הלוואות


הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים– אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

נשות-חיל-במרוקו

הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים

נשים לוו כסף ואף נהגו למשכן קרקעות, לדוגמה: על פי עדות משנת תקמ״ז(1787) הלוותה אישה לבעלה מכספה. יהודי עשה שותפות עם חברו לרכישת פרים ופרות בשוק. כשראתה אישתו של אחד מהם, ששמו שמואל בן חמו, את דאגתו מכך שאין לו די כסף לשותפות אמרה לו ״הנה רכושי אצלך תלוה ממנו, אם אצטרך לו אני, תחזירהו לי, ואם לא תניחהו אצלך״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 219).

 

היו כאמור גם נשים שהיו בעלות הכנסות, לדוגמה: בשנת תרכ״ב (1862) עמד זוג להתגרש. הבעל התרצה לגרשה בתנאי, שהיא תתחייב ״להיותה זנה ומפרנסת לבת שממנו וממנה עוד כל ימי הארץ גם לרבות הכסות״. אך האישה טענה, שאינה יכולה לכסות את מערומיה. החכם, הרב יקותיאל אלבאז, פסק, שאין חובה על האב לפרנס את הבת. נראה שלאישה היו הכנסות ומצבה הכלכלי היה טוב מזה של בעלה (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 191). רבי ישמ״ח עובדיה דן במעשה בבת, שסילקה את עצמה מירושת אמה ומכרה לאביה כל מה שהגיע לה בירושת אמה בהסכמת ארוסה(עובדיה, תרצ״ד, קז ע״א).

 

נשים מכרו רכוש כאשר כעליחן היו רחוקים, נעלמו או נפטרו

כאשר הבעל התרחק מהבית למשך זמן ממושך, נעלם או נפטר והאישה נותרה ללא פרנסה הייתה בדרך־כלל מגלה יזמה כלכלית: לווה, מוכרת רכוש, עוסקת במלאכה או במסחר וכדומה.

בסוף המאה ה־17 או בשליש הראשון של המאה ה־18 התרחש המעשה הבא, המובא על־ידי הרב משה בירדוגו ממכנאס: ״לאה אשת ראובן הלך בעלה למדינת הים, ולותה למזונות ואכלה. וכשדחקוה בעלי חובות מכרה חצר אחת של בעלה לשמעון״ (בירדוגו משה,.תש״ז, סימן כו).

הרב חיים טולידאנו כתב: ״ויהי כי חזק הרעב בארץ הלך לו ראובן והרחיק נדוד להחיות נפשו באשר ימצא ונשארה אשתו נודדת ללחם ועמדה ומכרה בשטר ללוי קורות הבית בדבר מועט לצורך מזונותיה לחיי שעה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רפט).

גם הרב פתחיה בירדוגו דן בחיבורו במקרים אחדים, שבהם גילתה האישה יזמה כלכלית כשבעלה הרחיק לכת או נעלם. מקרה אחד דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד למשך שנים מספר ולא נודע מקומו. האישה תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהסחורה, שבעלה מכר או משכן בהיותו עמה. השאלה הנשאלת היא האם הדבר לגיטימי. החכם השיב, שאינה רשאית. מותר לה לגבות מנכסיו המשוחררים, ואילו מאלה המשועבדים – רק לאחר שקיבלה גט(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן צו).

 

מקרה שני עוסק באדם, שהרחיק נדוד למשך שנים מספר. שלחו לו מבית־הדין שיחזור אל אישתו אך האיש סירב. השאלה הנשאלת היא האם יכולה האישה למכור מנכסי בעלה ובכסף שתקבל לממן שליח, שיביא לה את הגט מבעלה. התשובה הייתה חיובית. יתר על כן, החכם השיב, שכופים עליו מייד ״להוציא וליתן כתובת אשתו״(שם, אהע״ז, סימן קטו).

מקרה נוסף עוסק באישה אחרת, שלוותה כסף למזונותיה ולמזונות בניה כאשר בעלה הרחיק נדוד. לאחר מכן רצו המלווים להשתלט על נכסיו ולגבות מהם את חובם, אך קרובי הבעל ערערו וטענו, שמה שהניח לה מיועד לרכישת מזון(שם, סימן צז). ועוד מקרה באישה, שבעלה הרחיק נדוד והיא מכרה מהקרקע של בעלה לגויים(שם, חו״מ, סימן שסז).

במקור אחר נאמר: ״הר׳ אברהם לעלוף הרחיק נדוד על אשתו כמו ה׳ שנים, והניחה נודדת ללחם איה היא ובנו ובתו מאשה אחרת. כי לא הניח כלום בבית, גם הבתים שיש לו בחצר שחדש בניינה הם ממושכנים ומשועבדים רק האשה דוחקת עצמה בסוד הצמצום, והיא דרה בבתים הנזכרים מאז. והן היום נדחקה הרבה למזונות, ורצתה למכור הקרקעות הנזכרים לצורך מזונות״.

