הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל
- הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל
א. בין משה רבנו ורבנו משה בן מימון
האמרה ״ממשה עד משה לא קם כמשה״ קולעת לא רק בהשוואת שני גדולים בעם ישראל ששמם משה, אלא גם בכך שמרמזת היא על דמיון בתיאור שתי הדמויות, בעלילות משותפות בחייהם ובמוטיבים משותפים בסיפורים עליהם. אפשר אף לדרוש את האמרה ״מעשה אבות סימן לבנים״ על שתי הדמויות: מה שאתה מוצא בקורות חייו ותיאור עלילותיו של משה רבנו בן עמרם אתה מוצא גם אצל רבנו משה בן מימון. ואלה הקווים המשותפים בדמויותיהם ובתיאור מעשיהם של השניים:
- נולדו בזמן גזרות.
- ניטשו על ידי הוריהם.
- הגיעו לחצר מלך מצרים.
- הושיעו את ישראל.
- עשו מעשי נסים ונפלאות.
- נרדפו בידי אויבים שביקשו את נפשם.
- התורה קשורה בשמם (״תורה משה״ ו׳׳משנה תורה״).
- הנהיגו את כלל ישראל.
במיוחד יש להזכיר, שסיפור לידתו של הרמב״ם טבוע בסממניו של הסיפור על לידתו בזמן גזרות של משה, העתיד להושיע את ישראל(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1). יתרה מזו, האגדה אף הפגישה את משה רבנו עם רבנו משה בן מימון. כשסיים רמב״ם לכתוב את ספרו ״משנה תורה״ הופיע משה רבנו בחלום, ואתו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על סיום מפעלו הגדול בברכת ״יישר כוח״(סיפורים 25, 35).
גם הכרוניקות והסיפורים המספרים על רמב״ם נוקטים לעתים לשונות המאזכרים במודע את הכתובים על משה רבנו. כך כותב, למשל, ר׳ יוסף סמברי: ״ויברח משה מלפני המלך וילך ארצה מצרים בשנת ד׳ ותשע מאות וכו' ליצירה״ (דברי יוסף א, עמי 118); והשווה לכתוב ״ויברח משה מפני פרעה״(שמות ב, טו). בהמשך כותב סמברי: ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מצרים בליל ב׳ עשרים לחדש טבת שנת אלף ותקי״ו לשטרות שנת ד׳ ותתקס״ה ליצירה ועשו סימן לאותה שנה בכי אבל משה לפ״ק״(שם, 134-133); והשווה לזה את הכתוב ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מואב… ויתמו ימי בכי אבל משה״(דברים לד, ה-ח).
באחד הסיפורים (72) מצאנו, שכאשר הרמב״ם מציל יהודי מידי גוי אומר הוא לרשע ״למה תכה רעך?״ וכיו״ב, ממש כפי שאמר בנסיבות דומות משה רבנו: ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״(שמות ב, יג).
ב. בין הרמב״ם, יוסף ודניאל
מן הסיפורים על הרמב״ם עולים גם קווים המשותפים לרמב״ם, ליוסף הצדיק ולדניאל. במיוחד אמורים הדברים בשירותם של השלושה בחצר המלך: האיש הזר היהודי הנבון והחכם עולה בכוחות עצמו לגדולה בחצר המלך (מצרים או בבל), מתמנה משנה או יועץ או רופא המלך: היהודי בחצר המלך בא לעזרת אחיו; החכם פותר חלומות (גם על הרמב״ם סופר שפתר חלומות, ראה סיפור 65); משטינים ומלשינים קמיים על נושא המשרה הגבוהה בחצר המלך, מנסים להפילו בבור שכרו לו, אבל הוא מצליח להינצל, ומתנגדיו נופלים בבור שכרו. אף ראוי לציין את הדמיון בהעלאת עצמותיהם של יוסף והרמב״ם ממצרים לארץ ישראל. גם על ארונו של הרמב״ם, כמו על ארונו של יוסף, סופרו מעשי נסים ונפלאות.
[1] על סיפורי דניאל בנובלה על סכסוך שרים בחצר המלכות ועל סיפור דניאל בזיקה לסיפורי יוסף ראה אבישור-רפפורט 1988.
ג. בין הרמב״ם לראב׳׳ע
מכל חכמי ישראל בני תקופתו של הרמב״ם הרבתה האגדה לעסוק ביחסים שבין הרמב״ם לראב״ע. סיפורים רבים רקם עם ישראל סביב שני חכמים גדולים אלה, שחיו ופעלו בסמיכות זמנים במאה השתים־עשרה. אמנם לפי הידיעות שבידינו הם לא נפגשו, ככל הנראה, אך אם המציאות לא זימנה אותם יחדיו עשו זאת הסיפורים.
עם כל השוני שבדמויותיהם ניתן למצוא קווים משותפים לשני האישים. שניהם הגיעו לגדולה בתורה; שניהם היו אנשי אשכולות בהשכלתם; שניהם גלו ממקום מולדתם שבספרד ונדדו ממקום למקום. בעיני העם נצטיירו שני אישים אלה כמנהיגי עם ישראל ומייצגיו. הם מצילים את קהילות ישראל ואף את היחיד מישראל משמד והשמדה. בכוח תורתם וחכמתם ובכוח השם המפורש מתגברים הם על המכשולים, על הגויים ומלכיהם, שריהם ויועציהם.
דווקא המפגש ביניהם הוא שמעמיד על ההבדלים שביניהם. כי אחד נולד במזל והאחר בחוסר מזל, ומכאן האחד עשיר ופרנסתו בשפע והאחר עני חסר פרוטה. העם עיטר את שתי הדמויות בסיפוריו והעלם למדרגת קדושים וגיבורים העומדים בפרץ. סיפורי השבחים שיצר העם עליהם לא תמיד היו נאמנים לעובדות ההיסטוריות.
יש סיפורים המספרים על הרמב״ם ויש סיפורים המספרים על ראב״ע ויש סיפורים המספרים על שניהם יחד. ענייננו כאן הוא בסיפורים המספרים על שניהם יחד, למרבה הפלא, בכל הסיפורים המספרים על שניהם יחד הגדולה והתפארת נתונה לראב״ע ולא לרמב׳׳ם. בכולם משבח העם בסיפוריו את ראב״ע יותר מאשר את הרמב׳׳ם. לפיכך ביכרתי לכלול את כל הסיפורים על הרמב״ם וראב״ע לא בספר זה אלא בספר הסיפורים והאגדות על הראב״ע שאני עוסק עתה בהכנתו. כאן ארמוז בקצרה על סיפורים אלה, במיוחד על אלה שכבר נתפרסמו בעברית.
באחד הסיפורים בא ראב׳׳ע לרמב״ם בתלונות ובטענות על שאין הוא עוזר לבני ישראל במצוקתם ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם על ידי הגויים, ואילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד תורה ומקדיש מזמנו גם לצורכי ציבור, היה הדבר מקל על מצוקת היהודים כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלותו של הרמב״ם." בסיפור דומה מוכיח ראב״ע את הרמב׳׳ם וכותב לו:
״עשיתי כמעשה משה רבנו והצלתי רבים ממות בגלל קברו של השיך, ואתה הרמב״ם עשית כנוח אשר הציל את עצמו ולא הציל את ישראל״. בסיפור אחר הרמב״ם מודה בגדולתו של ראב״ע ואומר לו, שהוא רבו ומורו בתורה ובמדעים; ראב״ע מובא לסולטן כדי להראות לו שהוא גדול בחכמה מהרמב״ם, והסולטן תמה על חכמתו המופלאה של ראב״ע. בסיפור אחר ראב״ע מציל את הרמב״ם ששיחק עם המלך שחמט, ולא יכול היה לנצחו אלא בעזרת ראב״ע. בסיפור אחר הרמב״ם מעוניין להאריך את ישיבתו של ראב״ע אצלו כי נתחבבה עליו חברותו והוא בא אליו בטענת חוב, וראב״ע התגבר גם על זה ומראה לרמב״ם מי החכם יותר. בסיפור אחר הרמב״ם נקלע למצוקה גדולה כי הואשם בעלילת דם ורק ראב״ע מצליח להצילו. בסיפורים אחרים מודגש ההבדל שבין ראב״ע לרמב״ם, אך ברור מן הסיפורים שראב״ע הוא הדמות הראשית ואילו הרמב״ם הוא הדמות המשנית שבעזרתה מובלטים חוסר מזלו של ראב״ע וחכמתו.
- הסיפורים על קבורתו של הרמב״ם
הסיפורים העממיים שנרקמו סביב קבורתו של הרמב״ם הם סיפורי נסים ונפלאות הקשורים בקבורתו של איש קדוש. הסיפור המרכזי על קבורתו של הרמב״ם הוא הסיפור על ארונו של הרמב״ם ששודדי דרכים התנכלו למוביליו לקבורה בארץ־ ישראל ורצו להשליכו לים ולא יכלו, קראו יהודים לקברו, והודו השודדים שהוא ״איש אלוהים קדוש הוא״. סיפור זה מובא לראשונה ב״ספר יוחסין״, והועתק בשינויים ב״שלשלת הקבלה״ ובספרים אחרים (ראה סיפור 26). מוטיב זה על ארונו של הצדיק הנפטר אינו חדש, ושורשיו במקורות יהודיים. יוסף סמברי מביא סיפורים נוספים על קבורתו של הרמב״ם (ראה בהערה לסיפור 26).
אנו הוספנו בספרנו זה סיפורים דומים מן הספרות הערבית־היהודית (סיפורים 26, 36) ומן המסורת שבעל־פה (סיפור 136), המספרים על בחירת טבריה כמקום קבורתו של הרמב״ם על ידי גמל. גם מוטיב זה, של קביעת מקום קבורתו של הצדיק נעשה בידי כוח עליון המכוון את ארונו של המת, שגור בסיפורי־עם יהודיים.
ויכוח גדול נתעורר בקרב חוקרים על מקום קבורתו של הרמב״ם. היה מי שהטיל ספק בקבורתו של הרמב״ם בטבריה, וטען שקבורתו במצרים. חוקרים רבים סתרו את דבריו בהדגישם את הבסיס לבחירת מקום קבורתו, את יחסו המיוחד של הרמב״ם לארץ־ישראל. הרמב״ם ביקר בארץ־ישראל בברחו מספרד, ביקר במקומות הקדושים וקשר קשרים עם תושביה ובמיוחד עם ר׳ יפת הדיין מעכו.
הסיפור העממי היהודי קשר לאו־ץ־ישראל לא רק את סופו של הרמב׳׳ם, אלא גם את ראשיתו. לפי סיפור עממי אחד גילו לר׳ מימון בחלומו שיש נחל בארץ־ישראל והוא נחל החכמה, ור׳ מימון נסע עם בנו לארץ ושם מצא את נחל החכמה ובו רחץ משה, ואז נפתחו לו שערי החכמה (סיפור 100). יש לציין שגם ר׳ דוד, נכדו של הרמב״ם, נקבר בטבריה סמוך לקבר זקנו על פי בקשתו.
מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים (ערבית יהודית) ותרגום עברי
מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים (ערבית יהודית)
1
חוכי ען אלסייד מימון אבו אלרב משה בר מימון ע״ה אן כאן ענדו תסעת אוולאד מן מרא ואחדה וכולהום תלמידי חכמים עוט'אם. פי לילה מן דאת אללייאלי אלרב מימון נאיים גאלו אלסייד אליאו הנביא ז״ל פי אלמנאם וקאל להו קום רוח פי אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בבנת פלאן אלפלאני. פי קאם מן אלנום מצרוע. פי קאלת להו אל רוביסה מאלך. קאל להא יא רוביסא גאלי אלסייד אליאו ז״ל פי אלמנאם וקאל לי נקום נסאפר בלד אלפלאנייה נתזווג בבנת פלאן. קאלת להו אנעיס יא סיידי לם תפכר פי שאן דאלך לאן אלפסוק קאל חלומות שוא ידברו.
פי נעס תאני גאלו איצה אלסייד אליאו ז״ל וקאל להו קום רוח בלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם תאני מצרוע. חכא איצה לגמא(ע)תו. פי קאלת להו גמאעתו מתל מא קאלת להו אוול. פי נעס תאלת כטרא גאלו איצה אלסייד אליאו הנביא ז״ל וקאל להו קום רוח אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם אלרב מימון מצרוע תאלת כטרא ואחכא לגמאעתו באלדי חוצול להו תאלת כטרא. פי אלחין קאלת להו אל רוביסא בחיס אן גאלך אלסייד אליאו תלת כטראת לם תכאלף קום צלי וכוד שוויית זוואדה ואתווגה אתזווג אל בנת חוכם מא ערפך אלסייד אליאו ז״ל. פי חין מא צבח אלנהאר קאם צלא וערף אוולאדו באלדי חוצול להו בל מנמאת פי קאלו להו עשה והצלח. פי אכד אלרב מעו שוויית זוואדה ואתווגה לל בלד אלדי פיהא אלבנת פי טלע ללבלד וסאל עלא אל יאודי אבו אלבנת פי קאלו להו יא סיידנא למאדא תסאל עלא האדא אלרוגול לאן האדא אל רוגול רשע וליש תסאל עליה. פיקאל להום באמר לאזם. פי פרגו להו אלראגל בייאע לחם פי דכאנו. קעד קוצאדו לחין מא פרג׳ אללחם. אתקדם עליה אלרב מימון וקאל להו שלום עליכם פי קאל להו לם נעלם איש בתקול איש תריד מני פי קאל להו נריד מנך בנתך פלאנה נתזווגהא. פי קאל להו תריד תאכודהא ערייאנה פי קאל להו אל רב מימון טייב. פי ארסל אל ראגל חצר אלבנת וקאל להא יא בנת אקלעי אל חוואייג אלדי עליכי. פי קלעית אלבנת תייאבהא ואל רב מימון קלע פרגייתו אלדי עליה וג׳טאהא וקדסהא ואכדהא ואראח לבלדו עמל שבעה ברכות ודכל עליהא. מן לילתהא קמת חבלית לחין אן מצו אל תסעת אושהור וצעית ג׳ולאם מתל מא נזל נוור ועמלו להו מילה וסמאה משה.
מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים
(תרגום עברי) 1. לידת הרמב״ם
סופר על האדון מימון, אבי הרב משה בן מימון עליו השלום, שהיו לו תשעה ילדים מאישה אחת, וכולם תלמידי חכמים גדולים. באחד הלילות היה הרב מימון ישן, ובא אליו האדון אליהו הנביא ז״ל בחלום ואמר לו: קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני אלמוני! והתעורר מהחלום מבוהל. אמרה לו הרבנית: מה לך? אמר לה: רבנית, בא אליי האדון אליהו ז״ל בחלום ואמר לי שאסע לעיר פלונית ואשא לאישה את בת פלוני. אמרה לו: שכב, אדוני, בל תהרהר בדבר ההוא, כי הפסוק אמר: ״חלומות שוא ידברו״.
נרדם שנית, ובא אליו שוב האדון אליהו ו״ל ואמר לו: ״קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני״. התעורר שנית מבוהל. סיפר גם לאשתו, ואמרה לו כמו שאמרה לו בראשונה.
נרדם פעם שלישית, ובא אליו שוב האדון אליהו הנביא ז״ל ואמר לו: קום לך למקום פלוני והתחתן עם בת פלוני. התעורר הרב מימון מבוהל פעם שלישית, וסיפר לאשתו מה שאירע לו בפעם השלישית. אז אמרה לו הרבנית בקול: אם בא אליך האדון אליהו שלוש פעמים, אל תסרב! קום התפלל וקח מעט צידה ושים פניך לשם והתחתן עם הנערה כפי שהודיעך האדון אליהו ז״ל. בבוקר קם והתפלל, והודיע לבניו מה שאירע לו בחלומות. אמרו לו: עשה והצלח.
לקח הרב מעט צידה ושם פניו למקום אשר בו הנערה. עלה למקום, ושאל על היהודי אבי הנערה. אמרו לו: אדוננו, למה תשאל על האיש הזה? כי האיש הזה רשע, ולמה תשאל עליו? אמר להם: בעניין הכרחי. הראו לו את האיש, שהיה מוכר בשר בחנותו. ישב מולו עד שנגמר הבשר. פנה לעברו הרב מימון ואמר לו: שלום עליכם! אמר לו: איני מבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה ממני? אמר לו: אני רוצה ממך את בתך פלונית כדי להתחתן עמה. אמר לו: אתה רוצה לקחתה עירומה. אמר לו הרב מימון: טוב. שלח האיש והביא את הנערה ואמר לה: נערה, פשטי את השמלות אשר עלייך. פשטה הנערה את בגדיה, והרב מימון פשט את אדרתו אשר עליו וכיסה אותה וקידשה ולקחה והלך למקומו. עשה שבע ברכות והתייחד עמה ובאותו לילה הרתה. כשעברו תשעה חודשים ילדה בן. באותה שעה שנולד נגה עליו אור, עשו לו ברית מילה, וקרא (אביו) את שמו משה.
מחזור הסיפורים על הרמב"ם במצרים – יצחק אבישור
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מודת סנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחץ מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי צוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.
חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.
באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.
כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.
הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.
ילדותו של הרמב"ם בבור ופרא אם – ביהודית מצרית ותרגום לעברית
פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מורת מנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחין מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי כוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.
חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.
באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.
כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.
הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.
הרמב״ם נודד מביתו, ואלוהים נותן לו את התורה-מחזור סיפורי הרמב"ם במצרים
- הרמב״ם נודד מביתו, ואלוהים נותן לו את התורה
כשהלך בשיירה התנפלו עליה ערביים, הכו את כל אנשי השיירה ושדדו את כל הרכוש. הנער עשה את עצמו מת בין המתים. כשהלכו הערביים, קם והלך שלושה ימים ושלושה לילות בלי אוכל ובלי שתייה.
ביום השלישי בערב שמע קול אנשים. הלך לפי הקול, ומצא אנשים מתפללים בבית הכנסת. נכנס לבית הכנסת, והיה זה ליל שבת קודש. הניח את ראשו בבית הכנסת ונתנמנם עד שכילו תפילתם, סגרו את בית הכנסת והלכו. בחצות הלילה התעורר משנתו, ולא ראה איש. הוא היה רעב וצמא ועייף, ולא מצא דבר לשים בפיו. קם, פתח את ההיכל ופתח את ספר תורה והתעטף בו, וישב בוכה באמרו: אבי הוליד תשעה בנים, וכולם תלמידי חכמים ומוצלחים ויושבים על התורה והעבודה. אלוהיי, למה אני לא יצאתי כמותם, אלא מסכן שמתייגע ביגיעה הקשה הזאת? הוי, ריבון העולמים, קבלני ברצונך ורחם עליי ברחמיך ותן לי את התורה שנתת למשה רבנו עליו השלום ויהיה שמי כמו שמו של משה רבנו עליו השלום. ובכה בכי מר.
מיד קיבל אלוהים ישתבח שמו את דמעתו ושלח לו את האדון אליהו הנביא ז״ל בשל צימאונו, ואלוהים ישתבח ויתעלה נתן לו את התורה כמו שנתנה למשה רבנו עליו השלום. והיה הוגה באותיות ספר התורה והבין את אשר הוא מבטא, וישב שארית הלילה בשירות ותשבחות על הנס הגדול אשר עשה עמו האלוהים ישתבח שמו.
האיר היום ובא הגבאי, פתח את בית הכנסת ומצא את הנער הזה. אמר לו: מי אתה, בני? אמר לו: אדוני, אני זר ואין לי לא אב ולא אם, מעיר רחוקה אני ובאתי הלילה עייף ונתנמנמתי, סגרו עליי את בית הכנסת ולא הרגשתי בכך עד עתה. ולגבאי לא היו בנים. אמר לו: נער, אאמצך לבן לי. לקחו לביתו, רחצו והלבישו חליפה מפוארת, ושבו לבית הכנסת. התפללו ושמחו, והלך עם הנער לביתו ושמח בנער שמחה גדולה.
ביום ראשון אמר הגבאי לנער: בני, אתה יודע לקרוא? אמר לו: איני יודע, אדוני, אולם אני רוצה ללמוד. לקחו והובילו לבית המדרש. כשראהו החכם קיבל את פניו ואמר לו: מה אתה רוצה? אמר לו הגבאי: חכם, אתה יודע שאין לי בנים, ועתה אימצתי את הנער הזה כבני. אני מבקש ממך שתשים את עינך עליו ותלמדנו את התורה, ואני אתן לך כל מה שתבקש. אמר לו החכם: ״על העיניים ועל הראש״ (ברצון רב).
ישב הנער בבית המדרש, והחכם (צ״ל הגבאי) הלך לדרכו. שאל החכם את הנער ואמר לו: אתה יודע לקרוא משהו מן התורה? אמר הנער: אדוני, איני יודע דבר. החזיק בו החכם ואמר לו: אמור אלף־בית. ואמר הנער אלף־בית, גימל־דלת וכך הלאה. החזיק בדף והחל קורא בו. בא וראה שקרא ולא שגה אפילו שגיאה אחת. נתן לו ספר תורה, וקרא בו את הפרשה כולה ולא טעה. אמר לו החכם: קרא רש״י. שאל הנער את החכם שאלה ברש״י. עמד החכם ולא ידע להשיב לו כלל; והנער השיב לו. אחרי כן פתחו ספר גמרא, ולא ידע החכם לכלכל ענייניו עם הנער בלימוד.
בצהריים בא הגבאי אל החכם, הביא ארוחה לנער ושאל את החכם: האם למד הנער משהו מהתורה? אמר לו החכם: אדוני, הנער הזה אינו לפי יכולתי. קח את הנער הזה למדרש אצל החכמים הגדולים, שילמד עמם. הגבאי חשב שהוא צוחק עליו. אמר לו הגבאי: חכם, למעני, אני מבקשך שתאריך אפך עמו ואם לא ילמד היום ילמד מחר, לא חשוב; האדון משה רבנו עליו השלום ישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלמד את התורה. לא ציפיתי ממך שתסרב לי ותצחק עליי ותאמר קחנו למדרש. אמר לו החכם: בחייך, לא עלה על לבי לצחוק עליך, אני החזקתיו והחל לקרוא ולא ידעתי לכלכל ענייניי אתו בקריאתו, ואיני מגיע לטיפה מן הים שלו. שמח הגבאי ונתן לחכם מתנה גדולה. לקח הגבאי את הנער, והלך עמו למדרש אצל החכמים.
אמר הגבאי לחכם העיר: אדוני, אני רוצה שהנער הזה יהיה עם התלמידים שאצלך. אמר לו הרב: הנער הזה רך בשנים: תוליכנו ל״כותאב״, ילמד משהו ואחרי כן תביאנו אצלי — על העיניים ועל הראש, מה שיחסר לו ילמד אצלי. אמר לו הגבאי: אדוני, למעני תשאירנו אצלך ולא תחזירנו. אמר לו: טוב. ישב הנער במדרש, והלך הגבאי לדרכו.
ישבו תלמידי החכמים ללמוד מול הרב, הגיעו לשאלה, ונתעכבו בה. שאל הנער את החכם שלצדו: מדוע הפסקתם? אמר לו החכם: שתוק, אינך יודע דבר מלימוד זה. אמר לו: אדוני, האם אי אפשר ללמוד ולהבין? אמר לו החכם שלצדו: השאלה שבה אנו עומדים היא כך וכך. השיב לו את התשובה לכך. התפלא החכם על תשובת הנער.
אחרי כן שאל הנער את החכם שאלה, ולא ידע החכם להשיב לו. אמר לו החכם: בוא שב במקומי ושאל את החכם אשר מעליי. עלה הנער למדרגה גבוהה אצל השני, ושאלו ולא ידע להשיב לו. אמר לו השני: שב במקומי ושאל את אשר מעליי. ועלה אל השלישי והיה כקודמו, ואל הרביעי ואל החמישי, עד אשר הגיע לרב. שאל הנער את הרב שאלה, ולא ידע הרב להשיב לו.
ראה הרב שאין דומה לנער הזה בכל העולם, עשה מעמד וכינס את כל גדולי היהודים ואמר להם: רבותיי, הנער הזה יאה לו לקבל משרתי וישב במקומי, ואני אהיה תלמידו. אמרו כל האנשים: אשר נראה לך עשה. מינהו לרב, וקראו לו הרב משה בר מימון. וכל האנשים הביאו לו מתנות גדולות, והתחתן עם בת גביר העיר; והגביר נתן לו כל אשר חפץ, וישב שם הרב משה ימים רבים.
פיהוא מאשי פל קאפלה אלא וטלע עליהום ערב קטלו גמיע אלקאפלה ונהבו גמיע אלמאל. ואלולד עמל רוחו מיית ופי ווצט אל קותלה לחין מא אראחת אלעורבאן קאם ותנו מאשי תלת אייאם בתלת לייאלי מן ג׳יר אכל ומן גייר שורב. לתאלת יום אלמג׳רב סמע חם נאם משי עלא אלחם וגד נאס ביצלו פל כניס. דכל אלכניס וכאן לילתהא ליל שבת קודש פי חט ראסו פי רוכנה פל כניס נעם לחין מא צלו אל נאם וקפלו אלכנים ואראחו. לנצף אלליל קאם מן אלנום לם נטר אחד והוא גיעאן ועטשאן ותעבאן ולם יוגד קליל מא יבל ריקו אבדן. פי קאם פתח אלהיכל ופתח ספר תורה ואתליף בו וקעד יבכי ויקול אבוייה צלף תסעת אוולאד וכולהום תלמידי חכמים וצאלחין וקאעדין עלא אלתורה ואלעבודה יא רבי ואנא ליש לם טלעת מתלהום בל אן שקי ואתעדבת האדא אלעדאב אל שדיד יא רבון העולמים תרצא עלייא ברוצאך ותרחמני ברחמתך ותווהב לי אלתורה מתל מא אווהבתהא למשה רבינו עא׳׳ס מציר מתל אסמיי משה רבינו עא״ם ובכי בחורקא. פי אלחין קבל אללה ס״ו דמעתו וארסל להו אלסייד אליאו הנביא ז״ל בקולית מא שרב ואללה ס״ו אוהב להו אלתורה מתל מא אווהבהא למשה רבינו עא״ם. פי צאר יתחרך פי חרוף אל ס״ת ופהם איש ביקול פי קעד באקי אלליל פי שירות ותשבחות עלא דל נס אלעטים אלדי פעל מעו אל חק ס״ו. וטלע אלנהאר וגה אלגבאי פתח אלכניס וגד האדא אלולד קאל להו מין אנתה יא אבני פי קאל להו יא סידי אנא ג׳ריב ולם לי לא אב ולא אום ואנא מן בלאד אן בעאד וגית אללילה תעבאן. ונעסת וקפלו עלייא אלכניס ולם נדרי לענד דל חין. וכאן אלגבאי לם ענדו דריה וקאל להו יא ולד אנא נגעלך אבני פי אכדו אל ביתו ג׳סל רוחו ולבסו בדלית חוואייג עטימה ותעו אלכניס צלו ואנשרח צדרהום. ואראח באל ולד אלבית ופרח באלולד פרח אן עטים. ליום אלאחד קאל אלגבאי ללולד יא אבני תערף תקרא. פי קאל להו לם נערף יא סיידי בל אן נריד נתעלם. פי אכדו ודאה לל כותאב. פי חין מא שאפו אלחכם אכדו באסתקבאל וקאל להו איש תריד פי קאל להו אלגבאי יא חכם תערף אן לם ענדי דריה וחית האדא אלולד עמלתו מתל אבני פי נריד מנך אנך תלק נטרך עליה ותעלמו אלתורה ואנא נעטילך גמיע מא תריד פי קאל להו אלחכם על עין ואלראס. פי קעד אלולד פי אלכותאב ואלחכם אראח לחאל סבילו. פי סאל אלחכם אלולד וקאל להו הל תערף תקרא שי מן אלתורה. פי קאל אלולד יא סיידי לם נערף שי. פי מסכו אלחכם וקאל להו קול אלף בית. פי קאל אלולד אלף בית גימל דלת וג׳אייתו. פי מסך ורקא יקרא ביהא אג׳ונטאר פי קריהא ולא ג׳ולוט פיהא ולא ג׳לטא. אעטא להו מיצחאף פרשה פי קרי אלפרשה כולהא ולם ג׳ולוט. פי קאל להו אל ח׳ אקרא רש״י. פי סאל אל ולד סואל ללח׳ עלא רש׳׳י. וקף אל ח׳ ולם ערף יוואגבו אבדן. פי גאוובו אל ולד. ובעד דאלך פתחו מוצחאף גמרא לם ערף אלח׳ ירוח ולא יגי מע אלולד פי אלקראייה. לענד אלצוהר גה אל גבאי לענד אל ח׳ באלג׳דה לל ולד. סאל אל ח׳ וקאל להו יא תרא אתעלם שי אלולד מן אלתורה. פי קאל להו אל ח׳ יא סייד האדא אלולד לם הוא גהדי. האדא אלולד ודיה פל מדרש ענד אלחכמים אלכבאר יקרא מעאהום. פי כמן אלגבאי אנהו בידחך עליה. פי קאל להו אלגבאי יא ח׳ לאגל כאטרי אנך תטוול באלך עליה ואדא כאן לם יתעלם אליום יתעלם בוכרא לם פי באס. אל סייד משה רבינו ע״ה קעד פל גבל ארבעין יום וארבעין לילה למא אנו אתעלם אלתורה ולם ינבג׳י מנך תכסר כאטרי ותדחך עלייה ותקול לי ודיה אלמדרש. פי קאל להו אל ח׳ וחייאתך עלא קלבי עם בנדחך עליך. אנא מסכתו וקרי לם ערפית נרוח ולא נגי מעו פי אלקראייה ולא נגי נוקטא פי בחרו. פי פרח אלגבאי ואעטא ללח׳ הדייה עטימה ואכד אלגבאי אלולד ואראח בו לל מדרש ענד אלחכמים וקאל אלגבאי ללח׳ בתאע אלבלד יא סיידי נריד האדא אלולד יכון מן גומלית אלתלמידים אלדי ענדך. פי קאל להו אלראב האדא אלולד צג׳יר אל סן ג׳רצו תוודיה אלכותאב יתעלם שווייה מן בעד תגיבו ענדי על עין ולראם אלדי יכון נאקצו יתעלמו ענדי. פי קאל להו אלגבאי יא סיידי לאגל כאטרי תצלי ענדך ולם תרגעני בו. פי קאל להו טייב וקעד אלולד פל מדרש ואראח אלגבאי לחל סבילו. פי קעדו אלתלמידים יקרו קוצאד אלרב פי גו לסואל וקפו פיה אלחכמים. פי סאל אלולד ללח׳ אלדי גנבו וקאל להו ליש וקפתו. קאל להו אל ח׳ אסכות אנתה לם תערף שי מן האדי אלקראייה. פי קאלו להו יא סיירי הל ימכן נפהם נתעלם. פי קאל להו אלח׳ אלדי גנבו אלסואל אלדי ואקפין פיה הכדא והכדא. פי רץ להו אלגוואב פי אתעגב אלח׳ עלא גוואב אלולד. מן בעד סאלו אלולד סואל ללחכם ולם ערף יגאוובו. פי קאל להו אלח׳ תעאלה אקעוד מטרחי ואסאל אלחכם אלדי פוק מני טלע אלולד מרתבה עלייה לענד לתאני סאלו ולם ערף יגאוובו. פי קאל להו אלתאני אקעוד מטרחי ואסאל אלדי פוק מני. פי טלע לענד אלתאלת מתלו ואל ראבע ואלכאמס לחיץ מא וצל לל ראב. פי סאל אלולד ללראב סואל ולם ערף אלראב יגאוובו. פי שאף אלראב אן האדא אלולד לם פי נטית פי גמיע אלדונייא פי עמל אלראב מעמד וגמע גמיע אכאבר אליאוד וקאל להום: יא אסייאדי האדא אלולד יליק אנו ילבם מטרחי ויקעוד מטרחי ראב ואנא נכון תלמידו. פי קאלת אלנאס גמיעהום אלדי יבאן לך אפעל. פי לבסה ראב וסמוה אלרב משה בר מימון. וגמיע אלנאס אעטוה הדייאת עוטאם ואתזווג בנת גביר אלבלד ואלגביר אעטאה גמיע מא יחבוב עליה וקעד אלרב משה מודת אייאם.
הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול-מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים – יצחק אבישור
- הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
באחד הימים ביקש הרמב״ם לילך לעירו. הביאו לו ספינה מלאה כל טוב אלוהים ויצא לדרכו. כאשר הגיע לעיר יצא מן הספינה ולבש מה שהיה רגיל ללבוש ולקח אלה על כתפו והלך לביתו.
כשראתה אותו אמו נעצבה אל לבה, ובאה ושאלה לשלומו. הודיעו לאביו ואמרו לו בניו: אבינו, קום ראה את אחינו שבא מן המסע. עליך לתת לו כסף ולהסיעו מכאן, כי כל עוד הוא במסעו אנחנו במנוחה. קם אביו, הלך ושאל לשלומו. אמר לו: בני, אם אתה רוצה לקחת כסף ולשים פניך לדרך, טוב הדבר יותר מישיבתך פה. אמר לו: אבי, אין דבר, מחר ניפגש, אבל רוצה אני ללכת עמך לבית המדרש לראות את אחיי ולשאול לשלומם. אמר לו: אין צורך, בני, ללכת לבית המדרש, ובעניין אחיך הרי הם חיים בטוב. קם אביו והלך לבית המדרש והרב משה בעקבותיו, עד אשר נכנס לבית המדרש.
נכנס הרב משה אחריו, ואמרו הנערים לאביהם: מדוע הבאת אותו עמך? הביט האב, ראה אותו ואמר להם: אין דבר בניי, אולי שב בתשובה ממעשיו. קם הרב משה ונשק ידי אחיו ושאל לשלומם. וגם הם שאלו לשלומו, ואמרו לו: אם ירצה השם יעשה עמך טובה, ומחר תיסע. אמר להם: כן. ישבו ללמוד, וישב הוא למרגלותם על הארץ. נתעכבו אחיו בעניין בינם לבין עצמם. אמר להם: מה מעכב אתכם? אמרו לו אחיו: שתוק, אינך יודע דבר בזה. אמר להם: ספרו ליי כעסו עליו וגערו בו. אמרו לאביהם: למה הבאת אותו עמך להבטילנו מהלימוד? אמר להם: מה עשה לכם? אמרו לו: אדונינו, ביקש מאתנו להגיד לו מהי השאלה שבה אנו מתעכבים. אמר אביהם: אין דבר. קרא לו אביו ואמר לו: בני, אנחנו מתעכבים בשאלה פלונית. אמר הרב משה: רק על זאת אתם מתעכבים? וזה דבר־מה פחות ערך! והשיב להם כך וכך. התפלאו אחיו ואביו על התשובה הזאת ואמרו לו: התשובה הזאת, היא בלא ספק למשה מסיני; וישבו לידו. חזר הרב משה ושאל את אחיו שאלה, ולא ידעו להשיבו דבר. קמו כל אחיו ונשקו את ידו ואמרו לו: סלח לנו. שאלו אביו על מה שקרה לו, וסיפר לאביו כל מה שקרה לו מאז. אמר אביו: הודו לה׳ כי טוב, על חסדו של השם יתברך. הלך עמו לספינה, הביאו את אשתו וטובו, וישב במדרש, גדול מאחיו, ושמחה אמו שמחה גדולה.
פי יום מן דאת אלאייאם טלב אל רמב׳׳ם אנו יתווגה לבלדו. פי וסקו להו מרכב מלייאנה כיראת אללה ואתווגה לבלדו. לחץ מא וצל אלבלד טלע מן אלמרכב ולבס מתל מא כאן מעווד ילבס ואכאד נבות פי כתפו ואראח לל בית. פי למא שאפתו אומו אנג׳מית פי קלבהא וקאמת סלמית עליה. פי בלג׳ אל כבר לאבוה פי קאלו להו אוולאדו: יא אבונא קום שוף אכונא גה מן אלצפר אייאך תעטי להו פלוס ותספרו לאן טול מא הוא מסאפר ונחן מרתאחין. פי קאם אבוה ואראח סלם עליה וקאל להו יא ולדי אדא כאן תריד תאכוד גאנב דראהם ותתווגה איצה אחסן מן קועדאך הנה. פי קאל להו יא אבי ג׳דה נתווגה לם פי באס. פקט נריד נרוח מעך ללמדרש נשוך אכוואתי ונסלם עליהום פיקאל להו לם ילזם יא ולדי תרוח אלמדרש ומן גיהת אכוואתך טייבין בכיר. פי קאם אבוה ואראה אלמדרש ואלרב משה אתבעו לחין מא דכל אלמדרש. דכל אלרב משה וראהו פי קאלו אלאוולאד לאבוהום ליש גבתו מעאך. פי אלתפת שאפו וקאל להום יא אוולדי לם פי באס אייאך יכון רגע בתשובה מן אלדי כאן פיה. פי קאם אלרב משה ובאס אייאדי אכוואתו וסלם עליהום והום איצה סלמו עליה וקאלו להו אן אשא אללה יהוון עליך וג׳דה תסאפר. פי קאל להום נעם. וקעדו יקרו וקעד הווא פוק אלארץ פי אתווקפו אכוואתו פי כלמה מע בעצהום וקאל להום פי איש מתווקפין פי קאלו להו אכוואתו אסכות לם תערף שי מן דאלך פי קאל אחכו לי. פי אתחמקו עליה ושכטו פיה וקאלו לאבוהום למאדא גבתו מעאך יעטלנא מן אלקראייה. פי קאל להום ליש ז פעל מעאכום. פיקאלו להו יא סיידי טלב לנא נערפו אלסואל אלדן מתווקפין פיה.
פי קאל אבוהום לם פי באס ונדה להו אבוה וקאל להו יא אבני נחן מתווקפין פאלסואל אלפלאני. פי קאל אלרב משה פקט עלא דאלך מתווקפין והאדא שי פארג׳ וגוואבהו הכדא והכדא. אתעגבו אכוואתו ואבוה עלא האדא אלגוואב וקאלו האדא אלגוואב לם פי שך אנהו למשה מסיני וקעדו גנבו. רגע אלרב משה טלב מן אכוואתו סואל פי לם ערפו יגאוובוה אבדן. פיקאמו גמיע אכוואתו ובאסו ידו וקאלו להו סאמחנא. פי סאלו אבו עלא מא גרא להו פי אחכא לאבוה עלא גמיע ד־ מא גרא להו. פי אלחין קאל אבוה הודו לה׳ כי טוב עלא פצל אלשי״ת ואתווגה מעו ללמרכב גאבו מראתו ואלכיראת וקעת פי אלמדרש כביר עלא אכוואתו. ופרחית אומו פרח אן עטים.
הרמב״ם לומד את הרפואה כאילם ובחירש-מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים
- הרמב״ם לומד את הרפואה כאילם ובחירש
אחרי זמן ביקש (הרמב״ם) ללמוד רפואה, ואמר לאביו: אבי, למדני על ידי רופא גדול שבעיר. אמר לו אביו: רופא פלוני גדול הוא, ואולם אינו רוצה ללמד איש ואינו לוקח שום אדם ללמדו. אמר לאביו: הראני מרפאתו, ואין לך דבר עמו.
למחרת בבוקר הראה לו את מרפאתו. שינה הרב משה את בגדיו וישב לפתח המרפאה עד אשר בא הרופא לפתוח את המרפאה וראה מישהו יושב לפתח המרפאה. אמר לו: קום, נער, ולך לדרכך. אבל הרב משה לא השיב לו, כי עשה עצמו אילם וחירש. חזר הרופא על דברו בשנית, בשלישית וברביעית, ולא זז הרב משה ממקומו. רמז לו בידו. קם ועמד על רגליו מפתח המרפאה וישב מולו. הבין הרופא שהוא אילם וחירש ואמר בלבו: הנער הזה מתאים לי. רמז לו, ובא. אמר לו ברמיזות: מניין אתה? השיב לו ברמיזות: עני אני וזר ואילם וחירש. אמר לו הרופא: תשרת אצלי? הנער אמר לו: כן. אשרת תמורת מזוני. אמר לו: עלה למרפאה. עלה למרפאה וישב. נתן לו תרופות לכתשן, ועשה כיכולתו.
והיה מנהג הרופא שלא ללכת לחולים כלל, אלא היו משפחות החולה נושאות את החולה ומביאות אותו למרפאה. והרב משה היה רואה ביום את החולים ומבין את מחלתם ורואה את התרופות שהיה נותן להם הרופא, ובלילה היה קורא בספרי הרפואה: מקץ שנתיים־שלוש היה גדול יותר מהרופא. וכל אותה העת לא היה מדבר, אלא ברמזים. לפני רדת הלילה היה הרופא סוגר עליו את המרפאה, והולך.
באחד הימים חלה בן המלך. הביאוהו למרפאה, ראהו הרופא והבין שמחלתו היא סרטן בראשו. הרדימו, פתח את ראשו והוציא את מכסה הגולגולת, הביא מלקחיים ורצה להוציא את הסרטן במלקחיים. צעק עליו הרב משה ואמר לו: עצור, עליך לטפל באש, חמור! אמר לו הרופא: עתה אתה מדבר?״ קום הראה לי מה תעשה! הביא אח מבוערת והביא שיפוד. שם את השיפוד באש וחיממו וקירבו לצד רגל הסרטן; כווה את הרגל, ושם במקומה חתיכת צמר־גפן. וכן השנית כמותה והשלישית כמותה, עד אשר התרומם הסרטן כולו מעל הצמר־גפן. אז החזיק (את הסרטן) במלקחיים, הוציאו בצמר־גפן, ואמר לרופא: אילו היית נושאו בלי צמר־גפן, היה הסרטן פוצע את המוח ונכנס בו, והאיש היה מת. אחרי כן השיב את מכסה הגולגולת לראש הנער, תפר לו את ראשו ונתן לו חומר נגד סם הרדמה. התעורר ונרפא.
יצא הרופא והלך למלך והודיע לו שהנער הזה צחק עליו וגנב ממנו את אומנות הרפואה, כי במרמה עשה את עצמו אילם וחירש. אמר המלך: אכן ראוי הוא שיומת על כך, אולם משום שהודות לו חי בני, צריך לסלוח לו; ברם אסור לו לשבת בעיר הזאת. ציווה המלך שיפנה וילך לעיר אחרת. פנה והלך מערבה, וישב בעיר (אחרת) ופתח מרפאה.
ובעד מודה טלב אנו יתעלם אל חכומייה פי קאל לאבוה יא אבי אעלמני מין חכים עטים פאלבלד. פי (קאל) להו אבוה פלאן חכים עטים ולאכן לם יריד יעלם אחד אבדן ולא יאכוד אחד אבדן. פי קאל לאבוה פרגני דוכאנו ולם עליך מנו. פי צבח תאני ופרגו אלדוכאן. וג׳ייר חואסו וקעד עלה אלדוכאן בתאע אלחכים. לחין מא גה אלחכים. יריד אן יפתח אלדוכאן וגד אלדי קאעד עלא אלדוכאן. קאל להו קום יא ולד רוח לחאלך לם רץ עליה אלרב משה לאן גאעל נפסו אכרס ואטרש. פי עאד עליה אלסואל תאני ותאלת וראבע ולם אתחרך אלרב משה מן מכאנו. פי אשר לו בידו. קאם פז עלא חילו מן עלא אלדוכאן וקעד קובאלו. פי פהם אלחכים אנו אכרס ואטרש וקאל פי באלו האדא אלולד ינאסבני. אשר להו גה. קאל להו בל אשארא מן אין אנתה. פי רץ עליה באלאשארה אנו פקיר וג׳ריב ואכרס ואטרש. פיקאל להו אל חכים תכדם ענדי יא ולד. פיקאל להו נעם נכדם באל לוקמה פי קאל להו אטלע אלדוכאן. טלע אלדוכאן קעד. עטא להו אג׳זוואת ידוקהא. פי לם קצר. וכאן עאדת אלחכים לם יח׳ח למתשוושין אבדן אלא אלמתשווש יחמלוה אהלו ויגיבוה ללדוכאן. פבקא אלרב משה פאלנהאר ישוף אלמתשוושין ויפהם צעפהום וישוף איש יעטיהום דווה. ובאל ליל יקעוד יקרא פי מצאחיף אל חכמה. פי טרף סנתין תלאתה צאר אעטם מן אלחכים וצאר כל האדא אלמודה לם יתכלם אלא באלאשארא. קבאל ליל יקפל עליה אלדוכאן וירוח. ליום מן דאת אלאייאם אתשווש אבן אלמלך גבוה אלדוכאן. שאפו אלחכים פהם תשווישו אנהו באלצרתאן פי ראסו. בנגר ושרט ראסו וטלע אלטאצה תאב כמאשה וחב ירפע אלצרתאן באל כמאשה. פי זעק עליה אלרב משה וקאל להו ארגע עליך באל נאר יא חמאר. פי קאל להו אלחכים נטקת דלחין קום פרגני כיף תעמל. גאב מוקד נאר וגאב מחוואר חטו פי אלנאר וחמאה וקרבו גנב רגל אלצרתאן כש ברגלו חט מטרחהא חתית קוטנה ואל תאניה מתלהא ואלתאלתה מתלהא לחיץ מא אתרפע אלצרתאן כולו מן פוק אלקוטנה ומסכו באלכמאשה טלע באלקוטנה. וקאל ללחכים אדא כאן תשילו מן גייר קוטנה כאן יכבש אלצרתאן פי אלמוך יטלע בו ימות אלראגל. מן בעדו רגע אלטאסה פוק ראם אלולד וכייט להו ראסו ואעטאה צץ אלבנג ופאק וטאב. פי טלע אלחכים לענד אלמלך וערפו אן האדא אלולד דחך עלייה וצרק מני אלצנעא לאן עמל רוחו אכרם ואטרש באלכדב. פיקאל אלמלך חקיק אנו יסתאהל אלמות ולאכן בחית צאר סבב פי חייאת אבני יחתאג' אני נעפי ענו. פקט לם יקעוד פלבלד פי אמר אלמלך אנהו יתווגה לבלד ג׳יר האדי אלבלד פי אתווגה לל ג׳רב וקעד פי בלד ופתח דוכאן חכים.
מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים – סיפורים עלהרמב"ם בערבית יהודית
מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים
סיפורים עלהרמב"ם בערבית יהודית
- 6. הרמב״ם הדיין ובריחתו מקנאי דת האסלאם
באחד הימים בא אליו יהודי אחד ושאלו שאלה: אם נפל עכבר בכד השמן, מה הדין? אמר לו: הוצא את העכבר ואכול את השמן. שמעו הגויים והתפלאו. אחרי זה בא אליו יהודי אחר ואמר לו: אדוני, גוי אחד נגע בחבית היין, מה הדין? אמר לו: ישבור את החבית ליד הים ולא ישתמש ביין. שמעו הגויים שכניו על הדין השני, ואמרו ביניהם: לפי דברי היהודי אנחנו טמאים יותר מהעכברים. בהתחלה אמר על העכברים שייקח את העכבר ויאכל את השמן: ועתה, בעניין חבית היין שנגע בה הגוי אומר הוא שלא ישתמשו ביין כלל, אלא ישבור את החבית ליד הים.
יצאו הגויים וסיפרו על כך למלך, וציווה המלך לשרפו. לקחוהו ואסרו אותו ואמרו לשרפו, לאחר תפילת יום השישי.
כשישב בבית האסורים עשה מנייר צורת ספינה והיה בבית האסורים חלון הנשקף אל הים. לקח את ספינת הנייר וזרקה לים מן החלון. אמר לאסירים: אחיי, האם מישהו מכם רוצה לבוא עמי? צחקו עליו ואמרו ביניהם: האיש הזה מסכן, השתגע ודעתו נתמעטה: הוא אומר שייסע בספינת נייר זו משום(?) שרוצים עתה לשרפו. הושיט את רגלו מן החלון ואת השנייה לאחריה, ויצא מן החלון בעזרת השם, ישתבח שמו, מפתח שאין זרוע אדם יכולה לצאת ממנו, והתפלאו האסירים. שם את רגליו בספינה, ואמר לאסירים: ברשותכם, ישמיענו האל עליכם שמועות טובות. דחף את הספינה, ופנתה לדרכה בעזרת אלוהים, ישתבח שמו. קרא את השם(המפורש), והגיע למצרים באותה העת והשעה. באותה שעה עלה ועשה קניין וקנה בית כנסת וסמטה, וישב במצרים.
הדברים חוזרים אל הגויים. הללו יצאו מתפילתם, והכינו מדורת אש. נכנסו לבית האסורים להביא את הרב משה לשרפו, ולא מצאוהו. אמרו כל האסירים שהוא עשה ספינת נייר והלך בה. שלחו הגויים אחריו בולשת לראות לאן שם את פניו. והיה בארץ מצרים שנתיים ויותר.
מקץ שנתיים ויותר נתקלו הגויים ברב משה במצרים, תפסוהו והביאוהו לשופט. אמרו לשופט: האיש הזה עשה בעירנו כך וכך. אמר הרב משה לשופט: אדוני, שאל אותם מתי היה העניין. שאל השופט. אמרו לו: אדוני, ביום פלוני, בחודש פלוני ובשנה פלונית. אמר הרב משה לשופט: אדוני, בתאריך זה גרתי במצרים, ויש לי עדים וראיות משפטיות. הוציא את קבלות הקנייה והשטרות של בית הכנסת והסמטה וקרא את תאריכיהם. אמר השופט: אנשים, אין הוא האיש, אלא נדמה לכם שזה הוא. ולא אירע לו דבר בעניין זה.
