משה עובדיה – ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
מאמר חדש 
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
פעמים 146-147
הרב דוד בן שמעון )הרדב"ש, הקרוי גם צוף דב"ש, 1880-1825 ( עלה מרבאט שבמרוקו לירושלים בשנת .1854 הוא הקים בשנת 1860 כולל–ועד עצמאי ליהודי המגרב, ללא תלות בוועד העדה הספרדית, ששימש ועד לכלל העדות הספרדיות )דוברות הלאדינו ( והמזרחיות )דוברות ערבית ופרסית( בארץ–ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.
המאמר מוקדש לזכרם של נעמי ואהרן די אבילה. שלמי תודה לחברי מערכת 'פעמים' על הטיפול המסור במאמר. תודה לכל מי שהאירו את עיניי בנושאים הקשורים במאמר, לרב שלמה דיין רב העדה המערבית בירושלים, לר' אפרים לוי מארכיון ועד העדה הספרדית, למנהל ארכיון העיר ירושלים מר מיכאל מהלר, למר שמחה שנאור )סניור(, למר דוד סלגאדו) אלמאליח(, למר משה אקרמן מעמותת 'אתרא קדישא' בהר
הזיתים, ולגב' מרסלה מנקס, לפרופ' לאה מקובצקי, לד"ר מרגלית בז'רנו, לד"ר אברהם אלקיים, לד"ר סוזי גרוס ולד"ר דב הכהן. האחריות לכל האמור במאמר שלי כמובן.
בשנת 1860 התמנה הרדב"ש לראש אב בית דין ומנהיג העדה המערבית) המוגרבים (, והשלטון העות'מאני הכיר בה כעדה עצמאית. הרדב"ש אף יזם את הקמת שכונת מחנה–ישראל ( 1866 ), הנחשבת לשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה ביזמה פרטית; השכונה הוקמה כדי לשפר את
איכות החיים של המערביים באמצעות דיור מרווח, בניגוד לצפיפות ששררה בעיר העתיקה.
בשנת 1866 ראה הרדב"ש צורך בהקמת ועד לעדה, מפני שהתקשה לטפל לבד בכל ענייניה ובעניים המערביים הרבים בירושלים. לוועד נבחרו שבעה אנשים מחכמי העדה ומעשיריה, ובהנהגת הרדב"ש עסק בבניית בתי מחסה, בתי כנסת וישיבות תלמוד תורה ושלח שד"רים לחו"ל. לאחר פטירתו של
הרדב"ש התחוללו בין רבני העדה ועסקניה מאבקים על תפקידים ושליטה. הרב רפאל אלעזר בן טובו )נפטר (1886 נבחר לרב העדה; אחריו התמנה לתפקיד סגנו הרב יששכר אצראף (1892-1817) ; ואחרי פטירתו נתמנה הרב משה מלכא ( 1900-1835 ) והוא שימש בתפקיד עד 1899 . בתקופת כהונתו של הרב מלכא נחלקה העדה לשניים; המתנגדים לו, בראשות הרב נחמן בטיטו, טענו שהרב מלכא מעל בכספי העדה ובסופו של דבר גרמו להדחתו ולמינוי הרב בטיטו לרב העדה.
בשנת 1866 היו כ– 80 אחוז מהמערביים בירושלים מעולי מרוקו, וכך הרכיב המערבי ממוצא מרוקאי גבר על הרכיב המערבי האלג'יראי, שמשקלו היה ניכר בירושלים מאז השליש הראשון של המאה התשע עשרה. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה מנו כלל המערביים בירושלים כ– 1,000 נפש, ובשנות
השמונים והתשעים כבר מנו כ– 2,420 נפש – כ– 16 אחוזים מקרב הספרדים וכ– 8 אחוזים מכלל היהודים. עד 1909 ירד מספרם לכ– 2,200 נפש.
שלוחי הכולל
עשרות איגרות ומכתבים מתעדים את פעילות שד"רי כולל המערביים משנת 1862 ולאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים. האיגרות מלמדות על מטרות השליחות ועל יעדי השליחים. חלקן שופכות אור רב על השליחות,חלקן משלימות את האחרות ונותנות מידע מועט. במשך הזמן מתגלות איגרות נוספות שלא נזכרו במחקרים קודמים על שליחי כולל המערביים. יש לציין שחוקרי המערביים בארץ–ישראל מודעים לעובדה שנשלחו מטעם הכולל שד"רים נוספים על אלה שנזכרו במחקריהם. למשל יעקב ברנאי, שחקר את ועד העדה המערבית בירושלים, כתב בשנות השבעים של המאה העשרים על שד"רים מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה: 'ברור הוא שיצאו עוד שד"רים בשנים אלו אלא שלדאבוננו אבדו או שעדיין לא נתגלו'. התמונה המורכבת של המחקר על השד"רים משתקפת בדברים שכתבה מיכל בן–יעקב בתחילת המאה העשרים ואחת: 'שד"רים רבים נוספים אינם מוזכרים על ידי יערי או על ידי עובדיה, אך ידועים לנו מתעודות שפורסמו במקומות שונים, וכן משטרות, מפנקסים וממכתבים רבים השמורים בארכיונים ובידיים פרטיות'. ואכן איגרותיו של השד"ר מסעוד די אבילה, העומדות במרכז מאמר זה, והרואות אור לראשונה בנספח למאמר, מאששות את דבריהם של ברנאי ובן–יעקב.
משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
פעמים 146-147
בשנות השישים של המאה התשע עשרה החל הרדב"ש לשלוח מטעם הכולל שד"רים לקהילות בתפוצות, ומספרם הלך וגדל. מהלך זה ביסס את היפרדות המערביים מהנהגת הספרדים והגביר את עצמאותם. ברנאי ציין שמונה שד"רים שיצאו לשליחות מטעם הכולל בתקופתו של הרדב"ש. הראשון, ר' אברהם חרוש, מדייני בית דין המערביים בראשותו של הרדב"ש, יצא בשנת תרכ"ב )1862 )לשליחות למרוקו. לא ידועים פרטים על השליחות הראשונה והשנייה של השד"ר השני, ר' משה מלכא, אולם ידועים פרטים על שליחותו בשנים תרכ"ה-תרל"ה (1865-1871 )לאירופה ובפרט לתורכיה; הוא היה השד"ר הראשון לארצות שלא בצפון אפריקה, ומטרת שליחותו הייתה איסוף כספים עבור בניית שכונה לבני המערביים; בשנת תרל"ג (1873 )יצא לשליחות למצרים, ובשנת תרל"ד (1874 )לאירופה. השד"ר השלישי, ר' יהודה זרחיה אזולאי, יצא בשנת תרכ"ט (1869 )לשליחות לאלג'יריה. השד"ר הרביעי, ר' שלמה עטיאש, יצא בשנת תר"ל (1870 )לשליחות לצפון אמריקה כדי לגייס כסף עבור בניית בתי מחסה לעניים. השד"ר החמישי, ר' מאיר עובדיה, ששימש דיין לצד הרדב"ש, יצא בשנת תרל"ב (1872 )לשליחות למערב החיצון (אלג'יריה, תוניסיה ולוב), לשם גיוס כספים לתמיכה בעדה. השד"ר השישי, ר' יוסף ארוואץ, יצא בשנת תרל"ג (1873 )לשליחות למערב החיצון ובשנת תרנ"ה (1894 )לגרמניה. השד"ר השביעי, ר' חיים בן ואליד, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות לתוניס ובשנת תרנ"ג (1893 )לשליחות לפורטוגל, למרוקו ולברזיל, שהייתה בה קהילה יהודית מרוקאית (ראו להלן). השד"ר השמיני, ר' יהודה אלבו, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות למרוקו, ומהאיגרת שניתנה לו למדים על גודלה של העדה, שמנתה אז כ–1.000 נפש. מלבד שד"רים אלה הזכיר ברנאי שד"רים שיצאו לשליחות מטעם כולל המערביים בשלהי המאה התשע עשרה. למשל ר' רפאל אהרן בן שמעון נשלח בשנים תרמ"ה (1885 )ותרנ"א (1890 )למרוקו, ובגמר שליחותו התמנה לרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר והיה לדמות מפתח בחיי הקהילות היהודיות במצרים. השד"ר ר' אברהם חלואה, שליח המערביים וקהל הספרדים המקובלים בית–אל, יצא בשנים 1888-1889 ,1896 ו–1900 למספר שליחויות לארצות ערב, פרס, צפון אפריקה, איטליה וארצות הבלקן, ובגמר שליחותו התיישב בליוורנו. והשד"ר ר' שמעון אשריקי יצא בשנים תרנ"ב (1892)תר"ס בנוסף על אלה הזכיר אברהם יערי )1900 )ותרס"ב (1902 )לשליחויות למרוקו. את שליחותו של ר' יעקב בן עטר מטעם ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים; בשליחות זו פגש בליסבון יהודי מרוקאי שהתיישב בברזיל והתעשר, ובן עטר שכנע אותו לתרום כסף להקמת ישיבה לעדת המערביים, דבר המלמד על התבססות יהודים מרוקאים בברזיל ועל השתדלות מערביים מירושלים לפעול למען מוסדות העדה. בן–יעקב הזכירה את השד"רים ר' אברהם אלראובני ור'. יהושע פרץ, שנשלחו לאסוף כספים למען עדת המערביים.
הערת המחבר : בן־יעקב, עמ' 205-206 .ייתכן שיהושע פרץ הוא השד"ר ישועה פרץ, ששמו מופיע באיגרת שליחות משנת תרע"ד )1914 .)ראו: עובדיה, היהודים, עמ' 90-91 ,244 ,ומן האיגרת למדים על מטרת שליחותו: איסוף כספים כדי לפדות קרקע בבית העלמין בהר הזיתים לקבורה של בני עדת המערביים.
בדו"ח על הכנסות השד"רים של כולל המערביים משנת תרס"ב-תרס"ג ( 1902-1903 )נזכרו אברהם פינטו )שהה בהודו ובמצרים(, אברהם בכר אפרים )בתורכיה), נסים דאנון (באלג'יר ותוניס ובסביבותיהן), משה בן סמחון, מכלוף חזוט ויעקב בן עטר (שלושתם במרוקו). בדו"ח על ההכנסות משנת תרס"ד 1904 ) )נזכרו שוב משה בן סמחון (במרוקו) ונסים דאנון, ונוסף עליהם השד"ר חיים שׂמאנא, שהעביר את הכסף לכולל באמצעות יעקב בן עטר. שמואל זיו (אג'ייני) הזכיר במחקריו על השד"רים המערביים מארבע ארצות הקודש שד"ר נוסף מכולל המערביים, השד"ר שמעון חיים חרוש, שיצא לשליחות למרוקו, ככל הנראה בשנת תרמ"ז (1887 .)מטרת שליחותו הייתה לאסוף תרומות עבור שחרור נכבדי המערביים שנכלאו בבית הכלא העות'מאני בשל אי תשלום מס העַסְּכִַריַה (כופר הגיוס לצבא העות'מאני ששילמו הנתינים הלא–מוסלמים). ועד העדה הספרדית היה אמור לשלם את מס העסכריה של המערביים, אבל בשנת 1885 הפסיק לשלמו, ובעקבות זאת נאסרו נכבדי המערביים. הדבר העיד מחד גיסא על המשך תלות המערביים בספרדים ומאידך גיסא על היפרדותם ההדרגתית. משה בר–אשר הזכיר את השד"ר ר' שלום הלוי, שהיה אמור לצאת לשליחות למרוקו בשנת תרפ"ו (1926 ,) וכותב שורות אלה הזכיר במחקרו עשרים ושמונה שד"רים מערביים וספרדים שפעלו בשירות ועד העדה המערבית מערב מלחמת העולם הראשונה ובתקופת השלטון הבריטי. שד"רים ממוצא מערבי יצאו לשליחויות מטעם כוללים ומוסדות אחרים ובכלל זה עבור הכוללות הספרדית בירושלים.
הקשרים בין המערביים בירושלים ליישוב בארץ ולקהילות היהודיות בתפוצות-משה עובדיה
הקשרים בין המערביים בירושלים ליישוב בארץ ולקהילות היהודיות בתפוצות
קשרי המערביים עם היישוב היהודי ואף הנכרי בירושלים באו לידי ביטוי במרקם החיים החברתיים–הכלכליים. היחסים בין הכוללים ובעיקר בין המערביים לספרדים משלהי המאה התשע עשרה, עם היפרדותם ההדרגתית, ובמחצית הראשונה של המאה העשרים התמקדו בעיקר בעניינים כלכליים. המערביים שיתפו פעולה עם הספרדים כדי להחזיק ולקיים את עדתם, לקבל זכויות על הקדשים שתרמו יהודים מהתפוצות לירושלים ולארץ–ישראל בכלל, ובהם הקדשים שהקדישו יהודים מהמגרב, לקבל כספים שאספו שד"רים במגרב, לנהל בית דין עצמאי של עדתם ולקבל זכויות על קרקע בהר הזיתים. קשרי המערביים בירושלים עם שאר הערים בארץ באו לידי ביטוי בהגירה פנימית למשל לטבריה וחיפה, ששם היו המערביים דומיננטיים בהנהגת העדות הספרדיות; ההגירה לערים אלה נבעה ממניעים כלכליים ומנישואים של מערביים מירושלים עם תושבים מקומיים. מלחמת העולם הראשונה וגירוש נתינים זרים, ביניהם מערביים מירושלים ומהגליל, שחלקם הגיעו למצרים, חיזקו את הקשרים ואת שיתוף הפעולה בין המערביים מירושלים עם הנהגת הפליטים מארץ–ישראל. למערביים וספרדים מחברון, טבריה, צפת, חיפה ובירות, ובהם ספרדים שנמנו באמצעות שלוחי הכולל קשרו המערביים קשרים עם קהילות יהודיות בתפוצות: בחמש ארצות צפון אפריקה, ארצות המוצא של המערביים, וכן בפורטוגל, תורכיה, ארצות הבלקן, סוריה, ערביסטן (כורדיסטן האיראנית), תימן ועַדן, עיראק, פרס, בוכרה וארצות אמריקה הצפונית והדרומית. נראה שבמחצית הראשונה של המאה העשרים נזקק הכולל ליותר שליחים מאשר בתקופתו של הרדב"ש, ועל כן העסיק שליחים מערביים וספרדים מערים אחרות בארץ–ישראל, למשל מצפת וטבריה, ואף שכר את שירותם של שליחים מקומיים ממרוקו.
מידע ביוגרפי על ר' מסעוד די אבילה
מסעוד די אבילה (נפטר בי"ד בחשוון תרע"א [16 בנובמבר 1910 )]עלה ממרוקו לארץ–ישראל בשליש האחרון של המאה התשע עשרה. בירושלים נישא לרבקה (נפטרה בו' באלול תרפ"ג [18 באוגוסט 1923 ,)]בתו של הרדב"ש, והיו להם שני בנים ושתי בנות.15 ר' מסעוד נקבר בהר הזיתים בירושלים, וכך נכתב על מצבתו:
מקור דמעה ונוזלים כעינות
מימי עין כמים הניגרים
ספקו כפים קראו מקוננות
מספד מר ובכי תמרורים
על איש ישר רוח הולך אמונות
תכפוהו [תקפוהו] רעות אחזוהו צירים
וימררוהו ורובו הן אלה היו לו למנות
מכאובי גוף ומרוק אברים
דבקו חלאים [חולאים] ומכות נאמנות
עד הורד אל קברו ומערות צורים
הה [הלא הוא] הנפטר בשט [בשם טוב] מן העולם החכם
]ה]נבון חתנא [חתן] דבי [של בית] נשיאה [נשיא] כה"ר [כבוד הרב[
מסעוד די דאבילא
נלבע [נתבקש לבית עולמו] יום יד לחדש [לחודש] מרחשון [מרחשוון[
שנת התרע"א [1910]
תנצבה
מתוכן הכתובת שעל המצבה למדים על ההקפדה בהזכרת ייחוסו של הנפטר לרדב"ש: 'חתנא דבי נשיאה'. מאיגרות השליחות של די אבילה עולה מידע נוסף על אודות ייחוסו: 'נין ונכד להרב הגאון רב אד"א [אליעזר די אבילה[ זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] בעל המחבר ספר מגן גיבורים ומעין גנים ובאר מים חיים'. ר' אליעזר די אבילה בן שמואל נולד במרוקו בשנת תע"ד (1714 )ונפטר בגיל ארבעים ושבע, בשנת תקכ"א (1761 ,)ונקבר בעיר צַאפִי במרוקו.16 כולל המערביים ייחס את מסעוד לר' אליעזר, שהיה רב נודע במרוקו, ושחיבר את הספרים הנזכרים, ואכן מקובל היה להזכיר באיגרות שד"רים פרטים כאלה אם היה לשד"ר ייחוס לרב נודע בקהילות היהודיות.
הערת המחבר : על עליית מסעוד לירושלים ראו: יד לנופלים. ברשימה זו על נכדו אשר מסעוד בן יצחק די אבילה, שנפל במלחמת השחרור, נאמר שסבו עלה ממרוקו לפני שבעים או שמונים שנה, כלומר בין 1869 ל־1879 .ראו גם: תדהר, עמ' 5711 . בפנקס פרנס בארכיון ועד העדה הספרדית המופקד באהע"י נרשם שמקום קבורתם בהר הזיתים בחלקת בוראק ישן. על המצבה של רבקה נכתב: 'המצבה הזאת עדות נאמנה כי אשת חיל תחתיה נטמנה ביסורין [בייסורים] קשים היתה מעונה רבת המעלות ידיה אמונה האשה [האישה] יראת ה' מ'[רת[רבקה די אבילא נ'ע [נשמתה עדן] נ'לבע'ה [נתבקשה לבית עולמה] יום ו' אלול שנת התרפ'ג [1923 ]ת'נצבה ]תהא נפשה צרורה בצרור החיים['. ילדי מסעוד ורבקה הם מאיר, יצחק, רחל ובת נוספת שלא מצאתי את שמה. ראו על אודותם: דיין, חכמי, עמ' 105-107
משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
פעמים 146-147
באיגרות שד"רים נוספות קשר הכולל את השד"ר לאחד מבני משפחתו שהיה ידוע לציבור הרחב, כדי להעצים את ייחוס השד"ר, מן הסתם בניסיון להגביר את האמון בו בקרב התורמים ולהניעם לתרום סכום גדול ככל האפשר עבור הכולל. מבחינת טווח השנים נראה שהכולל הגזים בייחוס מסעוד לאליעזר כאשר כתב 'נכד ונין', שכן מסעוד יצא לשליחות בשנת 1906 ,145 שנים לאחר פטירת אליעזר, וההיגיון אומר שהיה צאצא רחוק יותר. גם באיגרות השליחות של די אבילה נכתב כי היה 'וחתנא דבי נשיאה מע']לת[ הרב הכולל עט"ר [עטרת ראשנו] מורינו הרב צוף דב"ש [דוד בן שמעון[ זלה"ה [זיכרונו לחיי העולם הבא]'. מסתבר שגם הייחוס – על ידי נישואים – לרדב"ש, מייסד הכולל, עשוי היה לדעת מנהיגי הכולל לקדם את שליחותו של השד"ר.
איגרות השד"ר מסעוד די אבילה
גילוי האיגרות
לצורך מחקריי בעשור האחרון על ההיסטוריה החברתית–הכלכלית של היהודים המערביים בארבע ערי הקודש נפגשתי עם חלק ממשפחות המערביים בירושלים. כך נפגשתי עם הגב' נעמי די אבילה, רעייתו של אהרן וכלתו של יצחק די אבילה, והיא העבירה לידיי אוסף פרטי של משפחת די אבילה, ליתר דיוק את אוספו הפרטי של יצחק די אבילה (1888-1978 ,) נכדו של הרדב"ש ובנם של רבקה ומסעוד די אבילה. יצחק נמנה עם מנהיגי העדה המערבית בירושלים בתקופת השלטון הבריטי ובעשורים הראשונים למדינת ישראל. האוסף כולל שתי תיקיות. באחת מכתבים משנות השישים והשבעים של המאה העשרים העוסקים בהנצחה של חללי מערכות ישראל במסגרת 'יד לבנים' בירושלים, שיצחק היה פעיל בו לאחר שבנו אשר מסעוד נפל במלחמת השחרור, ורשימות של חללי מלחמת ששת הימים בירושלים; כתובה של כולל המערביים ללא ציון שמות וכתבה בצרפתית ואנגלית על אודות הרב אליעזר די אבילה. בתיקייה השנייה, שנכתב עליה 'מערבים', נשמרה תכתובת של יצחק עם ועד עדת הספרדים בירושלים ועם ועד עדת המערבים בירושלים משנות הארבעים עד שנות השבעים של המאה העשרים, תכתובת שנגעה לפעילותו כחבר בוועד העדה המערבית ולמאמציו לשמר מבנים בשכונת מחנה–ישראל ולהנציח את סבו הרדב"ש, וכל זאת כדי לשמר את מורשת העדה המערבית. בתיקייה נמצאו גם כתבות בענייני עיזבון בליליוס; תקנות הנציגות הארצית של היהודים הספרדים בארץ–ישראל משנת תש"ז; חיבור משנת תשי"ז מאת יצחק מולכו על הרב יהודה בן שמואל ביבאס; כתבה על העדה המערבית שפורסמה ב–1 באפריל 1933 בעיתון 'ל'אווניר אילוסטרה' (L' Avenir Illustré )שיצא לאור במרוקו, ובה תמונה של חברי ועד העדה המערבית וביניהם יצחק; הזמנות לאירועים שונים; מכתבים מגופים שנזקקו לתרומות, כמו 'עזרת חולים עממית' ו'מושב זקנים וזקנות לעדת הבוכרים', וקבלות על תרומות. מלבד התיקיות הללו נמצאו באוסף מכתבים שכתבו זה לזה יצחק ובנו אשר מסעוד ותמונות כלליות ומשפחתיות. לאוסף חשיבות רבה לחקר הביוגרפיה של דמויות ציבוריות ופועלן ולחקר המערביים בירושלים ותרומתם ליישוב היהודי ולמדינת ישראל.
בתיקיית 'המערבים' נמצאו גם שתי איגרות שליחות של מסעוד די אבילה, האחת בעברית (להלן איגרת 1) והשנייה, משנת תרס"ו (1906) בעברית ובתרגום לספרדית (להלן איגרת 2) אברהם אלמאליח, ששימש נשיא העדה המערבית, תרם לארכיון העיר ירושלים תצלום של איגרת שליחות נוספת של די אבילה מאותה שנה (להלן איגרת 3)
חשיבות פרסום האגרות
פרסום האיגרות, מקור ראשוני שטרם נודע במחקר, חשוב מכמה סיבות. יש באיגרות ידיעות היסטוריות על המצב החברתי–הכלכלי של עדת המערביים בתחילת המאה העשרים, על קשרי הכולל עם קהילות יהודיות בתפוצות, על מנהיגי העדה, על המשך קיומו של מוסד השליחות במאה העשרים ועל נתיבי השליחות ומידע ביוגרפי על אודות השד"ר. פרסום האיגרות יוסיף נדבך להיסטוריוגרפיה של אחת העדות הדומיננטיות בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית.
גודלן ומצבן הפיזי של האיגרות
האיגרות כתובות בכתבים שונים: כתב רש"י, מעט כתב רהוט(קורסיווי) וכתב מרובע, הן מתחילות להתבלות בצדיהן.
האיגרת הראשונה כתובה בעמוד הראשון מבין ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 29×23 ס"מ. האיגרת השנייה כתובה בשניים מתוך ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 30×20 ס"מ, והאיגרת בספרדית כתובה בעמוד הראשון ובחלקו העליון של העמוד השני מתוך ארבעה עמודים, ומידות הדף זהות, 30×20 ס"מ. דף התצלום מידותיו 29.50×23.50 ס"מ.
לשון וסגנון באיגרות
האיגרות נכתבו עברית ושולבה בה מעט ארמית, בחותמות של חלק מחברי הכולל יש מעט ערבית, ובראש אחת האיגרות יש כתובת בצרפתית. באיגרת המתורגמת לספרדית יש שילוב של השפה הספרדית והלאדינו, וייתכן שמי שכתב את האיגרת היה בתהליך של רה–היספניזציה, רה–קסטילייניזציה, של הלאדינו, אך עדיין יש בלשונו מספר מבנים תחביריים האופייניים ללאדינו. יש באיגרת זו מילים השאולות מעברית וערבית, ושנכתבו באותיות לטיניות, כמו , גלות ,Galuth )נדבה -,Nedabá הנביא – Hanabí, כולל Colel, saliah שליח, ו- Ascarie מס העסכריה, והשם מרוקו נכתב בה בצורה המקובלת בצרפתית Maroc.
סגנון האיגרות דומה לזה של מקצת האיגרות שנכתבו מטעם כוללים אחרים בירושלים בזמנן, ויש בהן מידע על מטרות השליחות, על השד"ר וייחוסו ועל העזרה לירושלים. האיגרות משובצות מליצות, קטעי פסוקים מהמקרא וקטעי משפטים מספרות חז"ל – ולעתים הפך הכותב מילים בטקסט המשובץ מלשון יחיד לרבים או להפך – ואין בהן גודש של ראשי תיבות, דבר שהיה אופייני לאיגרות שנשלחו לצפון אפריקה.
מטרות השליחות
באיגרות של די אבילה פורטו כמקובל מטרות שליחותו לפורטוגל ולארצות אמריקה הלטינית דוברות הספרדית והפורטוגלית: איסוף כספים השייכים לכולל מקופות ומהקדשים בארצות השליחות וייסוד קופות חדשות, כל זאת לשם תמיכה וחיזוק לבני עדת המערביים בירושלים. על פי האמור באיגרות העזרה שהייתה נחוצה לעדה כללה: תרומות לעניים לצורך קניית מזון ופחמים לימי החורף, תמיכה בתלמידי חכמים, באלמנות וביתומים, במורי התלמוד תורה, באורחים מזדמנים, ביולדות ובחולים חסרי ישע, עזרה כספית לחתנים וכלות, מימון קבורת עניים, מתן מצרכים לחג הפסח ועזרה בתשלום שכר דירה למערביים שלא יכלו לעמוד בדמי השכירות. מלבד התיאורים השגרתיים הללו פירטו כותבי האיגרות שתי סיבות מרכזיות למצוקתם. האחת הייתה העלייה ממרוקו לירושלים עקב האנרכייה ששררה במרוקו בתקופתו של הסולטאן עַּבְד אלעַזִיז הרביעי, שעלה לשלטון בשנת 1894 ,בהיותו בן ארבע עשרה, והחזיק בו עד 1908 .ענייני המדינה נוהלו בתקופה זו על ידי ראש הווזירים, והממשל המרכזי נאלץ להתמודד עם מרידות שבטי ברברים, דבר שגרם לפגיעה קשה באוכלוסייה המקומית כולל התושבים היהודים. בנסיבות אלה היו שהחליטו לעלות לארץ–ישראל ולהתיישב בירושלים, וכתוצאה מכך גדל מספר המערביים בעיר מ–1750 ל–2000 נפש, והכולל נזקק לתרומות כדי לתמוך במהגרים החדשים. נוסף על כך יהודי מרוקו הפסיקו באותן שנים לתמוך במערביים בירושלים מפאת המצב הקשה ששרר בערי המערב הפנימי (מרוקו). ייתכן שלמצב הקשה גרמה בין היתר הבצורת בשנת 1904 ,שבעטייה הורה הסולטאן לחלק מזון גם לאוכלוסייה היהודית, כפי שרמזו אולי הכותבים באחת האיגרות בהסבירם מאחינו אשר בערי המערב הפנימי יע"א [יגן עליה אמן].
הסיבה השנייה למצוקה הייתה כופר הגיוס עסכריה או בַּדַל עסכריה(שמשנת 1855 החליף למעשה את מס הגולגולת (גִ'זְיַה), ושמטרתו הייתה לפטור את הנתינים הלא–מוסלמים באימפריה העות'מאנית משירות צבאי, אף שלכאורה הושוו זכויותיהם. כותבי האיגרות התלוננו על קשיי הכולל לשלם מס זה: 'הצרה הגדולה הזאת מס הגולגולת כרגא [חַ'רַאג'] דמלכא [של המלך[ יר"ה [ירום הודו]'; 'ולכל לראש מוטל עלינו לשלם להממשלה [לממשלה] יר"ה מס הגולגולת'; 'על הצרה הגדולה מס המלך'. נראה מהאיגרות ששיעורו של מס זה, שנתפס בעיני הכותבים כמס גולגולת כפי שהכירוהו במרוקו, עלה, או שגדל באופן משמעותי מספר החייבים בו, והצורך לשלם שלושה עשר פרנק עבור כל מי שנזקק לפטור רוקן את קופת הכולל. משליחותו של שמעון חיים חרוש שהזכרתי לעיל למדים שהכולל התמודד עם תשלום מס זה גם בשנים העדה הספרדית, שהיה אמור לשלם את המס עבור המערביים.
משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147
החתומים על האיגרות
באיגרת הראשונה יש שש חתימות: הרב נחמן בטיטו (1846-1915)נולד במַראּכֶש, עלה עם הוריו לארץ–ישראל והתיישב בירושלים, היה מראשי הכולל, עסקן ציבור, שד"ר של מוסדות וכוללים וממלא מקום החכם באשי והראשון לציון בשנים 1909-1911; ר' שמואל אלעלוף (1868-1933 )נולד בפַאס, עלה ארצה ולימים היה לאחד מפעילי הכולל, בימי מלחמת העולם הראשונה פעל למען הציבור בירושלים, וכן שימש בא כוח העדות הספרדיות בטבריה ובצפת לעניין התרומות מחו"ל; ר' מכלוף חזן, מחברי העדה המערבית, חתום על איגרות הכולל, והיה פעיל במשפט שעסק בזכות המערביים על קרקע לשם קבורה בהר הזיתים; ר' אליהו יעקב לעזימי (לעג'ימי) היה מחכמי ישיבת המקובלים 'בית אל' וממנהיגיה ואחד מראשי כולל המערביים; ר' יוסף אלמאליח (1852-1921) עלה בצעירותו מרבאט לירושלים ורכש בה את השכלתו, ולימים היה לאחד ממנהיגי הכולל ואביו של מנהיגה הבולט של העדה המערבית במאה העשרים ונשיא ועד העדה, אברהם אלמאליח 1885 1967- ר' שמואל בוחבוט )נפטר 1918 ) מחכמי ירושלים וחבר הכולל. באיגרת השנייה חמש חתימות זהות לאלו שבאיגרת הראשונה, אך אין בה חתימה של מכלוף חזן, ובתרגום האיגרת לספרדית קיימות כל שש החתימות שבאיגרת הראשונה. באיגרת השלישית נוספו שתי חתימות, ובסך הכול יש בה שמונה; שמות החותמים הנוספים הם הרבנים מרדכי בן ג'ו (1825-1917) שהיה משנת 1855 רבה הראשי של הקהילה בטנג'יר, ורפאל חיים משה בן נאים (1845-1920) שהיה משנת 1886 רבה הראשי של הקהילה בגיברלטר.
ייתכן שתוספת החתימות של רבנים בעלי שם אלה, שהנהיגו קהילות דוברות ספרדית, ושהיו בקשר עם הקהילות היהודיות בפורטוגל ובארצות אמריקה הלטינית וזכו להערכה רבה מצד המהגרים המרוקנים בארצות אלה, מעידה על חומרת הצורך של כולל המערביים בעזרה.
באיגרות מצויות חותמות אישיות וחותמות כלליות. החותמות האישיות הן של בטיטו ושל אלעלוף, ושמותיהם צוינו בהן גם בשפה הערבית, דבר המעיד על פעילותם הציבורית הענפה למען כלל העדות היהודיות ועל ההכרה בהם מצד השלטון העות'מאני, והדברים אמורים בפרט ברב בטיטו, ששימש תקופה מסוימת בתפקיד הראשון לציון. בחותמות הכולל נכתב פעם 'ועד' ופעם 'כוללות'; נראה שבמילה ועד הכוונה לחברי ועד העדה ששימשו את העדה בתקופה מסוימת, ואילו המילה כוללות פירושה – בלשון ימינו – עמותה עדתית, גוף שב'יישוב הישן' היה הארגון החברתי, הכלכלי, העדתי והדתי של קבוצת אנשים שארץ מוצאם הייתה הגורם המלכד שבבסיס התארגנותם. שם הוועד נכתב בחותמות גם בצרפתית, ומארצות המגרב נזכרה בחותמות מרוקו
השד"רות לפורטוגל ודרום אמריקה
אזורי השליחות של השד"רים המערביים היו בבלקן, במזרח הרחוק, בצפון אפריקה, באירופה, בצפון אמריקה ובארצות אמריקה הלטינית.
באיגרת השליחות הראשונה של די אבילה לא צוינו המקומות שאליהם נשלח, כשם שלא נרשם בה תאריך, מכיוון שהיא איגרת כללית המתארת את מצב העדה, ואפשר היה להוסיף בה את שמות המקומות שאליהם פנה הכולל. לעומת זאת באיגרת השנייה הופיעה רשימת מקומות: 'ליזבואה [ליסבון], פארו וסאן מיגיל [סאו–מיגל] ופונטא דילגאדה [פונטה–דלגדה], בראזיל [ברזיל], רייו זינירו ]ריו דה ז'ניירו] ואגפיה ופארה ואגפיה ומאנווס [מנאוס] ואגפיה וקיתוס [איקיטוס] די פירו [פרו] ובוואינוס אייריס [בואנוס–איירס]'. בתרגום האיגרת לספרדית הופיעו פורטוגל, ארגנטינה ברזיל ופרו, ובאיגרת השלישית נזכרו אותם מקומות.
מציון המקומות למדים על קיומן של קהילות יהודיות בפורטוגל ובדרום אמריקה. אך מה היה מסלול השליחות של די אבילה? מה היה ההרכב של הקהילות היהודיות שאליהן נשלח? האם אנשי הקהילות באו ממרוקו, ארץ המוצא של די אבילה? והאם לכולל היה קשר אִתם לפני שליחותו של מסעוד?
משמות המקומות באיגרות נראה שמסלול שליחותו היה: גיברלטר, טנג'יר, פורטוגל, צפון ברזיל, פרו וארגנטינה. כדי להשיב על שאר השאלות אסקור את ההתיישבות היהודית במקומות הנזכרים. בראשית המאה התשע עשרה היגרו יהודים מצפון מרוקו לליסבון, ואחד התורמים לבית הכנסת 'שער השמים' שנבנה בעיר בשנת 1813 היה אברהם די אבילה (נפטר 1853) בתקופה זו מנתה הקהילה במקום כ–500 יהודים. בשנת 1833 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ובשנת 1880 הקימה בית כנסת נוסף. בשנת 1910 ניתן ליהודים בליסבון שוויון זכויות. המקומות הסמוכים לליסבון הנזכרים באיגרת הם פַארֹו וסַאֹו–מִיגֶל. יהודים מצפון מרוקו ומגיברלטר הגיעו לפארו בשנת 1850 ,ובשנת 1860 היו בעיר שני בתי כנסת; הקהילה במקום נחשבה לאמידה ושומרת מסורת. סאו– מיגל הוא אי במרכז האוקיינוס האטלנטי, מקבוצת האיים האזוריים, ובו העיר פֹונטָה–דלגָדָה. לסאו–מיגל הגיעו מהגרים יהודים בשנת 1830 ,ובשנת 1836 נחנך שם בית כנסת בשם 'שער השמים', והוא נסגר בשנת 1927.
ברזיל השתחררה בשנת 1822 מהחסות הפורטוגלית וזכתה לעצמאות. שפלת האמזונאס הייתה מקור משיכה למהגרים, בשל אפשרויות ההתיישבות והפרנסה באזור, שהתנהל בו סחר חופשי, היה בו חופש דת, וצמח בו עץ הגומי, שבעקבות פיתוח ייצור גומי טבעי ממנו הביא לאזור שגשוג כלכלי. כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה התיישבו בשפלת האמזונאס בברזיל יהודים ממרוקו שחיפשו תנאי מחיה וכלכלה נוחים, ובשלהי המאה היה גל הגירה גדול ממרוקו לברזיל; באותה תקופה נפתחה תנועת השיט בנהר האמזונאס לאחר לחצים בין– לאומיים ולאומיים, והוסדרו קווי שיוט בין–לאומיים שקישרו בין יבשת אמריקה לאירופה, ובפרט בין ערי הבירה בצפון ברזיל בֶלֶם ומֶנַאּוס והערים סַנטֶַרם ואֹוּבִידֹוס בפנים הארץ לבין ליסבון, ברצלונה, מרסיי, גנואה וטנג'יר. היהודים ממרוקו באו מהערים טנג'יר, תִטּואַן, פאס, רבאט וקזבלנקה, והם כונו הבראיקוס (Hebraicos ) ולא היו צריכים להסוות את יהדותם. מלבדם באו באותה תקופה לברזיל יהודים מספרד, אלג'יריה, גיברלטר ופורטוגל. המהגרים היהודים התיישבו בערי הבירה ובמקומות נוספים לאורך האמזונאס, ומילאו תפקיד משמעותי בפיתוח הכלכלה האזורית ובסחר החוץ. במשך הזמן היו היהודים מעורבים בפוליטיקה, בספרות, ברפואה ובשירות במשמר הלאומי בברזיל. במישור הקהילתי הייתה התארגנות קהילתית לשם הקמת בתי כנסת ובתי עלמין וייסוד חברות גמילות חסדים. ברשימות משפחות יהודיות שהגיעו לאזור האמזונאס נמצא גם שם המשפחה די אבילה. נראה שקיתוס די פירו הנזכרת באיגרת היא העיר אִיִקיטֹוס שבאזור האמזונאס בצפון פרו, שגם אליה הגיעו מהגרים יהודים ממרוקו.
לארגנטינה היגרו באמצע המאה התשע עשרה יהודים ממרכז אירופה וממערבה, ורובם התחתנו עם נשים קתוליות והתבוללו. בשנת 1862 ,עם הקמת הקהילה היהודית של הרפובליקה הארגנטינאית', הונחו היסודות להתארגנות יהודית בארץ זו. בשנת 1889 באו לארגנטינה יהודים נוספים מרוסיה, ובעקבות זאת ייסד שם הברון מוריס דה הירש מפעל התיישבות חקלאית בחסות חברת יק"א. יהודים ספרדים באו לבואנוס–איירס בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. הייתה זו תקופה של צמיחה כלכלית בארגנטינה והיה צורך בכוח עבודה לייצור מוצרים חקלאיים, בעיקר דגנים ובשר. המהגרים היהודים הספרדים רודוס וארץ–ישראל. באו ממרוקו הספרדית ומאזורי האימפריה העות'מאנית, כמו סוריה, תורכיה, התמורות הבין–לאומיות והלאומיות באמריקה הלטינית והגירתם של יהודים לשם והתבססותם באזור האמזונאס פתחו לפני הכוללים בארץ–ישראל מרחב גאוגרפי נוסף לשגר אליו שד"רים והזדמנויות נוספות להשיג תרומות עבור בני העדות השונות. כאמור בשנת 1893 בא לברזיל השד"ר ר' חיים בן ואליד, ונראה שהוא היה השד"ר הראשון מטעם כולל המערביים לארץ זו. לאור איגרותיו של די אבילה מסתבר שהכולל שלח שד"רים נוספים לברזיל לאחר שהיהודים התבססו באזור מבחינה כלכלית, ושהיה לו קשר גם עם קהילות היהודים בליסבון ובטנג'יר. האם ביצע די אבילה את שליחותו? מן האיגרת השלישית מתברר שהוא הגיע לגיברלטר ואחר כך לטנג'יר, מכיוון שהרבנים הראשיים במקומות אלה הוסיפו את חתימותיהם על איגרת של מנהיגי הכולל שניתנה לו. אולם בבדיקה של פנקסי קהילות מחלק מיעדי השליחות שלו, פנקסים הנמצאים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, לא נמצא שמו של די אבילה או דו"ח על תרומה לכולל משנת 1906 .גם בוועד העדה המערבית בירושלים לא נמצאו עדויות על הכנסות והוצאות של שליחותו ולא דו"ח על שליחותו בספר ה'מורה לצדקה'. די אבילה, בדומה לרוב השד"רים, לא הותיר יומן מסע.
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147
עמ'294-289
משה עובדיהר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושליםלפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147
סיכום
המחקר על השד"רים המערביים ועל מוסד השד"רות בכלל במחצית הראשונה של המאה העשרים טרם הושלם. צדקו חוקרי המערביים שקבעו שעדיין איננו יודעים על כל השד"רים של כולל המערביים, ושעדיין יש איגרות שליחות שלא נודעו במחקר, ונקווה שבעתיד יימצאו, ושנוכל להרחיב באמצעותן את יריעת המחקר ההיסטוריוגרפי על השליחים. לפי שעה האיגרות של מסעוד די אבילה הנדפסות לראשונה בנספח למאמר זה, מלמדות על המצב החברתי– הכלכלי של כולל המערביים בראשית המאה העשרים ועל הקשר שלו לקהילות של מהגרים יהודים בארצות אמריקה הלטינית. בין המהגרים לעולם החדש היו יהודים ממרוקו, ובמשך הזמן הם התבססו במקומות מושבם, וכך נוצרו מקורות תמיכה חדשים לכולל המערביים, בעיקר מקהילות יהודיות שהייתה להן זיקה ליהודים המערביים ולירושלים.
נספחים
איגרת 1
עד נבחר ונימוסי מעדת המערביים בעה"ק [בעיר הקודש] ירושלם ]ירושלים] תובב"א [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן
Comité de la Communauté Marocaine et Mr. le Rabbin Nahman Betito à JÉRUSALEM
זכרו מרחוק את ה' וירושלם תעלה על לבבכם
בעזה"י [בעזרת השם יתברך]. פעה"ק [פה עיר הקודש] ירושלם תובב"א יום לחדש שנת תרס" [?190]
לכבוד ידידנו מעלת הגביר המרומם רודף צדקה וחסד
שלום וברכה רבה
! אותותינו אלה להודיע לכבודו גודל צרת אחינו ק"ק ]קהילה קדושה[ המערביים כי גדלה צעקת העניים ויתומים ואלמנות על פת לחם, יען כי נפסקו צנורות ]צינורות[ השפע מאחינו אשר בערי מערב הפנימי יע"א ]יגן עליה אמן[ מסיבת המרד אשר מרדו הגויים במלכים נעשה שם בלבול גדול והיו אחינו לשבי וביזה, ובורחים משם אנשים וטף ערומים ויחפים נודדים ללחם, ובאים לפה עיה"ק ירושלם, ומיום בואם צועקים אלינו הבה לנו לחם ולמה נמות ברעב ועינינו רואות וכלות אליהם ואין בידנו להושיעם, כי מאין יבא עזרנו לנהל בלחם לאלף ושבע מאות נפשות המקבלים מקופה של צדקה, ונוסף על צערינו [צערנו[ הצרה הגדולה הזאת צרת מס הגולגולת כרגא [חַ'ראג'] דמלכא [של המלך] יר"ה ]ירום הודו] ומוכרחים אנחנו לשלם מכיס כוללינו [כוללנו[] סך עצום ורב מידי [מדי[ שנה בשנה, בעד כל קהל עדתינו ]עדתנו[ במספר כל זכר מבן חדש ומעלה סך שלשה עשר פראנק לכל נפש בכל שנה ושנה ולא ידענו אנא נפנה לעזרה, לעתות בצרה, על כן חלינו [חילינו] פני ידידנו מע'[לת] החכם השלם זרע קדש [קודש[ כמה"ר [כבוד מורנו הרב] מסעוד דיאבילה הי"ו [השם ישמרהו ויחייהו] נין ונכד למע' הרב הגאון רב אד"א [אליעזר די אבילה] זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] בעל המחבר ספר מגן גבורים [גיבורים] ומעין [ומעיי]גנים ובאר מים חיים, וחתנא ]וחתן] דבי [של בית] נשיאה [נשיא] מע' הרב הכולל עט"ר [עטרת ראשנו] מורינו ]מורנו] הרב צוף דב"ש [דוד בן שמעון] זלה"ה [זיכרונו לחיי העולם הבא] למען ילך בשליחות מצוה [מצווה] רבה הזאת, להודיע צערינו לרבים להוציא מצרה נפשנו על כן באנו לחלות פני קדשו למען יעמוד לימין השד"ר [שלוחא דרבנן] הנז'[כר[ לעזרו, ולעשות לו נדבה גדולה להחיות בה נפשות רבות העטופים ברעב ובחוסר כל, בטחנו בה' כה יעשה, וה' משמים ישלם לו גמולו שבעתיים, ואנחנו נברך את שמו הטוב רב ברכות, כה דברי חו"ר [חכמי ורבני] ופו"מ [ופקידי ומשגיחי[ ירושלם תו' [תיבנה ותיכונן] ברוב עז ושלום כוללות ק"ק המערביים הדושו"ט [הדורשים שלומם וטובתם] החותמי'[ם] פעה"ק ירושלם תו' [תיבנה ותיכונן] ברוב עז ושלום.
הצעיר נחמן בטיטו ס"ט [סופו טוב] הצעיר שמואל אלעלופ ס"ט ע"ה [עבד השם[ מכלוף חזן ס"ט הצעיר אליהו יעקב לעגימי [לעג'מי] ס"ט ע"ה יוספ אלמאליח ס"ט ע"ה שמואל בוחבוט סיט [ס"ט[
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147
תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים-ברית 27
משה עובדיה
תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים
במהלך מחקרי על היהודים המערבים בירושלים מצאתי תעודה שנשלחה מחכמים ספרדים ומערבים בירושלים, חברי ועד ישיבת "גן הלבנון", שנוסדה בשנת תרפ״ז בירושלים לרב דוד כנאפו במוגדור שבמרוקו. תעודה זו ואחרות מצביעות על הקשר שהחיה קיים בין חכמי העדה המערבית לבין רבנים בתפוצות.
לפני שאפרוש בפניכם את התעודה ותוכנה. ברצוני להציג בפניכם את הדמויות המופיעות בתעודה.
הרב כנאפו דוד: מחכמי ורבני מוגדור. בנו של הרב המקובל רבי יוסף כנאפו שחיבר חיבורים רבים וביניהם, אות ברית קודש, זבח פסח, שומר שבת, יפה עיניים, טוב רואי, חסדים טובים, זך ונקי ועוד. רבי דוד עצמו השתתף בחיבורו של הספר "נחלת אבות" של רבי יצחק קוריאט, על ידי זה שתרגם אותו מערבית לעברית והוסיף עליו דברים משלו-[ כך נאמר בהקדמת המחבר לספר ׳נחלת אבות׳: ״וגם מחזיקנה טיבותא להאי צורבה דרבנן החכם השלם והותיק כה״ר דוד כנאפו נר״ו אשר יגע עמי בעשר אצבעותיו בהעתקת הספר הזה מלשון ערבי ללשון עברי ובתוספת משלו כרצונו וחפצו…״ נחלת אבות, מהדורת מכון בני יששכר עמוד ד׳]
הרב דוד כנאפו התמנה כדיין בעיר מוגדור בשנת תרע״ה. בשנת תר"פ התמנה לראב״ד של מוגדור. בראיון שקיימתי עם אשר כנאפו, אמר לי מר כנאפו כי הרב דוד שהיה סבו, נולד ב-1863 ונפטר בערב יום הכיפורים של שנת תרצ״ח ב-1937. כדיין ומורה צדק הרב דוד היה עסוק כל חייו בניהול ענייני הקהילה. אשר הוסיף שבית הדין המרכזי של מרוקו רצה לסגור את בית הדין במוגדור בתקופתו של רבי דוד כנאפו מפני שלא היו גירושים בעיר במשך כמה שנים ועל כן הגיעו למסקנה שאין צורך בבית הדין. בבדיקה שערכו, נוכחו לדעת שחכמי בית הדין בראשותו של רבי דוד עמלו יומם ולילה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו ועל כן עבודתם הייתה רבה מאוד. יותר רבה מאשר לערוך גירושים. הרב ד״ר משה עמאר במאמרו על חכמי דבדו, ציין שהרב דוד החליף את ראב״ד מוגדור הרב בן סוסאן אברהם, שחלה ונשאר מרותק למיטתו. הרב דוד סרב לקבל משכורת של ראב״ד, שהייתה יותר גבוהה ממשכורתו, היות והוא לא רצה לפגוע בכבודו של הראב״ד בן סוסאן.
אשר סיפר ששמע ממר אלמוזנינו יוסף שהיה במחיצת הרב דוד בשעת פטירתו את הדברים הבאים: זה היה בערב יום הכיפורים. רבי דוד שמע ממיטת חוליו את תפילת קול נדרי שהגיעה אל אוזניו מבית הכנסת שהיה בביתו. הוא בקש להושיב אותו על מיטתו מול שעון הקיר. עיניו לא זזו ממחוגי השעון. באותה שעה, יצאו יהודי העיר שסיימו את תפילת ליל כיפור משלושים ושניים בתי הכנסת של העיר ונהרו לבית הרב. מאות אנשים עמדו שם וקראו פרקי תהלים. בדיוק כאשר השמיע השעון את שתים עשרה הפעימות, אמר הרב: "אשרי האיש שזכה לשמוע את תפילת 'כל נדרי' ואחר כך להיפטר מהעולם! הודיעו זאת בכל העיר!" ומיד החזיר את נשמתו לבורא. בהלוויתו השתתפו כל תושבי העיר, יהודים מוסלמים ונוצרים. במשך כל מסע ההלוויה לא פסקו נציגי כל בתי הכנסת לתקוע בשופרות. אשר הוסיף שהוא לא הכיר את סבו, אבל העוצמה והרושם שהשאיר סבו השפיעו עליו כאילו הכירו. במשך שנים רבות אחרי פטירתו, היו יהודי העיר נשבעים בשמו והחשיבו אותו כאחד מצדיקי מוגדור.
ועד גן הלבנון:
נשיא הכבוד של ישיבת גן הלבנון הרב אלישר נסים בנו של הראשל״צ היש״א ברכה הרב יעקב שאול אלישר. הרב נסים נולד ב-1852 נמנה מבין תלמידי החכמים החריפים, שלא פרש עליו את אצטלת הרבנות, מגבאי "ישיבת פורת יוסף", נשיא כבוד של עדת הספרדים בין השנים, 1931-1929, גואל קרקעות, סוחר ויבואן של מזון, נפטר ב-1934. הרב הדאיה שלום נולד בארם צובא בחלב בשנת 1863, ב-1899 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. ב-1904 שימש כחבר בית הדין של עדת הספרדים, ב-1930 שימש כראב״ד של בית הדין. בשנות ה-30 נמנה בין זקני המקובלים של ישיבת המקובלים "חסידי בית אל" בירושלים, נפטר ב-1944.
הרב קצין יעקב נולד בירושלים ב-1900, הוא למד בישיבת "פורת יוסף" ויצא לשליחות בשנת תרצ״ב לארצות הברית בשליחות בית חינוך יתומים. בשנת תרצ״ד חזר לארה״ב ושימש שם כראב״ד של קהילת "מגן דוד" השייכת ליוצאי סוריה בברוקלין, נפטר ב-1994. בספרו"אור הלבנה" שעוסק בכוונות של ברכת הלבנה וראש חודש על פי סידור הרש״ש, ציין הרב קצין את אהבתו ללימודי הקבלה.
הרב עטייה עזרא נולד בחלב בשנת 1887, עלה לירושלים והתחנך בישיבות של חכמים חלבים בירושלים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ,שהה במצרים בתור מרביץ תורה וב-1923 חזר לירושלים והחל ללמד בישיבת "פורת יוסף". הוא נפטר ב-1970. יש לציין שהוא למד גם אצל הרב עבוד אליהו שהיה חסיד ומקובל
. הרב אזולאי שלום מרדכי(? – 1961) נולד בצפרו ועלה לירושלים ב-1921. הרב אזולאי היה מחכמי ומנהיגי ועד העדה המערבית בירושלים. בירושלים, הצטרף לחברת לומדים שעסקה בתורת הנסתר, כן יצא לשליחות מטעם ועד העדה המערבית למרוקו בתור שד״ר של העדה.
הרב עדס משה אברהם, נולד ב-1893. היה מחכמי פורת יוסף. הוא עסק בקבלה ולמד בישיבת המקובלים "בית אל", שימש כדיין בוועד העדה הספרדית. נמנה בין חכמי ישיבת פורת יוסף, נפטר ב-1969״.
הרב שלוש יוסף נולד ב-1899 במראכש. עלה לארץ ישראל ב-1906. הוא היה ממנהיגי וחכמי ועד העדה המערבית בירושלים1. בניו משמשים כיום כרבני ערים בא״י: בנתניה הרב דוד ובכפר סבא, הרב אברהם.
בחתימות בסוף התעודה הופיע הרב הדאיה עובדיה בנו של הרב שלום. הרב עובדיה נולד בחלב ב-1890 . היה מחכמי ורבני ישיבת "פורת יוסף" וחבר בית הדין לערעורים של הרבנות הראשית לישראל, נפטר ב-1969.
חכמי הקבלה:
בתעודה נאמר כי תלמידי החכמים למדו בישיבה את תורת הנגלה והנסתר כלומר לימודי הקבלה על פי תורת האר״י וסידור הרש״ש.
האר״י- רבי יצחק בן רבי שלמה לוריא אשכנזי, נולד בירושלים ב-1534, בגיל צעיר התייתם מאביו. אמו הגרה עם משפחתה למצרים. במצרים למד רבי יצחק אצל רבי דוד בן זמרא ורבי בצלאל אשכנזי שעסקו בתורת הקבלה. ב-1570, האר״י חזר לא״י והשתקע בצפת שם הפך לדמות מרכזית שהנהיגה והובילה את תורת הקבלה בצפת של המאה ה-16. האר״י נפטר ב-1572 ונקבר בצפת.
בתעודה, החכמים ציינו את המשפט הבא: "תורת האר״י החי" כלומר שלמרות פטירתו המשיכו ללמוד את תורתו תורת הקבלה שהיא שכיחה וחיה מהמאה-16 ועד ימינו.
הרש״ש – הרב שלום מזרחי דידיע שרעבי נולד ב-1720 בצנעא שבתימן. בצעירותו, עלה לירושלים והשתקע בה. לימים, הפך לאחד מגדולי המקובלים של ישיבת המקובלים "בית אל". הוא נפטר בשנת 1777. בתעודה, חברי ועד 'גן הלבנון' הזכירו את ספרו של הרש״ש: "תפילת הכוונות". למעשה, שם הספר הוא: "נהר שלום, כוונות התפילות והייחודים".
ניתוח התעודה:
התעודה נמצאת בארכיון של מכון בן צבי בירושלים. התעודה נמצאת בתיק עם מספר תעודות נוספות המיוחסות למרוקו הנקרא בשם: 'אוסף כנאפו', מר אברהם הטל – הספרן והארכיונאי הוותיק של מכון בן צבי, שלו ידיעות רבות ובקיאות רבה בנושא של יהדות צפון אפריקה ויהדות המזרח הפנה אותי לעיין ב'אוסף כנאפו'. פה המקום לציין שמר הטל הציל מאבדון מסמכים רבים הקשורים ליהדות המזרח ומרוקו. מסמכים אלה, יכולים לשמש את הקהל הרחב ששוחר, מתעניין וחוקר יהדות זו.
כאמור לעיל, בתעודה ישנה פנייה של חכמים ספרדים, חלבים ומערבים (מוגרבים) מירושלים לרב כנאפו דוד, שהיה בעל מעמד חשוב במוגדור. השפעת המנהיגות של הרב דוד הייתה ניכרת במוגדור ובמרוקו. מהפנייה אליו נראה כי חכמי ירושלים היו בקשר עמו ואף כבדוהו והעריכו את גדולתו והשפעתו על הסובבים אותו ובפרט אוהבי ושוחרי התורה. הרב דוד התבקש להשפיע על תורמים עם זיקה ליהדות לתרום לישיבת יגן הלבנון', מכיוון שקופת הישיבה הידלדלה ונדרשו כספים, כדי להחזיק ולקיים אותה. התעודה הייתה מחודש שבט והחכמים הזכירו, את חג הפסח הקרב ובא וציינו שהתרומות מחו״ל יוכלו לעזור במימון מצות הפסח, מכיוון שעלות הכנת המצות הייתה יקרה מאוד.
ישיבת 'גן הלבנון' עסקה בתורת הקבלה ומהביוגרפיות הקצרות של החכמים שסקרתי לעיל, נראה כי הם עסקו בלימודי הקבלה ואף חלקם הגיעו לדרגה של חסיד ומקובל. חכמי העדה ידעו בודאי על אביו של הרב דוד, רבי יוסף כנאפו – יכי״ן (1824- 1900) אשר חיבר חיבורים המיוסדים על הקבלה. על כן לדעתי עובדה זו וגם עובדת היותו רב בעצמו ולמדן מובהק, ידע רבי דוד את ערך למידת תורת הנסתר. זאת הסיבה שבגללה חכמי ירושלים פנו אליו דווקא, כדי להשיג את מבוקשם.
התעודה:
בעזה״י ירושלים ת״ו יום כח לחדש שגט שנת תרצ״ד
Jerusalem le ………193
לכבוד
מעלת הרי החה״ש [הרב, החכם השלם.] והכולל, אור גולל, שדלן במצות, הרה"ג [הרב הגדול.] מעו״מ הדה"מ כמהר״ר [מעלות ומדות, הדיין המפורסם.] דוד כנאפו שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן].
נרו יאיר ויזהר, כאור הבהיר, ברבות הטובה, גם עד זקנה ושיבה.
אמן.
גדול השלום!
בזה אודות ישיבתנו הנ״ל [הנזכרת למעלה], הלומדים בה רבנים ות״ח [תלמידי חכמים] מכל העדות באין הבדל, ועוסקים בתורה בחשיכה באורה, שמים לילות כימים יחדיו יהיו תמים, בתורת הנגלה והנסתר, תורת האר"י החי זיע"א, [האלוקי רבי יצחק(לוריא), זכותו יגן עלינו אמן] וסדור הרש״ש [רבי שלום שרעבי] (תפילת הכוונות) זיע״א. מתוך עוני ודוחק, בפרט בימינו אלה, שמצב הכספי איום ונורא, ודין גרמא שהתורה אזלא ומדלדלא והזמן גרמא, כי העוזר ומסייע ומשתדל הן ברוח הן בגשם הריהו מקיים עמוד התורה שעליה העולם עומד, והנהו שותף להקב״ה [להקדוש ברוך הוא] במע״ב [במעשה בראשית], בפרט קיום כמה נפשות ובא״י [ ובארץ ישראל], בפרט עם עמלי תורה תורת א״י סלקא לגבוה, בפרט ימי חג המצות ממשמשים ובאים והוצאותיו מרובות, מצוה שאין ערוך אליה, ויכולה להגן אלף המגן, ושכמ״ה [ושכרו כפול מן השמים].
הנה כי חלותינו מרו״ם [מרום מעלות], כי יואיל בטובו וחסדו הגדול, לכבוד התורה, ולכבוד השוכן בציון, אחרי הסייר הסבה הראשונה, להשתדל לעורר את לב נדיבי העם אוהבי התורה ועושי חסד ברוח שפתיו ואמרותיו הטהורות, מדי פעם בפעם, ולעשותם ברוח נדיבה כיד ה' הטובה עליהם, לבוא לעזרתנו להחזקת המוסד הק" [הקדוש] הלזה, איש אשר ידבנו לבו יביאו תרומת כסף ליד כת״ר [כבוד תורתו], ואז הוא ישלחם אלינו, וכל אחד ישתדל להמציא מחזיקים לתורה, לאקמא שכינתא מעפרא, וגדול המעשה וכו' [וכוליה], באופן ישתדל לקרב התועלת להרמת קרן התורה וקרן ישראל על ארצו, כי בזה תלוי גאולתינו [גאולתנו] ופדות נפשינו [נפשנו] מקרב העמים.
ואנן מהכא מצלינא, באתר דתנו רבנן, בני חיי ומזוני, אורך ־ ימים ושנות חיים, אם יוכל איש למנות, ויזכה לחזות בשוב ה' שיבת ציוך וירושלים.
אנו תקווה כי רו"מ [רום מעלתו]יענה לדרישתנו, ותשובתו הרמתה מהרה תצמח יפשא"ק [יפה שעה אחת קודם]לכבוד התורה, והשוכן בציון.
כ״ד גבאי ומנהלי הישיבה הק', החותמים בברכה ברב עז ושלום בכל רגשי הכבוד. [חתומים]: הצעיר הדאיה עובדיה ם"ט [סיפי הטב], הצעיר עדס משה ס״ט הצעיר שלום מרדכי אזולאי ס״ט.
משה עובדיה
תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים-ברית 27
משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
מבוא
ר' יוסף אלמאליח (1921-1852) הגיע מרבאט לירושלים בשנת 1885 בהיותו בן שלוש שנים 1. הוא שימש שד"ר ואחד ממנהיגי העדה המערבית־מוגרבית וממעצביה בירושלים. 2 במאמר אבדוק את מפגשי בנו אברהם )להלן, אלמאליח( עם קהילות יהודי סוריה, שכללו פעילות ציבורית וספרותית. בשנים תשס"ז ותשע"ב השתתפתי בכנס שעסק ביהודי סוריה ולבנון ובכמה כנסים שבהם נהניתי מהרצאות העוסקות ביהדות סוריה, ותהיתי כיצד באה לידי ביטוי תרומתו של אלמאליח ליהודי סוריה? חלק מהחוקרים השיבו לי שתרומתו הייתה מעטה, דבר שנראה תמוה בעיניי, שכן ממחקריי בעשור וחצי האחרון על אודות היהודים המערביים, עולה תמונה אחרת. במחקריי שזורה חלק מהביוגרפיה של אלמאליח ששימש איש ציבור מובהק בתקופת היישוב בא"י ובקהילות היהודיות במזרח, ביניהן הקהילה היהודית בדמשק; ומ־ 1929 עד פטירתו ב־ 1967 שימש נשיא עדת המערביים. ועל כן אבחן במאמר את תרומתו הציבורית־קהילתית ליהודי סוריה, אבדוק מה הייתה תרומתו הספרותית לדיון ביהדות סוריה ואם מאמריו על אודותם עדיין מעשירים את חוקרי יהדות סוריה ביחס להבנת תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שהתרחשו בקהילה יהודית עתיקת יומין זו. המאמר יתרום לחקר הביוגרפיה של אלמאליח המייצג יהודים משכילים ספרדים־מוגרבים ירושלמיים מהיישוב ותרומתם לקהילות יהודי התפוצות בתחום הציבורי־לאומי והספרותי, וכך יוסיף וישלים נדבך מחקרי בביוגרפיה של אלמאליח.
הערות המחבר: איש ציבור וסופר היה אברהם אלמאליח, דמותו ופועלו שזורים במחקר אודות היישוב, מדינת ישראל והיהודים בתפוצות. אולם עדיין דמותו ומפעלו ראויים למחקר מדעי. בקרב חוקרים ותיקים וצעירים ישנו עניין רב בפועלו ולאחרונה אף התקיים כנס באוניברסיטת תל אביב ב־ 9.11.15 (, העוסק באלמאליח ובני דמותו. יש לציין שהוא היה אחת הדמויות המרכזיות שבהן עסק הכנס; ראו אודותיו: משה דוד גאון, יצחק רפאל מלכו )עורכים(, מנחה לאברהם, ועד היובל, ירושלים תשי"ט, משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, עזריאל, ירושלים תרפ"ח-תרצ"ח, 77-73 ; חיים זאב הירשברג )עורך(, זכור לאברהם קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח נ"ע, ועד עדת המערבים, ירושלים, Moses Amzalak, 'Une amitie, loyale ;11-5 et fraternelleאברהם חיים, "אברהם אלמאליח )ירושלים 1885 – ירושלים 1967 (", בתוך: זאב צחור )עורך( העלייה השנייה, אישים, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח, 22-21 ; יצחק בצלאל, נולדתם ציונים הספרדים בארץ־ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, מכון בן צבי, ירושלים תשס"ח, 250 , 394-392 ; ריאיון עם מר יחזקאל גבאי )נכדו של אברהם אלמאליח(, 24.01.07 , ירושלים.
תולדות חייו
אלמאליח נולד בירושלים ב־ 1885 ונפטר בעיר הולדתו ב־ 1967 הוא למד בבתי הספר המסורתיים בעיר "דורש ציון" וישיבת "תפארת ירושלים". הוא למד בחברת כל ישראל חברים ושילב בלימודי הקודש לימודי חול שכללו שפות, מדעים ויהדות בהשפעת מנהיגי ההשכלה העברית בא"י.
להלן דבריו ביחס ללימודיו בבית ספר כי"ח: "אחרי שגמרתי את הישיבה בא מיפנה חדש בחיי בהשפעת נושאי דגל ההשכלה בימים ההם, אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, יוסף ברן מיוחס, פרס, זוטא, וילקוני'ץ, אפשטיין, וכו' וכו'. אז נכנסתי לבית הספר של "חברת כל ישראל חברים", שגמרתי אותו בהצטיינות". אלמאליח המשיך לרכוש את השכלתו במכללה הדומינקנית בירושלים St. Etienne College בלימודי תנ"ך וארכיאולוגיה Ecole biblique et archéologique francaise\ וכך הוסיף להתפתחותו האישית ברכישת השכלה כללית במוסד אירופי. במוסדות אלה השפה המדוברת הייתה צרפתית וכך עשה אלמאליח את צעדיו הראשונים בקניית השפה והתרבות הצרפתית, תרבות שאימץ במהלך חייו, ובשנת 1946 אף קיבל את אות אביר לגיון הכבוד מממשלת צרפת כאות הערכה על תרומתו לתרבות צרפת. בין השנים 1911-1902 לימד בבית הספר כי"ח עברית וצרפתית. ב־ 1910 הגיע לא"י החכם באשי של האימפריה העות'מאנית הרב חיים נחום ) 1960-1873אלמאליח שימש מזכירו האישי במהלך מסעו לקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון. בהגיעם לקושטא־איסטנבול, ראשי הקהילה ביקשו מאלמאליח לנהל את בית הספר בפרבר גאלאטה, שם שהה כשנה ושם בא במגע עם פעילים ציוניים.
חמיו ר' יעקב דאנון 1855 – 1929 , התמנה ב־ 1911 לחכם באשי בדמשק, בהוראתו עבר אלמאליח לשמש מזכיר הקהילה היהודית ומנהל בתי הספר בדמשק. בשנת 1914 ניהל את בנק אפ"ק בעזה. ב־ 1916 ניהל את בית הספר תחכמוני ביפו במשך תקופה קצרה. באותה שנה, כאשר מלחמת העולם הראשונה בעיצומה, נאסר אלמאליח בדמשק עם פעילי ציבור נוספים ונדון למוות. למזלו מסמכי ההוצאה להורג היו בירושלים והעות'מאנים לא ידעו על מה לשפוט אותו. במקביל נכבשה א"י בידי הבריטים והמסמכים לא הגיעו לדמשק וכך ניצל אלמאליח מגזר הדין. בנרטיב ההיסטורי של משפחת אלמאליח מסופר שהרב דאנון הציל את חתנו מחבל התלייה. אלמאליח שהה בדמשק עד שהגיעו הבריטים ואז שוחרר לא"י.
הערת המחבר: ריאיון עם מר גבאי יחזקאל לדבריו, סבתו שמחה אלמאליח לבית דאנון סיפרה שאביה הרב יעקב דאנון הציל את אישהּ, מחבל התלייה. לאמת דבריו ראו גם: ירון הראל שהביא מקור אחר: ירון הראל, "מחורבן יפו נבנתה דמשק, המפגש בין גולי ארץ־ישראל לקהילת דמשק ותוצאותיו", ציון סא, ב )תשנ"ו(, 196 , הערת שוליים מס' 76 .
ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה )שהוא היה חבר בה(, הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(. לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.
מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה ) שהוא היה חבר בה(, הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(. לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.
מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.
מצב יהודי סוריה בפתח העשור השני של המאה ה־ 20
מבחינה דמוגרפית מנו יהודי סוריה בשנים 1912-1911 בדמשק 11,220 נפש, ובחלב 11,690 נפש. השכבות הצעירות והמשכילות של יהודי סוריה היגרו למצרים ולדמשק וחכמים סורים עלו לא"י ובעיקר לירושלים. מאמצע המאה ה־ 19 החלו גם נוכרים סורים בתהליך הגירה למצרים, לצפון אמריקה ולדרום אמריקה מפאת השפל הכלכלי בסוריה והרצון לשפר את איכות החיים במקומות אחרים שאפשרו הצעות כלכליות חדשות. 10 בשלהי המאה ה־ 19 חלה ירידה במעמד שכבת העשירים בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) שגרמה לירידה במסחר, מכיוון שפחות שיירות עברו בדמשק. כמו כן, הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל וסילקה את התחייבויותיה למימוש אגרות חוב. המצב הכלכלי השפיע על יהודי סוריה. מנהיגי הקהילה פשטו את הרגל ונוצר משבר קהילתי־פנימי, כלכלי ופוליטי שנמשך לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה־20.
מנהיגי הקהילה היהודית היו החכם באשי ושבעה חברים שטיפלו בעניינים גשמיים. החכם באשי שימש מנהיג פוליטי וייצג את הקהילה בפני השלטון העות'מאני. מנהיגות הוועד הגשמי כללה משפחות מובילות בהנהגה. בתחילת המאה ה־ 20 נעשה ניסיון לשנות את אופן בחירת הוועד הגשמי על־ידי אלמאליח. ב־ 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים רבים מא"י לדמשק. בעקבות הצהרת בלפור (1917) התארגנה הקהילה בדמשק לשינוי ההנהגה, אולם ב־ 1920 מנע ממנה הממשל הצבאי הצרפתי את הראורגניזציה.
מפגש ראשון: אלמאליח ויהודי דמשק, פעילות חינוכית וציבורית.
להלן נבדוק כיצד השפיעו תמורות אלה על אלמאליח ביחסו ליהדות סוריה. אלמאליח הגיע לדמשק ב־ 1911 בלוויית חותנו הרב יעקב דאנון, כאשר מצב בני הקהילה הידרדר מפאת המשבר הכלכלי באימפריה העות'מאנית. בשנה זו ביקשו חברי הקהילה מהרב דאנון להביא את חתנו לדמשק כדי לנהל את הקהילה, ועד הקהילה ובתי הספר העבריים בדמשק. כאמור לעיל, חברי הקהילה הכירו את אלמאליח עוד לפני פעילותו הציבורית בדמשק, כאשר ליווה את ר' חיים נחום בעת ביקורו בקהילות יהודי סוריה ולבנון.
להלן דברי אלמאליח על אודות קהילת יהודי דמשק:
על עדה זו כבר כתבתי לפני שנים אחדות שורה של מאמרים בהפועל הצעיר שנדפסו א"כ ]אחר כך[ בחוברת מיודח ]מיוחדת[ בשם היהודים בדמשק. ומכרח אני להודות כי מפני סבת ]סיבות[ ידועות נאלצתי אז לגלות טפח ולגלות עשרה. זו היתה באמת עדר ולא עדה. אנרחיה ]אנרכיה[ שלמה שררה בכל מוסדותיה אם אפשר לקרא ]לקרוא[ בשם כזה שנים שלשה חדרים גרועים שלוש אגודות חסד וכו' שום אבטוריטט עליונה שבידה יתרכזו כל עניני ]ענייני[ הציבור ושת]היה[ ושתהיה בעין מפקח עליון על מהלך כל הענינים ]עניינים[ לא הייתה אז עברית בתי ספר תחיה לאומית מאן דבר שמם. כל היהודים כט"ו אלף במספר היו שקועים במ"ט שערי פרקמטיה ובסכסוכים פעוטים ולא יכלו להתרומם מעל לנרגנות פעוטה ובכל עבר ופנה שאליהם פנית מצאת רק דמורליזציה ואנרחיה ]אנרכיה[.
מדבריו למדים על האנרכיה ששררה בקהילה עד שנת 1911 ותחילת הראורגניזציה. אלמאליח החל לשמש בשני תפקידים בקהילה, האחד – מנהל בית הספר במשך שלוש שנים, והשני – מזכיר החכם באשי, ר' דאנון. בבואו לדמשק הציב תנאי בפני הקהילה, והוא ניהול בית הספר כראות עיניו, כלומר הוא ביקש יד חופשית ללא התערבות חברי הקהילה. נראה שאלמאליח איש החינוך רצה לקדם את החינוך העברי־לאומי בדמשק )להלן(, לכן הציב תנאים לראשי הקהילה.
פעילות חינוכית
הפדגוגיה בדמשק לא תאמה את שיטתו של אלמאליח, מכיוון שהילדים למדו בכותאב והחכמים שלימדו היו זקנים. לכן ייסד את גני הילדים העבריים הראשונים וארגן מחדש את כל בתי הספר השייכים לקהילה. הוא דאג להביא מורים, מורות וגננות מא"י ובאמצעותם הנחיל חינוך עברי־ציוני. השילוב בחינוך עברי־ציוני היה חלק מהאני מאמין שלו. מדבריו משתמע שחינוך עברי ללא חינוך ללאומיות־ציונות לא בא בחשבון, הא בהא תליא. בדבר אגודה ציונית, בדמשק לא נוסדה אגודה רשמית ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה אגודה ציונית, ועל כן דברים אלה מוכיחים ומחזקים את השקפת עולמו של אלמאליח ביחס לחינוך עברי־ציוני. במשך הזמן השאיר מורים צעירים מבני המקום ללמד בבתי הספר. הם השתלמו בלימודי עברית בעזרת מורים מא"י. בבתי הספר לימדו את השפה הערבית היות והיהודים היו בני המקום והיה עליהם להכיר שפה זו. חלק מהילדים למדו בבי"ס כי"ח בנים (נוסד בדמשק ב־ 1880 ( ובבי"ס כי"ח בנות )נוסד בדמשק ב־ 1883 (, שבהם לא לימדו את השפה העברית והיו מחלוקות בין בית הספר העברי לכי"ח שדגלה בתרבות צרפת. במרוצת הזמן ולאחר שהעברית החלה להכות שורשים בקהילה וברחובות דמשק, החלו בתי הספר של כי"ח ללמד את השפה העברית. ב־ 1914 עזב אלמאליח את דמשק. ברוך פאיס, מהגר יהודי שהגיע מרוסיה לדמשק שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, המשיך את מפעלו החינוכי של אלמאליח והשתלב בהנהגת הקהילה בדמשק. לאחר הכיבוש הבריטי ילדי בית הספר העברי היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה והתיישבו בה.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
משהעובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
פעילות ציבורית
בפעילותו הציבורית שימש מזכיר הקהילה, ודאג לצורכי קהילה שהיו בה קבצנים רבים. הוא התמודד בשיתוף פעולה עם הרב דאנון באיזון תקציב הקהילה שכלל מסים שונים כמו מס אישי ומס הגאבילה. הוא עודד את חתנו לפעול נגד תופעת הפריצות ששררה אצל נשים יהודיות בדמשק. למעשה אלמאליח תרם רבות לתפקוד החכם באשי הרב דאנון. הוא ראה בחמיו אישיות מתאימה לעשייה ציבורית ולשיקום הקהילה בדמשק. 21 לאחר שלוש שנים החליט לחזור לארץ משתי סיבות: האחת – סכסוכים בין העדה בדמשק לבין ועד בית הספר שבראשו עמד, והשנייה – קבלתו למשרת ניהול חדשה בבנק אנגלו־פלשתינה
The Anglo Palestine Co בעזה בזכות ידיעותיו את השפות הערבית והצרפתית וקשריו עם הערבים.
להלן דבריו מתוך ריאיון בעניין סיום תפקידו הציבורי בדמשק:
המראיין:
"הסכסוכים האלו על רקע אישי – סתם, או על איזה שהוא רקע אידיאולוגי"?
תשובה של אלמאליח:
לא. הסכסוכים האלו היו בין וועד העדה, שבראשו עמדו אנשים מהדור הישן; ובין וועד בתי הספר שהיה במובן ידוע ציוני, ורצה לנהל את בתי הספר ברוח ציונית. אז התחילו סכסוכים ביניהם. כמובן, קצת על רקע אידיאולוגי, מכיוון שהוועד של בתי הספר רצה להנהיג את השפה העברית ואת הלימודים העבריים, וועד העדה שלא ראה ולא הביט בעין יפה על השינויים האלה אז היו סכסוכים. כשראיתי שיש סכסוכים אמרתי והיתה לי כבר הצעה מושכת של ההנהלה של בנק אנגלו פלשטין בארץ – ישראל אז קיבלתי עלי את התפקיד, והתפטרתי משם, ובאתי לארץ – ישראל, ליפו.
הסיבות לעזיבתו את דמשק מלמדות על רצונו להתקדם בחייו, ובמשרת מנהל הבנק הוא ראה הצעה מפתה. מלבד זאת נראה ששבע מניהול הקהילה בדמשק בשל ההתנגדות לרוח הציונית.
מהאמור אנו למדים על המפגש הראשוני של אלמאליח בן ה־ 26 עם הקהילה והנהלתה, ועל פעילותו בתחום החינוך ותרומתו לקהילה. צבי זוהר במחקרו על אודות החינוך בדמשק כתב דברים על מפעלו החינוכי של אלמאליח: "נראה כי המפעל החינוכי שהתחיל] אלמאליח[ בו היה קורס, לולא נכנס בעובי הקורה ברוך פאיס". וממחקריו של ירון הראל
על אודות מינוי רבנים ראשיים והדחתם בבגדד, בדמשק ובחלב למדים על החשיבות של נוכחות אלמאליח לצד חמיו:
"יוצא הדופן הוא אולי הרב יעקב דאנון בדמשק, אולם ראוי לזכור כי פעילותו עשתה פרי רק כל זמן שחתנו אברהם אלמאליח פעל לצדו. משעזב אלמאליח את דמשק דעכה פעילותו של הרב דאנון לחלוטין." מדבריהם למדים על מנהיג פעיל וכריזמטי שפעל רבות ובזמן קצר למען קידום החינוך ושיפור מצבם של יהודי דמשק, דבר הסותר את דברי החוקרים ששמעתי במהלך כנסים ושהמעיטו בתרומתו של אלמאליח ליהודי דמשק.
מפגש שני: פעילות לאומית־ציונית
ב־ 24 ביוני 1919 יצא אלמאליח בשליחות ציונית מטעם 'ועד הצירים'. מטרת שליחותו: הכנת יהודי סוריה למפגש עם ועדת קינג־קריין האמריקאית )להלן, וקק"א(. ועדה זו נשלחה מטעם חבר הלאומים לבדוק את שאיפות המקומיים באזור. אלמאליח הכין דו"ח של השליחות שממנו אפשר ללמוד על חיי הקהילה היהודית בסוריה והתארגנותה למפגש עם הוועדה.
הדו"ח של אלמאליח תרם למחקר ההיסטורי בשתי דיסציפלינות: האחת עוסקת במזרח התיכון, קרי חקר עמדת הפלשתינאים, ערביים מוסלמים ונוצרים, כלפי עתיד האזור שחקר אליעזר טאובר. מסקנתו של טאובר מלמדת על רצונם של חלק מערבי א"י בחסות זרה, ולעומתם הסורים שאפו לעצמאות או חסות זרה; והשנייה עוסקת במחקריו של ירון הראל על תולדות הציונות בדמשק, הראל התמקד בפעילות של דוד ילין מטעם ועד הצירים וקהילת דמשק, ובביקורו של אלמאליח בדמשק. האם אלמאליח השיג את מטרותיו בדמשק ? על תרומתו למען חיזוק הלאומיות ושפה משותפת של ועד הצירים עם יהודי דמשק כדי להציג את דבריהם בפני וקק"א באופן אחיד כותב ירון הראל את הדברים הבאים:
ואכן היתה הופעת חברי המשלחת ברוח התנועה הציונית ועל פי הנחיותיו של אלמאליח. מטרת ועד הצירים הושגה. ההשקעות הרבות בדמשק נשאו פרי מעבר למצופה. חשיבותה העיקרית של הופעת משלחת אנשי דמשק בפני הוועדה היתה בראש ובראשונה ביצירת הרושם כי קיימת באזור חזית יהודית רחבה, ומה שחשוב יותר, אחידה בדעתה.
אם כן אבדוק את המשך ביקורו בקהילה היהודית בחלב, יש לציין שבדרך לחלב הוא נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בבירות מאותה סיבה שנפגש עם יהודי דמשק.
בחלב היהודים כמו הערבים עסקו במסחר ולא היה להם פנאי לעשייה ציבורית ופוליטית. בתחום הכלכלי השווה אלמאליח את ערבי חלב ליהודי חלב, להלן דבריו: "ומצב כזה שורר גם בן אחינו היהודים בחלב. אחינו אלה שהתעשרו ]עושר[ רב מאוד, שקועים גם הם במ"ט שערי מסחר. אין הם פנויים לענינים ]לעניינים[ צבוריים ]ציבוריים[ ומכל שכן לענייני פוליטיקה. פחדנים הם מטבעם ובכל ענין ]עניין[ שאינו נוגע ישר למסחר אינו מענין ]מעניין[ אותם כלל וכלל". לעומת דבריו, ירון הראל, במאמר על מצבם הכלכלי של יהודי חלב, טען שרוב בני הקהילה היו עניים מרודים. משכילים היגרו למקומות אחרים, דבר שצמצם את המגזר הכלכלי הגבוה והבינוני. ייתכן שאלמאליח ראה את המצב הכלכלי אחרת ממחקרים עדכניים והתכוון ליהודים העשירים משכונת ג'מיליה.
מתוכן הדו"ח נראה שלאלמאליח היה בתחילה קושי בארגון ובהכנת יהודי חלב לעמוד לפני וקק"א יותר מאשר לקהילות היהודים בדמשק ובבירות. הוא ציין את הסיבות לקשיים: האחת – יהודי חלב לא התעניינו בפוליטיקה, השנייה – סכסוכים פנים קהילתיים גרמו ליצירת שתי קבוצות מפאת שאלת הרבנות. השלישית – לאחר פרעות הערבים בארמנים חששו היהודים לעסוק בפוליטיקה והעדיפו להישאר בסטטוס קוו עם הערבים, וסטטוס קוו זה בא לידי ביטוי בחיי מסחר ושלום. הרביעית – לחץ הערבים בחלב על יהודיה באמצעות פעילים שביקרו בבתי היהודים והכריחו אותם להסכים לחתום על החלטות הקונגרס הסורי שכללו: התנגדות להגירת יהודים לפלשתינה, לציונות, לבית הלאומי וליישוב בא"י, וכן התנגדות לחלק את סוריה לשניים. והחמישית – התוהו ובוהו ששרר לאחר מלחמת העולם הראשונה שתוצאותיה יריבות המעצמות על קבלת המנדט באזור. דבר זה יצר רוב נוצרי פרו צרפת ורוב מוסלמי פרו אנגליה. מדבריו משתמע הצורך התמודד עם קהילה מפורדת החוששת מהשפעות לוקאליות שיכלו לגרום נזק ליהודים ושלא אהדה את הציונות. ולכן פנה לראשי שתי הסיעות בקהילה וביקש מהם לוותר על אינטרסים אישיים, כדי להגיע להסכמה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל.
ביום שבת י"ד בתמוז תרע"ט, כינס אלמאליח לאספה עשרה חברי ועד העיר ונכבדי העדה משתי הקבוצות בבית הספר כי"ח. בכינוס נאם על המצב ששרר במרחב הארץ־ ישראלי־סורי, וניסה לשכנע אותם בדבר שאלת א"י. הוא ביקש מהם להיות מאוחדים עם שאר יהודי העולם. למרות הקשיים שנסקרו לעיל, אלמאליח לא חש התנגדות מצד אנשי הקהילה, היות ויהודי חלב היו ברובם דתיים ואוהבי א"י:
ואת האמת עלי ]עליי[ להגיד כי ההתענינות ]ההתעניינות[ מצד הנאספים בכל דברי היתה ]הייתה[ גדולה מאד ושום התנגדות לא מצאתי אחרי שכלם ]שכולם[ כמעט הם יהודים דתיים, בעלי רגש לאומי חזק מאד, אוהבי א"י ומוסדותיה ולכן קל מאד היה להשפיע עליהם, ההתבוללות לא תקעה פה יתד בין הדור הישן כמו בבירות למשל, ולכן כל מלה לטובת א"י ]ארץ ישראל[ חודרת עד עמקי לבם. באספה הוחלט למנות תשעה חברים שיביעו את דעת יהודי חלב בשאלת א"י ויבקשו להעביר את שאלת המנדט על סוריה לחבר הלאומים. אלמאליח דיווח שדברי האספה הגיעו לאוזני ראשי הסיעות המוסלמיות בעיר. הם באו לראשי העדה היהודית והזהירו אותם להשיב תשובות נגד סוריה עד כדי רמזים שאם הם יהיו נגד סוריה נשקפה להם סכנה. ראשי העדה היהודית חששו ולכן נפגשו שוב. בפגישה השנייה שבה נכחו כשישים איש, הם הגיעו להחלטות ביחס לשאלת א"י שכללו התנגדות להחלטות הקונגרס הסורי ובקשת חסות מנדטורית מאמריקה ומאנגליה. הם בחרו ועדה שהורכבה משלושה אנשים, כדי לחבר תזכיר שהוגש לוקק"א. להלן שמותיהם כפי שהופיעו בדו"ח: "מר פרחי מנהל בי"הס ]ביה"ס[ של האלינס ]האליאנס[ , מר כהן סוחר ואני ]אלמאליח[ לחבר את התזכיר שיוגש לועדה ]לוועדה[". וכאן נראה שראשי הקהילה סמכו עליו, דבר שהקל על הכנתם לעמידה לפני הוקק"א.
אלמאליח הוסיף שנבחרי ציבור יהודים, ביניהם ראש העדה וחבר במועצת המלך רחמים נחמד וחבר העירייה אברהם כהן, נדרשו לחתום על תזכיר ממשלתי ובתוכנו באה לידי ביטוי ההתנגדות לבית הלאומי, להגירה יהודית לא"י ולציונות. נבחרי הציבור הודיעו על פיטורים אם יכריחו אותם לחתום על התזכיר הממשלתי, משום שהוא נגד את דעותיהם. ועל כן הגיעו לפשרה שכללה את חתימתם בהסתייגויות שכללו התנגדות לשאלת א"י, צידוד בבית לאומי ליהודים והגירת יהודים לא"י על בסיס זיקת היהודים לא"י מקדמת דנא. חברי הממשלה הערבית התייצבו מול הוקק"א והציגו בפניהם את הסכמתם להחלטות הקונגרס הסורי, מלבד דבריו של עמיתם היהודי נחמד. לדברי אלמאליח נחמד הגיב והוסיף על דבריהם "וקדש ]וקידש[ שם שמים". בהמשך התייצבה הוועדה היהודית מול הוקק"א. היא הגישה את התזכיר שהביע את רגשות היהודים בחלב כלפי א"י. מתוכן התזכיר למדים על ציוניותם הדתית של יהודי חלב: הם ציינו תפילות יומיות המבטאות את רצון היהודים במשך דורות רבים לחזור לארץ ובפרט לירושלים, תקווה ואמונה משיחית לשוב אל ארץ האבות, שאיפה לתיקון העוול שנעשה ליהודים במשך אלפים שנה, קרי ניתוק העם היהודי מארצו, בקשה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי ובפרט לאחר הצהרת בלפור ) 1917 (, שאליה התייחסו ברגשי שמחה. כן הביעו את רצונם לחיות תחת חסות בריטית והתנגדו לשוללי ההגירה היהודית לא"י, הם טענו שעל הארץ להיות בגבולותיה ההיסטוריים, דמוקרטית וללא קשר טריטוריאלי ומנהלי עם סוריה, ולקיים קשרי ידידות עם ארצות שכנות. ב־ 31 ביולי 1919 חתמו על התזכיר תשעה חברי ועד העדה החלבית.
עם סיום שליחותו מטעם ועד הצירים נשאר אלמאליח בחלב להרצות לפני נכבדי הקהילה בבית הספר כי"ח. בהרצאתו עסק בנושאים הבאים: התנועה הלאומית, חיבת ציון, הציונות המדינית, וספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. כמו כן ייסד אגודה ציונית בשם התחייה' שבראשה היה ועד של 12 חברים. הוא הבטיח להם שוועד הצירים יעזור להם באופן פעיל ונמרץ. לאחר ביקור במוסדות החינוך ומוסדות החסד בחלב חזר לירושלים.
להלן מסקנות שליחותו המופיעות בעמוד האחרון של התזכיר:
א. הערבים התנגדו לציונות, להגירה יהודית לא"י ולהקמת בית לאומי.
ב. לבנון וכל הסיעות שצידדו בצרפת לא התנגדו להגירה יהודית.
ג. כל היהודים, גם אלה שלמראית עין התבוללו, תמכו בדרישות ועד הצירים.
ד. הוועדה האמריקנית שללה את הפצת דברי הערבים בדבר התנגדות כל העדות היהודיות בסוריה לציונות.
ה. אלמאליח פנה לוועד הצירים בדבר הצורך לעבוד באופן שיטתי בקהילות היהודיות בסוריה באמצעות נואמים ציונים יודעי צרפתית וערבית מא"י, שהיו צריכים לתת מידע ולהסביר את השאיפות הלאומיות, כן הדגיש את הצורך לדאוג לחינוך הילדים, מכיוון שהם דור ההמשך.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש
ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914
מאת
משה עובדיה
המחלקה לתולדות ישראל
ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי
חיבור לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"
הוגש לסינט של אוניברסיטת בר-אילן
תשרי תש"ע
חיבור זה נכתב בהדרכתו של
פרופ' משה אורפלי
מן המחלקה לתולדות ישראל
באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן
תקציר
'היהודים המערבים' הוא כינוים של יהודי צפון אפריקה, מהם שהגיעו לשם מארץ ישראל לאחר חורבן שני) בתי המקדש, מהם שהגיעו מספרד בעקבות גזרות קנ"א 1391 -( וגירוש ספרד בשנת רנ"ב 1492
יהודים מערבים הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בה החל מהמאה ה 11- . הכינוי 'מערבים' בא להם על שום
שהגיעו מהמגרב – ארצות צפון אפריקה. רוב חוקרי המגרב נוהגים לכלול בו את מרוקו, אלג'יריה,
תוניסיה ולוב, כאשר בתעודות שעניינן הקהילות היהודיות במגרב נהגו ראשי הקהילות היהודיות לחלק את המגרב למערב הפנימי, שכלל את מרוקו, ולמערב החיצון, שכלל את אלג'יריה, תוניסיה ולוב.
מ 1830- החלו להגיע בודדים, משפחות וקבוצות של מערבים מהמגרב לארץ ישראל כדי להתיישב בה,
בעיקר ב'ארבע ארצות הקודש', כלומר בארבע הערים המקודשות לעם ישראל: ירושלים, חברון, צפת
וטבריה. בחברון, בטבריה ובצפת נמנו המערבים עם העדות הספרדיות והמזרחיות, כאשר הכוללים וראשי הכוללים היו מנהיגים ספרדים ומערבים. לא כן בירושלים: במחצית השנייה של המאה ה 19- חל תהליך פירוד בן הספרדים למערבים בהנהגתו וביזמתו של הרב דוד בן-שמעון, שהגיע ב 1854- מרבאט שבמרוקו, וסיבתו קיפוח המערבים על ידי ועד העדה הספרדית ואי-שוויון בחלוקת תרומות שהגיעו מהמגרב. המערבים הקימו קהילה משלהם, וזו הוכרה על-ידי השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי שירש אותו. למן השליש הראשון של המאה ה 19- חלו תמורות ניכרות בארצות המוצא של היהודים המערבים בעקבות החלת שלטון פרוטקטורט אירופי במקום שלטון מוסלמי.
מחקרנו דן בחיי יהודים המערבים בארבע ערי הקודש מ 1914- , ערב מלחמת העולם הראשונה ועד תום
המנדט הבריטי ב -1948- תקופה רבת תמורות ותהפוכות בתולדות עם ישראל בגולה ובארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה 1918-1914, מלחמת העולם השנייה 1945-1939, שואת יהודי אירופה והמגרב, חילופי שלטון בארץ ישראל – משלטון עות'מאני לאחר 401 שנים 1918-1517 לשלטון בריטי שנמשך 30שנים 1948-1918. באותם ימים עלו יהודים רבים לארץ ישראל בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית, בין 1919 ל 1935- , והיה עליהם לחיות לצד תושבי הארץ הוותיקים-יהודים ולא יהודים, ולקבל את מרות השלטון הבריטי בימים של מתחים חוזרים ונשנים בין יהודים לערבים בשל הגושפנקא שנתנה בריטניה ב'הצהרת בלפור' ב 1917- להקמת בית לאומי ליהודים בארץ וסירוב הערבים להכיר בהצהרה זו.
באותה עת החלו לקום בעזרת הבריטים מסגרות הגנה על היישובים ועל התושבים היהודים מפני פורעים
ערבים. תנועות יהודיות אחרות פעלו במחתרת נגד המוסלמים והשלטון הבריטי. אז גבר גם המתח בין
תושבי הארץ הערבים ובין יהודי הארץ מכ"ט בנובמבר 1947 , יום הכרזת האומות המאוחדות על הקמת
. מדינה יהודית בארץ ישראל, ועד תום השלטון הבריטי בארץ ישראל ופרוץ המלחמה במאי 1948
על היהודים המערבים היה להתמודד עם האירועים ההיסטוריים שהתחוללו באותם ימים. במלחמת
העולם הראשונה חיו יהודי הארץ בתנאי הישרדות – גיוס לצבא העות'מאני, מציאת מקומות מסתור,
הוצאות להורג וגירוש מהארץ. לא כן המערבים. הם החזיקו בדרכונים זרים שהצילו אותם מגיוס לצבא
העות'מאני בימי מלחמת העולם הראשונה. הם גורשו מהארץ והועברו לטיפול הקונסוליות שאליהן
השתייכו וכך שוב ניצלו מידי העות'מאנים. בימי המלחמה היו מערבים מעטים בגולה שהשתתפו בעזרה
חומרית ליישוב היהודי בארץ ישראל ולמערבים שגורשו והגיעו לגולה.
למערבים כמו לחלק מהיהודים מבני העדות האחרות בתקופה הנדונה היה דפוס של ארגון הקהילה כמו
של בני היישוב הישן, שהיה נתון למרות ועדי הכוללים – העדות.
ואולם לאחר המלחמה ועם החלת השלטון הבריטי חל שינוי ניכר אצל המערבים לא כעדה הנתונה למרות
ועד הקהילה אלא כאנשים עצמאיים החיים ככלל היישוב היהודי בארץ, השינוי שהתאפיין בהשתלבות
המערבים בחיי החברה היהודית בפרט ובחיי התושבים ה נָ כרים בתחומים רבים: מקומות מגורים
מעורבים, בתי כנסת מעורבים, בתי דין מעורבים – מערבים, ספרדים ואשכנזים, כאשר בירושלים בית הדין היה ייחודי בהשתייכותו לעדה המערבית, מכיוון שעדה זו הייתה עצמאית ולא תחת המרות של ועד העדה הספרדית או ועד אחר ולכן הייתה לה פריבילגיה כשאר העדות בקיום בית דין עצמאי הכפוף לרבנות הראשית. בחברון צפת וטבריה מנהיגי המערבים היו מבני העדה הספרדית והמערבית, ואילו בירושלים רק מבני העדה המערבית; השתלבות בחיי הכלכלה; קשרים עם יהודי התפוצות ועם חלק מתושבי ארץ ישראל; המערבים השתלבו גם במערך ההגנה והלחימה של היישוב על ידי הצטרפות למסגרות במחתרת ושלא במחתרת; השתלבות במערך החינוכי הרחב קרי במוסדות החינוך המסורתיים, הצטרפות למסגרות חינוכיות שכלל בנים ובנות, ובכלל זה בתי ספר של המיסיון שבו למדו גם נכרים לצד היהודים. אבל לצד מסגרות חינוכיות חדשות נשארו גם המסגרות הייחודיות של תלמודי התורה והישיבות, שבהם היו לרוב ספרדים – בני עדות המזרח ומעט מערבים.
מעט מהנשים המערביות השתלבו בחיי החברה והכלכלה, וגם סגנון לבושן השתנה. המטבח המערבי החל
להשתנות, ולצד מעט מאכלים ייחודיים למערבים חדרו למטבח מאכלים של עדות אחרות. המערבים
נקראו בדרך כלל בשמות יהודיים מסורתיים, אך היו גם שמות שהשתמרו מגירוש ספרד ומארצות מוצאם
במגרב.
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי-1948-1914-משה עובדיה-מבוא
מבוא
הגדרת הנושא – מטרת המחקר
מחקרנו דן בהיסטוריה החברתית ובייחודם של היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ובהשתלבותם
בסביבתם ממלחמת העולם הראשונה ועד תום השלטון הבריטי. הנושא ייבחן באמצעות בדיקה של נושאים הקשורים לעולמם של היהודים המערבים, שעמם נמנים לא רק האליטות השייכות לעדה זו אלא כל היהודים המערבים בתוך הפסיפס האנושי הזה: הקהילה המערבית, הקהילה המערבית-ספרדית ואנשי היישוב בארץ ישראל – יהודים מעדות אחרות ונָכרים ממגוון העדות בארץ ישראל.
מצב המחקר וסקירת מחקרים עיקריים
רוב המחקרים על היהודים המערבים בארץ ישראל התמקדו במאות הקודמות למחקרנו, בייחוד במאה ה-19 , שבה החלו להגיע לארץ מערבים רבים מהמגרב. אופי עלייתם לארץ ישראל היה עלייה של בודדים, משפחות וקבוצות מערים מסוימות במגרב. התקופה שבה דן מחקרנו טרם נחקרה חקירה היסטורית מעמיקה, ואף אם חוקר מסוים הזכיר את המערבים, הרי הם הוזכרו בעניין מסוים הקשור לתולדותיהם אך לא בהיקף נרחב, כדי לתת מענה לשאלות שהצבנו להלן במחקרנו וכדי להגיע למונוגרפיה כוללנית על היהודים המערבים בארבע ערי הקודש בתקופה הנדונה.
ההיסטוריוגרפיה של המערבים בארבע ערי הקודש – מבחר מחקרים
מחקרים היסטוריוגרפיים על המערבים בארבע ערי הקודש בעת החדשה נכתבו מן המאה ה 19- ועד ימינו. להלן אסקור את המחקרים החשובים שבהם.
י' גולדמן חקר את העדה המערבית בירושלים ואת המחלוקת שלה עם ועד העדה הספרדית; נחום סלושץ פרסם מאמרים על תולדות המערבים בארץ ישראל ובארבע ערי הקודש ועל המערבים בני זמנו. אברהם אלמאליח כתב על תולדות המערבים בירושלים מעלייתו של הרדב"ש מרבאט בשנת 1854 אלמאליח סקר את ארגון העדה המערבית על-ידי הרדב"ש ואת מפעליו בירושלים כגון: בניית בתי כנסת, הקמת מבנים בעיר העתיקה והקמת השכונה הראשונה ביזמה פרטית מחוץ לחומות. עוד ציין את
המחלוקת הפנימית בעדה לאחר פטירת הרדב"ש ואת רבני ועד העדה ששימשו אחר פטירתו. אלמאליח סקר גם את החינוך ואת המצב החברתי והכלכלי של המערבים בירושלים. במאמר אחר דן בשאלת היפרדות של העדה המערבית מהעדה הספרדית, בביוגרפיה של הרדב"ש, תלמידיו, ילדיו ובמפעליו.
הרב יעקב משה טולידאנו ציין במחקרו על יהודי מרוקו את עליית הרדב"ש ויצירתו הספרותית וכמה פרטים ביוגרפיים על בנו, הרב בן-שמעון אהרון, ועל חכמים מערבים אחרים שהתיישבו בטבריה, ובהם בני משפחתו. יצחק בן-צבי פרסם מאמר על המערבים כאחד משבטי ישראל בירושלים והגדיר אותם דוברי השפה הערבית. זאב וילנאי דן ביהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ ישראל. הוא סקר את עלייתם ואת התיישבותם של המערבים מהמאה ה 11- ועד שלהי המאה ה -19.
רות קרק פרסמה תעודה ומאמר המעידים על הקמת שכונת מחנה ישראל בירושלים על ידי המערבים לפני הקמת שכונת משכנות שאננים. יעקב-משה ריבלין פרסם גם על אודות שכונת מחנה ישראל במחקרו על ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.
רחל שרעבי דנה בהתבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית והתמקדה בחמש עדות, ובהן עדת המערבים. יהודה רצהבי פרסם קונטרס 'משפט לאלהי יעקב' המתאר את סבל עדת המערבים וטענות המערבים נגד הספרדים בדבר קיפוח העדה על ידי גביית מסים מרובים, צמצום התמיכה במערבים מכספי הכולל שהגיעו מחוץ לארץ, משרות רבניות שהיו בידי הספרדים והיחס המשפיל של הספרדים כלפי המערבים. יעקב ברנאי חקר את תולדות ועד העדה המערבית מ 1830- ועד 1918 ונתן את דעתו בעיקר לעניינים האלה: עליית יהודי צפון אפריקה במאה ה 19- , עדויות על העדה המערבית מהמאות הקודמות, הניסיונות להקים עדה עצמאית לפני תקופת הרדב"ש, תקופת הרדב"ש ותרומתו למערבים, הפוליטיקה של העדה לאחר פטירת הרדב"ש, שד"רים ומצב העדה בשלהי המאה ה 19- ותחילת המאה ה 20- עד תום מלחמת העולם הראשונה.
שאול זיו )אג'ייני( פרסם תעודות ששופכות אור על קהילת המערבים בשלהי המאה ה 19- ועל השד"רים שיצאו מארבע ערי הקודש למרוקו כדי לאסוף תרומות.
אברהם יערי מנה במחקרו על שלוחי ארץ ישראל שד"רים מערבים שיצאו לשליחויות בחו"ל במשך הדורות, לאו דווקא למגרב.
מיכל בן יעקב חקרה את המערבים בארץ ישראל במאה ה 19- מהיבטים של ההיסטוריה הגיאוגרפית והדמוגרפית. היא שילבה גם היבטים מעולמם התרבותי-רוחני של המערבים. מחקרה התמקד בעלייתם והתיישבותם של היהודים המערבים, במאפיינים הדמוגרפיים של העולים מצפון אפריקה, ביהודים המערבים בארבע ערי הקודש, בערי החוף וביישובים קטנים שאף בהם התגוררו מערבים.
יוסף שרביט עסק ברבני אלג'יריה מ 1750- ועד 1914 ובזיקתם לארץ הקודש בתקופה שלפני הפרוטקטורט הצרפתי ובחלק מהתקופה של שלטון צרפת באלג'יריה. במחקרו שרביט דן במשפחות עבו ושלוּש שהגיעו במאה ה 19- מאלג'יריה והשפיעו על היישוב היהודי בארץ. 17
אליעזר בשן סקר את העליות של המערבים מימי הביניים עד העשור הראשון של המאה ה 20- וחקר את הציונות המדינית והעליות ממרוקו עד הקמת מדינת ישראל.
מערבים מוזכרים גם בהיסטוריוגרפיה של חוקרי היהודים הספרדים בארץ ישראל וירושלים. אברהם חיים ציין במחקרו על היהודים הספרדים בירושלים מנהיגים ספרדים ממוצא מערבי ביישוב היהודי בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל. חיים פרסם גם את שליחותו של הרב יקותיאל בן-שמעון, בנו של הרדב"ש, למרוקו ב 1914- מטעם ועד העדה הספרדית.
יצחק בצלאל ציין במחקרו על הספרדים בארץ-ישראל והשתתפותם בתחייה העברית בארץ בתקופה העות'מאנית אנשים מערבים חשובים מארבע ערי הקודש והעלה לשיח ההיסטוריוגפי את ציונותם של הספרדים מנקודת מבט שלפיה אפשר לכלול תפיסות מסורתיות של הלאומיות שלא מן ההיבט המודרני, כלומר עצם ישיבתם של הספרדים והמערבים בארץ ישראל לאורך הדורות ותרומתם ליישוב היהודי בתחומים שונים מעידה על ציונותם.
שלמה אלבוחר ציין את המערבים בירושלים במחקרו על היהודים הספרדים והתנועה הציונית בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי.
בספריו של עודד אבישר על חברון וטבריה יש רשימות וביוגרפיות של מערבים.
נתן שור חיבר ספר על צפת, ובו נזכרים מערבים וחכמים מערבים שהנהיגו את הקהילה הספרדית בצפת. מצטפא עבאסי דן בצפת במחקרו לתואר השלישי, הוא בעיקר עסק בערבי צפת, אבל לא התעלם מיהודיה שביניהם היו יהודים מערביים.
את ההיסטוריוגרפיה של היצירה הרבנית חקר שלום בר-אשר. במחקרו על הספרות הרבנית בצפון אפריקה הוא ציין ספרים של חכמים מערבים בארץ ישראל.
הרב שלמה דיין ציין 16 חכמים מערבים מירושלים, מהרדב"ש ועד הרב עמרם אבורביע – מהמאה ה 19- ועד תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20
משה-דוד גאון דן במחקריו בעדה המערבית בירושלים ובחכמים מערבים בארץ ישראל מתקופות קדומות ועד שנות ה 30- המאוחרות של המאה ה 20- 28
הרב דוד עובדיה חקר את היחסים בין מרוקו לארץ ישראל ופרסם תעודה הדנה בעזרה לבניין בית הכנסת בחורבת ר' יהודה חסיד.
הרב משה עמאר פרסם מאמר הדן בצוואה של הרב רפאל-אהרן בן-שמעון. פענח תעודת צוואה זו והעלה אותה על הכתב.
אליהו רפאל מרציאנו דן בתרומת רבני ארץ ישראל לדפוס העברי במרוקו. במאמרו הוא מזכיר מערבים שהגיעו למרוקו במלחמת העולם הראשונה והקימו בתי דפוס ודן בקצרה בחכמים מערבים מאלג'יריה.
גיורא פוזיילוב דן בקשרים בין שד"רים מערבים ליהודי בוכרה משלהי המאה ה 18- ועד מלחמת העולם הראשונה. עוד פרסם הנ"ל יצירות של חכמים מערבים שהודפסו בבוכרה ועסקו ביהדות זו. דוד תדהר פרסם ביוגרפיות של מערבים עם ביוגרפיות נוספות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל.
את ההיסטוריוגרפיה של האישה המערבית במאה ה 19- חקרה מיכל בן-יעקב, ובמאמריה המחישה את הנרטיב ההיסטורי של העולות מצפון אפריקה, סיבות עלייתן וקווים לדמותן.
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי 1948-1914-משה עובדיה
- שאלות המחקר ומבנהו
בפרק הראשון נבדוק את הרקע ההיסטורי של המרחב הארץ-ישראלי בתקופת מחקרנו, מי שלט באזור, ואלו תמורות היסטוריות חלו בו. עוד נבדוק את זמן עלייתם והשתרשותם של המערבים בארץ ישראל. בפרק השני נבדוק את מצב המערבים ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה: האם נשארו באזור מגוריהם, או שמא נגזרה עליהם גלות ממקום מושבם למקום אחר בתוך ארץ ישראל ומחוצה לה, וכיצד הצליחו לשרוד באחת התקופות הקשות בהיסטוריה הכללית שבה שזורה ההיסטוריה היהודית?
בפרק השלישי נדון במערבים לאחר מלחמת העולם העולם הראשונה ובכל ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל, כאשר חקירתנו תתמקד במצב המערבים לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים ומקומם הגיאוגרפי. בפרק הרביעי יידונו מוסדותיהם של המערבים והנהגתם – היכן התפללו, אם היו להם בתי כנסת ייחודיים של העדה, או שמא התפללו עם שאר עדות ישראל; בתי הדין של המערבים – היכן היו, כיצד התנהלו ענייני בתי הדין על ידי חכמים מערבים, ואלו נושאים נידונו בהם; ארגון הקהילה על-ידי ועד העדה – מי היו מנהיגי המערבים בארבע ערי הקודש, כיצד ארגנו את ועד העדה, ובאלו נושאים היו צריכים לטפל כדי לדאוג לבני עדתם.
בפרק החמישי יידון עולמם הכלכלי של המערבים – באלו מקצועות עסקו, אם נתמכו בכספי הכוללים, המשיכו במלאכות הזעירות או ניסו להתקדם ולהגיע לעבודות אחרות מלבד מסחר זעיר ועבודות כפיים. בפרק השישי נבחן כיצד התבטאו קשריהם של המערבים עם יהודי התפוצות – שד"רים, מנהיגים, רבנים ומורים שהיו בשליחות בגולה, ונבדוק במה הייתה תרומתם ליהודי הגולה.
בפרק השביעי נתאר את קשרי המערבים בארץ ישראל בכלל ובערי הקודש בפרט עם שאר יושבי הארץ ועם הקונסוליה שאליה השתייכו )במקרה הזה לרוב עם הקונסוליה הצרפתית( ועם השלטון המנדטורי הבריטי.
בפרק השמיני נדון בהשתלבות המערבים בכוחות הביטחון – הן של הבריטים הן של היישוב היהודי, נבדוק מה הייתה מידת מעורבותם בביטחון מקומות מושבותיהם בארץ ב'משטרת היישובים היהודים', ה'הגנה', האצ"ל', ו'הלח"י', ונבדוק את עניין התנדבות המערבים לצבא הבריטי והבריגדה היהודית. בחקירתנו נבחן אם המערבים הצטרפו לכוחות הביטחון ממניעים אישיים או אחרים והאם הצמיחו מתוכם גם מנהיגים ומפקדים, ובאלו תפקידים שימשו במהלך התנדבותם ושירותם בארגונים הנזכרים בפרק.
הפרק התשיעי ידון במערכות החינוך ששימשו את המערבים – היכן למדו, ובאיזו מידה השפיעו המוסדות החינוכיים על מהלך חייהם בסיום לימודיהם.
בפרק ה 10- נתאר את עולמה של האישה המערבית: האם מבחינה מגדרית חלה טרנספורמציה של האישה המערבית מעולמה המסורתי-שמירה על מצוות, דאגה לצורכי הבית וגידול הילדים, לעולם החילוני; האם חל שינוי ביחסה למציאת משלח יד, גיל הנישואים, ידיעה רחבה של שפות, מקומה בזכות הבחירה וסגנון לבושה?
בפרק ה 11- יתואר המטבח המערבי – מאכלי המערבים על-פי מעגל החיים היהודי – ימי חול, שבתות וחגים. בבדיקתנו נתמקד בשאלה אם המערבים נתייחדו במאכליהם, אם הושפעו ממאכלי שאר עדות ישראל ותושבים לא יהודים בארבע ערי הקודש, ובמה התבטאה השפעה זו. ובפרק ה 12- נדון בנומנקלטורה של המערבים ונבחן את מדרש השמות שלהם.
- שיטות המחקר
במחקרנו ישמשו שיטות המחקר האלה:
א. עיון, פענוח וניתוח של פנקסים וכתבי יד הנוגעים למחקר שלא פורסמו.
ב. סקירת ספרות מחקרית של ספרים ומאמרים בעברית ובלועזית הדנים בנושא במישרין ובעקיפין ושל
חומרים מתוך מאגרי מידע ממוחשבים..
ג. דליית חומרים מאוספים פרטיים של יהודים מערבים וצאצאיהם.
ד. עדויות בעל פה באמצעות ראיונות של מערבים שחיו בימי המנדט הבריטי וכן עם צאצאי המערביים, ועם בני העדות היהודיות האחרות, חוקרים וארכיונאים יודעי דבר על אודות המערבים. 35
ה. אָמּנות כמקור להיסטוריוגרפיה. ניתוח מחקרי של תמונות שבהן מצולמים נשים מערביות. מלבד זה
נבדוק גם את סגנונות הבנייה של בתי הכנסת של העדה המערבית.
ו. היסטוריה על פי מין, כלומר Her story – ההיסטוריה מהפרספקטיבה של האישה המערבית.
ז. חקירה של חומר מתוך עיתוני התקופה.
ח. עיון בספרות הרבנית והכללית, בפרט בספרות השאלות והתשובות של החכמים המערבים ושל חכמים
מעדות אחרות שהיו אתם בקשר באמצעות התכתבויות.
ט. בדיקה של ספרי זיכרונות של משפחות מערביות ויהודים מערבים, שהעלו את זיכרונותיהם על הכתב.
י. עבודת שטח: צילום מבנים, מוסדות ומצבות של מערבים.
שיטות מחקר אלו רלוונטיות למחקרנו, שבמהלכו יהיה עלינו לנהוג בהן בביקורתיות רבה ולשים דגש על
הצלבת מקורות ואימותם.
חשיבות רבה נודעת לתיעוד שבעל פה במחקרנו, היות שהחומרים הדוקומנטריים וספרות המחקר המדעית במקצת הנושאים דלים, ובתיעודנו עלה בידינו לשמר חומר על אודות המערבים באמצעות ראיונות עם אנשים שחיו בתקופת מחקרנו ובאמצעות תמליל ראיונות מן הארכיונים. לכל חוקר המתמודד עם ראיונות ידועה בעיית ההישענות על ראיונות בעל פה ומידת מהימנותם, על כן במחקרנו נצליב עדויות ומקורות במידת האפשר כדי להגיע לאובייקטיביות. יש פרקים במחקר שהצלבת הראיונות בהם משמשת אסמכתה, כיוון שלא נמצא חומר אחר, על כן גם באמצעות הצלבתם ננסה להגיע לאמיתות ההיסטורית. על שיטת המחקר באמצעות עדויות וראיונות ראו בהרחבה אצל יואב גלבר, 'תיעוד בעל פה כמקור היסטורי, מקומו של התיעוד בעל פה בחקר ההיסטוריה היהודית בת זמננו', דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ז )תשמ"ט(, עמ' 171-165
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא
עמוד 7