נוהג בחכמה להרה:ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

אתרוג

מנהג נוהגים להוליך אתרוג לבהכ״נ בתיבה או בבגד משי וכו'. כתב הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ כג, אות מו, וז״ל: ומנהג יפה לשים האתרוג בתיבה קטנה ולא בסודר דמוליד ריחא אם יחליה הסודר. ועי׳ להרב ב״ד, סי׳ רצ״ג ותנג, ובי״ע, סי׳ תרנח, ושם כתב דביו״ט לא ידחוק האתרוג אצל שאר מינים דמוליד ריחא. ובמערב נוהגים לשים האתרוג בצמר רחילים ואח״ב משימין אותו בתיבה קטנה, ביען דקודם המועד כבר קלט ריחא. ומהרי״ל הביא דבריו בס׳ מנהגי ישורון, שכתב שם שמשימין אותה בנעורת של פשתן מטעם הנז'. ועוד נ״ל שכורכין אותו בצמר לחמול עליו ולשמרו שלא יפסל, שאם ישימו אותו בתיבה לבדה, יתחבר עם כותלי התיבה בימות החג ויפסל, ומנהג נכון הוא.

ביבין

מנהג בענין הוצאת הביבין, המנהג להתחלק לפי הבתים. וחצר שיש בה ששה בתים משלמת ששה חלקים, ושיש בה שנים נותנת שני חלקים. והוא דין וסברא, לפי הזבלים שמוציאה כל בית נותנים, ולא לפי חצירות. ועי׳ בס׳ נופת צופים, ח׳ חו״מ, סי׳ ר. ועיין שופריה דיעקב, ח״א, ח׳ חו״מ, סי׳ כה, ושם תקנה משם רבני פאס כיצד ינהגו בהוצאת הביבין שיחלקו ההוצאה על הבתים, עיי״ש.

ביטול מלאכה

א. מנהג שבטלים ממלאכה ביום שני של ר״ח טבת, ועושים זה כיום יו״ט. מפני שרצו להיות בטילים ממלאכה יום אחד משמונת ימי חנוכה ובחרו לעשות יום שני של ר״ח, ועוד בטילים יום א׳ של חנוכה.

 מנהג יום שני של ר״ח

אלול עושים פורים. ואין בעלי אומנויות עושים מלאכה, וכבר מסופר מעשה שהיה בתחילת ס׳ אהבת הקדמונים.

     מנהג פאם משנת תרמ״ו

משום מעשה שהיה [נזכר אצלי בספרי זכרון ליום אחרון שעדיין בכ״י] שאין מלאכה ביום ל״ג בעומר, מפני הנס שנעשה בפאם ביום ההוא, ועושים אותו כמו יו״ט לשמוח בו.

    מנהג במחז״ק פאם יע״א נוהגים שלא לעשות מלאכה בכל איסרו חג.

ועיין באחרונים בזה ובם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תצד, אות מט. ושמעתי מהחכם המקודש כמה״ר שלמה ששון זצ״ל, שאפי׳ יבא אסרו חג בשבת לא ינכה זה בזה, ובטילים ממלאכה ביום ראשון. וסיפר לי מעשה היה פעם אחת היה אסרו חג בשבת וביום ראשון בעלי אומניות פתחו חנויותיהם לחושבם שכיון שבא אסרו חג בשבת אין צריכין ביטול מלאכה ביום א׳. ונודע דמאריה דאתרין הרה״ג מוהר״ר אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ויצא הוא בעצמו וגזר על בעלי אומניות לסגור חנויותיהם. ואמר להם כי מנהגינו שאף אם יבוא אסרו חג בשב״ק צריכים להיות בטילים ממלאכה יום ראשון ולא ינכה זה בזה. וטעם אסרו חג, הוא יו״ט ואסור להתענות בו משום דשלמים נאכלים לשני ימים, א״כ יום שאחרי חג איכא בשר קרבן.

וראיתי להגאון שדי חמד, חלק עשירי, מערכת האלף, כללים, סי׳ קנד, וז״ל: אסרו חג מה שעושים יום שאחר החג קצת שמחה וכבוד, מתבאר בפוסקים הנה על מקור המנהג הזה [שלא נזכר בתלמוד בבלי] וזמן התפשטותו וכמה שמות נקראו ליום הזה [ברא דמועדא וכיוצא], עיין בהפסגה, קובץ רביעי, במאמר חקירת מנהג, צד נו, וז״ן: וכת׳ שם בשם החוקר ר׳ ריפמאן, דמנהג זה היה ראשונה בארץ ישראל, שעשו כן משום אחיהם שבחו״ל שעושים יו״ט שני, שלא יאמרו הגוים שישראל נעשים אגודות אגודות. ושוב נתפשט גם בחו״ל, עיי״ש. ומדברי מהרי״ל בריש ספרו, בהלכות ראש חודש ניסן, שכתב טעם שאין אומרים תחנונים בכל חודש ניסן, לפי שבי״ב ימים ראשונים, היו ימים טובים להנשיאים שהקריבו קרבן בכל יום. ויום י״ג היה אסרו חג ובו׳, עיי״ש. מזה יש סתירה לדברי החוקר, שאם כדבריו מה מקום לעשות אסרו חג ביום שלשה עשר ואין שום שייכות ליום זה לבני חו״ל. ועיין בס׳ שו״ת להגאון אבד״ק קאפוליא יצ״ו, במלואים שבדף אחרון שאחר לוח המפתחות, שכתב שטעם מוהרי״ל נכון מאוד, דכל אסרו חג שהוא יום טוב ואסור להתענות בו הוא משום דשלמים נאכלים לשני ימים, א״כ יום שאחר יו״ט איכא עוד בשר הקרבן, וגם הנשיאים הרי הקריבו שלמים, עכ״ל. והרב שו׳׳ג, בסי׳ תעד, סוף ס״ק ד, כתב ח״ל: מן הדין כל מוצאי יו״ט מותר במלאכה גם במוצאי חג שבועות. ומ״מ מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור, משום דברים המותרים ונהגו בהם איסור, כ״כ מהרח״ש, בס׳ תורת חיים, ח״ג, סי׳ ח_; וכ״כ חמדת הימים, בח״א, דף סט ע״א, עכ״ל. ועיין להרה״ג מוהר״ר יוסף חיים מבבל זצ״ל, בם׳ סוד ישרים, בח״ב, משו״ת רב פעלים, סי׳ א, מה שכ׳ טעם איסור מלאכה באיסרו חג עפ״י הסוד, עיי״ש. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר יוסף אומץ, סי׳ ב, דף ט ע״א, מ״ש בזה. ועיין בם׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ ב, דף צ, מה שכתב בזה.