יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

המשבר הראשון של ההגירה הגיע, אם כן, לפיתרון הומניטארי היאה למזגו של מוחמר החמישי. הפן הפוליטי נותר בעינו. עבור 220,000 היהודים שנשארו במרוקו, בעיית חופש ההגירה הפכה להיות הנושא העיקרי לדאגה למשך שנים, ועבור המיפלגות המרוקניות – אחד מן הנושאים במאבקיהן. בעיה זו הרעילה את היחסים בין יהודים למוסלמים, עד למותו של מוחמד החמישי.

ה״קונגרס היהודי העולמי״ – שמינה את עצמו לבן־שיח מועדף של הרשויות המרוקניות הצעירות, לאחר שתמך בהן בעת המאבק לעצמאות – בחר בפיתרון נועז, אולם נדיב: הסתמכות על אמנת זכויות האדם, המבטיחה חירות ללא־עוררין של תנועה חופשית והגירה לכל ארץ בה בוחרים – כולל לישראל.

כבר בנובמבר 1955, ״קול הקהילות״ פרסם בהרחבה את ההצהרות ברוח זו, שהצהירו הנציגים המוסמכים לכך מטעם שתי המיפלגות המרוקניות הגדולות בשני העתונים היהודיים הגדולים של לונדון. עו”ד עבדרחים בואביד, נציגה הקבוע של ״איסתיקלאל״ בפריס, וחבר במועצה הפוליטית העליונה של מיפלגתו, אמר לכתב של ה״ג׳ואיש אובזרוור״ כך:

״הזכות לעבור ממקום למקום בתוך הארץ, ולעזוב אותה, היא אחת החירויות האישיות שצריכות להיות נחלתם של כל האזרחים המרוקנים, מלבד בנסיבות יוצאות-דופן, כגון בתקופת מלחמה… אני אישית לא רואה שום מניעה לכך שהיהודים המרוקנים יקיימו קשרים משפחתיים, תרבותיים ורוחניים עם אלו (מבין אחיהם) שהתיישבו בישראל. אנו מקווים ומייחלים לכך שהשלום יחזור למזרח התיכון, כדי שהקשרים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים יחזרו לתקינותם.״

ואילו מזכ״ל הביניים של PDI, עו”ד בן ג׳לון, הרגיע את הכתב הפריסי של ה״ג׳ואיש כרוניקל״:

״כבר אישרנו באוזניך, שאנו דוגלים בחופש התנועה של בני- האדם, ואנו מוצאים לנכון, ששום אזרח, תהי דתו אשר תהי, אינו צריך להיות משולל זכות זו, ומעולם לא התכוונו לשלול אותה מבני ארצנו היהודים, ולא להתנגד לחירותם בתחום זה. אנו סבורים שההגירה של היהודים המרוקנים לישראל מקורה באופן חלקי בחוסר-אמון בעתיד, ולדעתנו ישנם המעודדים את ההגירה הזאת באמצעות תעמולה מזיקה… אנו עומדים על כך שהקריאה שלנו כנה, ובזכות זאת מבקשים לשכנע אותם שכל התחומים בחיי מרוקו היו נגישים בפניהם, ללא כל הגבלה, וכי שיקול זה היה אמור לעודד אותם להישאר בארצם…״

בתנאים כאלה, מובן כיצד הנציג של ״הקונגרס היהודי העולמי״, ג׳ו גולן, הגיע עם ראש שירות הביטחון, מוחמר לאגזאואי, להסכם שאשרר את זכות התנועה החופשית, תוך שהוא אוסר על הההגירה המאורגנת. ההסכם קבע למעשה, שהיהודים המרוקנים שרצונם בכך, יכולים להמשיך לעזוב באופן פרטני את המדינה, באמצעות דרכונים שבתוקף, אשר יונפקו, ללא הערמת מכשולים, על ידי משרד הפנים.

בפועל, ראש שירותי הביטחון נתץ פרשנות מוגבלת מאוד להסכם הזה, משום שלא רצה לשלול ממרוקו את האנשים החיוניים לה בשלב זה של בניית הארץ מחדש. הוא עשה הכול, כדי שחופש התנועה יישאר על הנייר בלבד. כדי לשכנע את היהודים, שמקומם הוא במרוקו, האמצעי המוצלח ביותר הוא מניעת עזיבתם, בקבוצות או כיחידים, נכון?

וכך, ראש שירותי הביטחון העביר ב-27 בספטמבר 1956 למושלי הפרובינציות הוראה, שנועדה להישמר בסודיות, צו 424: ״האוסר על היהודים המרוקנים לנסוע לפלסטין, ועל אלו שנסעו – לחזור למרוקו״. היות שלא ניתן היה לחדור למחשבותיהם של המגישים בקשות לדרכון, הצו הובן ויושם בתור איסור כולל להעניק דרכונים ליהודים, ללא הבדל ביעד. צעד זה הביא לתוצאה מנוגדת לזו מראש שהרשויות ביקשו להשיג. בכך שרצו להחזיק את היהודים בכוח, כדי ״למנוע את יציאתם לישראל״, לא יכלו אלא ליצור בהלת עזיבה. ה״דרכוניטיס״ החלה לעשות שמות. אפילו אלו שלא הייתה להם כוונה לעזוב, רצו דרכון. המועמדים לנסיעה לישראל הפגינו להיטות פחותה יחסית. הם ידעו שעם הקמת רשת להגירה מחתרתית, לא יהיה להם צורך לפנות לקבלת דרכון.

הקהילה היהודית הרשמית הוכיחה נחישות רבה. ב- ביולי 1957, לאחר שהכינו תיק מרשיע, המזכ״ל החדש דויד עמר, חבר ב-PDI [[ Parti démocratique de l'indépendance פנה להתקבל לראיון עם שר הפנים, במטרה למחות בחריפות נגד החוזר הידוע, שהיווה עבורו פגיעה אופיינית בחופש התנועה. המשלחת התקבלה על ידי ראש האגף לעניינים פוליטיים במשרד הפנים, מר חאמיאני. במשך הפגישה עובד הציבור רם־הדרג פלט דבר־מה אומלל, אך מסגיר: ״בסופו של דבר, אני חשבתי הרבה על העניין, ושאלתי את עצמי, האם מוצדק יותר לפעול נגד שבעים מיליון ערבים או נגד 240,000 נתינים יהודים״. בישיבה במשרד (הקונגרס היהודי העולמי) בקזבלאנקה, דויד עמר שיתף את מנהיגי הקהילה בתגובתו. הוא ענה לאיש:

"ידוע לנו שאנחנו אזרחים: אתה אמרת וחזרת ואמרת זאת. הוד מלכותו אמר לנו זאת, הממשלה אמרה לנו זאת. אז תן לנו דרכונים. או שאנחנו אזרחים, או שאנחנו לא, אז שיגידו לנו ככה… החלטנו ללכת עד הסוף בעניין הזה."

דויד עמר הסביר שהוא אף המשיך ואמר לאיש שיחו, ״יהיה עלינו להתייחס לתקופה הזאת ממש כמו אל זאת של גרמניה בתקופתו של היטלר״, וכי נחישותו השתלמה בסופו של דבר, מפני שמנהל האגף לעניינים פוליטיים סיים את שיחתם בנימת פיוס.

השוואתה של מרוקו, שמלכה הגן על נתיניו היהודים בעת המלחמה, לגרמניה הנאצית, לא הייתה במקומה. היא העידה על הרגישות הקיצונית של היהודים בעניין חופש התנועה האישי, שהיה חיוני עבורם. המועצה החליטה: ״אם תוך 10 ימים לא תבוא תגובה מספקת לתביעה זו, יעלו את הפרשה בפני המלך״. במקרה של כישלון, כל נשיאי הקהילות היו אמורים למסור את התפטרותם כאיש אחד ב-14 ביולי 1957. לא היה צורך להגיע לקיצוניות הזאת. המרד הבלתי-צפוי הזה נשא פרי: ניתנו הבטחות להקלה, שקוימו בחלקן.

דרכונים הוענקו ביתר חופשיות, לפחות לאלו אשר יכלו להוכיח, שאין להם כוונה לנסוע לישראל. אולם לא נמצא פיתרון עבור אלפי המועמדים לעלייה, ששאפו לכך עקב המצוקה הכלכלית, ובייחוד בגלל תקווה משיחית. עתה, כשהשער נסגר, ההגירה המחתרתית שאורגנה על ידי המוסד, שבה ותפסה את מקומה. זו הדאיגה את הממשלה המרוקנית שלא הצליחה להפסיק אותה, עד כדי כך שעירבה את מנהיגי היהדות המרוקנית כדי שינסו לעצור אותה.

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויירת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'71