 

אישה שפעלה פעולה כספית ומכרה את סחורת הבעל בהיעדרו

הרב ש״י אביטבול מצפרו כתב בעקבות פסק דין, שניתן בשנת תק״ן(1790), אודות אדם, שכאשר לא נמצא בעיר משכנה אישתו את הקרקע כדי לשלם מסים ״שמצאה מי שימשכן ממנה, שרוב בני העיר ובפרט הנשים שאין בעליהן מצויים תופסים המעות בריבית״. החכם הסכים עם האישה לבל יערער בעלה על הפעולה כשישוב לביתו(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 591).

הרב רפאל בירדוגו כתב: ״מעשה בא לפני באשה שהלך בעלה למקום אחר ומכרה איזה סחורה שהניח בעלה ובבוא בעלה טען שלא ברשותו מכרה״. החכם פסק, שמכירתה מכירה ״כי כן דרך הנשים שהולך בעליהן למקום אחר למכור ולישא וליתן, ויכול הלוקח לטעון שמא ברשותך עשתה מה שעשתה״. בהמשך העלה אפשרות נוספת: ״יכול הלוקח לטעון שמא למזונות מכרה ומכרה קיים״(תורות אמת, אהע״ז, סימן פו, דף נב).

 

חכם זה דן גם במקרה אחר: אישה שהתחייבה יחד עם בעלה על סכום מסוים בשטר לראובן ״והבעל הרחיק נדוד ותבעה לאשה בחוב שעליה ועל בעלה, ועמדה ופרעה לו שמכרה לו קרקע נכסי מלוג שלה״. בוויכוח שהתעורר בינה ובין בעלה, שטען כי לא הייתה לה רשות למכור את הקרקע, הצדיק החכם את הבעל(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן ס). נוהג זה היה מקובל ומקבל אישור בדברי הרב שלמה בירדוגו: ״מעשה בא לפני באשה שהלך בעלה למדינת הים ומכרה איזה סחורה שהניח בעלה. ובבוא בעלה טען שלא ברשותו מכרה. ופסקתי להם… שאם דרכה למכור וכו׳ כי כן דרך כל הנשים שהולכים בעליתן למדינת אחרת לישא וליתן יכול הלוקח לטעון שמא ברשותך עשתה מה שעשתה״. נוסף לכך יכול הלוקח לטעון שמא למזונות מכרה, לכן מכרה קיים(בירדוגו, תש״י, מערכת א, דף ד ע״א, סימן כג).

 

מקרים נוספים: אישה שבעלה הלך למדינת הים ולוותה ואכלה – חייב הבעל לשלם למרות הדין, שאם הבעל הלך ואדם אחר פרנס אותה מיזמתו – הניח מעותיו על קרן הצבי. אך אם הוצרכה האישה ולוותה – חייב הבעל לשלם. הדבר תואם את ההלכה (שו״ע אהע״ז, סימן ע; בירדוגו, תש״י, דף ב ע״ב, סימן יג; דף ג ע״ב, סימן יח); אישה שבעלה הלך למדינת הים ולכן מכרה ממטלטלי ביתה לצורך מזונות בפחות משווים מחמת דוחקה (שם, דף ה, סימן לג); אישה שלוותה ולאחר מכן נישאה, והשאלה הנשאלת היא האם חייב הבעל לפרוע למלווים. תשובת הרב שלמה בירדוגו: חייב לשלם בהסתמך על אהע״ז, סימן צא(שם, דף ב, סימן יא); במאה ה־19 אירע המעשה הבא: ״אשת ראובן הלך בעלה למדינת הים ולא מצאה במה להתפרנס וצעקה לפני בית־הדין שתמכור החצר הידועה לבעלה, ונתנו לה רשות ומכרה החצר והייתה ניזונית ממנה״(אביחצירא, תרמ״ה, סימן פא).

 

אישה שנתבעה להחזיר חוב של בעלה

אותו חכם כתב על יהודי, שהיה חייב לגוי בשטר, שהיה עשוי בערכאות של גויים, שישלם לו במועד מסוים. הלך האיש והסתובב בעיר אחרת, התעכב שם ימים רבים ושנים, עד שעבר זמן ההתחייבות. ״והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו. ושמעון הוא אהוב ראובן ביותר… עמד ופרע לו כל חובו״. על פי תקדימים היה כנראה הגוי מודע לכך, שאם הבעל איננו משלמת אישתו במקומו. במקרה זה פרע את החוב אדם אחר(שם, סימן סב).

 

הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים– אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

עמוד 79

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר