בבית ראש כת הכיתאניה-מארץ מבוא השמש – הירשברג
בבית ראש כת הכיתאניה
מתוניס הבאתי אתי מכתב המלצה אל ראש ה " כיתאניה ", אחת הכיתות הדתיות מסטיות במרוקו, שהשפעתן גדולה בארץ זו. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב, מאורגנים ב " טריקה ", מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על ידי ההמונים. בדומה לכיתות החסידים עם הרבנים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מרוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב " טריקה , השונות.
בעבר לא הייתה ה " כיתאניה " דווקא מן הכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם הימים, שעשיתי במרוקו, עלתה הגדולה, מאחר שבקרבה אורגנה התארגנות לרוח הרפורמה., שביקש הסולטאן מוחמד בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגם דתיים שפסקו, כי לפי ה " שרע ", הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן.
בראשם עמד פרופסור במסגד " קרוויין " עבד אל-חיי אל-דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. איליו הצטרף המכובד בו אל-ערבי אל-עלאווי, נצר מגזע השריפם, והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני ראש ה " כיתאניה ", שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן.
תאמי אל-גלואווי, פשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המרוקנית, את שבטי הברברים, על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמד בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפא אל כיסא הסולטנים במרוקו.
מובן שלא יכולתי להסתיר מפני ידידי בפאס, כי מתכוון אני לבקר את השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני. בכל הדרכים האפשרויות ניסו להשפיע עלי, שלא אלך אליו, עד כדי כך, שאפילו לא רצו להודיעני, איפה הוא גר. ידעתי, כי המשפחה ענפה, ויש הרבה כיתאני בעיר. וכן ידעתי, כי השייך שנוא על כל הלאומנים, ולכן הופקדה על עבד אל-חיי שמירה מעולה, כדי למנוע התנקשות בחייו. והלא פאס הייתה המרכז הרוחני של תנועת ה " איסתיקלאל ", לפי נטיותיה העיוניות קיצוניות. כאן היה המטה של פעולות הטרור וכאן תוכננו. בקאזה ובערים אחרות היו רק הזרועות המבצעות והאצבעות הלוחצות על ההדק.
סוף-סוף הצלחתי לקבל את הכתובת מאותו בחור במדרשה " עטארין ", שבוודאי לא הרגיש בחשיבות שייחסתי לתשובתו, ונסעתי אל השייך. הוא גר בשכונה שקטה, המרוחקת מן השווקים. המונית הוליכתני עד לשער ביתו. לאחר בדיקה קפדנית על ידי שוטרים צרפתים ומרוקנים, שעמדו בשער, הכניסני שומר הראש אל חדרו של השייך.
בפינה ממול הכניסה ישב בכורסה עמוקה זקן בגיל מעל לשבעים שנה. השייך מגזע האצילים, ממשפחת בית המלוכה הראשון במרוקו. הסברתי לו, כי איני מעוניין בפוליטיקה, אבל שמעתי שיש לו ספרייה יפה של כתבי יד ודברי דפוס, והייתי רוצה לראותם. וכן סחו לי, כי הוא ידידם של היהודים והייתי רוצה לשמוע את דעתו על מצבם.
מלכתחילה ניכר היה, שהשייך מהסס, וחושש מלהיכנס לשיחה אתי. קיבלני, מאחר שהייתה בידי המלצה חזקה ביותר, ומאחר שרגש הכנסת האורחים לא הרשה לו לדחותני, אבל האווירה הייתה דחוסה חשדנות. שומר הראש לא עזב אף לרגע את החדר, ומאחרי גבי הרגשתי את עיניו העוקבות אחרי כל המתרחש. לאט-לאט, תוך השיחה, הופשר הקרח ועבד אל-חיי נעשה לבבי יותר. שפתו הערבית מהולה מילים וביטויים מקומיים, שאולים מהניב העממי, ומדי פעם, בהשתמשו בהם, שאלני אם אני מבין את דבריו.
השייך סיפר לי על השפעת כת ה " כיתאניה " על המוני העם המרוקני, כיצד היא גדלה ועלתה בחשיבותה, מאחר שמתנגדת היא, כלומר הוא, לזרמים החדשים בעם, ולשאיפות החדשות. העלולות לערער את יסודות האמונה התמה ולהכניס ערבוביה בסדר העולם המוסלמי, כפי שהוא הושתת, מקדמת דנא, וכפי שהוא הסביר אותו בחיבורו, בשני כרכים, על סדרי השלטון וחיי החברה בימי ייסוד המדינה המוסלמית, שיצא לפני חצי יובל שנים. ספר זה קיבלתי מאת השייך למזכרת עם ברכתו וחתימתו.
לאחר השיחה שארכה למעלה משעה, הדריכני המזכיר בספרייה. השייך הצטדק שלא יוכל בעצמו להראות לי את אוצרותיו, מאחר שהו נכה ברגליים. ואמנם ראיתי, שרגליו עטופות בשמיכת צמר עבה, אף על פי שהיה יום חם.
הספרייה עוררה את התפעלותי. באולם ענק של כמאתיים מטר מרובעים, לפי אומדני הזהיר, נצטברו על אצטבאות לאורך הקירות ועל כונניות גדולות וקטנות גנזי ספרים, כתבי יד ודפוסים ליטוגראפיים נדירים, החשובים ביותר לידיעת המגרב.
משחזרתי מסיורי החטוף, כדי להיפרד מהשייך הזמינני ואף הפציר בי לבקרו בשנית. הסכמנו, שאבוא אליו באותו יום בשעה שבע בערב, והוא הבטיחני כי אולי עד אז תהא מוכנה גם תמונה שלו, שיתן לי למזכרת.
הביקור והסיור ארכו למעלה משעתיים. בצאתי לא יכולתי למצוא מונית ברובע זה, הדומה יותר לפרבר העיר, וחזרתי ברגל עד שער החומה. שם נזדמנה לי מונית, שהביאה אותי דרך הפרברים אל המללאח.
כל שעות אחר הצהרים שוטטתי בפאס העתיקה. נדמה היה לי, כי כולם מכירים אותי. לכל מקום שפניתי, וכל חנווני או אמן ששוחחתי איתו, רמזו לי, כי כבר ראו אותי. הרי בבוקר שוחחתי עם פלמוני ועם אלמוני, והייתי בחברתו של פלוני. סוף סוף פאס העתיקה עיירה קטנה היא, וזר הבא אליה ואינו מסתפק בהדרכתו של מדריך מקצועי העורך אתו את הטיול השגרתי, אלא בא בדברים עם תושבי המקום בלשונם הם, אף אם יש לו צליל זר, כולם ניחשו שאני מצרי או שאמי, כלומר סורי ואולי גם ארצי-ישראלי, מעורר תשומת לב.
ייתכן שאני טועה, אבל היה לי הרושם הברור, כי כולם הבינו שאני יהודי, כי הלא באתי פעם ראשונה בחברת יהודים. מכל מקום לא ראיתי שום סימנים לקסנופוביה – פחד מופרז מפני אנשים זרים -, ביחסם אלי. שוב נוכחתי לדעת, עד כמה מוגזמת הדעה על רחשי ההמונים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.