6
ליום מן דאת אלאייאם גאלו ואחד יאודי סאלו סואל אן פאר וקע פי זלעית זית כיף אלדין. פי קאל להו שיל אלפאר וכול אלזית. סמעו אל גויים אתעגבו. מן בעדו גאלו ואחד יאודי תאני וקאל להו יא סיידי ואחד גוי מסך ברמיל אלנביד כיף אלדין. פי קאל להו יכסר אלברמיל עלא אל בחר ולם יסתנפע פי אלנביד. פי סמעו אלגויים גיראנו באלדין אלתאני וקאלו לבעצהום האדא אליאודי עלא קדר כלאמו צרנא ענדו אנגס מן אלפאר. לאן אוול קאל עלא אלפאר ישיל אלפאר ויאכול אלזית ודל חין עלא ברמיל אלנביד אלדי מסכו אלגוי קאל לם יסתנפע בו אבדן אלא יכסרו עלא אלבחר. פי טלעו אלגוים חכו ללמלך בדאלך. אמר אלמלך בחרקו ואכדוה חבסוה. לבעד צלאת אלגמעא יחרקוה. והוא קאעד פי אלחבס עמל צורת מרכב מן ורק וכאן אלחבס להו שובאך עלא אלבחר פי אכד אלמרכב אלדי מן ורק וחדפהא פאלבחר מן אל שובאך וקאל ללמחאביס יא אכוואני הל פיכום אחד יתווגה מעי. פי דחכו עליה וקאלו לבעצהום האדא אלרוגול מסכין אתגנין ועקלו נוקוץ אלדי ביקול ראייח יסאפר פי מרכב מן ורק מן וגרו אלדי נאוויין יחרקוה דל חין. פי מד רגלו מן אלשובאך פאתת ואל תאנייה בעדהא ונפד מן אלשובאך בקודרית אללה ס״ו בחיס לם יסאע דראע בני אדם יעדי מנו. פאתעגבו אלמחביס. ואל מר׳ חט רגלו פאלמרכב וקאל ללמחביס כאטרכום יסמענא עליכום אכבאר אלכיר ודפע אלמרכב ואתווגהית בקוצרית אללה ס״ו וקרי שם וצל למצר פאלוקת ואלסאעה. ופי וקתהא טלע מצר וקטע וצולו גוואלי ואשתרא אלכניס ואל עטפה וקעד פי מצר. ירגע אלכלאם לל גוים טלעו מן אלצלאה ועמלו ראכיית נאר ודכלו אלחכם יגיבו אלרב משה יחרקוה ולם וגדוה פי קאלו גמיע אלמסגונין באלדי עמל מרכב מן ורק ואתווגה פיהא. פי ארסלו אלגוים וראה גסאת ישופו פין אתווגה וכאן מן דאלך אלבלד למצר סנתין וכסור. פי בעד מצי סנתין וכסור עותרו אלגוים פאלרב משה פי מצר מסכוה וטלעו בו ללחאכם. וקאלו לל חאכם האדא פעל בלדנא הכדא והכדא. פי קאל אלרב משה ללחאכם יא׳ סיירי אסאלהום אימתה כאן האדא אלכלאם. פי סאלהום אלחאכם. קאלו להו יא יסייד אליום אלפלאני פי אלשהר אלפלאני פאלסנה אלפלאנייה. פי קאל אלרב משה ללחאכם יא סיידי פי האדא אלתאריך אנא כונת מוקים פי מצר וענדי שהוד וביינה שרעייה. פי טלע וצולאת אל גוואלי ואלחגג בתוע אלכניס ואלעטפה וקריו תאריכהום. וקאל אלחאכם יא נאס לם הוא דה בל אתשבה לכום ולם אנסבת ענו שי פי האדי אלדעווה.
הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים-מחזור סיפורים על הרמב"ם במצרים-יצחק אבישר
סיפור מספר 7
ובעד ד'אלך פתח אלרב משה דוכאן חכים וצאר יאכוד מן אלנאס כל חי עלא קדר חאלו. יצח ואחד יטייבו מן ג׳יר פלוס ויכלפו מן ענדו וואחד יאכוד מנו עלא שאן דווה בנצף פצה ואחד יאכוד מנו אלף שריפי. ליום מן דאת אלאייאם גאלו ואחד תאגר מעו תשוויש אלשוכאך כל לילה ישוך תחתו ולם יחס. פי קאל להו אלרב משה: נאכוד מנך עשרת אלאף שריפי דהב. פי קאל אלתאגר טייב. פי טלע להו חבה אכדהא אלתאגר בלעהא וטאב אל תאגר וצאר צאג׳ סלים. פי טומוע אלראגל באל עשרת אלאף שריפי וקאל פי באלו עלה שאן חבה ואחדה נחוט עשרת אלאף שריפי לם ינבג׳י. פי אראח אלתאגר ללרב משה וקאל להו כוד דל אלף שריפי נטיר אלחבה אלדי אעטיתהא לי. פי נטר אלרב משה אן אלתאגר טומוע באלעשרת אלאף שריפי וקאל להו לם פי באס צוד איצה דל חבה אבלעהא לכיי לם ירגע לך אלתשוויש תאני. פי אכד אל תאגר אלחבה בלעהא פי רגע להו אל תשוויש אכתר מא כאן מאיית טרקא. פי רגע לל רב משה וקאל להו יא סיידי אלתשוויש רגע אכתר מא כאן. פי קאל להו אלרב משה האת תלאתין אלף שריפי ואנא נטייבך. עשרת אלאף שריפי תמן אלחבה אלאוולנייה אלדי טייבתך ועשרת אלאף תמן אלחבה אל תאנייה אלדי רגעית לך אלתשוויש ועשרת אלאף תמן אלחבה אלדי תריד נעטיהא לך לאגל אנך תטיב. פי חב אלתאגר אנהו יכסם אלתלאתין אלף שריפי גאוב ולם כרם מן יד פי חט אלתאגר תלאתין אלף שריפי ואעטא להו חבה בלעהא וטאב בקוצרת אללה ס ״ו.
- הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים
אחרי כן פתח הרב משה מרפאה, והחל לוקח מן האנשים שכר לפי יכולתו של כל אחד. לעתים היה מרפא אדם בלי תשלום, ואף נותן לו מכספו הוא; ומאדם אחר היה לוקח אלף שריפי תמורת תרופה שערכה חצי שקל כסף.
באחד הימים הגיע אליו עשיר אחד שסבל בהטלת שתן: מדי לילה היה משתין תחתיו ואינו מרגיש. אמר לו הרב משה: אקח ממך עשרת־אלפים שריפי זהב. אמר העשיר: טוב. הוציא לו כדור. לקחו העשיר ובלעו, ונתרפא והיה בריא ושלם.
חמד העשיר את עשרת־אלפי השריפי ואמר בלבו: תמורת כדור אחד אשלם עשרת־אלפים שריפי? לא מתקבל על הדעת! הלך העשיר לרב משה ואמר לו: קח את האלף שריפי האלה תמורת הכדור שנתת לי. ראה הרב משה שהעשיר חמד את עשרת האלפים, ואמר לו: אין דבר. קח גם את הכדור הזה, בלענו כדי שלא ישוב אליך החולי שנית. לקח העשיר את הכדור ובלעו, ושב אליו החולי פי מאה מכפי שהיה. שב אל הרב משה ואמר לו: אדוני, החולי שב יותר ממה שהיה. אמר לו הרב משה: תן לי שלושים אלף שריפי, ואני ארפאך: עשרת אלפים שריפי תמורת הכדור הראשון אשר ריפאך ועשרת אלפים תמורת הכדור השני אשר השיב אליך את החולי ועשרת אלפים תמורת הכדור אשר אתה מבקש שאתן לך כדי שתבריא. התקמץ העשיר ולא רצה לתת שלושים אלפי השריפי, ומכורח ולא מרצונו נתן לו העשיר שלושים אלף שריפי. נתן לו הרמב״ם כדור, בלעו ונתרפא בעזרת אלוהים ישתבח שמו.
הערות על הסיפור
- הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים
ידוע ומפורסם, שרבים נהרו אל הרמב״ם להתרפא. דבר זה גזל ממנו את זמנו, כפי שהוא מעיד על עצמו כשהוא מספר על סדר היום שלו במכתב שכתב(על כך ראה במפורט להלן בסיפור 15). לפי אחד הסיפורים ״היה רמב״ם מרפא לעניים ולעשירים בחנם. עד שיצא שמו בכל המדינה ושמע המלך את שמעו ויעלהו לגדולה״(ראה דן תשל״ד, סיפור ד, עמי קטז; וראה להלן סיפור 67).
לפי סיפורנו היה נוטל הרמב״ם מלקוחותיו שכר לפי יכולתו של כל אחד; היה מרפא עניים בלא תשלום, ואילו לעשירים הרבה במחיר. מקבילות לסיפור זה לא מצאתי עד כה; עם זאת ראוי לציין, שסיפור זה מקורו במצרים, מקום עבודתו של הרמב״ם כרופא.
הרמב״ם מבחין בין שתן המלך לשתן פרה-בעברית, ערבית-יהודית מצרית והערות על הסיפור
- 8. הרמב״ם מבחין בין שתן המלך לשתן פרה
נתפרסם הדבר בקרב הרופאים, וקינאו ברב משה יותר ויותר. התאספו הרופאים, יצאו אל המלך והודיעו לו, שיהודי אחד שאינו מבין דבר ברפואה פתח מרפאה במצרים. רצה המלך לראות בעצמו מיהו הרופא הפיקח הזה. המלך הודיע בעצמו שהוא חולה ואסף את כל הרופאים, וביניהם הרב משה. הביא להם המלך צנצנת מלאה שתן של פרה והורה לרופאים שכל אחד יסתכל על השתן, ירשום את מחלת המלך וירשום את התרופה שתועיל לו. ראו את השתן, וכל אחד רשם את מחלת המלך ורשם את התרופה שתועיל לו. ביניהם רשם הרב משה בר מימון: לבעל השתן הזה נחוץ לאכול… פולים, ואחרי זה אבקש מן המלך שלא ימנע ממני מלאכול את בשר בעל השתן הזה. מיד ירד המלך ואמר להם: איש מכם לא ידע שזהו שתן של פרה ! נתן את הפרה לרב משה, ומינהו להיות רופא המלך. והיה הרב משה רופא המלך.
סיפור מספר 8 בערבית
פי בלג׳ אלכבר לל חוכמה פי ג׳ארו מן אלרב משה זייאדה ואנגמ(ע)ו אלחוכמה וטלעו לילמלך אכברוה אן ואחד יאודי פתח דוכאן חכים פי מצר ולא יפהם שי פל חכמיה. פי אראד אלמלך ישוף מן הווא חכים שאטר. פי נפסו אלמלך אכד ביאן מתשוויש וגמע גמיע אלחוכמיה ומן גמלתהום אלרב משה. ונזל להום כופא מלייאנה שוכאך מן שוכאך אלבקרא וארסל אלמלך יקול לל חוכמה אן כל ואחד ישוף אלשוכאך ויכתב תשוויש אלמלך ויכתב איש ינפעו מן אלדווה. פי שאפו אלשוכאך וכל ואחד כתב תשוויש אלמלך וכתב אלדווה אלדי ינפעו. מן אלגומליה כתב אלרב משה בר מימון אן צאחב האדא אלשוכאך יריד להו יאכול … פול ומן בעדו נתמנא עלא אלמלך לם יחרמני מן אכל לחם צאחב האדא אלשוכאך. פי אלחין נזל אלמלך וקאל להום לם אחד מנכום חזר האדא שוכאך בקרא ואעטא אלבקרא ללרב משה ולבסו יכון טביב אלצולטאן וצאר אלרב משה חכים אלמלך.
הערות על הסיפור
- הרמב״ם מבחין בין שתן המלך לשתן פרה
לסיפור זה לא מצאתי מקבילות מדויקות. בסיפורים אחדים מסופר על המלך שביקש לבדוק את השתן שלו כדי שידעו מהי מחלתו, אך סיפור מקביל ממש לסיפורנו לא איתרתי. סיפור קרוב לסיפורנו הוא הסיפור במחזור הסיפורים מקרב יהודי עיראק (ראה להלן סיפור 22). המשותף לשני הסיפורים הוא, שהרמב״ם בודק את השתן של המלך כדי לאתר את מחלתו, והוא מגלה שהשתן הוא של בהמה (בסיפורנו השתן הוא של פרה ובסיפור היהודי־ העיראקי — של סוסה). אולם לפי סיפורנו התחכם המלך ורצה לבדוק את חכמת רופאיו, וביניהם הרמב״ם, ואילו לפי הסיפור היהודי־העיראקי הרופאים בחצר המלך, מתנגדי הרמב״ם ובנו, החליפו את שתן המלך החולה בשתן סוסה כדי להפיל בפח את ר׳ אברהם ואת אביו הרמב״ם. ועוד הבדל: הסיפור העיראקי הוא אפיזודה הקשורה בסיפור אחר, ואילו הסיפור המצרי הוא סיפור עצמאי.
סיפור אחר שיש בו ניסיון להכשיל את הרמב״ם בבדיקת שתן הוא הסיפור שמוצאו מתורכיה, ״בשתן חמור – חמור חמורתיים״. בסיפור זה מסופר על יהודי שפקפק ביכולתו של הרמב״ם לקבוע את המחלה על ידי השתן, ורצה להכשילו: התחפש לחולה והביא בקבוק של שתן חמור, ואמר שזה שלו. הרמב״ם זיהה את השתן, והורה לחולה לאכול שלוש פעמים ביום שעורה בלבד ([לוינסקי] 1954, עמי 202 ב). הסיפור תורגם לספרדית (ראה אלכסנדר-רומירו
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מארץ מצרים-תשנ"ח
9. תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
אחרי זמן היה אתו הרופא הקודם (של המלך), שמוצאו מהקראים. הלך אל המלך ואמר לו: אדוני, אני רוצה להאכיל את הרופא החדש סם, ואם ידע לרפא את עצמו, הוא יהיה הרופא; ואחרי כן יאכילני סם, ואני גם כן ארפא את עצמי. ואשר יאכל את הסם ויבריא הוא אשר יהיה רופא המלך. שלח המלך וקרא לרב משה והודיע לו את התנאים. אמר הרב משה: טוב. מיד הוציא הרופא הקראי חתיכת סם ואמר לו: קח ואכול.
ביקש הרב משה נאקה מעוברת, ואמר למלך: כשאוכל את הסם פיתחו את בטן הנאקה ושימו אותי בבטנה, ותפרו אחריי. הביאו את הנאקה, ואכל את הסם. פתחו את בטן הנאקה, שמו אותו בתוכה ותפרו אחריו. אחרי שעתיים נמס בשר הנאקה ויצא הרב משה מבטן הנאקה בריא ושלם, ואמר למלך: אדוני, (תן לי) שלושים יום עד שאבשל את הסם ואאכילנו כמו שהאכילני. מיד פנה הרב משה לדרכו. כעבור שלושים יום שלח המלך וקרא לרב משה ולרופא הקראי הקודם לבוא. אמר המלך לרב משה: עברו שלושים יום, הבא את הסם והאכילנו כמו שהאכילך. אמר הרב משה למלך: אדוני, בחסדך, תן לי ארכה נוספת של שלושה ימים, כי עדין לא הוכן הסם היטב. אמר המלך: אין דבר, בעוד שלושה ימים יהיה המועד. ואילו הרופא הקראי בכל הזמן הזה לא אכל ולא שתה ולא ישן מרוב חולשה ומחשבות, באמרו: איזה סם זה ששלושים יום לא נגמרה הכנתו וביקש שלושה ימים נוספים? וכל יום מת ברופא הקראי עורק.
כעבור שלושה ימים הביא הרב משה תיבה גדולה ארוזה היטב ומקושרת היטב לפני המלך. שלח המלך והביאו את הרופא הקראי. אמר הרב משה לרופא הקראי: פתח את התיבה הזאת. שאל המלך את הרב משה: מה יש בתוך התיבה? אמר לו: בתוך התיבה הזאת נמצא הסם אשר אני רוצה להאכילנו לקראי. התקדם הקראי, פחח את הקישורים ומצא בתוכה תיבה שנייה, ופתח את התיבה השנייה ומצא בתוכה תיבה נוספת, עד לתיבה השביעית. אחרי כן מצא קופסה ובתוך הקופסה קופסה נוספת, עד שבע קופסאות. פתח את השביעית, ומצא בתוכה צמר־גפן שעטוף בו דבר־מה. כשראה את הצמר־גפן נתעלף, יצאה נשמתו ומת.
מייד לקח הרב משה את הצמר־גפן, פתחו ואמר למלך: קח, אכול! אמר לו המלך בן־אדם, עד לכאן?! כל ימי חייו היה רופא ולא הספיק לאכול ממנו ומת, ואותי אתה רוצה להאכיל ממנו. התפלא המלך. מייד אכל ממנו הרב משה ואכל ממנו איש אחר, ולא קרה להם דבר. אחרי כן אכל המלך ממנו, ומצא שהיתה זו חתיכת סוכר מותך. אמר המלך לרב משה: מה העניין הזה? אמר לו: המלך, אילו הייתי מאכילו סם כמו שהאכילני והיה עושה כמו שעשיתי, לא היה קורה לו דבר. אני קבעתי אתו מועד לשלושים יום והשארתיו כל אותם שלושים הימים בחולשה רבה ובמחשבות רבות, וכל יום מת בו עורק, ולא הייתה לו תרופה. ואחרי שראה את התיבה הזאת נבהל ונמס לבו, והיה פותח את התיבה ולבו נמס מעט מעט עד אשר ראה את הצמר־גפן; אז נתעלף ויצאה נשמתו. התפלא המלך על תבונת הרב משה בן מימון, זיע״א, אמן כי״ר.
9
לבעד מודה צאר מעו אלחכים אלקדים וכאן אצלו מן אלקראיין פי טלע ללמלך וקאל להו יא סיידי נריד נטעם האדא אלחכים אלגדיד סום ואדא כאן יערף ידאווי נפסו יציר חכים ומן בעדו יטעמני סום ואנא כמאן נדאווי נפסי ואלדי יאכול אלסום ויטיב הוא אלדי יכון חכים אלצולטאן. פי ארסל אלמלך ונדה ללרב משה וע(ר)פו אל שריט. פי קאל אלרב משה לם פיה באס. פאלחין ואלסאעא טלע אלחכים אלקרא קטעית סום וקאל להו כוד כול פי אתערא אלרב משה וטלב נאקא עשארי וקאל ללמלך חין מא נאכול אלסום שוקו בטן אלנאקא וחטוני פי בטן אל נאקא וכייטו עלייא. פי גאבו אל נאקא ואכל אלסום ושקו בטן אל נאקא וחטוה וכייטו עליה. לבעד סאעתין דאב לחם אלנאקא וטלע אלרב משה מן בטן אלנאקא צאג׳ סלים. וקאל לל מלך יא סיידי לבעד תלתין יום לחין מא נטבוך אלסום ונטעמו חוכם מא טעמני פאל חאל אתווגה אלרב משה לחאלו. לבעד תלאתין יום ארסל אלמלך נדה אלרב משה ואל חכים אלקרא אלקדים. וקאל אל מלך ללרב משה מצייו אלתלתין יום האת אלסום ואטעמו מתל מא טעמך. פי קאל אלרב משה ללמלך יא סיידי מן פצלך אעטיני כמאן מיעאד תלת אייאם לאן לסע לם אתכרר אלסום טייב. פי קאל אלמלך לם פי באס כמאן תלת אייאם מיעאד. ואמא אלחכים אלקרא פיטול האדא אל מודה לא יאכול ולא ישרב ולא ינאם מן כותר אל וגד ואלפכר ויקול קדר איש יכון האדא אל סום אלדי פי תלאתין יום לם כולוץ וטלב איצאן תלת אייאם מיעאד. וכל יום ימות מן אלחכים אלקרא ערק. פי בעד אל תלת אייאם גאב אלרב משה סנדוק כביר ומלפוף בכיש ומרבט טייב קוצאד אלמלך וארסל אלמלך חצר אלחכים אלקרא. וקאל אלרב משה לל חכים אלקרא אפתח האדא אלסנדוק. פי סאל אלמלך מן אלרב משה איש פי קלב האדא אלסנדוק. פי קאל להו יא מלך מן צמן האדא אלצנדוק אלסום אלדי נאווי נטעמו ללקרא. פי אתקדם אלקרא פך אללפיה וגד מן צמנו סנדוק. פתח תאני סנדוק וגד מן צמנו צנדוק אלא סאבע סנדוק. מן בעדהום וגד עלביה ומן צמן אלעלביה עלביה אלא סאבע עלביה. פתח סאבע עלביה וגד פי קלבהא קוטניה מלפוף פיהא אשייה פי חין מא שאף אל קוטניה הפק טלעית רוחו ומאת. פאלחין אכד אלרב משה אל קוטניה ופתחהא וקאל ללמלך יא מלך צוד כול אנתה. פי קאל להו אלמלך יא רוגול אלי האדי טול עומרו חכים ולם לחק אנו יאכול מנהא ומאת. אנא תריד תטעמני מנהא. תעגב אלמלך. פי אלחין אכל מנהא אלרב משה וטעם מנהא ואחד ג׳ירו ולם גרא עליהום שי. בעדו אכל אלמלך מנהא וגדהא קטעית סוקר מכרר. פי קאל אלמלך ללרב משה כיף האדי אל דעווה. פי קאל להו יא מלך אדא כאן רח נטעמו סום מתל מא טעמני ויפעל מתל מא פעלת לם יגרא עליה שי. פי אנה עמלת מעו מיעאד תלאתין יום וכליתו טול אלתלתין יום פי וג׳ד עטים ופי פכר עטים וצאר כל יום ימות מנו ערק ולם להו דווה. ובעד חין מא שאף האדא אלסנדוק אנפזע ודאב קלבו וצאר יפתח אלסנדוק וקלבו בידוב קליל בקליל לחיץ מא שאף אלקוטנה הפק טלעית רוחו. פי אתעגב אלמלך עלא פצאחית אלרב משה ב״מ זיע״א אמן כי״ר.
הערה לסיפור
- תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
זהו הסיפור המפורסם ביותר על הרמב״ם כרופא. הסיפור הדומה בקווים כלליים לסיפורנו הוא זה המופיע לראשונה ב״שלשלת הקבלה״:
ושמעתי שרופאי המלך קנאו מאד בו וידברו אל המלך תועה ממנו עד כי באו בויכוח בחכמת הרפואה לפני המלך. ויקבלו הרופאים עליהם לשתות הסם שיסדר עליהם הרמב״ם לפני המלך אך שהיהודי יקח בראשונה הסם שהם יסדרו עליו וכן קבל הרמב״ם לעשות. ויהיה היום הנועד הרמב״ם הגיד הדבר לתלמידיו וירע בעיניהם מאד ויהתל בהם ויצו להם כל הסגולות והתרופות שיצטרכו אליו קודם השתייה ואחר כך. ותקנו הכל בהכנה גדולה ויפה. ויקומו התלמידים ויקראו צום ותפלה לה׳ בעד רבם וילך הרב לפני המלך והרופאים נתנו לו כוס התרעלה וימת. ותכף שב אל ביתו ויעשו לו תלמידיו כפי סדרו ויהי ה׳ אתו וירפא. ויהי ביום השלישי וילך גם הוא לפני המלך וסם המות בידו ויתמהו האנשים איך נצול היהודי והוצרכו על אפם לשתות גם הם וימותו עשרה מהם לפני המלך. ויפרוץ הרב מאד לכבוד ולתפארת בעיני המלך והשרים ונהפכו פני שנאיו כשולי קדרה (דף מג ע״ב).
הסיפור הועתק אצל רבים (ראה למשל עראקי תר״ב, מס׳ סד, וכן חוצין תרנ״ב, מס׳ סד), אך הוא גם פותח בווריאנטים שונים. ברגר ציין, שמפי השמועה נודע לו סיום אחר: ״שאחרי שוב הרמב״ם לאיתנו נתן לשונאיו מים והם בחשבם שזה רעל שתו אח״כ סם מסוכן כדי להחליש את פעולתו של הרעל המדומה ומתו״(ברגר 1936, עמי 722). אולם סיפור כזה נמצא לא רק במסורת שבעל־פה אלא גם בכתב־יד מכורדיסתן העיראקית שנכתב במאה השבע־עשרה (ראה אבידע 1954, עמי 105-103). אבידע הביא גם נוסח של סיפור כזה שנתפרסם בספר ״שמח לבי״ של הרב גאגין(ראה שם, עמי 105). הסיפור נמצא גם בערבית צפון־אפריקאית (ראה גייג׳ תרכ״ח, דף ט; וראה להלן). הרחבה מסוימת של הסיפור שנמצא ב״שלשלת הקבלה״ נמצאת גם אצל אבידני (אבידני תשל״ד, עמי רכא-רכב)
הסיפור נמצא גם בנוסחאות שונות בכתב בערבית יהודית (ראה להלן סיפורים 23, 30, 43, 49), וכן במסורת שבעל־פה מקרב יהודי עיראק בערבית יהודית (להלן סיפור 58). כן הוא נמצא בעברית במסורת בכתב ובמסורות שבעל־פה (ראה להלן סיפורים 83, 85, 110-109). לפי המיון הספרותי שייך סיפורנו לטיפוס יזע-א״ת 922*ד (יזון 1965).
בכל הנוסחאות של הסיפור סופר על תחרות בין רופאים גויים, או רופא גוי, לרמב״ם הרופא, ואילו סיפורנו הוא היחיד המספר על עימות שבין רופא קראי לרמב״ם הרופא, דבר שיש בו כדי לשקף את היחסים ששררו בין הקראים והיהודים הרבנים במצרים. ודוק: מוצא סיפורנו מקרב יהודי מצרים, ועל כן אין להתפלא שמא שהיה בקרב קהילות ישראל עימות בין גוי ליהודי נמצא בקרב יהודי מצרים כעימות מקומי, ולא עם דתות ולאומים אחרים. היחסים העכורים שבין היהודים הרבנים והקראים שבמצרים המשתקפים בסיפור זה, איזו תקופה הם משקפים? — תקופת הרמב״ם או תקופתו של מספר הסיפור? בדיקת יחסי הקראים והרבנים במצרים בתקופת הרמב״ם מראה, שלא שררו ביניהם יחסי אחווה (ראה לעיל פרק שני, סעיף 4).
ראוי אף לציין, שמבחינת הרקע ההיסטורי אכן היה רופא יהודי קראי בחצרו של צלאח אלדין מלך מצרים בזמן הסמוך לזמנו של הרמב״ם. אבן אבי אציבעה מספר: ״אבו אלביאן בן אלמנצור כונה אס־סדיר והיה יהודי קראי, בקי בחכמת הרפואה מיטיב להתמצא בה, ולו נסויים רבים ותצפיות מראש משובחות, ושרת את החליפים המצרים בסוף שושלתם, ואח״כ שרת את אלמלך אנ־נאצר צלאח אד־דין והיה משגיח עליו ושם לב לטפול בו״ (דינור 1972, עמי 211). בהמשך מספר אבי אציבעה, שהרופא פרש בסוף ימיו מרוב זקנה וחולשה, והמלך הקציב לו משכורתו במשך עשרים שנה, והוא מת בקהיר בשנת 580 להגירה 1184/85 (ראה שם, שם).
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מחזור מצרים-תשנ"ח-עמ' 73-70
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישר-תשנ"ח
ב. מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק
ר׳ שלמה תווינה היה יהודי בגדאדי שהגר להודו ושם היה רב, סופר ומחנך בכלכותא. הוא יסד בית דפוס ועיתון בערבית יהודית עיראקית ששמו ״מגיד מישרים״ בשנת 1890.‘ בשנה הראשונה (1890) פרסם בעיתונו זה בשלושה־עשר המשכים סיפורים על הרמב״ם,1 2 ששב וקבצם בסוף אותה שנה והדפיסם שוב במסגרת קובץ סיפורים בערבית יהודית בשם ״נטעי שעשועים״.3 אין אלה סיפורים בודדים שקובצו ללקט סיפורים, אלא זהו קובץ שתוכנן במחשבה תחילה כקובץ שניתן לכנותו ״שבחי הרמב״ם״, המביא סיפורים ואגדות מלידתו ועד לפטירתו של הרמב״ם. במחזור סיפורים זה אין הפרדה בין סיפור לסיפור וכל כולו בא כסיפור אחד, אבל עין בוחנת תגלה את התפרים שבין הסיפורים שמספרם מגיע ל־17 ובסופם צוואתו של הרמב״ם לבנו. נראה ללא ספק, שמחזור סיפורים זה היה ליקוטו ועריכתו של הר׳ שלמה תווינה. יתירה מזו הוא שלח ידו בסיפורים שמצא לפניו, או שהעלה אותם מן המסורת שבעל פה, ויצקם בלשונו ובסגנונו שבערבית יהודית עיראקית. הוא אף שינה סדר כרונולוגי(ראה הקדמת סיפור 12 ו־13) ואף העיר הערות(ראה סיפור 22,14) לעתים אף שילב דברים שאינם סיפור שלם (להלן סיפור 20). ואלה הסיפורים שקבעתי להם כותרות על פי תוכנם המשקפים את תולדות חייו ומעשיו של הרמב״ם:
10 – לידת הרמב״ם.
11 – הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש
12 – הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
13 – נשיקת הרי״ף לרמב״ם וברכתו
14 – הרמב״ם בורח ומתחבא בין ״שלוש חומות״
15 – סדר יומו של הרמב״ם
16 – מה שם אדוננו?
17 – ״שלח לחמך על פני המים״
18 – קישואים כתרופה למלך ולעני
19 – הרמב״ם מציל את המלך ממוות על ידי נערה
20 – חכמת הרמב״ם
21 – ״חופר גומץ בו יפול״
22 – הרמב״ם מרפא את צרעת המלך בבשר כלב
23 – תחרות ההרעלות בין הרמב״ם והרופאים
24 – עלילת הרופאים על הרמב״ם
25 – משה רבנו מברך את רבנו משה בן מימון
26 – ארונו של הרמב״ם ושודדי דרכים
את מחזור סיפורים זה ניתן לחלק בצורה כוללת לשלושה גושים: ארבעת הסיפורים הראשונים (13-10) עוסקים בלידתו ובילדותו של הרמב״ם; אחד עשר סיפורים (24-14) עוסקים בהרמב״ם בחצר המלך ועיקרם על הרמב״ם כרופא; שני הסיפורים האחרונים (26-25) חותמים את מפעלו של הרמב״ם ואת חייו. בשנת 1912 הדפים תגור בבגדאד קונטרס בן 16 עמודים הנקרא ״קצת הרמב״ם״ (״סיפור הרמב״ם״), אך אין זה לקט חדש, אלא העתקה של שלושה סיפורים מן המחזור שפרסם ר׳ שלמה תווינה. תגור לא ציין את המקור לקונטרס שלו, אך אין ספק בשייכות החומר לתווינה. גם מנשה מצליח תרגם בספרו ״מסלי אלוקת״ לערבית יהודית עיראקית את צוואת הרמב״ם לבנו והכתיר אותה בכותרת ״מעשה הרמב״ם ז״ל״. הקרבה הגדולה שבין שני התרגומים מעלים את האפשרות שמא גם מצליח העתיק את תרגומו מתווינה מבלי לציין זאת. הסיפורים שהביא תווינה במחזור זה לא כולם ידועים ויש כאלה שהם יחידים שעד עתה לא מצאתי להם מקור כתוב, כמו הסיפור על הרמב״ם המהנדס שמקבילות לו יש רק מן המסורת שבעל־פה.
- 10. לידת הרמב״ם
היה חכם אחד ושמו רבי מימון, והיה בן ארבעים שנה ועדיין לא התחתן, משום שהיה עסוק בלימוד התורה לילה ויום. לילה אחד אמרו לו בחלום שעליו ללכת לעיר אחת קרובה לעירו ולשאת לאישה את בת הקצב של אותה העיר. כאשר התעורר משנתו לא שם את לבו לחלום, עד אשר שבו אליו כעשר פעמים בחלום באותו עניין, שעליו ללכת לעיר ההיא ולשאת לאישה את בת הקצב. כשראה כך אמר שאין מוצא. שם את מבטחו(בהקב״ה) ונסע לעיר ההיא. בכניסתו לעיר הוא חלם אותו דבר, שעליו לשאת את בת הקצב. כשראה כך שם לדרך פעמיו והלך אצל הקצב וקידש את בתו והתחתן עמה. כעבור כמה שבועות הרתה האישה ההיא, וילדה בן וקרא אביו את שמו משה. ואולם האישה המסכנה הקשתה בלידתה ונפטרה, ונשאר הילד משה יתום מאמו.
כָּאן וְאֶחָד חָכָם אֲסָמוֹ רַבִּי מִמּוּן וְעַמְּרוּ כָּאן אֶרְבָּעֵן סְנֶה וּבֹעַדְהוּ מא אתוווג מִן חַיַּת כָּאןמִשֶּׁגּ'וֹל וְקָרָא בֵּל תּוֹרָה לֵיל מע אֵלֶנְהָאר. פֶּרֶד לִילִי קָלוּלוֹ בֵּל חֲלוֹם לאזם יָרוֹחַ לְפֶרֶד וּלְאִיֵּיקְרִיבָה לְווֹלְאֶיְתְּהוּ וַיְאכַד בָּנַת אלקצאב מֵאֶל הֵדֶיךָ אַלְבָּלָד. וּלְמִן פָאק מִן אֶלָּנוּם מא דֹּארבָּאֵלּוּ עָלָה הֵל חֲלוֹם לְיַחַד אָלֵדִי עָאוּדוּ עָלֵינוּ יַגִּי עֶשֶׂר מֵרְאֹת בַּל חֲלוֹם עָלָה הֵל חסבה יַכּוּןיָרוֹחַ להאדיך אלולאיי וַיֶּאכַד בָּנַת אלקצאב. וּפִי לְמִן שֶׁאַף הֵיךְ קָאֵל מא יטלע דְּרַב ועתמדוסאפר לְהָאדִיך אלולאיי. פִּי דְּכֻלּוּ לֵל וּלְאַי חָלַם באנהו כִּדְאִלֵּךְ יֹאכַד בָּנַת אלקצאב. לְמִןשֶׁאַף הֵיךְ אַכַּד דְּרָבוֹ וראח עָנַד אלקצאב וְקָדַם אֶלָּא בָּנָתוֹ וּתְזַוֵּג מָעַהָא. מִן בְּעַד כּם סַבּוּע חַבָּלַת דְּאִלֵּךְ אֶלְמָרָה ווֹלֶדֶת וְגָבַת וְלַד וּסְמָאָהוּ מֹשֶׁה. וּלְאֶכֹּת אֶלְמַסְכִּינֵי אַלְמָרָה תֶּעַדְבַּת וְקַתאָלוּלִידִּי וּמֵאַתָּת וְצֵל אֱלוּלֶד מֹשֶׁה יִתֵּם מִן אַלְאֵם.הערות על הסיפור
- 10. לידת הרמב״ם
הסיפור הוא אגדת קודש. על סיפורים בנושא ״אדם שנועד לגדולה״ ראה לעיל בהערות לסיפור 1. סיפורנו הוא כמעט תרגום לסיפור המופיע בספר ״שלשלת הקבלה״ (ראה לעיל שם). בסיפור זה, לעומת הסיפור היהודי־המצרי, מיתוסף המוטיב יתום שאמו מתה בלדתה אותו. הדגשת יתמותו של הרמב״ם באה לידי ביטוי גם בספרו של אבידני ״מעשה הגדולים״. הוא מביא את הסיפור מספר ״שלשלת הקבלה״, מוסיף עליו דברי דרשה ומכתירו בכותרת ״מעשה אביי היתום והרמב״ם״(אבידני תשל״ד, עמי תקפז-תקפח).
- 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל רבי יוסף אבן מיגאש
אחרי זה התחתן רבי מימון שנית ולקח אישה אחרת, וילדה לו בנים ובנות רבים. כשגדל הילד משה היה חסר דעת, ולא יכול היה ללמוד אפילו אותיות א-ב ג-ד. ורבי מימון אביו היה פוגע בו ומכהו, ולא הועילו המכות לעוררו; והיה תמיד מחרף אותו וקורא לו ״בן הקצב״, עד אשר נצטער מאוד וגירש אותו מביתו. הילד המסכן משה הלך וישן בבית הכנסת לבדו. עם בוקר התעורר משנתו וראה שחל בו שינוי והיה לבעל אופי אחר ותבונה אחרת. כשהרהר בנפשו וראה שנשתנה מצבו ובינה אחרת עמו, החליט לברוח מעיר אביו; והלך לעיר אחרת שהתגורר בה רבי יוסף אבן מיגאש ז״ל.
כשהגיע לעיר ההיא הלך אצל הרב וביקש ממנו שילמדנו לקרוא. וישב ללמוד אצלו תורה והשתדל מאוד בלימודו עד אשר הגיע למעלת חכם גדול.
וּמִן בָּעֵדָה רַבִּי מַיְּמוּן תְּזֻוַּג וְאַכַּד גִּ'יר מָרָה וגאבתלו בִּנְיָן וּבְנָאת כִּתְרָהּ. אָלוּלֵד מֹשֶׁה לְמִן כְּבָרטלע קַלִּיל אַלְפֵיהֶם וּמָא קֵדָר יִפְהֵם לְיִתְעַלֶּם לאוונו אוֹתִיּוֹת א"בג"ד. וְרַבִּי מַיְּמוּן אָבוּנוּ כָּאן יְאַדֵּנוּ וְיִצְרְבוּ וּמָא כָּאן יְפַיֵּד בֵּינוֹ אַלְצָרַב לְווּעַי וְכָאן דְּאַיְּמָן ימעיירו וְיָקֵלּוּ אַנְתָּא אֶבֶן אָלֶקְצַב.לְיַחַד אָלֵדִי אנחצר מֶנְהוּ כַּתִּיר וּטְרָדָהוּ מִן בֵּיתוֹ. אֶלְמַסְכִּין אָלוּלָד מֹשֶׁה ראח וְנָאַם פִּי בֵּיתהַכְּנֶסֶת וְחָדוֹ. מִן צבאח פָאק מִן אֶלְנֹם וְשֶׁאַף רוּחוֹ לְאֹנָהוּ תִּבְדַּל וְסָאֵר עָנְדוּ גִּ'יר טֶבַע וְגִ'יררְאִי. וּלְמִן פֶּתְכַּר בְּרוּחוֹ וְשֶׁאַף צָאר עָנְדוּ גִּ'יר מזאג וְגִ'יר פְּהֵם אעתמד לִינְהֶזְם מִן וּלְאַיַּתאָבוּנוּ וראח לְגִ'יר וּלְאִיִּי אלדי כָּאן קָאעַד פיהה רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן מִגָּאשׁ זַ"ל. ובווצולו לִדְאִלֵּךְאלבלד ראח עָנַד אַלָּרֹב וּתְרֻגָּה מֶנְהוּ יַכּוּן יֵעָלְמוּ לְקָרַי וְקָעַד יִתְעַלֵּם עִנְדוּ תּוֹרָה וְכַתִּיר גהד פִּיתַּעֲלוּמוֹ לְיַחַד אָלֵדִי וְצֵל וְצָאר חָכָם כַּבִּיר
(הערתי א.פ. הניקוד כאן הוא ניקוד אוטומטי, ובא לעזור להבין את הטקסט בערבית)
.הערות על הסיפור
- 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש
על הסיפורים המקבילים לסיפור זה, שנושאם ״נבואה לילד שיגיע לגדולה״, ראה לעיל בהערות לסיפור 3. נוסח סיפורנו הוא תרגום של הסיפור המובא ב״שלשלת הקבלה״(דפים מה ע״ב-מו ע״א). על הזיקה ההיסטורית בין ר׳ יוסף בן מיגאש ובין ר׳ מימון ובנו הרמב״ם כותב ר׳ סעדיה אבן דאנאן: ״והעמיד [בן מיגאש] תלמידים הרבה, ומגדולי תלמידיו… רבנו מימון הדיין אביו של רבנו משה, וגם רבנו משה למד תורה מפיו, אלא שהיה נער קטן בימיו, והרב היה תמה מרוב הבנת רבנו משה ומשבחו מאד ואומר לכל בני הישיבה: דעו, כי זה הנער אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו ישראל ממזרח שמש עד מבואו״ (ספר סדר הדורות, עמי ל).
גם הרמב״ם עצמו מזכיר כמה פעמים את ר׳ יוסף בן מיגאש. יש קושי כרונולוגי בסוגיה זו: כשמת ר׳ יוסף בן מיגאש היה הרמב״ם בן שש (ראה בפירוט גליקסון תרצ״ה, עמי ז־ט). כנגד החוקרים הסבורים שהסיפור על ר׳ יוסף בן מיגאש והרמב״ם הוא אגדה יצא דינור וטען, שמורה גדול כר׳ יוסף בן מיגאש יכול היה להכיר בכישרונותיו של גאון כרמב״ם בהיותו ילד, שגם בני דורו מעידים על זיכרונו המופלא ש״יותר מפעם אחת לא היה עליו לעסוק בשום ספר. תכנו של הספר היה רשום ברוחו, והוא היה מצטיין בו ומוכשר היה ללמד אותו לאחרים״; וכן הרמב״ם מעיד על עצמו, ש״השכחה הפוקדת אנשים לא פגעה בי בימי נעורי״(ראה דינור 1969, עמי 11־13, 125).
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח-עמוד 87
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח
12-הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
כעבור ימים ושנים חזר רבי משה לעירו אלקייאדה אשר בה אביו ואחיו, ולא הלך לבית אביו. כשבא (לעיר) היה ערב שבת קודש. הלך לבית הכנסת, ובלילה לן בבית אחד מבתי הגדולים. ביום השבת הודיעו שיש דרשה בבית הכנסת הגדול, ומיד התאסף הקהל כולו בבית הכנסת. התחיל רבי משה לדרוש דברים נפלאים, וכל הרבנים שנאספו שם תמהו והתפלאו רבות על הדברים שאמר. כשסיים את הדרשה קם הגביר שאצלו התארח אמש והיום, וביקשהו שייכנס לביתו. רבי משה ביקש ממנו שירשה לו ללכת עתה לבית הרב, רבי מימון. מהדברים שסיפר בבית נודע לאביו שהוא בנו משה אשר היה קורא לו ״בן הקצב״. מיד באו אביו ואחיו ונישקוהו וחיבקוהו וקיבלו אותו בשמחה גדולה ובפנים אוהבות ועשו לו כבוד גדול, כמו הכבוד שנעשה לחכמים הגדולים.
ומן בעד אייאם וסנין רגע רבי משה לבלאדו אלדי ביהא אבונו וצוותו אלדי הי אסמהא אלקייאדה ומא נזל פי בית אבונו וחין אלגא יום עש״ק ראח לל צלה ובליל באת פי פרד בית מן ביות אלאכאבר ויום אלשבת נבהו אלדי אבוש דרוש פי צלאת לכבירי וחאלן אלגמאעה גמיעהום אנגמעו פי אלצלה ובדה רבי משה ידרש שי עגאייב. וגמיע אלרבנים אלדי באנו מגמועין אנדהשו ותעגבו שי עגאייב עלה כלאם אלדי קאלהא. ופי וקת אלדי כלץ אלדרוש תקדם אלגביר אלדי כאן יסמינו אבן אלקצאב. וחאלן גו אבונו ואכוותו ובווסונו וחצנונו וקבלונו בפרחה עצימה ובווגה אלמחבה וסוולו כבוד גדול מוגב כבוד אלדי יתסווא לחכמים לכבאר.
13-נשיקת הרי״ף לרמב״ם וברכתו
כשהגיע זמן הרי״ף ז״ל ליפטר(מן העולם) נכנס לפניו הרמב״ם ע״ה ונשק את ידו; והוא היה באותו זמן בן חמש שנים. ונישקו ובירכו, ומאותה הנשיקה והברכה למד לקרוא ונפתח לבו והחל להבין יפה. ועל זה אמר את הפסוק ״ישקני מנשיקות פיהו״ ־־ כדי לזכות בבינה כמו שצריך; וכמו שנשיקת צדיק תעשה טובה רבה כך נשיקת הרשע תזיק, ובמיוחד אם יתנשקו בשפתיים.
ופי למן וקת הרי״ף ז״ל ליפטר דכל קדאמו הרמב״ם ע״ה ובאס אידו וכאן דאלך אלוקת פי אלעמר סנה כמסא ובאסו ובארכהו. ומן האדיך אלבוסה ולבראכה אתעלם אלקראייה ונפתח אלקלב מאלו ובאדה יפהם מליח ועלה האדי קאל אלפסוק ישקני מנשיקות פיהו לאגל יזכא ללפהם מוגב אללאזם ומצל מא אלבוס אלצדיק תסווי מליח כציר כדאלך בוסת אלרשע תציר וכצוצן אן כאן יתבווסון בלשפאף.
14-הרמב״ם בורח ומתחבא בין ״שלוש חומות״
כשגדל הרמב״ם ז״ל בבינה ובדעת וברפואה והיה לרופא שאין כמוהו בעולם נכנס לרפואה, והיה רופא ראשי של המלך והשרים. והרופאים קינאו בו ודיברו עליו לשון הרע אצל המלך, כמנהג הבריות. עד היום נמצאים אנשים כאלה, שכשיראו איש אחד שהתקדם, אם אצל המושל אם אצל הגביר, מקנאים בו ומדברים עליו לשון הרע בעניינים שונים עד שיגרמו לו נזק וכיוצא בזה, ירחם ה׳. וכן עשו על הרמב״ם ז״ל.
כשראה הרמב״ם ז״ל כך הלך ונתחבא בבית אישה אחת זקנה, וביקש ממנה שתביא לו גיגית אחת ותמלאנה מים, ושם ריחיים של אבן בתוך הגיגית וישב בתוכה. והמלך סמך על המכשפים שלו שהם יגידו לו היכן נמצא הרמב״ם. וכך עשה: שלח וקרא למכשפים, ובאו אצלו. ראו בכשפים ואמרו לו: אדונינו המלך, מה נאמר לכבודך על הרמב״ם, היכן הוא נמצא? דע לך, שלא תשיג ידך להביא את הרמב״ם, מפני שהוא נמצא במקום אחד שבו שלוש חומות: האחת של נחושת, השנייה של מים והשלישית של אבן, והרמב״ם שוכן בין שלוש החומות.
כעס המלך מאוד על דבריהם כי לא שמע בחייו שיש מקום שכזה. על כן נאלץ לקרוא לכרוז שיכריז כי מצוות המלך היא שיצא הרמב״ם (ממחבואו) ובחיי המלך לא יאונה לו כל רע.
כששמע זאת הרמב״ם מייד יצא מבית האישה הזקנה והלך למלך. מייד שלח המלך וקרא לכל המכשפים שלו ואמר להם: האם כך הדבר(כפי שאמרתם)? הנהו הרמב״ם! ואיך תאמרו שהוא נמצא במקום אשר בו שלוש חומות וכר? באותו זמן סיפר הרמב״ם למלך מה עשה והיכן היה. כששמע זאת המלך, שמח מאוד ושש עליו ועל תחבולתו הנפלאה.
14- וחין אלדי כבר הרמב״ם ז״ל בלעלם ובל פהם ובל טובבא וצאר דכתר מא פי מתלו בלדונייא בעינא דכל בלחכם וצאר חכים באשי מאל אלמלך ולרייאסא ולדכאתרה ג׳ארו מנהו ורמו עלינו לשון הרע ענד אלמלך מוגב אלעאדה מאל אלנאס ליחד הלאייאם מלתקין היך נאס מן ישופון פרד ואחד מתקדם הן ענד אלחאכם הן ענד אלגביר יג׳ארון מנהו וידוורלו אשכאל אלוואן לשון הרע לימא יסוולו אדיי אם ג׳יר יר״ה, וכדאלך סוו עלה הרמב״ם ז״ל ולמן שאף הרמב״ם ז״ל היך קאם ראח כתבה פי בית ואחדה מרה שאייבי ואלתמס מנהא יכון תגיב פרד טשת ומתרום מאי וכלא רחיי מאל צבר פי וצט אלטשת וקעד פי אלוצט. אלצלטאן מתכול עלא אלסחרין מאלו אלדי המי יקולון לו וין ציפי הרמב״ם וכדאלך סווא בעת צאח ללסחרין וגו לענדו ושאפו בלסחר וקאלו לו יא סידנא אלצלטאן איש נקול לחצרתך עלה הרמב״ם ווין ציפי תרה הרמב״ם מא תנוש אידך לתגיבו חית ציפי פי פרד בלד פיהא סור תלתא ואחד מאל אלצפר ואלתאני מאל אלמאי ואלתאלת מאל אלצכר והרמב״ם סאכן פי וצט הלתלאתא סוואר.
אלמלך קווי אנחצר עלה כלאמהום חית מא סמע פי עמרו אלדי אכוש היך בלד מן הל כצוץ אנגבר וצאח דלאל באנהו מן אמר אלצלטאן ווין מא יכון הרמב״ם כלי יטלע ומא יתאדה אבדן וראם אלצלטאן. הרמב״ם למן סמע היך חאלן טלע מן בית מרת אלעגוז וקאם וראה ענד מלך. אלצלטאן חאלן בעת נאדה וצאח לגמיע אלסחרין מאלו וקאל להום הכווא האדא הווי הרמב״ם וכיף תקולון צפה פי בלד אלדי פיהא סורי תלאתה וכר. ודאלך אלוקת חכא הרמב״ם ללמלך איש עמל ווין כאן. ופי למן סמע אלצלטאן היך כייף כתיר ופרח עלינו ועלה שעארתהו אלעגיבא.
- 15. סדר יומו של הרמב״ם
המלך השיבו למשרתו כרופאו הראשי, והיה מנהגו לרפא את מלך מצרים. והמלך היה גר באלקייאדה, ומקהיר לשם המרחק הוא יותר מחצי שעה. ולמלך היה מנהג מכביד מאוד (על הרמב״ם), שאי אפשר לו שלא יראה את הרמב״ם בכל יום מן הבוקר. ואם היה קורה שמבני בית המלך חלו, היה צריך להישאר שם. וכל יום היה (הרמב״ם) הולך השכם בבוקר וחוזר אחר הצהריים, ולא היה יום שהיה מגיע לפני הצהריים, (ובשל כך) היה נשאר רעב.
כשהיה שב לביתו היה רואה שחולים רבים בביתו, והחדרים והמרפסות כולם מלאים גויים ויהודים, עשירים ועניים ומושלים. והיה מרפא אויבים וידידים ואחרים. מיד בשובו היה רק רוחץ את ידיו ויוצא אליהם, מבקש את סליחתם ומבקש מהם לתת לו זמן שיאכל דבר־מה מועט אשר יהיה לו לעשרים וארבע שעות מעת לעת. הוא היה כותב להם מרשמים של רפואות למחלותיהם ומעודד אותם, ולא היו פוסקים מלבוא אליו כל הלילה וכל היום, זה נכנס וזה יוצא. והיה מדבר עמם ומצווה אותם כשהוא שוכב על גבו מרוב העייפות והסבל, ועם רדת הלילה לא היה יכול לדבר אפילו מילה אחת ואיש לא יכול היה להיפגש עמו, אלא ״משבת לשבת״ ייכנסו אליו ראשי הקהל להתייעץ בענייני הנהגת העיר והקהילה.
אל צלטאן רדו עלה שג׳לו דכתר באשי מאלו וכאן עאדתהו יחכמו אלא אלצלטאן מאל מצרים ואלצלטאן כאן סאכן באל קייאדא ומן מצרים לווניך אכוש פוק אלנצף סאעה ואלצלטאן כאן ענדו עאדה תקילי כתיר מא ימכן מן ג׳יר מא ישופו הרמב״ם בכל יום מן אלצבאח ולאכן אן כאן צאדפהום וגע לאהל בית אלצלטאן מלזום יצל הוניך וכל יום כאן יטלע מן ג׳בשא לי ירגע לעקב אלצהר ומא כאן יום יוצל קבל אלצהר וכאן יצל גועאן ובגייתו לל בית ישוף כתרה אווגאעי פי בטן אלבית אלקבב ואלטרמאת גמיעהום מלייאנין גוים ויהוד תגאר ופקרה וחכאם וכאן ידאווי עדוואן וצדקאן וג׳יר וחאלן ברגועו בס יג׳סל אידו ויטלע יאכד מן כאטרהום ויתרגאהום יעטונו וקת אלדי יאכל שי קליל אלדי יבקא עליהא ארבעה ועשרין סאעה מן אלוקת לל וקת ויכתבלהום אווראק מאל דווא אלוגע מאלהום וג׳יר ויאכד מן כאטרהום ומא ינקטעון טול אלליל וטול אלנהאר האדה ידכל והאדה יטלע יחכי וייאהום ויווציהום והווי משטח עלה צהרו מרוב אלתעב ולשקא ובדכול אלליל מא יקדר יחכי לאוונו כלמי וחדי ומא אחד יקדר ילתקי וייאנו ג׳יר מן שבת לשבת ידכלון אלגמאעה ענדו ליתשאוורון עלה תסליך אלבלד ושג׳אייל אלגמאעה.
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח-עמוד-91