אהרן-ממן-מרקם-לשונות-היהודים-בצפון-


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

גל נוסף של איטלקים הגיע במשן המאה התשע עשרה לאלג׳יויה. על מצב הלשון באלג׳יר בשלהי המאה השש עשרה יש ערות של הַאֶידו שהבחין בשלוש לשונות; טורקית, ערבית ופרנקית.. על הפרנקית הוא אומר שהכול מכירים אותה ואין הוא מייחס את ידיעתה ליהודים לבדם: אף הוא מוסיף. שיהודים שנסעו לארצות אחרות ידעו לדבר היטב ספרדית, צרפתית ואיטלקית. מכל מקום המידע שהאידו סיפק מצומצם למדיי וממנו הסיק מרסל כהן٠' שבאותם הימים לא הייתה באלג׳יר קהילה מאורגנת, שהספרדית שימשה לה לשון תקשורת של יום יום. בפרק האחרון של התקופה הנידונית החלה הצרפתית לעשות לה מהלכים בצפון אפריקה, תחילה באלג׳יריה, שנכבשה בשנת 1830, ואחר כך בתוניסיה(1881) ובמרוקו(1912). התפשטות הצרפתית במרוקו החלה אף לפני הפרוטקטורט הצרפתי, שהרי בית הספר הראשון של כי״ח (״כל ישראל חברים״), ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית, נוסז ב־1862 בתיטואן(מרוקו הספרדית), ומשם ואילך הלכה רשת זו ונפרשה בכל רחבי צפון אפריקה."

עד שאנו באים לדון בעומק השינויים הלשוניים שחלו בעקבות חדירתן של לשונות אלה ואחרות, נתבונן תחילה במצב הלשון ששרר בצפון אפריקה ערב בואם של המגורשים מספרד. לא לשון אחת שימשה את היהודים באותה שעה אלא לשונות שונות; מצב זה לא היה שונה במהותו ממצב הלשון של הפזורה היהודית בארצות אחרות, שבהן היו היהודים שרויים בדיגלוסיה. לצורכי התקשורת היומיומית הם השתמשו בלשון המדינה שנתאחדו בה ואילו לצורכי התרבות היהודית המיוחדת השתמשו בלשון הקודש, בעברית, ובמידה ידועה גם בארמית. יתר על כן, כבר באותה שעה נבדלות היו הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה זו מזו בלשונן— הללו דיברו ערבית והללו דיברו ברברית. בין דוברים אלו לאלו נתקיימו שיח ושיג מתמידים, שתוצאותיהם ניכרות היטב במוגרבית. ואף ההשפעה מן היוונית ומן הלשונות הרומאניות לא החלה בשלהי המאה החמש עשרה. היא נודעת עוד קודם לכן, שהרי לפני שעֻקְבַה בן נָאפע וצבאותיו הערביים כבשו את צפון אפריקה במאה השביעית, דוברו שם להגים שונים של הלטינית והיוונית, ומשנכרתו אלה מן הדיבור ופינו את מקומן ללשון הערבית, הן לא נכחדו עד היסוד. משקע ניכר של הלטינית שרד בתוך המוגרבית, ואף להגים של הספרדית כבר נשמעו באלג׳יר עם בוא מגורשי גזרות קנ״א(1391) ובהם הריב״ש(ר׳ יצחק בר ששת), שארגן את הקהילה באלג׳יר, והרשב״ץ (ר׳ שלמה בן שמעון בר צמח דוראן), שירש את הריב״ש בתפקידו.

מבנה ההתפתחות של לשונות היהודים בצפון אפריקה היה אפוא מורכב ומסובך. לשונות אלה, שהיו במגע מתמיד, השפיעו מאוד זו על זו מסיבי — העברית השפיעה על הערבית, ומנגד השפיעה זו על העברית; ושתי אלה הושפעו בזמנים שונים מן הספרדית או השפיעו עליה. הוסף על כל אלה את הארמית והצרפתית, האיטלקית או הפורטוגלית, הברברית והטורקית ולשון הסתרים המלאכותית, ותקבל מצבי לשון מורכבים ביותר, הכול לפי זמנה ומקומה של אוכלוסיית הדוברים והנסיבות ההיסטוריות־התרבותיות־החברתיות שהיא הייתה שרויה בהן. ניטול לדוגמה את מצב הלשון ששרר באלג׳יר בראשית המאה העשרים, כלומר במלאת כשמונים שנה לשלטון הכיבוש הצרפתי. מרסל כהן שחקר את הלהג היהודי של אלג׳יר בתקופה זו, מתאר מצב הממחיש את המהפך הלשוני שאירע באלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. בשלושה דורות של משפחה אחת, בני הדור הראשון דיברו ערבית בלבד, או בתוספת ידיעה קלושה של הצרפתית ובני הדור השני היו כבר דו־לשוניים: הם דיברו ערבית, שקיבלו מאבותיהם, וצרפתית שרכשו בבית הספר. בערבית הם דיברו עם אבותיהם ואילו עם בניהם, בני הדור השלישי, הם דיברו רק צרפתית. בני הדור השלישי עצמם דיברו צרפתית בלבד, והיחידים מביניהם שעוד ידעו ערבית, ידיעתם בה קלושה הייתה. דוגמה זו מלמדת על אשר התחולל בצפון אפריקה בזמנים ובמקומות שונים במהלך התקופה הנידונית.

הערת המחבר: ולשון הסתרים המלאכותית- לשון הסתרים צמחה תחילה בקרב סוחרים ורוכלים יהודים, שביקשו להעלים מן הנוכחים, בדרך כלל צרכנים לא־יהודים, מידע חסוי הנוגע לטיב הסחורה, לייצורה, למחירה וכדומה. ברבות הזמן נתפשטו יסודות ממנה אף בקרב המון העם. לשון זו מבוססת הייתה על בליל של מלים עבריות וארמיות הגויות בעיוותים מסוימים. ראו להלן בסעיף 2.1.5.

בעיון בשאלה שמאמר זה עוסק בה עלינו אפוא להביא בחשבון מדדים מרובים: המרחב הגיאוגרפי המשתרע על פני שטח גדול בן ארבע מדינות שונות; התקופה המתמשכת על פני כחמש מאות שנה, שהוא פרק זמן ארוך בתולדות אומה ולשון; האוכלוסיה, שאף שהייתה בה מידה של אחידות, מפולגת הייתה לקהילות קהילות בעלות אופי ייחודי ובהן רבדים ובני רבדים חברתיים; הפונקציות התרבותיות, שהזקיקו לשונות שונות, וכיוצא בזה. כל אחד מהמדדים הללו חשוב דיו כדי לשמש נקודת מוצא עיקרית לדיון, בבחינת שתי, ששאר חבריו נשזרים עליו בבחינת ערב. ברם כאן ננקוט את שהוא מבקש הבלטה, את הלשון וההתפתחויות בה, ובכפוף לה — את המיון על פי יתר קני המידה.

המוגרבית־היהודית

המוגרבית־היהודית הורתה ולידתה בלהג הערבי־המוסלמי, שהחל משמש בצפון אפריקה לאחר הכיבושים הערביים, מהמאה השביעית ואילך. הדעת נותנת שמעיקרא, מראשית מגעם של היהודים עם הערבית, הם דיברו בלהגים המקומיים של המוסלמים כמות שהם. מתוך אילוצים חברתיים־היסטוריים אנוסים היו היהודים, שבאו להתיישב בארצות זרות, לאמץ את לשון האוכלוסיה המקומית, ואם בא כובש חדש והשליט את לשונו על כלל האוכלוסיה, גם היהודים שבקרבם נאלצו לאמץ את הלשון החדשה. מציאות הלשון בארצות המגרב מראה שלא מוגרבית־יהודית מדוברת אחת לפנינו אלא להגים ובני להגים שלה, ואף אם אנו מדברים על מוגרבית־יהודית סתם אין זו אלא הפשטה והכללה. סביר להניח, שמתחילה דיברו יהודי המגרב אותם להגים ששימשו בפיהם של הכובשים המוסלמים, אולם הנדידה וההתערבות של אוכלוסיות מגוונות, והמטען התרבותי הייחודי היהודי, יצרו להגים יהודיים נבדלים מן המוסלמיים. שקד, ראה בהשלת המטען התרבותי המקורי ובשיבוץ המטען התרבותי היהודי תחתיו מין תהליך של ״גיור״, שלשונות נוכריות עברו כדי להפוך ללשונות יהודיות. לא ייפלא שפעמים כינו אותן לשונות יהודיות סתם ״יהודית״ — כך ״יידיש״, פירושה המילולי של ״יהודית״,וכך ״ג׳ודזמו״, תרגום המילה ״יהודית״, אחד מכינוייה של הספרדית־היהודית. ״גיור״ זה ביטויים מגוונים היו לו, בעיקר בתחום הלקסיקלי, בשאילת ביטויים ומונחים עבריים, בתרגומי שאילה מן העברית, בתחביר המשפט, ומשהחל הלהג לשמש אף בכתב, ייחודו היהודי בא לידי ביטוי גם בכתב, שכן הוא נכתב באותיות עבריות.

התפתחות זו היא קדומה ביחס, ואף שאין כיום אפשרות לשחזר בפרוטרוט את שלביה, מחוסר תיעוד, יש להניח שהיא אירעה כדרך שאירעה אצל היהודים דוברי הערבית בארץ ישראל ובבבל. בהמשכם של הדברים נצביע גם על יסודות לשון יהודיים נוספים, שהמוגרבית בתקופה הנידונית הלכה וספגה, אך ככלל, היבדלותם של הלהגים המוגרבים־היהודיים ממקביליהם המוסלמיים אירעה כבר בשנים קדמוניות. ההתפתחות המיוחדת של הלהגים היהודיים נסתייעה כמובן מעצם העובדה, שעולם התרבות הפנימי של היהודים שונה היה תכלית שינוי מעולמם התרבותי של שכניהם המוסלמים או הנוצרים; ולא זו בלבד, אלא שתרבות זו התנהלה בסביבה יהודית סגורה למדיי, וככל שסביבה זו הייתה סגורה יותר כך השפעת הסביבה הנוכרית הייתה מזערית. יש להניח אפוא שלשונם של היהודים התפתחה באפיקים עצמאיים ביתר שאת, משעה שהוקמו סביבם החומות של המלאח (כגון בפאס בשנת 1438), הג׳ודריה או החארה. מן הצד האחר, ההסתגרות בשכונות יהודיות נבדלות עיכבה במובן מסוים את התפתחות הלשון. כלל ידוע הוא בתולדות הלשונות בעולם, שקבוצת אוכלוסיה הפורשת מקבוצת האם שלה ונודדת למרחוק, משמרת קווי לשון קדומים שאין קבוצת האם משמרתן. נמצא שבאופן פרדוקסלי רכיבים במוגרבית־היהודית הם ארכאיים יותר מאלה שבלהג המוסלמי המקביל להם, דבר המלמד למעשה על העדר התפתחות. במה דברים אמורים ? ברכיבים הערביים שבמוגרבית, ואילו היסוד הלשוני היהודי שבה, דינמיקה אחרת פעלה עליו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ'7-5

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

 

המוגרבית בספרות המודרנית

בשלהי המאה התשע עשרה ניצבו משימות חדשות בפני כותבי המוגרבית־היהודית, מעין אותן משימות שניצבו בפני העברית כמאה שנה קודם לכן, והן סיגול הלשון לכתיבת סוגות ספרותיות חדשות, רומנים ועיתונים, לטובת ההמונים, שידיעותיהם לא הספיקו להם כדי קריאת ספרות בצרפתית, בעברית או בערבית ספרותית. אלו ואלו יוזמו בידי סופרים מסורים כמו צמח הלוי(1922-1868), שחי ופעל כל ימיו בתוניס, ייסד כמה וכמה עיתונים ותרגם את ״אהבת ציון״ לאברהם מאפו לערבית־יהודית. עיתונים יהודיים רבים יצאו מאז, מהם שהאריכו ימים ומהם שלא החזיקו מעמד. עם הראשונים נמנה ״אלשמס״ (=השמש), החל מ־1885 ו״אלתילגראף״ (=הטלגראף) ב־1889 בתוניסיה; ״קול התור״ ב־1886 ו״למגיד והראני״ ב־1889 באלג׳יריה; ״קול ישראל״ ב־1891 ו״אלחורריא״ (=החרות) ב־1914 במרוקו. עיתונים אלו ואחרים נכתבו בערבית ולשונם טרם נחקרה. אולם בעיון ראשון ניכר שרובם נכתבו בלהגים המקומיים המדוברים, אלא שהושפעו מאוד מהערבית הספרותית ומתבניותיה שבלשון העיתונות. מילים כמו סיאסי-מדיני- ערד, אכ׳בארי המאפיינות במובהק את לשונה של העיתונות הערבית, חדרו ממנה אל העיתונות היהודית. היו מו״לים בתוניסיה, שהוציאו את עיתוניהם בערבית ספרותית (באותיות עבריות); הגדיל לעשות בעל העיתון ״אלשמס״, שהחל מגליונו העשרים ואחד הדפיס אותו באותיות ערביות. גם הרומנים שנכתבו בתוניסיה כוללים יסודות ספרותיים באשר מחבריהם שלטו, ללא ספק, בערבית ספרותית. הביבליוגרפיה של א׳ וואסל כוללת 517 חיבורים עממיים, שנדפסו בתוניסיה מראשיתם ועד 1907 ובהם 28 עיתונים. טיב הלשון שבה נכתבו חיבורים אלו עדיין מצפה למחקר.

לשון השירה העממית

ארכאית וקלסית עוד יותר היא לשון השירה, בייחוד ב״מוושחאת״ הממשיכים את המסורת האנדלוסית, שנכתבו — או שדוקלמו למען היהודים שלא ידעו קרוא וכתוב בכתב הערבי — בערבית ספרותית. אולם שירה זו הייתה ידועה למומחים יחידים בלבד. עממית ממנה היתה ה״קצה״, סוגה מאוחרת יותר, שנתחברה בלשון מעין ״המלחון״, סוג של קוינה פיוטי בערבית עממית הכוללת יסודות ספרותיים רבים. לשון ה״קצה״, אף שהיא שונה מלשון הדיבור ושהיסוד העברי ויסודות זרים אחרים נעלמו ממנה, הובנה בדרך כלל על ידי כלל דוברי המוגרבית. ואילו שירי העם המלווים את הטקסים המשפחתיים, בשמחה ובאבל, לשונם קרובה ביותר ללשון המדוברת. בזמן האחרון פרסם י׳ לסרי אוסף עשיר ממין זה בחיבור ״השירה היהודית עממית במרוקו״. ואמנם לשונם של שירים אלה, באוצר מיליה ובתחבירה וברוב הצורות וההגה, סמוכה על הלשון המדוברת, אך היא מגלה גם שאילה מרבדים ספרותיים בתחום הצורות והפרזיולוגיה והשפעה מלהגים אחרים בתחום ההגה. הביטוי הרווח ״יא חודדאר״ אינו אלא פנייה של המשורר אל ״הנוכחים, המאזינים״, ובתור שכזה הריהו מין הסגר, שאינו שייך לרצף השיר, ועשוי להתאים לכל הקשר ולהיות מנוצל לחריזה בסיומת ־אר. המילה ״חודדאר״ בנויה כמתכונת הצורה הספרותית פעאל, ריבוי של פאעל, המקובלת אמנם בדיבור, אך לא בשורש הזה, וללא התנועה u שאחרי פ׳ השורש.

התפתחויות פונטיות

ההיבטים הקוליים של הלשון, הרבה מהם אינם באים לידי ביטוי בלשון הכתובה. כך למשל, התפצלות הפונמה הקלסית ר׳ לשתי פונמות נפרדות, ר׳ רגילה ור׳ נחצית: marra (=פעם אחת) לעומת marra (=מרה) או bard (=קור) לעומת bard (=שייף), אינם נבדלים בכתיבם באותיות עבריות(ואף ערביות). וכך גם ניטרול התנועות הקצרות באלג׳יר לתנועה מרכזית (a) וגיוונן בהתאם לסביבה הפונטית, או מבטא ה״אמאלה״ בתנועת a סופית. אלה ודומיהם אינם ניתנים להילמד אלא מתוך המוגרבית המדוברת של ימינו. אלא שההבדלים בין הלהגים היהודיים ללהגים המוסלמים, או ההבדלים שבתוך הלהגים היהודיים עצמם, נתקיימו כנראה כבר לפני התקופה הנידונית ורק תכונות לשון ספורות אפשר להוכיח שהן התפתחו בגדר תקופה זו. כהן טוען שהספרדית השפיעה באלג׳יר ובתוניס על המעתק s-s', ושהצרפתית השפיעה על מבטא ה״i וזו נעתקה ממכתשית לוילונית. ואף בתחום אוצר המילים כך. למשל בשל המגע המתמיד בין קהילת תלמסן לקהילת אלג׳יר, עברה המילה-daba (=עכשיו) המערבית לאלג׳יר, שם אינה ידועה בין המוסלמים. מרסל כהן הצביע על ההגיים שנוספו במילים זרות או שאולות בלהג יהודי אלג׳יר בהשפעת הטורקית והספרדית — g  c'p; ובשאילות מאוחרות מן הצרפתית — גם V. כיוצא בזה הכיבוש הצרפתי באלג׳יריה, באמצע המאה שעברה, הביא ליצירת קשרים הדוקים יותר משהיו בין היהודים למוסלמים, ובמציאות חדשה זו השפיע הלהג הערבי המוסלמי על הלהג היהודי. בלהג היהודי, ק׳ ערבית קלסית(ق) ממומשת סותם סדקי, והנה בהשפעת הלהג המוסלמי ביטאו גברים יהודים, צעירים או בגיל העמידה, עיצור זה כסותם וילוני בלתי קולי Q, בעוד שהזקנים והנשים שמרו עוד על המבטא העתיק .קווי דמיון מעניינים של הערבית־היהודית של דבדו לערבית־ היהודית של מערב אלג׳יריה מצא א׳ מרציאנו.

התפתחויות לקסיקליות וסמנטיות

תחום הלשון שיש לצפות בו בייחוד לדינמיקה נמרצת הוא התחום הלקסיקלי והסמנטי. אם אתה מוצא ביטוי, מונח או משמעות, שהם ייחודיים לאזור מסוים ושאין להכירם בשאר אזורי הדיבור הערבי, מתקבל על הדעת שהם נטבעו באותו אזור. לדוגמה, קראיה (qraya)במובן ״קריאה טקסית״, ״לימוד״ או ״מלומדות״ אופיינית למגרב בכלל. אפשר משום שבכל לימוד הקפידו על הגרסה, לפי הכלל העתיק גרסה קודמת לסברה. ואפשר משום שטקסטים מסוימים, קבליים בייחוד, היו אזוטריים, והקריאה בהם הייתה עיקר, משום שההמונים, שקריאת ה״זוהר״ הייתה נפוצה ביניהם, לא הבינו את הכתוב או לא העלו על דעתם להעמיק בתכניו הקבליים. ומאיליו מובן שבעיניהם הייתה הקריאה סימן היכר למלומדות. בתחום המינוח של לימוד הקריאה בשיטה הפרוגרסיבית נהגו מונחים שונים, בהתאם למקום, לאותו מושג: ״תהג׳י״ בתינגיר, ״אזדיאן״ או ״זדי״ במכנאס ובמוגדור, ״מלקא״ במראכש, ״לם״ בקזבלנקה, ״קיאל״ בסאפי. גיוון זה מלמד, התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה שצמיחתו של המונח מקומית הייתה, שאילו היה המונח עתיק יומין היינו מוצאים אותו בכל הקהילות.

פעמים אפשר לעקוב אחר חדירתו של ביטוי ממקור ספרותי ללשון הדיבור. באלג׳יר כינו את הפרוצה, בלשון נקייה mrat 3ssu – إمراة السوء״אשת הרוע״. הצורה mrat לנסמך אינה רגילה, שכן הרגיל הוא mart, והמילה V) su«) אף היא אינה מקובלת בלשון הדיבור, על כן הסיק כהן שביטוי זה שאול כצורתו מתרגום רס״ג לתורה, שחלקים ממנו היו עוד בשימוש באלג׳יריה. המסקנה החשובה היא שבמוגרבית המדוברת יש שקיעים המיוסדים על הערבית־היהודית הקלסית.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר