חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-אלעד פורטל…המשך

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

שאלה: האם בתקופת הראשונים היה חכם אחד שסייג דברים אלו ואמר שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי-חובה?

תשובה: לא. הראשונים שעסקו בסוגיה זו לא חילקו, ואדרבה מדוקדק מלשונם שהייתה כוונתם לרבות את כל סוגי הברכות, ולא די בכך אלא שגם כל העולם נהגו לענות בהוב“ש על כל ברכה (וכפי שמעיד

הרב חיד“א זיע“א), ועוד דמר“ן מלכא זיע“א הביא בשלחנו הטהור את דעות הראשונים הנ“ל להלכה, ופסק כפי לשונם שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ”על כל ברכה“ ”בכל מקום“. הערעור על ההלכה

שהורו הראשונים לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, החל רק בתקופת האחרונים. נדון בערעורם בסמוך בעזרת החונן לאדם דעת.

כוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

רבים מגדולי ישראל לאורך כל הדורות שיבחו מאוד ענייה זו ואמרו עליה שבחים רבים וגם רמזו בה כוונות רבות וכעין מה שכתב הגאון השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ. ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ועוד שם דברים מופלאים. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זלה“ה (שערי תשובה אופן כ“ג) האריך מאוד בעומק הכוונות שיש לכוון בעניית ברוך הוא וברוך שמו ואלה דבריו בקיצור רב: ”כי לקח טוב נתתי לכם“ סופי תבות ”בחיים“, לרמוז דעקר החיים בעולם הזה ובעולם הבא היא ענית הברכות כרמוז ב“כי לקח טוב“, כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה (דברים ל, יט): ”ובחרת בחיים“. ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (שם טז, כ) ”צדק צדק תרדף למען תחיה“ וכו‘. דמלת צדק גימטריא אהי“ה[ ס“ג] אדני מ“ה, שהם כונת ”ברוך הוא וברוך שמו“, כמו שכתבנו.“ עוד כתב הרב זלה“ה: ”ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם“, ישוב ראשי תבות: ברוך יהו“ה וברוך שמו… דבשביל העניה שעונה האדם ומשיב באמרו ”ברוך הוא וברוך שמו“, על ידי זה ה‘ ירחמנו ויכבש עונותינו“, עכת“ד זצ“ל.

עוד ראיתי מה שכתב הסבא מקלם זצ“ל (הובאו דבריו בספר בני בנימין פירוש לפ“ב ועוד) שכדאי היה להקב‘‘ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו".

מנהג ישראל– דין הוא:

המנהג שהוא יסוד חזק להישען עליו היה פשוט לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות מעין אלו בפזורה הספרדית בצפון אפריקה, מרוקו, אלג‘יר, תוניס, ג‘רבה, לוב, מצרים. הוא גם הופיע בלבנון, סוריה,

טורקיה, איטליה, בוכרה, בארץ הקודש– בצפת, בירושלים וגלילותיה, וכן בכמה מארצות אשכנז.

אמנם בארץ ישראל קראו תיגר מספר חכמים גדולים שליט“א, על המנהג שהיה פשוט בהרבה ממסורות ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, וטענו שהעונים כן עושים "הפסק“ בברכה. ולפלא הדבר בעינינו תהייתם זו, כי הרי ידוע שמנהג שנהגו ישראל ע“פ הוראת איזה חכם ובהסכמתו עוקר את ההלכה, ובוודאי אם למנהג אחד יש מספר מקורות בפוסקים קמאי ובתראי

שהוא עוקר הלכה, ועל אחת כמה וכמה מנהג שיש לו עשרות מקורות הכתובים וגלויים אצל ענקי הפוסקים שהוא עוקר כל הלכה, ובכל זאת כמה חכמים גדולים מצוקי ארץ שליט“א מדורנו עזבו את כלל זה והרימו יד במנהג זה ובאחרים עד כדי כך שכתבו (עין יצחק ח“ג עמ‘ קסה): ולא כאחרים המתעקשים לומר בקול רם ברוך הוא וברוך שמו“, ולא היא כי אמת של תורה צריכה להיאמר, בְּקֹלות וּבְרָקִים, וההולך אחר מנהג אבותיו איננו ”עקשן“ ח“ו אלא צדיק, ומקרא מלא הוא (משלי):"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך“, ועוד ”דאסור לזלזל במנהג ישראל אפילו כל שהוא“ (חת“ס זיע“א, חאו“ח סי‘ נא).

הערעור על המנהג

ספק ברכות להקל:

יש מערערים למנהגנו הקדוש שכולו אהבת ה‘, בטענה כי במקום ספק ברכות נקטינן להקל, ואם כן שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לחשוש לאותן דעות הסוברות שענייה זו מהווה הפסק, ולא לענות ברוך הוא וברוך שמו.

אך ידוע ומפורסם הכלל ש“ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן“, וכעין מה שכתב הגאון הרב חיים סתהון זצ“ל (בארץ חיים, קונטרס הכללים, כלל י) וז“ל: ”והיכא שכבר נהגו לברך במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא שבקינן מנהגא… ואפילו היכא דמרן ז“ל ס“ל כהפוסקים לא לברך“ ע“כ; ועיי“ע בברכ“י לרב חיד“א זצ“ל (סי‘ ז אות ב); בן איש חי פרשת לך-לך; כף החיים (סי‘ יז אות ב); שדי חמד (ח“ו מערכת ברכות סי‘ א אות ו) ועוד רבים, ואם כן כאשר יש מנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו, נדחה הספק, ונוהג המנהג. ועל אחת כמה וכמה כאן בנד“ד, שהספק אינו בברכה עצמה, כי עניית ברוך הוא וברוך שמו איננה ברכה, אלא עניה ממין הברכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות