מורשת יהדות מרוקו

כבר בשמו של הפת"ח, הזרוע הצבאית של אש"ף לאורך שנים רבות, ניתן למצוא ביטוי לאתוס המוסלמי. פת"ח שהוא במהופך ראשי תיבות של

תנועת השחרור הפלסטינית, מסמל את סורת אל-פתח היא הסורה )הפרק( ה 48- בקוראן, המהללת את הכיבוש של מכה בידי צבא הנביא מוחמד ומבטאת את ניצחון האסלאם באמצעות מלחמת הקודש – ג'יהאד. מאות עיתונים וביטאונים בכל רחבי העולם הערבי, בעלי גוונים אידיאולוגיים ואוריינטציות פוליטיות שונות בתכלית, שיבצו ומשבצים את תצלום כיפת הסלע בראש העמוד הראשון שלהם. אל-אקצא הפך למותג ולסמל לאומי. מבחינת אלו המתהדרים בו זו הוכחת נאמנות לקודשי האסלאם בירושלים, וגם מגן מוצלח מפני האשמות אפשריות של פלסטינים קיצונים על כך שאינם לאומיים מספיק. חוליות הטרור של הפת"ח נקראות גדודי אל-אקצא. פלוגת השוטרים הפלסטינית של הרשות הפלסטינית ביריחו ומחנה המשטרה שם קרויים פלוגת אל-אקצא ומחנה אל-אקצא. האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 נקראה אינתיפאדת אל-אקצא, והפסגה הערבית שכונסה לאחר שפרצה האינתיפאדה הזאת נקראה פסגת אל-אקצא. אפילו ערבים–נוצרים רואים במתחם מסגד אל–אקצא סמל לאומי.

גם בספרות ובשירה המוסלמית זכתה ירושלים לעדנה מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים. להצלחה מיוחדת זכה שירה של אום כולת'ום, הנערצת שבזמרות ערב, 'שלוש ערי הקודש'. בבית השלישי הנוגע לירושלים זרעה גם אום כלת'ום את הזרעים לעלילת 'אל-אקצא בסכנה', שעתידה להתפתח בשנים שיבואו לממדים עמוקים ונרחבים:

"מן המקום ממנו עלה מוחמד בלילה לשמים,

מירושלים הטהורה והזכה

שומעת אנוכי… שוועה לעזרה

עדה אני כי האויבים שרפו

את המקום הקדוש מכול

ודרכו עליו ברגל גאווה.

שומעת אני את האבנים העצובות

מקוננות בחשכת הליל:

אבוי לירושלים הנתונה בידי התוקפן…"

פרק ד': המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים

זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שבו המוסלמים אל שמו המקורי של הר הבית בערבית: במקום להשתמש במונח אל-חרם אל-שריף, הם עברו

להשתמש בשם הנזכר בקוראן: 'אל-מסג'ד אל-אקצא ' )המסגד הקיצון(. דרך זאת הקלה עליהם לשוות לכל רחבת הר הבית מעמד קדוש, בדומה

למסגד, ולהתייחס בהתאם לכל נוכחות יהודית בתחומי האתר. ההתייחסות אל כל רחבת ההר וכתליו ולא רק אל המסגדים כמקום קדוש, עיצבה מעתה גם את היחס לפעילות של כוחות הביטחון הישראליים בשטח ההר, לביקורי יהודים במקום, לניסיונות של יהודים להתפלל בשטח הר הבית, ולמעשה לכל נגיעה ישראלית בשטח המתחם ובכתליו. מנקודת המבט המוסלמית, שלטון יהודי כשלעצמו, הוא שמטמא את מוסלמיותה של ירושלים, מחלל אותה, ולכן מראש אינו לגיטימי.

ב 1967- 46 שנה לאחר כינונה בפעם הראשונה על ידי חאג' אמין אל- חוסייני, ו 16- שנה לאחר שהשלטונות הירדנים פירקו אותה, הוקמה שוב

המועצה המוסלמית העליונה, הפעם בידי מנהיג המרי נגד השלטון היהודי, השיח' אל-סאיח, שנבחר לעמוד בראשה. אל-סאיח, שבסופו של דבר

גורש על ידי ישראל לירדן, הזכיר בהתבטאויותיו והנהגתו את המופתי אמין אל-חוסייני. גם הוא קנה את השכלתו הדתית באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ושב לירושלים. התקופה המשמעותית ביותר בחייו היתה תקופת פעילותו לצדו של אל-חוסייני עצמו. בסוף שנות ה 30- של המאה העשרים נכלא אל-סאיח בגלל פעילות מרדנית נגד בריטניה הגדולה בניצוחו של חאג' אמין, שעמו שיתף פעולה. כאשר רומם חאג' אמין את מעמדם של שני המסגדים בהר הבית והפך אותם מסמל דתי לסמל לאומי של מאבק בתנועה הציונית המתחדשת, סייע בעדו אל-סאיח. "הדת, החינוך והפוליטיקה" נהג השיח' לומר למקורביו, "ירדו כרוכים יחד משמים. בדרך זו הלך מוחמד ובדרך זו אמשיך גם אני."

אירועי חודש אוגוסט 1967 העמיקו את הממד הדתי במרי הערבי שפשט במזרח ירושלים. ניסיונותיו של הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, לקיים תפילות של יהודים על הר הבית, ניסיונות שנבלמו על ידי הממשלה, הביאו את אנשי הדת המוסלמים, בראשות אל-סאיח, לפרסם ב 22- באוגוסט פסק הלכה, שהיווה את הבסיס שעליו תושתת בעתיד ואף תועצם ההתייחסות המוסלמית לנוכחות השלטונית הישראלית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

בכלל ובהר הבית בפרט.

"לנוכח כוונת ישראל להרחיב את רחבת הכותל, תפילת הבריגדיר גורן והצהרת שר הדתות כי הר הבית הוא רכוש יהודי, בזכות כיבוש וקניין, יש להדגיש את העקרונות הבאים: 'מסגד אל-אקצא הוא הקיבלה הראשונה והמסגד השלישי בחשיבותו לאסלאם. המקום המקודש הנדון הוא כל שטח הר הבית, המסגד גופו, הקירות המקיפים את הרחבה, השערים, הרחבה, מבנה כיפת הסלע וכל השטחים הגובלים בו. מי שפוגע בקדושתו של שטח זה, פוגע בקדושת המסגד עצמו… זכות הבעלות על הסלע הקדוש… נקבעה על ידי מסורות וקביעות במשך מאות שנים, שבהן קיימו המוסלמים בידיהם זכויות אלו והן אינן ניתנות לערעור. אין לערער אחריהן לא בפני בית דין דתי ולא לפי חוק מקומי או בין-לאומי."

על רקע פסק ההלכה הזה שפורסם בחודש אוגוסט 1967 , נזכיר בקצרה כיצד הפכה ירושלים למקום השלישי בקדושתו באסלאם. בקוראן, אין ירושלים נזכרת כלל בשמה. הפרשנות המוסלמית הקדומה התלבטה בשאלת זיהויו של אל-אקצא  )הקיצון, המרוחק ביותר(, הנזכר בהקשר למסע הלילה של מחמד )סורה 17 בקוראן(. היו שהציעו כי הכוונה למסגד שמֵימי, אך אחרים הציעו כי מדובר בירושלים. לאחר בריחתו של מוחמד ממכה למדינה )בערבית: 'הג'רה'( בשנת 622 הוא הורה למאמיניו, למשך תקופה קצרה של 16 חודש, לפנות בתפילתם לעיר ירושלים. בדרך זאת הוא קיווה לשכנע שבטים יהודיים בעיר להתאסלם. כאשר נוכח בכישלונו, נקבעה הקיבלה ) כיוון התפילה( אל הכעבה שבמכה, מקום הולדתה של דת האסלאם, שלא הרחק ממנו חווה מוחמד את ההתגלות הראשונה שלו. כינויָהּ של ירושלים במסורת המוסלמית נותר עם זאת 'הקיבלה הראשונה'. כבר ציינו כי אחד הביטויים המובהקים לחשיבות המועטה שייחסו המוסלמים לירושלים בראשית האסלאם, מגולם בעובדה שירושלים היתה אחת הערים האחרונות שהמוסלמים כבשו בסוריה לאחר מות מוחמד. היא נכבשה על ידי מפקד בדרגה לא גבוהה, ולא על ידי עומר, שהאגדות המאוחרות ייחסו לו את כיבושה. העיר נקראה כאמור בראשית הכיבוש המוסלמי בשם הרומאי איליא ולא בית אל-מקדס ) בית המקדש(. אחר כך, לאורך מאות בשנים היא מוזכרת בכתבים ובמקורות מוסלמיים כבית אל-מקדס, אך רק במחצית השנייה של המאה ה 20- השתרש השם בית אל-מקדס בפיהם של מאמינים מוסלמים.

במסורת המוסלמית היתה ירושלים שלישית במעלה ובחשיבות אחרי מכה ואחרי מדינה, שאליה היגרו מוחמד ואנשיו, ובה קיבלו מקלט מרדיפות שהתנהלו אחריהם במכה. על מכה, מדינה וירושלים נאמר במסורת המוסלמית: "תפילה אחת במכה שקולה כנגד עשרת אלפים תפילות. תפילה במדינה שקולה כנגד אלף תפילות ותפילה בירושלים שקולה כנגד 500 תפילות." העלייה למכה מקנה מעמד מיוחד לחוגגים הזוכים בתואר חאג'. העלייה לרגל לירושלים לעומת זאת נחשבת כזיארה, שמשמעה עלייה לרגל הנחשבת פחות, שהמוסלמים מבצעים לאתרים שאינם הכעבה במכה. למרות זאת יש לירושלים מקום מרכזי בתפיסה המוסלמית של עידן קץ הימים. חוקר הדתות, פרופ' צבי ורבלובסקי העיר לעניין זה: "אין טיסות ישירות ממכה לשמים. אתה חייב לעשות נחיתת ביניים בירושלים." לפי אחת המסורות המוסלמיות עתידה הכעבה, היא האבן השחורה שבמכה, לעבור לירושלים ולהיקבע בה באחרית הימים.

בסוף המאה השביעית, בשנת 691 ,כ-60 שנה לאחר שירושלים נכבשה על ידי הערבים, הקים החליף האומיי עבד אל-מלכ את מבנה כיפת הסלע. עיקר מעשה ההיכל המפואר נועד לדעת רבים, להנציח את ניצחון האסלאם על הדתות הקיימות, להדגיש את רגש השייכות הקושר בין האסלאם לירושלים ולהר הבית; להתחרות במראה החיצוני של הכנסיות הנוצריות המפוארות, אך לא פחות מכך – לפתח בירושלים מרכז פוליטי-דתי, שאם לא יעלה על מכה, לפחות ישווה לה. את מסגד אל-אקצא הקים בשנת 705 החליף האומיי אל-ווליד, בנו של מקים כיפת הסלע, עבד אל-מלכ. מאז ובמשך 1300 שנה ויותר, הפכו שני המבנים לצמד בלתי נפרד. מבנה כיפת הסלע בא לשמר, לפאר ולרומם את הסלע הקדוש שביסודו, ובתוכו של המבנה התפללו המוסלמים תפילות יחיד. לעומת זאת, היה מסגד אל-אקצא מקום תפילה לציבור.

בספרו "המערכה על ירושלים" מציין ד"ר דורי גולד כי "התיאולוגים המוסלמים התווכחו ביניהם אם המסע הלילי והעלייה לשמים המיוחסים למוחמד, היו חלק מחזון – כלומר חוויה רוחנית כלשהי, או אירוע שהתרחש בפועל." הגרסה שרואה במעשה חזון, נתמכה על ידי עאישה 613-678))בתו של אבו בכר ואשתו האהובה של מוחמד, שבשנותיה האחרונות הרבו להיוועץ בה בקשר למנהגיו ואמרותיו של המנהיג. גם החליף מועאווייה, שייסד את השושלת האומאיית בדמשק בשנת 660 , פירש את סיפור המסע הלילי כחזון. הכתובת הערבית מזמן כיפת הסלע המקיפה את האכסדרה המתומנת המרכזית של המבנה מעל הקשתות, מוקדשת כמעט כולה לוויכוח תיאולוגי נוקב עם הנצרות, אך נעדרת התייחסות לחלום מוחמד. פרופ' מנשה הראל מציין בהקשר זה כי "מסגד אל-אקצא בירושלים נבנה 60 שנה אחרי חלום מוחמד ואינו נזכר ב-240 המטרים של פסוקי הקוראן, המעטרים את הקירות הפנימיים של כיפת הסלע," וכי "מסע הלילה של מסגד זה הוזכר לראשונה בכתובת העות'מנית שבכיפת הסלע." לעומת זאת יש כאמור חוקרים הסבורים כי "במקור היתה שכבת מסורות קדומה, שזיהתה את מסגד אל-אקצא בשמים, ואילו שכבת מסורות שנייה, מאוחרת יותר, שנועדה להדגיש את תהילתה של ירושלים מול מכה, זיהתה את אל-אקצא בירושלים." על פי אלה המטרה של עבד אל-מליכ, בונה כיפת הסלע, שבירתו בדמשק, היתה להפחית מחשיבות העלייה לרגל למכה (שהיתה בחסות יריביו, חסידי החליף השיעי עבדאללה אבן אל-זובייר), ולהאדיר את ירושלים. כך או אחרת – הפרשנות שהתקבלה בסופו של דבר היא זו הגורסת כי מוחמד הגיע פיזית לירושלים ואף עלה ממנה השמַימה.

ירושלים הפכה אפוא למקום השלישי בחשיבותו באסלאם, אך בשנים האחרונות מונחים נדבכים חדשים על המסורות הישנות, וההיסטוריה המוסלמית והערבית של ירושלים נכתבת מחדש. מרכז הכובד עומד עתה על הזכות ההיסטורית של הערבים בירושלים ופלסטין, ומרכז הסיפור מבוסס על הטענה כי הערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל.

אלא שבהבנָיה המחודשת של הטיעון הערבי-מוסלמי אין די, שכן מולו ניצב כבר אלפי שנים 'הסיפור היהודי'. היוצרים המוסלמים פיתחו אפוא במקביל גם את הכחשת ושלילת הנרטיב היהודי-הציוני, ובכלל זה דה-יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל. השינויים שערכו המוסלמים בהיסטוריה שבה דבקו לאורך מאות בשנים, היסטוריה המתועדת בכתביהם שלהם, נגעו בראש ובראשונה בשאלת גילו ומעמדו של אל-אקצא. במסגרת זו שונה גילו של מסגד אל-אקצא והורחק עד לתקופה הקדם מוסלמית. " היה זה חלק מניסיון "לאסלם" את התקופה שקדמה להופעת בשורת האסלאם של מוחמד ולשערב את ירושלים ואת ארץ ישראל. תהליך האסלום והשערוב הונע על ידי הצורך לטעון לזכות היסטורית ערבית ואסלאמית על האדמה הקדושה, קודם שהיו בה בני ישראל – היהודים הקדמונים והנוצרים." לצורך כך נעשה שימוש במסורות ישנות שמייחסות את בניית אל-אקצא לאברהם, לאדם הראשון או לתקופת בריאת העולם.

השיח' קרדאווי )המנהיג המצרי המוסלמי סוני, שנחשב לאחד מחשובי הפוסקים המוסלמים בדורו(, אישי דת סורים ואחרים מזהים כולם את היבוסים כשבט ערבי קדמון, שנדד מחצי האי ערב עם הכנענים כ-3000 שנה לפני הספירה הנוצרית, ובכך קדם לבני ישראל בארץ.

 הנרטיב המוסלמי החדש קבע, למשל, שמסגד אל-אקצא לא נבנה לפני כ-1300 שנה – כך על פי המחקר המודרני – אלא על ידי אדם הראשון, 40 שנה לאחר שנבנה המסגד במכה. שר הוואקף הירדני עבד אל-סלאם אל- עבאדי טען זאת כבר ב-1995 .גם ההיסטוריון הסעודי מוחמד שראב גרס שאל-אקצא נבנה על ידי אדם הראשון. לדבריו, האל עצמו בחר במקום והועיד אותו להיות מקום פולחן למאמינים באל אחד. המופתי לשעבר של ירושלים ושל הרשות הפלסטינית, שיח' עכרמה סברי, כבר ייחס כמה פעמים את בנייתם של המסגד במכה ושל מתחם אל-אקצא לאדם הראשון, בעוד המלך שלמה הוא שחידש לדבריו את בניית אל-אקצא. על פי סברי, שלמה לא בנה את בית המקדש היהודי, אלא את מתחם אל-אקצא, שהוא מסגד מוסלמי.

דוברים מטעם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית מדברים בשנים האחרונות על כך שאברהם הוא שבנה את אל-אקצא לפני כ-4000 שנה 40 שנה לאחר שבנה את הכעבה עם בנו ישמעאל. כדי "לאסלם" את התקופה שקדמה להופעת בשורת האסלאם של מוחמד מגויָסות אפוא מסורות מוסלמיות קדומות, שעד כה חשיבותן היתה מבוטלת, וסביב מסגד אל-אקצא נבנים רבדים נוספים עתיקים יותר, מוקדמים פי כמה לשנת בנייתו, ומוקדמים כמובן לנוכחות של בני ישראל בארץ ישראל. בשנים האחרונות הפתיעו אישים מוסלמים כשהגדירו לראשונה את אל-אקצא כשני בקדושתו, ולא כשלישי בקדושתו, משמע: אחרי מכה, אך לפני מדינה. כך למשל נהג השיח' כמאל ריאן, איש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הישראלית, שאמר כי "באמונה שלנו זה המסגד השני. הוא קדוש יותר מהמסגד במדינה, ואת זה היהודים לא תופסים…"

במקביל להעצמת הקדושה המוסלמית של ירושלים ואל-אקצא, מתנהל כאמור כבר שנים מסע שבמרכזו הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות המקודשים ליהדות. המופתי לשעבר של ירושלים, שיח' סעד אל-דין אל-עלמי, היה המפורש ביותר בעניין זה, כשאמר כי היהודים מטמאים את מוסלמיותה של ירושלים.

להמחשה של תפיסה זו הייתי עד אישית לפני שנים אחדות, כשהגעתי עם קבוצת סטודנטים לארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר אילן למורדות נחל קדרון בירושלים. חברי הקבוצה ביקשו להציל שרידים ארכיאולוגיים מערֵמות העפר שהוואקף חפר בהר הבית ושפונו במשאיות לאפיק הנחל. אחד מאנשי הוואקף שהבחין בסטודנטים פתח לעברם בצעקות רמות. משפט אחד נקלט על ידיהם היטב: "אין לכם מה לחפש כאן, כפי שלצלבנים לא היה מה לחפש כאן. ירושלים היא מוסלמית."

בעבר אמנם היה אפשר להתייחס לאמירות מהסוג הזה כחריגות, אך כל זה השתנה בוועידת קמפ דייוויד, ביולי 2000 :אז התברר לדרגים הישראלים הבכירים, כי הטענה שליהודים אין זיקה אמיתית לירושלים ולמקומות הקדושים, לא זו בלבד שעברה תהליך של הפצה והטמעה בקהילות ערביות ומוסלמיות והפכה נחלת השיח הציבורי הערבי, אלא שגם ההנהגה הפלסטינית אימצה אותה.

ערפאת עצמו התייצב מאחורי הטענה הזאת בוועידת קמפ דייוויד  2000וחזר עליה בעיבוד שונה מעט בספטמבר 2003 ,כאשר נשא הרצאה בפני משלחת של מנהיגים ערבים מהגליל וטען בפניהם, כי בית המקדש היהודי לא היה קיים בירושלים אלא בתימן. "אני עצמי," 'העיד' ערפאת, "ביקרתי בתימן שם הוצג לפני האתר שבו היה קיים מקדש שלמה." ערפאת נטל ככל הנראה את התאוריה הזאת מספרו של ההיסטוריון כמאל סליבי, פרופ' אמריטוס של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, שמונה לנהל את המכון המלכותי ללימודים בין-דתיים בירדן. גם סאאב עריקאת, שמלווה מטעם הפלסטינים את המו"מ עם ישראל מאז ועידת מדריד ב-1991 ,הטיל ספקות בזיקה היהודית לירושלים במהלך ועידת קמפ דייוויד 2000.

העובדה שהנציגים הרשמיים הבכירים של הרשות הפלסטינית אימצו את הכחשת המקדש והטיחו אותה ללא בושה במדינאים היהודים, היא כנראה העדות הטובה ביותר להטמעת הנרטיב החדש שכתבו המוסלמים לירושלים. המדינאים הישראלים, שאינם נמנים עם תנועות שוחרי הר הבית היהודיים, לא הסתירו את תדהמתם ותחושותיהם הקשות אל מול המציאות הזאת.

ביטוי לדברים ניתן במאמר שפרסם ב-2002 יוסי אלפר, בכיר לשעבר במוסד, שניהל את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בתל אביב. אלפר, יהודי חילוני, שאינו חשוד בקרבה יתרה לתנועות הר הבית היהודיות, וידוע בנכונותו לפשרות מרחיקות לכת למען השלום, כתב:

"מכל ההצהרות ביחס לתהליך השלום אשר יצאו מפיהם של יאסר ערפאת ושותפיו בחודשים שבין קמפ דייוויד (יולי 2000 )וטאבה )ינואר 2001 ,)אף לא אחת העליבה וקוממה כמו הטיעון שלפיו מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית. למעשה, שלל ערפאת את יסוד האמון היהודי לפיו ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. כמו רוב היהודים, דתיים כחילונים, ראיתי בדברים אלה ניסיון להטיל דופי בזהותנו הלאומית…"

"…כיהודי חילוני," הסביר אלפר, "איני חש כל צורך להתפלל – לא בכותל ולא בהר הבית, ואולם אני כן נזקק לביקור בהר עצמו. מקובל עלי שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות לחפור ולחשוף את שרידי הבית. אני, כמו רוב היהודים, איני מבקש להקים מחדש את בית המקדש… אך במובן העמוק יותר, ההכחשה הפלסטינית את הנרטיב הקושר את העם היהודי להר הבית – כמוה כדרישה שישראל תסכים 'בעיקרון' לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים והיא משקפת כנראה מידה של שלילה ערבית מן היסוד את זכות קיומה של ישראל ואת היותה מדינה יהודית לגיטימית… אינני מבקש שלטון ישראלי על הר הבית. הוא מקום קדוש למוסלמים, המסגדים הם עובדות חיים, ומוסלמים צריכים לנהל את המקום. אינני מתקשה לכבד את הנרטיב המוסלמי ביחס להר/חרם. ואולם לא ייכון שלום ולא יהיה הסכם קבע בירושלים, עד אשר יימצא הסדר אשר יעניק את הכבוד הראוי לנרטיב היהודי הלאומי לצד זה של המוסלמים." ( ההדגשה שלי – נ.ש.(

חומרים שלוקטו בספרים, ומחקרים שונים שנעשו על ידי ד"ר יצחק רייטר, על ידי חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, ד"ר שמואל ברקוביץ, ועל ידי כותב שורות אלה, חושפים מאות פסקי הלכה, פרסומים ומקורות המלמדים לאילו ממדים התרחבה בעולם המוסלמי הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות הקדושים. גורמים מוסלמיים שונים מנסים לקעקע היום את התפישה היהודית בדבר מרכזיותה של ירושלים ביהדות, להתכחש לדבר קיומו של בית המקדש בירושלים ולטעון שהכותל המערבי אינו שריד אותנטי של חומת התמך החיצונית של מתחם בית המקדש.

ההיסטוריה המוסלמית המשוכתבת המתפלמסת עם הההיסטוריה והקשר היהודי לירושלים, מעלה שלוש טענות בסיסיות: האחת שהנוכחות היהודית בירושלים היתה קצרת ימים (60-70 שנה בלבד) ואין היא מצדיקה ריבונות יהודית על העיר הקדושה; שמקדש שלמה, שאינו אלא דמות מוסלמית קדמונית, היה לכל היותר חדר תפילה אישי (פרסומים רבים, כאמור, מרחיקים לכת אף יותר ומכחישים את עצם קיום המקדש(; ושהכותל המערבי הוא אתר קדוש מוסלמי, שהזיקה היהודית אליו הומצאה רק במאות ה-19 וה-20 לצרכים פוליטיים.

כך, למשל, מאמר שהופיע לפני שנים אחדות באתר התנועה האסלאמית הצפונית, פרי עטו של הארכיאולוג המצרי עבד אל-רחים ריחאן ברכאת, מנהל אתר העתיקות באזור דהב בסיני, טוען כי "האגדה של המקדש השקרי היא פשע הזיוף ההיסטורי הגדול ביותר." פתווה (חוות דעת הלכתית) באתר האינטרנט של הוואקף בירושלים קובעת כי דוד, שלמה והורדוס לא בנו את ההיכל אלא רק שיפצו מבנה שהיה קיים שם עוד מימי אדם הראשון. רבים מאנשי ההלכה המוסלמית מצמידים כיום למילה 'אל-היכל' )המקדש) את התואר 'אל-מזעום', שפירושו המילולי הוא 'הנטען' או 'המתיימר'. כך הם מחדדים את עמדתם שהמקדש הנו המצאה שאין לה כל בסיס עובדתי. עבד-אל תואב מוסטפא, איש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר ומגיש לשעבר של תכנית דת בטלוויזיה המצרית, כותב בספר שפרסם, שאמונתם של היהודים בעניין המקדש אינה אלא טענה שקרית, ושהמחקר לכאורה של היהודים אינו מחקר מדעי אלא בבחינת הערכות והיפותזות בלבד.

לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.

לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.

סילוף דומה מופיע באתר האינטרנט של התנועה האסלאמית הדרומית בישראל. מוחמד ח'לאיקה, איש התנועה, מסתמך לכאורה על ארכיאולוגים ישראלים כדי לקבוע שאין כל זכר למקדש היהודי. לדבריו, מאז 1967 ערכו היהודים 65 חפירות ארכיאולוגיות בהר הבית. לדברים אין יסוד, שכן לא היתה כל חפירה בהר הבית. הוואקף הוא שמנע זאת. ח'לאיקה מצטט את הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, כמי שאומרת: "לא הגענו למקדש ואין לנו מושג היכן היה." אלא שמזר דווקא קושרת בין ממצאים ארכיאולוגיים לבין מקורות מקראיים ואחרים המתארים את המקדש. גם היא מציינת שהסיבה שבגינה אין ממצאים ממבנה המקדש עצמו היא, שלא ניתן לעשות חפירות מתחת למתחם הר הבית, המקום שבו שכן בית המקדש.

הערת המחבר : אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים, שהם, ירושלים, 2000 ,ראו למשל בדברי ההקדמה שלה, עמ' י"ד

אל מול ההכחשה הגורפת הזאת ניצבת העובדה כי במשך מאות שנים עד 1967 ,היה סיפור בית המקדש היהודי – ופרטים על אודותיו, ואפילו מידע על הריסתו של הבית הראשון בידי נבוכדנצאר – מוטיב מושרש ובלתי מוכחש בספרות המוסלמית על כל סוגיה. יתרה מזאת: מקורות ערביים קלאסיים מזהים את האתר שבו ניצב מסגד אל-אקצא עם המקום שבו עמד מקדש שלמה. כך למשל, הגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל-מקדסי, בן המאה ה-10 ,וחכם ההלכה האיראני אל-מסתופי, מהמאה ה-14 ,מזהים את מסגד אל-אקצא עם מקדש שלמה. בשירתו של ג'לאל אל-דין אל רומי מהמאה ה-13 נעשה זיהוי דומה. גם אבו בכר אל-ואסטי, שהיה דרשן מסגד אל-אקצא בתחילת המאה ה-11 ,מביא בספרו על שבחי ירושלים מסורות שונות, המציגות את העבר היהודי של בית המקדש. אחת מהן מספרת כי בני אהרון כינו את הסלע "ההיכל". גם במדריך המקוצר לאל-חרם אל-שריף משנת 1924 ,שהוציאה לאור המועצה המוסלמית העליונה, נאמר כי "אתר זה הוא מהעתיקים ביותר בעולם… זהותו כאתר מקדש שלמה הנה מעבר לכל ספק."

אפילו במאה ה- 20 (אך לפני 1967) כתב ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כי מקום אל-חרם אל-שריף הוא על הר המורייה שנזכר בספר בראשית, שבו היה גורן ארוונה היבוסי, שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, וכי שלמה בנה את בית המקדש בשנת 1007 לפני הספירה. עארף אל-עארף, לשעבר ראש עיריית ירושלים המזרחית, אף מוסר ששרידי המבנים שמתחת למסגד אל-אקצא הם מתקופת שלמה. הוא מציין עוד כי המחצבה התת-קרקעית הסמוכה לשער שכם (כוונתו למחצבה המכונה על ידי היהודים 'מערת צדקיהו'), נקראת 'מחצבת שלמה', מכיוון שדוד ושלמה נטלו ממנה אבנים לבניית בית המקדש. אלא שדברים אלה נכתבו בתקופה שהעיר העתיקה של ירושלים היתה חלק מממלכת ירדן, והם כמעט ואינם זוכים להד בספרי ההיסטוריה הערביים שנכתבו מאז 1967 ובשיח בן זמננו.

גם באשר לכותל המערבי – 'אל בוראק' בפי המוסלמים – כתבי המוסלמים מהמאות הקודמות סותרים את הטענות שעולות היום, טענות שמקדשות את הכותל למוסלמים. המוסלמים מעולם לא התפללו שם, למעט במסגד אל-בוראק בצד הדרומי של הכותל המערבי, ואף לא כוננו בו אתר תפילה משלהם. על פי בדיקה שערך ד"ר שמואל ברקוביץ, הכותל המערבי כלל אינו מוזכר כמקום קדוש מוסלמי בספרים ובמדריכים רשמיים של אל-חרם אל-שריף מטעם הוואקף המוסלמי שהופיעו בשנים 1914 , 1965 ו-1990 .גם באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה לאור ב-1971 , בערכים 'אל-בוראק, ו'אל-חרם אל-שריף', לא נזכר הכותל המערבי כמקום קדוש, והוא אינו מזוהה כמקום קשירת אל-בוראק. בערך אל- חרם א-שריף אף מוזכר 'כותל הדמעות', שם המזוהה עם דמעותיהם ותפילותיהם של היהודים לידו, ואין מיוחסת לו שם כל קדושה מוסלמית. בספרו 'ההיסטוריה המפורטת של ירושלים' כולל עארף אל-עארף את הכותל המערבי ברשימת המקומות הקדושים ליהודים בירושלים, ומתארו במילים אלה: "…הכותל הנו החומה החיצונית של בית המקדש, אשר שוקם בידי הורדוס… והיהודים מבקרים בו לעתים קרובות ובייחוד בתשעה באב, וכאשר הם מבקרים בו הם זוכרים ההיסטוריה המפוארת והבלתי נשכחת ומתחילים לבכות…"

 אל הסתירה הזאת בין הכחשת המקדש היהודי ואִסלום הכותל המערבי מחד גיסא, לבין כתבי המוסלמים עצמם בדורות קודמים מאידך גיסא, מצטרפת כמובן מסכת של עובדות, גילויים ומקורות שמאששים את הזיקה היהודית לירושלים ואת קיומו של המקדש. אלה אינם עניינו של מחקר זה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר: התנ"ך, המשנה, הגמרא, המדרשים והמפרשים היהודיים הרבים, מעידים על עבודת המקדש וקיומו לאורך שנים רבות. לכך יש להוסיף את כתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו )יוספוס פלוויוס), שראה במו עיניו את המקדש וחורבנו. פלוויוס מתאר בהרחבה רבה את בית המקדש השני וגם את תהלוכת הניצחון הרומית שבה נישאו שלל כלי המקדש. תהלוכה זו מתוארת גם על הקשת שהקים טיטוס ברומא, שמנציחה את כיבוש ירושלים בשנת 70 לספירה. על קשת טיטוס חקוקים ציורים ותבליטים של כלי המקדש, הנישאים שלל בידי דמויות של חיילים רומים. גם הברית החדשה מתייחסת פעמים רבות למקדש ולהר הבית. שורה של ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בדורות האחרונים, מאשרת אף היא את קיומם של שני המקדשים. בספרו 'המאבק על ירושלים' פורש ד"ר דורי גולד אחדות מן העדויות הללו, שעליהן ניתן ללמוד ביתר הרחבה ממחקריהם של ארכיאולוגים ישראלים בני זמננו כמו ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר ואחרים.

בקטלוג שפרסם מוזיאון ישראל מוצג שבר של כתובת ביוונית מתקופת בית שני, שנמצאה ליד שער האריות סמוך להר הבית. כתובת דומה שנשתמרה בשלמותה שמורה היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול, טורקיה. הכתובות אוסרות על כניסת לא יהודים מעבר לסורג המקיף את בית המקדש ומאיימות על העבריינים במוות בלשון זו: "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המקיפה, ומי שייתפס, יתחייב בנפשו וימות". הכתובות הללו נזכרות בתיאור בית המקדש בספרו של יוסף בן מתתיהו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' )ה, ה, ב 193-194 .)בחפירות ליד הכותל הדרומי והכותל המערבי של הר הבית שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים בניהולו של בנימין מזר, נמצאה אבן פינה שעמדה בפינה הדרומית-מערבית של הר הבית בימי הבית השני ועליה כתובת המצהירה: "לבית התקיעה להב[דיל בין קודש לחול]". ליד פינה זו עמד הכהן כאשר הכריז בתקיעת חצוצרה ביום שישי על כניסת השבת ובמוצאי שבת על צאתה. מעמד זה מתועד הן ב'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של בן מתתיהו והן במשנה.