יגאל בן-נון-איש לח"י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני.
יגאל בן-נון
איש לח"י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני
דוד שומרון, שהלך לעולמו בסוף 2020 ,פעל במשך ארבע שנים במרוקו בשם המוסד, והיה פעיל מרכזי בכינון ראשית היחסים החשאיים עם ישראל בשנת 1963 המוסד סיפק הדרכה בהכשרת שומרי ראש למלך ובבניית שירותי מודיעין מתקדמים בתחום הריגול הנגדי.
היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו ליצור קשר דיפלומטי חשאי בין מדינה מסוכסכת עם שכנותיה, שראתה בכל גורם ערבי-מוסלמי אויב בכוח, לבין מדינה ערבית-מוסלמית שראשיה התגברו בקושי על תחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי. אם להוסיף לרגישות זו גם את המחוייבות המרוקנית לעולם הערבי, את חברותה בליגה הערבית והתגברותו של הנאצריזם הכלל-ערבי, מתקבל מצב פוליטי שלכאורה אינו מאפשר הידברות בין הצדדים. אולם, היחסים שהחלו כמגעים בנושא זכויותיהם של היהודים במרוקו העצמאית, התפתחו ליחסים דיפלומטיים בין-מדינתיים הדוקים ביותר. יחסים אלה היו חלק מרעיון ״המדינות הפריפריאליות״[שייך לפריפריה, נמצא בפריפריה, מסביב לעיר או רחוק מהמרכז א.פ] שגובש בידי דוד בן־גוריון כתגובה ל״הפילוסופיה של המהפכה" בספרו של נאצר. הראיס המצרי הציב את ארצו במרכזם של שלושה מעגלים: האסלאמי, הערבי והאפריקאי. ראש הממשלה יזם מערך בריתות חשאיות עם מדינות עויינות את מצרים, שדחו את השפעתה, והיו מוכנות לקבל סיוע ישראלי. מדינות אלה חששו משאפתנותו של נאצר ושללו את מדיניותו הערבית הלאומנית-רדיקלית. בהתאם למדיניות זו, ישראל החלה לפרוץ את בידודה הפוליטי באזור. נציגויות המוסד נעשו תחליף מעשי לנציגויות הדיפלומטיות הרשמיות והפומביות בארצות אלה.
בפאריז פעל נציג המוסד באירופה, שריכז את הפעילות עם מדינות הפריפריה בהן: איראן, תורכיה, אתיופיה, סודאן, מרוקו וגאנה ומדינות אחרות במערב אפריקה. לשם כך הוקמו שתי מסגרות לשיתוף פעולה משולש בתחום המודיעין. האחת כללה את ישראל, איראן ותורכיה שכונתה ״כליל״, והשנייה את ישראל, אתיופיה וסודאן. באפריל 1958 ייסד יעקב כרוז, יד ימינו של איסר הראל, את אגף "תבל" ועיצב את דרכי פעולתו בתחום גיוס ידיעות ובקשרים עם שירותי מודיעין זרים. היוזמה ליחסים בין המוסד לשירותי הביטחון המרוקנים נוצרה כמעט באקראי בהמלצת קצין ששירת בצבא צרפת עם הגנרל המרוקני מוחמד אופקיר. שלמה יחזקאלי, ששירת באותם ימים קצין המבצעים במטה המוסד בפאריז, מעיד בזיכרונותיו על פגישה שערך בבירת צרפת הגנרל אופקיר עם יעקב כרוז בשנת 1963 .לדבריו, ״נתגלה לנו יהודי צרפתי ממוצא מרוקני בעל תפקיד כלשהו באחת הזרועות החשאיות של משטרת צרפת, שעמד בקשרי ידידות עם מוחמד אופקיר, אז ראש שירותי הביטחון המרוקנים, שהיה ידוע כאיש צבא קשוח, ישר ולויאלי למלך חסן השני. במשך כמה חודשים טרחנו יהודית [גלילי־יחזקאלי]ואני, להתיידד עם היהודי, לספר לו על מאמצי ישראל לעזור ליציאת יהודי מרוקו, עד שהגענו לדבר על אופקיר ועל אפשרות אולי להזמין אותו לביקור בפאריז, ולבסוף הגענו לדבר תכלית על אירגון פגישה בין אופקיר ובין אישיות דיפלומטית. ואכן, היהודי נתפס לרעיון ואירגן את ביצועה בצורה חכמה ביותר. זכיתי עוד לקבל את פני אופקיר ולהכניסו לחדר לפגישה עם יעקב כרוז, מי שהיה אז נציג המוסד בפריס״
עם פירסום ספרו של יעקב כרוז בסוף 2002 בא אישור לגרסת יחזקאלי. לדבריו, היחסים החלו בראשית פברואר 1963 :״ניסינו כמה פעמים ליצור קשר עם השירות החשאי המרוקני, אך כל ניסיונותינו עלו בתוהו […] אנשינו, שעסקו בענייני העלייה ממרוקו, ́עלו́ על שמו של יהודי, תושב צרפת ששימש קצין משטרה בפאריז והיה ידיד ילדות של מוחמד אופקיר, מנכ"ל משרד הביטחון הלאומי, ראש המשטרה וראש השירות המרוקני. כשנודע לנו שאופקיר עומד להגיע לפאריז, ביקשנו מן הידיד היהודי לשאול אותו אם הוא מוכן להיפגש עם נציג ישראלי. הקצין בדק ומוחמד אופקיר השיב בחיוב. נקבע שאבוא לבית הידיד היהודי שעה שהוא מארח את אופקיר לארוחת צהריים. הגעתי בתום הארוחה, והמארח עשה היכרות בינינו. מאחר שבדירה הקטנה לא היה מקום מתאים לשיחה בארבע עיניים, בעצת המארח, נכנסנו, אופקיר ואני, לחדר השינה הקטן של המשפחה, ושם, ישובים על המיטה קיימנו את שיחתנו הראשונה״.
מיהו הידיד היהודי הצרפתי? שני מקורות אלה לא הזכירו את שמו של ״הידיד היהודי הצרפתי״. בחקירה מאומצת הגעתי למסקנה שתיאורו של הקצין היהודי צרפתי תואם במידה אדם בשם אמיל בן־חמו, יליד תלמסן באלג́יריה בשנת 1914 ,שהתיישב בפאריז בשנת 1935 .הוא התגייס למשטרה לפני המלחמה ונאלץ לעזוב אותה ולעבור לצרפת החופשית בזמן הכיבוש הגרמני. הוא עבד בחברה להפקת גז טבעי ונעשה גם לשחקן כדורגל מקצועי. כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות וישי, התחזה למוסלמי בזכות שמו שגם מוסלמים נושאים אותו. אשתו הקתולית המשיכה לעבוד במשטרה הצרפתית. אחרי המלחמה חזר למשטרה והתנצר. הוא שירת בתפקידים אחדים במשטרה וב־Brigade במשרד לגילוי זיוף שטרות [Office de repression de faux monnayage mondaine] , ובשנות השישים שירת כנציג צרפת באינטרפול וכסגן מזכ"ל האירגון. כעבור זמן מונה לקומיסר ולמפקח, אחראי על המשטרה הכלכלית. אחרי פרישתו מן המשטרה עבד בבנק דה־פרנס כאחראי על יחסי חוץ. גר ברובע ה־16 ברחוב ויקטור הוגו בפאריז. כעבור זמן התברר מעדותו של ראוף אופקיר, בנו של הגנרל, ומעדות אמו פטימה, שאמיל בן־חמו אכן היה ידיד קרוב של משפחת אופקיר שהתארחה בביתו ברחוב ויקטור הוגו בפאריז. לדברי פטימה, ההיכרות בין בעלה ובין בן־חמו החלה עוד באלג́יריה, שם שירת אופקיר בצבא צרפת. עדיין לא ברור איך יחזקאלי וחבריו במוסד יצרו קשר עם בן־חמו.
בתום פגישת השניים הציע כרוז להיפגש שוב למחרת, אך אופקיר טען שעליו לנסוע לג́נבה, ולכן סיכמו שדוד שומרון, איש לח״י שגוייס למוסד, ייפגש אתו שם. בראשית פברואר פנה הראל לשומרון, ובפגישה בבית קפה בפאריז סיפר לו על המגעים עם ראש שירותי הביטחון המרוקנים וביקש ממנו לנסוע לבירת שווייץ, בדרכון בלגי על שם ז́אן ואן קמפ, ולנסות לפתור את הבעיה. במלון קורנוון Cornavin שליד תחנת הרכבת חיכה שומרון לטלפון מאופקיר שהתאכסן במלון בו־ריוואג׳ Beau rivage. הנציג המרוקני קיבל בינתיים מידע על מיקומו של שומרון מכרוז. לאופקיר הייתה בעיה מודיעינית מיוחדת שרצה לברר: עיסקה צבאית שהייתה צפויה להתבצע בג'́נבה. היה חשש שגורם אלמוני, כנראה איש האופוזיציה המרוקנית, השתמש בשמה של מרוקו לקניית ציוד צבאי. שומרון הבטיח לברר מיד את הנושא, חזר לפאריז, דיווח להראל ואחרי בירור עם מומחה לטילים בשם ירון אנזלם, הגיעו למסקנה שהיה זה חשד שווא. בו ביום חזר לג'́נבה ודיווח על מסקנתו לאופקיר. האחרון המתין לו במלונו לבוש מעיל ארוך עשוי שיער גמלים, מלווה בעוזריו ובהם שלישו המפקח ע́אלי אלמחי. כיוון שאופקיר חלה, שיחתם התנהלה ליד מיטתו ונושאה העיקרי היה ״הבטחת ביטחונו של הוד מעלתו״.
כיוון שנוצרו יחסי ידידות ביו השניים, אופקיר הזמין את שומרון לביקור במרוקו ועמד על כך שהוא יטוס אתו מג'́נבה לפאריז במחלקה הראשונה. לפי המלצת שומרון, נפגש אופקיר לארוחת צהריים בפאריז עם כרוז, כדי להעלות בפניו את בקשותיו מישראל. הראל אישר בינתיים את נסיעת שומרון והאחרון יצא לביקור בן שבוע ימים במרוקו. בגלל בעיות המידור הנהוגות בין ״המסגרת״, שלוחת העלייה של המוסד בראשות אלכס גתמון, ובין זרוע המוסד שעסקה בנושאים דיפלומטיים, נוצרו מצבים מביכים. כשהזדמנו הזוג גתמון לשדה התעופה בקזבלנקה, בדרכם לנופש בספרד, בשבוע השני של פברואר 1963 ,הם פגשו באקראי את מיודעם דוד שומרון, מלווה בקצינים בכירים של הצבא המרוקני. גתמון חשש מן הגרוע מכל. יתכן שהאיש שהוא מכיר כקצין ישראלי נעצר על־ידי הצבא המרוקני. הוא לא איבד את עשתונותיו, התעלם למראית עין מחברו והתקשר משדה התעופה למפקדו בפאריז, אפרים רונאל, כדי להודיעו לו שזה עתה פגש את שומרון ושהוא חושש שהוא ״חלה״. רונאל הרגיע אותו והודיע לו ששומרון ״בריא ושלם". גתמון נעלב על כך שלא הודיעו לו על התפתחויות שהיו עלולות לגרום לתקלות.בשדה התעופה ברבט חיכה לשומרון שלישו של אופקיר, ע́אלי אלמחי, שלקח אותו לבניין שירותי הביטחון הלאומי, שיכן אותו בפנטהאוז, העמיד לרשותו משרד, מכונית מרצדס ונהג. הנציג הישראלי שלא היה רגיל למותרות מסוג זה, ביקש להעבירו לבית מלון, והוא שוכן במלון בלימה Blima בעיר. בהמשך לקחו אותו למשרדו של סגן ראש שירותי הביטחון, אחמד דלימי. בשיחותיהם, שהתנהלו כשבוע ימים, עמדו המרוקנים על שני נושאים: ביטחונו האישי של המלך והאזנה ליריבים פוליטיים. בשובו לפאריז, קיים שומרון פגישות עבודה עם מומחה טכני מרוקני שנשלח אליו על־ידי דלימי.
האזנה ישראלית ליריבי הארמון ימים אחדים אחרי נסיעת שומרון למרוקו, הגיע דלימי לפאריז ונפגש עם כרוז בביתו יחד עם שומרון. דלימי הוזמן לבקר בישראל והוא נכנס לארץ בדרכון ישראלי במחצית השנייה של פברואר, וקיים פגישות במשך כעשרה ימים. שומרון הפגיש אותו עם איסר הראל בקריה בתל-אביב והוא התאכסן במתקני המוסד בגלילות. שומרון ודלימי טיילו ברחובות העיר, התאכסנו במלון "דן" וצפו במופע של יפה ירקוני במועדון יפואי. לדברי שומרון, הבקשות לעזרה באו תמיד מצד המרוקנים, וישראל לא ביקשה דבר. רק בהמשך ביקש המוסד מידע מן המרוקנים וקיבלו מהם חומר רב ערך שסייע במאבק בארצות ערב אחדות. אחרי פגישת הראל-דלימי בקריה, לא נחתם הסכם, אך סוכמה מערכת הסיוע שתגיש ישראל, שכוללת סידרת קורסים שיתקיימו במרוקו והאזנה ישראלית ליריבי הארמון. כתוצאה מכך הורה המלך חסן השני, לארח בקביעות נציג רשמי של המוסד שיהיה בקשר ישיר עם דלימי. בביקור דלימי בישראל סוכם גם, שהמוסד יספק למרוקו הדרכה בהכשרת שומרי ראשו של המלך ובבניית שירותי מודיעין מתקדמים בעיקר בתחום הריגול הנגדי.
כתוצאה מכך לימדו את אנשי המודיעין המרוקני טכניקות ביון חדשניות בתחום המעקב ובתחום אבטחת אישים ונושאים צבאיים מובהקים, דוגמת הסיוע שהעניקה ישראל לאיראן של השאה. ידע צבאי ישראלי שימש את צבא מרוקו במלחמת החולות נגד אלג'́יריה באוקטובר 1963 ובמלחמתה נגד כוחות הפוליסריו בסהרה המערבית. קציני צבא ישראלים העניקו ייעוץ אסטרטגי לכוחות הצבא בפיקודו של דלימי. בנוסף לכלי הנשק הצרפתיים שמכרה ישראל למרוקו, פעלו במדינה גם אנשי הדרכה ישראלים. מרוקו שימשה לאנשי המוסד תחנת מעבר לבניית זהות חדשה לסוכנים ישראלים לשם החדרתם למדינות ערב עוינות. זמן קצר לאחר ביקור דלימי בישראל הגיע לראשונה יעקב כרוז למרוקו בלוויית רפי איתן ראש אגף המבצעים של השב"כ, וקיימו פגישות היכרות עם ראשי שירות הביטחון המרוקני. דלימי הזמין אותם לארוחת צהריים בביתו ברבט והשמיע להם, בקולי קולות, שירי עם ישראלים מאוסף תקליטים גדול שנהג לרכוש כתחביב. בערב הוזמנה משלחת המוסד לארוחה בביתו של אופקיר. בראשית מרס 1963 ,חזר שומרון למרוקו כדי לארגן קורס ראשון לשירותי הביטחון המרוקנים שארך כשלושה שבועות. במקביל, פנה איסר הראל לנחמיה מאירי מן השב"כ וביקש ממנו לנסוע למרוקו כדי לבצע משימה דחופה. מאירי נסע עם שומרון לרבט, ויחד עם גבר ואישה נוספים ביצעו חדירה חשאית לשגרירויות ערביות אחדות, לפי בקשת המרוקנים. במשך כשנתיים ביצע מאירי וצוותו חדירות נוספות לשגרירויות, לשם איסוף מידע ששירת בעיקר את הארמון המרוקני, אך גם את המודיעין הישראלי. הפעולה נעשתה בידיעת אופקיר ודלימי איתם נפגש מאירי פעמים אחדות. זמן מה לאחר מכן פנה הראל לאיש המוסד חיים עילם והודיע לו שנוצר קשר עם אופקיר וביקש ממנו לנסוע למרוקו.
עילם נסע מטעם אגף ״צומת", נפגש לישיבות עבודה עם אופקיר ודלימי וניהל קורסי הדרכה לעשרות משתלמים מקרב ראשי השירות המרוקני ובהם מילוד תונסי. בנוסף לתפקידי הדרכה, עסק בפעילויות חשאיות נוספות הקשורות לסיכסוך המזרח-תיכוני. לדבריו, בעיני ראשי השלטון, שליחי התחנה היו ישראלים אך נוכחותם ומהות פעילותם במרוקו הייתה דיסקרטית וחסויה מעיני ציבור. עם זה, ניצלו ראשי המוסד את נוכחותם במרוקו ,כדי לבצע פעילות מחתרתית שלא בידיעת השלטונות ושלא קשורה לנושא ההגירה היהודית. במשך כארבע שנות שירותו במרוקו ניהל שומרון קורסים מקצועיים בהדרכת מומחים מישראל. כך הגיעו במשך הזמן למרוקו בנוסף לראשי התחנה גם סגן ראש השב"כ יוסף הרמלין, רפי איתן, דוד ויטל ומומחים נוספים. בטכס סיום הקורס הראשון שהתקיים בסוף חודש מרס, השתתפו הקולונל אופקיר וסגנו דלימי. למחרת נשלחו חניכי הקורס להשתתף בקבלת הפנים למלך חסן השני שהגיע מארה"ב אחרי פגישה עם הנשיא ג́'ון קנדי. הוא החליט לנחות בשדה התעופה הצבאי האמריקאי בקניטרה בחוף האטלנטי ודוד שומרון התבקש על־ידי דלימי להתקשר בנוכחותו למפקד הבסיס האמריקאי ולבקש את רשות הנחיתה שאושרה לו מיד. לקראת קבלת הפנים המליץ שומרון להלביש את חניכיו כראוי. דלימי פנה לאיש עסקים יהודי, שסיפק חליפות מתאימות והחניכים נשלחו לבסיס חיל האוויר בקניטרה, ללא השתתפות שומרון. עם שובו של שומרון לפאריז בראשית אפריל, נודע לו על התפטרות איסר הראל מן המוסד ב23 -במרס ועל כניסתו של מאיר עמית לתפקיד ראש המוסד. אחד משיאי סוגיית היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו היה סמוך ל-12 באפריל 1963 ,בפאריז. הכוונה למפגש דיפלומטי רשמי ראשון בין שתי המדינות, בו השגריר ולטר איתן נפגש עם השגריר המרוקני בצרפת מוחמד שרקאוי. איתן העריך שפגישתו עם השגריר התקיימה אחרי שהמלך חסן השני נתן לכך אישור מראש לכך. כחודשים לפני סיום תפקידו מיהר יוחנן מרוז לדווח על הפגישה ההיסטורית לשרת החוץ ולראש הממשלה בן־גוריון.
יגאל בן-נון
איש לח"י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני
Juifs marocains – le prix de l'exil
Juifs marocains – le prix de l'exil
Dans un récent article,l’historien Yigal Bin Nunrévèle les dessous de la négociation entre l’Etat d’Israël et les autorités marocaines pour l’évacuation des juifsdu Maroc.
Histoire
«
L’histoire des juifsdu Maroc aprèsl’Indépendance est marquée par l’évacuation presque totale d’unquart de million de juifsen direction d’Israël ».Comment une population enracinée dans une terre depuis près de 2000 ans a-t-elle été ame-née à la quitter en si peu de temps ? La question continue de préoccuper des chercheurstels que Yigal Bin Nun, convaincus que despans entiers de cette histoire restent à découvrir. Les raisons du départ massif des juifs ne sont pas simples à élucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-économiques et historiques – permet de rendre compte del’état d’esprit qui a poussé cette population audépart.
Un avenir incertain.
Dans son dernierarticle intitulé «La négociation de l’évacuationen masse des juifs du Maroc », ce professeur del’Université Paris VIII dresse le catalogue des raisons de ce départ. Pour l’historien, « une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique» :un processus qui avait débuté bien avant leXe siècle et qui avait conduit la populationjuive à migrer des campagnes vers les petitesvilles, ou des petites villes vers les grandes villes.Ces migrations intérieures expliquaient pour-quoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus dela moitié de la population juive duMaroc. Tout était prêt en quelque sorte pour faciliter une émigration de masse. «
La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin Nun.Un autre facteur de taille qui a facilité le départdes juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française – devenue vecteur de la modernité. Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec lesFrançais. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducationqu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué àcreuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans.
Sentiment d’asphyxie.
Dès 1948, avec la création de l’Etat d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dansles autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Eretz Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec leconflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954 à Petit-Jean (Sidi Kacem) : six commerçantsjuifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panarabisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alorsl’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs.Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune Etat indépendant marocain. Même si, d’après lui, «le Maroc est le seul pays où leschoses se sont passées différemment. Dans la plu part des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifsont été expulsés
». Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel Etat indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion,dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâ-ce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dansl’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jusqu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisait sous l’égide de Qadima (organisation créée parle Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports vapousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avecl’Etat d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique – la crainte d’une «catas-trophe» – qui seront à l’origine de ces départs,plus que la réalité des événements eux-mêmes.
Extrait "La fin du judaïsme en terres d’islam" sous la direction de Shmuel Trigano
El Fassi et les jeunes filles juives
Au début des années soixante,alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler lavie de la classe moyenne juive auMaroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives àl’Islam. Ces cas seraient passes inaperçus si le nouveau ministre desaffaires islamiques, le chef du parti del’Istiqlal Allal El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit. Dans l’organe arabe de son parti, Al Alam , il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durementcontre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, don’t certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive.
La Voix des communautés ,rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fits on cheval de bataille contre leministre. David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe descommunautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tire rprofit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Ils’adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes,avec onze noms de jeunes juives,furent reproduites dans l’organe de lacommunauté.
Opération Yakhin.
1961 marquera un tournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces – un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement – le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelquesjours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question et assez ouvert à la possibilité d’une émigratio n«légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qui succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiaire de juifs marocains que tout cela a été rendu possible. Dès mai 1961, « commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi», écrit Bin Nun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’Etat juif est le suivant : puisque« le départ des juifs du pays porterait atteinte àson économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé ». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret – conclu oralement -prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalité smarocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres -dont bien évidemment Benjelloun – mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de BinNun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires don’t le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre20 et 30 millions de dollars de l’époque. Une telle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, « les juifs marocains ne couraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement"
Le contexte troublé de la seconde moitié du XXesiècle explique peut-être une telle frénésie.
MAJDA FAHIM
Le test de la visitede Nasser à Casablanca
Extrait La fin du judaïsme en terres d’islam sous la direction de Shmuel Trigano
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et del’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita unecertaine hostilité envers l’Occident,imperceptible auparavant. Les juifs, deleur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence surleurs relations avec les musulmans.Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche,rappelant, à leur avis, le Drapeau israélien. On leur reprocha aussi deporter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël.Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à cesujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propaganda panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à laveille de la visite.
יהודי מרוקו מסייעים לפליטים יהודיים שנמלטו מאירופה-יגאל בן נון
יהודי מרוקו מסייעים לפליטים יהודיים שנמלטו מאירופה
פליטי השואה במרוקו
דר יגאל בן-נון חוקר יהדות מרוקו ומקרא. כתב עבודת דוקטור בנושא ההגירה היהודית החשאית ממרוקו באוניברסיטת פריז ,8 ועבודת דוקטור בנושא ההיסטוריוגרפיה במקרא במכון ללימודים גבוהים בפריז. חיבר ספרים ומאמרים.
קישור למאמר המקורי מתוך כתב עת סגולה מספר 128 , בתחתית הדף
לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית נכנס משטר וישי ששיתף פעולה עם הגרמנים לנעליה של צרפת במושבותיה בעולם. הצרפתים שלטו באותם ימים בהגדרות משפטיות שונות על כשליש מאפריקה, על סוריה ולבנון, על וייטנאם וקמבודיה, ועל נקודות אסטרטגיות באוקיינוסים. מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית מאז 1912 והיא נותרה במעמד זה במשך 44 שנה, עד 1956
בסבך זהויות הקהילה היהודית ניצלה את הנוכחות הצרפתית להאצת התפתחותה החברתית והתרבותית, והיהודים ינקו בחדווה מהתרבות ומהחינוך הצרפתיים. קידומם החברתי של היהודים, תהליך המודרניזציה שעברו וניסיונותיהם להפוך לצרפתים לא מצאו חן בעיני המתיישבים הצרפתים במדינת החסות. רבים מנציגי המעצמה הקולוניאלית שהגיעו למרוקו ולאלג'יריה היו תומכי הימין הקיצוני והגזעני, והם התייחסו בזלזול ליהודים וגרמו לא אחת לעיכוב בתהליך התפתחותם. ולכן, למרות שהיהודים קיבלו באהדה את התרבות הצרפתית, יחסם למהגרים מצרפת היה שלילי.
במקום לעודד ולטפח את האוכלוסייה שהטמיעה לתוכה את השפה הצרפתית ואת תרבותה, השתדלו נציגיה הרשמיים של צרפת לשמור על איזון תאורטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס קוו ובמדיניות שקבע הנציב הראשון המרשל ליוטה. כתוצאה מכך לא אישרו שלטונות החסות ליהודים לפתוח בתי ספר, תנועות נוער ובתי חולים כל עוד לא נפתחו מוסדות מוסלמיים מקבילים. אולם הצרפתים גם לא עודדו את התפתחותם של המוסלמים במרוקו, שכן כל סממן של קִ דמה השכלתית בקרבם נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזתם בצפון אפריקה.
ההשכלה הצרפתית שרכשו היהודים בבתי הספר של חברת כי״ח – כל ישראל חברים – וההיטמעות המהירה בחיים המודרניים יצרו פער גדול בינם לבין רוב המוסלמים. למרות חששם של הצרפתים לא ניצלו היהודים את השכלתם נגד השליט הזר, אך גם לא כיוונו אותה במופגן לטובתו. אין ספק כי המודרניזציה שינתה את מארג היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה ליהודים יתרון שבלט ביתר שאת לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות.
בתקופת שלטון החסות היהודים לא היו מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו לקבל את זכויות היתר שניתנו למתיישבים הצרפתים על פי התקדים של צו כְּרֶמִיֶה מאוקטובר 1870 שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית, אך תוחלתם נכזבה. חדירת התרבות הצרפתית למרוקו הפכה את הזהות היהודית מורכבת יותר ויצרה מוקדים חדשים של אהדה והזדהות. יהודי מרוקו יכלו לבחור על פי נטיות לבם להזדהות עם צרפת, עם הלאומיות המרוקאית או עם הלאומיות היהודית שהלכה והתהוותה בארץ ישראל. בחלוף השנים התברר כי העילית היהודית שמרה על נאמנות כפולה, ולעתים גם משולשת.
תלמידים יהודים שלמדו בבתי ספר צרפתיים הרגישו מופלים לרעה ביחס לבני כיתתם הצרפתים והעדיפו את חברת המרוקנים. האוכלוסייה הצרפתית הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתיישבים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן כלפי הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. האכזבה מצרפת אף החריפה עם החלתם של חוקי האפליה שהנהיג משטר וישי בצרפת. אלה אומצו מרצון בנציבות במרוקו, ופגעו בעיקר במעמדם של היהודים שהייתה להם אזרחות צרפתית או אזרחות זרה אחרת.
שלטון וישי במרוקו
בהוראת ממשלת וישי החיל הגנרל שארל נוגֵס, המושל הצרפתי של מרוקו, על היהודים את חוקי האפליה שיזם ראש הממשלה פייר לוואל. בחוקים אלה נקבע כי היהודים יוגדרו לא על פי דתם אלא על פי גזעם, והם הוחלו במרוקו בהדרגה בשלושה צווים שונים. הצו הראשון, שפורסם ב־31 באוקטובר ,1940 פגע בעיקר בשכבה הבורגנית המשכילה ובתלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. מספר היהודים בכל מוסדות החינוך הצרפתיים הוגבל, והדבר גרם להפסקת לימודיהם של צעירים רבים; פקידים בכירים בחברות ציבוריות וממשלתיות פוטרו מעבודתם; הופסקה עבודתם של בעלי מקצועות חופשיים שונים – ובהם מנהלים, רופאים, עורכי דין, מורים, מהנדסים, עיתונאים – למעט אלה שעבדו עם יהודים בלבד. כתוצאה מכך גורשו שלושים עורכי דין מלשכת עורכי הדין בקזבלנקה ועל רובם נאסר להמשיך לעסוק במקצוע. מתוך 16 רופאים יהודים נאסר על 13 לעסוק במקצועם. בין המפוטרים היה גם הרופא הבכיר ד״ר לאון בן זקן שמונה כעבור שנים לשר בממשלת מרוקו העצמאית (ראו יגאל בן־נון, ״מי יהיה השר היהודי״, גיליון 115(.
הצו השני פורסם בשניים ביוני 1941 על ידי קְסַבְיֶה וָלָה, הממונה על ענייני היהודים, ובו נדרשו היהודים להירשם בתחנות המשטרה, צעד שלא בישר טובות והקל בהמשך על גירוש היהודים. עוד נדרשו היהודים להגיש למושלי המחוזות רשימות של רכושם לקראת החרמתו. בחמישה באוגוסט פורסם הצו השלישי שאסר על רופאים יהודים לטפל אפילו ביהודים, וב־22 באוגוסט פורסם הצו הרביעי שקבע כי כל היהודים שעברו להתגורר ברבעים אירופיים לאחר אחד בספטמבר 1939 יחויבו לעזוב את בתיהם ולחזור לשכונות היהודיות. בקזבלנקה חל הצו הזה על כעשרת אלפים יהודים מתוך חמישים אלף היהודים שהתגוררו בעיר כולה. הסולטן מוחמד בן יוסף, שאולץ לחתום על צווים שהגבילו את סמכויותיו שלו, נאלץ לאשר בחתימתו גם את ארבעת הצווים נגד היהודים. ארכיונים שפורסמו לא מזמן מעידים על מתיחות רבה ששררה בינו לבין המושל הצרפתי סביב חוקי האפליה נגד היהודים. על פי עדות שהגיעה אליי באופן אישי קיבל הסולטן בחודשים מאי, יוני ואוגוסט 1942 שלוש משלחות של יהודים ועודד את רוחם. בפגישה השלישית השתתפו שלושה נכבדים יהודים מפאס – אלי דנן, יצחק כהן ויצחק אלאלוף – ובמהלכה נערך טקס הדובחה, מעין זבח המסמל את הבטחת הסולטן להגן על היהודים ככל יכולתו.
לארח אחים נרדפים
תנועת הנוער 'שרל נטר', שנוסדה בקזבלנקה ב־,1929 ראתה את הנולד והקימה כבר ב־1936 קרן למען פליטים יהודים שהגיעו למרוקו מאירופה בשל רדיפות הנאצים. ערב המלחמה הצליחו ראשי התנועה, ובראשם אלפונסו סבח, לגייס כ־1,300 צעירים יהודים מקזבלנקה כמתנדבים לצבא צרפת, אך גיוסם נדחה על ידי השלטונות. לאחר שפרצה המלחמה, ולפני כניעת צרפת, ביקשו כ־8,000 צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת החופשית בלונדון ולהילחם בנאצים, אך גם הם נדחו מחשש שגיוסם יוביל לתביעת אזרחות צרפתית שתפר את האיזון בין מוסלמים ליהודים. במהלך המלחמה פעלה תנועת הנוער במחתרת, וגם אחריה נזהרה מפעילות מופגנת וביטלה את השתתפותה בצעדה שנערכה לרגל סוף המלחמה.
כאלפיים יהודים שנמלטו למרוקו, רובם ממזרח אירופה, רוכזו לפי הוראתו של המושלּ הצרפתי במחנות שמורים בבוַעָרפה, בבודניב ובאגדז שבפאתי מדבר הסהרה. במחנות אלה נכלאו בתנאים קשים אלפי יהודים ולא יהודים מאירופה אשר לא זכו לאשרות שהייה במרוקו והוגדרו כלא רצויים. יהודים ממרוקו לא הובאו למחנות אלה, אך נכלאו בהם מאות מתנדבים זרים שהתגייסו לצבא צרפת, ואלה סבלו התעללויות מצד חיילי לגיון הזרים ממוצא גרמני ששמרו על המחנות. בניגוד לגרמנים, השומרים הבֶּרבֶּרים גילו יחס אנושי יותר לכלואים. בחמישה ביולי ,1940 לאחר שצרפת נכבשה על ידי הצבא הגרמני, ייסדה עו״ד הלן קאזֶס בן עטר, ילידת טנג'יר שמשפחתה עברה לקזבלנקה, את 'הוועד לסיוע לפליטים זרים' Comité d'Assistance aux Réfugiés Étrangers כשבועיים קודם לכן היא הפקידה בקונסוליה הבריטית בקזבלנקה כתב התחייבות שבו הצהירה כי תעמוד לרשות אנגליה ללא תנאי במלחמתה נגד גרמניה, גם במקרה שצרפת תחתום על הסכם כניעה נפרד.
באותו חודש עגנו בנמל קזבלנקה כשלושים אניות כשעל סיפונן פליטים שברחו מהמדינות הכבושות, ובהם גם יהודים רבים, אך השלטונות לא ידעו איך לטפל בהם. אחד הנוסעים העביר לקאזס בן עטר קריאה נואשת להצלתה של קבוצת פליטים העומדים למות מרעב ומצמא. היא פנתה לראש העיר, וזה הסכים כי יֵרדו מהאנייה בתנאי שקליטתם בעיר תהיה על אחריותה האישית. הוא אף העניק לה תקציב קטן לצורך העניין. כ־300 צעירים מקזבלנקה התנדבו מיד לעזור ליהודים שברחו מצרפת ומבלגיה בדרכם לארצות הברית, והרופא לאון בן זקן העניק לפליטים טיפולי חירום. לוועד שהקימה קאזס בן עטר הצטרפו אישים בולטים בקהילה, ובהם שמואל דניאל לוי שהקים מוסדות הומניטריים למען יהודי מרוקו, הפעיל הציוני פול קלמרו, הנדבנית סליה בנג'יו שהקימה בית יתומים יהודי בקזבלנקה והאספן זֶדֶה שולמן שהיה חבר הפדרציה הציונית ונציג הקונגרס היהודי העולמי. הוועד סייע לפליטים באספקת מזון וקורת גג, חיפש עבורם עבודה ודאג להשיג להם אישורי תנועה ומסמכים שיסדירו את מעמדם הרשמי במרוקו. ללא עזרה זו רבים מהפליטים היו נשלחים למחנות כליאה. העירייה העמידה לרשות הוועד מבנה נטוש ששופץ על ידי צעירים מתנועות הנוער שגם אספו מצרכי מזון, מזרנים ושמיכות. בהמשך שוכנו הפליטים ללא תמורה בבתיהן של מאות משפחות יהודיות בקזבלנקה, במראכש, בפאס, במזגאן ובסאפי. קאזס בן עטר גייסה ועדי קהילות וארגונים מקומיים לעזרת הפליטים, אך באוקטובר 1941 נאלצה לפנות גם לארגוני סיוע בינלאומיים – לג׳וינט, ובעיקר להיא HIAS -שאת פעילותו ריכז רפאל סְפַנְיָאן מליסבון – בבקשה שיממנו טיפול רפואי, שכר לימוד, תלושי דלק והלוואות. הוועד גם ארגן ביקורים של פליטים שהושמו במחנות הסגר.
פעולות הוועד זכו אמנם לסיוע של פקידי ממשל אחדים, אך עוררו את זעמם של פעילי הימין הקיצוני הצרפתי. ב־27 באוגוסט 1940 עקפו פעילי הימין את מושל מרוקו שארל נוגס ופנו ישירות לראש ממשלת וישי המרשל פטן שישב בפריז בדרישה כי ישים קץ לפעולות ועד ההצלה. הוועד לא הפסיק את פעולתו ואף הקים מחנה נוסף על החוף כדי להבריח דרכו פליטים אל מעבר לים. האנייה הראשונה שנחכרה על ידי היא״ס הפליגה לדרום אמריקה ביולי 1941 כשעל סיפונה מאות פליטים. באוקטובר 1941 הצליחו מתנגדי הוועד להוציא את פעילותו אל מחוץ לחוק. המשרד נסגר, והודיעו לקאזס בן עטר כי היא תישלח למחנה הסגר בבודניב. המושל נוגס לא אִפשר את המשך פעילות הוועד, אך קאזס בן עטר הורשתה להמשיך לפעול למען הפליטים באופן אישי ולא ציבורי. איש העסקים רפאל בן אזרף העמיד לרשותה משרדים להמשך הפעילות.
ספר אורחים
הפליטים שוכנו תחילה במועדון הבוגרים של בית הספר כי״ח ובחוות שהוכשרו ללינה זמנית מחוץ לעיר, ובהמשך בבתיהם של מאות משפחות יהודיות. בסך הכל זכו למעלה מעשרים אלף פליטים מאירופה לסיוע במרוקו, ורובם היגרו משם לארצות הברית ולדרום אמריקה. אלפי המשפחות היהודיות שאירחו את הפליטים היו טרודות בצרות שפקדו אותן ולכן לא טרחו לספר על התנדבותן בימי המלחמה, והסיפור גם לא היה מוכר לציבור מזיכרונותיהם של הפליטים. רק לאחרונה פורסמו שני חיבורים אוטוביוגרפיים העוסקים בנושא. ב־2007 פורסם ספרה המרגש של סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד
Living in the Shadow of the Freud Family פרויד זיגמונד של משפחת בצל חיים . פרויד מתארת בספר כיצד הגיעה עם אמה לקזבלנקה ושוכנה בבית משפחת קוריאט. ב־2016 יצא לאור ספרו של אשר כנפו מאשדוד 'הכינור ואני – וריאציות לכינור ולביוגרפיה' המתאר את הצד של המשפחות הקולטות. בבית הוריו במוגדור שוכנו משפחות פליטים ממוצא פולני שהגיעו מבלגיה. בין הפליטים שמצאו מקלט בקזבלנקה היו גם אחיו של חיים ויצמן ובנו של אלפרד דרייפוס, ששניהם שוכנו בביתו של זדה שולמן. סופי פרויד, שהייתה אז בת ה־,18 תיארה את חייה בבית משפחת קוֹריאָט – מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות חול, רכיבה בחוות סוסים ומשחקי בנים ובנות בחברת פלור, הבת הצעירה של משפחת קוריאט. למרות המלחמה השלימה פרויד את לימודי הבגרות שלה, ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים. סופי חשה כבת מאומצת במשפחה והצטערה על כך שלא הזדמן לה להודות על כך כראוי. בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים בקזבלנקה, ובכל הארוחות סעדו סביב שולחנה יותר מעשרה אורחים. עוד סיפרה סופי כי רופאים יהודים הקימו מרפאה והעניקו בה טיפולים דחופים לחסרי אמצעים.
רווח והצלה
ב־16 בנובמבר 1942 קיבלו היהודים באהדה מופגנת את כוחות הצבא האמריקני שנחתו בקזבלנקה במבצע לפיד. למבצע סייעה גם המחתרת היהודית האנטי נאצית באלג׳יריה שבראשה עמדו ז׳וזֶה אַבולקר ורוז׳ה קרקסון )ראו יהודה מורלי, ״ליל תחפושת וקרב״, גיליון 101 בעקבות המבצע הופסק רישום הרכוש היהודי במרוקו והרשימות הושמדו. היהודים חיברו שירים שבהם הביעו את סלידתם מצרפת והיללו את המושיע האמריקני שחייליו הצילו את צפון אפריקה מהנאצים. בעלי בריתם של הנאצים לא הספיקו לכלול את יהודי מרוקו בפתרון הסופי, אבל יהודים רבים ממרוקו ששהו בצרפת בזמן המלחמה נשלחו למחנות השמדה, ורק מעטים מהם ניצלו. מאות יהודים ניצלו בפריז בסיועו של מייסד המסגד הגדול של פריז סי קדור בן גבריט, שהיה מעורב בהפיכתה של מרוקו לבת חסות צרפתית. הוא סיפק להם מחסה במסגד והעניק להם תעודות לידה מוסלמיות מזויפות שהגנו עליהם ממעצר ומגירוש, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.