אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת/סג'למאסא- מנהגי ט' באב

יא. מנהגי שינה בליל תשעה באב

 בליל תשעה באב ישנים על מזרונים על הארץ.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט).

מניחים מתחת לכרית אבן ובצל יבש, ובבוקר משליכים אותם לנהר.

בשאר קהילות מרוקו ידוע רק מנהג הנחת האבן(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לב; משולחן אבותינו, שער ג, עט׳ 278 סעיף רט).

האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳ויקח מאבני המקום׳, שראה את החורבן. הבצל, כנראה, הוא סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.

על פי המנהג המובא בשו״ע ובהגהת הרמ״א או״ח, סימן תקנה, סעיף ב, וראה ׳כלי יקר׳ לבראשית כח, יא.

דעת הכותב.

מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח.

הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים.

הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן, ברז״ל הם ראשי תיבות של בלהה, רחל, זלפה, לאה, שזכותן תגן על הקהילה(מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח).

כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטרייה שלו שלוש פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלך לעולם ועד׳.

יב. סדר יום תשעה באב

בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי׳.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף כ; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לג).

אומרים ׳ה׳ מלך׳, ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג), וכן מנהג תוניס ולוב(עלי הדם, עט׳ 635 סעיף יח; עטרת אבות, שם, סעיף לה/א, מקור אבות).

אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו׳

            שלא כדעת הרמ״א, אלא כדעת הטור ובית יוסף סימן תקנט, סעיף ד, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 105; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג; דברי שלום ואמת ד, עט׳ 25). כן הוא מנהג כל בני ספרד, בגדד, תוניס ולוב, אבל מנהג אשכנז לומר שירת הים כרגיל.

אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין בשחרית, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית, קוראים קריאת שמע ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.

כדעת שו״ע או״ח סימן תקנה, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 104 ; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, סעיף לד).

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף יא; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, שם; ברית כהונה, מערכת ת/ סעיף יא, ערך תשעה באב).

גם ביום תשעה באב אין אומרים קדיש ׳תתקבל'

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כא; נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לב; עטרת אבות, שם, סעיף לט), אבל בילקוט יוסף כתב שנוהגים לאמרו ביום(חלק ה אות כא).

נוהגים להפוך את המעיל הפנימי של ספר התורה כלפי חוץ.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריג סעיף ה).

אין מגביהים ספר תורה בתשעה באב.

כמנהג שאר קהילות מרוקו, ושני טעמים לדבר: א. מטעם אבלות. ב. שמא ייפול ספר התורה מחמת חולשת התענית(דברי שלום ואמת ב, עמ' 108).

נוהגים לקרוא גם קינות שנתחברו על ידי חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא; ׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא, בעברית; כנ״ל בנוסח ערבי.

מדלגים בקינות על הבתים האחרונים, שיש בהם ענייני נחמה.

בשאר קהילות מרוקו יש שדילגו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כב; נתיבות המערב, עט׳ רטו סעיף יג), ויש שלא דילגו(עטרת אבות, שם, סעיף כג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105; משולחן אבותינו, שער ג, עט' 274 סעיף רל). השוני במנהגים נעוץ במחלוקת הפוסקים המיוצגת על ידי מרן שו׳׳ע והרמ״א: על פי מרן יש לדלג: ׳אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיהו ואם יש ביניהם פסוקי נחמה – צריך לדלגם׳(אורח חיים, סימן תקנד, סעיף א), והוא גם מנהג צפת (מנהגי ארץ ישראל, קס, כא), ועל פי הרמ״א אין לדלג: ׳ונוהגין לומר קצת נחמה אחרי הקינות לפסוק בנחמה׳(שו״ע או״ח, סימן תקנט, סעיף ה). הרמ״א תואם את דעת המנהיג: ׳וצריך לקונן על ירושלים ולסיים בנחמא וכן עמא דבר׳(הלכות תשעה באב, כג). בעקבות הרמ״א פוסקים גם פרי חדש, החיד״א ור׳ עמרם אבורביע ומחייבים לדלג(ראה דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105- 107). ישנה גם דעה שלישית: לדלג על סיומי הנחמה בקינות של ליל תשעה באב ולאמרם ביום, וכמנהג תוניס (עלי הדס, עט' 628 סעיף יג), לעומת המנהג בג׳רבא לדלג עליהם ביום ובלילה (ברית כהונה, או״ח, מערכת ת', סעיף י, ערך תשעה באב). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

נוהגים לקרוא את ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ אחד מקרא ואחד עבראן נוסח פילאלי, שהוא תרגום מדרשי רחב.

גם בשאר קהילות מרוקו קראו בתרגום שלהם המופיע ב׳ארבעה גביעים׳(נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לא; עטרת אבות, שם, סעיף מד). השווה בר־אשר, לשוננו רנה, סוף עט׳ 231.

אין מסירים את הפרוכת של ההיכל, אלא הופכים אותה.

קוראים בתורה בתיבה כרגיל, ולא מחוצה לה.

מסיימים את התפילה ב׳אשרי יושבי ביתך׳ – ׳ואתה קדוש׳ עד סוף ׳ובא לציון וקוראים מגילת איכה. אין אומרים לא ׳בית יעקב׳ ולא שיר של יום ולא ׳קטורת׳ ולא ׳עלינו לשבח׳.

אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את ספר איוב.

בבתים נוהגים שאחד קורא קינות בערבית הקרויות ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.

אחר הצהריים הנשים נוהגות לשפוך את המים שבכדים, לסדר את הבית, לנקות, לכבס בגדי ילדים ולהכין את סעודת צאת הצום, לסימן של נחמה בסיום החורבן ובואו של משיח שנולד בתשעה באב.

על ׳תשעה באב אחר חצות היום׳ ראה זימר יצחק (אריק), עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנ״ו, עט׳ 190-174. הרקע למאמרו הוא חוויה בלתי נעימה שחווה בעת שכיהן כרב בית כנסת של יוצאי מערב גרמניה בניו יורק לפני כ־50 שנה, כאשר כמה מן המתפללים שהקפידו לא להסתפר בימי בין המצרים הופיעו בבית הכנסת בשעת מנחה של יום תשעה באב כשהם מגולחים. על תמיהתו השיבו שזהו מנהג מאבותיהם. לסיכום מאמרו הוא מציין שתי מסורות למעמדו של חצות היום של תשעה באב; א. המסורת הבבלית, שלפיה תשעה באב הוא יום שלם של אבלות.

ב. מסורת ארץ ישראל, שלפיה היום מתחלק לשניים: עד חצות היום אבלות מלאה, ולאחר חצות היום בטלים כמה מן האיסורים מן הטעם של האווירה המשיחית השוררת בשעה זו של מנחה.

בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין.

ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת ׳שמונה עשרה׳ של מנחה.

אומרים ׳נחם ה׳ את אבלי ציון וירושלים׳ רק במנחה.

נהגו לברך ׳ברכת הלבנה׳ לאחר ערבית לפני טעימה.