אלקיים-עזה-יהודים


הווי החגים בקהילה היהודית החדשה בעזה

ארבעים שנות יישוב בעזה

את שלושת החגים חגגו יהודי עזה בצוותא. בחג הסוכות הקימו סוכות גדולות משותפות לכמה משפחות, קישטו אותן על-פי כל מינהגי המסורת, אכלו, שתו ושרו פזמונים ופיוטים.

בפסח היה מינהג, שכל הגברים לבשו גאלביות לבנות והסבו אל שולחנות ערוכים, כשעל יד כל אחד מקל ושק מבד לבן. בתחילת קריאת ה"הגדה" קמו כולם, שקיהם על גבם ומקלם בידם והציגו סביב לשולחן הערוך את יציאת מצרים; קראו בעל-פה את"הא לחמא עניא", את"עבדים היינו לפרעה במצרים", ואת"מה נשתנה הלילה הזה", כשהם מהלכים סביב לשולחנות. כאשר הגיעו ל״הלילה הזה כולנו מסובין" ישבו, והמשיכו את ה"הגדה" עד תומה.

הכנת המצות היתה חגיגה חברתית בפני עצמה. טחנו במשותף את החיטה שהכשירו ואפו מצות בתנור שהוכשר לכך. הנשים לשו ורדדו את הבצק למצות, הילדים גילגלו גלגלת שיניים וחרצו חריצים במצות והגברים אפו אותן בתנור. כל משפחה קיבלה את חלקה מהמצה האפויה בתוך שק לבן, שנתפר במיוחד למצות. כל זה נעשה באולם התנור תוך שירה ושמחה.

לביתו של חכם נסים היתה חצר גדולה, לכן חגגו שם בחגים כמה משפחות יחד. קולות השמחה נשמעו למרחקים. יחסית לערבים, רוב תושבי עזה היהודים נחשבו עשירים, אם כי עושרם ורווחתם לא בלטו לעין יהודי אירופה. בעיני אלה כל חיי הרווחה המזרחיים נראו כהווי של עוני.

לא היתה משפחה יהודית בעזה שלא איחסנה מלאי מזון לכל השנה במזווה מיוחד, שנקרא "מונה", שבו היו מאחסנים למשך שנה פחי שמן, שומשומין, שמן זית, אורז, קטניות, סוכר, קפה, מלח, מלפפונים, זיתים כבושים, תאנים, תמרים, שקדים וגם בשר וירקות מיובשים. פירות וירקות טריים קנו בשוק, וזה עלה בכסף רב.

בכל יום שישי לפני תפילת מנחה התאספו האבות והבנים וקראו את שיר השירים, ובשבת לפני החמין קראו את פרשת השבוע בטעמים, אחד מקרא ושניים תרגום; גם תירגמו את המקרא לערבית, כדי שגם הנשים והילדים יבינו. אחר-הצהריים, לפני סעודת מנחה, קראו תהילים.

בחודש אלול התפללו סליחות. בכל יום אחר-הצהריים ישבו הילדים עם החכם שלימד בתלמוד-תורה וחזרו על הפיוטים, המנגינות והתפילות של ראש-השנה ויום הכיפורים. כל יהודי עזה קיימו את מצוות"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, ושננתם לבניך".

חכם נסים ואלה שהיו חברים בארגון"תחיית ישראל״ שהקימו אליעזר בן-יהודה וי. מ. פינס, עלו מדי שנה לירושלים לבקר את אליעזר בן-יהודה "מחיה השפה העברית", ועמדו על כך שלא ייאמר "מחייה השפה" אלא "מחדש השפה העברית", מאחר שהשפה העברית היא נצחית ומעולם לא מתה.

האוכלוסייה הכללית של העיר עזה

רוב תושבי עזה הערבים היו מוסלמים, שהגיעו לעזה מארצות שונות: מצרים, סוריה, מרוקו ועוד, כדי למצוא עבודה. שני מיעוטים היו בה; המיעוט הנוצרי הוותיק והמיעוט היהודי. בין הרוב המוסלמי לבין המיעוט הנוצרי שררה איבה דתית עתיקת-יומין שפרצה מדי פעם והביאה להתעללות המוסלמים בנוצרים, בעיקר בחודש "רמדאן". המוסלמים הצמים, העצבניים, נפגעו מהתנהגות הנוצרים אשר לא התחשבו בהם והיו אוכלים ומעשנים בפרהסיה, או עוברים ברחוב עם סלים מלאים אוכל, ומרגיזים את המוסלמים. בתהלוכות החגים נשאו הנוצרים על גבם צלב-עץ גדול והלכו עימו ברחובות העיר. גם זה הרגיז את המוסלמים, שראו בהם עובדי אלילים. כאשר התהלוכה נעה ברחובות ירקו המוסלמים על הנוצרים, וקראו להם "אבו אל חשבה" (המאמינים בפסל העץ), ולפעמים פרצו גם תגרות-ידיים.

בין היהודים והמוסלמים היתה קירבה דתית, מבוססת על הקירבה המשפחתית של האבות אברהם, יצחק וישמעאל-גם על-פי הקוראן הקדוש. גם המשותף באיסור אכילת נבלות ובשר חזיר, חיזק את הקירבה ביניהם, וכן את הקירבה בין הסוחרים הערביים ממרוקו ויהודי עזה יוצאי מרוקו. הם קראו לזה בערבית "דם לבלד", שפירושו "סולידריות של דם המולדת".

ליחסים של הערבים עם הנוצרים בעזה היה גם חשבון היסטורי עתיק. הערבים הקימו מסגדים בחלק מכנסיות הצלבנים, והנוצרים דרשו להחזיר להם את הכנסיות. אולם היהודים שמרו על יחסים טובים עם שני המחנות, אף-על-פי שהנוצרים הסיתו נגדם ודחקו את רגליהם. הם קינאו ביהודים ושנאו אותם, כיוון שהיו מקובלים יותר על האוכלוסייה ועל השלטונות. הנוצרים הפכו למסיתים בסתר נגד היהודים, בעיקר בשל הצלחת היהודים להתפרנס בשפע ממחנות הבדואים בנגב.

העדה היהודית בעזה.

לרוב הסוחרים היהודיים היו סוסי רכיבה, פרדות וחמורים, או גמלי רכיבה למסחרם ולמשאותיהם בין מחנות השייחיים הבדואים. חלק מהסוחרים העדיף את הלבוש הבדואי במדבר על הלבוש הערבי העירוני. הם גם למדו לדבר בניב הבדואי, שהיה ניב מיוחד בערבית ולא דמה לזה של אנשי העיר, או לזה של הפלחים.

בימי ראשון בשבוע נראו בני הנוער היהודי רוכבים על סוסי הוריהם, מקושטים בשרשראות ובשקים צבעונים עשויים צמר לקישוט חזה הסוס, נוסעים ביהירות לפיקניק בבוסתני הנוצרים. כמעט כל ילד בעזה, ערבי כיהודי, התקשט בפגיון משובץ בחרוזים, תוצרת תעשיית עזה. כל גבר נשא לראווה גם אקדח וחגורות כדורים על חזהו.

בתוך העיר לבשו יהודי עזה את הלבוש האירופי, עם תרבוש, ובמדבר-את לבוש המדבר עם כאפייה ועקאל. היהודים שלטו בשפה הערבית, ידעו קרוא וכתוב והיו לעזר רב לעירוניים ולבדואים האנאלפבתיים. הם כתבו להם בקשות ומכתבים וערכו את חשבונותיהם. הסוחר היהודי היה מבוקש והאוכלוסייה קיבלה אותו בעין יפה.

עקאל

חישוק עקאל ערבי מקורי להנחה על הכפיה על הראש.

עקאל מוצר מתנה ערבי מתנות באירועים, מוצר מתנה לקידום מכירות.

הכאפיה מוצמדת לראש בטבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) המכונה "עקאל" (עיגול בערבית ).

מידת העיטור של העקאל (כמו גם השימוש בעקאל כפול ואף משולש) מרמזת  על מעמדו החברתי של החובש.

כאמור, רוב יהודי עזה יצאו מקהילת יפו להקים ישוב יהודי בעזה כדי לקלוט את העלייה מרוסיה. כמעט כולם היו נתינים של צרפת, אנגליה וספרד; היו מלוכדים והיחסים ביניהם היו מושתתים על שותפות לשליחות ישוב הארץ. כולם התגוררו בחצרות משותפות לכמה משפחות.

בזמן שהגברים היו עסוקים בפרנסתם מחוץ לעיר, נשארו הנשים לבדן כמעט בכל ימות השבוע, ולפעמים גם יותר מזה. הבדידות והזיקה של אשה לרעותה, לימדה אותן לחיות במשותף ולעזור אחת לשנייה. בעזה בלטה תופעה נדירה של עזרה הדדית, שלא היתה כמוה במקומות אחרים בארץ. כל מיצרך נאגר בעונתו בכל משפחה, וזו דאגה שלא יחסר גם לשכנתה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר