שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל
2. הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל
פרק מאלף לעצמו הוא יחסם של בני המגרב לארץ־ישראל. כבר ציינו, שמוצאם של חלק מיהודי המגרב הוא מארץ־ישראל, וטבעי הדבר שהמשיכו לקיים קשרים איתה. זאת בנוסף ליחס המיוחד שיש לכל יהודי בימים ההם לארץ־ישראל. דבר זה נכון במיוחד לגבי מצריים ולוב, שהיו קרובות קירבה גיאוגראפית יחסית לארץ־ישראל. הקשרים שנרקמו בין שני קיבוצים אלה, במיוחד בתקופת הגאונים, לא נותקו גם בתקופות קשות כמו המאות ה־15-11, כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ־ישראל ואפריקה הצפונית כאחת. עצם קיומה של קהילה נפרדת של ״מערבים״ — כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ־ישראל — באותה תקופה היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך־כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ־ישראל. לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה־16, עת נתחדש היישוב היהודי בארץ־ישראל; התנועה בין המגרב לבין ארץ־ישראל נעשתה קלה יותר, גם משום שארץ־ישראל וארצות המגרב, להוציא מארוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות׳מאנית. עדות לכך יש בעלייתם, החל בראשית המאה ה־16, של עשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים. כאמור, נתקבלה תורת צפת בקהילות אפריקה הצפונית, ובייחוד הקבלה מבית־מדרשו של האר״י.
עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ־ישראל החל משלהי המאה ה־16, ובמיוחד עקב הידלדלותו הכלכלית, נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו. התקוות המשיחיות, השפעתה של קבלת צפת, ארץ־ישראל בתודעת בני המגרב וקיומה של קהילת המערבים בארץ־ישראל — כל אלה חברו במאות ה־19-17 לכינון קשרים הדוקים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין היישוב היהודי בארץ.
קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות השלוחים (שד״רים — שלוחים דרחמנא, או דרבנן), שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה־17. פעילות זו הגיעה לשיאה במאה ה־19, ודומה שאין שנה במאה זו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ־ישראל. יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהן, ביחס למרכזים יהודים אחרים, היה נכבד. זאת גם משום שהיתה, כאמור, עדה של ״מערבים״ בארץ. במקרים רבים היו שלוחי ״ערי הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), מבני העדה, ולעתים אף אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים (מן המאה ה־18 ואילך) נתקבלו בסבר פנים יפות. יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסויימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ־ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.
השלוחים נתקבלו בדרך־כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד בעיני המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד״א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס ״היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״ (ספר מעגל טוב, שם, 56). השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. שיא ביקורו של השליח בקהילה היה בעת שנשא את הדרשה בבית־הכנסת. כמה ממשוררי המגרב חיברו שירים בשבח שד״רים מסויימים.
ואולם, למטרתם העיקרית של השד״רים — איסוף כספים — היו תוצאות אחרות, שלא נפלו ממנה בחשיבותן. שלוחים אלה הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר, ואף לפאתי הצחרה והאטלס. למעשה, היו השלוחים היחידים מקרב העולם היהודי שנידחי ישראל זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם זה, ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.
המלומדים והרבנים שבשליחים הפיצו תורה בקרב יהודי הקהילות שאליהן הגיעו, הביאו עימם חידושים בהלכה, מכרו ספרים ועמדו בקשרים הדוקים עם רבני המקום. לכמה מהם גם היה חלק נכבד בהפצת הקבלה ומינהגיה בקרב הקהילות במגרב. כך למשל, את סדר התפילות כמינהג המקובלים בישיבת ״בית אל״ בירושלים הביא לאפריקה הצפונית בשלהי המאה ה־18 ר׳ חזקיה יצחק מזרחי, בנו של המקובל המפורסם ר׳ שלום מזרחי שרעבי. לקמיעות ול״סגולות״ שהובאו מארץ־ישראל יצאו מוניטין מיוחדים, וגם חכם כמו ר׳ יעקב בן צור מפאס העתיק ״סגולה״, שהביא אתו ר׳ חייא דיין, שליח חברון וירושלים במחצית השניה של המאה ה־17.
קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל־הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו התרומות למען ארץ־ישראל. מרכז מעין זה היה באלג׳יר, שישבה על אם הדרך ממארוקו מזרחה והיתה, כאמור, עיר־נמל חשובה באותם ימים.
היו שהקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ־ישראל, והיו שהתחייבו לשלוח הקצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים בתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 ״נדר גמור לשלוח… למעלת… רב השד״ר… מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמשה ועשרים ריאלים… כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה׳״ (פ׳ גראייבסקי, מגנזי ירושלים, טו(שבט תרצ״א) עמ׳ בג). פעמים נטלו על עצמן קהילות שונות לתמוך במוסד מסויים ארץ־ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד״ר ר׳ יקותיאל (שם משפחתו לא נודע) בשנת 1677 לאסוף כספים למען ייסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים ״מערבים״. שליחות זו עלתה יפה, וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לר׳ בנימין דוראן שישב באלג׳יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.
ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומינהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המינהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מינהגים מסויימים שבאו לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, וזאת בניגוד למינהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי בני ארץ־ישראל. בקהילות מצריים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל. מאידך יש לציין, שמצריים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה־18, כמקום מיקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ־ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות. ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם ״ירושלים״, ובכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מיסתורין שבה נצטיירה בעיניהם, לבין המציאות.
כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ־ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה־19 עלו בעיקר יחידים, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.
בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים־התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי־הביניים המוקדמים, שאין חובה לעלות בימיהם לארץ־ישראל בגלל סכנות אלה. גורמים אחרים היו המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ־ישראל וקשיים אישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל שלא לנטוש את צאן מרעיתם. ר׳ יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג׳יר במאה ה־18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ־ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אומנם, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה־19.
במצב זה חל שינוי כבר בשלהי המאה ה־18, ובמיוחד במאה ה־19, בעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים־התיכון. רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום גורם של ממש היכול למנוע עליה. היו אף שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ. יהודי מארוקו אף נהגו למכור ספר תורה כדי לעלות לארץ (כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים). ואכן, החל בשליש השני של המאה ה־18 , עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות. כך בשנת 1777, שנת העליה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניסיה, ושלושים אחרים באו לשם ממקומות אחרים באפריקה הצפונית.
כללו של עניין, בתקופה זו נתקיימו קשרים בין קהילות ישראל במגרב לקהילות אחרות בתפוצות ישראל, ולא רק בתחום הכלכלי אלא גם במישורים חברתיים ורוחניים. קשרים אלה נתקיימו מתוך עניין הדדי, והם מצאו ביטויים המובהק כאשר קהילה מסויימת נמצאה במצוקה. האימרה המפורסמת ״כל ישראל ערבין זה בזה״ (תלמוד בבלי, שבועות לט, עמ׳ א׳) שבה ונתאשרה בדורות ההם ובקהילות הללו. קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי או־ץ־ישראל לבין יהודי המגרב: סיוע כספי רב ליישוב בארץ, קשרים רוחניים ועליית יחידים. בכל אלה נתגלתה נאמנותן ומסירותן של קהילות המגרב לארץ־ישראל.
אחרית־דבר: יהדות אפריקה הצפונית על סף זמנים חדשים
במחצית הראשונה של המאה ה־19 החלו להסתמן סימנים ראשונים של מגמות חדשניות בקרב יהודי אפריקה הצפונית. כמה מן הדפוסים של תהליך המודרניזציה דומים לאלה שהתרחשו במערב אירופה, אך קיימים הבדלים ניכרים בגורמיו, בעוצמתו ובהשפעתו של התהליך. ביהדות אפריקה הצפונית השפיעו על תהליך זה — ובמיוחד על תחילתו — גורמים חיצוניים, מאז החלו המעצמות להתערב יותר ויותר בנעשה באיזור זה, וכן בהשפעת מתיישבים ונציגי מוסדות יהודיים שבאו ממערב אירופה ובמיוחד מצרפת.
הבדלים אחרים קשורים במועד הופעתן של מגמות המודרניזציה ואופיין בתוך הארצות והחבלים השונים באפריקה הצפונית. מדרך הטבע, ניכרו השפעות אלה בארצות שבאו תחת השפעת מעצמות אירופה כבר בשלבים מוקדמים, כגון אלג׳יריה (להוציא אזורי הצחרה) ומצריים. לתוניסיה, ללוב ולמארוקו הגיעה השפעה זו במועד יותר מאוחר, אם כי גם בארצות אלה היו קהילות אחדות, שקיימו מגעים הדוקים עם ארצות אירופה עוד בשלהי המאה ה־18, ובהן אכן הקדימו כמה תופעות של מודרניזציה.
אחד התחומים הראשונים, שבו ניכרו ההשפעות החדשות מבחוץ, הוא החינוך. כך כבר בשנת 1840 הוקם בקהיר בית־ספר, על־ידי אדולף כרמיה מצרפת, ובו נקבעה תוכנית לימודים,שהיתה שונה מן המסורת החינוכית שהיתה מקובלת בארצות האיסלאם עד לתקופה זו. בצד המקצועות המסורתיים של היהדות (מקרא, משנה, דינים וכיוצא באלה) ולשון הקודש (עברית), החלו ללמד גם לשונות זרות, ובראשן צרפתית וערבית וכן חשבון. הוקם גם בית־ספר לבנות ברוח זו. מוסדות דומים הוקמו באותה תקופה גם באלכסנדריה ובחלק מקהילות אלג׳יריה.
גם באירגון הקהילה ניכרו הזמנים החדשים. כאמור, חיו היהודים עד תקופה זו במיסגרת אירגון אוטונומי, שבראשו עמדו ראשי הקהל והדיינים — הרבנים. התמורה הראשונה בתחום זה ניכרה בעליל באלג׳יריה. סמכויות האוטונומיה היהודית צומצמו בהדרגה בין השנים 1830 —1842. תפקידיו של ה״מוקדם״ היהודי באלג׳יר, מנהיג הקהילה עד תקופה זו, הועברו לסגן ראש־העיר, שאומנם גם הוא היה יהודי, אך נחשב לפקיד ממשלתי הכפוף לשלטונות הצרפתיים. סמכויות בתי־הדין היהודיים הוגבלו בעיקר לענייני אישות, וגם זאת רק לעריכת טקסים סמליים. רפורמות אלו נעשו אומנם במיסגרת אירגונו של השלטון הצרפתי באלג׳יריה, אך הן מצאו תומכים נלהבים בקרב מנהיגים יהודיים מצרפת ובקרב יהודים שבאו להתיישב באלג׳יריה. אלה ביקשו לארגן את הקהילות היהודיות באלג׳יריה על־פי אירגון הקונסיסטוארים (איגודי הקהילות) בצרפת, דבר שגרם למתיחות רבה עם אותם יהודים מקומיים שרצו לשמור על דפוסיהם המסורתיים; אך ידם של אלה היתה על התחתונה.
לא ציינו בזה אלא חלק מן התמורות שהתחוללו בקרב יהודי אפריקה הצפונית בתקופה זו, תמורות שגילויין הבולט החל ניכר רק במחציתה השניה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. אז נרתמו לתהליך המודרניזציה גם מוסדות גדולים, ובראשם חברת ״כל ישראל חברים״.
מוצדקת הטענה שבמאה ה־19 החלה תקופה חדשה בתולדות ישראל בארצות המגרב. לשידוד המערכות המדיניות, עת נופלות ארצות המגרב בזו אחר זו בידיהן של מעצמות אירופה, יש השפעות מפליגות על תולדות היהודים באפריקה הצפונית: עידן חדש זה מלווה בתמורות חברתיות, כלכליות, מישפטיות ותרבותיות חשובות.
עמוד 196
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א–הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל
יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
א. יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
- 1. ״תושבים״ (ותיקים) וחדשים באפריקה הצפונית מתוך ״הסכמות״ הקהל בתוניס, המאה ה־18
בעיר אחת מערי מלכות ישמעאל,[כלומר בתוניס] שדרים בה ישראל שנות מספר על ת״ת שנה —[800 שנה. מכאן שהיתה מסורת לקיום יישוב יהודי בתוניס החל במאה העשירית לספה"נ.
] מנייהו מלכי רבנן [מהם תלמידי חכמים מובהקים.] נינהו ומנייהו אפרכי [נכבדים נושאי משרה] לעמוד לשרת בחצר בית המלכות, שכל דברי המלכות נחתכים על פיהם, ומוצאיו ומובאיו מן היום ההוא והלאה עד היום.
ואחרי מופלג[הרבה – ביטוי נוסף לתואר ״רבות״, כדי להדגיש, שמה שהתרחש אירע אחרי זמן ארוך מאוד] רבות בשנים נקבצו באו יחידים מערי מלכות אדום [כינוי לאירופה או לאחת מן הארצות שבה. כאן הכוונה לאיטליה.] לגור שם, ואיתדר להו [קבעו את מקומם] בשובה ונחת תגרי מתא יקרי [הם מכונים סוחרי העיר], ובכל יום ויום קרבו ויאתיון" אנשים סוחרים מערי מלכות אדום, וישכנו לעד ברבות הטובה.
ולעולם הם נטפלים[מצטרפים] לבני ק״ק מוסתערבים, כי להם משפט הבכורה, מכמה אנפי נהירי, ולעולם הם מתפללים בכלל הק״ק מוסתערבים.[ אחד הכינויים המקובלים בימי הביניים לתושבים היהודים הקדומים בארצות האיסלאם] וגבאי בהכ״נ הגדולה עמדו וייחדו להם מקום בבה״כ (ועדיין נקרא על שמם עד היום הזה). ואף גם זאת, הם קונים בשר מהמקולים של בני ישראל מסתערבים בשומא[על פי האומדן] שקצבו גזברי הק״ק מסתערבים, כאשר יושת עליו, המעט הוא אם רב. וכל שבחא ורווחה דאתיא [כל עליה בערך או רווח הבאים.] ממכירת הבשר ושאר קבוצים מכללות בני העיר המה יעלו ויבאו לידי גזברי ק״ק מסתערבים לצורך פרנסת העניים והאביונים ועמלי תורה וארחי ופרחי, דאתו מעלמא, כהלכת גוברין יהודאין[כמנהג אנשים יהודים] די בכל אתר ואתר.[אשר בכל מקום ומקום] ועוד בה מפקנא אית להו מההוא שבחא ורווחא[וכן אנו מוציאים מאותן הכנסות] לצורך הוצאות המוטלות על כללות הק״ק מחוקי המלכות והמדינה, תמידין כסדרן ומוספין שלא כהלכתן [ביטוי מליצי למסים הרגילים: תמידין – שהוטלו על היהודים בארצות האיסלאם (כלומר מס הג׳זיה); ומוספין שלא כהלכתן – להיטלים מיוחדים שהטילו השלטונות על פי שרירות לבם על היהודים.
ואין לפני ק״ק פורטוגיס שום מגע יד ושייכות וידיעה בהכנסה הזאת כלל, מה לי עיולי מה לי
אפוקי [גם ההכנסות וגם ההוצאות].
ואחר עבור זמן זמנם זמניהם תלו עיניהם, עיניהם בבנות בית הכנסת — להם לבדם ניתנה — והוציאו מחשבתם מהכת אל הפועל, ובני ק״ק מסתערבים שתקו יחדיו, כי היא היתה סיבה מאת ה׳, ויהיה אחרי כן גברה ידם ועשו להם מקולין מחדש, וכל הריוח הרי זה ב״כי יותן״ ליד הגבאי שהעמידו מקהל עדתם להספיק ביד עניים ותלמירי חכמים אשר מקהלם. ונמצאו שתי קהילות הללו חלוקים בעיסתן. אמנם בענין ההוצאות המוטלות על כללות ישראל שבעיר, כמו שנאמר, הסכימו מנהיגי הקהילות אשר היו בימים ההם להיות שני שלישים בהוצאות ההם על בני הק״ק מוסתערבים ושליש אחד על בני קהילת קדש פורטוגיס, וגם הסכימו בעת ההיא, שכל האורחים הבאים מערי מלכות ישמעאל הם נכללים בכלל ק״ק מוסתערבים, בין לשכר ליטול מהם מה שיוטל עליהם בין להפסיד ליתן למי שצריך למיקם בספוקייהו עודם חיים, הן במות, תכריכין וקבורה־, והבאים מערי אדום מוטלים על בני ק״ק
פורטוגיס, בין לשכר בין להפסד כמדובר…
(ר׳ עוזיאל (א) לחאייך, משכנות הרועים, ליוורנו תר״ך, דף קג. א)
, . יהודי מצרים, שכונותיהם ותנאי חייהם מתוך ספר מסעות, אמצע המאה ה־19
1) פה כשש מאות משפחות יהודים מאזרחי הארץ מלפנים, ומעט איטלקים, תוגרמים,[יוצאי תורכיה] בבליים, סוריים, אשר כולם בשם ׳ספרדים׳ נקראו. וכששים בעלי בתים יחידים מרוסלאנד, פולין, גאליציאן וכו', אשר בשם ׳אשכנזים׳ נקראו(ולהם בית־ הכנסת לעצמם). וכמאה וחמשים בתי אבות קראים ברחוב מיוחד אצל רחובות היהודים, ובית הכנסת הגדולה לעצמם, כדתם ומנהגם, ובין היהודים לא יתחשבו. רובם בעלי מלאכה, צורפים בכסף וזהב, ומהם עשירים ומכובדים…
רוב היהודים יושבים בחלק מהעיר לבדם, והיא אחוזת נחלתם מימי קדם, ושם כל בתי כנסיותיהם. וראשי רחובותיהם ננעלות בלילה, ושומרים עליהם כמו רוב רחובות העיר הקדמונית, ומעט מזעיר מהעשירים יושבים גם ברחובות חוצה לה, וברחוב החדש לחפשית האויר.[מחוץ לשכונה היהודית.ברחוב פתוח לאוויר, בניגוד ךרחובות הישנים והצפופים] גם מסחור היהודים וחנויותיהם סמוך לרחובותיהם. מבואות היהודים דלים, צרים ורעים: מהם אשר שני אנשים לא יוכלון הלוך זה בצד זה, ומהם גם מקורות ועליות עליהם, ובלתי מורצפות, מלאות עפר ואבק ואשפתות, אבל בתיהם מרווחות וגבוהות. טהרה ונקיות תשתרר בהם — כן בבתיהם, גם בבגדיהם וגויותיהם. האנשים והנשים לבנים (כאנשי אייראפי) ויפים ובעלי צורה ודעת, טובי לב ואנשי חסד, נדיבי רוח ובעלי צדקה, מכבדים ומכובדים.
גם פה רוב היהודים יסחרו, ישאו ויתנו במעשי השולחנות (מחליפי מטבעות)
באנקירס [עובדים בעסקי בנקאות] ומלוי בריבית…
2) רוב היהודים פה בעלי מסחר… גם בעלי מלאכה, בכל מלאכה ועבודה, ואף גם עניים ואביונים דלים ורשים, גרים ותושבים לא תחסר בה.
(י״ס הלוי, אבן ספיר, ליק, 1866, דף ט, א־ב; דף ג, ב) _
דיוקנו של יישוב יהודי קטן: קהילת צפרו (מרוקו) תיאורו של רב הקהילה ר׳ רפאל משה אלבז המאה ה-19
… ואומר, כי המדינה הזאת צפרו יע״א (=יכוננה עליו אמן), הלא מצער היא לגבי הכרכים הסמוכים לה, ואנשים בה מעט, ורובם יראי ה׳ וחושבי שמו.
והיא משובשת מחמת המציקים, שרים סוררים, סרני פלשתים, אשר בתוכה. וכמו 150 איש, אשר מחייתם ועבודתם משאם ומתנם להסתחר באהלי פלשתים הסובבים אותם, וכמעט אין בכל שנה ושנה, שאין חומסים והורגים שנים שלשה נפשות מישראל הי״ן (השם ינקום נקמתם)
וכמו 50 איש סוחרים, שמביאים סחורות מעיר פאס יע״א, ומוכרים בחנויות לב"ב ושאב״כ [לבני ברית. ביטוי מליצי לציון יהודים וגויים] ונותנים מעות ברבית לנכרים, ומריוח הסחורה והרבית הם נזונים ומתפרנסים. והם בעלי צדקות ומרחמים על דלים ואביונים.
וקצת מהם עובדי אדמה, דהיינו, שעושים שותפות עם הגויים לחרוש ולזרוע חטים ושעורים ומיני קטניות, לבד משאם ומתנם כנ״ל״, גם מרבים לאסוף צמה ואלפים, סוסים ופרדים. וזהו רוב עשרם מבניהם בנאיהם וולדי וולדות״, והם כמו 20 איש . ובזמן הקציר – רובם יוצאים לאהלי פלישתים להביא כל זרע זרוע, גם הולכים בימי האביב לגזוז צאנם ולהביא צמר וחמאה.
וכמו 40 איש הם בעלי־מלאכה: רצענים — ורובם עניים, וקצתם בינוניים, ויש 3 חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם, וכמו 6 אנשים חרשי עצים, והם אומנים לעשות כל דבר הצריך לתיקון הבתים והעליות.
ויש כמו 30 חכמים, 3 מהם הנמנים לדין בין איש ובין רעהו, על כל דבר פשע ו־10 מהם חכמים רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמדי תינוקות ורובם עניים. ומחייתם מהפרס [ממענק או שכר.] המתחלק להם מדי שבת בשבתו משכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר, ומגיע לכל אחד דבר מועט, שאינו מספיק אפילו לציקי קדרה. [מיני תבלינים נוזלים, כגון שמן וחומץ, הניצוקים לסירי התבשיל.]והבינונים שבעיר מהנים אותם, לפעמים, בהיות להם איזה חופה או שבוע הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם. ויש 4 אנשים חרשי ברזל וניזונים בדוחק.
וכמו 150 איש עניים ואביונים, והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים ומתפרנסים בדוחק גדול. ויש כמו 20 איש מוכרים ירקות ופירות, ומביאים ממתא פאם יע״א פירות שאינם מצויים בעיר ומוכרים אותם, ומהם כל מחייתם וכמעט כולם עניים.
וכמו 10 אנשים קצבים, מוכרי הבשר, ורוב העיר קונים כבשים ועזים מן הגויים ונמנים על כל שה ארבעה או ששה אנשים, ושוחטים ומחלקים אותו ביניהם.
ויש כמו 10 בני אדם בעלי מלאכת כלי כסף, העשויים לתכשיטי הגויים וקצת מתכשיטי נשי ישראל, ומתפרנסים בריוח. ויש כמו 10 אנשים בעלי מלאכת הבדיל, אומנים אומרים לדבק טוב הואומתפרנסים בצמצום. ויש כמו 10 בני אדם עוסקים לעשות כלי נחושת יצוקים ביצוקתם, וכמו 10 אנשים הנשכרים עמהם לתקן אותם ע״י מורג חרוץ, וכולם עניים.
והשאר כמו 250 איש עניים בדלי דלות: יש מהם בטלנים, ויש מהם מחזרים על הפתחים, ויש מהם משרתים אצל העשירים, ובאשר ימצאו מחייתם.
וכמו 8 אנשים עוסקים במלאכת בישול הבורית, והם מתפרנסים בריוח, וכמו 12 אנשים הנשכרים עמהם לעשות מלאכתם ומתפרנסים משכירותם.
באופן שרוב העיר — העניים, ומיעוטם — בינוניים, וכמו 40 איש — עשירי עם,
אבל לא יקרא עושרם עושר, ואפילו בינוני לגבי העשירים שבמתא פאם יע״א. ובכללות העיר יש כמו 700 איש, לבד, מנשים וטף, ה׳ יוסף עליהם בהם אלף פעמים, ויברך אותם, וירפא שברונם…
(ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך א, ירושלים, תשל״ה, עם׳ 163 — 164)
א. יישובי היהודים באפריקה הצפונית משלחי ידם ופרנסותיהם
עמוד 285