יהודים רבים ממרוקו ביקשו להגשים חלום ולעלות אל ארץ ישראל.

העיר אוז'דה הייתה מוקד מעבר ממרוקו לאלג׳יריה עבור מאות יהודים בדרך לארץ, בהיותה בגבול הסמוך לאלג׳יריה. יהודים שרצו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה־20, לא היה בידם את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, הייתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוז׳דה. עשרות עולים בשנים אלו התרכזו ונפגשו באוז׳דה עם שליחים סמויים שסייעו להם להבריח את הגבול.

מלבד זאת, הרי שאזור זה נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו. בשלב מסוים התגלו בו מכרות פחם, מה שהביא באותן שנים לנהירה של אנשים דלים, רובם המכריע ברברים מוסלמים, שקיוו להרוויח שם מעט פרוטות. ביניהם היו לא מעט יהודים שהעתיקו את מקום מושבם לאזור זה כדי להציע את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור זה. כך לדוגמא הכפר ג׳ראדה, השוכן במרחק של כחמישים קילומטר מהעיר אוז׳דה, בשל התפתחותו הכלכלית החל למשוך בהדרגה יהודים רבים מאוזידה, עד שאף הקימו שם בית כנסת, ומינו לרב הקהילה את רבי משה הכהן סקאלי, שהעתיק לשם את מקום מושבו מדבדו עיר הכהנים. הקהילה בעת ההיא בג'ראדה מנתה כמאה וחמישים יהודים.

היהודים בג'ראדה היו סוחרים או בעלי מקצוע, כך שמצבם הכלכלי היה סביר. זאת לעומת הפועלים המוסלמים במכרות הפחם, שהשתכרו בקושי ממלאכתם. חיי היהודים התנהלו בנחת ובשלווה, כל זאת בלי להעלות על הדעת כי זהו השקט שלפני הסערה הגדולה שעתידה לבוא עליהם.

יום שני כ״ט באייר תש׳׳ח (7 ביוני 1948). השעה 9:30 בבוקר. אספסוף חמוש בגרזנים ובסכינים נהרו לשכונת היהודים ׳שוק אל יהוד׳ באוז׳דה, לאחר שנפוצה שמועת זדון ועלילת דם כי יהודי רצח מוסלמי. בפוגרום זה נרצחו חמישה אנשים, מתוכם ארבעה יהודים וצרפתי אחד. עשרות נפצעו בפוגרום זה, וחנויות ובתים רבים נבזזו ורוקנו כליל.

שוטרים וחיילים צרפתיים שהוזעקו למקום השתלטו על המצב, ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוז׳דה. אלא שאירוע זה רק נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג׳ראדה, ומשהגיעו – הפיצו שמועות על יהודי שרצח מוסלמי ושהרסו היהודים את גג מגדל המסגד הגדול באוז׳דה.. הפורענות לא איחרה לבוא. טבח נורא שביצעו חיות הטרף בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל ועובדי כפיים. ללא כל אבחנה ורחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחתו של רבי משה הכהן סקאלי, רב הקהילה, נרצחו יחד עימו ונשחטו על קידוש ה׳. חמשת ילדיו, מבן שמונה חודשים ועד בן שלש עשרה נספו בפרעות אלו. 37 יהודים קיפחו את חייהם באירוע זה, מחציתם נשים וילדים, ועוד עשרות רבות של פצועים בגופם ובנפשם.

רבי דוד אמסללם זצ״ל, בקינה שכתב לזכר הנספים, תיאר את רגעיו האחרונים של רב הקהילה רבי משה הכהן הי״ד. הפורעים פרצו אל ביתו בעת שישבו אצלו כמה מבני הקהילה להיוועץ ברבם. בני הקהילה ובני משפחתו של הרב נחרדו עד עמקי נשמתם מפחד הפורעים, והבינו כי אלו רגעיהם האחרונים. הפורעים קראו לעברם כי יכולים הם להמיר את דתם לדת האסלאם ובכך יצילו את חייהם, אך רבי משה הכהן שנותר בשלוותו, קרא לבני הבית כי לא יאמינו לכך, ואותם צמאי דם ישחטום גם אם ימירו את דתם, ומוטב שימסרו עצמם על קידוש השם ביהדותם, ויקבלו עליהם גזירת האל באהבה.

הפורעים החלו לרצוח את בני הקהילה שהיו עמו, ולאחר מכן רצחו את אמו, אל מול עיניו המשתאות. מיד הניח רבי משה הכהן את ידו הטהורה על עיניו, קרא ׳שמע ישראל׳ במהרה וקיבל עליו את הדין באהבה. הפורעים המשיכו ורצחו את ילדיו האהובים ואת אשתו אל מול עיניו, ופנו אליו בשנית אם מוכן הוא להמיר את דתו. השיבם רבי משה כי אינו מקבל את הצעתם, שחיי העולם הזה דומים לרוח, ומקבל עליו דין שמים באהבה. מששמעו הפורעים את סירובו, התנפלו עליו ורצחוהו נפש.

במותו זכה לקדש שם שמים, כרבי עקיבא בשעתו שגזרו הרומאים את דינו למיתה על כך שלימד תורה ברבים, ובעת שסרקו את בשרו במסרקות ברזל קיבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, והאריך ב׳אחד׳ עד שיצאה נשמתו(מסכת ברכות דף סא עייב).

אחד הניצולים, ליאון יהודה טובול, עד ראייה לפוגרום, שחווה על בשרו את המאורעות. יהודה נולד בשנת 1928 בעיירה מרטימפריי הסמוכה לאזור הספרדי שבמרוקו, בקרבת העיר אוז׳דה. בהעתו כבן 15, למד סנדלרות אצל אחיו הגדול שמעיה. מספר שנים לאחר מכן, כשגילו את מכרות הפחם בכפר ג'ראדה, העתיק שמעיה את מקום מגוריו לשם יחד עם רעייתו ושלשת ילדיו, שם שכר חנות במרכז המסחרי ופתח סנדלרייה לטובת הפועלים הרבים שעבדו במכרות. יהודה הצטרף אל אחיו במעברו לג'ראדה, ויחד היו עוסקים במלאכת הסנדלרות. העבודה הייתה רבה מאוד.

המצב השתנה כרעם ביום בהיר באותו יום שני. היה זה ערב ראש חודש סיוון, החודש בו בחר בנו הקדוש ברוך הוא להיות לו לעם, ובו זכינו לקבל את התורה. אוטובוס שעצר במרכז הכפר ג׳ראדה, מתוכו ירדו אותם בני עוולה צמאי דם, חלקם אף היו פועלי מכרות הפחם, בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם.

שמעיה אחיו, יצא מהסנדלרייה בשעה שש בערב, ושם פעמיו אל ביתו. בדרכו נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בכלי הטבח שבידיהם. בניסיון להציל את חייו, הסתער עליהם והדף אותם בידיים חשופות, ומיד נס על נפשו אל עבר הסנדלרייה כדי להציל את בנו עמרם בן ה־12, את אחיו יהודה ואת שלושת הפועלים היהודים שעבדו עמו. אולם הפורעים רדפו אחריו, ובפתח הסנדלרייה היכו בראשו מכת מוות בגרזן. שמעיה נרצח ונפל שדוד בפתח חנותו, בטרם הספיק להציל את יקיריו.

יהודה שנשאר בחנות יחד עם עמרם בנו של שמעיה, ועם שלושת היהודים הנוספים, לא ידעו את אשר מתחולל בחוץ. רק כששמעו את ההמולה וקריאותיו של שמעיה לעזרה, הבינו כי פקד אותם הרעה. יחד עמהם היה מסיה גודן, צרפתי נוצרי, ממנהלי מכרות הפחם, שבא לרכוש סנדלים.

לפתע נשמע ניפוץ זגוגית. הפורעים פרצו אל תוך הסנדלרייה בצרחות, ושברו ובזזו את הסחורה. מסיה גודן שחשש לחייו, קרא לעברם כי אינו יהודי. אלא שקריאותיו לא סייעו לו, מאחר וחלק מן הפורעים היו פועלים במכרות, וחששו שילשין עליהם וימסרם ביד השלטון הצרפתי, לכך התנפלו עליו ורצחוהו במכות גרזן.

כששמעו יהודה ועמרם את הצווחות, עלו והסתתרו בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לעורות ולחומר, גלם שמהם יצרו. את הנעליים. הפורעים לא ידעו כי בקומה השנייה מסתתרים יהודים, ומיד כשסיימו להשחית את החנות כולה, בזזו את הכסף שהיה בקופה ונטשו את המקום. אך יהודה ועמרם לקו בחרדה, והמשיכו לשבת בשקט במקום המסתור, מבלי לדעת מה עליהם לעשות.

לא עבר זמן רב, ומתוך הדממה פרצה קבוצת פורעים נוספת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את מקום מחבואם של יהודה ועמרם. כשראו אותם הפורעים החלו לצווח: "אל יהוד הנה, אל יהוד הנה״ (הנה יהודים, הנה יהודים). יהודה ניסה לגונן על עמרם הנער, אך הפורעים חטפוהו בכוח מתוך ידיו, והחלו לגרור אותו במדרגות היורדות לחנות. תוך כדי הירידה בגרם המדרגות, בעטו הפורעים בעמרם, דרכו עליו והיכוהו, עד שכתוצאה מכך כוחותיו לא עמדו לו במותניו ונספה אף הוא. ׳נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן׳.

בתוך כל הרעש והמהומה, הודות לחושך ששרר בחוץ, הצליח יהודה להימלט מציפורניהם של הפורעים, כל עוד נפשו בו. כשהוא פצוע ופגוע מסכינים שדקרו הפורעים באפו ובגרונו, החל לנוס על נפשו, אך הרעה טרם שכחה. בעודו נמלט על נפשו, תפסוהו פורעים נוספים והחלו להפלות בו את מכותיהם. יהודה איבד את ההכרה, והפורעים שיערו כי מת הוא והמשיכו בדרכם.

כך נשאר יהודה לשכב על אדמת הרחוב, אך לא לזמן רב. לפתע קיבל מכה חזקה מאוד בראשו, ממנה התעורר ושב להכרה, וכתוצאה ממכה זו נותרה נפיחות במצחו שגרמה לכאבים עזים בשלושת החודשים הבאים. משהתעורר, החל לנוס ולברוח מאזור הפרעות. במנוסתו מצא מאפייה פתוחה, לא הרחק מהסנדלרייה בה עבד, נכנס אליה ויצא מהיציאה האחורית. שם במגרש החניה של המאפייה, הגיע טנדר עמוס בירקות, כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר המוסלמי שהכירו, נחרד לראותו פגוע ופצוע, ופחד לסייע לו מחשש לחייו שלא ימצאו הפורעים כי סייע ליהודי, אך מיד שם פעמיו אל תחנת המשטרה הצרפתית להודיע על מצבו של יהודה וששוהה הוא ליד הטנדר.

יהודה חשש מאוד לחייו שמא ימצאוהו הפורעים, ולמרות חולשתו כשידו הימנית בלבד מתפקדת, עלה אל הטנדר והתחבא בין ארגזי הירקות. במקום מחבואו נטל ארגז מלא עגבניות ורוקן את תכולתו עליו, תוך שהארגז משמש לו ככיסוי שלא יגלוהו. כעבור זמן מה שמע צעקות, ומתוך הצעקות קוראים לו בשמו: "ליאון! ליאון". היה זה שוטר שהוזעק למקום על ידי נהג הטנדר.

השוטר הציץ אל תוך הטנדר, והבחין בתזוזה בין העגבניות. הוא זיהה את יהודה והרגיעו לבל יחשוש, נטלו על כתפיו אל תחנת המשטרה, שם מצאו יהודים רבים מקום מחסה מפני הפורעים. כעבור זמן מה נלקח אל המרפאה המקומית, לקבל עזרה ראשונה, אך המראות היו קשות מנשוא: גופות חללים רבים היו מוטלים על הרצפה, ביניהם זיהה את אחיו שהשיב את נשמתו לבוראו. רצפת המרפאה הייתה מלאה בדם.

מהמרפאה בג׳ראדה הועבר יהודה יחד עם פצועים נוספים אל בית החולים באוז'דה, שם שהה כחודשיים עד להחלמתו, אך נפשו נותרה פגועה. בבית החולים באוז׳דה התבשר מרה גם על אחיינו עמרם שנספה, וכן על רבם האהוב רבי משה הכהן שנספה אף הוא יחד עם בני משפחתו.

יהודה עלה לארץ ישראל, וגם לאחר שנים רבות כששב לבקר במרוקו יחד עם רעייתו, חש תחושת ניצחון על כי הפורעים לא השיגו את זממם והוא נותר בחיים, ועתה הוא בא לבקר לאחר שזכה לעלות אל ארץ אבותיו. במסגרת הביקור שב אל אוז׳דה, אך לא היה מסוגל לבקר בג׳ראדה, ליבו לא נתן לו לנסוע את שישים הקילומטרים כדי לשוב אל גיא ההריגה של 37 יהודים שנספו רק בגלל שיהודים הם.

עדת ראייה נוספת שחוותה עם בני משפחתה את הפרעות האיומות, היא גב׳ חוה בן־גיגי. לימים תספר על חמיה יצחק בן־גיגי, שהייתה לו חנות בבעלותו, בסמיכות לחנויות המוסלמים המקומיים. ביום הפרעות, הגיע לחנותו שכנו המוסלמי, העניק לו את גלימתו ואמר לו: ״הי לך. תלבש את גלימתי ותחבוש את התרבוש האדום שלי, כך שלא יזהו הפורעים כי יהודי אתה. בכך אציל אותך, כתגמול חסד על כל אשר אתה עושה עמי".

היהודי מיהר לסגור את חנותו ונס על נפשו. הפורעים דלקו אחריו, וכשתפסו אותו, הכו אותו בגרזן מכות רבות בראשו. כשהוא במצב אנוש, פונה על ידי המשטרה הצרפתית לבית החולים המקומי. כשוך הפרעות, הלכו אחיו לחפש אחריו בבתי החולים, אך לא מצאו אותו. נאמר להם על ידי צוות הרפואה, כי יסורו לחדר המתים, אולי ימצאוהו שם.

אחד מאחיו נכנס אל חדר המתים, ונגלה לעיניו מחזה מחריד שלא שיער בנפשו: חללים יהודים שכבו בחדר, האחד לצד רעהו, כשסימני המכות ניכרים היטב על פניהם, מוטלים בתוך שלוליות של דם. מחזה זה, כמו נם הריח הנורא, לא ישכח לעולם. הוא אזר אומץ בנפשו והחל לעבור בין הסתים כדי לזהות את אחיו. לפתע ראה את אחיו, שוכב כאחד המתים, אך הוא בהכרה. מיד הזעיק את הצוות הרפואי, שחשבו בתחילה כי מת הוא ולכך העבירוהו לחדר המתים.

חייו ניצלו, ולאחר תקופת שיקום ארוכה הבריא. אז גם התברר, כי שכנו המוסלמי שהעניק לו את גלימתו כדי להצילו, הלך הוא בעצמו להזעיק את הפורעים, ואמר להם כי יש יהודי שנס מן האזור לאחר שנעל את חנותו, וניתן יהיה לזהותו על ידי הלבוש והתרבוש…

כעבור זמן מה עלה לארץ והקים משפחה לתפארת, ובכך נקם את נקמתו האישית בפורעים שביקשו ליטול את נפשו.

כשוך הפרעות הושב הסדר על כנו, בתום השוד והביזה שנמשכו מספר ימים. ביום שישי ד’ בסימן תש״ח (11 ביוני 1948), ערב שבת קודש וערב חג מתן תורתנו, הובאו אל בית העלמין באוז'דה ארונות הנספים בפרעות. תוך כדי ההלוויה התווסף ארון נוסף של ילד פצוע אנוש מהפרעות, שנפטר מפצעיו בערב שקודם לכן בבית החולים.

מסע ההלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, לעבר רחבת בית העלמין. קהל רב המתין בבית העלמין לארונות הנספים, והשתתפו בו אף ראש העיר אחידה, וכן הנציב העליון של צרפת במרוקו.

גם הפאשה, הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, השתתף במסע ההלוויה ואף נאם. בנאומו הביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, וציין כי מקווה הוא שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים התרשמו מהדברים האמיצים והתקיפים שנאם הפאשה. אלא שעל כך שילם מחיר כבד: ממסע ההלוויה המשיך בדרכו לתפילה במסגד הגדול לתפילת הצהריים, שם בעת כריעתו בתפילה נדקר בצווארו על ידי בן עוולה, והובל לבית החולים במצב קשה. הדוקר נפל בידיהם הזועמות של המון המתפללים שהפלו בו את מכותיהם.

לאחר הפאשה, עמד לנאום נשיא הקהילה היהודית, אך לא הצליח לנאום מחמת הבכי הרב שאחז בו. את הנאום המשיך מזכיר הקהילה. הרגע המחריד הגיע כשקראו את שמותם וגילם של הנספים, לפי משפחה. גם הקראת שם רבה של ג׳ראדה רבי משה הכהן, בן שלשים וחמש במותו, ושל אשתו וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות.

בימים שלאחר מכן, יהודי אוז'דה נרתמו בכל ליבם לסייע לאחיהם ניצולי הטבח מג׳ראדה. הניצולים נשבעו לבל ישובו לג׳ראדה, אך העתיד לוט בערפל: מה יהא בגורלה של אותה אשה שראתה את בעלה וילדיה נרצחים מול עיניה והיא נותרה גלמודה. ומה יהא עם הילד החמוד שלא מפסיק למרר בבכי בגעגועיו לאביו, לאמו ולאחותו שנרצחו בטבח. בית הספר המקומי הפך למחנה פליטים של ניצולי הטבח, לגטו קטן של בכי ודאגה.

הדי האירוע נמצאו בכמה מספרי חכמי מרוקו בתקופה ההיא. כך לדוגמה מצינו בשו״ת ׳מעלות לשלמה׳(חושן משפט, יח), לרבי שלמה הכהן צבאן, שגם נוכח היה בסיום התקרית, שפתח את תשובתו בתיאור קצר: "בזמן אחד התנפלו הגויים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג׳ראדה), והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם, ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו״.

ניצול נוסף מהטבח באוז׳דה, רבי דוד אמסללם זצ״ל, שבנס ניצל מן התופת עם בני משפחתו מאחר ולא שהו באותה העת בביתם, אך הפורעים בזזו את כל הבית והותירו הרס רב. באורח פלא לא נגעו בספרי הקודש ובכתבי היד שהיו שם. לזכר האירוע כתב רבי דוד קינה בשפה הערבית, אותה פתח במילים: ׳אתחיל לכתוב קצות וקינות על רוב הצרות אשר עברו בכל הקהילות, וכל עיניים יזילו דמעות, ובכל בית היו צעקות, ה׳ אלהינו יגאלנו מן הגלות, ותהיה את אחריתנו שמחות בזכות בורא העולמות׳.

מבין מילותיו ניתן ללמוד על עוצמת הפוגרום שחוו. להלן נעתיק מעט ממילות הקינות שכתב, ותורגמו על ידי ידידנו רבי אליהו מרציאנו הי״ו:

שמעו אתם בני הקהל, מה אמור לסבול בן אנוש, הכל רשום בפנקס, אצל אדון העולמים. שונאים אותנו מעידן ועידנים, כל יהודי באשר הוא שם, והורגים בנו בכל דרך ושעל, ה׳ ישפוט  האשמים. רצוני לספר במילים, מה עבר על עיר אוז׳דה, על כך נבכה תמיד, ולא נהיה בשמחה.

יום שני בבוקר, יום לא של מזל, נשדדו הבתים ונכרתו החיים, והרס לכל אדם. התנפלו ושדדו בתי מגורים, ולא הותירו מאומה, כסף וזהב נבזזו, ובעליהן נמלטים. שברו דלתות ונכנסו, וטוב הבתים העלימו, ובעלי הבית מבוהלים, והשאירו בתים מרוקנים. והחנויות, עם סחורות ורכוש, שברו דלתות ומנעולים, את הכל הוריקו עד הסוף, ועזבו החנויות ריקות.

וכמה בני אדם מתו, צעקו ולא נושעו, כל אחד ספג מכתו, והאנשים מבוהלים. מיתה משונה גזרו עליהם, ולא ריחמו עליהם, בסכינים שחטום, ועל האדמה נשארו עזובים. עוד אנחנו שומעים את צרת אחידה, וכבר הגיעו לאוזננו חדשות ג׳ראדה, כי היו מצוידים בכלים, כי התכוונו לבצע בגידה.

כאשר האויב סיים באוז׳דה, התארגנו ועלו על רכבים, ובמים מזון ומסכות, הצטיידו לדרכם ונסעו. באו לג׳ראדה בלילה, והיהודים שם מעט מן המעט, העיר הומה ורעשה, והיהודים מסכנים מבוהלים. התנפלו עליהם בבתים, והרגום כדרך הכופרים, וגם הילדים הקטנים, נשחטו אחד אחד.

את קינתו מסיים רבי דוד אמסללם בבשורת הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ הקודש, אליה ישובו אחרי אלפיים שנות גלות:

נעלה לארץ השלום, ובידינו יהיו מלכות ושלטון, ונרים על ראשינו הדגל, והאויבים משתוממים. נשוב למדינתנו, ונחיה בה בשלווה ובבטחה, ומלך משיח בן דוד מושל בנו, ונהיה רק שמחים.

ראוי פוגרום זה להיזכר בתולדות עם ישראל, שעד כה כמעט ולא נעשה יד ושם לאותם קדושים שנספו, ובראשם רבי משה סקאלי הי״ד שנספה הוא ובני ביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. ייזכר לטוב ידידי רבי אליהו מרציאנו הי״ו, שישב על המדוכה למצוא ולאסוף את מעשה הפוגרום, וכן נפגש ושוחח עם ניצולי הפוגרום – אודים מוצלים מאש, והעלה את הכל בספרו יעדים והדים לפרעות אחידה וג׳ראדה׳, שעל ספרו זה נסמכתי בכתיבת פרק זה. והי הטוב יאמר לצרותינו די.

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עמוד 287

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר