מורשת יהדות מרוקו

4.3 הכתובה והצגת הנדוניה

ביום ראשון, שלושה ימים לפני החתונה. היו כותבים את הכתובה על כל תנאיה; שיהיה הכול ברור ומוסכם. בבית הורי הכלה היו נושאים ונותנים בכול כדי שלא תהיינה אי־הבנות ושלא תפרוץ מריבה בשעת החופה.

גם הורי החתן היו מאיצים בבנם שידרוש מחותנו את כל הנדוניה והכספים שהובטחו לו בתנאים שנחתמו לפני שיענוד לכלתו את טבעת הקידושין, כמאמר הפתגם Lo que no vience con la novia no veince despues = מה שלא בא עם הכלה יבוא אחר כך.

בתום הטקס, הארוחה ותפילת מנחה וערבית הוצגה הנדוניה של הכלה. ליל הצגת הנדוניה היה למעשה גם הלילה אשר סימל את סוף חגיגת הנשים. בתוך השמחה, התיפוף, הנגינה והשירה נמהלו רגשות צער ודמעות פרדה. בתום החגיגות תהפוך הכלה מנערה לאשת איש, תחליף את שם משפחתה ותהיה מחויבת בחובות הרעיה ועקרת הבית.

נדוניה גבוהה מעלה את ערכן של המשפחה המעניקה ושל המשפחה המקבלת, והצגת הנדוניה היתה אחת הדרכים ההולמות להציג את עושרה של המשפחה ברבים. הוצגו לראווה הסדינים הלבנים מעוטרים בתחרה, כיסויי המיטה, המפות, הווילונות, הבגדים, החפצים שקיבלה הכלה מהוריה והתכשיטים שהעניק לה החתן. בעוד פריטי הנדוניה חשופים לעיני כול ופרוסים קבל עם ועדה שרו הקרואים לכלה את שירי הנדוניה, וכולם המתינו לאנשי ה״חברה וגמילות חסדים״ שיבואו לקחת את הכבודה לבית החתן.

הערת המחברת : הצגת הנדוניה לקהל היא מנהג שנוהגים בו יהודים, נוצרים ומוסלמים בבל אזור הים התיכון. ראה ליבוביצ׳י, אנתולוגיה, עט׳ 232-231; שניידר, נדוניה באוצר, עט׳ 341. בסיציליה בוצעה הערכת הנדוניה בידי אישה, והגברים לא השתתפו בטקס; היוונים בעיר מיגרה, שליד אתונה, נוהגים עד היום(1972) להציג את ה״טרוסו״ של הכלה לשכנים שלושה ימים לפני החתונה; ראה למבירי־דימקי, נדוניה ביוון המודרנית, עמ׳ 169

אחד השירים ששרו באותו הערב היה השיר ״אשואר חדש״.

Axuare nuevo         בגדים וכלי מיטה חדשים

,delantre vos lo pondre   אני מציגה לפניכן

,suegra y cunada             הו חמותי וגיסתי!

.no tengais que decir      שלא יהיה לכן מה לדבר עליי.

בסיום הצגת הנדוניה נאספו כל הכלים והחפצים אל ארגזים גדולים ולאחר מכן באו אנשי ״החברה״, עמסו אותם על כתפיהם ונשאו את כל הכבודה לבית החתן וכתמורה שלח החתן תכשיטים לכלה.

4.4 ״איל דיאה דיל בניו״(הטבילה במקווה)

יום שני קודם שיחשיך טבלה הכלה במקווה. הכלה היתה צריכה לבוא לבית חתנה טהורה וזכה. לפני ההליכה וההכנות לטבילה נהגו לשיר לכלה את השיר הזה, שהוא דו־שיח בין האם לבתה:

Y anoche, mi madre

אתמול בלילה, אמי

cuando me eche a dormer

כאשר שכבתי במיטתי,

 sonaba un sueno

חלמתי חלום.

 tan dulce era de decir:

כה מתוק החלום:

 que me adormia

בחלומי

 a las orias del Nil.

נרדמתי לחופי הנילוס.

— Marido es, hija,

בעל זה, בתי,

 que a ti vino a pedir.

בא לבקש אותך…

הערת המחברת: אימהות ובנות לא דיברו על עניינים אינטימיים בגלוי, אלא בסמלים ורמזים. בגרסה ממליליה אומרת הנערה: ״בא גל וסחף אותי״. לשיר מספר נוסחאות; ראה אלבר, שירי חתונה, עמ׳ 220; וייך־שחק, שירי מחזור החיים, עט׳ 46-44; אנהורי־ליברוביץ/ צורות ביטוי, עמ^, 186־287.

הכלה יצאה אל בית המרחץ ועמה אמה, חמותה, אחיותיה, גיסותיה, דודות, בנות דודות. ההליכה למקווה היא מנהג עתיק שבו אישה טובלת במים זכים. כל חלק מהטקס היה בעל משמעות. מי המעיין הזכים מסמלים את הכלה הטהורה. הנשים שליוו את הכלה לטבילה היו כולן נשואות באושר ואימהות לבנים (וכך תהיה גם הכלה). נערות לא נשואות לא השתתפו ואף הסתתרו כשהכלה יצאה מן המים, בשל האמונה שנערות הרואות את גב הכלה לא תינשאנה. בתיטואן נהגו לשים שתי ביצים טריות בתוך מטפחת, שברו את הביצים על ראש הכלה וזרקו אותן אחורה. השבירה היא מנהג עתיק שהיה נהוג עוד בספרד; ולראיה, בטקס המקווה של הכלה היהודייה באיזמיר (תורכיה) נהגו לשבור מעל ראש הכלה כעך (רוסקה).

La nuestra novia הכלה שלנו

todo lo velo ai candii הכול הכינה ורקמה לאור הנר…

הכלה הופשטה בידי אם החתן ואמה, והמלוות אחזו במגבות, בבשמים, בתמרוקים, בבגדי הכלה ובמגשים עמוסים ומקושטים בסוכריות, מיני מתיקה, ריבות ומטעמים. לאחר הטבילה נזרקו סוכריות, נשמעו קריאות שמחה(,bergualas .(aberwala כל אחת מהנוכחות עזרה להלביש את הכלה; אם החתן ענדה לצוואר הכלה רביד זהב.

רומאנילי, משא בערב, עמ׳ 55-54. בסוף המאה ה־18 שהה המחבר במרוקו, וכך הוא מתאר את קולות השמחה: ״זקנה אחת תצפצף כעגור אשר כל שומעה תצילנה שני אזניו, זה אות לטוב לאנשי הבית וקול תודה לנותן, ודוכיפת הזאת נמצאת בכל בתי משוש, חלילה להם אם לא ישמע קולה בכל שמחתם! יהפכו חגיהם לאבל״.

הנשים והכלה שרו את שיר הכלה השבה מן המקווה ״ועתה שאני חוזרת מן הרחצה״.

היו משפחות שנהגו לאכול במקווה, ואחרות ערכו סעודה בבית הורי הכלה. בסעודה השתתפו רק נשים. משפחת הכלה שלחה לבית החתן סעודה דומה לזו שנערכה עבור הנשים ובה השתתפו משפחת החתן, חבריו וקרוביו. בלילה בסיום חגיגות הטבילה במקווה נהגו בקהילות לאראצ׳ה וארסילה להשכיב במיטת הכלה תינוק או ילד קטן, סגולה ללידת בנים.

4.5 יום שלישי — ״לה נוצ׳ה דל חינה״ או ״לה נוצ׳ה די ברבריסקה״

בכל לילות חגיגות החתונה לבשו הנשים הנשואות את בגד ה״ברבריסקה״ המפואר, ואילו הנערות הלא נשואות לבשו ״קפטנים״ רקומים בזהב. כדי שהצבע יהיה חזק ערבבו בשעות הבוקר את אבקת החינה האדומה, המסמלת און מיני, במים חמים, מעט עראק וביצה. הכלה, החתן וכל הקרואים שמו מעט חינה בתוך כף היד ובזרת. סימן החינה נשאר ביד מספר ימים גם לאחר שרחצו את הידיים.

תהליך הלבשת הכלה היה ארוך. לאחר שהכלה הולבשה בשמלה הגדולה היא אופרה בעדינות, עיניה הודגשו בכוהל, שפתיה נמשחו באודם ועל הפנים נמרחה אבקה לבנה כדי להדגיש את אודם השפתיים וסומק הלחיים. אם שערה היה ארוך היא הופיעה בשער פזור, ואם קצר היה הוסיפו לה תוספת שער. מעל הכול חבשו לראשה הינומה ארוכה ודקה אשר כיסתה את פניה ואת כתפיה, ולפני צאתה אל הקהל הממתין עצמו את עיניה. לאחר תפילת ערבית שנערכה בבית הכלה יצאה הכלה לבושה אל הקרואים. כולם התפעלו מיופייה וקראו קריאות שמחה בעודם מובילים אותה אל כיסא הכבוד בחדר שבו תיערך החגיגה, וכולם שרו בעוד עיני הכלה עצומות את השיר ״את אונקיית החן בכמה אמכרנה?״.

לאחר שכל הקרואים אכלו, שתו ובירכו הגיע זמן פרדת הכלה מבית הוריה וטקס העברתה אל בית החתן. אנשי ה״חברה קדישא״, שהיו אמונים על כל טקסי העצב והשמחה מדורי דורות, נכנסו לבית הכלה ובידיהם עששיות צבעוניות זורחות באור יקרות. כניסתם של אנשי ה״חברה״ לבית לוותה בשיר עתיק היומין ״תנו לנו את הכלה״.

לכל קהילה היתה עששית גדולה ומקושטת שנשא ראש ה״חברה״. הכלה אוחזת בחזקה ביד אביה ועיניה עצומות, ואחריהם כל המוזמנים אוחזים בידיהם עששיות דולקות(farolitos) ואורן מאיר את הדרך. היה זה טקס הרוחאר(Rojar), שבו הובילו את הכלה לבית חתנה. הדרך, שבימים רגילים ארכה כרבע שעה או פחות, התארכה ונמשכה מספר שעות. לעתים הובילו את הכלה בתוך הבית והחצר ורק אחר כך יצאו לרחוב כשכל הקהל מלווה את הכלה בשירים, פיוטים וניגונים בספרדית יהודית ובעברית המהללים את אופייה, יופייה ותכונותיה של הכלה ותורת ישראל. אחד הפיוטים היה ״יעלת חן״, ומיד אחריו שרו את שירו של שלמה אבן גבירול ״שוכנת בשדה״, ששובש בפי כולם ונודע כ״סוחאר״.,

שיר נוסף ששרו החוגגים שליוו את הכלה לבית חתנה היה הפיוט הדו־לשוני (עברית וחביתיה) ״היא תורה לנו ניתנה״.

שיר ספרדי־יהודי אחר ששר הקהל המלווה את הכלה הוא ״רחל הנעלבה״

(.(Esta Rahel lastimoza השיר מספר על רחל, אישה נשואה כבודה שגבר אחר חשק בה ושלח לה מתנות יקרות ערך. היא דחתה את חיזוריו והשיבה לו את כל מתנותיו מכיוון שהיא נשואה. מילות שיר חתונה זה הן חלק ממילות שיר של רומנסה ספרדית נוצרית המסתיימת ברצח האישה ומאהבה על ידי הבעל הקנאי. בגרסה הספרדית־היהודית אין רמז לרצח. שיר זה הוא דוגמה לכך שהיהודים אימצו רומנסות ושירים ספרדיים־נוצריים והשתמשו בהם כדי להעביר ריטואלים ועמדות תרבותיות יהודיות: כפי שרחל לא הפרה את נאמנותה לבעלה, כך עם ישראל לא ימיר את אמונתו בקב״ה. קטע הסיום בגרסה הספרדית־הנוצרית הומר בסדרה של פיוטים ששרו בחג השבועות: ״ולהר סיני עלה הנביא משה״, ״ישמח לבב אמונתנו״, ״לכה דודי״, ועוד.

יציאת הכלה מביתה לבית החתן לא היתה עניין פרטי של שתי המשפחות שהתקשרו בקשרי הנישואין. כמעט כל הקהילה השתתפה בשמחת הדרך וליוותה את הכלה בשירה ונגינה.

בעיר תיטואן, שבה חיו היהודים ברובע מיוחד מוקף חומה, נסגרו שערי ה״חודרייה״ והחגיגות נעשו על פי המנהג. בלאראצ׳ה ובטג׳יר, שבהן לא היה רובע יהודי סגור ויהודים התגוררו במעורב עם שכנים נוצרים ומוסלמים, קוים מנהג הובלת הכלה אל בית החתן בעיקר בבית ובחצר מחשש מה יגידו השכנים. מתחילת הערב צעדה הכלה באטיות, בשקט ובכבוד ועיניה עצומות לאורך כל הדרך כדי שבהגיעה לבית החתן יהיה הוא הגבר הראשון שאותו תראה.

בערים תיטואן, לאראצ׳ה ואלקצר כביר צעדה הכלה לבית חתנה. בטנג׳יר, בגיברלטר ובמליליה נהגו להוביל את הכלה על גבי אפריון סגור שנישא על ידי הגברים של ה״חברה״.

כשהגיעה הכלה לבית החתן המתינו לה החתן ואמו בפתח הבית. החתן דרך על רגלה של הכלה בהיכנסה לבית, אות לכך שהוא יהיה השליט בבית. ואילו אם החתן המתיקה את המעשה בתתה לכלה סוכר ומים, סימן לברכה שחיי הזוג הצעיר יזרמו בקלות והמתיקות תהיה שורה ביניהם בל חייהם.

באותו הלילה בתום החגיגות ישנה הכלה בבית חתנה. לא אתו יחד, אלא בחדר אחר ובמיטה נפרדת. עם הכלה ישנו אמה, או דודה, או סבתא, או קרובת משפחה אחרת של הכלה.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-הכתובה והצגת הנדוניה

שבע ברכות — יום החתונה

ביום רביעי לפני שקיעת השמש נערך טקס הקידושין. בקהילות הקטנות נערכו החתונות בבתים. בטנג׳יר מתחילת המאה העשרים עד שנת 1951 נהגו לערוך את החתונות בבית הכנסת הגדול והמפואר של משפחת נהון." כל האורות והמנורות בבית או באולם בית הכנסת דלקו וזרחו באור יקרות. החתן ואביו בחליפה אירופית וכובע המתינו לבוא הכלה.

הערת המחבר: במאה ה־19, על פי הציור של דלקרואה, חתונה יהודית בטנגייר (1832), לבשו הגברים כותונת מעל למכנסיים רחבים מכווצים (סרוואל) ומעל לכותונת גלימת מעיל שהודקה באבנט רחב למותניים. לראשם חבשו כיפה. בשלהי המאה ה־19 נהגו היהודים בעיקר בני המשפחות האמידות ללבוש לבוש אירופי. לאחר הכיבוש הספרדי המירו רוב הגברים את הבגד המסורתי בחליפות אירופיות.

הכלה האריכה במעשה ההתלבשות וההתאפרות וההתכוננות לטקס, והיא שרה לחתנה הממתין את השיר ״המתן לי אהובי״(.(Espera senor

במרכז האולם שבו נערך טקס הקידושין הועמדה במה גדולה מוארת ומוגבהת ועליה שטיחים מפוארים (El trono). מעל הבמה הוקמה חופה מבד משי או סטן לבן, והכול קושט בפרחים לבנים — ורדים, יסמין, שושן צחור ועוד. ליד כיסא הכלה המקושט הונחו שני כיסאות נוספים, מימין לאם הכלה ומשמאל לאם החתן. הכלה הגיעה לבושה לבן, הינומה דקיקה כיסתה את פניה וזר פרחי תפוז (אזהר) לראשה. לצדה ילדות בשמלת כלה שאחזו בשובל וישבו למרגלותיה. הכלה ישבה בכיסאה וכולם שרו לה את השיר ״אורי, זהרי, האירי את מזלך״

.(Arrelumbre y arrelumbre)

טקס הנישואים התנהל כטקס המסורתי מימים ימימה. הרב עושה את הקידוש, הכלה מקבלת את יין הקידוש מאמה. הבעל עונד לאשתו טבעת או מקדש אותה במטבע ומצהיר ״הרי את מקודשת לי בדת משה וישראל״, הרב קורא את הכתובה, שבע ברכות, החתן דורך על הכוס לזכר חורבן בית המקדש. אם החתן מרימה את ההינומה ושמה בפיה של הכלה שקד מצופה בסוכר כסמל לחיים טובים. לעתים, אם החתן לא הספיק לדרוך על רגל כלתו ביום ה״רוחר״, הוא השתדל לדרוך לה על הרגל ברדתה מהבמה. אבי החתן ובניו לקחו את הכלה אל ההיכל שנפתח, היא נישקה את ספר התורה וחזרה לכיסא הכבוד. לאחר החופה והקידושין השליכו סוכריות וקראו קריאות שמחה; ולאחר מכן ארוחה, תזמורת וריקודים.

סעודת החתונה שנערכה באולם בית הכנסת או בבית משפחת החתן או הכלה היתה מפוארת. הגישו עופות ממולאים, צלויים, מטוגנים, בשר עגל, מוח, לשון, ״פסטלס״, שקדים, סוגים שונים של מרקחת פרות וירקות, סלטים, לחמים מיוחדים עגולים וגדולים, מיני מתיקה, שקדים ועוד. כמו כן הוגש מאכל מיוחד שהכינו אותו רק בחתונות, אלפיב׳ה די בודה(alfeha de boda) — בצלים מטוגנים בדבש ושקדים. הנשים והנערות טרחו במשך הערב, הגישו, אספו, הוסיפו ודאגו שלא יחסר דבר. לאחר הסעודה שרו הנוכחים שירי חתונה ופיוטים, ונערכו ריקודים. אוצר שירי החתונה בספרדית יהודית גדול ורחב, אולם תמיד נוספו מילים ומעינות מהתרבות הסובבת, בעיקר צלילים וטונים ערביים־אנדלוסיים, מוסיקה ושירה מרוקאית מקומית וכן השפעות ספרדיות, בעיקר מוסיקה צוענית. באמצע המאה ה־19 רקדו בחתונות יהודיות בטנג׳יר ריקודים ספרדיים כמו ״פנדנגו״ (Fandango) וריקוד הדומה מאוד ל״פלמנקו״ הצועני; אותו רקדו רק הנשים. הסופר אלכסנדר דומא, בביקורו במרוקו, נדהם לשמוע בחתונה יהודית בטנג׳יר את מעינת השיר ״ביצר הפגיזו הצרפתים את טנג׳יר״. לשאלתו נענה שהשיר הוא שיר שמח, ולכן הם רוקדים לצליליו.

בתקופת מלחמת האזרחים הספרדית ולאחריה שרו בחתונות גם שירים לאומיים ספרדיים ורקדו ״פלמנקו״, ״רומבה״, ״טנגו״ ו״פוקס טרוט״.

החתן והכלה פרשו לחדרים הפרטיים, והקהל המשיך לשיר. לעתים נרדם החתן העייף ואילו כלתו המשיבה לשיר עם המסובים. בשעות הערב המאוחרות נותרו רק אוהבי הזמר והבדיחה, ולצד שירי החתונה העתיקים שרו שירים חדשים. במאה העשרים, בשל הכיבוש הספרדי, התעדכן אוצר השירים של היהודים בשירים חדשים בספרדית, וחלק מהם, ההיתוליים בעיקר, על אודות חתן וכלה ומה שביניהם, יחסי חמות כלה ועוד, אף נכנסו לקורפוס השירים שנהגו לשיר בחתונות היהודיות, כמו השיר ״הכינה והפשפש רוצים להתחתן״(El piojo y la puiga) ושירו של ״פאיפרו״(Paipero), שהיה אהוב במיוחד על הקהל.

אחד מהשירים ששרו בשנות הארבעים היה שיר שנושאו חתונה, הפרת ההסכמים ובריחה של הכלה עם גבר נוצרי. בשיר היתולי זה באים לידי ביטוי עבר ועתיד, זמן ומקום, השידוכין, החתונה הנערכת ביום רביעי, הכלה הלבושה לבן, הסביבה הנוצרית, אהבה ונטישה.

• סיום חגיגות הנישואין

בבוקר הגיעה אם החתן עם ארוחת הבוקר הראשונה לזוג הטרי, והכלה הציגה לחמותה את הוכחת הבתולים. הוכחת הבתולים נעשתה בצנעה, ונמסרה לאם החתן. לא היו סדינים מוכתמים בדם ולא הציגו את הסדין קבל עם ועדה. היה זה אירוע פרטי בין הבלה לבעלה, אמה וחמותה.

האם הוציאה את המזון שנותר מהסעודה וחילקה את המזון הנותר לנערות ולגברים רווקים. האמונה היתה שרווקים ורווקות האוכלים מסעודת חתן וכלה יינשאו בקרוב. באותו שבוע לא בישלה הכלה ולא הכינה דבר. בבל יום שלחה משפחה אחרת מגש גדול ועליו מאכלים לכל ארוחות היום. למנהג זה קראו אפ׳טורס. כל לילה באו אורחים לשמח את החתן והכלה ולטקס ״שבע ברכות״, התפללו ערבית, אכלו ושרו. הכלה למעשה כמעט לא בישלה כל החודש, מכיוון שהזוג הצעיר הוזמן כמעט בכל ערב לאכול אצל משפחה אחרת; למנהג זה קראו חרצ׳ה (harjas). בסיום הביקור קיבלו בני הזוג מהמארחים מגש מיני מתיקה, כסגולה לכך שחייהם יהיו תמיד טובים ומתוקים.^,

סוף חגיגות החתונה: יום רביעי — יום הדג. לאחר שבילו החתן והכלה את כל השבוע בבית הגיע הזמן לחיים האמתיים. האישה צריכה להתחיל את חובותיה כעקרת הבית, והגבר בעבודה בחוץ.

ביום השביעי לאחר החופה יצא החתן לשוק, קנה דגים והביאם הביתה. הכלה לקחה סכין, ניקתה את הדגים ובישלה אותם, בדרך כלל ברוטב פלפלים אדומים. לא בכדי נבחרו הדגים לסיים את חגיגות החתונה: דגים הם סגולה לפריון. ״שבת דיל טוקאדו״ (Sabat del Tocado) היתה השבת שחתמה את חגיגות הנישואין. החתן עלה לתורה בנוכחות כל הקהל, הכלה הגיעה לאירוע לבושה בשמלת כלה, והמשפחה חילקה סוכריות ומיני מתיקה.

נראה כי מנהג אכילת הדג בסיום חגיגות הנישואין היה נהוג עוד בספרד. בסלוניקי נקרא היום השמיני לחופה ״יום הדג״(E1 dia del pese). החתן הביא דגים מהשוק. על רצפת החדר הונח אגן נחושת ובתוכו דג חי, והכלה, בשמלה חדשה, קפצה מעל האגן שלוש פעמים. הטקס נערך קבל עם ועדה, וכולם בירכו את הכלה לריבוי בנים. ראה אטיאש, רומנסירו,עמ׳ 44.

סיכום

במנהגי הנישואין של היהודים הספרדים בצפון מרוקו השתמרו מסורות עתיקות יהודיות מארץ ישראל, מלפני הגלות, ומסורות וטקסים שהושפעו ממנהגי הנוצרים בחצי האי האיברי. במאמר זה ניסיתי להאיר את ריבוי הממדים של הטקסים, תוך בחינת השתנותם בזמן, במקביל לשינויים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שהתחוללו בקהילות עצמן ובחברה הסובבת, המוסלמית והנוצרית. אחד האלמנטים הבולטים בטקסי הנישואין הוא השירים בספרדית יהודית. בעוד האוכלוסייה המוסלמית, שרבים מבניה היו גם הם מגורשים מחצי האי האיברי, לא שמרה על השפה הספרדית, היהודים שמרו על השפה ועל המסורות האיבריות. את הסיבות לכך אפשר למצוא הן בהרכב האתני ההומוגני של הקהילות — כולם ממגורשי חצי האי האיברי — הן ביחסים שבין העיר והקהילה, הרוב והמיעוט, דהיינו יחסי הגומלין בין היהודים לתושבים המקומיים.

לטקס הנישואין מספר פנים. את הפן האישי והנשי מייצגת הכלה. הכלה אינה משתתפת אקטיבית בשום שלב של טקסי הנישואין. היא נבחרת, מולבשת, מובלת ונקנית בטבעת או בשווה פרוטה. ולמרות כל זאת היה טקס הנישואין האירוע המשמעותי ביותר בחייה ושיאו של תהליך שלקראתו חונכה מילדותה — להיות כלה ואם ולהקים משפחה.

הגלות והכמיהה לארץ ישראל השפיעו על חיי היום־יום ועל טקסי הנישואין. שני גורמים אלו באים לביטוי בשירה ובטקסי הנישואין. ארץ ישראל אינה רק מקום שאליו נכספו היהודים בתפילה ובפיוט; א״י, ירושלים, תורת ה׳ וחורבן בית המקדש הם חלק בלתי נפרד מטקס הנישואין. בשירים ובפיוטי החתונה נזכרים א״י, ירושלים ותורת ה׳, ולעתים נדמה כי טקס הובלת הכלה לבית החתן דומה לטקס הכנסת ספר תורה להיכל הקודש בבית הכנסת, ושירי חתן וכלה מתערבבים עם פיוטי שבח לתורת ה׳ ולא״י, ששיאם בשבירת הכוס ברגלי החתן, זכר לחורבן בית המקדש.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר- שבע ברכות — יום החתונה

עמוד 338

החתונה היהודית בפאס

מחברים שונים

א. החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאם

תיאור זה לקוח מאנתולוגיה של טקסטים אתנוגרפיים בערבית יהודית בתעתיק מיוחד (עם תרגום לצרפתית ושעתוק לאותיות ערביות) שנאספה בשנות השלושים של המאה העשרים בידי שני חוקרים, האחד מומחה צרפתי ידוע לדיאלקטים ערביים של מרוקו ולתרבות העממית במרוקו והשני צעיר בן הקהילה, דובר הדיאלקט הקהילתי; הוא ניהל את הראיונות בשפת הדוברים והדוברות. מטרת החוקרים היתה לתעד את המסורות הלשוניות והתרבותיות של בני קהילת פאס בעידן של תמורות.

המקור

 Brunot & Elie Malka, Textes judeo-arabes de Fes: : Louis

 Textes, transcription, traduction annotee, Rabat 1939, pp. 107-109,

חתונת אל־כתאיב [=חתונת ילדים](שם, עמ^׳ 109-107).

טקס אל־כתאיב עובר מאב לבן; עורכים אותו עדיין במשפחות מסוימות, שזה מנהגן. עורכים אותו לילד ולילדה בגיל הרך.

הולכים בליל המימונה לשדך את כלת אל־כתאיב. מביאים לה חינה וטבעת וכן סוכריות, ומחכים עד לליל ההילולא של רבי שמעון [בר יוחאי]. ביום ההילולא מביאים לכלה סוכריות וממתקים, בושם וטבעת וכן תכשירי איפור. ביום השבת לוקחים תבשיל לארוחת צהריים ומביאים לבית הכלה וסועדים שם את הסעודה כשהחתן יושב ליד כלתו [ושניהם] לבושים יפה. לאחר הסעודה מאפרים את שני הילדים, עוטפים את ראשה של הכלה במטפחת ראש כפולה ואת גופו של החתן עוטפים במעיל.

באים בחורים ונושאים את החתן ואת כלתו על כתפיהם וסובבים בבתי קרוביהם, וכשהם מגיעים לבתים נותנים להם חתיכת סוכר ומברכים אותם באריכות ימים. סובבים שבע פעמים ביום שני, ביום חמישי וביום השבת.

בלילה של ערב שבועות לוקחים את הילד ואת הילדה לבית המרחץ וטובלים להם יד ורגל, ולאחר מבן סרים לבית החתן ועורכים לו את התספורת בנוכחות מוזמנים ובשיתוף נשים הצווחות את צווחות הצהלולים, פייטנים ונגנים. אם הכלה סועדת סעודה דשנה בבית החתן ולנה שם.

בחג השבועות מכינים בבית החתן לחם קלוע עבור הכלה. ביום החג מלבישים את החתן ואת הכלה בגדים יפים. רב בית הכנסת כותב להם את הכתובה באותיות דבש ומושיט להם את הנייר כדי שילקקו אותו. נותנים לכלה את הלחם הקלוע, ולאחר מכן היא חוזרת לבית אביה. כשיגדלו, אם כתוב להם במזלם מן השמים, הם יינשאו זה לזו.

.ב השידוכין והאירוסין

בימים עברו כשמצאו הורי הבחור איזו בחורה שמצאה חן בעיניהם הם שלחו איש מכובד שידבר עם אביה ויפציר בו שייתן את בתו לאישה לפלוני זה.

אבי הנערה אומר לו: ״אחי, אחכוך בדעתי שבוע או שבועיים ואתן לך תשובה״. לאחר פרק זמן זה חוזר השדכן אל אבי הנערה כדי לקבל את תשובתו, וכשהוא אינו מעוניין לתת את בתו הוא אומר ״אחי, בתי אינה רוצה להתחתן״, או אומר לו ״בתי עדיין צעירה״, או ״אין לי כעת במה לערוך לה את החתונה״, וכל זאת כדי שלא לומר לו ״אינני רוצה בבחור זה״. השדכן מבין שאבי הנערה אינו מעוניין לתת את בתו, ומוסר תשובתו להורי הבחור.

אם אבי הנערה מעוניין לתת את בתו הוא אומר לו ״אחי, בסימן טוב״, והשדכן מוסיף ״בברכה ובאושר״. מסכימים על ערב שבו באים מספר אנשים לשידוכין. בערב זה הולכים ארבעה או חמישה אנשים מכובדים לבית הכלה. שותים תה ואוכלים עוגיות ואומרים להורי הבת: ״אתם יודעים מדוע באנו. באנו לשדך את בתכם פלונית לבחור פלוני״. הורי הבת עונים ״בסימן טוב!״, וקוראים לבחורה שתבוא לנשק את ידי המכובדים, ומחליטים מתי לערוך את טקס האירוסין.

לפני טקס האירוסין מכינים בבית המאורס ובבית המאורסת עוגיות, עוגיות ״פאליבי״י ועוגיות ״קנאדל״ וכן מרקחת. ביום שבו נערך טקס האירוסין מזמין אבי הבת במו פיו את ידידיו וקרוביו וכן את אבי החתן. המוזמנים באים לאחר רדת החשבה. שותים תה. בעלי הבית מזליפים מי ורדים על הבאים ומבעירים להם קטורת. נותנים לכל אחד מהם שתי עוגיות פאליבי, עוגיית קנאדל ופרוסת פרות מסוכרים. לוקחים אותם בכפות ידיהם בלא נייר. לאחר מבן הולכים המוזמנים של בית החתן אל בית הארוסה ואתם אבי הבחור; זה לוקח אתו טבעת זהב או שתיים משובצות יהלומים.

עוגת הפאליבי עשויה מחלמונים וחלבונים מוקצפים לחוד ומעורבבים לבסוף, ומקמח, סוכר ושמן. העוגה אפויה בתנור בצורת לחם עגול גדול עם חור או בלא חור באמצע; מספרדית pan leve.

עוגיית קנאדל -עוגיות בצורת מנורות שמן קטנות ממולאות בשקדים טחונים מעורבבים עם ביצה מוקצפת וסובר ואפויות בתנור.

הבחורה נכנסת אליהם בלבוש נאה ומנשקת את ידי המוזמנים, וכשהיא מגיעה לאבי הבחור היא מנשקת לו את היד ואת הראש, והוא עונד לה על ידה את הטבעות. קמים וחוזרים לבתיהם ואומרים בקול רם: ״בסימן טוב!״. בימים עברו לא ראה המאורס את ארוסתו כלל עד לליל החופה. גם בליל האירוסין הוא לא הלך אל בית ארוסתו.

בין האירוסין לנישואין חלים חגים: פורים, פסח, שבועות וכיפור. בית החתן שולח לבית הכלה חמישה מגשים מלאים: האחד באגוזים, השני בתמרים, השלישי בסוכריות, הרביעי בעוגיות והחמישי בחינה. והיו מוסיפים תכשיט מזהב – צמיד, עגילים או טבעת. חמש נשים זקנות נושאות את המגשים, שמכסים אותם במטפחות משי ירוקות. הן מובילות אותם בליווי צהלולים מבית החתן עד לבית הכלה.

טקסי האירוסין של ימינו דומים לאלה של ימים עברו; אך הבחור הולך אל בית הכלה, ואף לפני האירוסין הוא נפגש אתה ומדבר אתה.

ביום השבת הראשון שלאחר האירוסין לפנות ערב, בין ארבע לחמש עורך החתן ביקור בבית ארוסתו. משתתפות בו קרובותיה וידידותיה של הכלה וגם לחתן מתלווים ידידיו. החתן מביא לה תכשיט מזהב ומעניק לה אותו. נשארים לשתיית תה ולאכילת עוגיות.

החתן והכלה נשארים מאורסים שנה או שנתיים ולאחר מכן עורכים את החתונה.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 422

. הנישואין

• אתן רוצות לספר לי איך עורבים את הנישואין אצלנו בפאס, אתן הצווחות את הצהלולים?
• ברצון רב! בקרוב החתונה שלך, אליהו! האל יאריך את חייה של אמך רחמה כדי שתשתתף בשמחתך.

יום ראשון שלפני השבוע של החתונהש מכנים אותו ״יום היריעה הלבנה״. בערב אנו לוקחות מבית החתן לבית הכלה מגש של סוכריות וקערה של חינה כתושה. מקבלים את פנינו בעוגיות ״פאליבי״, בתה ובריבת פרות, מאפרות את הכלה ומורחות לה חינה על ראשה ומלפפות אותו בבד לבן. את היריעה הלבנה שאגו לוקחות אנו קושרות בה שבעה קשרים מסביב לבטנו של החתן ואומרות לו שלא יריב ולא יצא לטייל בלילות עד לליל החופה, שבו מתירים לו את הקשרים.

ביום שבת אנו המצהללות הולכות לבית החתן בבוקר ומשמיעות לו צהלולים לפני שיצא לבית הכנסת. כשאנו מסיימות אנו לוקחות את הילדות שנאספות בבית החתן אל בית הכלה בליווי צהלולים. שם נותנים להן סוכריות ועוגיות ״פאליבי״, ולאחר מכן הן חוזרות לבתיהן.

אנו חוזרות לבית החתן ומוצאות שם רבנים שותים מאחיא ומלווים אותה בחמוצים, ושרים פיוטים לכבוד החתן. החתן הולך בליווי חבריו לבית הכלה; אנו מלוות אותו בצהלולים. הוא נשאר שם. מכבדים את הנוכחים בתה ובעוגיות ״פאליבי״. החתן מנשק ידיים, ומעניקים לזה שליווה אותו קוביית סוכר. לאחר מכן בית החתן ובית הכלה סועדים יחד, וביניהם החתן והכלה לבושים בבגדים נאים. בערב הנשים יוצאות ומזמינות לטקסי יום ראשון שנקרא יום תקייל [=יום ההכנות הארוך], שמתקיימים בבית הכלה. יום שבת זה אנו מכנים אותו בשם סבת אר־ראי [=שבת ההתייעצות].

ביום ראשון בבוקר אנו לוקחות מגש של סוכריות ומגש של חינה לא כתושה לבית הבלה. בערב אנו מלוות בצהלולים את הנשים מבית החתן אל בית הכלה. לוקחות אתנו ביצה רכה, דבש וצמר גפן וכן קופסה של תכשיטי זהב. אנו שוברות את הביצה שבתון צמר הגפן על ראש הכלה ואומרות לה ״מזל טוב!״. סמוך לחמש בערב נאספות כל הנשים לבושות בשמלות משי ומטפחות קשורות לראשיהן. הנגנים באים ואתם זמרת ששרה שירי דזירי [־שמקורם באלג׳יריה] ומתחילים לנגן ולשיר שירים נפלאים. מכינים לנו תה ומחלקים לנו ריבה, ולאחר מכן מגישים לנו עוגיות שקדים ועוגיות בצורת מעטפות, ולבסוף מחלקים לנו גלידת פרות לפני שאנו הולכות הביתה.

ביום שני בערב עורכים את ליל החינה. ערב זה כולו נפלא. הנשים באות לבית הכלה לבושות יפה כולן בשמלות המשי שלהן עם חגורות משובצות חוטי זהב וכסף ועדויות בתכשיטי זהב: עגילים, עמידים, מחרוזות פנינים וטבעות משובעות יהלומים. יושבים על מרבדים נמוכים במו בסלון מוסלמי, השטיחים פרוסים על הרצפה ולידם כריות משי. בבל פינה מונחים מגשים מלאים בכוסות מאחיא ובחמוצים. החתן בא עם כל חבריו כשהם לבושים לבוש של מוסלמים: ג׳לאביה ממשי וכן מצנפת. הכלה באה מאופרת ולבושה שמלת משי ועדויה במטבע זהב משובץ ביהלום, ויושבת ליד החתן וחבריו. כל הערב הנגנים מנגנים והזמרות שרות, וכשמישהו רוצה לעזוב מכריזים על המתנה שהוא מייעד להם. אחד הנגנים מקבל את המתנה ואומר בקול רם: ״מתנה זו היא של פלוני שהעניק אותה לכבוד החתן והכלה ולכבוד הנוכחים כולם – עשרים פרנק. יוסיף לו האל מטובו!״. עם שחר הנשים המזוואראת [־הנשואות בפעם הראשונה וחיות לצד בעליהן] מורחות חינה לכלה; גם לבנות שנשארו ערות הן מורחות חינה על הידיים ועל הרגליים.

ביום שלישי מציגים את הנדוניה של הכלה, והרבנים והשמאים מעריכים את עלויותיה וליד כל חפץ רושמים את מחירו. לבסוף לוקחים את הנדוניה לבית החתן ומזמינים את הנשים לבוא לראותה. בלילה באים הפייטנים לשיר פיוטים בבית החתן, ומתלווה אליהם הספר. בזמן שזה מספר את החתן ואת חבריו שרים פיוטים ומשמיעים צהלולים לכבודם. לקראת חצות אנו מלוות את הכלה למקווה במחיאות כפיים קצובות ובשירים. הנשים נכנסות אתה למקווה, וכשהיא יוצאת הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים וחמותה אתן ובידיה נר לבן; הנשים שרות לה: ״הנה הנר הגיע אליה, שלחה לה אותו חמותה״״.

ביום רביעי בבוקר לוקחים את הכלה ומושיבים אותה על כיסא. באות נשים זקנות ועורכות לה טקס אזלומין ושרות לה: ״סרקי, סרקי״״. בערב, מלווים את הכלה בתהלוכה עם נגנים ועם רבנים ומובילים אותה אל בית החתן. כשמגיעים לבית החתן בא הרב וליד שני עדים קורא את הכתובה, שמוזכרים בה אבות החתן ואבות הכלה. לאחר מכן מקדש הרב על היין, והחתן והכלה טועמים מכוס הקידוש. החתן עונד לכלתו טבעת באצבע השנייה של היד הימנית, ואומר: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. מביאים קנקן או ספל מלא בחלב ומזליפים על החתן והכלה.

בלילה, ליל הנישואין, מסדרים את חדר החתן ומציבים באמצעו שולחן גדול. על השולחן שמים קערה של תפאיה, שהוא מרק הכולל בשר עוף, פתיתי ביצים טרופות וחתיכות שומן. לאחר מכן מגישים מיני קינוח, תבשילים, משקאות, פרות ועוגיות מכל סוג. אנו קוראות לגברים ולנשים שיבואו להתפעל מן השולחן, ונועלות את דלת החדר על החתן והכלה. ביתר החדרים הנגנים מנגנים והרווקים ידידיו של החתן ניגשים אל דלת החדר שבו שוהה החתן ואומרים בקול רם:

״תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מן התפאיה.

תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מבשר העוף.

שמור נא לי מן העוגיות, שמור לי מן הסוכריות.

תן לי לטעום, הו ידידי״.

למחרת בצהריים עורכים את טקס המתנות. גברים ונשים יושבים סביב שולחן גדול עמוס בעוגיות, בקערות ריבה ובמקטרות של קטורת, וחבריו של החתן וחברותיה של הכלה מביאים לה מתנות מכל סוג. ישנם גם כאלה שמעניקים מתנות כסף. מי שיוצא לוקח אתו את מנת העוגיות שלו בתוך נייר לבן.

ישנן משפחות שלאחר החתונה מקיימות את מנהג ה״צדקה״. ידידי החתן מזמינים אותו לביתם כדי שיהיה אורח כבוד שלהם. החתן יוצא להסתובב עם חביריו, שעורכים לו ביקורים בבתיהם. כשהוא עומד לעזוב הם מעניקים לו מתנת כסף, מעשרים עד מאה פרנק.

• האם בימים עברו היו מנהגים נוספים על אלה?
• כן! ביום שלישי בלילה לאחר שיצאה הכלה מן המקווה היו עורכים את טקס ״מצא אישה״. היו מלבישים לחתן לבוש של מוסלמים, בגד עליון רחב ומצנפת, ומרכיבים אותו על סוס כמו מלך. חבריו ליוו אותו כשהם לבושים כמו שוטרים ואומרים לו ״יברך האל את חיי אדוני!״ ומניפים למולו מטפחות משי, ואחדים מהם צעקו אחריו: ״אנו עלינו לרגל ובאנו, ונעלינו בידינו״״״.

וכן ערכו את טקס אל־עאגפא. לאחר החתונה היו מעלים את הכלה לגג ומלבישים אותה דברים של זקנות: מטפחת ראש עם שולי זהב, צמות שחורות מלאכותיות וכן חגורה רחבה משובצת בחוטי זהב. לאחר מכן התיישבו ושתו תה בזמן שהנגנים ניגנו.

ושכחנו לספר לך, אתה היקר לנו, על הטורנה־בודה [=חזרה על החופה]. לאחר שהכלה היתה לאשת איש, חמישה עשר יום לאחר מכן היו מלווים אותה לבית הוריה, ולאחר כשבוע היו לוקחים אותה למקווה ומאפרים אותה ומלווים אותה עד לבית החתן במגשים מלאים עוגיות וסוכריות. לילה זה היו מבלים אותו כמו ליל הנישואין.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

4. 4. שירי חתונה

ביום שלישי בלילה, כשעומדת הכלה ללכת למקווה, הנשים והבנות עומדות מסביב לשולחן מרובע. יהודייה זקנה שמוצאה מצפרו עומדת באמצע החדר, לוקחת בידה מטפחת משי ומתחילה לשיר ולרקוד לכבוד הגברים והנשים שמעניקים לה מתנות כסף:

תודה, הו גברתי!

תודה עבור מטבע הגרוש של זאת, הו גברתי.

תודה עבור מטבע החאסאני של זאת, הו גברתי.

תודה עבור מטבע הפסיטה של זאת, הו גברתי.

גרוש אחד חסר למטבע הריאל, הו אלי, השלם לה אותו.

תודה עבור מטבע הריאל של זאת, הו מילאלה.

תודה עבור מטבע הפרנק של זאת, הו מילאלה.

תודה עבור הכובע של זה, הו מילאלה.

ביום שלישי בלילה, כשיוצאת הכלה למקווה, הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים ושרות לה:

הנה הנר הגיע אליה, חמותה שלחה לה אותו.

הו שחיינים, אצעדת גברתי נשטפה במי הנהר.

לקח אותה, לקח אותה, החתן הוא אדוניה.

לקחה אותו, לקחה אותו, הכלה היא אדוניו.

הו בן דודתי! הראה לי את בית הרופא; עיניך פצעוני, אני ילד קטן.

הו כלה, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר זקן.

הו כלה גברתי, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר עם ידידיו.

הו כלה, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר זקן.

ביום רביעי בבוקר עם שחר באות נשים זקנות לבית הכלה ומושיבות את הבלה על כיסא, עורכות לה טקס אזלומין ושרות לה:

סרקי, סרקי את צמותיה, הכלה פונה לביתה.

הגידו לאביה, שהאל ייתן לו כל טוב, על שנתן את בתו [לבחור צעיר.

הגידו לאביה: הו נוצרי! על שנתן בתו לאיש זר.

הגידו לאביה, שהאל ייתן לו סבל, על שנתן את בתו לראש ההר.

הו ביתה! הו בית אביה! לא חטבה עצים ולא שאבה מים.

זאת הילדה יקרה לי, תלד ילדים ואימה תגדל אותם.

בית של שמחה הוא בית שיש בו בנות, מלא היה ותוך שעה [התרוקן.

הו כלה, אל תבכי, אל תזילי דמעות מעינייך

שעה שהרבנים יחזיקו לך את ידייך.

בשהזקנות עורכות את טקס ״סרקי, סרקי״ לכלה [טקס אזלומין] נאספות הבנות והרווקות ליד שולחן ומתחילות לתופף עליו ולשיר, ואתן זקנה שמתחזה כאילו היא בהיריון שעה שהיא נושאת כרית על בטנה.

1. 1. — הו סבתא ואימא איטו!

• הו סבתא, הנה הגיע החודש הראשון!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא, הנה הגיע החודש השני!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא, הנה הגיע החודש השלישי!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא. הנה אחזוני צירים!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא, סגרי את הדלתות.

הו סבתא ואימא איטו!

• הו סבתא, התפללי עליי!
• הו סבתא ואימא איטו!
•  

2. 2. אויה לי! הו גברתי, מה היה לי?

לחייך בצבע ורוד, כוס בדולח מלא חלב ריחני.

אויה לי! אתמול חזר מנסיעתו הארוכה ושם ידו על לחייה.

אויה לי! ראש יקר זה ראוי למטפחת ירוקה ולמשפחת [חדשה עם שולי זהב.

אויה לי! רגל יקרה זאת ראויה לנעליים ירוקות [ולאצעדה חדשה.

תרגם מערבית יהודית, העיר וערך: יוסף שיטרית

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

ב. טקסי החתונה בפאס

תיאור זה של טקסי החתונה לקוח מתוך רומן אוטוביוגרפי שכתבה יהודייה ילידת פאס (בשם נעוריה גרציה כהן) שיצאה מן הקהילה בצעירותה, התחתנה עם קצין בכיר צרפתי לא יהודי וחיתה אתו בצרפת. סיפורה זה וסיפורים נוספים שהיא כתבה מנסים לשחזר את תנאי חייה ואת האווירה ששררה בקהילת פאס לפגי עזיבתה את הקהילה. נקודת הראות שהיא מציגה כאן משלבת ולמעשה מכליאה את תחושותיה ורשמיה כבת הקהילה עם תחושותיה של אישה שעזבה את הקהילה ומסתכלת עליה ממרחק ואף בביקורת מסוימת.

המקור: ,Dégrada [Gracia Cassou], Retour sur un monde perdu 52-61 .Paris [1971], pp

• DEGRACIA(1911-1985). Pseudonyme de Gracia COHEN épouse CASSOU. Première femme de lettres juive marocaine.
• Gracia Cohen née à Fès, au Maroc, le 19 juillet 1911, est la quatrième de six enfants Son père, David Cohen, fils d'un riche propriétaire terrien, a le goût des voyages (Paris, Londres, Jérusalem), mais ses biens lui sont confisqués sous le protectorat français qui s'installe à Fez. un an après la naissance de Gracia.Sa mère, Yacouth Cohen, très pieuse, est la fille du Grand rabbin du Maroc, Haim Cohen. Gracia est élève à l'école Franco-Israélite de Fès jusqu'au Brevet élémentaire, et, comme ses soeurs, elle travaille pour aider sa famille. Elle est quelque temps secrétaire dans un cabinet d'assurances, puis quitte le Maroc en 1936. La même année, elle donne naissance à Biarritz à Claude qu'elle confie d'abord à une nourrice. Elle travaille ensuite à Bordeaux où elle épouse en janvier 1940 à la mairie, le lieutenant en cavalerie, ingénieur de formation, Pierre Cassou. Ils auront six enfants, Colette, plus tard épouse Roumanoff, Michèle, Jean-Pierre, Evelyne, Jacques et Georges. En 1948, son époux reconnaît Claude, le premier fils de Gracia, qui vit dorénavant avec eux.
• Pendant pratiquement toute la Seconde guerre mondiale, la famille Cassou vit au Maroc. Elle habite ensuite à Hyères de 1945 à 1956, puis à Paris. Pierre Cassou, alors commandant est affecté de 1959 à 1962 en Algérie où sa famille le rejoint. Ils sont de retour à Paris, puis à Nîmes où il termine sa carrière avec le grade de général. Dès sa retraite, le couple rejoint Paris.
• Le mariage de Gracia Cassou à Bordeaux a été un mariage civil, et elle élève d'abord ses enfants sans aucune éducation religieuse. En 1953, lorsque son fils Jean-Pierre tombe très malade, elle fait le voeu de revenir à la religion de ses pères. Elle introduit alors les fêtes juives dans la vie familiale, fait circoncire ses trois garçons par un chirurgien, et amène ses enfants et son mari à la synagogue. A Paris, elle devient une militante très généreuse de la WIZO, l'organisation internationale des femmes sionistes. Elle se trouve à son aise dans ce milieu de la bourgeoisie juive et participe régulièrement aux ventes de livres de la WIZO au cours desquelles elle signe ses propres ouvrages. Elle fréquente assidûment la synagogue et s'occupe de plusieurs oeuvres de bienfaisance à Paris et en Israël où son père et ses deux frères ont immigré. Malade du coeur, elle fait part à ses enfants de son souhait d'être enterrée en Israël. En 1985, elle participe à une voyage organisé pour un club de riches donateurs en Israël, et y décède. Elle est enterrée au Mont des Oliviers, à Jérusalem.
• Le premier ouvrage que Gracia Cassou fait paraître, sous le pseudonyme de Degracia, est Mariage mixte,en 1968. Elle en fera paraître deux autres, Retour sur un monde perdu, en 1971, et Un sacré métier, en 1974, sous son nom d'épouse, Gracia Cassou. Tous trois sont édités à compte d'auteur, et ce fut sans doute un des regrets de Gracia Cassou de ne pas avoir été retenue et publiée par un éditeur. Après la parution de Retour sur un monde perdu, le 24 février 1972, elle déclare au Midi Libre : << J'ai toujours eu envie d'écrire et plaisir à le faire. J'ai découvert ma vocation à l'âge de dix ans. J'ai toujours écrit, mais ce ne fut pas facile. J'ai élevé mes sept enfants. >> Elle affirme aussi que ses oeuvres ne sont absolument pas autobiographiques. Les thèmes qu'elle y traite, — le mariage mixte, ou l'installation des autorités coloniales à Fès — reflètent cependant des situations qu'elle a personnellement vécues.

Avec Mariage mixte, Gracia Cassou a été, en 1968, à cinquante-six ans, la première juive d'origine marocaine à faire paraître un roman en français. Elle y traite, à partir de sa propre expérience, d'un thème que d'autres écrivains juifs maghrébins, comme Albert Memmi dans Agar (Paris, 1955), avaient déjà abordé, mais qui ne l'avait encore jamais encore par une femme marocaine. Outre les trois ouvrages qu'elle se charge de faire éditer et de distribuer autour d'elle, Gracia Cassou a également laissé plusieurs manuscrits inédits. Des monstres, vous dis-je, qui était annoncé en 1974, n'a semble t'il jamais été édité. De même, la pièce de théâtre, << Hortense ou la femme terrible >>, qu'elle évoque en 1972 dans le Midi Libre, n'a pas été éditée.

• Mais ce sont surtout ses souvenirs du Maroc qui ont suscité de l'intérêt auprès de ses coreligionnaires. Ainsi pour illustrer l'histoire des juifs à Fès, une revue israélienne francophone, Noam, afait paraître des extraits de Retour sur un monde perdu. Dans cette autobiographie à peine romancée, l'héroïne, Lydicia Gozlan est, comme Gracia Cohen, une des premières petites filles du mellah de Fès à entrer à l'école Franco-Israélite dans les années 1920 :
• C'est seulement vers la mi-décembre que mon père se décida à me conduire à l'école. Cet établissement scolaire n'existait d'ailleurs que depuis le mois d'octobre.
            L'École Franco-Israélite, ainsi l'appelait-on, était sise au Mellah, au fond d'une impasse caillouteuse mais où le soleil entrait à profusion, chose assez rare dans le quartier…[…]
            Ni David, ni moi-même ne parlions un seul mot de français. Aussi fut-ce par le truchement d'une interprète que la surveillante questionna mon père. […]
            Durant toute la matinée, je restais debout dans la cour, en compagnie d'autres petites filles qui étaient nouvelles comme moi. Nous n'osions pas nous parler. Nous nous épions les unes les autres. Le seul fait de nous retrouver à l'école nous impressionnait.
            Nous étions la première génération de filles à fréquenter cet établissement.
            Toutes les juives du Mellah étaient analphabètes.
            Il y avait bien sûr l'école de l'Alliance Israélite qui enseignait le français à un tout petit nombre, presque tous des hommes adultes, mais seulement des hommes, à l'exception d'une femme ou deux, au grand maximum.
            Alors que dès l'âge de quatre ans, la Synagogue était obligatoire pour les garçons — uniquement pour les garçons — qui recevaient une bonne éducation religieuse et profane.
            La fille juive avait droit à un enseignement oral religieux complet et quotidien, donné surtout pas sa mère et complété, plus tard, par le mari. Car toutes les jeunes fille se mariaient. Elles étaient donc destinées à devenir des épouses et des mères de famille. Un point. c'est tout. (Degracia, Retour sur un monde perdu,  33-35)
            Au bout de cinq années d'école… j'obtins mon Certificat d'études primaires, avec mention Bien.
            Au Mellah, ce diplôme était un événement considérable, à cette époque. Dans la rue, sur mon passage, les gens se retournaient et disaient avec respect et considération :
            — Tu vois, la fille de David, elle a son certificat. A leurs yeux (moi, une fille), je savais lire, écrire et parler le français. Que demander de plus ? Pourtant, j'étais irrésistiblement attirée à savoir davantage… Je sentais un besoin impérieux de continuer mes études. Malheureusement, je me heurtai à un obstacle sérieux : mes parents. Ils s'y opposaient formellement. (Idem, p. 77)

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 428

טקס ראשון: יום היריעה הלבנה

טקס קצר זה נערך תמיד ביום ראשון בבית הכלה. הגברים אינם משתתפים בו.

שרה הזמינה את יאקות, אמו של מסעוד, אחדות מקרובותיה ושתיים משכנותיה. יאקות הביאה אתה סרט לבן וחגרה בו את מותניה של אחותה אסתר. שרה מסרה סרט בצבע ירוק ליאקות כדי לעשות אותו דבר לבנה. החתן והכלה חייבים לחגור ״חגורה״ מביאת־מזל זאת במשך כל השבוע. הושיבו את אסתר על כיסא באמצע החדר; המשפחה, המוזמנות, השכנות עמדו סביבה בצורת מעגל. יאקות לקחה חבילה קטנה שהושיטה לה אמי ובה ביצה קשה עטופה במטפחת משי לבנה. היא שברה ומעבה בעדינות את הביצה על ראשה של כלתה לעתיד.

לפעמים, בטירוף שמזמנות ההבנות, שכחו לבשל את הביצה״ וכך היא נשפכה על שערותיה ופניה של הכלה. תקרית כזו גרמה לכעס, צעקות ומריבות״ והסתיימה לבסוף בהתקפת צחוק בלתי נשלט.

עבור היהודים הביצה היא סמל להתחלה ולסוף של כל דבר. לאחר מכן לקחה יאקות אבקת חינה והוסיפה לה קצת מים ובושם, לשה אותה לעיסה וצבעה בה את כף היד של אחותי אסתר. אחדות מן הנשים הנוכחות השמיעו את הצהלולים הבלתי נמנעים והמסורתיים. אחר בך בירכו זו את זו, שתו תה עם נענע, שתו מיצי פרות סמיכים והגישו עוגיות שקדים, וכל אחת הזדרזה להחביא אותן״ לבסוף יצאו בולן מאושרות ושבעות רצון.

החתונה נכנסה למסלולה הסדיר.

טקס שני: ״סבת אר־ראי״ או שבת ההתייעצות

מסעוד הגיע אל ביתנו ביום השבת שלאחר מכן, לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת. ליוו אותו אביו, אמו, אחותו, שכנים וידידים אחדים, קרוב לשנים־עשר איש בסך הכול.

לאחר שטעמו מן המתאבנים, מאחיא, זיתים ירוקים – בחתונה יש תמיד הרבה זיתים ירוקים, משום שהירוק הוא שם נרדף לתקווה, ולעולם לא זיתים שחורים – פלפלים צלויים, עגבניות חתוכות לחתיכות קטנטנות וטבולות במשך זמן רב בשמן, שקדים ובוטנים במלח, פולים גדולים מיובשים ומטוגנים, חצילים בכמון והרבה שום, וכר״ התיישבו סביב השולחן לסעודת הצהריים.

התפריט של שבת בצהריים – אם נערכת חתונה ואם לאו – הוא תמיד אותו דבר בכל בתי המלאח: הדפינה [־החמין]. מכינים תבשיל זה ומבשלים אותו עוד ביום שישי אחרי הצהריים, משאירים אותו על חום נמוך מעל תנור מחרס גדול שמשמש למטרה זו במיוחד; שכן בשבת אסור על פי ההלכה לעבוד, לבשל, וכו'… התבשיל כולל חומרים אלה: גרגירי חִמצה, חתיכת בשר חזה של בקר, תפוחי אדמה, ביצים בקליפותיהן, קציצות גדולות מבשר קצוץ ומתובל היטב, חיטה מרוסקת עם שום ואבקת פלפל אדום. משאירים את הקדרה על אש קטנה למשך כל הערב והלילה עד למחרת בצהריים. כשהוא מוצלח תבשיל זה הוא ממש מעדן, אם כי כבד במקצת. מלווים את אכילתו בלגימות רבות של מאחיא. והמוזמנים רוקנו כמה וכמה כוסות באותו יום״

הקינוח כולל לרוב אגוזים, תמרים, צימוקים, תאנים, פרות שיזף, רימונים וערמונים מבושלים בעונה… הפרות הטריים הנפוצים והמבוקשים ביותר היו האבטיחים – פרי מרענן ביותר – והמלונים, שניתן היה להשיג אותם בכל שוק, בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים.

לאחר קינוח מגוון הגישו תה עם נענע. המים שהורתחו בערב שבת הושארו גם הם על אש קטנה לצד הקדרה של החמין על תנור החרס. לרוב היו המים פושרים בלבד, ומכאן הביטוי ״בחורה פלונית חיוורת כמו התה של שבת״. אך משקה חם נחוץ אחרי ארוחה כזו. וכולם שתו עוד ועוד, ובמיוחד אבי שאהב לשתות תה יותר מכול, בין שהיה קר ובין שהיה חם!

בערב כולם עזבו, לבד ממסעוד, שנשאר ליד ארוסתו. הוא שוחח בנועם עם אסתר, ואבי ואמי השגיחו עליו אך מרחוק.

טקס שלישי: תצוגת הנדוניה או טקס ה״תקייל״

למחרת ביום ראשון הבית שלנו, כלומר הדירה שלנו והדירות של שכנינו שהעמידו אותן באופן טבעי לרשותנו כפי שנהוג בטקסי אירוסין, חתונה, בר־מצווה, וכד״ הבית שלנו, אני אומרת, היה מובן שוב לקבלת בני משפחת החתן ומוזמנים רבים. כנהוג הוגשו להם תה בנענע, מיצים סמיכים, עוגיות שקדים, פרות מסוכרים, וכד״

הנדוניה של אסתר ובראשה המזרן, שתי הכריות, הבגדים שהכלה היתה צריכה ללבוש ביום החופה – כלומר קפטן, שמלה רחבה, ״מטפחת ראש׳/ זוג נעליים שטוחות ורקומות, לבוש תחתון, וכו' – כל הפריטים האלה הוצגו בהפגנתיות בכל מקום על הספות, השולחנות, הכיסאות, וכו'״ בפינה אחת מצאת את המתנות – שלא נגעו בהן – שהביא החתן לאחותי אסתר.

אם החתן שלחה עוד בבוקר מספר מגשים עמוסים בתמרים גדולים, בבשמים מסוגים שונים, בסוכריות שקדים״(קשה לתאר אילו כמויות של סוכריות שקדים מגישים בטקסי אירוסין, חתונות, בר־מצווה במלאח); מגש קטן עם תכשיטים – אלה שהובאו כבר בטקס האירוסין ונוספים עליהם שרשרת, סיבה, טבעות וביניהן טבעת יהלום מוארך, אך לא טבעת נישואין; ומגש נוסף עם נעליים שטוחות ורקומות ו״מטפחת ראש״ יפה ביותר; אלה היו המתנות האחרונות שהעניק החתן לכלה.

נשים רבות ובחורות רבות באו והצטופפו בהתכנסות זאת, בעיקר כדי לסרוק ״בהערצה״ את הנדוניה. הגברים שהיו נוכחים בטקס עסקו בעניין אחר: הם העריכו את עלויות הנדוניה שאחותי ״הביאה״ לבעלה בעתיד. לאחר ויכוח ער – כמו שקורה כמעט תמיד – הם הגיעו להסכמה על סכום של אלף וחמש מאות ריאל (או ״דורו״). דוד הוסיף חמש מאות במזומנים, ובסך הכול אלפיים ריאל.

באותו יום נודע לשתי המשפחות, לידידים, לשכנים ולרבים מבני המלאה, שבתו של דוד סיפקה נדוניה של אלפיים ריאל״ וההערות זרמו להן: זה מעט, או לא מספיק. דוד יכול היה להשתדל קצת יותר; נכון הוא שיש לו עדיין בנות שהוא צריך לדאוג לחתן אותן; הערכת הנדוניה היתה מוגזמת; וכן הלאה. העניין הוא שבמקרה של גירושין – בני המלאח התגרשו לעתים רחוקות מאוד – הבעל היה חייב לשלם במזומנים טבין ותקילין את הסכום שנרשם בכתובה״ כפול ארבע! לכן אמרו לשם סיכום: ״יעשה האל שלא נצטרך לכבד את תנאי הכתובה״.

טקס רביעי: יום שני בלילה, ליל המקווה

לליל המקווה קדם ערב ״הורדת השערות״. אחת מדודותיי, בגיל צעיר יחסית, לקחה אתה את אסתר ודאגה בעזרת כלים פשוטים להוריד כל שערה מיותרת. על הכלה אסור היה להתלונן במשך כל הפעולה המכאיבה

הזאת. מנהג זה מקורו ערבי אך הוא נשמר בקפדנות בידי כל הנשים היהודיות במלאה, וקיבל עם הזמן מעמד של חוק.

אשר לליל המקווה, זוהי מסורת פולקלור שהיה בה חן מסוים. לאסתר, שחבשה מטפחת לבנה לראשה והשפילה את עיניה בלפי מטה, התלוו אימא שלי ואם החתן, שהיתה לבושה בצניעות, וכן אחיותיי, דודותיי, בנות הדודים והדודות שלי, ומספר שכנות; לגברים אסור להשתתף בטקס זה. כל אחת מהן החזיקה נר דלוק בידה. בחצי תריסר נשים זקנות, ה״מטבילות״, שרו ורקדו לכל אורך התהלוכה:

״הוא לקח אותה. הוא לקח אותה. מסעוד הוא אדוניה.

היא לקחה אותו. היא לקחה אותו. לאסתר הוא שייך.

הנרות הגיעו. חמותה טובת הלב היא ששלחה אותם״.

נשים ונערות שהיו ברחובות הצטרפו גם הן לתהלוכה. מגיעים לבית המקווה: בסוף מסדרון חשוך, בחדר עם קירות חשופים, קטן ממדים, בלא חימום כל השנה, נמצא מקווה מלא מים עד לקצה. בנוכחות כל הנשים שהצליחו תוך דחיפות להיכנס לחדר המקווה השילה אסתר את כל בגדיה וירדה את שש או שבע המדרגות של הבור. יאקות עזרה לכלתה לטבול בכל גופה. אסור היה שתישאר שערה אחת מחוץ למים. אחר כך היא אמרה את הברכה המסורתית. כל זה נמשך דקה בערך. אסתר עלתה ושערותיה דבוקות לפניה, המומה מעט מכך שעצרה את נשימתה, חיוורת ונרגשת מטבילה ראשונה זו, שהיתה חייבת לחזור עליה לאחר מכן כל חודש, על פי ההלכה, אך מרוצה ששבה לאוויר החפשי.

המטבילות עלו על כולן בהרמת קולן וצעקו בצהלה: ״מזל טוב!״, ותוך ניצול ההמולה והשמחה ביקשו נדבות״ נשים אלה היו מצחיקות, עשו פרצופים, לחששו דברי זימה לתוך האוזן, תוך קריצות עיניים, בעניין ליל ההתייחדות הקרוב, צחקו בקול גבוה מאוד תוך פעירת פיהן חסר השיניים לרוב; הן היו מכוערות, חסרות צורה, עבות גוף, אך קלות תנועה יחסית עד כדי כך שבל הנוכחות נתנו להן כסף מתוך התפעלות מסוימת״

השיבה הביתה התנהלה באותם תנאים כמו היציאה מהבית. חיכתה לנו סעודת ערב שהקפידו רבות על הכנתה. הארוחה כללה תבשיל עיקרי: מרק חמצה. גרגירי החמצה הם סמל; הם מתנפחים וגדלים עם הבישול״

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 433