מורשת יהדות מרוקו

בשיחה עם ד״ר פוקס סיפרתי לו על החיים שלי בירושלים בזמן המצור הממושך, במהלכו ירדתי הרבה ממשקלי. הוא חשב שכבר אז נפגעתי. על כל פנים הזמן עובר ואני רעב, בלא עבודה, חולה ואין אפשרות לקבל טיפול. לא עזרו הקשרים, כולם הפנו לי את הגב ואני הולך ונחלש ככה בין יהודים ״אחים״! עצמי ובשרי! בני עמי! הנותנים לי לדעוך ולמות רק מפני שאני ממרוקו? ״נאלמתי דומיה… וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש… הודיעני ה׳ קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״. מזמור זה מתנגן בראשי. בת קול לא תודיעני מתי יבוא קצי כמו שלא הודיעה אפילו לדוד מלך ישראל. באשר לכמה חדל אני, אין צורך שיודיעוני, כל ימיי אני שואף להתקדם, לתקן את מגרעותיי כי רבו, לשפר ולהשלים את החסר. כל חיי, חתחתים ומכשולים שלא סרו מדרכי המלאה קוצים ודרדרים. אבל איך נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״. אולי בסוף אמות אבל אין להתייאש, צריך להמשיך עד הסוף ולקבל טיפול. עבודה כמו מחלה, צריכים לעשות את שניתן, בלא ייאוש ובלא כניעה, כל זמן שחיים צריכים להתמיד ולשרוד. להשתפר תמיד בענווה ובמידות של הבנה ויחס טוב לזולת, בלי להיות מושפע מהתנהגותם של אנשים רעים. להיות טוב שלא על מנת לקבל פרס. תמיד להביט ולטפס לגבעה הבאה ולהשתפר ואחרי זה לגבעה הבאה ולהסתכל על הפסגה מרחוק שאולי לא נגיע אליה אף פעם, כי בכל פעם שמתקרבים אליה, היא מתרחקת. ואולם, זה סימן טוב שאנחנו בדרך הנכונה עד שנגיע לפסגה טהורים כמה שאפשר, ונשאיר שם טוב אחרינו. נעלם מבינתי שאחיי ובני עמי יכולים להיות רעים, אכזרים ורעי לב. כמה תמימות מצדי. אני זוכר כשבאתי לארץ ואמרו לי שיש שוטרים ובתי סוהר, שאלתי ״למה? למי יש צורך בהם ?״ בעירנו לא היו פושעים. אם יהודי היה פעם בבית הסוהר, מה שלא היה קורה, היה זה בגלל הפחה הרע שלא אהב יהודים, אבל בארץ?! אני עובר תהליך נפשי קשה ונוכח לדעת שיש רעים, אם אלו דתיים שצריכים להיות יראי ה׳ וסרים מרע, והם לא, ואם אלה אנשי תנועת העבודה הקוראים לעצמם סוציאליסטים ונאורים. יש או טובים -או רעים בשני הצדדים. שניהם מחויבים להיות טובים ומתעלמים מזה. אין, אם כן, להכליל. אנשים יכולים להתעלם מכל מה שלמדו בגלל אופיים הרע. נאמר: ״לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. אנחנו יודעים שיש בידינו את האפשרות להיות טובים ואין הרצון או הכוח להתגבר על יצרנו, ונכנסים למדרון חברתי תלול ואיננו גיבורים מספיק לחיות לפי האמת. נאמר: ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. אנחנו עצלנים רוחנית ונוטים להיגרר אחרי התנהגות רעה. ״…נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״. אנחנו יודעים ועוברים את העברה או שקועים בכוח עצמנו להאמין שאנחנו מושלמים ולכן אין צורך להקשיב, ללמוד או לשנות את דרכינו.

ובכן, כפי שאתם רואים, באתי מעולם אידיאלי, תמים. שקוע במסורת העבר ומודרך על ידי רבנים תמימים. צריך כוח רצון אדיר כדי לפרוץ מחסומים של הרגל ומסורת ולגלות עולם שונה הדורש הסתגלות והתפתחות תרבותית. מרדתי בגלות ובמסורת רבותי שרצו להנציח את החיים הגלותיים וההשפלות שהיו מנת חלקנו בין הערבים. נכון שיש התנגשות, ניצוצות, אכזבות והלם נפשי – וזהו המאבק. למצוא את האיזון ולרחף בביטחון מצד לצד בלי להישאר בהלם, באכזבה או במדבר תרבותי. זה מה שקרה לבן־זומא שהציץ ונפגע. ורבי עקיבא, שכאילו נכנס ויצא בשלום לפרדס, הביא חורבן על ישראל עם בר כוכבא, או הגאון מוילנה – ששני רבנים, ר׳ שניאור זלמן יחד עם ר׳ מנחם מנדל, באו לראותו כדי לרכך את התנגדותו לחסידות, והוא ביזה אותם, נתן להם לחכות בחוץ שלושה ימים ולא קיבל אותם. לבסוף ציווה לשרוף את ספרי החסידות והלשינו עליהם לשלטונות. ביהדות שלנו במרוקו לא היה עולה על הדעת שיהודי דתי או רב יגרום ביזיון כזה לרב אחר ויעבור על האיסור שלא להלבין בני אדם ברבים, שזה כאילו עובד עבודה זרה ושופך דמים. אמר אליהו הנביא ״מעיד אני עלי שמים וארץ: בן ישראל בן גוי, בן איש בן אשה, בן עבד בן שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו״. ״אין הקב״ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל. השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש לכנס יכנס״. כל אדם בפני עצמו יכול להיות טוב או רע. לכן בעיניי אותם אנשים שמתייחסים אליי רע רק בגלל שאני מיוצאי מרוקו הם בעיניי רשעים, גסי רוח וטיפשים. צריך לדון כל אחד לפי מעשיו כפי שעקביה בן מהללאל אמר לבנו: ״מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך״. ובכן, מה עושים כעת

חודשים עברו ואין מושיע. יום אחד, בייאושי, כשהייתי במצב רוח עצוב ומדוכדך, הלכתי לאדם חשוב מאוד והבאתי בפניו את דאגותיי לארץ, לעתיד העם, לשנאה שתהרוס אותנו, וזעקתי מרה. דיברתי ודיברתי במר נפשי בצער וברוגז ״ואדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״, ושפכתי את לבי. על כך שאבותינו סבלו דורות בתקווה לחזור לארץ ישראל ופה מתייחסים אלינו רע מאוד. ממה נפשך ? או לתת לי טיפול רפואי או לתת לי לצאת מהארץ. היחס לא לכאן ולא לכאן – זהו פסק דין מוות ללא חרטה מצדם, ללא מצפון. לא אכפת לאיש. זוהי אכזריות לשמה. אפילו כלפי חיות צריך להיות רגש חמלה משום ״צער בעלי חיים״. אמרתי לו דברים קשים מאוד וכי מוטב שיעזור לי לפני שבייאושי אסיק מסקנות קשות ומרות. אלה לא יהודים בשבילי, והגרוע מכל, הם גם לא בני אדם, אלא חיות רעות נעדרי צלם אלוהים. הם פועלים כאבנים, מנותקים מכל רגש… כך שפכתי את לבי וגם איימתי במעשים קיצוניים, כי הגיעו מים עד נפש… בן שיחי הרגיע אותי ואמר לי: ״תחזור למחרת, תן לי זמן לסדר משהו…״. למחרת לקח אותי למשפחה יהודית ברחביה שבניה היו ידידיו. בנם היה רופא בסנטוריום. הוא הזמין אותי לבית החולים שלו, בדק אותי, ונתן לי מרשם לרפואות לקנות על חשבונו. הוא אמר לי שישתדל למצוא לי מקום בסנטוריום. כך היה. לאחר שבוע הוזמנתי לסנטוריום במגרש הרוסים, שם אבלה שלוש שנים מחיי. יודעים אתם מה גיליתי בסנטוריום זה? שהיה שם מקום, ולעומת זאת לא היה שם אף אחד ממרוקו, בזמן שבעיתונות טענו שיהודי מרוקו הביאו את השחפת. היה זה שקר גס כמו יתר השקרים על עולי מרוקו. שתי זריקות ליום של סטרפטומיצין במשך חודש עזרו לי לצאת מסכנה וגם להיגמל מהקדחת שבה חליתי שבע פעמים מאז קפריסין. מה שיציל אותי זו האופטימיות שלי, כרגיל. בבית חולים זה עסקתי בלימוד, קראתי והקשבתי למוזיקה קלאסית. אנשים חולים עישנו, התעצבנו במשחקי קלפים ומתו בזה אחר זה. לא נתתי לזה להעכיר את רוחי. צחקו עליי ואמרו שאם ממילא מתים – אז מה הטעם ללמוד? ואני בשלי. מאלה שחשבתי שהם ידידיי ושעשיתי למענם הרבה טובות – אף אחד לא בא לבקר אותי, כי פחדו להידבק במחלה. כתבתי סיפור שהופיע בספר ״שבטים״ בהוצאת עם עובד 1953, בעריכת ברכה חבס, שבאה לבקר אותי בסנטוריום. לאחר שהתחזקתי החילותי לארגן ספרייה מתרומות שקיבלתי לפי בקשתי מהוצאות הספרים שנענו ביד נדיבה. ארגנתי הרצאות וחוגי לימוד לעברית בין העולים החדשים שהיוו את הרוב בסנטוריום. ארגנתי קבלות שבת וחגים בצורה מסודרת. באמצע השנה השנייה התקבלה בחורה צעירה מיוצאי מרוקו. עליית הנוער שלחה אותה חזרה למרוקו, מאחר והטיפול ניתן על ידי רופאים שבאו להתמחות שם, ולא למדו טוב. כל הזמן התלוננתי שאני מרגיש לא טוב והתעלמו מזה. מקץ שנה רצו לשלוח אותי לתל-אביב לניתוח, לכריתת הריאה החולה. התלוננתי על חולשות ועל חום במשך חודשים והרופא לא שם לב. עברנו שיקוף פעם בשבוע. ביום שהייתי צריך לנסוע לתל־ אביב עם מכתב ההפניה ביד, הרגשתי רע מאוד והיה לי חום גבוה. עשו לי שיקוף ורק אז גילו שהריאה הבריאה נפגעה קשות והייתה במצב רע מאוד. ביטלו לי את הנסיעה ואת הניתוח והתחילו בטיפול חדש לריאה החולה. יום אחד הופיעו בבית החולים אנשים ממשרד הביטחון שהביאו לי תעודת שחרור מהצבא ואת אות הקוממיות. כך יעברו עוד שנתיים. בינתיים, בעקבות מכתבי לסוכנות ומכתבים ששלחתי לעיתונות, אפשרו סוף סוף להוריי לעלות, אחרי שחיכו כמעט שנתיים בצרפת במחנה עולים לתורם לעלות. אמא הגיעה ואבא עדיין חיכה בצרפת שייתנו לו לעלות. חלקם הגדול של החולים ששהו איתי, מת לנגד עיניי, ואלו ששוחררו חזרו כעבור כמה חודשים. ואולם, אני בשלי, ממשיך ללמוד, לקרוא ולהקשיב למוזיקה ברדיו שקניתי לעצמי, בו התקנתי אוזניות, כך שהמשכתי להקשיב למוזיקה אחרי כיבוי אורות בערב. כתבתי סיפורים קצרים שהיו עמי בכתובים, אבל סירבו להדפיס אותם במדורי הספרות בעיתונות היומית. למזלי המציאו רפואה חדשה, מה שעזר לי להבריא. בשלב מאוחר יותר סגרו את כל הסנטוריומים שכן לא היה בהם עוד צורך.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 298

מקץ שלוש שנים הגיע זמני לצאת מהסנטוריום, שלוש שנים שבהן ניצלתי את כל הזמן שעמד לרשותי לקדם את עצמי. הלכתי לגור עם הוריי במעברה. הדירה שלי נלקחה ממני ונהפכה לקומונה של המדריכים שבאו בשליחותם מהקיבוצים להדריך את תנועות הנוער השונות. אחרי התרוצצויות רבות השגנו שיכון בקטמונים וכעת כל משפחתי הייתה מאוחדת. שמונה אחים ואחיות בדירה של שני חדרי שינה קטנים. זה מה שיש. בלא חשמל – כי בלי לשלם את דמי החיבור לרשת אי אפשר היה לקבל חשמל. נרשמתי לאוניברסיטה העברית ולמדתי שם ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות קלאסית, לצד כל המקצועות המשניים. עבדתי חלקית, למדתי ונאבקתי להתקיים. לא קיבלתי עזרה מאף מוסד. לתלמידים ממוצא אשכנזי היו מוסדות שונים שעזרו להם. עולי מרוקו טרם ידעו להתארגן ולהשיג תקציבים כמו העולים האשכנזים. נהניתי מאוד מהלימודים. נעזרתי בספרים בצרפתית שהיו יקרים. פתאום השוק הוצף בספרים באנגלית, זולים מאוד, כתוצאה מהסכמי תרבות עם ארצות הברית. קניתי ספרים באנגלית ולמדתי שפה זו בעצמי. מקץ שנה לא החזקתי מעמד ועזבתי זמנית את הלימודים באוניברסיטה. בעזרת המפלגה השגתי עבודה במשרד ראש הממשלה כמנהל מינהל ההסברה במחוז הצפון. המשרדים בירושלים ובחיפה. הצלחתי בעבודתי וזכיתי לשבחים מהממונה עליי. בזמן שהותי בסנטוריום שמרתי על קשר מכתבים עם ידידים, סופרים ואנשי רוח, ביניהם ידידי ק׳ שבתאי. באחד הימים ביקרתי בביתו בתל-אביב. היה שם יחיאל הלפרין, אדם בעל שאר רוח, ישר וטוב, סופר שכתב ב״דבר״. ידידי אמר לי: ״אנחנו הולכים לבקר את אליעזר שטיינמן, בוא אתנו״. איזה כבוד! להיפגש עם סופר גדול כזה, אבא לשני סופרים מהוללים: דוד ונתן שחם. ממש התרגשתי. הם שאלו איך אני מכיר אותו, ועניתי שאני קורא את המסות שלו בכל שבוע. או אז הם התרשמו אף יותר. הלכתי אתם לביתו של אליעזר שטיינמן והתחלנו לדבר על ספרות. אליעזר שטיינמן התרשם מאוד והופתע שבחור ממרוקו קורא את המסות שלו ובקיא בספרות העברית. השיחה זרמה יפה. סיפרתי שאני כותב אבל אין מי שיפרסם. אליעזר שטיינמן אמר לי: ״תשלח לי את אחד הסיפורים שלך ואני אדאג שזה יפורסם״. שמחתי מאוד. נפרדנו לשלום ואחרי שבוע כתבתי את ״הזקן וההר שבספרו העיר״ ושלחתי לו. והנה, הסיפור מופיע במרכז המדור הספרותי של ״דבר״ באותו שבוע, ב-20/11/53.

הסיפור זכה להדים טובים והועתק בירחון לדברי ספרות ״אורות״, שהופיע על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית בעריכת עדה צמח, שאף כתבה לי מכתב יפה ושיבחה את הסיפור. שמעתי עליו הדים גם ממרוקו, שם גם קיבלו את ״אורות״. המחלקה לתרבות פרסמה מאמר שלי על החינוך היהודי במרוקו בירחון ״מגילות״ לענייני חינוך ותרבות, אב תשי״א (1951). בזמן שהייתי באוניברסיטה פורסם סיפור שלי ״בני חסות״ בעמוד הראשי של ״משא״, במה לספרות אמנות וביקורת בעריכת ט׳ כרמי ואהרן מגד 2.9.54. גם סיפור זה זכה לתהודה ולביקורות טובות. המוסף הספרותי של ״על המשמר״ פרסם את סיפורי ״סלימן הנער מפאס״ ב-11.3.55. ״החינוך״ – כתב עת הנותן במה לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה של הסתדרות המורים בישראל – פרסם את מאמרי ״קוים ומגמות בחינוך היהודי במרוקו״, אייר תשט״ו 1955. מעכשיו והלאה יופיעו בתכיפות פרסומים שלי על בעיות יהודי מרוקו. העברתי הרצאות, כולל במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית, ב״שורת המתנדבים״. במקביל השתתפתי בוועדות רבות שדנו בבעיות העולים ונדהמתי פעם אחר פעם מהעוינות שבה נתקלו העולים ממרוקו. התרעתי שוב ושוב שכך זה לא יכול להימשך ושיום אחד האנשים האלה יתעוררו ויתמרדו. ללא הועיל. שום נציגות, שום כיבודים. רק את הקולות שלהם רוצים ביום הבחירות, ובהבטחות שווא. בהרצאותיי המרובות שרטטתי תמונת מצב של החברה בישראל בעוד דור או שניים. נמצא בה מצד אחד אשכנזים, מבוססים כלכלית, אמידים, עשירים ומנהיגים בהנהלת המדינה, בנקים, פרקליטות, אקדמיה, הנהגת הצבא, חיי הרוח ועוד, ומצד שני בני עדות המזרח חסרי חינוך, עניים, נתמכים בסעד, מחוסרי עבודה, תקועים ביישובי ספר בלא פיתוח, והילדים – שהם עתיד העם, גדלים עם מרירות ותסביכים נפשיים, כשקנאה ותסכול מחלחלים בחייהם. חיילים עלובים, פשיעה, זנות ועוד. הזה מה שאנחנו רוצים ליצור בישראל? ובכן, כל הנתונים מצביעים על כך. עיתון העובדים ״דבר״ תומך בדיכוי תלונות מוצדקות בשטח העבודה. קוראים למקופח פרובוקטור ומחרחר מהומות, במקום לעמוד לצדו במלחמתו הצודקת על אפליה וקיפוח. קודם יוצרים מצב מלאכותי לירידה רוחנית וכלכלית ואחר כך באים בטענות שעולים אלה מפגרים. עוזרים לניוונם במכוון כדי לבוא אליהם אחרי כן בטענות שאין ביניהם מוכשרים להנהגה. עושים מהם בתכנון מתוחכם חוטבי עצים ושואבי מים. זהו פשע לאומי ובגידה בכל ערכי המוסר היהודי, כמו גם הריסת דורות של ילדים טובים בחיי האומה לעתיד. על כל זה התרעתי בכתב ובעל פה ולכן הייתי לצנינים בעיני מנהיגי המפלגה שדאגו להרחיק אותי ושכמותי בלי כל אפשרות לקידום בחיים הפוליטיים או בראשות הנהגת המפלגה, אפילו ברמה מקומית. פעילים שלנו, שכביכול ייצגו את מפא״י בכנס ספרדי עולמי שהתקיים בירושלים, העלימו והשמידו חומר מודפס אודות בעיות של עדות המזרח בארץ. דברים מעין אלו – לא רק שלא יכולתי לתת להם  ידי אלא אף קוממו אותי. במשך פעילותי התיידדתי עם אנשים רבים טובים וישרים, ביניהם אברהם כלפון, בנימין כלפון, ישראל ישעיהו ועוד. במפלגה קידמו בריונים ולא אנשים משכילים. נציגות שלנו נפגשה בשתיים בבוקר במרכז מפא״י בתל-אביב עם ועדת המינויים בראשות גולדה מאיר, בניסיון להכניס מועמד מכובד מאוד שלנו מבין עולי מרוקו לרשימה לכנסת. הם שיבצו אותו במקום ה-56 ברשימה. עושים צחוק ממנו! כל ריכוזי העולים מצפון־אפריקה נוהלו על ידי אשכנזים. לזוג עם עשרה ילדים ויותר נתנו כמה ימי עבודה בשבוע במשכורת ירודה. קראו לזה עבודות דחק. דירות בנו לפי גודל משפחה אשכנזית. תמיכה נתנו רק לשלושת הילדים הראשונים. לאט לאט גם עולי מרוקו התחילו לעשות הפלות כדי שלא יביאו ילדים לעוני ולרעב. במקום לעודד ״עלייה פנימית״, טענו שעולי מרוקו בעלי אינטליגנציה נמוכה ולכן רקמו תכניות לימודים לבית ספר עממי ברמה נמוכה, כך שנחסמה דרכם להתקבל לבית ספר תיכון שממילא היה בתשלום. לבעל משפחה מרובת ילדים לא הייתה אפשרות לשלם שכר לימוד מעבודות דחק ולכן לא הצליח לפרנס משפחה גדולה. אחים ואחיות מאותה משפחה שנסעו לצרפת או לקנדה, סיימו כולם את לימודיהם באוניברסיטה והתקדמו בחיים. תמצא אותם בכל האוניברסיטאות בצרפת, בקנדה, בארצות הברית ועוד. בישראל, מתוקף הנסיבות שמעבר לשליטתם, נדחפו לנחשלות ולפיגור בכל השטחים.

בעבודתי במשרד ראש הממשלה זכיתי לשבחים, אבל חבריי לעבודה ראו בעין רעה שעולה ממרוקו קיבל עבודה אחראית כזו והתחילו להתנכל אליי בכל מיני תחבולות. אחת התחבולות הייתה לטלפן אליי בתואנה שהשר רוצה לראותי — סתם אזעקת שווא, להפריע לתפקודי השוטף. ובפעמים אחרות – חבלה בניהול תכניות שהייתי אחראי להן, חבלה בהתכתבות הבין משרדית שלי ועוד. כשהשר רצה באמת לראותי ולא הלכתי – כעסו עליי, אך סיפרתי לשר על התעלולים הטיפשיים של עמיתיי לעבודה. כעת החלו במלחמה פסיכולוגית. למשל, הפיצו שמועה שהתפטרתי ואז כולם התחילו לשאול: ״למה התפטרה?״ במקום לעבוד, הם היו עסוקים ברכילות, במעשי קונדס ובבזבוז זמנם על חשבון העבודה. אותם התעלולים ואותו היחס כמו מהצעירים בסמינרים השונים שבהם השתתפתי. עוינות הגובלת בטיפשות. הכל בגלל טמטום, חוסר תרבות וזלזול. התייאשתי מלקוות שיתחולל שינוי לטובה בגורל בני עדתי בחיק מפא״י שהלך והידרדר, והתחלתי לבדוק אפשרות של שינוי לטובה בעזרת גוף פוליטי אחר. נפגשתי עם יגאל אלון ועם מנהיגים אחרים ולבסוף החלטתי שצריך לעשות מעשה כדי להביא את הנהגת המפלגה לשים לב כיצד הם דוחפים אותנו למעשה ייאוש. מכתבי כמזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה הופיע בעיתון ״למרחב״ בעמוד הראשון ב-2.5.55 לפני הבחירות לכנסת השלישית. זה באמת משך תשומת לב כפי שחשבתי. יגאל אלון היה אדם שהערכתי מאוד. הוא התקשר אליי, נפגשנו ושוחחנו ארוכות. הוא היה צריך לנסוע בדחיפות לתל-אביב וביקש ממני לנסוע אתו ולחזור לירושלים עם הנהג שלו. וכך היה. כל הדרך דיברנו על המצב בארץ ועל האפליה אמרתי לו, שהאמת היא שאני חושב לחזור למפא״י בגלל הלחץ הגדול עליי. הוא אמר לי: ״חבל שאתה לא נשאר אתנו. יש לנו כבר תכנית הופעות בשבילך עם זרובבל בריכוזי העולים השונים בארץ. מפא״י לא תסלח לך אפילו שתחזור למפלגה. למה פרשת?״ אמרתי לו: ״בעיקר כדי למשוך תשומת לב למצב האפליה הבלתי נסבל במפא״י, שהרי אין לנו שם שום ייצוג ושום עזרה להילחם באפליה נגד עולי צפון־אפריקה, ועל הדרדור המוסרי של מפא״י ושל מנהיגיה ששבעו כוח ובועטים בגסות. אני מעז לומר לך שגם אתם לא תחזיקו מעמד במפלגה עצמאית. מפא״י לא תיתן לכם, היא תפורר ותבלע אתכם לתוכה כדי להגביר את כוחה. זוהי דרכם של אנשיה שנהפכו לרודנים חסרי מצפון. יבוא יום שגם הם יקרסו בגלל הרדידות המוסרית שלהם״. כך המשכנו בשיחה כללית ובכך תמה ההרפתקה שלי בשדה מפלגתי אחר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–נבואה של הסופר שהגשימה את עצמה

עמוד 302

כעת התחיל מחול שדים של לחצים מכל הכיוונים שאחזור למפלגה. הלחץ הגדול ביותר היה מידידיי – עולי מרוקו הפעילים במפלגה. נכנעתי וחזרתי למפלגה. מזכירות המפלגה הציעה לי לצאת לעכו לרכז את הבחירות לכנסת בין הדור הצעיר. כך היה. שלושה חודשים עסקתי בכך, וחזרתי לירושלים. חזרתי לתומי למשרדי במשרד ראש הממשלה, והנה מישהו יושב במשרדי. שאלתי: ״מה אתה עושה פה?״ והוא ענה: ״אני עובד פה״. הלכתי למנהל הכללי לשאול לפשר הדבר והוא ענה לי: ״מה אתה רוצה? לא היית פה שלושה חודשים, אז לקחנו מישהו אחר!״ ״אבל הייתי בשליחות המפלגה!״ עניתי, ״זו תורה וזו שכרה?״ ״אל תדאג״, אמר, ״נמצא לך משהו אחר״. אז נזכרתי בשיחה עם ידיד מרוקני במרכז המפלגה שהציעו לו להיות ציר בשגרירות בפריז. באתי לברך אותו ולהפתעתי אמר לי שהוא סירב לקבל את המינוי. שאלתי: ״מדוע?״, והוא אמר: ״מה אתה חושב? הם רק רוצים לסלק אותי, עליי לא יערימו״. אבל במקרה שלי פשוט לא יכולתי לסרב! הייתי ללא עבודה. התחלתי ללכת ללשכה, מה שהיה בשבילי קשה מאוד – לעמוד שם בתור ולבקש עבודה. אני, עם כל הקשרים שלי! מציעים לי עבודה בדרגה 17 לאחר שעבדתי כראש מחלקה בדרגה ו'. יום אחד קרא לי לצד ידיד שלי שעבד בלשכה ואמר לי: ״ידידי, אל תבוא יותר ללשכה, יש לנו מילה מהמפלגה לא לתת לך עבודה. הם רוצים שתפסיק עם הצעקות שלך על האפליה בכתב ובעל פה״. ובכן, כצפוי – רוצים ללמד אותי לקח ולא מאפשרים לי לקבל שום עבודה. ביקרתי אצל ידידי א׳ הכרמלי בתל-אביב לשם שיחה וסיפרתי לו על מצבי. ״אנחנו מכירים את התכסיס הזה״, אמרו לי. אליהו שחיבב אותי וחברו י׳ ניצני הציעו לי לצאת ללמוד ב״מכוץ להשכלה ומחקר״ שנפתח בעוד חודש בבית-ברל כדי להכשיר מנהיגים לעתיד. יהיה זה מחזור לימודים למשך שלוש שנים ברמה אקדמית כמו באוניברסיטה. הם הציעו מלגה שתעזור לי. עבודה אין! לימודים? תמיד רציתי! הסכמתי והם דאגו שאתקבל. הנה אני יוצא לספסל הלימודים מחדש ועכשיו – לתקופה ארוכה. באותו חודש הופיע מאמר גדול שלי ב״הפועל הצעיר״ – ״צפון־אפריקה והיהדות אשר בתוכה״, 17.9.55.

התחלתי בלימודים בבית-ברל. רוב התלמידים היו מהקיבוצים ומהמושבים וחלק קטן מריכוזים עירוניים. יוצאי צפון־אפריקה – היינו ארבעה. האווירה הייתה בדיוק כמו זו שבסמינרים השונים שעברתי: סמינר למדריכים, סמינר לשליחים לגולה, סמינר לפעילי ההסתדרות. אותם האנשים. כמו שום שינוי לא חל במדינה. ניצלתי את כישרוני בכתיבה וכתבתי בכל ערב שבת מחזה קטן, או מונולוג מצחיק. בתחילה זה התקבל יפה והיה הרבה צחוק, אבל לאחר כמה מופעים כאלה, התחילו חברי הקיבוץ להפריע. במקום להקשיב התחילו להרעיש ולדבר בכוונה כדי לחבל בזה. בסופו של דבר ראיתי שאין טעם להמשיך וחדלתי מזה. באחת ההרצאות של הפרופסור לפילוסופיה הוא ביקש מתנדב להכין הרצאה על שפינוזה. אף אחד לא הרים את היד אז אני התנדבתי. היה צחוק בין התלמידים, צחוק של ביטול ושל גסות רוח. כולם הבינו מדוע. ביום ההרצאה שלי תלמידים רבים לא הופיעו. השמועה הייתה ״איך מרוקני זה מעז לדבר על פילוסופיה?״ העברתי את ההרצאה במשך שעה. כשסיימתי התיישבתי, והפרופסור לא רק ששיבח את ההרצאה אלא הוסיף ״אני לא הייתי עושה זאת טוב יותר״. התלמידים שלא הופיעו להרצאה הופתעו לשמוע שדווקא הייתה הרצאה טובה. לא בלעו את זה. הם ביקשו שאסכים בשבוע הבא לענות לשאלות. כוונתם הייתה זדונית, וכולם הבינו את זה. הפרופסור שאל אותי אם אני מוכן לזה. אמרתי שכן. בשבוע שלאחר מכן באו מראש מוכנים להכשיל אותי בשאלות מסובכות וקשות, אבל הדבר לא עלה בידם והם נראו פשוט מגוחכים. ההרצאה עברה על הצד הטוב ביותר. כל שאלה לעניין קיבלה תשובה הולמת; שאלה ערמומית בכוונה להכשיל נותרה ללא תשובה. זה מעציב מאוד לראות צעירים המתכננים חבלה בזדון להכשיל מישהו רק מקנאה ומצרות מוחין. מרכז מפא״י הקים חוג רעיוני מרכזי בראשות משה שרת שמטרתו הייתה להחליף דעות, ללבן נושאי מדינה שונים ולגבש רעיונות ליישום על ידי המפלגה והמדינה. השתתפו בו אנשים חכמים ומשכילים ואני התחלתי להשתתף בדיונים. השתתפתי בדיונים בקביעות ונהייתי ידידו של משה שרת, שהעריך תמיד את תרומתי לדיונים.

 התיידדתי עם הוגי דעות ועם אנשי רוח אחרים. הקשבתי ונהניתי מאוד להיות בחברת אנשים חכמים וללמוד מהם. בסוף השנה הראשונה קיימנו מפגש חגיגי עם אורחים נכבדים ממרכז המפלגה, ביניהם משה שרת, ישראל ישעיהו ועוד. נתבקשתי לדבר בשם התלמידים. הודיתי על הכבוד והסכמתי לדבר. אחרי הנואמים השונים פתחתי ואמרתי שאני רוצה לייחד את דבריי על האדם ועל ערכו ביהדות. וכך אמרתי: ״לפי היהדות, העולם נברא בשביל האדם. ר׳ נחמיה אמר, ״אדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית כולו״.

רבי עקיבא אומר ״חביב אדם שנברא בצלם חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם אלוהים״.

״האדם נברא יחידי שלא יגיד אחד לשני, אבא גדול מאביך וגם להגיד גדולתו של הקב״ה שברא בעולם אדם אחד וממנו נבראו כל כך הרבה בני אדם ואחד לא דומה לשני. כל אחד יכול להגיד, בשבילי נברא העולם״. מצד שני נברא בסוף שלא יגידו היה שותף של הקב״ה בבריאת העולם וגם שילמד ענוה, מפני שיתוש נולד לפניו״. אמר ר׳ אחא: בשעה שבא הקב״ה לברוא את אדם הראשון נמלך במלאכי שרת. א״ל: נעשה אדם. א״ל: אדם זה מה טיבו? א״ל: חוכמתו מרובה משלכם. מה עשה הקב״ה? הביא לפניהם בהמה וחיה ועופות. א״ל זה מה שמו? ולא היו יודעים. העבירו לפני אדם. א״ל: זה מה שמו? שור, וזה מה שמו? גמל. וזה מה שמו? חמור. וזה מה שמו? סוס״. מדרש זה מראה את עליונותו של האדם אפילו על מלאכי השרת. רק האדם ניחן בשכל שאין לשאר היצורים. האדם נברא יחידי, ללמדך: ״שכל המקיים נפש אחת, כאלו קיים עולם מלא״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
עמוד 305

לא אכנס כאן למסקנות התיאולוגיות של המונותיאיזם, שזה פרק בפני עצמו ואני מתייחס בכך לדברי השטנה שנכתבו על העולים מצפון- אפריקה על ידי כתבים חסרי מצפון וחסרי אהבת עם ישראל. כתיבה כוללת על עולים, גיבוב של דברי הבל, זלזול, רכילות ועלבונות, כדי לחבל בעלייה זו ולסגור את שערי הארץ בפניהם, שכן לא התייחסו אליהם כבני אדם, לא לדבר עליהם כיהודים. מדובר ביהודים שלפי חוק השבות מגיע להם לבוא לארץ בלי לספוג עלילות, רמיסת כבודם ברגל גסה וקבלת פנים חסרת בושה. עולים אלה באים מתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל וקיוו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הם האמינו בגאולה שתבוא בקיבוץ גלויות, והתפללו יום יום. על דבקותם באמונה זו נשחטו, נבזזו, נאנסו ונשרפו חיים, ולמרות זאת לא נפלו ברוחם ולא ערקו מעמם. סוף סוף חשבו שיש לנו מדינה יהודית, הגיע הקץ לתלאותיהם בארץ אויב ובאים בין אחים לחיות באהבה ובשלווה ולא בשנאה ובמשטמה. סבלם פה לבושתנו, גרוע ממה שסבלו בארץ גלותם. טוענים שהם לא מפותחים? נעזור להם, אם כן, להתפתח, נחנך את ילדיהם, לטובת העם ולטובת המדינה. משפחות מרובות ילדים הם עתיד האומה, זוהי ברכה גדולה. בנפשנו הוא, להקים מהם ומבניהם דור חדש חזק ברוחו ובנפשו. בטובתם, יהיה טוב לעם; בחוסנם, יהיה חוזק העם; בחינוכם, יתקדם העם. יש להתייחס אליהם בכבוד ובאהבה כבני אדם וכיהודים. נאמר ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״. בתנא דבי אליהו ט״ו אנו קוראים: ״אמר אליהו(הנביא) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. בא לפני אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה. אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי. ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל: אבל [אני] הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים״ כי בלי ישראל אין תורה. רשב״י בקה״ר א׳ אומר: כתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ ואין עץ אלא תורה. שנאמר ״עץ חיים היא״ וכי מי נברא בשביל מי: התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה? לא תורה בשביל ישראל? התורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים. ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה״. נמשיך בחשיבות האדם בישראל. המדרשים טיפלו בזה כי הנושא חשוב מאד. רבי מאיר נהוראי במחצית המאה השנייה, אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״.מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שנאמר ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר. ״על כפיים יישאונך״. ר׳ יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? ממה שנאמר ״על כפיים יישאונך״ הוי, הנישא גדול מן הנושא. ברור אם כן שהאדם חשוב מאוד וקודם לכול, גדולתו של האדם מחייבת אותו לאחריות גדולה, בידי המלך או המושל – סמכותו תגרום לצדק או לשחיתות. ״צדק צדק תרדוף״, ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף״. חברה בלי צדק לא תחזיק מעמד לטווח ארוך. חברה שיש בה עשירים מופלגים מחד גיסא ועניים מרודים מאידך גיסא לא תחיה בשלום לטווח ארוך. משטרים שבהם אין התחשבות בציבור הרחב יוצרים התמרמרות, פשע, ירידה בבריאות, מרידות ואנרכיה. המוסר, דרך הארץ והחינוך הם העתיד של החברה וזה נתון בידי כל אחד בחברה, לטפח ערכים מוסריים של יושר וצדק. ״ר׳ שמעון [בן יוחאי] אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם״. למה שם טוב חשוב מכולם? כי זה הדבר היחיד שהאדם זוכה בו בזכות עצמו כבן אדם, בזכות אישיותו והתנהגותו בחברה – אישיות המקרינה טוב לב, כבוד והתחשבות בזולת. כנות, יושר, הגינות – הן מידות נעלות שמקנות לבעליהן אהבה וכבוד בחברה.

״שנו רבותנו: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: ״נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויש אומרים ימשמש במעשיו״. כי במעשיו הוא גוזר את גורלו ומשפיע על סביבתו. ״בן זומא אומר: איזהו מכובד? המכבד את הבריות״, וכן אומר ״ר אליעזר: יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך״ ״וזאת תורת האדם״. יחסים של כבוד בין אדם לחברו יוצרים חברה מתוקנת ומשגשגת, בריאה, אשר חיה בשלום. הלל, שבא ממעמד חברתי נמוך, הגיע בזכות אישיותו הטובה לרמה הגבוהה ביותר כנשיא הסנהדרין, והקים דור של חכמים ומלומדים שהשפיעו על דורות רבים. הלל היה ידוע כאיש עניו, מלא חכמה ונוח לבריות. הוא הנחיל לנו את הממרה ״דעלך סני לחברך לא תעבד״ או – ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״, זאת כל התורה. ר׳ יהודה הנשיא שהיה מצאצאיו של הלל, אמר: ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. חברה בריאה ברוחה ובנפשה, היא חברה חזקה, יש בה חוסן שאף אחד לא יכול להרוס. בניה של חברה זו יהיו חומת מגן בלתי חדירה לאויביה. בנים של חברה כזו ייתנו את נפשם על הגנתה ללא היסוס וללא ערעור ויילחמו עליה בחירוף נפש בכל כוחם. במדרש תנחומא פרשת פקודי כתוב: ״קודם יצירת הולד במעי אמו, הקב״ה גוזר עליו מה יהא בסופו״ – אם זכר, אם נקבה, אם חלש או גיבור, אם עני אם עשיר, אבל אם צדיק או רשע – לא! אלא הדבר ההוא, נותנו בידו של אדם בלבד: זה מבטא אחד מעיקרי היהדות החשובים ביותר להבנת החיים: הבחירה החופשית שניתנת בידי כל אחד מאתנו. להיות טוב או רע, נדיב או קמצן, רכלן או מבין את הזולת. רבי חנינא בן דוסא אומר: ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה המנו״. אפילו הקב״ה יתייחס לאדם באותה מידה כפי שאחרים מעריכים אותו ואוהבים אותו. כי ״דרך ארץ קדמה לתורה״, זהו מצרך חשוב מאוד שחסר בחברתנו, בו תלוי עתיד החברה שלנו, ולא רק שלנו, אלא של כל חברה. היהדות מתייחסת באותה מידה לכל אדם באשר הוא אדם. ר׳ מאיר אומר: ״מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול״. תלמוד לומר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. כהנים לויים וישראלים – לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ״פתחו שערים ויבוא גוי צדיק״ וכן הוא אומר: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״. כהנים לויים וישראל יבואו בו? לא נאמר אלא ״צדיקים יבואו בו״ וכן הוא אומר ״רננו צדיקים בה״. רננו כהנים לויים וישראל, לא נאמר אלא צדיקים. וכן הוא אומר ״הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם״, בכל נאמר אדם, לא כהנים לויים או ישראל.

כדי לסכם את יחס הקב״ה לאדם באשר הוא אדם, נאמר: ״באותה שעה שעברו ישראל את הים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה.

הקב״ה גער בהם ואמר: מעשה ידי טובעים בים [הכוונה למצרים שרדפו אחר בני ישראל] ואתם אומרים שירה לפני?״ כשנודע לעשיו שאחיו יעקב גנב לו את הברכה מאביו במרמה, כתוב: ״ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד״. המדרש אומר שצעקה זו הגיעה עד כיסא הכבוד, אפילו שעשיו מתואר בתורה כפרא אדם – בכל זאת בכיו וצעקתו הגיעו לכיסא הכבוד. ״רבן גמליאל הזקן שהיה מטייל בהר הבית וראה אישה אחת גויה וברך עליה: ברוך שברא בריות נאות בעולמו״. איזו חברה נעצב בארץ עם בני עמנו המגיעים אלינו מכל מיני ארצות, מפותחות או מפגרות? בידינו לעשות הכל כדי להתייחס אליהם כבני אדם, כיהודים אחים, ולעזור להם ביחס חיובי ואוהב. אנחנו חייבים לקבל אותם יפה כפי שנאמר: ״המקבל פני חברו כאלו מקבל פני שכינה״. לא ביחס של ביטול, מתנשא ומזלזל. האדם נולד עם שכל והוא מסוגל מטבעו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין אמת לשקר כמו שכתב סעדיה גאון בספרו ״אמונות ודעות״. נאמר על האדם: ״ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו״ ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. בידינו הדבר וביכולתנו לעשותו. תודה רבה!״ בכך תם נאומי.

זכיתי לתשבחות מכל הנוכחים על דבריי, והודיתי להם ובפרט לידידי ישראל ישעיהו שעודד אותי תמיד ונהנה מהמבטא שלי. נכנסנו לשנה שנייה במכון. גם בקיץ נשארתי בחדרי בבית-ברל. המנהל שלח אותי למצוא מועמדים טובים לשנה הראשונה. סיירתי בסמינר לפעילי ההסתדרות ומצאתי שם מועמדת טובה, עורכת דין ממרוקו, ובסוף הקיץ היא באה ללמוד.

קבוצות שונות באו לימי עיון מצרפת ומארצות הברית ואני הייתי שם כדי לעזור ולהדריך אותן.

בסופי שבוע באו קבוצות של צעירים מהקיבוצים לימי עיון. זה היה מספיק זמן בשבילם להשאיר חורבן אחריהם כשעזבו. הם השאירו את המקום כאילו הייתה שם רעידת אדמה: חיבלו בכל דבר וגרמו נזקים גדולים למבנים ולרכוש; היו פושטים בפרדסי הסביבה ועושים בהם שמות; היו מביאים ארגזים שלמים של פירות ששמו תחת המיטה ורק כשנרקבו נודע לנו על קיומם. בעלי הפרדסים ירו באש חיה באוויר כדי להבריח אותם מהפרדסים. נשארתי פעור פה נוכח יצר ההרס שהיה בצעירים אלה. דבר לא נשאר במקומו או תקין. אפילו בתריסי החלונות חיבלו ואחרי שהלכו, ההנהלה הייתה צריכה להחליף אותם. כך עבר הקיץ. השתמשתי בספרייה ללימוד ולעיון, להרחיב את ידיעותיי בחומר שלמדתי והמשכתי בנגינה על הפסנתר. השתתפתי מעל דפי העיתונות בדיון על יהדות הגולה, שבה זלזלו הצברים ״הנחמדים שלנו״, שחשבו שהם יוצרים תרבות ישראלית יש מאין ובלא צורך לבסס את היצירה הזו על יסודות העבר העשיר שלנו. הם חשבו שאפשר ליצור תרבות חדשה בלי זיקה לתרבות יהודי הגולה – גישה תמימה ומזיקה. בעקבות כך כתבתי מאמר שפורסם ב״הפועל הצעיר״ 19.3.57 בשם ״רוחות מנשבות״, שבו אני מלמד זכות על היצירה התרבותית של יהודי הגולה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- נאום המוסר של המחבר.

עמוד 311

המרצה לספרות היה תמיד פונה אליי, מפני שרק אני קראתי את התנ״ך ואת הספרים שעליהם היה מדבר, כמו מיכ״ל – מיכה יוסף לבנזון שמת בגיל 24 בשנת 1852. קובץ שיריו, בשם ״כנור בת ציון״, יצא אחרי מותו בשנת 1851; אברהם מאפו וספריו ״אהבת ציון״, ״עיט צבוע״ ״אשמת שומרון״; יל״ג – יהודה לב גורדון, גדול המשוררים של זמנו(1830- 1892) הוא שאמר ״הייה אדם בצאתך ויהודי באהליך״, ״קוצו של יוד״; מנדלי מוכר ספרים – שלום יעקב אברמוביץ (1917-1835), ״מסעות בנימין השלישי״(1878) מין דון קישוט יהודי; פרץ סמולינסקין(1842- 1885) ״התועה בדרכי החיים״, ״קבורת חמור״, ״גמול ישרים״. הוא שאמר ״בלי שפת עבר אין עם לישראל״; משה לייב לילינבלום (1843- 1910) ״חטאת נעורים״ (1876) ועוד… סופרים שלמדתי וקראתי עוד לפני שעליתי לארץ. התלמידים הסתכלו עליי, כמעט ברוגז: ״איך קראת את כל זה? ועוד במרוקו!״ ואולם, אני קראתי את כל ספרי שלום עליכם. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית, לקחתי קורס עם דב סדן על מאה שנה של שירה ביידיש. למדתי יידיש בקפריסין ועניין אותי מאוד לקרוא עוד ועוד באשר למה שנכתב בתקופת ההשכלה. למדתי ספרות באוניברסיטה עם שמעון הלקין, שכל הרצאה שלו הייתה יצירת מופת. הוא קיבל אותי בביתו לשיחה אחרי שקרא את סיפורי שהופיע במוסף הספרותי של ״דבר״ – ״הזקן וההר״. הוא היה איש אשכולות ששחה בים הספרות העברית והכללית מקצה לקצה בפשטות מפליאה. הוא דיבר בכל כך הרבה התרגשות והיה מתלהב כל כך בכל הרצאה, שנשארנו פעורי פה לנוכח הידע העצום שלו. באחת הפעמים, בעודנו מצויים בהפסקת צהריים, בא קיבוצניק אחד ושאל אותי: ״איפה למדת תנ״ך וספרות?״ ״במרוקו״, עניתי.

״קשה להאמין שבמרוקו לומדים את כל זה״, אמר. והוסיף: ״תנ״ך בשבילי זה בזבוז זמן, אני פשוט שונא תנ״ך ושונא את הדת״. ״אתה לא צריך להיות דתי בשביל ללמוד תנ״ך״, עניתי לו. ״איך אתה יכול לשנוא את התנ״ך? הלוא זאת התרבות שלנו, עליה בנינו וממשיכים לבנות את מורשתנו הרוחנית. אגיד לך עוד, מה שקוראים היום, תרבות ׳יהודית נוצרית׳ אינה אלא תרבות יהודית״. ״איזו תרבות יש בתנ״ך?״, שאל.

״אתן לך כמה דוגמאות כדי שתבין, בוא נשב ונדבר. לדוגמה, כשהקב׳׳ה שואל את קין: ׳איה הבל אחיך?׳ מה עונה קין? לא יודע! ומוסיף בחוצפה: ׳השומר אחי אנוכי?׳ – הלוא כבר כאן קיים בסיס לפסיכולוגיה של ימינו וכן הבסיס של תורת הנפש לחיים טובים ואושר בחיים. השיעור הוא שצריך להגיד את האמת, להכיר בטעותך ולקבל את האחריות למעשיך, להתוודות על רשעותך כדי שיקל לך, אחרת הזיכרונות של מעשיך הרעים ירדפו אותך כל ימי חייך, אפילו אם אף אחד לא יודע מה עשית. מספיק שאתה יודע וזה שוכן בתוך תוכך. על אודות כך כתב דוסטוייבסקי את ׳החטא ועונשו׳. גם ספרו של ויקטור הוגו ׳עלובי החיים׳ בא להורות שלפעמים גם בחוק אין צדק ולכן המפקח בסיפור הזה מתאבד בסוף. מה שמציק לך בתוך תוכך זה הניצוץ האלוהי שבך, או תקרא לזה איך שאתה רוצה, כמו: מצפון. זה לא ייתן לך מנוח, ומזה הפרעות נפשיות מתחילות בלי שאתה מודע לסיבה. מה יותר קל מלהגיד: ׳אני מצטער ומבקש סליחה׳? זה פשוט! אבל עד היום יש לאנשים קושי לעשות זאת, כלומר, להודות בטעות. צעד זה כל כך פשוט ובאמצעותו קונים שלווה נפשית, ואולם האנשים מסרבים ללמוד את זה. אתן לך דוגמה בנאלית: מישהו שבר כוס, הוא לא אומר: ׳שברתי הכוס׳ אלא ׳הכוס נשברה׳, הכוס המסכנה קפצה מהשולחן והתאבדה! או אם אתה מדבר עם מישהו אסור להפנות אליו את הגב או ללכת באמצע השיחה בלי להתנצל. זה קורה גם עם אנשים מכובדים שלא יודעים איך להתנהג ולא למדו את כללי הנימוס. אני נזכר שזה קרה לי אפילו עם שרים, וגם עם אנשים משכילים. זה תמיד הפליא אותי. כי באמת דרך ארץ קדמה לכול. היא משפיעה על קשרים חברתיים, גורמת לסכסוכים, כמו הרכילות – לכן נאמר ׳אל תלך רכיל בעמך׳, כמו שעשו ליהודי מרוקו. כי מי ששונא בלבבו, מזיק לעצמו. השנאה זה כמו רעל, אוכלת אותך מבפנים ואז מחפשים נקמה שגם היא אסורה בתורה. האדם הזה שאתה שונא לא יודע על כך ולכן זה לא מפריע לו, אבל אתה ששומר שנאה, טינה ונקמה, זה מזיק לרווחתך הנפשית ולכן לא כדאי. המשורר אמר: ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזיני ימינך׳. אין לאן לברוח ממעשינו הרעים, הם ילוו אותנו וירדפו אותנו. זה הגיהנום שאנו יוצרים בחיינו, בניגוד לחיי גן עדן. אם אנחנו חיים בשלווה נפשית, בשלום עם עצמנו, אם חיים חיי יושר, חיים הגונים, כנים, כאדם טוב ומועיל בחברה ולא טפיל לא יוצלח, שרק מנצל וחי חיים אנוכיים. נמשיך! ׳וירד משה מן ההר אל העם׳. מה לומדים מזה?״

״אני לא יודע״.

״כשאדם שולח אותך בשליחות מסוימת, אתה חייב לחזור לאיש ששלח אותך ולהודיע לו, מה עשית ולא ללכת לביתך בתום השליחות בלי לתת דין וחשבון. משה לא הלך לביתו, ברדתו מן ההר, אלא חזר לעם לדווח לו׳׳. נמשיך הלאה! ׳ויאמר שבו פה, וישבו׳. אומר ר׳ אלכסנדרי: ׳מכאן שאין קטן רשאי לישב עד שיאמר לו הגדול: שב׳. זה פשוט עניין של דרך ארץ. אם אתה בא לביקור אצל מישהו אתה נשאר עומד עד שיזמינו אותך לשבת. בסדר? לפעמים קורה שלא מזמינים לשבת, כפי שקרה לי אצל רב ראשי אחד בארץ גדולה באירופה. רב ראשי גס רוח וחסר רוחניות. נמשיך, אם כן. ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אלייך׳ וכו׳. מכאן אנו למדים שאתה לא מופיע לביקור אצל מישהו בלי להודיע מראש. דרך ארץ שעד היום הישראלים לא הפנימו. מופיעים באופן פתאומי לבקר בכל שעה. פעם לא היה טלפון והיה להם צידוק, היום יש טלפון ובכל זאת לא מודיעים מראש על בואם. נמשיך – ׳ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האוהלה׳. כשבא אורח נכבד לבקר אצלך, אתה יוצא לקראתו ולא מחכה לו בביתך בפנים. כשאורח נכבד, כמו ראש ממשלה או נשיא, בא לבקר במדינה זרה, האיש המארח לא מחכה במשרדו לאורח אלא יוצא לקראתו לפתח הבית ונכנסים יחד. זה עניין של כבוד ודרך ארץ. כשבאים למישהו במטרה לדבר על עניין כלשהו, לא ניגשים ישר לנושא שבשבילו נפגשים, אלא מתחילים בדברי שלום, כדי לשבור את הקרח ולהפיג המתיחות ורק אחר כך ניגשים לדבר על מטרת הביקור.

אפילו בקונצרט לא מתחילים מיד ביצירה העיקרית, אלא בקטע קצר או פתיחה כדי להכין את האווירה ליצירה המרכזית של הקונצרט. נמשיך, אם כן – ׳ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה׳,כלומר, כשבא אורח נכבד עושים לכבודו מסיבה ומזמינים נכבדים מהקהילה לפגוש אותו. אם קרוב משפחה בא מארץ רחוקה, אתה מעוניין שיפגוש את יתר בני המשפחה וידידים קרובים – לכן מארגנים ערב לכבוד המאורע. כך נוהגים בחברה מתוקנת. כתוב: ׳וישלח משה את חותנו׳… בדומה לכך אחרי הביקור-אתה יוצא עם האורחים שלך ומלווה אותם החוצה ושולח אותם בכבוד. נמשיך?״

״כן, בבקשה, זה מעניין. אף פעם לא חשבתי על כך״.

״נסתפק בדוגמאות האלה. זו התנהגות חברתית גם בימינו. התנהגות של דרך ארץ שלמדנו מהתנ״ך, ועל זה מבוססת התרבות שלנו ושל העולם המערבי. אגב, לתנ״ך יש המשך, לכן תרבותנו נמשכת מהתנ׳׳ך למשנה, לתלמוד, לפוסקים והלאה עד ימינו. לא היה ניתוק או הפסקה. גם הקבלה, הפילוסופיה, הספרות, השירה ועוד – הכל קשור¡״

״באמת, לא חשבתי על כך״.

־ ״אני מקווה שתתייחס לתנ״ך ברצינות כי זהו ערש תרבותנו מאז ועד היום, חלק מעברנו שלא צריך לשכוח או להתנתק ממנו. אל תשכח, לא בכדי זה הספר היחיד בעולם שתורגם לכל השפות. מישהו אמר בצדק שאם היינו שומרים על זכויות יוצרים על התנ״ך, היינו מתעשרים רק ממכירת ספר זה״.

־ ״יפה, תודה״. – ״שלום חביבי״.

בכך תמה שיחתי עם אותו בחור. הלימודים היו מעניינים מאוד. אני המשכתי בלימודי כלכלה, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ותולדות הסוציאליזם העברי והכללי. לצערי, שלושת ידידיי מצפון־אפריקה לא עמדו במבחן הלימודים ונשרו בסוף השנה הראשונה, כמו רבים אחרים. המורים היו מצוינים והחומר הנלמד מעניין מאוד. נהניתי מסופי שבוע שבהם שהה בחברתנו מרטין בובר ומלומדים אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- דברי מוסר של המחבר.

בלימודיי במכון, נעדר נושא היהדות שאני קורא לו חכמת ישראל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נכון שמרטין בובר הרצה משנתו, אולם היה זה בבחינת מבט על היהדות מהמימד הפילוסופי. מכל מקום, כשהוא נגע ביהדות היה זה בדיון חופשי ולא מתוך דיון מהותי על המוסריות. תחומו היה כאמור בעיקר בפילוסופיה של היהדות והחסידות. הנה קיבלנו רב, שאינו נכנס לדברים מופשטים ולפרשנות פילוסופית על מאורע זה או אחר במדרש או באגדה. הרב מדבר על הגישה המסורתית ועם הנוער שלנו מהקיבוצים, זה מבטיח להיות מעניין. הרב דיבר על היהדות בחיי היומיום ועל נושאים כגון התפילות בחול, בשבת ובחגים, הקריאות בתורה, בר מצווה, והסדר בבית הכנסת. באחת הפעמים התעורר דיון נוקב. הקשבתי בשקט וחייכתי לשאלות התמימות ולתשובות הרב המתחמקות. מה הוא יכול לעשות? אין בידו לשנות שום דבר. הוא מדבר על ההלכה המקובלת והוא לא קובע כלום. כך הוא אמר. הוא הולך בעקבות רבותיו והמפרשים הקלאסיים כמו רש״י, הרב״ע, אברבנאל ועוד שממילא הם לא מכירים אפילו בשמות, חוץ מרש״י שהיה ידוע. הוא הסביר שזה לא עניין של היגיון אלא של אמונה והלכה ואין עוררין על זה. לא ראיתי מה אני יכול להוסיף על הדיון הרעשני שהיה פשטני ולא מעמיק. היו תלמידים שחשבו שאני ידען בנושא היהדות, הסתכלו עליי ורמזו לי, קצת בחיוך וקצת בכעס, החוו בתנועות יד ואמרו לי ״נו, מה אתה שותק״. פתאום נזכרו בי! אנחנו פה בשביל ללמוד ולא לקיים פולמוס שאין בו תכלית. שמרתי על שתיקה עד שהרב ענה לאחת השאלות של קיבוצניק יליד ארצות הברית, שכנראה נולד לאם לא יהודייה. הרב בתשובתו אמר שעד סיני הייחוס היה לפי האב ואחרי סיני – לפי האם. כאן הפרתי את שתיקתי מפני שלא רציתי לשמוע איך הוא מטעה את שומעיו. אמרתי לרב: ״רבי אלעזר המודעי אומר ׳… המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא׳. אתה אומר שרק עד סיני לפי האב! אני מבקש שתתקן הצהרה זו, כי אתה יודע שזה לא נכון!״ הרב נדהם לשמוע את זה ולא ידע מה להגיד. הוא ענה בגמגום: ״אתה צודק… אבל יש פרשנות וכו׳ ״. כל התלמידים השתתקו ועקבו בעניין על הדיון עם הרב, בהנאה. אני מספק דוגמה מהתורה, לפיה אחרי סיני הייחוס הוא על פי האב. הוצאתי את התנ״ך וקראתי: ״ויצא בן אשה ישראלית ויעצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלֹמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳. וידבר ה׳ אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה״.

לפי רש״י זה היה הבן של האיש שמשה הרג במצרים והוא בכלל לא יהודי אם כי אמו יהודייה משבט דן, כפי שהכתוב מעיד. השאלה שלי, למה הרגו אותו? ״כי הוא קילל את ה׳. אם כי מדובר באדם לא יהודי״. ״השאלה שלי היא, למה קילל את ה׳? אנחנו יודעים שכתוב ׳ונוקב שם ה׳ מות יומת׳ וכן ׳אלוהים לא תקלל׳. אנחנו יודעים גם שיוסף בן מתתיהו, פילו ורש׳׳י, מפרשים במקום אחר ׳אלוהים׳ הכוונה לשופטים, כמו שכתוב בעניין העבד שלא רוצה לצאת לחופשי. כתוב: ׳והגישו אדוניו אל האלוהים׳ וכן ׳והגישו אל הדלת או אל המזוזה כאן הפירוש של אלוהים הוא שופטים. רש״י מפרש כי שופטים מדברים בשם אלוהים, אבל השאלה שלי היא: למה קילל? אדם לא מקלל סתם. משהו קרה כאן שהוציא את האיש מגדרו וקילל בייאושו. רש״י נותן לנו פתח לתשובה. הוא אומר, בגלל מיקומו בין השבטים. ׳ויצא׳. מהיכן יצא? הוא יצא משבט דן, שבט כמו שכתוב ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳, והם גירשו אותו מפני שהשבטים במחנה היו לפי האב. הוא לא מצא מקום באף שבט כי אביו היה מצרי ולכן התעצבן וקילל. איפה פה הייחוס ? לא לפי האב? זה לא אחרי סיני?״ ״נכון, אבל תלך רחוק יותר. בספר דברים כתוב על העמים בארץ כנען, ׳לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה׳ בכם והשמדך מהר׳. רש״י והירש פירשו את הפסוק הזה על הייחוד לפי האם. לא כתוב כלום על ייחוס לפי האם. נראה יותר מאוחר. אבל לענייננו. רש״י חי בצרפת במאה האחת עשרה. שמשון רפאל הירש, הידוע בקיצוניותו הרבה והתנגדותו העזה לציונות, חי בגרמניה במאה התשע עשרה וייחוס האם נקבע הרבה לפני כן. גם חכמי התלמוד הסתמכו על הפסוק הזה בגמרא קידושין בתלמוד ירושלמי. ר׳ יעקב מכפר נבוריא היה דווקא בעד הייחוס לאב, אבל נאמר ׳יחיד ורבים, הלכה כרבים׳, נכנע לחבריו שהחליטו הייחוס לפי האם. זאת אומרת אנחנו במאה הרביעית לספירה. יש חוקרים והיסטוריונים שחושבים שזה הושפע מהמשפט הרומי במאה השנייה. כשאישה יהודייה נאנסה על ידי גוי, הבן שנולד מקשר זה נקרא ממזר, מה שיצר בעיות לילד, לאם ולקהילה בכלל. אחרי השינוי הזה ילד במצב דומה נחשב ליהודי ויכול היה להתחתן עם יהודייה.

שינוי זה קיבל תוקף מכיוון שאחרי כל פוגרום שבו נאנסו בחורות יהודיות רבו הממזרים. זה היה מזעזע את הקהילה ששיקמה את הריסותיה, ולכן קיבלו את השינוי ופתרו בכך את הבעיה הממאירה. ואולם, בתורה גופה אין היגד ברור בשינוי הייחוס לאם. מישהו שאל מדוע עשו שינוי כזה, שהלוא נאמר שאסור לשנות את דברי התורה״. ״נכון״, ענה הרב. ״אסור להוסיף ואסור לגרוע״. ״זה לא נכון״, חזרתי לדיון ואמרתי. ״יש שינוי בתורה גופה. לדוגמה: בעשרת הדברות נאמר ׳פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׳. אותו הדבר חוזר בבירור, (כמו גם בבמדבר יד, יח ובדברים ה, ט) אבל אנו מוצאים בתורה רמז ראשון לשינוי חוק זה. ה׳ אומר למשה: ׳מי אשר חטא לי אמחנו מספרי׳. אבל השינוי היסודי של חוק זה כתוב בבירור בספר האחרון של התורה. כתוב: ׳לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת׳. הפרשנים המסורתיים מתפתלים להסביר את השינוי הזה שהוא ברור. רש״י אומר שפירושו שאין להאשים את ההורים לפי עדות של הבנים שלהם. אבל רשב״ם (ר׳ שמואל בן מאיר) מהמאה השתים עשרה ונכדו של רש״י, דגל בפשט ולכן הוא מקבל את המובן של הפסוק כפשוטו. הפסוק מדבר על כך שאין להתחתן עם עמי כנען כי הם היו עובדי אלילים. היום אין עבודת אלילים והפרשנות עליו דחוקה מאוד. ׳ארבע גזירות שגזר משה רבנו על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים… בא יחזקאל וביטלה ׳הנפש החוטאת היא תמות׳.בוא נלך מעט אחורה. משה רבנו התחתן עם מדינית, צפורה בת יתרו כהן מדין.

נולדו לו ממנה שני בנים – גרשום ואליעזר והם נחשבים יהודים. בני אמותיו של יעקב – בלהה שילדה את דן ואת נפתלי, חלפה שילדה את גד ואת אשר נחשבים חלק משבטי ישראל, אם כי אינן נחשבות עם ארבע האמהות. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרע כהן און והילדים שלה נחשבים חלק מהשבטים. יעקב אומר ליוסף: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולא רק שהם נחשבים יהודים, אלא יעקב מוסיף: ׳בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה׳. ועוד מדגיש יעקב ואומר ליוסף בנו: ׳המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק׳. יהודה לוקח בת איש כנעני לאישה. דוד המלך לוקח את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד לו אבשלום; שלמה התחתן עם בת פרעה שנתן לו אותה כנדוניה; שלמה המלך ׳אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות׳ וכל הילדים שיצאו מהן יהודים. אמו של רחבעם מלך יהודה, נעמה העמונית; רות אשת בועז שממנה תצא מלכות יהודה והמשיח, לפי האגדה, מואביה; איזבל, אשת אחאב מלך ישראל היא בת אתבעל מלך צידונים. ועוד ועוד. כל הילדים של נשים נוכריות אלה הם יהודים, כי יש להם אב יהודי. וזה אחרי סיני״. ״אז מי מחליט על שינוי ?׳׳ שאל מי מהנוכחים, ״איך עושים הלכה ?׳׳ הרב שואל אותי, קצת בצחוק, אולי אני אענה לשאלה זו!

״בבקשה, הנה. ׳וידבר ה׳ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ׳אחרי רבים להטות׳. ׳רבו המזכים, זכו. רבו המחייבים חייבו כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור׳; ׳שבעים פנים לתורה׳.החכמים היו נגד תרגום התורה מפני שזה מגביל את המשמעות הפנימית של התורה. התורה נדרשת גם לפי דרש, פשט, רמז וסוד, בקבלה הלוריאנית של האר״י ושל ר׳ משה קורדובירו מצפת, שכל אחד משש מאות אלף שעמדו בהר סיני יש להם – ורק להם ההבנה של התורה שקשורה אתם. הרמז בתלמוד לפי הפסוק ׳שתים זו שמעתי כי עוז לאלוהים׳ שפירושו: אפשר לפרש כל דבר לכמה טעמים. במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, יצאה בת קול והכריזה: ׳אלו ואלו דברי אלוהים חיים׳. משמע: אין לאף אחד סמכות עליונה ומוחלטת לפרש את התורה. בוויכוח בין רבן גמליאל והזקנים, ר׳ עקיבא אמר: ׳יחיד ורבים – הלכה כרבים׳. נוסיף עוד: יש לנו דיון על הלכה בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בעניין תנורו של עכנאי. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של זה ׳ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים׳. ר׳ אליעזר חולל כל מיני נסים להוכיח שהלכה כמותו. ואולם, זה לא עזר לו עם החכמים. בת קול יצאה מן השמים ואמרה: ׳הלכה כרבי אליעזר׳. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: ׳לא בשמים היא׳. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני ׳אחרי רבים להטות׳. כתוב גם: ׳המנהג מבטל את ההלכה׳.

וכן: ׳אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ועוד נוסיף על יחיד ורבים: ׳עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו… ונדוהו, ומת בנידוי וסקלו בית דין את ארונו. אמר ר׳ יהודה: חס ושלום, שעקביה נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים – מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים. אמר לו: פקוד עלי חבריך. אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לא! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך׳. יש לנו שינוי מפורסם על ידי הלל הזקן. הפרוזבול. סידור לגביית חובות על ידי בית דין גם בשנת השמיטה. הלל היה נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה ותקנה זו נועדה לעקוף שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 322

״אם הלכה כרבים״, שאל אחד התלמידים, ״איך זה שהמיעוט החרדי היום קובע את ההלכה? הרב העלה את הפסוק ׳כי עם קדוש אתה לה׳ אלוהיך בך בחר ה׳ אלוהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה׳ והמיעוט הזה הוא ששומר על קדושת העם״. ״אבל זה נאמר בזמן שהיו עובדי אלילים. היום כל העמים מכירים באלוהים אבל נפרדים בדרכם כיצד יש לעבוד את האל. בחברה דמוקרטית היום, אי אפשר להגיד שיש עם קדוש ועם טמא. זה פותח דרך למלחמות דת. ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו׳.כולם שווים בעיני החוק ואין אפליה על רקע דתי, לאומי או צבע עור. אנחנו יהודים כי אנחנו נאמנים למורשת שלנו ולא מפני שאנחנו טובים יותר. אנחנו לא יכולים להמשיך להגיד ב׳עלינו׳ אחרי כל תפילה, ׳שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם׳. ועוד מוסיפים ׳שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע׳ או אנשים היושבים בירושלים ומברכים ברכת הנהניץ אחרי ארוחה קלה ואומרים ׳ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה׳. אולי זה תקף כשישבנו בגולה, אבל לא כשיושבים בירושלים. לאיזו ירושלים הכוונה? ירושלים של ימות המשיח? המשיח מסמל עולם שכולו שלום, היום כל העמים תורמים לקדם את החזון הזה. קוראים לזה ׳תיקון עולם׳. זה חזון משיחי, שבו כל העמים יכירו בצדק ובשלום בעולם. הנביא מלאכי אמר: ׳הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו׳.¹⁶⁰ כל אחד עובד את אותו האל לפי דרכו ומורשתו. הכי חשוב זה לחיות חיים מוסריים. יש שחיתות וגזענות גם בין החרדים. ברגע שהדת נכנסת לפוליטיקה כקרדום לחפור בו, כוחה הרוחני נחלש ומנהיגיה מנצלים את כוחם לכפייה ולהשפעה גם על דברים שאינם קשורים לדת. בכך גורמים נזק בל ישוער לקיום הדת. מנהיגים כאלה מרחיקים מהם את הציבור, גורמים נזק לרוח אפה של הדת ומחלישים אותה ככוח רוחני משפיע. כבודה יורד וערכיה הרוחניים מידלדלים עד כדי זלזול. הרוחניות נהפכת לכוחניות שממנה הדת ומנהיגיה יוצאים חבולים קשות. ישעיה מדבר נגד אלה שצמים ולא מקיימים את החיים היהודיים בחיי היומיום. הוא אומר: ׳הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה תשווע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהרים. ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו׳. לא זו היהדות האמתית?״

התלמידים מחאו כפיים לאות הסכמה עם דברי הנביא. הרב הנהן בראשו וחייך. הוא היה שמח לסיים ולצאת מגוב האריות הזה בשלום. הוא כבר לא חזר, וחבל. היה זה שיעור כזית באוקיינוס היהודי הגדול והעשיר ברעיונות.

הוויכוח נמשך גם אחרי לכתו של הרב. היהדות מעולם לא הייתה מאובנת כפי שטען ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי, או אנכרוניסטית כפי שטען הסופר ארתור קסלטר. היהדות הייתה תמיד דינמית. מלמדים אחרים הוכיחו שהיהדות הייתה תמיד משתנה ומושפעת מתרבויות אחרות. הלוא עולם־הבא ומשיח לא מוזכרים בתורה, אלה מושגים חדשים שנתחדשו בבבל. מי שמסתגר בארבע אמותיו ומתבדל מהעולם סביבו, סופו ניוון – אם דתי, פוליטי או חברתי, כמו שקרה להרבה תנועות שקרסו עם הזמן בגלל בדלנותן וקיצוניותן. כיום הדת בארץ היא נחלת חלק קטן מהעם וחלק מקיים אותה מתוך אדישות ומנהג, כמו שניבא ישעיה – כמו הנסיעה בשבת. כל עוד היהודים חיו בגטו, היו בטווח הליכה ברגל לבית הכנסת, אבל בתנאים של היום, של מרחקים גדולים בין פרברי העיר בחו״ל – אין אפשרות ללכת ברגל, מפני שאפילו במכונית לוקח לפעמים שעה נסיעה לבית הכנסת באותה עיר. לכן הקונסרבטיבים עמדו בפני השאלה: לסגור את בתי הכנסת או להתיר נסיעה במכונית? היום אפילו האורתודוקסים נוסעים במכונית לבית הכנסת מאותה סיבה. לא כל אחד יכול לגור ליד בית כנסת. אם נתעלם מהמציאות החדשה של חיינו ונסתגר ונתבדל כמו החרדים הקיצוניים, סוף היהדות לנבול ולהתנוון. הדת היא עניין של אמונה. זה לא עניין טכני. נסיעה בשבת או לא נסיעה בשבת, לא פוגע באמונה.

אפשר להיות ליברלי ויהודי טוב. מה שנעשה פה בבתי הכנסת בשבת זה קרקס. אנשים מתלבשים בצורה מבזה ולא מפסיקים לדבר בזמן התפילה, אפילו בקריאת התורה. היום גם בחינוך יש התנכלות לילדי העניים. בערי הספר או בפרברים של הערים החדשות, בתי ספר טובים מצאו דרך לא חוקית לדחות תלמידים להורים עניים, על ידי התשלום הגבוה שקבע בית הספר עם ועד ההורים. הלזה קוראים ״חינוך חינם״? ההורים נדחפים מכוח המציאות הכלכלית לבתי ספר עלובים ברמתם, שאינם מספקים תרומות אנושיות לתלמידיהם. קלקול המידות מתחיל ביישובי הספר הזנוחים בבתי ספר בעלי רמה נמוכה על רקע כלכלי קשה במשפחה. אחר כך מתפלאים על השחיתות בחברה. הצבא לא יכול לתקן את זה במטה פלא. לא הממשלה ולא המשטרה יכולים לעזור. מי שגדל על רקע עלוב כזה – קשה לצפות ולדרוש ממנו יושר, שיפוט, אחריות, התחשבות ודרך־ארץ. גדלים פרא ומעבירים ירושה עלובה זו הלאה. היום לא חסר מאום מבחינה חומרית בארץ, אולם מבחינה תרבותית הדרך עודנה ארוכה. חינוך ותרבות צריך להקנות לאדם בגיל הרך על ידי מורים טובים, וכאשר הרקע כלכלי במשפחה סביר. ממשלה שדואגת לחוסנו ולעתידו של העם צריכה להשקיע בחינוך כזה.

כך נמשך הדיון הער בכיתה עד שעת ארוחת ערב, אז כולנו הלכנו לחדר האוכל.

באחד הימים הקשבתי לפיוטים ששודרו ברדיו, בקול ישראל. עד עתה, לא אוו לשדר בקול ישראל את הפיוטים של עולי מרוקו, או לאפשר לזמרים ממרוקו להופיע בתכנית כלשהי. לאחר לחצים רבים הסכימו לאפשר שידור של שעה, פעם בשבוע. אני יושב, אם כן, ומקשיב בהנאה לפיוטים אלה. המילים הנשגבות והמנגינה הנעימה ריגשו אותי, כשלפתע אני שומע מאחורי קול שנוזף בי ואומר: ״מה אתה מקשיב למוזיקה הברברית הזו ?״ הסתובבתי וראיתי שזה אחד מחבריי, קיבוצניק מתלמידי המכון. ״סליחה!״ אמרתי, ״בוא בבקשה, שב ונדבר על מוזיקה ועל תרבות.

קודם כל, אין מוזיקה ברברית, שהרי כל תרבות – יש לה האמנות שלה, השירה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, הספרות הדת שלה, וכיוצא בזאת. מדובר בחלק אינטגראלי מהתרבות של אותו עם. כעת אני מקשיב לשיר של שלמה אבן־גבירול ׳שחר אבקשך. השיר עצמו, מלבד המנגינה, מרגש מאוד במילותיו הנשגבות. ברשותך, אדקלם לפניך את השיר: ׳שחר אבקשך צורי ומשגבי, אערוך לפניך שחרי וגם ערבי. לפני גדולתך אעמוד ואבהל, כי עינך תראה כל מחשבות לבי. מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות, ומה כוחי רוחי בתוך קרבי? הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי׳. ובכן, איך השיר בעיניך, יפה? המוזיקה היא מנגינה אנדלוסית. אז מה? תגיד לספרדים באנדלוסיה שיש להם מוזיקה ברברית? אנחנו פתחנו במרוקו בשיר זה את תפילת שחרית והמילים השרו עלינו כוונה רצינית ורגועה כהכנה לתפילה. אקרא לך עוד שיר שמושר בכל קהילות ישראל, גם הוא של אבן־ גבירול:

׳שפל רוח, שפל ברך וקומה, לפניך אני נחשב בעיני, מלוא עולם, אשר אין קץ לגודלו, הדרך לא יכילון מלאכי-רום, אשחר אל בראשית רעיוני,

אקדמך ברוב פחד ואימה. כתולעת קטנה באדמה. הכמוני יהללך, ובמה? ועל אחת אני כמה וכמה! אשר לשמו תהלל כל נשמה׳.

היו לאבן גבירול גם שירים שמביאים את האדם להרהר במצבו ובענווה שצריכה להכתיב את הווייתנו. היו לו אף שירי אהבה נחמדים שלעיתים מפורשים כשיחה על המשיח בין כנסת ישראל והאלוהים. הקשב! ׳שער אשר נסגר, קומה פתחהו, וצבי אשר ברח, אלי שלחהו! ליל בואך עדי ללין בבין שדי, שם ריחך הטוב עלי תניחהו. מה זה דמות דודך, כלה יפהפיה, כי תאמרי אלי, שלחה וקחהו, ההוא יפה עין אדום וטוב רואי, רעי ודודי זה, קומה משחהו… הנני לכמוך, ואת טוב לכמוני, הבא בארמוני ימצא במטמוני עסיס ורימוני, מורי וקנמוני…׳. אבן גבירול כתב שירים למכביר, אשר קוראים בתפילות בחגים ובימים נוראים. הוא היה גם פילוסוף גדול. יש בשיריו משחקי לשון יוצאים מן הכלל המעידים על שליטה מופלאה במכמני השפה העברית. שמעת בוודאי על אבן־גבירול, שנולד במלגה, ספרד? הממשלה הספרדית מתגאה שהוא נולד במלגה ואף הציבו פסל שלו בגן ציבורי במרכז העיר. ארגנו כנס בין־לאומי לזכרו, שהשתתפו בו מלומדים מכל העולם. המנגינה היא מנגינה אנדלוסית שיהודי מרוקו הביאו אתם מספרד לאחר הגירוש של 1492. אם תלך לקורדובה בספרד, תמצא גם פסל של הרמב׳׳ם ליד בית כנסת עתיק ברחוב על שם יהודה הלוי. תמצא שם גם את ספר שיריו של יצחק אבן־כלפון מתורגם לספרדית. מאיפה אתה חושב שירשנו את אהבתנו לארץ ישראל? לא רק מהתנ״ך אלא גם ממשוררי ספרד. הנה כמה פסוקים משירו המפורסם של יהודה הלוי: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך… לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך, אני כנור לשירייך. והוא ממשיך: ׳לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב? הלא את אבנייך אחונן ואשקם וטעם רגבייך לפי מדבש יערב׳. למדנו את השירה הזאת משום שהיא כתובה בעברית. משירה זו הפקנו גם בידור, בשבתנו יחד, חשנו חיזוק נפשי לרוחנו הנסערת והסובלת בגולה. משירה כזו שאבנו את אהבתנו לעם ישראל, לארץ ישראל, ולגאולה שתבוא. שיריו של יהודה הלוי רוויים באהבת ארץ ישראל. זו הייתה בשבילנו השראה רוחנית. למילים אלה הוספנו מנגינה ושרנו יחד. הייתה הנאה להיות ביחד, להיות בצוותא, וזה מה שחשוב. הרגשנו קרבה זה לזה, ולעם ישראל. זה ביטא עבורנו את שאיפותינו לראות את סוף הגלות ולהגיע בים מן הימים לארץ ישראל, שהיא משאת נפשנו. ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 327

ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״. ״אחד לא מונע את השני. אני יכול להזיל דמעות התרגשות כשאני מקשיב לקונצ׳רטו החמישי לפסנתר ולתזמורת, הקיסר של בטהובן ובאותה מידה להזיל דמעות לשמע פיוט עם מילים של יהודה הלוי, למשל. אני יכול להתרגש עד מאוד לשמע הפתיחה של מנדלסון, מערת פינגל, פינלנדיה של סיבליוס או 1812 של צ׳ייקובסקי או הפתיחה לאופרה קבלרייה רוסטיקנה של מסקני. אתה מכיר? זה לא בא במקום פיוט. אפשר לאהוב ולהעריך כל דבר טוב ואני יוצא נשכר מזה ומזה. אם אתה לומד שפה זרה – זה מעשיר אותך. כנ״ל לגבי ספרות, אמנות או מוזיקה. אתה מבין? אתה יכול לחשוב על שם של יצירה מוזיקלית שאתה אוהב, כך שנוכל לדבר עליה ?״ ״רגע אחד, אני לא מבין! אתה מכיר מוזיקה קלאסית?״ ״נכון. תן לי אחת מהיצירות שאתה מכיר, כך שנוכל לדבר עליה״. ״אני לא נזכר עכשיו!״

״אגב, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה אירופית שהפכה לכלל-אנושית, כמו כל מוזיקה טובה. למוזיקה אין גבולות או בעיות שפה. היא מדברת לכל אחד. היא פורצת מרחבים״.

״שמע! לא ידעתי שמרוקנים מבינים במוזיקה קלאסית!״ . ״אסור לדבר בהכללה. וכי כל האשכנזים מכירים מוזיקה קלאסית? אני יודע מהי מוזיקה קלאסית ומנגן בפסנתר, משום שאת זה למדתי כאן ביזמתי״. ״באמת?״

״לא״.

״מוסורגסקי כתב גם יצירה אחרת שאני אוהב – ׳לילה על הר קרח׳. היצירה השנייה היא הטוקטה ופוגה של באך, אותה הוא כתב לאורגן. ליאופולד סטוקובסקי כתב לה תזמור ובעצם כך הפך אותה ליצירה פנטסטית. ראית את הסרט ׳פנטסיה׳ של וולט דיסני?״ ״כן״.

״ובכן, ניגנו אותה שם. אני יכול להמשיך ולדבר על כל מיני סוגים של מוזיקה שאני אוהב, כולל מוזיקה קלאסית. מרשימה אותי מאוד הקומפוזיציה העצומה של שילוב כלים, שזה פשוט גאוני. אני מתכוון לסימפוניה הבלתי גמורה, השמינית, של שוברט. יש מוזיקה כבדה יותר, רומנטית יותר, מלנכולית או עצובה, צ׳ייקובסקי, ברהמס, סיביליוס, אחרון הרומנטיקנים, סיזר פרנק, הקטור ברליוז, ברוקנר, מהאלר ועוד ועוד. לא הזכרנו את המוזיקה הספרדית של דה פליה, אלבניז, רודריגו ועוד. מוזיקה בשבילי זה ריגוש נפשי עמוק הנוגע ומעורר בי אושר פנימי שמרטיט את לבי, מעדן אותי וממלא את הווייתי בסיפוק עילאי, מגרה בי עולמות חבויים בלב ובנשמה, מעורר בי הרהורים אודות החיים וההוויה בתוכי וסביבי. מי יכול, אפוא, להישאר אדיש למנגינות האופרות של פוצ׳יני? ורדי? גם בלא להבין את המילים, זה נוגע בנפשך ובלבך. הצלילים הנעימים (כמו הקונצ׳רטו לכינור ותזמורת של בטהובן או ברהמס) מעוררים את כל גופי הנהנה למשמע הצלילים המרהיבים, המתמזגים בין כל הכלים המנגנים, וכולם ביחד משמיעים את המנגינה בהרמוניה נפלאה הנוגעת בכל החושים האנושיים ומעוררת התפעלות לגאוניות היצירתית של האדם. הרומנטיקה והליריות במוזיקה של שופן ממיסה את הלב, חודרת לנבכי הנפש, מעדנת ומרככת את הרגש. התענוג הרוחני שעוטף אותך – מכריח אותך להתמסר להקשבה מרתקת ועדינה. אכן, הנאה מענגת ומשפיעה על החושים החבויים ביותר. וכל זאת לא ידעתי, וכל כך שמחתי לגלות עולם רוחני זה שפתח לפניי צוהר חדש ומפואר מלא רוך ועדנה. זה עולם שצריך להנחיל לכל תלמיד בבית הספר, ולעזור למבוגרים ולעולים לגלות אותו במקום להעליב ולהשפיל

בטענה שעם עליית יהודים 'מפגרים׳ ממרוקו יקיץ הקץ על ׳המוזיקה הקלאסית שלנו׳. כך כתבו כולם, כולל עיתון הפועלים ׳דבר׳. כמו שאני למדתי, כל אחד יכול, אבל צריך ליצור תנאים לחינוך. חינוך בגיל הרך קובע את עתידו של הילד, למעט יחידי סגולה שתמיד יפלסו את דרכם להישגים גדולים, למרות כל המכשולים והקשיים הנקרים בדרכם. אגיד לך עוד דבר מעניין שלמדתי מהמוזיקה. כשאני כותב משהו, אני מתקרב לנושא, ואחרי שנגעתי בו אני מרחיב את המעגל כמו ביצירה מוזיקלית. בסימפוניה יש ארבעה חלקים, ובכל חלק יש נושא. סביב הנושא יש וריאציות שכולן מחזוריות וסובבות סביב אותו הרעיון במטרה לפתח אותו, ולבדוק אותו מזוויות שונות. בדומה לכך אני עושה בתחום הכתיבה. זה מעניין! התפעלתי מכך כשגיליתי את זה, לפחות לעצמי״. ״אתה באמת מפתיע אותי. אם אתה מכיר לעומק מוזיקה קלאסית, למה אתה מקשיב לפיוטים?״

״חשבתי שכבר עניתי לך על זה. הבט, אני גדלתי על הפיוטים ולמעשה – זה כל מה שידעתי פעם. לא מומלץ להתנתק מהתרבות שלך. ואולם, כן מותר להוסיף ולהעשיר את עצמך ברעיונות מתרבות אחרת, אבל להתנתק משלך זה לא בריא. זה יזיק לך נפשית מבלי שתהיה מודע לכך. אתה צריך להרגיש שאתה שייך ולהרגיש חלק מהעם היהודי ומהקהילה שלך, לטוב ולרע. אסור להתכחש לעברך, כמו שאתם הצברים רוצים להתנתק מהתרבות היהודית בגולה. להתכחש לעברך משמעו שאתה מתבייש בעצמך, במה שאתה, כמו בורח מעצמך – מה שלא נכון. התרבות הישראלית החדשה תתפתח מכל התרבויות והמורשות של העליות השונות שכל עדה מביאה אתה. אלה שחושבים שאפשר לזרוק את העבר הגלותי טועים טעות מרה. אנחנו לא נבנה תרבות יש מאין. צריך יסודות לבנות מהם. יש חיוב רב במורשת של כל עדה, שצריך לפתח ולהכיר. זה יתרום תרומה עצומה לתרבות החדשה שלנו פה. אנחנו נבנה פה על יסודות המורשות השונות של העולים ומהם נצא חזקים רוחנית ובעלי תרבות חזקה ובריאה המדברת לכל אחד. אל תשכח שאנחנו במזרח התיכון ולא באירופה, ויהודי המזרח יכולים לתרום תרומה גדולה לעניין האמור – אם רק תינתן להם האפשרות. קודם כל, אין לגרום להם להתבייש בתרבותם. אדרבה, על יסודות אלה יש לפתח משהו חדש – זה המשך, שכלול. אני אוהב, למשל, את החזנות האשכנזית, אפילו שהיא בכיינית בהשוואה לחזנות הספרדית שהיא עליזה מאוד. אם אשיר לך מהסליחות שלנו ׳בן אדם מה לך נרדם׳ יתחשק לך לצאת בריקוד, זה כל כך חי ועליז. יהדות מרוקו יצרה תרבות עשירה בעברית, כולל מניחי היסודות לדקדוק העברי ופוסקים ידועים שוודאי לא שמעת עליהם: ר׳ יהודה אבן קורייש מהמאה התשיעית נחשב לאבי הדקדוק העברי, דונש בן לברט (אדונים הלוי) מחדש הפיוט העברי, ששירו ׳דרור יקרא לבן עם בת׳ מושר בכל קהילות ישראל, ר׳ יהודה חיוג׳ מהמאה העשירית בעל הדקדוק העברי, ר׳ דוד אברהם אלפאסי(הרי״ף) הפוסק הגדול מהמאה האחת עשרה, הרמב״ם, ר׳ יעקב בירב רבו של ר׳ יוסף קארו בעל ה׳שולחן ערוך׳, ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), ר׳ שמעון לביא בעל השיר ׳בר יוחאי׳, ר׳ אברהם אזולאי מהמאה השש עשרה, הוא סבו של החיד״א – ר׳ חיים דוד אזולאי, ר׳ חיים בן־עטר בעל ׳אור החיים׳. וזו אך רשימה קצרה. כולם מעיר אחת במרוקו, העיר פאס, שם גרתי.

יש עשרות ומאות מלומדים ממרוקו שתרמו רבות לתרבות העברית הכללית והרבנית. האם ידעת את כל זה ?״ ״לא, אני מתוודה, אתה באמת אדם מעניין. לא חשבתי שיש משהו כזה במרוקו״.

״חיכיתי להזדמנות ליצור אתכם קשר ולא עלה בידי״. ״אני שמח להיות אתך בקשר ואני מודה לך שפקחת את עיניי. האמת היא שאני מופתע מאוד לדבר אתך! לא האמנתי שכך ידבר עולה ממרוקו. אני מצטער שזלזלנו בך בערבי שבת ובהרצאה על שפינוזה. ממש סליחה!״

״זה בסדר, אני סולח ומודה לך על האומץ שלך. אתה בן אדם כלבבי.

עכשיו תשמע. אגיד לך עוד דבר. מה אתה חושב שהחזיק את יהודי מרוקו ביהדותם? הם כמובן האמינו בתנ״ך ובסיפורים הנפלאים במדרש-רבה על ראשי השבטים, והאמינו בגאולה, אבל צריך היה לרומם את הרוח, ואת זה הם עשו בשירה טובה, במוזיקה נעימה, בחגים, בשבתות, באירועים משפחתיים. זה היה הבידור שלהם. הם חיו בתוך עצמם. לא יכלו להתערב במוסלמים ששנאו אותם, רדפו אותם והתעללו בהם ללא סיבה. לכן הם היו צריכים לפתח תרבות משלהם ולתת טעם לחייהם. איך נאמר: ׳לא על הלחם לבדו יחיה האדם . כך הקימו תזמורות מצוינות עם כל הכלים. היו נגנים מוכשרים בעלי שם, זמרים מחוננים ועוד. זה הכניס שמחה לחייהם העגומים, עד שיבוא הזמן _שלך קיוו – לעלות לארץ ישראל. המללאח היה מוקף חומה ובתוכו חיו את חייהם והשתדלו גם להנעים את זמנם כדי שלא ייפלו למרה שחורה, לעצבות ולשעמום. הם יצרו מורשת נכבדה של הרבה דורות, שנבנתה נדבך על נדבך, כמו חומת לבנים, וכל דור תרם את שלו והעשיר אותה. לכן אנו צריכים לשמר אותה, להעשיר אותה ולתרום ממנה, כמו כל עדה אחרת, לתרבות הישראלית החדשה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 332

״תגיד לי בבקשה ממך, מה יש לעדה של החרדים לתרום לתרבות הישראלית החדשה ? אני מתכוון לקיצוניים ולא לתנועה הציונית הדתית. ראית פעם תמונה של קבוצת חרדים בהפגנות? הם נראים כמו שכפול במכונה. כולם עם תלבושת אחידה, גדולים וקטנים, כמו עדר. אותו הכובע, אותה הכיפה תחת הכובע, אותו מעיל עליון, אותם הגרביים, אותם הנעליים וכובע הפרווה המצחיק המונח על ראשיהם אפילו בקיץ.

הם הביאו את הגטו לארץ והסתגרו בו. מה יש לאלה לתרום? רובם לא עובדים, אברכים לאלפים שתורתם אומנותם וחיים על חשבון משלם המסים, גורמים צרות ואלימות על כל דבר קטן. לצבא לא הולכים, לא נאמנים למדינה, כופרים בכל המוסדות החוקיים, אם זו הכנסת, המשטרה, בתי המשפט. הם רוצים להחזיר אותנו חזרה לגטו. מדינת הלכה הם רוצים. מחכים למשיח ולבית המקדש שירד מן השמים. הם עוינים את כל מי שלא שייך לעדר שלהם. אפילו ביניהם, בין חסידות לחסידות או בתוך אותה חסידות עצמה, יש ריב ושנאה. הם באים לשכונה כלשהי ומנסים להשתלט על חיי אנשיה ולכפות את אורח החיים שלהם, הפרדה גמורה בין גברים לנשים, ברחובות, באוטובוס, הם לא מנומסים אלא אלימים. גם בכשרות של הרבנות הראשית הם לא מכירים וכופים כשרות שלהם, שולטים בחיי הכלכלה והחברה, דרך משגיחים. בידם לגרום למסעדה או לאולם אירועים להיסגר אם לא מקבלים את התכתיבים שלהם. הם מערבבים דת ופוליטיקה, לא מכבדים את יום הזיכרון לחללי צה״ל, ביום העצמאות הם שורפים את דגל המדינה… אלה, יש להם מה לתרום לתרבות שלנו? הם פגע רע בחיים שלנו. ראיתי אותם בהפגנות כשהייתי בצבא. טיפוסים שליליים. הם דוחים ומשניאים את הדת על העם בהתנהגותם. אחד הרבנים שלהם, שהתנועה הציונית הצילה אותו ברכבת המפורסמת של קסטנר, האשים את התנועה הציונית בשואה, מפני שדחקו את הקץ! זה משוגע! וזה מנהיג?… הם חיים בתוך זמן שעמד מלכת, דמיוני יותר ממציאות^,״. ״אל תשכח שהם מיעוט קטן״.

״אבל הם שולטים. יש להם מונופול על חיי הדת. זאת לא דמוקרטיה. המדינה צריכה להכיר גם בקונסרבטיבים, ברפורמים ובכל התנועות של היהדות. זה רק יחזק את היהדות. יש לי חבר להורים יהודיים וכן ארוסתו. הם קיבלו את כל הניירות הדרושים מהרבנות כדי להתחתן. רק בסוף, רב זה אומר לו להביא תעודה מאולם האירועים שיש להם כשרות. ידידי ענה לרב זה, בצדק, ^׳זה לא עניינכם איפה אני עושה את המסיבה שלי!׳. אמרו לו שלא יחתנו אותו! הוא צפצף עליהם וחי עם אשתו בלי הרבנות! את מסיבת החתונה הוא חגג במקום שרצה. הם משתמשים בתעודת כשרות כדי לסחוט אנשים ומקומות בילוי. תעזוב אותי מאלו! אין להם מה לתרום…״.

״יש עדות אחרת. כפי שאמרתי, אלה הם מיעוט קטן. הצרה היא שהממשלה נותנת להם את הכוח בגלל חישובים פוליטיים. תראה את המרוקנים, הם אף פעם לא היו קיצוניים בקיום הדת. הם היו מקלים כמו בית מדרשו של הלל. הם פשטו את הלבוש המסורתי המרוקני, הם לא מנציחים את חיי המללאח, הם נקלטו בחברה הישראלית, נטמעו בה ותורמים לה מעדני מטבח, מימונה, פיוטים, הולכים לצבא, הקימו עשרות מושבים וכפרים וכר״. ״ואני דווקא קראתי שליהודי מרוקו אין תרבות!״ ״קראת נכון! אבל זה שקר מתועב. בוא נראה. תגיד לי, מה זה ׳תרבות׳ לדעתך?״

״זה כל מיני דברים. אין הסכמה כללית בדיוק מה זו תרבות״. ״בוא נתחיל בדברים פשוטים שיש ליהודי מרוקו ואז נדבר על התרבות בכללותה. חלק מהתרבות בחברה הוא: כיבוד הורים, להיות מנומס, לכבד את הזקנים, לחיות לפי החוק, להתנהג באחריות כלפי הזולת, לעזור למעוטי יכולת, לדאוג לחולים ועוד. בלא זה אין חיי חברה תקינים, תרבותיים. זה מה שעשו במרוקו וזוהי תרבות יהודית – עצם כך שיש לנו כבוד להורים, למבוגרים, למורים ולמנהיגים. עניין זה נפגע משום תנאי המחיה הקשים, ומשום פריקת עול המסורת בלא שהיה תחליף לכך. התנאים הכלכליים הקשים ערערו את מעמדו של האב שנפגע קשה מפני שאינו יכול לפרנס את משפחתו. החברה הישראלית עודדה את התפרקות הגרעין המשפחתי. הפלות מכוונות פגעו בכבודה העצמי של האישה, של האם. הפיכת האם לעוזרת בית, לפועלת ניקיון – פגע בכבודה ובמעמדה המסורתי במשפחה. התא המשפחתי והמרקם החברתי בקרב עולי מרוקו נהרס, וכל עולמם התרבותי עבר זעזוע נפשי קשה. אין להרוס את הקיים, יש לבנות על יסוד הקיים בשינוי הדרגתי, התפתחות שלווה ולא מהפך מסוכן שמזעזע אושיות חברתיות. יש ערכים חיוביים בכל תרבות. התרבות נמדדת בדרך ארץ, וערך זה מושתת בתרבות העברית, בתנ״ך, במשנה, במדרשים, באגדה ובתלמוד. תרבות נמדדת בהערכה לזולת, בזכותו להיות מה שהוא, בנכונות להקשיב ולהעריך דעות מנוגדות לשלך, באדם שמודה בטעות, בפתיחות ובהערכה לתרבות אחרת של העמים סביבך. אי אפשר כיום לחיות בגטו מנותק מהעולם החיצון מבחינה חברתית, דתית או כלכלית. פעם, המנהיגים הדתיים במזרח אירופה הקיפו את קהילתם בכל מיני תקנות, במטרה לנתק אותם מהעולם החיצון, ואף אסרו לקרוא ספרים של העולם החיצון – ספרי מדע, ספרות או כל ספר נוכרי אחר. מי שרצה לשמור על צביונו הדתי וגם להתעניין בעולם החיצון לשם לימוד, הורחק מהקהילה ונגזר עליו להיות מנודה. כל אלה שהגיעו להישגים גדולים בתחומים שונים של ההשכלה הכללית והמדע, הם אלו שהתנתקו מחיי הגטו הסגורים. הבידוד מהעולם החיצוני העיד על פחד של ׳הציץ ונפגע׳, מה שלא מחויב המציאות. זה כלל מלחמת חורמה בציונות, שבה ראו מינות וכפירה. היו רבנים נכבדים שהתקוממו ועודדו עלייה והקמת המדינה בדרך הטבע ולא בדרך נס. בעולמנו שנהיה קטן יותר ויותר אין אפשרות לאף קבוצה המבדרת את עצמה, קיום לטווח ארוך. בעולם שבו אנו חיים אין מקום לחיים של הזיות ואמונות שאין בהן אחיזה במציאות ובהיגיון. מי שעדיין תופס את המשיח כבן אנוש שיציל אותנו בדרך נס, ומאמין שבית המקדש ירד מן השמים ויתקיים חידוש הקרבנות, חי בעולם של הזיות תימהוני ודמיוני״. ״האמנם ?״

״לחלוטין כן! אני חותם על זה בשתי ידיי. כעת אומר לך, מה שמייחד את העם היהודי בתרבותו הוא אחדותו ועזרתו ההדדית. כמו שאמר אחד העם – אם יהודי סובל בארץ אחת, יהודי אחר בארץ רחוקה מרגיש את כאבו ובא לעזרה. כמו איזמל בגוף החי. הקיבוץ היהודי מפוזר בעולם, אבל אחדותו עומדת לו לסבול ולשרוד, מה שאפשר לעם היהודי להתקיים במשך הדורות למרות כל הרדיפות. כך שרדו החלוצים הראשונים שבאו לארץ ישראל, בעצם כך שהקימו תא חברתי שנקרא ׳קיבוץ׳. זה מה שעזר ליהודים לשרוד ברחבי העולם. אדגים לך את זה מההיסטוריה שלנו. היהודים אותם הכרת, חיו בכפרים עלובים במזרח אירופה ללא השכלה ובחוסר כל. בסוף המאה שעברה היו פוגרומים איומים, במהלכם ערכו הגויים טבח ביהודים והרגו באכזריות נוראה. כתוצאה מכך התחילה הגירה של יהודים אלו לאמריקה. בדרכם לארצות הברית צריכים היו לעבור במערב אירופה. במערב אירופה היהודים היו מפותחים מאוד ומשכילים, בגלל שוויון הזכויות והאזרחות שקיבלו מזה זמן רב. כשהגיעו יהודי מזרח אירופה בהמוניהם, עניים, לבושי סחבות, דלים למראה ועלובים — יהודי מערב אירופה התביישו בהם וקראו להם ׳איסט יודך. לכן עזרו להם לנסוע הלאה, במטרה להיפטר מהם מהר ככל האפשר. יהודים אלו, מחוסרי השכלה וללא מקצוע, הגיעו לאמריקה, עבדו קשה ולאט לאט בנו את עצמם. ילדיהם למדו מפני שיהודי המקום עזרו להם. במשך דור אחד סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והגיעו למעמד תרבותי גבוה. הם התקדמו בחברה בכל השטחים: בכלכלה, במדע, בעסקים, ובענייני רוח, ועד היום הם ממשיכים לטפס בסולם החברתי והמדיני. הם הגיעו להישגים עצומים מעל ומעבר ליחסם המספרי בחברה. נחזור, אם כן, לאירופה. הנאצים עלו לשלטון והקיץ הקץ על יהדות זו. בסוף מלחמת העולם השנייה היו היהודים לא יותר משבר כלי מדולדל ושבור. מי אתה חושב שעזר להם לשקם את עצמם ולבנות מחדש את הקהילות ההרוסות? הצאצאים מאמריקה של אותם עלובי החיים שיהודי אירופה בזמנו התביישו בהם. מי.אתה חושב עוזר לישראל לבנות את עצמה ולקלוט מיליוני יהודים מכל העולם? אותם צאצאים. תסתכל באוניברסיטאות, בבתי החולים, ביערות של הקרן הקיימת לישראל, בבתי אבות. הכל מתרומות של יהודי אמריקה שניחנו בנדבנות ובאהבת ישראל. זה גלגל חוזר וזה אפשרי בזכות אחדותו של עם ישראל. זה מזכיר את סיפורו של יוסף שהיה צריך לסבול מאחיו ולהגיע למצרים כדי שבסוף יציל את משפחתו ו׳להחיות עם רב׳ מהרעב. נניח, למשל, שלא היו שום רדיפות בסוף המאה במזרח אירופה – היהודים האלה לא היו מהגרים בחוסר כול לאמריקה אלא היו נשארים והיו סובלים מאותו גורל של יהודי אירופה. בתיאולוגיה של היהדות הקונסרבטיבית טוענים שהאל מתגלה בהיסטוריה וזו דוגמה לכך.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 336

פה בארץ לא מעניקים את אותה נדיבות רוח ועזרה כלכלית ליהודי מרוקו שבאים לארץ מאהבה. משפילים אותם, מתייחסים אליהם בבוז ודוחים אותם. סוגרים כל צוהר אפשרי בפני בניהם ובנותיהם ומונעים מהם להתקדם בחיים. דואגים שיישארו חוטבי־עצים ושואבי-מים והכל בעטיים של חשבונות פוליטיים אנוכיים. מפחדים שיתרבו, שישכילו ושיאיימו על מעמדם. אגיד לך מה עשתה ממשלת צרפת במרוקו כדי לקדם את אותם יהודים שכאן נדחקים לפינה ולייאוש. ממשלת צרפת במרוקו עודדה בוגרי תיכון(שעבדו בפקידות ממשלתית) ללמוד בחינם ועל חשבון שעות העבודה, לימודים אקדמיים. כך הם למדו, סיימו את לימודיהם באוניברסיטה, ותוך דור צמחו מתוכם עורכי-דין, רופאים, מהנדסים ועוד. הם התחילו להתקדם בכל השטחים והגיעו אף למעמד של פרופסורים באוניברסיטאות בצרפת. אנשים אלה, שהוריהם לא ידעו צרפתית, הפכו להיות סופרים וחוקרים בכל התחומים. במרוקו תמצא חלק מאותה משפחה שנשאר במרוקו או נדד למדינות באירופה, בקנדה ובארצות הברית – שצלח ועמו נמנים רופאים, עורכי דין ופרופסורים. ואולם, בנים מאותה משפחה שבאו לארץ, מצאו את עצמם נידונים לחיי הכפר הרחוקים בדרום ובצפון, ללא חינוך מתאים וללא תנאים כלכליים להתפתח מהם. אחר כך באים אליהם בטענות שהם מפגרים. אני מכיר תלמידי ישיבות מכפרי הדרום במרוקו – ה׳מפגרים׳ – שהגיעו להישגים מרשימים באירופה, בארצות הברית ובקנדה לשם הלכו ללמוד בעידוד ובמימון מוסדות יהודיים. רק בישראל הכשילו אותם, לא נתנו להם אפשרות להתקדם והדביקו להם תו של מפגרים. אכן, זה המצב העצוב בארץ. אני מקווה שאתה מבין טוב יותר מה עוללו פה ליהודי מרוקו. התחלנו לדבר על מוזיקה ועל תרבות והבט לאן הגענו. לסיכום, כדי להתפתח צריך להיות מעורב בחברה ולא סגור הרמטית בתוך עצמך, כמו לא תורם לתרבות סביבך ולא מקבל כלום מהסביבה. תרבות נמדדת, בין היתר, במידת תרומתה לתרבות האנושית בכללותה ובמידת ההפנמה אל קרבה מתרבויות אחרות. תרבות שלא נוהגת כך סופה שתתאבן ותנבול״. ״וואלה! אתה באמת בן אדם מעניין, ואנחנו זלזלנו בך. אתה יודע מה?

אני שמח שדיברתי אתך״.       _ן

״בן עזאי אומר: ׳אל תהי בז לכל אדם… שאין לך אדם שאין לו שעה״

״תודה רבה. שלום״. ״תהיה בריא. שלום״.

באחד השיעורים במדעי המדינה דיברנו על הדמוקרטיה ומנושא זה גלשנו לממשלה בישראל. מיד לאחר ההרצאה התפתח דיון על הדמוקרטיה בישראל, ועל מה שמייחד אותנו מבחינה זו. התדיינו, כמו כל הישראלים, ברעש רב ובהתערבות מתמדת זה בדבריו של זה. למרצה היה קשה להשליט סדר. אני מקשיב ומחייך. אלה קוראים לעצמם תרבותיים! אחרי שרובם דיברו, ביקשתי גם אני את רשות הדיבור. אמרתי שעד שבאתי לארץ לא ידעתי מה זו מפלגה או דמוקרטיה, כיוון שבמרוקו לא הייתה ליהודים שום התערבות בממשל ולא היו במדינה בחירות או מפלגות מפותחות. שלט שם המלך ובאי כוחו, שמונו על ידו. לצרפתים היו בתי משפט נפרדים משלהם ולא היו להם חיים פוליטיים במרוקו גופה. היהודים נחשבו לנתיני המלך והיו נתונים תחת שלטונו. ואולם, מאז בואי לארץ למדתי מהר את נושא ה׳דמוקרטיה׳ ואני חוקר את הנושא האמור, שמעניין אותי מאוד.

המילה ׳דמוקרטיה׳ מקורה מיוונית: ״דמוס״, שפירושו עם, ״קרטוס״ שפירושו כוח. הווה אומר – שלטון העם על ידי נציגיו בממשל. בשלטון כזה יש שוויון זכויות וחובות לכל האזרחים, שוויון חברתי, חוקי ופוליטי. ביהדות זה נקרא סמכות העם. בארץ אין את הסימנים האלה, מאחר ופה יש שלטון המפלגות ולא שלטון העם. כשאני אומר ׳מפלגות׳ כוונתי לקבוצה של כחמישה אנשים (בכל מפלגה) שנקראים ועדת המינויים, והם מחליטים מי יהיו נציגי העם בממשל. לא העם מחליט. המפלגה פה היא השלטת כמו בממשל בולשביקי. בישראל אף אחד לא מייצג אף אחד. לאף אחד בעם אין נציג ישיר בממשל שיגן על האינטרסים שלו. לאזרח הפשוט אין למי לפנות בענייניו כי אין לו נציג בכנסת. למעשה, אותם נבחרים שנבחרו על ידי ועדת המינויים אינם מכריעים בשום דבר לפי הדעה שלהם. הם נדרשים לקיים את המשמעת המפלגתית וכל החלטה של מנהיג הקואליציה בהצבעה בכנסת – הם מגבים, ומצביעים בעדה כגוש אחד. למעשה גם נוכחותם בישיבות הממשלה או הכנסת לא כל כך דרושה, כי אותו מנהיג הקואליציה יכול להצביע בשבילם ובשמם מאחר שהם מצביעים לפי החלטתו. בדמוקרטיה חייבת להיות בחירה אישית, ישירה, של נציג העם בבחירות אזוריות. מי שמועמד מטעם מפלגתו או באופן עצמאי, חייב להגיע לאזור הבחירה לבקש את הצבעת הבוחרים באזורו. בוחרים בנציג ולא במפלגה. נכון, הנציג שייך למפלגה כלשהי או שהוא עצמאי, אבל פה נבחר אישית. הוא מציג את עצמו ואת דעותיו וחייב להקשיב לדעת הבוחרים. ברגע שהוא נבחר הוא מייצג בכנסת את כל האזור. גם את אלו שלא בחרו בו. לפעמים הוא מצביע נגד מפלגתו, אם זה נוגד את האינטרסים של אזורו, כי לא מפלגתו היא זו שבחרה בו. אם לא יציג את האינטרסים של בוחריו באזורו, הם לא יצביעו בשבילו בבחירות הבאות.

בבחירות כאלו יש את מי להעניש, שלא כמו המפלגות. לנציג זה יש משרד באזורו, שבו הוא מקבל קהל ומקשיב לרחשי לבו. למי שיש בעיה – הוא בא אליו והנציג חייב לעזור לו מאחר וזה תפקידו. הוא לא יכול להתעלם מבוחריו, כי בחירתו תלויה בהם ולא במפלגה. אין פה קבוצות וארגונים שמפעילים לחץ לקבל נציג לכנסת בלא שהנציג הזה עקוף אצבע. נגמרו המינויים לתפקידים בכירים בממשלה לפי פתקים מהמפלגה ומהשרים שמחלקים עשרות תפקידים לתומכיהם. תפקידים בכירים בממשלה בלי הכישורים המתאמים. בשיטת הבחירות האזוריות אין לחצים ואץ פתקים. רק אנשים מוכשרים ממונים לתפקידם כמשרתי ציבור האזרחים. פקידים כאלה משרתים נאמנה את האזרחים מאחר וזה תפקידם, והם מתאמים לתפקידם. הם אינם חייבים כלום לשום מפלגה כי הם לא חייבים להיות חברי מפלגה כדי לזכות בתפקיד.

כשעבדתי במשרד ראש הממשלה טלפנתי למשרד ממשלתי בתל-אביב בעניין עבודתי עם משרדו. אז עדיין לא היה חיוג ישיר והייתי צריך לעבור דרך הטלפוניסטית בקבלה. אמרתי שמדברים ממשרד ראש הממשלה. הטלפוניסטית בקבלה ענתה לי: ״תספר את זה לסבתא״, וטרקה את הטלפון. חייגתי שוב וביקשתי מהמרכזייה בדואר שתישאר על הקו ותגיד לטלפוניסטית בתל-אביב שאכן מדברים ממשרד ראש הממשלה. שוב היא טרקה את הטלפון. הייתי צריך לנסוע לתל-אביב כדי לדבר עם המנהל. כשהגעתי למשרדו ביקשתי אותו לקרוא לטלפוניסטית שתהיה נוכחת וסיפרתי לו מה שקרה. המנהל נזף בה ופיטר אותה. כשהלכה, המנהל אמר לי: ״יש לנו רק צרות ממנה. אם פקיד לא מוצא חן בעיניה היא לו תיתן לו קו״. שאלתי אותו: ״מדוע אתם לא נפטרים ממנה?״ ענה לי: ״אתה צוחק? הדוד שלה חבר מרכז מפא״י ואף אחד לא יכול לנגוע בה!״ זה, אפוא, מצב הפרוטקציה וההשפעה השלילית של שליטת המפלגות. המפלגה שולטת בכל תחומי החברה, הכלכלה, הצבא, הסתדרות העובדים, התנועה הציונית בארץ ובחו״ל, הסוכנות, ובעצם – בכל תחום! לשכת העבודה נשלטת על ידי המפלגה ויכולה להעניש את החבר המורד על ידי שלילת זכותו לעבוד. זו ממלכת הפחד. ובמקום שיש פחד, זאת אינה דמוקרטיה, זהו סימן היכר לחוסר דמוקרטיה. במילים אחרות, לא לזה קוראים דמוקרטיה. בדמוקרטיה האזרח חופשי להביע דעותיו, ולא נענש בשל כך. פה חובת הנאמנות של הפקיד היא למפלגה – לה הוא מכיר טובה על עבודתו, שהרי בלעדיה לא תהיה לו פרנסה. לכן הפקיד אינו משרת את הציבור ביושר. הוא למעשה ׳מצפצף׳ על הציבור. לרוב הפקיד יושב במשרדו לא בשל כישוריו או התאמתו לתפקידו אלא כפרס על נאמנותו ופעילותו במפלגה ולכן הוא לא צריך להיות יעיל, ישר או מוכשר. אף אחד לא יזיז אותו משם בגלל כישלונותיו או חוסר כישוריו. המפלגה עומדת אחריו. זה מה שחשוב לו. פקיד שהוא אזרח טוב לא יוכל אפילו להצביע על שחיתות במשרדו. גם על זה המפלגה תעניש אותו. דמוקרטיה אמיתית היא בחירה ישירה. אמנה דוגמאות מהיהדות. אנו קוראים בתנ״ך ובתלמוד שאין שלטון בלי רצון העם: ״אמר ר׳ יצחק אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור״.¹⁶⁶ ובתנ״ך: ״ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול לפני ה׳״. הלוא שמואל כבר משח אותו בסוד, אבל הוא נהיה מלך רק אחרי שהעם קיבל אותו. לא מפלגה. כמו כן: ״ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה וימשחו את דוד למלך על ישראל״. והנה, גם כאן שמואל משח אותו בסוד, אבל מלך רק כשהעם קיבל אותו. יודעים אתם מה זה ״כבשת הרש״? ובכן, דוד המלך לקח את בת שבע ושלח את בעלה אוריה החתי. שימו לב, אוריה אינו יהודי! ובכן, דוד שלח אותו למותו במלחמה. הסיפור ארוך, נפלא ומלמד על הרוח הדמוקרטית ביהדות. כל נביא אחר בעמי הסביבה לא היה מעז לדבר למלך בלי שתהייה סכנה ממשית לחייו, אלא בישראל. נתן הנביא בא לעיני כל הקהל ואמר לדוד: ״מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעיניו. את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה… ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם״. הסיפור המלא והמרתק מצוי בשמואל ב׳, פרק י״ב. דוד הכה על חטא, הודה באשמתו ובעצם כך לימד אותנו את ערך התשובה.

היום, אזרח לא יכול להטיח ביקורת צודקת במפלגתו ולצאת נקי וללא עונש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 341

אחרי שלמה, רחבעם בנו רצה להיות מלך: ״וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו״ העם דרש בתמורה שרחבעם יקל את המסים. רחבעם סרב והתחצף עליהם. מה עשה העם, אם כן? הוא אמר לרחבעם: ״מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאהליך ישראל״ והעם המליך עליו מלך אחר, את ירבעם. כך התחילה מלכות ישראל נפרדת ממלכות יהודה. הכוח להמליך הוא בידי העם, לא המפלגה ולא קומץ אנשים במפלגה. כל זמן ששיטת הבחירות לא תשתנה, גם קלקול המידות המוסריות של השלטון לא ישתנה, ובסופו של דבר המפלגות יאבדו את אמון העם, יאבדו מכוחם, יתפוררו ויקרסו. בדומה לכך בהנהגת הצבא, הפרקליטות, בתי המשפט ועוד. צריכים להיות חופשיים ממניעים מפלגתיים ופוליטיים, שאם לא כן, מאבדים את אמון העם. רוב התלמידים קמו עליי וטענו שאני לא מבין, שדרך המפלגות היא הדרך הטובה לעשות מה שטוב לעם. המנהיגים יודעים מה רצוי לעם. ״אולי״, עניתי, ״אבל אל תקראו לזה דמוקרטיה״. ידידיי במפלגה לא היו מרוצים מעמדותיי ויעצו לי לחדול לכתוב ולדבר על האפליה, עם רמז ברור שבדרך זו אין לי, ולא תהיה לי, כל אפשרות להתקדם בחיים בארץ. זה היה גורלם של כל פעילי העדות במפלגות – הם הכחישו שיש אפליה. זה אמנם לא מה שהאמינו בו, אבל זה מה שהם היו חייבים להגיד כדי לשמור על עבודתם, וכתוצאה מכך האמינו לבסוף בשקרים של עצמם. נוצר פחד של ממש להביע דעה עצמאית. הלזה קוראים דמוקרטיה? בישיבות המפלגה אמרתי שאם יתמידו באפליית הספרדים, יבוא יום ויבעטו בהם. אף אחד לא הקשיב לי ואני נענשתי על כך. יהודי מרוקו הגיעו להישגים גדולים על אף כל האפליות, אבל הם עדיין רחוקים מלתפוס את מקומם בצמרת המפלגות, במערכות הבנקים, המשפט ועוד. הגזענים הגדולים ביותר למרבה הצער הם דווקא הדתיים. זה מה שמפליא. האפליה קיימת. אם היא לא גלויה – היא תמיד מתחת לפני השטח. חיה ובועטת. מפלים חלק גדול מהעם, דוחקים אותו לשוליים במקום לעזור לו להתפתח ולתרום לחיזוק המדינה. מה לא הלעיזו על עולי מרוקו, עם עליית הסלקציה שבה ראש משפחה שעבר את גיל 35 נקרא קשיש ולא נתנו לו לעלות. יהדות זו הוציאה מתוכה מלומדים בכל השטחים, מחדשי הדקדוק העברי, פוסקים ידועים, מקובלים, סופרים ומשוררים, ואלה נהיו כעת לחוכא ואיטלולא. עד כדי כך בוטה הגזענות, שד״ר שיבא הכריז כי יהודי מרוקו סובלים גנטית בשכלם ולא יצלחו לכלום, שטוב למדינה בלעדיהם. חברי הסוכנות והממשלה ובראשם הגזענים ללא פשרה כמו יוספטל ואשכול, חזרו על זה. אדם מעיירת פיתוח בדרום שעלה בגיל שנה עם הוריו ממרוקו – זרקו את משפחתו ל״נתיבות״ ואחר כך ל״יבנה״. שני מקומות בדרום שלא היה בהם כדי לעודד, לא לחינוך ולא למצוינות. והנה ״המפגר הגנטי בשכלו״ הזה סיים בגרות בגיל 15, נכנס לאוניברסיטה בגיל זה ולמד שם מיקרוביולוגיה וביו כימיה. הוא היה סרן בצבא ועבד בהוראה כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. העירייה ביבנה, בראשות המפד״ל, סירבה לקבל תרומה של יהודי מאנגליה בסך 1.5 מיליון דולר כדי להקים מועדון ספורט, מפני שהמפד״ל התנתה את זה בהקמת שתי בריכות שחייה – אחת לגברים ואחת לנשים. איש זה וחבריו נרתמו לפעולה וקידמו את פועלה של העיר. ברשימת מפלגת העבודה לא רצו אותו. הוא הלך לליכוד, נבחר לראש המועצה וחולל מהפכה בעיר במהלך שתי קדנציות. לאחר מכן הגיע להישגים מרשימים בכנסת ובממשלה כשר מוערך. לא רע בשביל מפגר ממרוקו! כמוהו יש רבים שהגיעו להישגים גדולים, למרות שבאו מאותם יישובים נידחים ולמרות האפליה והדיכוי. עילויים רבים אחרים יצאו משם. הם נאבקו בעוני, בכו, סבלו, התענו והצליחו להקים קהילות מפוארות עם בנים ובנות שהגיעו למצוינות. היו עוד רבים שהגיעו להישגים גדולים למרות כל הקשיים שנערמו בדרכם. מי שיקרא איך התבטאו מנהיגי העם האשכנזים בישיבות סגורות בממשלה ובסוכנות על יהודי מרוקו, יקבל הלם וחלחלה. היה זלזול גמור ביכולתם כבני אדם וכיהודים. ביזו אותם, לעגו להם והעליבו אותם. הייתה שם גזענות, שנאה ובורות. מי שרוצה לגלות כיצד התבטאו מנהיגי העם נגד עולי מרוקו מהמפלגות השונות, שיקרא את ספרו המצוין של חיים מלכה [הסלקציה] או את מחקריו של ד״ר יגאל בן־נון מאוניברסיטה בפריז, צרפת. לפי ד״ר בן-נון, ד״ר שיבא הזהיר שהעלאת יהדי מרוקו עלולה לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד! אחרי ביקורו במרוקו, בהזמנתו של ינאי אבידוב, במטרה לרכך את התנגדותו לעליית יהודי מרוקו, כאילו הוא היה הממשלה והסוכנות, אמר: ״העץ אולי נראה רענן אך שורשיו רקובים״. בנושא זה לא היו צדיקים או מליצי יושר. משה שרת היה נגד עליית יהודי מרוקו, כי לפי דעתו הם מפגרים ולא יצלחו לעזור בהקמת המדינה. הגרוע מכל הוא שהייתה הכללה לפיה כל עולי מרוקו לא טובים ולא יצלחו לכלום. זו הייתה גם דעתו של בן-גוריון. כולם דאגו שלא ייווצר, חלילה, רוב ספרדי בארץ. אפילו שאמרו להם – אחרי שאירעו פוגרומים בהם נהרגו עשרות יהודים – כי יהודי מרוקו עומדים בפני כליה, לא ריככו את עמדתם.

זה הזכיר לי את ועידת אביאן בעניין יהודי אירופה (EVIAN) שכינס הנשיא רוזוולט בשנת 1938. הבריטים עמדו על כך שעניין ארץ ישראל לא יוזכר בדיונים. ויצמן ביקש להופיע בוועידה זו ונתקל בסירוב מצד הנשיאות האמריקנית של הוועידה. נציגים של האומות שנכחו בוועידה טענו בזה אחר זה שהם לא יכולים לקלוט פליטים יהודים. הרפובליקה הדומיניקנית הקטנה הייתה היחידה שהסכימה לקלוט מספר פליטים. כך נסללה הדרך בפני הנאצים להשמיד את היהודים. הלוא אי אפשר להתמיד בעמדה זו כלפי חלק גדול מהעם מבלי לסכן את עתידו ואת חוסנו המוסרי של העם כולו לטווח ארוך. הם חיבלו בשניים ואף שלושה דורות של עולי מרוקו. בשנת 1952 חזרו למרוקו 1,130 עולים מפאת האפליה האיומה. הם העדיפו לחזור לחיות עם מוסלמים מאשר לחיות עם אחיהם, או מה שחשבו לאחיהם ונהפכו לאויביהם. הם העדיפו לחזור למרוקו מאשר להישאר בארץ ולהתנוון בחיי הספר בלא חינוך ועבודה. אלה שחזרו למרוקו, כמו גם אלה שהיגרו לצרפת, לקנדה ולארצות הברית – עשרות אלפים מהם הצליחו והצטיינו בהישגים במדע, בכלכלה ובשאר תחומים. אין אוניברסיטה בצרפת, בקנדה ובארצות הברית שלא נמנים עמה פרופסורים יוצאי מרוקו. רק בארץ הכשילו אותם. מי מפסיד? ובכן, העם כולו מפסיד! אני מכיר ילדה שלמדה בתיכון בירושלים כשמשפחתה הייתה עוד במעברה. חודש לפני בחינות הבגרות, המנהל זרק אותה מבית הספר בתואנה מופרכת. היא סיימה את לימודי התיכון בכוחות עצמה, נרשמה לאוניברסיטה העברית והוציאה תואר ראשון, בעזרת בעלה היהודי מארצות הברית. היא נסעה לארצות הברית והוציאה תואר שני ואף דוקטורט מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. עד לפטירתה ללא עת הייתה פרופסורית במשך כשלושים שנה וזכתה לפרסום עולמי.

לפי הסטטיסטיקה, כל החולים הכרוניים והמפגרים בשכלם בארץ היו, למרבה הפלא, עולים אשכנזים, מפני שלהם לא עשו סלקציה. הנורא ביותר היה שאפילו עולים שנולדו וגדלו בצרפת, כמו היהודים הצרפתים מאלג׳יריה, נחשבו כעולים ״מפגרים״. אפילו מנהלי חשבונות מוסמכים, פקידי בנקים מוכשרים – לכולם נתנו רק עבודות דחק בכבישים וביערות.

ישבתי בוועדות שחילקו את הבתים הנטושים בירושלים. וילה יפה נתנו למשפחה אשכנזית, ובניין עלוב או מרתף – למשפחה ממרוקו. האנשים בוועדה לא ידעו שאני ממרוקו ויכולתי לשמוע שנאה ובוז היוצאים מפיהם, כלפי יהודי מרוקו. כאב לי עד מאוד לשמוע יחס כזה ליהודים אחים. בלבי תמיד יקדה אהבה לעם ישראל באשר הוא, ומעולם לא הבנתי מדוע האשכנזים, ובעיקר יהודי פולין, שנאו כל כך את יהודי המזרח. לפעמים שאלתי בוועדה מדוע קיימת אפליה כזו והתשובה הייתה תמיד: ״וכי במרוקו חיו טוב יותר!?״ הם פשוט חשבו שמרוקו זה כפר אחד גדול ומפגר. לא ידעו שהיו ערים מודרניות יותר מאשר בארץ, עמן נמנו אנשים משכילים. בעברי הכרתי אדם אמיד, סוחר מצליח שחי בעושר במרוקו. עם בואו לירושלים נתנו לו מרתף במוסררה, שלא היה ראוי לדור בו. הוא היה אדם מכובד, חכם ויודע תורה. כל מה שקיבל כדי לפרנס את משפחתו, היה עבודת דחק בכבישים. הייתי מבקר אצלו ולבי כאב יחד עם לבו. הוא איבד את טעם החיים והבין שאין לו שום עתיד או תקווה לשיפור במצבו. אפילו פרנסה בדוחק לא עלתה בידו. תוך זמן קצר הוא מת משברון לב. לא כל כך משום המצב הכלכלי, כמו משום היחס המשפיל לו זכה. זה מה שמוטט את לבו. הוא איבד את כבודו האנושי ואת זוהרו. לא היה לו יותר בשביל מה לחיות.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 346

שקדתי על לימודיי וכתבתי עבודת גמר על ברל כצנלסון – אותו מצאתי איש מעניין, בעל שאר-רוח, ליברלי בדעותיו, יהודי עם נשמה טובה ובעל מצפון אנושי. הוא הזכיר לי את השד״רים ממרוקו -שכן הצטייר בעיניי איש קדוש מארץ הקודש. אם כצנלסון היה קורא היום את ״דבר״ שקורא למקופח ״פרובוקאטור״, ואשר מסית לאפליה גזעית ושנאת חינם נגד עולי מרוקו, ודאי היה מתקומם. בימיו, איש מתנועת הפועלים לא היה מעז להתנהג ברדידות מוסרית, כמו זו הרווחת כיום. תנועת הפועלים היום הפכה למעוז של חבורת קרייריסטים השולטים בה ברודנים ללא רחם. שולטים בה כמו היה זה רכושם הפרטי, להרחיק ולקרב לפי רצונם. על זה נאמר: ״כי השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים״. השוחד בארץ הוא למעשה הכוח שהקהה את שיפוטם להקל ראש בצדקת החלשים שעליהם צריך להגן ואשר זכאים לפרנסה בכבוד. כצנלסון הקים את מפעלי הפועלים במטרה להקל על החלשים את סבלם ולחזק את מעמדם הכלכלי. הוא לבטח לא היה נותן יד לצעד מקומם כמו שלילת זכויות העלייה והעבודה מיהודים תמימים.

המשכתי להתריע על האפליה נגד עולי מרוקו, אשר מונעת את עלייתם בניגוד לחוק השבות, ואשר שמה אותם ללעג ללא כל בושה. אמנם לא חייבים לאהוב – אבל אסור לשנוא, להטיל דופי, להעליב ולבוז להם. המשכתי להשתתף בדיונים של החוג הרעיוני המרכזי שהתקיים בבית- ברל; המשכתי להיות פעיל בוועדות שונות של המפלגה; המשכתי לנאום ולכתוב מעל דפי העיתונות על יהודי מרוקו, העברתי הרצאה על ברל כצנלסון בכנס לזכרו ב״אהלו״ שבעמק הירדן, ועוד. בשלב מאוחר יותר, ולאחר הכנה מקצועית, הייתי מוכן ומזומן לצאת בשליחות לאלג׳יריה, על תקן מורה לעברית בבתי הספר היהודיים במקום. אי לכך, עזבתי את המכון שבו למדתי ונסעתי לירושלים להתכונן לנסיעה. הסוכנות הוציאה לי דרכון והכל סודר. ואולם, בשבוע האחרון לפני נסיעתי קראו לי מטעם הסוכנות והודיעו שכל התכנית בוטלה. סירבתי לחזור למכון, שכן כבר נערכה לי מסיבת פרידה. נשארתי אפוא בירושלים. והנה, שוב הגלגל חוזר כמו פעם. עם כל הקשרים וההשפעה שלי כפעיל במפלגה, ומזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה בירושלים, אני לא יכול להשיג עבודה. בושה וחרפה! מקץ כמה ימים בחוסר מעש ובביקורים בלשכה – שם אני מכיר את כל העובדים – שוב פנה אליי ידיד, שהיה אחד הפקידים בלשכה, ואמר לי: ״לעת עתה לא תקבל עבודה, הם רוצים לרכך אותך. בינתיים שב בשקט״. הוא לא אמר מפורשות את המילים ״הם רוצים לשבור אותך כדי שתלמד ללכת בתלם ותפסיק לצעוק בדבר האפליה״. הוא יעץ לי ללכת למזכירות המפלגה ולדבר אתם. קבעתי פגישה והלכתי. בקיצור ובלי להאריך במילים, לא מצאתי אוזן קשבת לבעייתי. ציניות ניכרה בפניהם, התנכרות וגסות רוח, ואלה הרי היו ידידיי. הבנתי שלא סלחו לי על עזיבתי את המפלגה, וקראתי להם ״כנופיית בריונים״. איך, לכל הרוחות, מקץ שנים רבות כל כך של פעילות, אין לנו אף נציג במזכירות, במועצת הפועלים או למעשה בכל מוסד אחר? יצאתי מהפגישה בהרגשה שאין לי יותר מה לעשות עם האנשים האלה. פניתי למחלקה לחינוך של הסוכנות וביקשתי לדעת מדוע ביטלו את שליחותי ברגע האחרון ומדוע הסבו לי בושת פנים. אמרתי להם: ״אינני שולל את זכותכם לאשר או לבטל את השליחות שלי, אבל מדוע ברגע האחרון? האין זאת זכותי לדעת מדוע ביטלתם? הלוא שני מוסדות אחרים התעניינו בי ואתם נאבקתם שדווקא המחלקה שלכם תשלח אותי. למה ביטלתם?״ לאחר שיחה ארוכה, כל מה שהצלחתי לדלות ממנהל המחלקה היה זה: הם חושבים שלא אצליח בעבודה זו. ״באמת? וגיליתם את זה רק ברגע האחרון? אני אגיד לכם, ממילא אין לי עבודה וכפי הנראה לא אקבל עבודה לזמן מה. אני נוסע באופן עצמאי לאלג׳יר ואוכיח לכם את טעותכם״. ניסו להניא אותי מצעד זה, ״אתה לא תצליח להגיע לשם בכלל״, אמרו לי. ״עוד נראה״, עניתי.

הודעתי לידידיי שאני עוזב את הארץ. השמועה פשטה חיש קל, ודבר עזיבתי הגיע למזכירות המפלגה. הוזמנתי לפגישה. בפגישה ניסו להטיף לי מוסר בדבר כך שאני עושה טעות גדולה וכו'. אמרתי להם: ״אתם רוצים לשבור אותי נפשית? איזו תועלת תצמח לכם מכך? שאני אהיה פעיל ממושמע ומציית ולא ׳אעשה בעיות׳? הזהו המושג שלכם על מוסר? בשביל לעבוד אני צריך להכיר לכם טובה ולציית לתכתיבים בנפש שבורה? אם אשאר באווירה כזו, אמות מדיכאון. אני לא צריך אתכם כדי להתפרנס. בושה שכך אתם רואים את תפקידכם כמנהיגי המפלגה״. משסיימתי לומר את דבריי אלו יצאתי בטריקת דלת.

הדרכון שהוציאה לי הסוכנות כבר היה בידי. קיבלתי מינוי כעיתונאי ב״דבר״, ב״מעריב״, בסוכנות סט״א בניו יורק ובלונדון, ויצאתי לדרך. בשליחותי הראשונה כסופר ״דבר״ ליוויתי את הנשיא יצחק בן־צבי בנסיעתו לבקר במחנות העולים בצרפת. באנייה ״תיאודור הרצל״ שבה נסענו, ניגשתי לרחל ינאית, אשת הנשיא, והזכרתי לה שהייתי חניך שלה בחוות הנוער בתלפיות בירושלים. כמה שמחה לראותי, ואף שוחחה עם הנשיא על כך. ״תראה״, אמרה לו, ״חניך שלי נוסע אתנו כסופר ׳דבר׳. האין זה עולם קטן?״ היא הזמינה אותי לבקר אותם באנייה ולבלות במחיצתם. בהגיענו למרסיי, המתינו לנו עשר מכוניות שרד ואני נסעתי לבדי באחת מהן. נערכה לנו קבלת פנים בקונסוליה הישראלית, שם פגשתי את חיים צרפתי שהיה שכני במרוקו. למעשה, גדלנו יחד באותו הרחוב. חיים לא חזר מנסיעתו האחרונה שבה מילא את מקומו של חבר שלא יכול היה לנסוע. חיים היה צריך לחזור לארץ ולהתחתן, אבל הוא לא חזר מנסיעה זו וטבע בים עם העולים באנייה ״אגוז״. במרסיי נפרדתי מהנשיא ומרעייתו ונסעתי לפריז לארגן את נסיעתי לאלג׳יר.

בפריז ניגשתי למשרדי ״אליאנס״ – שם שמחו לקבל אותי(שהרי הייתי בוגר הסמינר למורים של ״אליאנס״ בקזבלנקה) ואף הציעו לי עבודה כמורה באלג׳יר. מקץ זמן מה לשהותי בפריז, קיבלתי ויזת כניסה לאלג׳יר ונסעתי לשם. נציג ״אליאנס״ באלג׳יריה, שהוא גם מנהל ״תלמוד תורה״ באלג׳יר, היה מורה שלי ב״אליאנס״ במרוקו ויחד היינו פעילים מאוד בתנועה הציונית בפאס. הוא קיבל אותי בשדה התעופה ושמח מאוד לקראתי. הוא סידר לי מראש אכסניה זמנית ומקץ שבוע כבר החילותי לעבוד. עשיתי חיל בעבודתי ותוך שלושה חודשים כבר הייתי מרצה להיסטוריה יהודית בבית ספר ״אורט״, מורה בכיר בבית ספר תיכון על שם הרמב״ם, ומורה באולפני ערב למבוגרים. כמו כן הייתי מזכיר המחלקה לחינוך עברי, עוזר במחלקת העלייה, (לשם שלחו שליח שלא ידע מילה בצרפתית ואני עזרתי לו), עזרתי במחלקה הכלכלית, והייתי עמום בעבודה, נוסף על עבודתי העיתונאית.

נרשמתי וקיבלתי תעודת עיתונאי ממחלקת ההסברה של ממשלת צרפת במקום. במאי 1958 אורגנה באלג׳יריה מהפכת הגנרלים שהפילה את הרפובליקה הרביעית והביאה את דה-גול לשלטון. הייתי במסיבת העיתונאים הראשונה עם דה-גול באלג׳יר ועד היום אני שומר הזמנה מיוחדת זו. פרסמתי בקביעות מאמרים ב״דבר״, ב״מעריב״ ובסוכנות סט״א היהודית בלונדון ובניו יורק – שם היו מרוצים עד מאוד מעבודתי. כתבתי גם בצרפתית לעיתון היהודי שהופיע במונטריאול, קנדה. כתבתי מאמרים שהופיעו ב״מחברת״, ביטאון חברת כי״ח בארץ לענייני חינוך ותרבות, ספרות ומחקר, בעריכת אברהם אלמאליח, יהודי יקר, שאותו הכרתי בארץ והתיידדנו. סיפורי ״הזקן וההר שבספרו העיר״ הופיעו במוסף הספרותי של ״דבר״ ב-20.11.53. סיפור זה הופיע ב״אורות״ והגיע לצפון־אפריקה. פנו אליי אנשים שדיברו עברית, קיבלו ירחון זה ובו קראו את סיפורי שעשה עליהם רושם גדול. בפנייתם אליי ציינו כי הם שמחים מאוד להכיר אותי. כתבתי למחלקה זו בעניין בית הספר התיכון הרמב״ם בו לימדתי, וביקשתי שישלחו לי ספרים לבית הספר. המחלקה שלחה שני מורים שלימדו ב״תלמוד תורה״ והיו צריכים ללמד באולפן לעברית בערב. היו לנו כמאה תלמידים מבוגרים, ביניהם מנהיגי הקהילה. התלמידים חולקו לשלוש כיתות. התחלתי ללמד ואט אט הבחנתי שמספר התלמידים בכיתתי הלך וגדל. תלמידים עזבו את הכיתות האחרות והצטרפו לכיתתי. בסוף החודש כל התלמידים משתי הכיתות האחרות היו בכיתתי. מנהל המרכז היהודי בא ושאל אותי אם לא מפריע לי לנהל כיתה כל כך גדולה. עניתי שלא. שאלתי את המורים האחרים איך הם מלמדים. רציתי לדעת מדוע התלמידים בורחים מהם. אז התברר לי שבמקום להתרכז בשיחה בעברית היו נותנים להם כללי דקדוק שלא עזרו להם לדבר, בזמן שאצלי התחילו מיד לדבר בעברית בשיחה חיה. רכשתי את הניסיון הזה עוד בירושלים באולפנים של העולים, בהם לימדתי באמצעות הספר ״אלף מילים״. המורים השליחים היו מחוסרי עבודה, חוץ מפעמיים בשבוע, בימי ה׳ ו-א׳, אז לימדו ב״תלמוד תורה״.

ככה נמשך המצב שנה אחר שנה. עבודתי נחלה הצלחה גדולה בכל השטחים. בשנה הרביעית לעבודתי הגיע אלינו מארצו, הברית ד״ר עזריאל איזנברג, סגן נשיא משרד החינוך היהודי בניו יורק. הוא הגיע במטרה לבדוק כיצד הדברים מתנהלים, ולכתוב דו״ח על החינוך העברי בצפון־אפריקה. הוא בא ל״תלמוד תורה״ והמנהל הביא אותו לכיתתי. כך הכרנו ודיברנו. הוא הגיע ל״אורט״ וגם לבית הספר הרמב״ם, לכיתתי. כמו כן ביקר באולפנים בהם לימדתי יום יום. בביקור האחרון כבר התיידדנו. נפגשנו לארוחת ערב, וניהלנו שיחה ארוכה. הוא התרשם כל כך מעבודתי עד כי הציע לי לבוא ולעבוד אצלם בהוראה. ואולם, לא הייתי מעוניין. הוא השאיר אצלי את כרטיס הביקור שלו ואמר: ״אם פעם תשנה את דעתך תכתוב לי״. אחרי חמש שנים, לפני עצמאות אלג׳יריה, קרא לי המנהל של שר ההסברה, איתו הייתי מיודד, והעניק לי שני כרטיסי טיסה, לי ולאשתי. אשתי, שהכרתי בארץ, הצטרפה אליי לאלג׳יר ושם התחתנו. מנהל שר ההסברה יעץ לי לעזוב עוד באותו היום וגילה לי מה שהיה אז עדיין סודי – שלמחרת יוכרז על עצמאות אלג׳יריה. אני הייתי ב״רשימה השחורה״, כיוון שכתבתי נגד העצמאות. לכן, באותו יום עזבתי לפריז. ניסיתי לגשש במוסדות החינוך היהודיים בצרפת עם ההמלצות המצוינות שהיו בידי, אבל לא אהבתי את מצב החינוך העברי ואת מעמד המורה העברי שם, שלא זכה להערכה רבה. כתבתי לד״ר איזנברג וביקשתי עבודה במקום קטן שבו אוכל גם לעבוד וגם לכתוב. תוך שבועיים קיבלתי חוזה עבודה עם משכורת טובה, כמורה בכיר בבית ספר תיכון עברי במרכז קנדה. כך הגעתי לקהילה נפלאה, כשברשותי ויזת עבודה לשנה. הגעתי לקהילה שהיא לדעתי המאורגנת ביותר והיהודית ביותר מכל הקהילות בעולם. מתחילים ללמד שם חינוך עברי מהגן, וממשיכים בבית ספר עממי ובית ספר תיכון. הייתי מורה בכיר לכיתות גמר בתיכון. השתמשנו באותם ספרים לאותן כיתות כמו בארץ. התלמידים דיברו עברית שוטפת. מרגע בואי ראיינו אותי בעיתונות המקומית והיהודית, כיוון שהגעתי מאלג׳יריה. ארץ זו הופיעה לפרקים בחדשות, והייתה חרדה לקהילה היהודית. הופעתי בעמוד הראשון בעיתון היומי והייתי מבוקש – להופיע ולהרצות על מצב הקהילה היהודית שם. חשתי כאילו הגעתי לפלנטה אחרת. עזבתי אחריי מדינה בוערת מטרור ואילו פה מצויים היו השקט והשלווה, הביטחון והשפע. מעולם לא פגשתי יהודים טובים כל כך, נדיבים, שופעים אהבה, חן וחסד. השראה אנושית מעולה שררה על יהודים אלו. ואולם, זה נפגם במעט כאשר פגשתי בפולני שירד מהארץ והביא עמו את ״חיידק השנאה״ ללא גבול כלפי הספרדים. שנאה של מוח רקוב אשר ישיבתו בקרב אנשים נפלאים (שמנדיבותם נהנה) לא הקהתה את שנאתו.

מקץ שנה ביקשו ממני להישאר וכך זה נמשך משנה לשנה, עד אשר הציעו לי ויזת מהגר שקיבלתי במקום, וכך התגלגלו השנים. הניסיונות מצד הסוכנות לחבל בעבודתי לא פסקו אפילו כעת. המורים בבית הספר כתבו לסוכנות שאני לא שליח וכי לא ראוי שאשאר שם. מנהל בית הספר קרא לי למשרדו והראה לי מכתב מהמחלקה לחינוך של הסוכנות, בו דרשו לפטר אותי. ״מה הם חושבים הטיפשים האלה?״, אמר לי, ״שהם ינהלו לנו את בית הספר?״ הוא אמר שאני מצליח בעבודתי ושום סוכנות לא תזיז אותי מפה. לא לדאוג. אותם שליחים שהתלוננו עלי, שבאו על חשבון הסוכנות, נסעו לארץ בתום שליחותם על חשבון הסוכנות, חזרו באופן עצמאי ועד היום הם נמצאים שם על דעת עצמם. עם הזמן קיבלתי את משרת המנהל החינוכי של הקהילה במערב קנדה, והייתי למורה ומנהל בית ספר עברי, מלמד באוניברסיטה עברית ויהדות ופעיל מאוד בקרב יהדות קנדה. כשהרב שלנו עזב, ביקשו אותי למלא את מקומו. היו כל כך מרוצים בקהילה, שתפקידי זה נמשך חמש שנים, עד שעזבתי. במלחמת ששת הימים ניהלתי את המגבית המאוחדת בעירי במשך חמש השנים הבאות. עבדתי ללא לאות במסע הסברה ואיסוף תרומות למען ישראל. בעיתונות המקומית היו כתבות רבות על פעילותי הציבורית. הייתי הכתובת בכל מה שנוגע לישראל ועמדתי בקשר עם השגרירות באוטווה. כרועה רוחני של הקהילה הייתי מעורב כחבר בוועדה הבין־דתית והרצאותיי בנושא היהדות וישראל זכו לביקוש גדול. כל פעילותי הייתה בהתנדבות. כמו כן הייתי חבר הנהלת הקונסרבטוריום, לה הייתה שלוחה באוניברסיטה, ואשר שם שימשתי כיו״ר שתי ועדות במשך שנים רבות.

ב-16.5.69 קיבלתי בשדה התעופה, עם משלחת מהקהילה, את השגריר אפרים עברון ורעייתו וארגנתי לו מסיבת עיתונאים, ראיון בטלוויזיה, ומסיבה אצל מושל הפרובינציה. בדומה לכך עשיתי כאשר ביקר אצלנו הרב הראשי לישראל, הרב גורן ורעייתו ועוד. פרשתי מכל עבודה במשכורת ובמשך שלושים שנה עסקתי בפעילות ציבורית למען ישראל ולמען יהדות קנדה.

באחד הביקורים שלי בארץ, הוזמנתי לראיון בקול-ישראל כאורח השבוע בשידור התכנית בצרפתית ב-16.4.82. הודות לריאיון זה נוצר קשר עם ידידים ותיקים רבים שלא ראיתי זה שנים. הייתי סגן נשיא למערב קנדה של הסתדרות ציוני קנדה, חבר הוועד הפועל של המגבית היהודית המאוחדת בקנדה ועוד.

הייתי חבר המערכת מקנדה של ״ניב״, ביטאון הספרות העברית הצעירה באמריקה, שיצא על ידי ״הנוער העברי״ ליד ההסתדרות העברית באמריקה. תרמתי מאמרים כחבר המערכת בשנים 1966-1963. נסעתי עם משלחות יהדות קנדה לכינוסים בארץ. פעילות זו נמשכה עד אשר החלטתי שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל נחלת אבותיי ולאחיי ובני עמי.

תם ונשלם המעגל.

אחרית דבר.

אנשים רבים שואלים אותי: ״מדוע חזרת לארץ?״ אכן, קשה להם להבין הכיצד זה אדם עוזב את המקום הכי יפה בעולם, הכי נוח, הכי מתורבת וחוזר לארץ. להלן הסבר קצר שיבהיר במעט את הזיקה העמוקה שלי לארץ ישראל, ואת הקשר העמוק לנחלת אבותיי, קשר שדבר לא יוכל להתירו:

השם ׳פוני׳ מופיע בספר במדבר כ״ו, כ״ג לשבט יששכר. במשפחתי מופיעים שמות תנ״כיים כמו ׳צרויה׳ ו׳שרביט׳. סבתי מצד אבי היא בת לשושלת רבנים, משפחת אבוטבול או אביטבול המתייחסים לפרץ בן יהודה.( ראה ד. עבדיה, קהלת צפרו, כרך ד, תולדות הרבנים עמוד מב). היו משפחות שהתייחסו לצדוק הכהן ולשבט בנימין. השורשים שלנו יונקים עוד מימי בית ראשון ושני. יהודים גאים ששמרו, דרך עלייה בלתי פוסקת במשך הדורות, על קשר ישיר והדוק עם ארץ ישראל. עבורנו, לעלות לארץ, זה לחזור הביתה. לכן אני חזרתי, מאחר ורק בארץ אני מרגיש בבית. העושר החומרי אינו תחליף לעושר הרוחני שאני חש בארץ. פה אני מרגיש את משב רוח ההיסטוריה של עמי בכל מקום, ומזדהה איתו. העבר המשותף שלנו כעם מאחד אותי עם כל אחד ולכן הקרבה שבלב, כמו הקרבה שבנפש. אני יכול לחיות את יהדותי בשלמות רק בארץ ישראל, ללא סייגים, פחד או מגבלות. בחו״ל אני חי את יהדותי בבית או בבית הכנסת. זו יהדות חלקית, מתפשרת כמו בהיחבא. פה, לעומת זאת, היא בכל מקום: רואים אותה, שומעים אותה ומרגישים אותה. לחוות את השבת באווירה יהודית שלמה – אפשר רק בארץ ישראל ולא יכול להיות לה תחליף באף מקום בחו״ל. זהו סיפרלו רוחני עילאי. אני מלא בכל הווייתי ונשמתי תרבות יהודית ואהבת עם ישראל שבאים על סיפוקם בצורה מושלמת רק בישראל. זו הסיבה בעטיה חזרתי לארץ, כדי להיות יהודי מאושר ולחיות בין בני עמי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן

באדיבותה של עופרה מצוב כהן.

תקציר לתיאור תקופת הילדות של ילדים יהודים בקהילות ישראל ברחבי העולם יש ביטויים אומנותיים מגוונים. מאמר זה מבקש לשרטט את חייו של הילד במללאח המרוקני בעיר ספרו בעשורים הראשונים של המאה העשרים על פי שני ספריו של שלום כלפון, יליד ספרו שבמרוקו, שכתב על ילדותו ועל חייה של הקהילה היהודית בעיר ספרו שבמרוקו. הספר הראשון, (שערי ספרו 1988) קובץ סיפורים, והספר השני, (את אחַי אנוכי מבקש 2012) –פרוזה אוטוביוגרפית. בשני הספרים כלפון שואף להציג תמונת ילדות מפורטת במללאח ולעיתים מחוצה לו. במאמר זה אבקש להציג את דרכי עיצוב הילדות במללאח על פי שני ספריו של כלפון. מתוך המחקר עולה שילדי המללאח בספרו זכו להשכלה יהודית תורנית וכן ללימודים כלליים. נוסף על כך, ילדותם הייתה גדושה בחוויות ילדות שמזומנות מן המפגש בין ילדים ומן המפגש בין הילדים לדמויות בוגרות בקהילה. גם הקשר האמיץ ליהדות ולארץ ישראל הוא מאפיין בולט בעולם התוכן של הילד היהודי במללאח. מילות מפתח: קהילה יהודית; ספרו; מללאח; ילדות; מספר; דמות; מרחב.

מבוא קובץ הסיפורים שערי ספְּרּו (כלפון, 1988 )וספר הפרוזה האוטוביוגרפית את אחי אנוכי מבקש (כלפון, 2012 )של שלום כלפון, יליד סֶפְרוּ שבמרוקו ומבניה של קהילת סֶפְרו, עוסקים בימי ילדותו של המספר במללאח. רוב הסיפורים מתרחשים במרוקו בשנות השלושים של המאה העשרים, ומתארים מנקודת מבטו של הגיבור-הילד דמויות ומשפחות מבני קהילת ספְרוּ. לדמויות זיקה עמוקה לתרבות היהודית ולרעיון הציוני המתחדש שעיקרו מימוש השאיפה לשוב לארץ האבות,היא ארץ ישראל. הסיפורים בשני הספרים זוכים לתיאור ההווי של קהילת ספרו שהעמידה כערך עליון את האהבה לארץ ישראל והחזרה אליה, את הדבקות בתרבותה ובמורשתה. הפילוסוף אריסטו (1977) טען שה"ספרוּת נעלה מן ההיסטוריה" כיוון שהיא מציגה אמיתות כלליות על בני האדם, "את סוג הדברים שעלול לקרות" לעומת ההיסטוריה שמציגה רק את ה"דברים שקרו". אריסטו ראה בהיסטוריה רק את המנייה הכרונולוגית של אירועים, ללא ביאור נסיבתי, ללא תאוריה כלשהי, ובקצרה – 'ללא סיפור'. לעומת זאת, ה'שירה' כלומר הספרוּת האומנותית גם בפרוזה, כללה בעיניי גם את העיבוד האומנותי של התרחשויות שהוחזקו אמיתיות, שכן "בין האירועים שקרו ישנם כאלה שניתן לעורכם על פי חוקי ההכרח וההסתברות" (אריסטו, 1977 ,עמ' 34). מלכה שקד טוענת כי בניגוד להיסטוריון "אין המחבר מסיק את הראייה הכוללת מתוך תיאור המהלכים המדיניים, הסוציולוגיים, וכיוצא בזה תהליכים על-פרסונליים". נהפוך הוא, המחבר משתית את הראייה הכוללת על "הצגת מציאות פרסונלית של בני-אדם רגילים, בין שהיו בין שלא היו, על הפסיכולוגיה שלהם ומערכת היחסים שלהם עם העולם" (שקד, 1990 ,עמ' 237). לנושא זה של עיצוב דמות ילד המשקיף על סביבתו ומתארּה מנקודת מבטו, ביצירות לילדים ולמבוגרים, בספרוּת עולם ובכלל זה בספרוּת העברית החדשה, יש ביטויים רבים ומגוונים. בספרות העברית מוכרות לנו יצירות המתארות את הווי הילדות בקהילות יהודיות במזרח אירופה, למשל מוטל בן פייסי החזן (שלום עליכם, 1999" ;(החצוצרה נתביישה" )ביאליק, (1963א;) )"ספיח" (1963ב); סיפורי הילדות של ברש על ילדותו של בן דמותו בגליציה כמו "לפני היות הילדות" 5( ברש, תשי"ב א), ("השעורה") (ברש, תשי"ב ב ועוד). מסוף המאה העשרים החלה להתפרסם ספרות יפה של ילידי עדות המזרח, ארצות ערב ואיראן המתמקדת בחיי הקהילה בגולה ומאירה אף על ימי הילדות בשכונות היהודים. קולות ספרותיים המשמיעים את קולה של יהדות מרוקו הם למשל הספרים נערה בחולצה כחולה )בן-שמחון, 6 2013 ;(המרוקאי האחרון )בן-שמחון, 2016;( אימת החלום )שטרית, 1983 ;)הסיפור על העיר האדומה (מוטיל, 2001 .) נמצא גם שירה המתעדת פרקים ביהדות מרוקו כמו שיריו של ארז ביטון, למשל, ציפור בין יבשות (ביטון, 1990) ,(מנחה מרוקאית (ביטון, 1976) וספר הנענע (ביטון, .1979) במאמר זה אבקש לעמוד על דרכי העיצוב של עולם הילדות בקהילה היהודית בספְרוּ ועל מאפיינים.

בספר את אחי אנוכי מבקש הבנוי משלושה חלקים, החלק הראשון מוקדש לנופי ילדותו שבעיר ספרו, בחלק השני הוא מספר על העלייה והגירוש לקפריסין והחלק השלישי עוסק בקליטה בארץ. 5 .אלו ועוד מופיעים בחלק שכותרתו היא "אלה אזכרה". סיפורים אחרים הם למשל "מגפו של דודי", "השעורה", "רגליים מקוצצות", "נוי סוכה", "כשות", "שריפת ביתנו", "פשימסקי", "הנסיעה עם הרסים", "החלף והספר", "מתקן עולם", "אנחות אבי" ו"ידי אמי" )ברש, תשי"ב-תשי"ז, כרך ב, עמ' 298-344 .)גם בספְ רוּת העכשווית יש מקום חשוב לעיצוב דמות הילד ביצירות שבהן הגיבור הוא ילד הבוחן את המרחב הסובב אותו מבעד לעיניו, הבנתו ולשונו. למשל, יש ילדים זיג זג )גרוסמן, 1994 ,)דור המדבר )ליטוין, 2009 .)לעיון ביצירות אחרות ולפרשנות על זווית הראייה של הגיבור הילד ראו אצל מצוב-כהן, 2015.

"אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי ספְּרּו בין השורות – תש"פ – כרך 4 95 4 ה עופרה מצוב-כהן בין השורות – תש"פ – כרך 4 96 בולטים המרכיבים את עולם ילדותו של המספר, על פי קובץ הסיפורים שערי ספְּרּו (כלפון, 1988)  ועל פי החלק הראשון בספר את אחַי אנוכי מבקש (כלפון, 2012. 7) אלו מוצגים לרוב מנקודת מבטו של המספר, יליד ספרו ובן הקהילה היהודית בה למן יום הולדתו, בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים. חוויות הילדות כחומרים אותנטיים בשני הרומנים של כלפון בשני הספרים תיאוריו של המספר מתארים בהרחבה את הפנייה לכל החושים: ראייה, שמיעה, טעם וריח, ואלו עשויים לחזק את האותנטיות שבתיאוריו. סוגיית האותנטיות האופטימלית בשטחי האומנות למיניהם, מעסיקה אף את הוגי האותנטיות המתלבטים "כיצד לדבר באופן חיובי על אידיאל האותנטיות, שמטבעו חומק מכל תביעה והגדרה חד-משמעית", כלומר כדי להצביע על דפוסיה יש להניח "אמות-מידה נורמטיביות כלשהן", ואלו מצויות בתחום הספרות, שבו יכול להיעשות "ניצול דידקטי של סגנונות ספרותיים שונים, שהעיקרי שבהם הוא האירוניה" -גולומב, 1999 ,עמ' 39 .- גולומב (שם) טוען כי מגוון הסוגות הספרותיות, "כמו רב-גוניות המשמעויות שיוצרת הספרות, הם כלי להביא לתודעת הקורא שאין דרך יחידה ומוגדרת אל האותנטיות, וכי להיות אותנטי פירושו להמציא לעצמך את דרכך ואת דפוסי חייך" (עמ' 41.) על מהימנות סיפוריו של המספר המתבסס על זיכרונות ילדותו, עשויות ללמד שתי תפיסות המוצגות כלפי ביטוי אומנותי לזיכרונות הילדות.

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן