אל-אקצא


אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

אסלאם-ירושלים

בעבר אמנם היה אפשר להתייחס לאמירות מהסוג הזה כחריגות, אך כל זה השתנה בוועידת קמפ דייוויד, ביולי 2000 :אז התברר לדרגים הישראלים הבכירים, כי הטענה שליהודים אין זיקה אמיתית לירושלים ולמקומות הקדושים, לא זו בלבד שעברה תהליך של הפצה והטמעה בקהילות ערביות ומוסלמיות והפכה נחלת השיח הציבורי הערבי, אלא שגם ההנהגה הפלסטינית אימצה אותה.

ערפאת עצמו התייצב מאחורי הטענה הזאת בוועידת קמפ דייוויד  2000וחזר עליה בעיבוד שונה מעט בספטמבר 2003 ,כאשר נשא הרצאה בפני משלחת של מנהיגים ערבים מהגליל וטען בפניהם, כי בית המקדש היהודי לא היה קיים בירושלים אלא בתימן. "אני עצמי," 'העיד' ערפאת, "ביקרתי בתימן שם הוצג לפני האתר שבו היה קיים מקדש שלמה." ערפאת נטל ככל הנראה את התאוריה הזאת מספרו של ההיסטוריון כמאל סליבי, פרופ' אמריטוס של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, שמונה לנהל את המכון המלכותי ללימודים בין-דתיים בירדן. גם סאאב עריקאת, שמלווה מטעם הפלסטינים את המו"מ עם ישראל מאז ועידת מדריד ב-1991 ,הטיל ספקות בזיקה היהודית לירושלים במהלך ועידת קמפ דייוויד 2000.

העובדה שהנציגים הרשמיים הבכירים של הרשות הפלסטינית אימצו את הכחשת המקדש והטיחו אותה ללא בושה במדינאים היהודים, היא כנראה העדות הטובה ביותר להטמעת הנרטיב החדש שכתבו המוסלמים לירושלים. המדינאים הישראלים, שאינם נמנים עם תנועות שוחרי הר הבית היהודיים, לא הסתירו את תדהמתם ותחושותיהם הקשות אל מול המציאות הזאת.

ביטוי לדברים ניתן במאמר שפרסם ב-2002 יוסי אלפר, בכיר לשעבר במוסד, שניהל את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בתל אביב. אלפר, יהודי חילוני, שאינו חשוד בקרבה יתרה לתנועות הר הבית היהודיות, וידוע בנכונותו לפשרות מרחיקות לכת למען השלום, כתב:

"מכל ההצהרות ביחס לתהליך השלום אשר יצאו מפיהם של יאסר ערפאת ושותפיו בחודשים שבין קמפ דייוויד (יולי 2000 )וטאבה )ינואר 2001 ,)אף לא אחת העליבה וקוממה כמו הטיעון שלפיו מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית. למעשה, שלל ערפאת את יסוד האמון היהודי לפיו ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. כמו רוב היהודים, דתיים כחילונים, ראיתי בדברים אלה ניסיון להטיל דופי בזהותנו הלאומית…"

"…כיהודי חילוני," הסביר אלפר, "איני חש כל צורך להתפלל – לא בכותל ולא בהר הבית, ואולם אני כן נזקק לביקור בהר עצמו. מקובל עלי שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות לחפור ולחשוף את שרידי הבית. אני, כמו רוב היהודים, איני מבקש להקים מחדש את בית המקדש… אך במובן העמוק יותר, ההכחשה הפלסטינית את הנרטיב הקושר את העם היהודי להר הבית – כמוה כדרישה שישראל תסכים 'בעיקרון' לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים והיא משקפת כנראה מידה של שלילה ערבית מן היסוד את זכות קיומה של ישראל ואת היותה מדינה יהודית לגיטימית… אינני מבקש שלטון ישראלי על הר הבית. הוא מקום קדוש למוסלמים, המסגדים הם עובדות חיים, ומוסלמים צריכים לנהל את המקום. אינני מתקשה לכבד את הנרטיב המוסלמי ביחס להר/חרם. ואולם לא ייכון שלום ולא יהיה הסכם קבע בירושלים, עד אשר יימצא הסדר אשר יעניק את הכבוד הראוי לנרטיב היהודי הלאומי לצד זה של המוסלמים." ( ההדגשה שלי – נ.ש.(

חומרים שלוקטו בספרים, ומחקרים שונים שנעשו על ידי ד"ר יצחק רייטר, על ידי חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, ד"ר שמואל ברקוביץ, ועל ידי כותב שורות אלה, חושפים מאות פסקי הלכה, פרסומים ומקורות המלמדים לאילו ממדים התרחבה בעולם המוסלמי הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות הקדושים. גורמים מוסלמיים שונים מנסים לקעקע היום את התפישה היהודית בדבר מרכזיותה של ירושלים ביהדות, להתכחש לדבר קיומו של בית המקדש בירושלים ולטעון שהכותל המערבי אינו שריד אותנטי של חומת התמך החיצונית של מתחם בית המקדש.

ההיסטוריה המוסלמית המשוכתבת המתפלמסת עם הההיסטוריה והקשר היהודי לירושלים, מעלה שלוש טענות בסיסיות: האחת שהנוכחות היהודית בירושלים היתה קצרת ימים (60-70 שנה בלבד) ואין היא מצדיקה ריבונות יהודית על העיר הקדושה; שמקדש שלמה, שאינו אלא דמות מוסלמית קדמונית, היה לכל היותר חדר תפילה אישי (פרסומים רבים, כאמור, מרחיקים לכת אף יותר ומכחישים את עצם קיום המקדש(; ושהכותל המערבי הוא אתר קדוש מוסלמי, שהזיקה היהודית אליו הומצאה רק במאות ה-19 וה-20 לצרכים פוליטיים.

כך, למשל, מאמר שהופיע לפני שנים אחדות באתר התנועה האסלאמית הצפונית, פרי עטו של הארכיאולוג המצרי עבד אל-רחים ריחאן ברכאת, מנהל אתר העתיקות באזור דהב בסיני, טוען כי "האגדה של המקדש השקרי היא פשע הזיוף ההיסטורי הגדול ביותר." פתווה (חוות דעת הלכתית) באתר האינטרנט של הוואקף בירושלים קובעת כי דוד, שלמה והורדוס לא בנו את ההיכל אלא רק שיפצו מבנה שהיה קיים שם עוד מימי אדם הראשון. רבים מאנשי ההלכה המוסלמית מצמידים כיום למילה 'אל-היכל' )המקדש) את התואר 'אל-מזעום', שפירושו המילולי הוא 'הנטען' או 'המתיימר'. כך הם מחדדים את עמדתם שהמקדש הנו המצאה שאין לה כל בסיס עובדתי. עבד-אל תואב מוסטפא, איש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר ומגיש לשעבר של תכנית דת בטלוויזיה המצרית, כותב בספר שפרסם, שאמונתם של היהודים בעניין המקדש אינה אלא טענה שקרית, ושהמחקר לכאורה של היהודים אינו מחקר מדעי אלא בבחינת הערכות והיפותזות בלבד.

לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.

נדב שרגאי – עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר

לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.

סילוף דומה מופיע באתר האינטרנט של התנועה האסלאמית הדרומית בישראל. מוחמד ח'לאיקה, איש התנועה, מסתמך לכאורה על ארכיאולוגים ישראלים כדי לקבוע שאין כל זכר למקדש היהודי. לדבריו, מאז 1967 ערכו היהודים 65 חפירות ארכיאולוגיות בהר הבית. לדברים אין יסוד, שכן לא היתה כל חפירה בהר הבית. הוואקף הוא שמנע זאת. ח'לאיקה מצטט את הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, כמי שאומרת: "לא הגענו למקדש ואין לנו מושג היכן היה." אלא שמזר דווקא קושרת בין ממצאים ארכיאולוגיים לבין מקורות מקראיים ואחרים המתארים את המקדש. גם היא מציינת שהסיבה שבגינה אין ממצאים ממבנה המקדש עצמו היא, שלא ניתן לעשות חפירות מתחת למתחם הר הבית, המקום שבו שכן בית המקדש.

הערת המחבר : אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים, שהם, ירושלים, 2000 ,ראו למשל בדברי ההקדמה שלה, עמ' י"ד

אל מול ההכחשה הגורפת הזאת ניצבת העובדה כי במשך מאות שנים עד 1967 ,היה סיפור בית המקדש היהודי – ופרטים על אודותיו, ואפילו מידע על הריסתו של הבית הראשון בידי נבוכדנצאר – מוטיב מושרש ובלתי מוכחש בספרות המוסלמית על כל סוגיה. יתרה מזאת: מקורות ערביים קלאסיים מזהים את האתר שבו ניצב מסגד אל-אקצא עם המקום שבו עמד מקדש שלמה. כך למשל, הגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל-מקדסי, בן המאה ה-10 ,וחכם ההלכה האיראני אל-מסתופי, מהמאה ה-14 ,מזהים את מסגד אל-אקצא עם מקדש שלמה. בשירתו של ג'לאל אל-דין אל רומי מהמאה ה-13 נעשה זיהוי דומה. גם אבו בכר אל-ואסטי, שהיה דרשן מסגד אל-אקצא בתחילת המאה ה-11 ,מביא בספרו על שבחי ירושלים מסורות שונות, המציגות את העבר היהודי של בית המקדש. אחת מהן מספרת כי בני אהרון כינו את הסלע "ההיכל". גם במדריך המקוצר לאל-חרם אל-שריף משנת 1924 ,שהוציאה לאור המועצה המוסלמית העליונה, נאמר כי "אתר זה הוא מהעתיקים ביותר בעולם… זהותו כאתר מקדש שלמה הנה מעבר לכל ספק."

אפילו במאה ה- 20 (אך לפני 1967) כתב ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כי מקום אל-חרם אל-שריף הוא על הר המורייה שנזכר בספר בראשית, שבו היה גורן ארוונה היבוסי, שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, וכי שלמה בנה את בית המקדש בשנת 1007 לפני הספירה. עארף אל-עארף, לשעבר ראש עיריית ירושלים המזרחית, אף מוסר ששרידי המבנים שמתחת למסגד אל-אקצא הם מתקופת שלמה. הוא מציין עוד כי המחצבה התת-קרקעית הסמוכה לשער שכם (כוונתו למחצבה המכונה על ידי היהודים 'מערת צדקיהו'), נקראת 'מחצבת שלמה', מכיוון שדוד ושלמה נטלו ממנה אבנים לבניית בית המקדש. אלא שדברים אלה נכתבו בתקופה שהעיר העתיקה של ירושלים היתה חלק מממלכת ירדן, והם כמעט ואינם זוכים להד בספרי ההיסטוריה הערביים שנכתבו מאז 1967 ובשיח בן זמננו.

גם באשר לכותל המערבי – 'אל בוראק' בפי המוסלמים – כתבי המוסלמים מהמאות הקודמות סותרים את הטענות שעולות היום, טענות שמקדשות את הכותל למוסלמים. המוסלמים מעולם לא התפללו שם, למעט במסגד אל-בוראק בצד הדרומי של הכותל המערבי, ואף לא כוננו בו אתר תפילה משלהם. על פי בדיקה שערך ד"ר שמואל ברקוביץ, הכותל המערבי כלל אינו מוזכר כמקום קדוש מוסלמי בספרים ובמדריכים רשמיים של אל-חרם אל-שריף מטעם הוואקף המוסלמי שהופיעו בשנים 1914 , 1965 ו-1990 .גם באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה לאור ב-1971 , בערכים 'אל-בוראק, ו'אל-חרם אל-שריף', לא נזכר הכותל המערבי כמקום קדוש, והוא אינו מזוהה כמקום קשירת אל-בוראק. בערך אל- חרם א-שריף אף מוזכר 'כותל הדמעות', שם המזוהה עם דמעותיהם ותפילותיהם של היהודים לידו, ואין מיוחסת לו שם כל קדושה מוסלמית. בספרו 'ההיסטוריה המפורטת של ירושלים' כולל עארף אל-עארף את הכותל המערבי ברשימת המקומות הקדושים ליהודים בירושלים, ומתארו במילים אלה: "…הכותל הנו החומה החיצונית של בית המקדש, אשר שוקם בידי הורדוס… והיהודים מבקרים בו לעתים קרובות ובייחוד בתשעה באב, וכאשר הם מבקרים בו הם זוכרים ההיסטוריה המפוארת והבלתי נשכחת ומתחילים לבכות…"

 אל הסתירה הזאת בין הכחשת המקדש היהודי ואִסלום הכותל המערבי מחד גיסא, לבין כתבי המוסלמים עצמם בדורות קודמים מאידך גיסא, מצטרפת כמובן מסכת של עובדות, גילויים ומקורות שמאששים את הזיקה היהודית לירושלים ואת קיומו של המקדש. אלה אינם עניינו של מחקר זה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר: התנ"ך, המשנה, הגמרא, המדרשים והמפרשים היהודיים הרבים, מעידים על עבודת המקדש וקיומו לאורך שנים רבות. לכך יש להוסיף את כתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו )יוספוס פלוויוס), שראה במו עיניו את המקדש וחורבנו. פלוויוס מתאר בהרחבה רבה את בית המקדש השני וגם את תהלוכת הניצחון הרומית שבה נישאו שלל כלי המקדש. תהלוכה זו מתוארת גם על הקשת שהקים טיטוס ברומא, שמנציחה את כיבוש ירושלים בשנת 70 לספירה. על קשת טיטוס חקוקים ציורים ותבליטים של כלי המקדש, הנישאים שלל בידי דמויות של חיילים רומים. גם הברית החדשה מתייחסת פעמים רבות למקדש ולהר הבית. שורה של ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בדורות האחרונים, מאשרת אף היא את קיומם של שני המקדשים. בספרו 'המאבק על ירושלים' פורש ד"ר דורי גולד אחדות מן העדויות הללו, שעליהן ניתן ללמוד ביתר הרחבה ממחקריהם של ארכיאולוגים ישראלים בני זמננו כמו ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר ואחרים.

בקטלוג שפרסם מוזיאון ישראל מוצג שבר של כתובת ביוונית מתקופת בית שני, שנמצאה ליד שער האריות סמוך להר הבית. כתובת דומה שנשתמרה בשלמותה שמורה היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול, טורקיה. הכתובות אוסרות על כניסת לא יהודים מעבר לסורג המקיף את בית המקדש ומאיימות על העבריינים במוות בלשון זו: "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המקיפה, ומי שייתפס, יתחייב בנפשו וימות". הכתובות הללו נזכרות בתיאור בית המקדש בספרו של יוסף בן מתתיהו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' )ה, ה, ב 193-194 .)בחפירות ליד הכותל הדרומי והכותל המערבי של הר הבית שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים בניהולו של בנימין מזר, נמצאה אבן פינה שעמדה בפינה הדרומית-מערבית של הר הבית בימי הבית השני ועליה כתובת המצהירה: "לבית התקיעה להב[דיל בין קודש לחול]". ליד פינה זו עמד הכהן כאשר הכריז בתקיעת חצוצרה ביום שישי על כניסת השבת ובמוצאי שבת על צאתה. מעמד זה מתועד הן ב'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של בן מתתיהו והן במשנה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר