נוהג בחכמה להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- נוהג בחכמה
אנתולוגיה של מנהגים בנושאים שונים השייכים לארבעת חלקי השלחן הערוך, את החומר ליקט מספרות נרחבת של ההלכה והמנהג, שהתחברה על ידי חכמי ישראל במזרח ובמערב, מהם שקדמו לו ומהם שחיו בתקופתו. שימוש נרחב הוא עושה בחיבוריו של הרה״ג רבי חיים פאלאג׳י זצ״ל. הוא השתמש בחיבוריהם של חכמי מארוקו שעודם בכתבי יד, כגון קופת הרוכלים של הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו. כן נעזר בכתבי-עת תורניים וכלליים שפורסמו בתקופה זו והסמוכה לה בעולם היהודי, כגון: הבאר, הדואר, המאסף, הפלס, הפסגה, כתר תורה,מזרח ומערב, מקבציאל, ואחרים. משום כך יכול החיבור ״נוהג בחכמה״, לשמש כעין אנציקלופדיה זוטא למנהג בכל קהילות ישראל, מתוך שימת דגש למנהגים שנהגו במערב. שלגביהם ״נוהג בחכמה״ הוא החיבור הראשון, ולפי שעה גם האחרון, שטיפל בצורה כה מקיפה במנהגי המערב. בהקדמתו לחיבור האריך ר׳ יוסף להוכיח מתוך ספרות הפוסקים, את תוקף המנהג ואת החובה המוטלת על כל אחד להקפיד על קיומו, גם במקרים בהם מתנגש עם ההלכה, כפי שנפסקה על ידי רוב הפוסקים. בחיבור הובאו גם מנהגים חדשים שהונהגו מקרוב כגון: הובלת הנפטר לבית העלמין בעגלה; לבישת בגדים שחורים על ידי האבלים; מתן שעון במתנה לחתן בר המצוה; מירוץ הלפיד בחנוכה ממודיעין מקברי המכבים; ועוד.
אמנם כאמור, רואה ר׳ יוסף את המנהג כתקף ומחייב ונראה שנטה לקבל, כמעט ללא הבחנה כל מנהג שמצא כתוב בספרים או שקבל מאבותיו. אך יוצאים מכלל אלה, היו מספר מנהגים משונים-במיוחד כגון אלה הקשורים בלחשים נגד עין הרע וכדומה, שהיו מוזרים גם בדרכי ביצועם. את החומר שאסף, ערך לפי א״ב של הנושאים. אם כי הדרך בה נקבעו הנושאים, לא תמיד נראית לנו היום כהגיונית. למשל, הנושא של הרחת טבאק נקבע באות א ״אבק טבאקו״. וכן כיפור, פסח וסוכות, מופיעים באות יו״ד ״יום כיפור״ וכו'. גם לא הקפיד בעריכת הנושאים לפי הסדר הפנימי של הא״ב. יש נושאים חופפים כגון: אבל, קבר, קריעה ועוד. או כאלה שתוכנם מופיע פעמיים.
במרבית הנושאים מוזכרים מספר מנהגים, אלה חולקו לסעיפים. כל סעיף פותח במלה ״מנהג״, המודגשת בגדול. נושאים אחדים מחזיקים עשרות סעיפים, כגון: אבל, טרפיות, כתובה, קבר קידושין, תפילה ועוד. נראה כי תוכן הסעיפים בתוך הנושאים נכתב ללא כל סדר הגיוני, כפי שהזדמנו הדברים לפניו. משום כך בנושאים שהם חופפים כגון אלה הקשורים למות הנזכרים לעיל, מטבע הדברים יש גם כפילויות בסעיפי המשנה, אשר את רוב סעיפיהם ניתן היה לרכז יחד במסגרת של אחד מהנושאים. עם זאת ראוי לציין את הכמות וההיקף של המנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות, אותם ריכז והביא הרב המחבר בנושאים אלה במיוחד.
ראויים לציון גם הנושאים ׳טריפות׳ ו׳כתובה׳. בערך ׳טריפות׳, המחבר אסף מתור הספר ״זבחי רצון״, להרה״ג שלמה אבן צור זצ״ל, כל מנהגי פאס הקשורים לטריפות הריאה ולבדיקתה, ובו קל״ג סעיפים. וכן העתיק מב״י, קיצור מנהגי פאס בטריפות, שחיבר רבי יעקב בן עטר ז״ל; ותקנות מועצת הרבנים במארוקו משנת תשי״ב, בדיני טריפות הריאה ובדרכי בדיקתה. בערר ׳כתובה׳ אסף את כל המנהגים הנוהגים בעריה השונות של מארוקו, בשאלת פרעון הכתובה. כשהוא עושה זאת בפניה אישית לחכמי כל עיר ועיר.
את החיבור הזה ערך לעת זיקנתו אחרי שנת תשי״ב. הוא מזכיר בו הרבה מחיבוריו האחרים. נראה כי נהג להשאיל את חיבורו זה לעיון לחבריו הרבנים. וכן מסר לי ר׳ שלמה אסייג נ״י, שהיה מקורב למחבר ומשומעי לקחו, אשר גם לו השאיל את הספר לתקופה מסויימת. נראה כי בשעה שהיה הספר בידי הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו, כתב עליו את הערתו בענין ברכת לבנה.
בחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 200 עמודים. הדף 19×28.6. בעמוד 30—36 שורות בשורה 2 ו—16 מילים. יש מקומות שיש בהם הוספות בשולי הגליון. מעמוד 172 ואילך באו השמטות, הן נכתבו כפי שהזדמנו לפני המחבר, ללא סדר ענייני או אחר. חלקם דנים בנושאים המוזכרים בספר וחלקם ערכים חדשים. יתכן שהיו מספר העתקות בכתב יד המחבר מספר זה. צילום מספר זה נמצא בבימ״ד לרבנים בניו יורק ולא ברור אם מדובר בצילום כתב־ היד שהיה לפנינו או כ״י של העתקה אחרת.
ההדרת הספר נוהג בחכמה
להלן הפרטים על הדרכים בהם נהגתי בההדרת הספר. השתדלתי להיות נאמן למקור, גם באותם המקרים בהם סגנון לשון המחבר מקשה על ההבנה, לא שיניתי מלשונו אלא במקרים מעטים. גם אז השתדלתי להשאר קרוב לסגנונו עד כמה שאפשר. בדרך כלל שמרתי על סדר א״ב של הערכים, אותם קבע הרב המחבר, ושיניתי רק במקרים בהם נראה לי שהדבר חריג ביותר. באופן שהצבנו אותם במקום הראוי להם לדעתי, או שאיחדנו אותם בתור נושא ראשי אחד. מספר סידורי רץ מסומן בא״ב נתתי לסעיפים בכל ערר. כדי להקל על הקורא הוספנו סימני פיסוק, ובסעיפים הארוכים חילקתי הטקסט לפיסקאות.
מסיבות שהמקום והזמן גרמא לא נבדקו כל המקורות הרבים שצויינו בספר, לראות אם לא נפלו בהם שגיאות. אנו בדקנו רק אותם מקומות שהיה יסוד לחשוש שאינם מדויקים. ואכן במרבית המקרים גילינו שגיאות ותיקננו אותן מבלי להעיר על כר. בדרר כלל נמנענו מלהעיר על דברי המחבר, גם מיעטנו בהפניות מערר אחד למשניהו בחיבור גופו, מאחר שנוכחנו לדעת שיש צורר חיוני בהכנת מפתח מפורט לחיבור, באמצעותו ניתן יהיה להשלים את החסר גם בזה. ערכנו מפתח מפורט שהוא למעשה משמש גם תמצית של הספר, וקראנו את שמו שערי מנהג.
עד עכשיו אוצר זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד כל אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל- משה עמאר
בסימן טוב
מנהג כשאומר איש לחבירו אם נולד לו ילד או חתונה וכו', אומר לו בסימן טוב, וחבירו משיבו לנו ולכם. וראיתי בליקוטים שבסוף ס׳ קרית חנה דוד, שנתן טעם לזה דלמה לא הקדים להשיבו לכם ולנו, דזה מדרך כבוד, ועיי״ש מ״ש. ואפשר דידוע מ״ש בש״ס דשני מלאכים מלוין לאדם, אחד מימינו ואחד משמאלו, כמ"ש ש מלאכיו יצוה לר וכוי. א״כ כשאמר לו בס״ט כוונתו לאדם שכנגדו ולמלאכים המתלוים עמו, לכן כשמשיבו אומר לנו. כלומר לו ולמלאכים שעמו, ולזה אמר לנו בלשון רבים, והקדים אותם לכבוד שהם מלאכים וצריר לכבדם יותר ממנו. ולכן מקדים לנו, ואח״כ אומר ולכם. ואפשר ג״כ כשאומר אדם לחבירו אפי׳ אם יהיה יחידי, אומר לו שלום עליכם לשון רבים, והוא משיבו עליכם שלום. מקדים לומר עליכם למלאכים אשר עמו, עושה להם כבוד להקדימן. ושניהם אומרים בלשון רבים כוונתם לאיש שכנגדו ולמלאכים שעמו. ואפשר שאומר שלום עליכם לשכינה שעמו. וע׳׳ע בס׳ קרית חנה דוד, ח״ב בהשמטות, דף קלד ע״א, מ׳׳ש עוד בזה.
ברזל
מנהג כשנותן איש לחבירו ברזל, כגון: סכין או מחט או מסמר או מספרים, שאינו נותנו מיד ליד רק מניחו לפניו בקרקע והוא נוטלו. ואומרים שאם נותנו מיד ליד תוולד שנאה בניהם. ואני אומר טעם לזה; יען מצינו דהזהירו דבשיקח תער לתקן הקולמוס או איזה דבר שלא יניחנה פתוחה אפי׳ רגע, כי אין רגע בלא פגע מחמת שישכח ונשאר פתוח ויבא לידי סכנה הוא או אחר שיפגע בו חלילה. ועיין בזה בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קיו אות כג מ״ש בזה, וציין לעיין בירושלמי פ״ד בשבת ולמו״ה באגדתיה שם. א״כ גם כאן חששו שמא יתן לידו האיזמל או הזוג והוא פתוח ויגרום הזיק, לכן מניח בקרקע. ויש לומר כי בזה יגרום שנאה דכשינזק המקבל יחשוב דבכוונה עשה וישנא אותו, וגם שהוא עשה לפי תומו. לכן מניחו על הקרקע כדי שיורגלו בזה גם לדבר המזיק. או אפשר דידוע דהר״ם היה מוחה לילר בסכין ארור בבהכנ״ס, לפי שהתפלה מאריך ימים של אדם והברזל מקצר ימים. ועוד אמרו במדות, פרק ג׳ משנה ד׳, דברזל נברא לקצר ימי אדם ומזבח להאריך ימים ואין בדין שיונה המקצר על המאריך. ואפשר דמפני זה אין מושיט הברזל מיד ליד, שלא ליתן ליד חבירו דבר המקצר ימים.
ברכת הלבנה
א.מנהג הרה״ג מאריה דאתרין מו״ה רפאל אבן צור זצ״ל, היה נוהג אם יבוא ליל ראשון בשבת אחר עבור ג׳ ימים מהחודש, לקדש הלבנה עם קהל ביהכ״נ שלו. וטעמו ונימוקו שעדיין כל הקהל מצויינים בבגדי שב״ק והמנהג הזה כפי הדין, עיין בשו״ת שבות יעקב, ח״ג, סי׳ טל שנשאל בזה והשיב גרסינן בש״ס סנהדרין דך מא ע״ב, אמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן עד כמה מברכין על החדש. פי׳ רש״י אם לא יברך היום יברך למחר, עכ״ל. אר״י עד שבעה. נהרדעי אמרי עד ששה עשר. הרי מבואר בש״ם דמליל הראשון עד שבעה מברכין כל החודש. וסוגיא זו העתיקו הרי״ף והרא״ש, וכל הפוסקים ראשונים. וכ״ב הרמב״ם, פרק עשירי מהל׳ ברבות הי״ז, וז״ל: אם לא בירך עליה בליל ראשון מברך עליה עד ששה עשר יום, עכ״ל. וכ״כ הסמ״ג ושאר פוסקים. הרי מיום הא׳ עד גמר י״ו זמנו היא לקדשו. אך ורק בב״י לאו״ח, סי׳ תכו, כתב בשם תלמידי הרב יונה, פי׳ למס׳ סופרים, פ״ב, שאיו מברכין על היריח עד אחר ג׳ ימים מיום המולד, שאז מאירה, עיי״ש. והר״י ג׳יקאטיליא, כ׳ בתשו׳ שעפ״י קבלה אין לברך על הירח עד שיעברו עליה ז׳ ימים, עכ״ל הב״י שם. וכ׳ המ״א בשם ם׳ הקנה, דמצוה מן המובחר לקדשה ביום ראשון, עכ״ל. והטעם דזריזין מקדימין למצוות. מ״מ הכריעו האחרונים דאם חל מוצ״ש אחר ג׳ או ה׳ ימים מיום המולד דמותר לקדשו.
וכ״ב הב״ח והלבוש ושארי האחרונים. הרי לך להדיא בש״ס ופוסקים ראשונים דליל ראשון זמנו לברך עליה אך לפי דמחמיריו לקדשו דוקא אחר ז׳ ימים מהמולד, מ״מ במו״ש אחר איזה ימים שניתן רשות לקדשו וכו', עיי״ש בנדון שבא עליו בשאלה.
וראיתי להגאון חיד״א זיע״א, בס׳ טוב עין, סי׳ עו, על דברי מרן בסי׳ תכו דין ד, שב׳ עד שיעברו ז׳ ימים זהו עפ״י קבלה כמ״ש בב״י. ולי אין עסק בנסתרות, אבל מצד הדין הדבר פשוס דאדרבא נכון להקדים לברך עליה ז׳ ימים לאפוקי נפשיה מפלוגתא. דגרסינן עד אימתי מברכיו וכו׳. ואע״ג דהלכתא בנהרדעי, מאן דבעי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ודאי שפיר עביד. ומן התימה על המחבר שהוא נאמן ביתו של הרמב״ם ומליצו ופרקליטו, ולא השגיח בדבריו בדין זה שב׳ בפ״י דברכות, אם לא בירך עליה ביום ראשון וכו׳. אלמא דראוי לברך עליה ביום א׳, וכן הוא פשטא דתלמודא דקאמר הרואה הלבנה בחידושה. ומאן דבעי למיחש לההיא דמס׳ סופרים ולהמתין ב׳ או ג׳ ימים, אה״נ דמצי למיעבד. אבל להמתין לכתחלה עד אחר ז׳ ימים, קשה מאד בעיני. הגהה כ״י לאחד קדוש וכו׳ עיי״ש. הרי דמנהג זה יש לו יסוד, ומן התימא דאיך הגאון חיד״א זצ״ל, לא הזכיר דברי הרב שבות יעקב. ומהר״א אשכנזי ז״ל, בס׳ בית עובד, כתב אם חל מו״ש קודם ז׳ ימים מהמולד, יש לסמוך על ר׳ יונה ומקדשין אחר ג׳ ימים מיום המולד, מפני שהוא מו״ש וגם מפני שהציבור מקובצין וברוב עם הדרת מלך, הרב הלבוש והב״ח שם. אבל אם חל מו״ש קודם ג׳ ימים, אין מברכין עליה באותו מו״ש דיכולין להמתין עד מו״ש הבא, מג״א שם, עכ״ל.
ואינה ה׳ לידי חתיכת נייר כתובה בכ״י מוהר״פ אבן צור זצ״ל, הנז', שכ׳ ע״ז ועיין להר׳ ע״ש, סי׳ תכו. שו״ר שדעתו לפסוק כרבינו יונה והב״ח, עיי״ש סק״ג, ולזה מסכים מ״ז מוהר״פ ז״ל בהגהותיו אהרד״א, וזל״ה: גם אין נזהרין שלא לקדש עד שיעברו ז׳ ימים כפסק מרן ס״ד, ובפרט בחורף שחוששין שמא ירדו גשמים ועבים עד עבור זמנה, רק מברכים אחר עבור ג׳ ימים [פי׳ אם חל מו״ש אחר עבור ג׳ ימים, דהיינו בליל ד׳ אבל ליל ה׳ מקדשין. ולאפוקי מס׳ מרן ובפרט בחורף דאיכא חששא דגשמים] ועיין בפר״ח שכ׳ שכן אנו נוהגין ורבותינו, ע״ש ובדברי הרב המחבר לקמן [ואביא לך לשון הרד״א שהוא ה״ה, וז״ל: ואמרינן בירושלמי אין מברכיו על הירח עד שיתבשם. י״מ עד מו״ש שיברך על הבשמים וי״מ עד שיהא האור שלו מתוק, ואדם נהנה ממנו. וזהו לאחר ב׳ או ג׳ ימים, דירח בן יומו אין אדם נהנה ממנו, וזהר הנכון עכ״ל הרד״א], ועיין בלבוש, וא״ר, עכל״ה. וכ״כ המחבר דרך חיים, שם אות ו, עיי״ש, עכ״ל. ובשו״ת שער שלמה, סי׳ קנג, כ׳ בסוף התשובה דהא בימות הגשמים בה׳ ימים או פחות שרי לברר.