מורשת יהדות מרוקו

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אבן ח'לדון • אקדמות למדע ההיסטוריה

ספר ה׳אקרמות למדע ההיסטוריה׳(׳מֻקָדִמה׳) הוא הניסיון הראשון – לא רק בספרות הערבית אלא בספרות העיון של כל העמים – להתחקות על הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. בספר זה, שכתב בשנת 1377 היסטוריון מוסלמי, שהיה גם פוליטיקאי פעיל בצפון אפריקה, ביקש אבן־ח׳לדון להעלות על הכתב את מכלול יסודות הקבע המשותפים לכל המצבים ההיסטוריים, ואת מכלול המסיבות, המתחלפות לפי המקום והזמן, ולהגדיר חוקים בעלי תוקף כללי הקובעים את ההתפתחות ההיסטורית של כל העמים בכל הזמנים.

על שלושה מושגי יסוד מושתתת משנתו ההיסטורית והסוציולוגית של אבן־ח׳לדון: על חלוקת המין האנושי לבדווים ולתושבי קבע; על המחזוריות בעלייתן ובירידתן של ממלכות; ועל התודעה הקיבוצית – כלומר על ההרגשה המודעת המאחדת ומלכדת קיבוץ של בני אדם ונוטעת בלב כל אחד מהם אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולקיבוץ כולו – שהיא הכוח המניע של כל מהלך ההיסטוריה.

מתוך התבוננות מעמיקה ומקורית יצר אבן־ח׳לדון ׳מדע חדש׳, שעניינו, כדבריו, ב׳ידיעת התאגדותם החברתית של בני המין האנושי, המצבים השונים ביישובו של עולם, המסגרות המדיניות, עיסוקיהם של בני אדם ופרנסותיהם, המדעים והמלאכות.

 עניינים אלה נסקרים ב׳מֻקָדִמה׳ דרך שיטה בזה אחר זה, וכך נפו;שים לפני הקורא, ביריעה מקיפה אך תמציתית, הידיעות וההשקפות, המושגים והמוסדות של התרבות הערבית, כפי שהתגבשו במשך שמונה־מאות שנה בקירוב, מראשיתה של תרבות זו לפני עליית האסלאם ועד ימיו של אבן-ח׳לדון, שהיה אחרון ההוגים הדגולים בתרבות הערבית, ואולי הגדול שבכולם.

מתרגם הספר, עמנואל קופלביץ, צירף לתרגומו מבוא מקיף והערות. במבואו דן המתרגם באבן־ח׳לדון ובמשנתו על רקע תקופתו, במקומו של אבן־ח׳לדון ,תולדות מדעי החברה ובספר ה׳מֻקָדִמה׳ – תולדות הנוסח וכתבי היד.

העטיפה, על־פי כריכת ספר ממצרים מן המאה הי״ד, מעשה ידי עמנואל גראו נדפסה בדפוס אחוה, ירושלים מוסד ביאליק – ירושלים – הדפסה שנייה תשס"ב – 2002

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו

יעקב בהט – מוסד ביאליק – ירושלים

המרכז ללשונות היחהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית בירושלים 

תשס"ב

כל מחקר של המרכיב העברי חותר להגיע לגלוסר מלא ככל האפשר בלשון היהודית שהוא חוקר. גם לפנינו עמדה מטרה כזאת. הגלוסר כולו, מאל׳׳ף עד תי״ו, מציע מילון מקיף מנותח ומבורר של יסודות עבריים מטיפוסי לשון שונים – הסיפור, ההלכה והאקטואליה. בגלוסר רשומים רק היסודות העבריים המצויים בקורפוס הנבדק, וממילא אין הוא מקיף את כל היסודות העבריים אשר שימשו בכתיבתם של יהודי מרוקו. הגלוסר יש בו, ללא הנספחים, 40000 ערכים. מצורפים אליו שני פרקי מבוא: מקורות ועריכה, דקדוק וסמנטיקה¡ ארבעה נספחים: עברית בת זמננו, שמות פרטיים, משפטים וקטעי משפטים, לשון מעורבת ומובאות.

מקורות ועריכה. הפרק כולל סקירה קצרה של הערבית היהודית בכלל ושל הערבית היהודית של צפון אפריקה, ומרוקו בתוכה, בפרט¡ תיאור המקורות ששימשו בסיס לגלוסר¡ קביעת בחנים לזיהוי ולאיתור היקפו של המרכיב העברי¡ פירוט הנסיבות שבהן הועדף היסוד העברי על פני היסוד הערבי המקביל¡ וענייני עריכה המפרטים את דרכי הרישום של היסודות השונים בגלוסר ובנספחים.

דקדוק וסמנטיקה. פרק הדקדוק כולל בירורים בלשניים – בתחומי ההגה והכתיב, המורפולוגיה, התחביר וכן ענייני סמנטיקה – העולים מתוך החומר שבכתב, והמתבססים נם על עדויותיהם של אינפורמנטים משלושה אזורים במרוקו. הערות התחתית בגלוסר עוסקות בהשלמת התיאור הבלשני על ידי השוואה ללשון הדיבור, השוואה ראשונית ללשונות יהודיות אחרות, ואזכור פריטים ביבליוגרפיים מתאימים. נספח: עברית בת זמננו. בנספח זה מובאים יסודות שמקורם קרוב לוודאי בעברית החיה, וקשה לראותם מרכיב טבעי של הערבית היהודית במרוקו. רישומם בנספח נפרד שומר במידה רבה על גלוסר ״נקי״ מהשפעות ״זרות״.

נספח: שמות פרטיים. זה כולל שמות אנשים ומקומות, ספרים וחיבורים, וכן שמות ארגונים ומוסדות למיניהם. השמות מובאים בנספח נפרד משום שאין בהם עניין מיוחד מבחינה לקסיקלית, אלא שהגייתם בפי יהודי מרוקו והכתיב החריג בחלק מן השמות הופכים אותם למקור טוב ללימוד ולהבנה של תופעות לשוניות שונות. לא הרחבתי מעבר לממצאים שבכתב

השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי

הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ז – 1977

יעקב לסרי נולד בשנת 1936 בעיר המחוז קסר־סוק שבדרום־מזרח מרוקו, עיר שנודעה כמבצר עוז לצבא הצרפתי. בשנת 1964 מסר לסרי לפרופ׳ דב נוי, חוקר אתנולוגית ופולקלור, מסיפורי העם היהודי-ם־ מרוקאיים. 95 מהם נרשמו בארכיון הסיפור העממי ומהם נכללו בספר חודש חודש וסיפורו שבעריכת דב נוי. במחיצת חכמים ורבנים (1977) הוא ספרו הראשון של לסרי, על אודות עשרות מחכמי מרוקו, טוניס ואלג׳יר ורבניהן. אהבתו את השפה העברית והכרתו בחשיבות גילוי מורשת המזרח, טיפוחה ושימורה, הביאתו לליקוט השירה היהודית-עממית במרוקו. הספר שלפנינו הוא פרי עמל ושקידה של שנים אחדות. אמנם הוא מכיל רק חלק מועט ממה שליקט, אך יש גם במעט הזה להראות את רקמת ההוויה היהודית לגווניה, כפי שהיא מתבטאת בשירתה.

ועדיין חובה להוסיף ולעשות למען לחקירת גנזי השבט היהודי המפואר והקדום של יהודי מרוקו כדי לשלבם בשאר דברי ימי האומה מדור לדור.

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות. החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

ללא מצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה

יורם בילו

הוצאת מאגנס – האוניברסיטה העברית ירושלים 

מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת תשס"ד.

ספר זה בא להאיר את דמותו המסתורית של רבי יעקב ואזנה. מרפא יהודי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים באזור האטלס המערבי הגבוה במרוקו ושנפטר קודם העלייה הגדולה מארץ זו לישראל. 

כוחות הרעפוי הבלתי נדלים של ואזנה שנבעו מזכות האבות המרשימה שלו ולא פחות מכך מדבקותו יוצאת הדופן בנוהגי האסלאם ובעולם השדים, סגנון חייו המיוחד וסיפור מותו הטראגי – כל אלה ממשיכים לחיות בעוצמה רבה בזיכרונם של רבים ממכריו המתגוררים כיום בישראל. 

המסע בעקבות ואזנה נסמך על סיפוריהם של מכרים אלו, הרוקעים את דמותו על הסדן של זיכרונותיהם ההיסטוריים והוויית חייהם הנוכחית.

בניסיון להתמודד עם האתגר שמציבה " ביוגרפיה מתווכת " הספר מציג כמה זוויות ראייה פרשניות לצורך הבנת כוחות הריפוי האדירים המיוחסים לואזנה ותהליך המיתולוגיזציה שעברה בדמותו. 

פרקי חייו של ואזנה, המוצגים בהקשר החברתי והתרבותי של החברה המסורתית בדרום מרוקו, משמשים בסיס להארת דמותו באמצעות כלי ניתוח פסיכולוגיים. 

במהדורה הנוכחית נוסך לספר שער רביעי, המתאר את גלי התהודה שהתעוררו בקהילת המאמינים בעקבות הופעת המהדורה הראשונה של הספר, ובמיוחד את הניסיונות להפוך את ואזנה לצדיק מקומי ולחדש את מסורת הריפוי שלו. 

יורם בילו הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, מופקד הקתדרה על שם סילביה באומן במחלקה לפסיכולוגיה וראש המגמה לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

סיים את לימודיו בפסיכולוגיה קלינית, השתלם באנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובסן פרנסיסקו ולימד באוניברסיטת קליפורניה בסן דיאגו. שימש נשיא האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. תחומי התעניינותו המחקרית כוללים נושאים שונים באנתרופולוגיה פסיכולוגית כמו אתנופסיכיאטרייה, חלימה ותרבות, דת עממית וקידוש המרחב בישראל. 

תוספת שלי – אלי פילו – פרופסור יורם בילו גם כתב ספר מקיף על נושא הערצת הקדושים " שושביני הקדושים " בהזדמנות אחרת אביא גם תקציר מהספר המופלא הזה. 

יחס דבדו החדש.

 הוצאת מכון הרש"ם – ירושלים השלמה ת"ו – שנת תשנ"ז

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.

זה בדיוק עניינו של החיבור שלפנינו : תיעוד ורישום תולדות משפחות קהילת דבדו ובנותיה. עלה בידינו בעזרת השם לרשום בממוצע תולדות המשפחות עד לראשית המאה התשע עשרה, סביב שנת ת"ר ולמעלה מזה.

בנוגע לעשרה משפחות הצלחנו לרשום סדר דוקות עד לסוף המאה המשונה עשרה היינו סביב שנת תק"ן, ולגבי שלושה או ארבעה משפחות הגענו עד לאמצע המאה השמונה עשרה היינו לשנת תק"י – תק"כ, ובאשר למשפחה הקדושה כהן צבאן – זאת בהסתמך על תיאור תולדות המשפחה כפי שתיאר רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל בקונטרס " יחס דובדו.

ולמשפחת מרציאנו בן עקו, הגענו עד לסוף המאה השש עשרה – כהן צבאן – ועד לאמצע המאה השבע עשרה – מרציאנו בן עקו. לא נראה שיצאנו ידי חובה כחי המקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו.

לא נשאר בידנו, או כמעט כלום, משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי המשפחות. היכן הן הכתובות הקדומות ? פנקסי בית דין של הקהילה לא קיימים עוד, כמו כן פנקסי זכירה משפחתיים נעלמו.

מי יתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים ; ולבני הדור הצעיר שבוודאי ירצו, ביום מן הימים, לדעת משהו על מוצאם וצור מחצבתם יש לפנות בקריאה : השלימו אתם את המלאכה ! ויהי ה' עמכם !

המקורות בכתב מהם בכל זאת הסתייענו הם ספרי רבנו דוד הכהן סקאלי ז"ל, ספרי רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל , ספר ויקץ שלמה להרב שלמה הכהן זאגורי ז"ל, ספר ויען שמואל להרב שמואל מרציאנו ז"ל, וכן פנקס בית הדין האחרון של הקהילה שרשם מר זקני הרב שמואל מרציאנו ז"ל, כתובות ושטרות בודדים, וכן מצאתי ידיעות נוספות מהכתוב על מצבות בית העלמין החדש בדבדו. 

עיקרו של החיבור מבוסס על מה ששמעתי ממגידי אמת של הקהילה : הדיין מורינו הרב משה בן רחמים מרציאנו ז"ל, הרב יהודה בן סוסאן ז"ל, המנוח אברהם ז"ל בן רבי שמעון מרציאנו ז"ל – ראש חברה קדישא בדבדו – חלקם אינם בחיים ותנצב"ה אמן.

 ויבדלו לחיים טובים, ור אבי מורינו הרבה מאיר מרדכי מרציאנו הי"ו, היקר אבקהם ענקונינא – באר שבע -, רבי יוסף בן גיגי – באר שבע, הרב יצחק מרציאנו – באר שבע , בן הרב רחמים מרציאנו ז"ל, הרב משה הכהן די ברמליל – ירושלים, היקר שמואל בן חמו דסבאטא – לוד.

הרב ציון ענקונינא – ירושלים, היקר משה די שלמה מרציאנו להרהאר – פריז, היקר יוסף מרציאנו להרהאר – קזבלנקבה, הרב מסעוד אמסלם הי"ו בן המקובל האלוהי החכם רבינו שלמה אמסלם זיע"ט רבה של העיר מידלת, דודי מר משה מרציאנו – בן מ"ז רבי יוסף ציון ז"ל, וכן גב' סליטנא כהן – לבית בן סוסאן, גב'  מרים מרעלי – לבית בן חמו, יתברכו במיטב הברכות מן השמים אמן.

 הצב"י אליהו רפאל מרציאנו. 

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

אצווירא, קריה של אומנויות.

פרופסור חיים זפרני

אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.

למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.

״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.

המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.

ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.

אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.

רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.

כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.

אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.

פאריס, 24 לינואר 2002

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

" גלי – אלפא " תקשורת בע"מ

תשנ"ב – 1992

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בנימים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

אהוד מיכלסון מחבר הספר, הוא עיתונאי וחבר מערכת " ידיעות אחרונות "

יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

הוצאת ראובן מס – ירושלים

דומה שמאות ואלפי מאמרים וערכים שהופיעו בשפות שונות, לרוב בלע״ז, על יהודי צפון־ אפריקה, רחוקים מאוד מלצייר תמונה מעמיקה ומאוזנת של יהדות זו. התעלמות שיטתית של החוקרים השונים הלא יהודים שעסקו ב

אכן, המתבקש היום הוא דרך שיטתית שתחשוף את כל מקורותיה ומעיינותיה של יהדות זו. זאת לדעת. אפילו השוואה שטחית בין מספר כתבי היד והתעודות שיהדות זו הורישה לנו, ולצערנו הרב זהו מעט מזער ממה שהיה כי שטח זה היה פרוץ ועדיין פרוץ לכל מבקש ובין מה שעדות אחרות מהמרחב התרבותי המוסלמי השאירו, יכולה לרמוז על הפעילות הרוחנית האינטנסיבית של יהדות זו.

אמנם שטחים מסוימים כגון פרשנות המקרא, שאלות ותשובות וכד זכו לדפוס אבל במספר כה זעיר של טפסים שאפשר היום להחשיבם לכתבי־יד. חלק גדול מאוד ממורשה זו, ובעיקר החלק שבעל־פה שנמסר מדור לדור, עדיין נשאר פרק חתום.

חלק מהמאמרים המופיעים בקובץ זה אינם אלא בבחינת הצגת בעיה מסוימת ולאו דווקא מיצוייה. הם באים לרמוז לא רק על השטחים השונים שבתחום התרבות שבעל־פה שיש עדיין לחקור, אלא גם על הדרך לבירורם.

רובם ככולם מבוססים על מחקרי שדה שנמשכו שנים רבות, חלקם בארץ וחלקם בחוץ־לארץ.יש בקובץ זה נושאים שאינם מוזכרים ולו רק ברמז בספרות הקיימת, כגון ״ההומור היהודי המרוקני״, שהוא מבחינה זו אח יתום להומור היהודי המזרחי, המהווה לגבינו חידה עקב בצורת המקורות.

 תופעה זו נכונה גם לגבי ״מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו״ שהם כאן בבחינת חידוש גמור. שני המאמרים המתיחסים להערצת הקדושים אינם באים אלא לרמוז על יחס מעמיק וחשוב של האוכלוסיה היהודית לקדושים. אין ספק שחלק גדול מנושאים אלה יזכה בעתיד ובלא נדר למונוגראפיה שלמה.

על אף הסביבה העוינת וכן רדיפות רבות וקשות היתד, הקהילה היהודית במרוקו מאור­גנת להפליא. כשאנו רואים היום את שרידי התעודות והארכיונים שבהם נרשמו והועתקו מסמכים רבים כעדות חיה וכן המספר הרב של הסכמים למיניהם שהועלו בכתב לפי בקשת אחד הצדדים, אין לנו אלא להתפלא על כוח אירגוני מופלא זה.

על אף החורבן הנורא שפקד את ארכיוני הקהילות והעזיבה מאונס של ארכיונים משפחתיים גדולים בעת יציאתם הבהולה של היהודים ממרוקו ועלייתם למולדת, תוך מגבלות שהשלטונות כפו עליהם, יש בחומר הנותר כדי לשפוך אור על חיי היהודים במרוקו במאות האחרונות.

אין להבין את תהליך קליטתם של יהודי צפון־אפריקה בארץ ביחס לעדות השונות והתייחסותם לערכים הקיימים בארץ וכמו־כן תהליכים פנימיים ספציפיים הקשורים לעדה זו מבלי המימד הפרספקטיבי, ומבחינה זו חקר עברה ההיסטורי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של יהדות זו הוא צורך השעה.

נוסף למאמרים מספר שמתפרסמים כאן לראשונה, כינסתי בקובץ זה רוב מחקריי ומאמריי שפורסמו באכסניות מדעיות שונות וברצוני להודות להוצאת מאגנס, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ידע־עם ותצליל על האפשרות להדפיסם מחדש.

חובה נעימה היא לי להודות לכל אלה שתרמו להוצאת כרך זה: למר שאול בן־שמחון, יו״ד הארגון העולמי של יהודי צפון אפריקה, שגילה במחקרי ובהדפסתם התעניינות מתמדת, להוצאת ראובן מס על טיפולה הנאה והזריז בספר וכן לעובדי דפוס אלפא המסורים.

תשרי תשל״ו

האוניברסיטה העברית, ירושלים

יששכר בן־עמי